הרב ירון בן-דוד
בארות יצחק
שילה וירושלים
בפרשת פקודי אנחנו עסוקים בחנוכת המשכן. מקובל לחשוב שההבדל שבין המשכן לבית המקדש הוא כמו ההבדל בין אהל לבית. שניהם משמשים לאותה מטרה, אלא שהאחד ארעי והשני קבוע. כשם שהמשכן נועד להקריב קרבנות, כך גם בית המקדש, אלא שבגלל האילוץ הטכני של נדודי ישראל במדבר היה צריך לעשות מקדש נייד, וזו היתה מטרת המשכן. ואולם, המשנה שלמדנו השבוע אומרת שבתקופת המשכן היו הלכות שונות ביחס לקרבנות, ובין המשכן למקדש היו עוד שתי תקופות, שגם בהן היו הלכות שונות:
1. תלמוד בבלי זבחים קיב, ב
עד שלא הוקם המשכן - היו הבמות מותרות, ועבודה בבכורות, ומשהוקם המשכן - נאסרו הבמות, ועבודה בכהנים; קדשי קדשים נאכלין לפנים מן הקלעים, וקדשים קלים בכל מחנה ישראל. באו לגלגל הותרו הבמות; קדשי קדשים נאכלין לפנים מן הקלעים, וקדשים קלים בכל מקום. באו לשילה נאסרו הבמות, ולא היה שם תקרה, אלא בית אבנים בלבד מלמטן והיריעות מלמעלן, והיא היתה מנוחה; קדשי קדשים נאכלין לפנים מן הקלעים, וקדשים קלים ומעשר שני בכל הרואה. באו לנוב וגבעון הותרו הבמות; קדשי קדשים נאכלין לפנים מן הקלעים, קדשים קלים בכל ערי ישראל. באו לירושלים נאסרו הבמות, ולא היה להן היתר, והיא היתה נחלה; קדשי קדשים נאכלין לפנים מן הקלעים, קדשים קלים ומעשר שני לפנים מן החומה.
נסכם את הדברים בטבלה:
ניתן לראות כי היו שלוש תקופות שבהן היה איסור במות, כלומר שהיה מקום מרכזי אחד להקריב קרבנות: המשכן, שילה וירושלים. ואולם, יש הבדל בין שלוש התקופות הללו:
בתקופת המשכן היה אפשר לאכול קדשים קלים בכל מחנה ישראל, בתקופת שילה היה אפשר לאכול קדשים קלים בכל מקום שממנו רואים את שילה, ובתקופת ירושלים היה אפשר לאכול קדשים קלים רק לפנים מן החומה.
ההבדל בין התקופות נובע, מן הסתם, מההבדל שבין שלושת המקדשים הללו. מהו ההבדל בין הייעוד של שלושת המקדשים הללו?
בספר דברים מופיע פעמים רבות הביטוי 'המקום אשר יבחר ה', כמקום שבו מקריבים את הקרבנות, בניגוד לתקופה שבה היה מותר להקריב בבמות. ניקח, לדוגמא, את הפסוקים הבאים:
2. דברים פרק יב, א-כח
אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן ה' אֱ-לֹקֵי אֲבֹתֶיךָ לְךָ לְרִשְׁתָּהּ כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה: אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם אֶת אֱלֹהֵיהֶם עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן: וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא:
לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱ-לֹקֵיכֶם: כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹקֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה: וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה עֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם וְאֵת מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וְאֵת תְּרוּמַת יֶדְכֶם וְנִדְרֵיכֶם וְנִדְבֹתֵיכֶם וּבְכֹרֹת בְּקַרְכֶם וְצֹאנְכֶם: וַאֲכַלְתֶּם שָׁם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹקֵיכֶם וּשְׂמַחְתֶּם בְּכֹל מִשְׁלַח יֶדְכֶם אַתֶּם וּבָתֵּיכֶם אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה' אֱ-לֹקֶיךָ: לֹא תַעֲשׂוּן כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה הַיּוֹם אִישׁ כָּל הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו: כִּי לֹא בָאתֶם עַד עָתָּה אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ: וַעֲבַרְתֶּם אֶת הַיַּרְדֵּן וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹקֵיכֶם מַנְחִיל אֶתְכֶם וְהֵנִיחַ לָכֶם מִכָּל אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב וִישַׁבְתֶּם בֶּטַח: וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹקֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם שָׁמָּה תָבִיאוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם עוֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וּתְרֻמַת יֶדְכֶם וְכֹל מִבְחַר נִדְרֵיכֶם אֲשֶׁר תִּדְּרוּ לַה': וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹקֵיכֶם אַתֶּם וּבְנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְעַבְדֵיכֶם וְאַמְהֹתֵיכֶם וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בְּשַׁעֲרֵיכֶם כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה אִתְּכֶם: הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּרְאֶה: כִּי אִם בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' בְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ שָׁם תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ וְשָׁם תַּעֲשֶׂה כֹּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ:
לכאורה התורה אומרת שלאחר שנבוא לארץ ישראל לא נעשה כפי שאנחנו עושים היום, כי היום אנחנו מקריבים את הקרבנות בכל מקום, ואילו בארץ ישראל יהיה מותר להקריב רק במקום אחד. ואולם, הדברים האלה תמוהים, שהרי ראינו במשנה שגם בתקופת המשכן היה אסור להקריב בבמות!?
לכן מסביר רש"י כך:
3. רש"י דברים פרק יב פסוקים ח - ט
לא תעשון ככל אשר אנחנו עשים וגו' - מוסב למעלה (דברים יא, לא) על "כי אתם עוברים את הירדן" וגו' כשתעברו את הירדן מיד מותרים אתם להקריב בבמה, כל ארבע עשרה שנה של כבוש וחלוק, ובבמה לא תקריבו כל מה שאתם מקריבים פה היום במשכן, שהוא עמכם ונמשח והוא כשר להקריב בו חטאות ואשמות נדרים ונדבות, אבל בבמה אין קרב אלא הנידר והנידב. וזהו "איש כל הישר בעיניו", נדרים ונדבות שאתם מתנדבים על ידי שישר בעיניכם להביאם ולא על ידי חובה, אותם תקריבו בבמה:
כי לא באתם - כל אותן ארבע עשרה שנה: אל המנוחה - זו שילה: הנחלה - זו ירושלים:
כלומר שהתורה מדברת על תקופה אחרת, שאינה כמו התקופה של הכיבוש והחלוקה, ואז ייבחר מקום. מה הוא אותו מקום שה' בחר? - בדרך כלל אנחנו מפרשים את הפסוקים הללו ביחס לירושלים. אבל האמת היא שהדברים אמורים קודם כל ביחס לשילה. כך מוכח במפורש גם מדברי ירמיהו הנביא שמכנה את שילה "המקום של ה'":
4. ירמיהו פרק ז, יב
כִּי לְכוּ נָא אֶל מְקוֹמִי אֲשֶׁר בְּשִׁילוֹ אֲשֶׁר שִׁכַּנְתִּי שְׁמִי שָׁם בָּרִאשׁוֹנָה וּרְאוּ אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לוֹ מִפְּנֵי רָעַת עַמִּי יִשְׂרָאֵל:
כלומר שהקמת המשכן בשילה היא כבר קיום הייעוד של המקום אשר יבחר ה'. ואולם, האם ניתן לומר שבהקמת המשכן בשילה קיימו את המצוה לבנות את בית הבחירה? הגמרא אומרת שבניית בית הבחירה נעשית דוקא לאחר מינוי מלך:
5. תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין כ, ב:
תניא, רבי יוסי אומר: שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ: להעמיד להם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק, ולבנות להם בית הבחירה; ואיני יודע איזה מהן תחילה. כשהוא אומר "כי יד על כס י-ה מלחמה לה' בעמלק", הוי אומר: להעמיד להם מלך תחילה, ואין כסא אלא מלך, שנאמר "וישב שלמה על כסא ה' למלך".
ועדיין איני יודע אם לבנות להם בית הבחירה תחלה, או להכרית זרעו של עמלק תחלה, כשהוא אומר "והניח לכם מכל אויביכם וגו' והיה המקום אשר יבחר ה'" וגו' - הוי אומר: להכרית זרעו של עמלק תחלה.
וכן בדוד הוא אומר: "ויהי כי ישב המלך דוד בביתו וה' הניח לו מסביב", וכתיב "ויאמר המלך אל נתן הנביא ראה נא אנכי יושב בבית ארזים" וגו'.
רואים אנו, אם כן, שהקמת המשכן בשילה עדיין לא מוגדרת כבניית בית הבחירה. כדי להבין את העניין ננסה להבין קודם כל מה היה ייעודם של המשכן ושל בית המקדש. לכאורה, ע"פ המבנה הפיזי של המשכן, כמו גם ע"פ סדר הכלים שנמנו בבניית המשכן, הדבר החשוב ביותר במשכן הוא הארון. כך אכן כותב הרמב"ן:
6. רמב"ן (ר' משה בן נחמן, המאה ה-13, ספרד) שמות כה, ב
כאשר דבר ה' עם ישראל פנים בפנים עשרת הדברות, וצוה אותם על ידי משה קצת מצוות שהם כמו אבות למצוותיה של תורה, כאשר הנהיגו רבותינו עם הגרים שבאים להתיהד, וישראל קבלו עליהם לעשות כל מה שיצוום על ידו של משה, וכרת עמהם ברית על כל זה, מעתה הנה הם לו לעם והוא להם לא-לוקים כאשר התנה עמהם מתחלה 'ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה' (לעיל יט ה), ואמר 'ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש' (שם ו), והנה הם קדושים ראוים שיהיה בהם מקדש להשרות שכינתו ביניהם. ולכן צוה תחלה על דבר המשכן שיהיה לו בית בתוכם מקודש לשמו, ושם ידבר עם משה ויצוה את בני ישראל. והנה עיקר החפץ במשכן הוא מקום מנוחת השכינה שהוא הארון, כמו שאמר (להלן כה כב) 'ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת'. על כן הקדים הארון והכפרת בכאן כי הוא מוקדם במעלה, וסמך לארון השלחן והמנורה שהם כלים כמוהו, ויורו על ענין המשכן שבעבורם נעשה. אבל משה הקדים בפרשת ויקהל את המשכן את אהלו ואת מכסהו (להלן לה יא), וכן עשה בצלאל (להלן לו א), לפי שהוא הראוי לקדם במעשה:
עיקר המשכן, אם כן, הוא הארון. כל המשכן הוא בית לשים בו את הארון. זו גם הסיבה שהוא נקרא 'משכן העדות', על שם 'ארון העדות'. כמובן שגם הקרבנות היו נעשים במשכן, אבל זה לא היה עיקר התפקיד של המשכן. לכן אם נשאל האם הדמות המרכזית במשכן הוא משה או אהרון, התשובה היא קודם כל משה - שהרי הוא זה ששומע את דבר ה' מעל הכפורת מבין שני הכרובים. בבית המקדש, לעומת זאת, ברור שהדמות המרכזית הוא הכהן הגדול, כי בית המקדש אינו מקום להתוועדות ולשמיעת דבר ה' (אם כי גם לשכת הגזית נמצאת בסמוך אליו, אבל זה לא העיקר). דבר זה ניתן לראות גם כשמשווים בין חנוכת המשכן לבין חנוכת בית המקדש. בחנוכת המשכן, בפרשתנו, נאמר כך:
7. שמות פרק מ, לד-לה
וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן: וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן:
פסוקים דומים על הענן שממלא את המקום מוצאים אנו גם בעת חנוכת בית המקדש שבנה שלמה, אם כי שם האנשים שאינם יכולים להיכנס פנימה הם הכהנים, כי בבית המקדש הם הדמות העיקרית. גם בתפילתו של שלמה שנאמרה בחנוכת בית המקדש רואים כי הוא תפס את בית המקדש כמקום של תפילה:
8. מלכים א פרק ח, י-סו
וַיְהִי בְּצֵאת הַכֹּהֲנִים מִן הַקֹּדֶשׁ וְהֶעָנָן מָלֵא אֶת בֵּית ה': וְלֹא יָכְלוּ הַכֹּהֲנִים לַעֲמֹד לְשָׁרֵת מִפְּנֵי הֶעָנָן כִּי מָלֵא כְבוֹד ה' אֶת בֵּית ה': אָז אָמַר שְׁלֹמֹה ה' אָמַר לִשְׁכֹּן בָּעֲרָפֶל: בָּנֹה בָנִיתִי בֵּית זְבֻל לָךְ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ עוֹלָמִים: וַיַּסֵּב הַמֶּלֶךְ אֶת פָּנָיו וַיְבָרֶךְ אֵת כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל וְכָל קְהַל יִשְׂרָאֵל עֹמֵד: וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ ה' אֱ-לֹקֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּפִיו אֵת דָּוִד אָבִי וּבְיָדוֹ מִלֵּא לֵאמֹר: מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶת עַמִּי אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם לֹא בָחַרְתִּי בְעִיר מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל לִבְנוֹת בַּיִת לִהְיוֹת שְׁמִי שָׁם וָאֶבְחַר בְּדָוִד לִהְיוֹת עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל...
כִּי הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱ-לֹקִים עַל הָאָרֶץ הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי: וּפָנִיתָ אֶל תְּפִלַּת עַבְדְּךָ וְאֶל תְּחִנָּתוֹ ה' אֱ-לֹקָי לִשְׁמֹעַ אֶל הָרִנָּה וְאֶל הַתְּפִלָּה אֲשֶׁר עַבְדְּךָ מִתְפַּלֵּל לְפָנֶיךָ הַיּוֹם: לִהְיוֹת עֵינֶךָ פְתֻחוֹת אֶל הַבַּיִת הַזֶּה לַיְלָה וָיוֹם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַרְתָּ יִהְיֶה שְׁמִי שָׁם לִשְׁמֹעַ אֶל הַתְּפִלָּה אֲשֶׁר יִתְפַּלֵּל עַבְדְּךָ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה: וְשָׁמַעְתָּ אֶל תְּחִנַּת עַבְדְּךָ וְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִתְפַּלְלוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וְאַתָּה תִּשְׁמַע אֶל מְקוֹם שִׁבְתְּךָ אֶל הַשָּׁמַיִם וְשָׁמַעְתָּ וְסָלָחְתָּ:
ואולם, תמיהתו של שלמה לא ברורה: האם באמת רק עכשיו הוא מגלה שה' יכול להשרות את שכינתו במקום מצומצם? הרי זה מתקיים כבר מאות שנים מאז הקמת המשכן!
מוכח, אם כן, שאופן השראת השכינה במשכן אינו כמו אופן השראת השכינה בבית המקדש. ובעצם יש כאן שני תהליכים הפוכים: במשכן לא היתה קדושה למקום שבו המשכן שכן. יום אחד הוא נמצא במקום זה, ולמחרת הוא נמצא במקום אחר. השכינה שורה במשכן רק בזכות הארון שהיה בו. בכל מקום שבו היה הארון - שם שרתה השכינה. אבל בבית המקדש התהליך הוא הפוך: מכיון שהשכינה שורה בירושלים, זהו המקום שאליו מביאים את הארון. לכן, בימי בית שני, שהארון בכלל לא היה קיים, קדושת המקדש לא השתנתה. כך אומר הנביא חגי כשהוא מעודד את בני ישראל לבנות את בית המקדש השני:
9. חגי פרק א, ז-ט
כֹּה אָמַר ה' צְבָא-וֹת שִׂימוּ לְבַבְכֶם עַל דַּרְכֵיכֶם: עֲלוּ הָהָר וַהֲבֵאתֶם עֵץ וּבְנוּ הַבָּיִת וְאֶרְצֶה בּוֹ וְאֶכָּבְדָה (כתיב: ואכבד) אָמַר ה': פָּנֹה אֶל הַרְבֵּה וְהִנֵּה לִמְעָט וַהֲבֵאתֶם הַבַּיִת וְנָפַחְתִּי בוֹ יַעַן מֶה נְאֻם ה' צְבָא-וֹת יַעַן בֵּיתִי אֲשֶׁר הוּא חָרֵב וְאַתֶּם רָצִים אִישׁ לְבֵיתוֹ:
ומסבירה הגמרא את ההבדל בין הכתיב והקרי בפסוק זה:
10. תלמוד בבלי מסכת יומא כא, ב
אמר רב שמואל בר איניא: מאי דכתיב "וארצה בו ואכבד", וקרינן "ואכבדה" מאי שנא דמחוסר ה"א? אלו חמשה דברים שהיו בין מקדש ראשון למקדש שני, ואלו הן: ארון וכפורת וכרובים, אש, ושכינה, ורוח הקודש, ואורים ותומים.
המשותף לכל הדברים הללו הוא שאלו הם גילויים של השכינה שבאה מלמעלה למטה. במשכן זה היה עיקר המשכן - הורדת התורה לעם ישראל. אבל בבית המקדש עיקר התפקיד היה להעלות את הקרבנות והתפילות, וממילא אומר הנביא שאפשר לבנות את בית המקדש למרות שלא יהיו בו כל הדברים האלה.
ראינו, אם כן, הבדל מהותי בין בית המקדש לבין המשכן: קדושת המשכן נבעה מהארון ומכלי הקודש שבתוכו, ואילו קדושת בית המקדש נבעה מהמקום. כך מסביר גם ה'משך חכמה' תמיהה של התוספות. הגמרא אומרת שהרחבת בית המקדש וירושלים יכולה להיעשות רק בהוראה של נביא, ולומדת זאת מהמלים 'וכן תעשו' שנאמרו על המשכן, שהכוונה היא לעשות כן גם לדורות. מקשה על כך הגמרא:
11. תלמוד בבלי מסכת שבועות טו, א
מתיב רבא: כל הכלים שעשה משה - משיחתן מקדשתן, מכאן ואילך - עבודתן מחנכתן; ואמאי? ונימא: "וכן תעשו" - לדורות! שאני התם, דאמר קרא: "וימשחם ויקדש אותם", אותם במשיחה ולא לדורות במשיחה.
שואלים על כך התוספות: מדוע מקשה הגמרא רק מכלי המשכן? הרי אפשר היה להקשות את אותה קושיה גם מהמשכן עצמו, שהרי התורה ציוותה למשוח את המשכן לפני שמתחילים לעבוד בו, ואילו בבית המקדש זה לא נעשה:
12. תוספות מסכת שבועות טו, א ד"ה מתיב
מתיב רבא כל הכלים שעשה משה - תימה ממשכן גופיה הוה ליה למיפרך שיהא צריך משיחה לדורות כמו שנמשח בימי משה כדכתיב בקרא כדאמר לקמן (דף טז, ב) גבי משכן ומקדש.
עונה על כך ה'משך חכמה' שצריך להבדיל בין קדושת המשכן, שנבעה מכח הכלים שבו, לבין קדושת ירושלים - שנבעה מכח המקום:
13. משך חכמה (ר' מאיר שמחה הכהן מדווינסק, המאה ה-19, ליטא) במדבר ז, א
והקשו בתוספות "ממשכן הוה ליה למפרך שיהא מקדש טעון משיחה כמו שנמשח בימי משה". ואין זה קושיא, דבמשכן תלוי הקדושה בהבניין ופעמים היה קבוע כאן ופעמים היה קבוע כאן, מה שאין כן במקדש הלא היה הקדושה תלוי בהמקום, ומקריבין אע"פ שאין בית, אם כן הקדושה תלויה בקרקע ובה לא שייך משיחה, וזה פשוט.
כעת נותר לנו לבחון מה היה המצב בשילה: האם הקדושה היתה קדושה של המקום, או שזה היה בדיוק כמו המשכן? ראינו במשנה שהמשכן בשילה היה עשוי מאבן, אך מחופה ביריעות של אהל מועד. כלומר שזהו מעמד ביניים בין המשכן לבית המקדש. מסביר הרב הנשקה שבשילה כבר היה ייעוד של 'מקום', אבל עדיין לא מקום קבוע:
14. הרב דוד הנשקה, משכן העדות ובית הבחירה, מגדים יא עמ' 35
מעתה יש בידינו לתאר שלוש תקופות של שכינת ה' בישראל. בתחילה, עם הקמת אוהל מועד ונדודיו במדבר, אין ה' שוכן במקום אשר יבחר ואף לא בביתו ובמכונו, אלא נועד הוא למשה באוהל מועד, ועל ידי כך שורה שכינה בישראל. בשילה נשתנה המצב. כאן נבחר לראשונה מקום, ונתקיימה האידיאה של ספר דברים, "כי לכו נא אל מקומי אשר בשילו אשר שכנתי שמי שם בראשונה"...
ברם בחירת המקום בשילה לא הייתה אלא לשעתה, שהרי אין כל רמז בספר דברים כי "המקום אשר יבחר" ייבחר לעולם. ואף שתקופה מסוימת נבחרה שילה, "מנוחה - זו שילה", מכל מקום לבסוף "וימאס באהל יוסף ובשבט אפרים לא בחר" (תהלים עח, סז)...
שאף על פי שקרשי המשכן הניידים הוחלפו בקירות של קבע, שהרי כבר אין ישראל נודדים, מכל מקום עיקרו של הבית, הלא הוא קירויו, לא הוקם כלל, ומשכן שילה אינו מחופה אלא ביריעות אהל מועד... משכן שילה יצא אפוא מכלל 'אוהל מועד', שהרי ויעודי ה' למתן תורה ומצוות לישראל כבר תמו, אך לכלל בית ה' עדיין לא הגיע...
תקופה שלישית מתחילה עם בחירת ירושלים. כאן לא רק "מקום אשר יבחר", כי אם מקום שנבחר עולמית... מעתה מוחלפות יריעות האוהל בתקרה של ממש, ואף כל כלי המשכן מוחלפים בכלים חדשים, שאין כאן רק מעבר ממשכן נייד למשכן נייח אלא לראשונה בתולדות ישראל מוקם עתה בית ה' ומכון לשבתו, במקום אוהל התוועדות ומקום עבודה.
את שלוש התקופות האלה נראה שניתן לראות ברמז במדרש המפורסם המשווה את שלושת האבות:
15. תלמוד בבלי מסכת פסחים פח, א
ואמר רבי אלעזר: מאי דכתיב "והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלהי יעקב" וגו'. אלהי יעקב ולא אלהי אברהם ויצחק?
אלא: לא כאברהם שכתוב בו הר, שנאמר "אשר יאמר היום בהר ה' יראה",
ולא כיצחק שכתוב בו שדה, שנאמר "ויצא יצחק לשוח בשדה".
אלא כיעקב שקראו בית, שנאמר "ויקרא את שם המקום ההוא בית אל".
הר הוא מקום לא מוגדר, וזה היה המצב כאשר השכינה היתה במשכן. השדה הוא מקום מוגדר, לפעמים אפילו מוקף מחיצות, וזה היה המצב כאשר המשכן היה בשילה, שהיו קירות למשכן אבל לא היתה לו תקרה. הבית הוא מבנה שכל הקדושה מרוכזת בתוכו, וזה היה המצב מרגע שנבחרה ירושלים.
כך ניתן להבין גם את ההבדל בין מקומות אכילת הקדשים הקלים: בזמן שהיו ישראל במדבר לא היתה קדושה למקום שבו היה המשכן, ולכן אפשר היה לאכול את הקדשים הקלים בכל מקום שהיו בהם ישראל. כאשר נבנתה שילה היתה קדושה למקום, אשר נבעה מעצם העובדה שזהו המקום אשר בחר ה', אבל זו בחירה כמו שדה, שנמצא במרחב הפתוח, ולכן אפשר לאכול קדשים קלים בכל מקום שממנו רואים את שילה. בירושלים, לעומת זאת, הקדושה נמצאת בתוך המבנה - הבית - וממילא גם הקדשים הקלים נאכלים רק בתוך חומות.
ניתן להמשיל זאת לקרינה הנפלטת מאנטנה: כאשר הקרינה היא חזקה מאוד, יש הבדל גדול בין מי שעומד קרוב מאוד לאנטנה למי שעומד במרחק עשרה מטרים מהאנטנה. כאשר הקרינה אינה חזקה כל-כך, אין הבדל משמעותי בין השניים. הקרינה של ירושלים היא חזקה מאוד, ולכן אפשר לאכול קדשים קלים רק בתוך החומה, ואילו הקרינה של שילה חלשה יותר, ולכן אין הבדל משמעותי בין מי שיושב בתוך תחומי העיר שילה לבין מי שרואה אותה מרחוק.
