הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
ביאור הביטוי: "מאי טעמא"; רב נחמן בר יצחק
[ביאור מונחי הקישור בגמרא]
זבחים קיד ע"א-ע"ב
"שהיה רבי שמעון אומר. מאי טעמא דרבי שמעון?
אמר רבי אילעא אמר ריש לקיש, דאמר קרא: +דברים יב+ לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום, אמר להו משה לישראל: כי עייליתו לארץ, ישרות תקריבו, חובות לא תקריבו, וגלגל לגבי שילה מחוסר זמן הוא, וקאמר להו משה: לא תעשון. אמר רבי ירמיה לרבי זירא: אי הכי, מילקי נמי לילקי, אלמה אמר רבי זירא: הכתוב נתקו לעשה! הני מילי לרבנן, לרבי שמעון הכי נמי.
רב נחמן בר יצחק אמר: פנים דגלגל לגבי שילה כחוץ דמי.
רבה אמר: טעמיה דרבי שמעון כדתניא, רבי שמעון אומר: מנין לזובח פסח בבמת יחיד בשעת איסור הבמות שהוא בלא תעשה? ת"ל: +דברים טז+ לא תוכל לזבוח את הפסח, יכול אף בשעת היתר הבמות כן? ת"ל: באחד שעריך, לא אמרתי לך אלא בשעה שכל ישראל נכנסין בשער אחד; אימת? אי נימא אחר חצות, כרת נמי מחייב! אלא לאו קודם חצות. לעולם לאחר חצות, ובשעת היתר הבמות קאי. והא בשעת איסור הבמות קאמר! איסור במה לו, היתר במה לחבירו. "
1.
הגמרא מביאה 3 נימוקים לדעת רבי שמעון במשנה. דברי ריש לקיש; דברי רב נחמן בר יצחק; דברי רבה
2.
נשאלת השאלה: "רב נחמן בר יצחק" היה תלמידו של רבא, ולכן היה צריך להיות השלישי ברשימה – אחרי רבה שהיה רבו של רבא - ולא השני.
3.
אלא יש לומר [כך אומר ה"מנחת יהודה" בכמה מקומות בש"ס, ומשום מה הוא לא מעיר כאן] שהיה חכם נוסף – שחי לפני רבא – בשם "רב נחמן בר יצחק".
4.
אמנם יש לומר שבסוגייתנו יש הסבר מדוע "רב נחמן בר יצחק" [גם אם מדובר ברב נחמן בר יצחק שחי אחרי רבה ורבא] מופיע מייד אחרי ריש לקיש: הרי נימוקו קשור לדברי ריש לקיש בקשר שיש בין גלגל לשילה.
5.
הגמרא שאלה "מאי טעמא דרבי שמעון". בדרך כלל הביטוי "מאי טעמא" בא כדי למצוא נימוק מכח סברא, ואילו כאשר הגמרא מחפשת מקור מהתורה לדין מסויים היא משתמשת בביטוי "מנלן"/" מנא הני מילי".
5.1
כאן, הגמרא מחפשת מקור מהתורה, ובכל אופן היא משתמשת בביטוי "מאי טעמא". מדוע? [הצירוף: "מאי טעמא?" "אמר קרא" מופיע כ 150 מופעים בש"ס. הביטוי "מאי טעמא" בפני עצמו מופיע יותר מ 1500 מופעים בש"ס, כלומר בממוצע כל 2 דפי גמרא]
5.2
בסוגייתנו הכוונה למקור מדין "דאורייתא", כפי שהסברנו גם בסעיף הקודם.
6.
אפשר לומר שבאמת המשמעות של "מאי טעמא" היא חיפוש טעם הגיוני, ובמקרים כמו בסוגייתנו, הגמרא מסתמכת לא רק על פסוק אלא היא "דורשת" אותו: "אמר להו משה...", והיא מפרשת את הפסוק בניגוד לפשט. הדרשה היא, שרק קרבנות חובה לא יקריבו בבמה.
7.
הסבר נוסף לביטוי "מאי טעמא" או "מאי טעמיה ד...": כשיש מחלוקת בין תנאים אזי הגמרא משתמשת בביטוי הנ"ל, אולם כאשר היא מבררת רק את דעת המשנה ה"סתמית" אזי השימוש הוא בביטוי "מנלן" וכד'.
ובסוגייתנו מדובר בבירור שיטתו של רבי שמעון שחולק על חכמים במשנה.
8.
בספר "הליכות עולם", בפירוש "יבין שמועה" – עמוד רפו, כללים רצו, רצז מביא שני פרושים נוספים לביטוי "מאי טעמא".
האחד – שאלת ברור: באיזה אופן מתבצע הדין [הקניין].
השני - "באיזה עניין", באיזה מקרה מדובר. וכן ברש"י מסכת מועד קטן דף יט עמוד א: מאי טעמא ימים לא בטלו - כלומר: באיזה ענין לא בטלו ימים?
לפי זה אפשר לומר, שבסוגייתנו הביטוי "מאי טעמא דרבי שמעון" – כוונתו לברר לא רק את מקור הדין, אלא גם "באיזה עניין" – באיזה קרבן בדיוק מדובר שעליו אמרה תורה "לא תעשון..."
9.
גם בנימוק של רבה הלימוד מפסוק איננו ישיר אלא על ידי דיוק של "לפני חצות" או "אחרי חצות", ומכיון שכך, מתאים הביטוי "מאי טעמא" ולא "מנלן".
10.
שאלה נוספת על סוגייתנו: מדוע הגמרא לא מבררת את נימוקם של חכמים ומתייחסת רק לרבי שמעון.
אם הרישא של המשנה היא לפי רבי מאיר – "סתם משנה – רבי מאיר" – הרי שהגמרא בעירובין מו עמוד ב קובעת שבמחלוקת בין רבי שמעון לרבי מאיר "תיקו" - אין הכרעה כמי ההלכה. אבל שם מדובר כאשר מוזכר "רבי מאיר " במפורש אבל ב"סתם משנה" נראה שרבי יהודה הנשיא מכריע כחכמים נגד רבי שמעון.
11.
בענין זה אומר רבי יוסף קארו בכללי הגמרא ["הליכות עולם" עמוד שג, סעיף תח]:
חח. בפרק י' דעירובין [פ"ז דערכין] (כה ב) ד"ה ור"ש, כתבו התוספות:
תימה שבתחלה שואל "מאי טעמא" דר"י, אלמא טעמא דר"ש מסתבר טפי, ואח"כ שואל מ"ט דר' שמעון אלמא טעמא דר"י מסתבר טפי עכ"ל.
ויש לתמוה על תמיהתם שכן דרך הגמרא שאחר שנתן טעם לשבח לר"י שייך למבעי א"כ מ"ט דר"ש
ונ"ל שאין זה תוספות אלא מאיזה חכם אחרון
מדברי התוס' כמו שהם – בלי ההערה של רבי יוסף קארו – משמע, שהביטוי "מאי טעמא דרבי..." מלמדנו שעורך הגמרא מסכים ופוסק כדעה החולקת שהיא המסתברת יותר.
ואמנם הרמב"ם פסק כתנא קמא [חכמים] במשנה.
11.1
לפי נ"ל יוצא, שכאשר הגמרא שואלת "מאי דטעמא דרבי..." כוונתה לפסוק כאותה דעה. לכן ההכרעה בסוגייתנו היא כחכמים למרות שלכאורה היה צריך לפסוק כרבי שמעון שהגמרא דנה בדעתו, ועל פי הכלל "מדשקיל וטרי אליביה הלכתא כוותיה
[אמנם יתכן שנימוקו של רבה לדברי רבי שמעון נדחו למסקנת הסוגיה – ראה "מתיבתא", הערה יג].
