זיכרון לתקופה נשכחת / יעקב מאיר
פורסם במדור "שולי הדף" במוסף 'שבת', מקור ראשון
מסכת זבחים היא מסכת שגורלה האחרון ידוע מראש, כפי שכתב הרמב"ם בהקדמתו המפורסמת לסדר קודשים: "ענין הקרבנות כבר אבד בעונותינו הרבים, ואין משגיחין בו אלא מעט מבני אדם, ואין זכרו מורגל אצל שום אדם ואפילו נשא ונתן בו, לפי שאין שם מעשה לקיים ההרגל". חורבן המקדש גרם לשכחה, ומשום כך טורח הרמב"ם ומונה את פרטי הקרבנות השונים. למעשה, גם המשנה והגמרא טורחות לדון בפרטי פרטיהן של עבודות הקרבנות, כמין קפסולת זיכרון שנועדה לשמר את עבודת המקדש שאבדה עם החורבן.
והנה מגיעות משניות הפרק האחרון בזבחים ועוסקות בנושא שאיננו מעיקר העניין. לא בפרטי דיני הקרבנות שנהגו במקדש ואף לא בדיני המלאכות הנעשות מחוץ לו (כבפרק הקודם), אלא בסקירה היסטורית של היתר הבמות: "עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות ועבודה בבכורות, משהוקם המשכן נאסרו הבמות ועבודה בכהנים..." – וחוזר חלילה – "באו לגלגל הותרו הבמות..." ו"באו לשילה נאסרו הבמות...", "באו לנוב ולגבעון הותרו הבמות..." ו"באו לירושלים נאסרו הבמות ולא היה להם עוד היתר והיא היתה נחלה". הברייתא בדף קיח ע"ב אף מגדילה לעשות ומחשבת את השנים המדויקות שבהן נהג היתר הבמות. מה פשר העיסוק בעניין זה?
סדר קודשים מתאר את שהתרחש בירושלים בין שתי מהפכות – בין המהפכה הגדולה שעברה עבודת ה' עם התחלת העבודה במקדש, ההפסקה ההחלטית של עבודת הבמות וכינון עבודת הבית לפרטי פרטיה, לבין המהפכה הגדולה שעברה עבודת ה' עם חורבן הבית והפסקת העבודה, הפסקה שהביאה לציפייה חריפה להמשך העבודה עם בניין הבית החדש במהרה בימינו.
ראשיתה של מסכת זבחים עוסקת בעצם העבודה בזמן בית המקדש, אך המשניות האחרונות של המסכת מזכירות לנו את המהפכה שהייתה בכך. הן מזכירות שהמקדש לא היה מציאות תמידית שנפסקה, אלא פרק אחד, מסוים, לא ארוך, שבו עבדו הדברים לפי הסדר הרצוי. התיאור ההיסטורי – בין אם הוא ספרותי ומדומיין בחלקו ובין אם הוא תיעוד אותנטי של האירועים בעת התרחשותם – הוא לב ליבו של סדר קודשים, ודבר זה יבוא לידי ביטוי שלם ביותר לקראת סופו, במסכת מידות שבה ישחזר ר' אליעזר בן יעקב (הראשון!) מזיכרונו את הבית ואת סדריו.
