שאלה:
רציתי להתייעץ מה עדיף כאשר אלו הברירות שיש לי - לעשות סיום מסכת בביתי עם עשרה אנשים וכיבוד וכו' על חשבון שיעור גמרא קבוע או לעשות לבד את הסיום בהזדמנות אחרת וללכת לשיעור? כלומר, האם סעודת סיום מסכת עדיפה על השתתפות בשיעור?
תשובה:
הרב אלחנן פרינץ (שו"ת אבני דרך חלק כ):
לענ"ד מעלה סעודת מצווה של סיום מסכת הינה חשובה ויש לערוך סעודה זו, אף שבעקבות כך יעדר באופן חד פעמי משיעור גמרא בו רגיל להשתתף. ואבאר.
הגמרא במסכת שבת (קיח, ב) אומרת: "דכי חזינא צורבא מדרבנן דשלים מסכתא עבידנא יומא טבא לרבנן" (בברכות מו, א מובא דיומא טבא זה סעודה). ומכאן דייק הים של שלמה (בבא קמא סו"פ ז): "אפילו מי שלא סיים מסכתא זו. מצוה רבה שישמוח עם המסיים. דהא אביי, אע"ג דהוא גופא לא סיים. אפילו הכי עביד יומא טבא לרבנן. ומשמע שהיה מזמין אף אחרים עמו". ורואים אנו כי ישנה מצווה לשמוח עם גמר המסכת. וע"ע ביש"ש (ז, לז. ז, מו). ומובא בשיר השירים רבה (א, ט): "א"ר אלעזר מכאן שעושין סעודה לגמרה של תורה".
וכן מצינו בגמרא במסכת תענית (ל, ב) ובבא בתרא (קכא, א) המבארת למה ט"ו באב נחשב יום טוב, ומובא בגמרא: "רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו, יום שפוסקים בו מלכרות עצים למערכה". וביאר הרשב"ם: "אותו יום שפסקו, היו שמחים, לפי שבאותו יום היו משלימין מצוה גדולה כזאת". והרחיב הר"ן (וכן הנמוקי יוסף): "שהוא מנהג לשמוח בענין מצוה עד שכשהשלימה עושין שמחה ומשתה ויום טוב". ומכאן הבין בשו"ת אגרות משה (אורח-חיים א, קנז) דיש לעשות סיום כאשר אדם גומר דבר מצווה שהשקיע בו רבות.
ומצינו דפסק הרמ"א (יורה-דעה רמו, סקכ"ו): "כשמסיים מסכתא, מצוה לשמוח ולעשות סעודה והיא נקראת סעודת מצוה". וכ"כ רבים דסעודת סיום המסכת היא מצווה, ועיין בש"ך (יורה-דעה רמו, סקכ"ז) שציין למהר"ם מינץ (קיט) דזו סעודת מצוה ולפיכך יכול אבל (תוך יב חודש) לסעוד שם. ומצינו במפורש ברמ"א (אורח-חיים תקנא, י) כי בסעודת מצוה של סיום מסכת אוכלין בשר (ושותין יין) אף בתשעת הימים. וכן התיר הביאור הלכה (רמט) לעשות סעודת סיום מסכת אף בערב שבת כדין סעודת מצוה. ועוד על מהות השמחה בסיום המסכת עיין בקדושת לוי (שבועות ד"ה 'נשאלתי, אופן הב').
ואעיר כי מצינו דמי שאינו משתתף בסעודת מצווה כאשר הוא מוזמן הוא מנודה (עיין בגמרא בפסחים קיג, ב), אך לא מצינו דמי שמוזמן להשתתף בשיעור גמרא ואינו מגיע דהוא מנודה (ואף שניתן לדחות ולומר כי הכוונה בגמרא לסעודות מצווה ספציפיות כברית מילה, ניתן ללמוד את מעלת ההשתתפות "בחבורה של מצוה" כלשון הגמרא).
ואולם היה מקום למימר דיכולים ללמוד מההיתר של הפוסקים שלא להשתתף בברית מילה (בסעודת המצווה) למי שלומד תורה, וה"ה שלא יבטל את הליכתו לשיעור הגמרא. אך לענ"ד המקרה של ההימנעות מללכת לברית בשביל ללמוד תורה, אינו דומה למקרה שלנו, דבסיום מסכת הסעודה עצמה היא חלק השיא של הלימוד תורה, שמראה שמכבד את התורה והיא יקרה בעיניו ועל כך הוא שמח כעת. וכבר כתב המשנה ברורה (תרסט, סק"ו), בהאי לישנא: מהרי"ק בשורש ט' האריך מאוד שלא לבטל שום מנהג שנהגו לכבוד שמחת התורה, עיין שם. ולכן רעה עושין בהרבה מקומות במה שביטלו מקרוב שלא לעשות משתה ושמחה בשמחת תורה, אף גם ששמחין בשארי ימים וכל ימיהם כחגים, ובעוונותינו הרבים ביזוי כבוד התורה גרם זה, שהתורה מונחת בקרן זוית ואין דורש ואין מבקש, ומי יתן וישיב וירחם שבר בית ישראל במהרה בימינו.
ועוד תמוה בעיני, כיצד רוצה לבטל שמחה זו (של סיום מסכת) בשביל ללכת לשיעור. וכי אם היה לו חתונה משפחתית ביום זה גם היה מוותר עליה והולך לשיעור. והרי הסיום הינה מצווה גמורה כפי שציינו לעיל. ושנינו במשנה בסיום מסכת תענית: 'צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו' (שיר-השירים ג, יא) ביום חתונתו - זה מתן תורה. וכעת שמסיים המסכת הוי חתונה.
ואציין כי כתוב בספרים שמלאך בשם סמא"ל (שרו של עשו, עיין כלי-יקר בראשית לב, כה) מונע מאיתנו לשמוח בשמחתה של תורה ולעשות סיום עם גמר הלימוד (סמא"ל, ראשי תיבות, סעודת מצוה אין לעשות). וכבר כתב בשו"ת משנה שכיר (אורח-חיים מהדו"ת סי' יח): "וכדאי זכות סעודת סיום לבטל מעלינו כל גזירות קשות ורעות ולקרב את ביאת משיחנו בב"א".
|
