תיובתא דרב
מנחות ה ע"א
"תיובתא דרב".
כתב התוספות:
"תיובתא - הוה מצי למימר רב תנא הוא ופליג כדקאמר בכמה דוכתי".
התוספות לא ביאר כיון דהוה מצי למימר: 'רב תנא הוא ופליג', למה סוף סוף לא אמרו כך.
עוד קשה כיצד ניתן להסיק: "תיובתא דרב", כלומר שהשיבו על דבריו והוא נדחה, הרי רב תנא הוא ופליג.
לכאורה היה ניתן לתרץ שאותה הברייתא שהובאה כדחייה לדברי רב: "אשם מצורע שנשחט שלא לשמו, או שלא ניתן מדמו על גבי בהונות - ה"ז עולה לגבי מזבח, וטעון נסכים, וצריך אשם אחר להכשירו", היא מהתוספתא נגעים ט הלכה א: "אשם מצורע ששחטו שלא לשמו, או שלא נתן מדמו על גבי בהונות ועלה לגבי המזבח טעון נסכים ויעלה לגבי המזבח אלא שלא עלה לבעלים לשם חובה וצריך להביא אשם אחר להכשירו". והיות שדברי התוספתא נערכו בידי רבי חייא, כדברי רש"י במסכת עירובין דף יט ע"א ובעוד מקומות, ורבי חייא הוא רבו ודודו של רב, דבריו הם תיובתא לדברי רב.
אלא שקשה ממסכת סנהדרין דף פג ע"ב: "מיתיבי: ואלו הן שבמיתה: זר האוכל את התרומה! - מתניתא אדרב קא רמית? רב תנא הוא, ופליג". שם תירצו "רב תנא הוא, ופליג" למרות שגם הברייתא ההיא מהתוספתא, בזבחים יב הלכה יז: "ואלו הן שבמיתה: האוכל טבל, וזר שאכל תרומה".
ואולי י"ל שכיון שריש לקיש חולק בסוגייתנו על רב מוכח שרב אמר את דבריו כאמורא ולא כתנא, כי ריש לקיש לא היה חולק על תנא. וכדברי היד מלאכי כללי התלמוד כלל תקנג: "דכיון דבלשון מימרא נאמרה שפיר מצו האמוראים לחלוק עליו".
ואף שבמסכת עירובין דף נ ע"ב הסיקו "רב תנא הוא ופליג" למרות ששמואל חלק שם על רב, אפשר ששמואל שאני שלא חשש לחלוק על רב שכן "אדבריה רב עליה" (מסכת בבא קמא דף פ ע"ב), כלומר שהיה רב מכבד את שמואל כגדול ממנו כדי לרצותו.
