על ערך נקוב וערך שימושי / הרב דוב ברקוביץ

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

בשונה מרוח זמננו, בה הכסף עונה את הכל, סוגיית הגמרא מציגה תפיסה כמעט הפוכה. הכל קונה חוץ מתשלום

מהי הפעולה ה"סוגרת עניין" בעסקה, זו שלאחריה אסור לצדדים לחזור בהם ממחויבותם?
שאלה זו שנשאלה בתחילת פרק ששמו מסמל את תוכנו, "פרק הזהב", חושפת סוגיות יסוד בתורת הכלכלה התורנית. מה מקנה לכסף את ערכו, ומה מידת תוקפו המשפטי? מהו היחס בין המטבע העובר לסוחר לבין החפצים הנסחרים בשוק – מי מביניהם קובע את מושגי הערך הכלכלי? ומהו הבסיס המשפטי-מוסרי של יחסי המסחר?
שאלות אלו הן בסיסיות בתפיסה של כל תרבות לגבי מהות הבריאה ומהות האדם.
במשנה הראשונה בפרק (דף מד ע"א) ישנם ארבעה מרכיבים המבססים את פעולת השוק: הכסף, החיות שבטבע, יצירתיות האדם והאמון שבין בני האדם. זוהי לשון המשנה:

הזהב קונה את הכסף – (משיכת הזהב על ידי הרוכש אותו היא פעולת הקניין המחייבת את הצדדים בעסקה, ולא העברת המטבעות כתמורה לזהב), והכסף אינו קונה את הזהב.
הנחושת קונה את הכסף, והכסף אינו קונה את הנחושת.
מעות רעות (שחוקות) קונות את היפות (החדשות), והיפות אינן קונות את הרעות...
מיטלטלין קונין את המטבע, והמטבע אינו קונה את המיטלטלין.
זה הכלל: כל המיטלטלין קונין זה את זה (בקניין חליפין – החלפת חפץ מול חפץ – barter).
כיצד? משך (הקונה) הימנו (מהמוכר) פירות ולא נתן לו מעות – אינו יכול לחזור בו;
נתן (הקונה) לו (למוכר) מעות ולא משך הימנו פירות – יכול לחזור בו.
אבל אמרו: מי שפרע מאנשי דור המבול ומדור הפלגה הוא עתיד להיפרע ממי שאינו עומד בדיבורו.

אנו חיים במודעות שה"כסף קונה את הכל" – והנה, על פי המשנה הכסף אינו קונה שום דבר. העברת מטבעות מקונה למוכר אינה סוגרת עניין. לחפצים אחרים - זהב, נחושת, מיטלטלין - ישנו תוקף משפטי שאין למטבע. גם בין סוגים של מטבעות (בתקופה שבה נשארו מטבעות שחוקים במחזור), דווקא השחוקים הם הקונים את היפים – מה שמדגיש שלא כוח המטבע הוא הגורם המחייב בסגירת עסקה.
קביעה מפתיעה זו מבוססת על תובנה חשובה ביותר. כסף אינו קיים במציאות, הוא אינו משמש את האדם במלאכתו באופן מעשי בדומה לכלי כלשהו. כסף הוא פיקציה, מציאות וירטואלית שבה הוטבע על חפץ כלשהו ערך מסחרי סימבולי כדי שיחסי המסחר יתנהלו בקלות.
עיקרון זה מובלט בדיון בגמרא (דף מה ע"ב) בשאלה האם כסף נקנה בקניין חליפין. בקניין חליפין שני בני אדם מסכימים להחליף חפצים ביניהם. ייתכן שיעשו כן ללא כל קשר לערך החפצים בשוק, אלא על פי מידת הצורך הפרטי של כל צד בערך השימושי של החפץ עבורו. כסף איננו "חפץ" במובן זה; בני אדם מתייחסים למה שהגמרא מכנה "צורת הכסף", כלומר לערך הסמלי הנקבע בהחלטת השלטונות או בהסכמה חברתית והנחקק על גביו. גם חתיכת נייר עשויה להיות שווה לחפץ בעל ערך רב. הכסף עשוי אמנם ממתכת או מנייר ואפשר היה להשתמש בו לצורך כלשהו, אך אין אדם חושב על כך (ולכן נפסקה ההלכה שכסף אינו נקנה בחליפין).
ועוד. השוק המתואר במשנה איננו קניון; "ערך כלכלי" מתהווה בזכות ערכם האימננטי של חפצים. בעולמנו הפוסט מודרני אין ערך קיומי אובייקטיבי, גם לא לדעות ולאמונות, היות והטכנולוגיה וכוחות השוק החופשי הביאו עלינו מבול של פלסטיקים והפכו כל דבר שזז לחפץ חד-פעמי - הנעלם מיד לאחר שייצא מבית החרושת המודל הבא. בעולם שכזה לכוח היצירה הסגולי של האדם אין כל ערך. במשנה, רצון האדם לרכוש דבר בעל ערך שימושי עבורו, דבר מה שהפך מחומר גלם שבטבע לכלי המספק צורך קיומי לאדם על ידי כוחות היצירה המוטמעים בתרבות האנושית, הוא מה שמעגן את פעילות השוק ואת מהות הערך הכלכלי.
יסוד זה מתבטא במעשה עדין של עריכה. ל"כסף" יש שלוש הופעות שונות – כסף, מטבע ומעות. לעומת מיני המתכות, הזהב והנחושת, לשון המשנה היא "כסף", עוד מתכת; לעומת מיטלטלין, חפצים המוגדרים על בסיס תפקידם, הכסף מוגדר בהקשר לתפקידו, "מטבע". בניסוח "הכלל" מופיע הביטוי "פירות" - משהו חי ופורה הקשור ליסוד היצירתיות שבעולם הבורא, ומתוך כך גם באדם - מול "מעות", משהו אינרטי ללא רוח חיים העובר מיד ליד ללא כל זיקה לאוחז בו.
ומתוך כך עוד הפתעה – הגמרא דנה על מהות "הזהב", ומתברר שגם עורך המשנה, רבי יהודה הנשיא, התלבט בשאלה אם לזהב ישנו מעמד מיוחד בעיגון הפעולות בשוק. על פי גרסת המשנה שלפנינו, "הזהב קונה את הכסף, והכסף אינו קונה את הזהב" – שכן לא מתייחסים לזהב כמתכת היקרה מכל. כמו הנחושת - מתכת הזולה בהרבה מהזהב – וכמו המיטלטלין, גם הזהב נחשב כ"פירות", היות שהאדם מתייחס אליו כמתכת ולא ל"צורה שלו", לערך הסמלי החקוק עליו.
"הכלל" במשנה מעמיד את פעילות השוק על עיקרון נוסף. נכון שהעברת כסף כתמורה לרכישת חפצים איננה מחייבת מבחינה משפטית, ועדיין יכולים הקונה והמוכר לחזור בהם מהעסקה. אבל דיבור האדם הוא קדוש; מי שנתן את המילה שלו "ולא עמד בדיבורו, ישא במי שפרע". לשיטת אביי בגמרא הכוונה היא שיודיעו לו מנהיגי הקהילה על כך שהוא דומה לאנשי הדורות שהשחיתו את העולם, ולשיטת רבא הוא אף ישא בקללה – סוג של נידוי וחרם.

שוק של אמון

בדף מז ע"ב מובא דיון בין ריש לקיש ורבי יוחנן על אודות הבסיס העקרוני של קביעת המשנה ש"מעות אינן קונות". על פי ריש לקיש קביעה זו היא מן התורה. ההבחנה בין הווירטואליות של הכסף לבין החובה לעגן את פעילות השוק בחומרי גלם בבריאה ובכוחות היצירה שבאדם היא מהציוויים שהבורא עצמו חייב בהם את האדם כבסיס לתרבותו, אבן שתייה ברצון הבורא כלפי היש הנברא.
לעומתו, סובר רבי יוחנן ש"דבר תורה מעות קונות". הקביעה ההלכתית שמעות אינן מחוללות קניין היא מדברי חכמים, מסיבה של הגנת הקונה: "ומפני מה אמרו (גזרו חכמים) משיכה (של ה"פירות", ולא העברת הכסף, הוא) קונה – גזירה שמא יאמר (המוכר) לו (=לקונה), 'נשרפו חטיך בעלייה' (במחסן שלי - לאחר שקיבל כסף מהקונה)".
הבסיס למחלוקת הנו בפרשנות הפסוק "וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך" (ויקרא כה, יד). ריש לקיש שומע במילים "קנה מיד עמיתך" – "דבר הנקנה מיד ליד", מיטלטלין הנקנים במשיכה הם הקובעים את תוקף הקניין בשוק. רבי יוחנן טוען שהפסוק נאמר בהקשר של הלכות הונאה במקח - ומשמע שהדגש הנו על חובת האמון בין הצדדים הפועלים בשוק. בצורה זו רבי יוחנן מצביע על השורש המוסרי של כל פעולה הנעשית בשוק, ואף על עצם הלגיטימיות של קיום השוק כולו – היינו, הסכמת בני אדם לנהלים שבהם השוק מתנהל והאמון שביניהם.
אין התורה קובעת נהלים אלו. כל פעולה, תהיה מה שתהיה, יכולה על פי רצון הבורא להוות בסיס להסכמה בין מוכר לקונה אם קיימים אמון והסכמה ביניהם – אפילו החלפת מעות.
חכמים, האחראים על ניהול תקין של השוק, חשו בפרצה אפשרית בקניין שתוקפו נקבע בהחלפת מעות. מהרגע שיקבל המוכר את כספו תהיה ידו על העליונה; ייתכן שיתעצל לשמור כראוי על הסחורה שכעת שייכת לקונה, אולי לא יקפיד להעבירה לקונה מיד ויבקש ליהנות עוד מהסחורה. על כן קבעו חכמים שמעות אינן קונות.

פרע מדור המבול

ראינו שהיסוד המכונן את קשרי המסחר בשוק הנו דעת האדם, ההסכמה בין הצדדים והאמון הבסיסי שביניהם. מתוך כך האיום של "מי שפרע" מתייחס לדור המבול ולבניית מגדל בבל, שני אירועי תשתית בתרבות האדם שקדמו בשנים רבות למתן תורה. א-להים מקנה לאדם חלל להתהוות בו, אך מתוך התביעה שיעצב נורמות של קשרי מסחר שלא יהיה בהם חמס כבדור המבול ולא התנתקות מהמודעות ששורש כוחות היצירה בעולם, ובאדם, הוא א-להי. מי שחוזר בו מדיבורו, גם אם לא פגע בנהלים הרשמיים של השוק, פוגע ברקמה הבסיסית של אמון בין בני אדם המהווה בסיס לעצם קיום החיים.
נתגלעה מחלוקת (דף מט ע"א) בעניין הגבולות של "מי שפרע" בשוק החופשי של הדעות בבית מדרשם של חכמי הגמרא. "דברים (התחייבות במילים ללא מעשה כמו העברת מעות) - רב אמר: אין בהם משום מחוסרי אמנה; ורבי יוחנן אמר: יש בהם משום מחוסרי אמנה". מתברר ששאלה זו עתיקה היא וכבר חלקו בה חכמי המשנה. אך למרות חילוקי הדעות שנמשכו דורות נקבעו הלכות מוסכמות במשא ומתן התלמודי.
- אביי קבע שאסור לאדם לדבר "אחד בפה ואחד בלב". שיטת רב המקִלה מתייחסת רק למקרה שבו השתנו התנאים לאחלר שאדם נתן את מילתו.
- "מי שפרע" חל על "דברים" בין מעביד לעובדים באופן הבא: אם ניתנו התחייבויות לפני התחלת העבודה על ידי אדם בר סמכא, או לאחר התחלת העבודה, אף אם ניתנו על ידי כל נציג של המעביד.
- על הבטחת הענקת מתנה חל "מי שפרע" אם המתנה "מועטת", היות שאפשר לסמוך על כך שבעל המתנה לא ישנה את דעתו. אבל אם המתנה היא בעלת ערך, אזי דיבורים ללא מעשה אינם מחייבים היות שיש לדעת שהנותן עלול להתחרט.