גם סיום של קטן נחשב סעודת מצוה ופוטר את הגדולים מלצום, ובודאי אם הוא בכור הוא פוטר בכך את אביו המתענה במקומו. מקורות: שו"ת צפנת פענח ח"ב סי' י, וראה הגדת בריסק עמ' שפ. מקור: אתר דין
שלום רב. עצם הנוכחות של אדם שסיים מסכת אינה פוטרת מתענית, אלא רק ההשתתפות בסיום עצמו או בסעודה הנלוית אליו, כך שלא הבנתי כיצד אתה סבור לפטור את כל העולם כולו מהתענית על ידי סיום מסכת אחת הנעשה במקום מסויים. מקורות: ראה משנה ברורה סי' תע ס"ק י שנראה מדבריו שרק מי שמשתתף בסיום עצמו נפטר מהתענית, וכן כתב במפורש הבן איש חי שנה א פ' צו אות כה, וע"ע שו"ת יביע אומר ח"א סי' כו אות ח. אולם ראה שו"ת מנחת יצחק ח"ט סי' מה שגם ההשתתפות בסעודת הסיום די בה להפטר מהתענית, בפרט כאשר הוא מסייע בהכנתה. מקור: אתר דין
אין אפשרות למנות שליח לסיום מסכת. הסיום הוא עניין אישי של המסיים, ואם כי אחרים יכולים להשתתף בשמחתו, אין אפשרות לקיים את הסיום בלי הנוכחות של בעל השמחה עצמו. אפשר לעשות סיום על מסכת לאחר זמן סיומו, ונהוג לשייר כמה שורות בסוף המסכת לצורך כך. אולם, אין להשהות את הסיום לזמן ממושך (חודש ויותר), באופן שהשמחה של סיום המסכת כבר פגה מן הלב. מקור: אתר דין
תשובת הרב יעקב שכטר: אפשר לומר איך שרוצים. אין כאן כל בעיה מבחינה הלכתית. שהרי אמר כבר בשעתו את ה'הדרן' על כל מסכת ומסכת מסדר מועד בפני עצמה, ודי שיאמר כעת על מסכת חגיגה. ומאידך גיסא, אם יאמר כעת 'הדרן עלך סדר מועד' הרי כולל בה את מסכת חגיגה שעליה עדיין לא אמר 'הדרן'. אבל דומה שמנהג העולם, לאלו שאכן למדו את כל הסדר, לומר "הדרן עלך מסכת חגיגה וסדר מועד". ובלבד, שמי שלא למד את כל סדר מועד יקפיד לומר רק "הדרן עלך מסכת חגיגה", שלא יהא בכלל דובר שקרים חלילה.
תשובת הרב יעקב שכטר: בודאי שמחה גדולה כל אימת שזוכים לסיים חלק בתורה, קטן ככל שיהא, ובפרט אם עמל הרבה והשקיע זמן וכח ומאמץ כדי לסיים, נכון הדבר לשמוח מאד כשמסיים. מוכר הסיפור על יהודי מארצות הברית שהחל ללמוד תורה לראשונה בחייו רק לעת זקנתו המופלגת, ובמשך שנה שלימה הצליח ללמוד לאט וביסודיות, רק דף אחד. הוא ערך על כך סיום מכובד, והגאון האדיר פוסק הדור רבי משה פיינשטיין זצ"ל, בא בעצמו להשתתף בסיום הזה. עם זאת, מנהג ישראל לעשות סיום רק על מסכת של גמרא. או על סדר שלם של משניות. לכן אם המטרה של הסיום היא להתיר לאכול ביום שראוי להתענות בו, אין לסמוך על סיום של מסכת משניות.
תשובת הרב יעקב שכטר: זה דבר שכנראה לא נתפרש בפוסקים. אמנם נהגו מאז ומעולם להשאיר מספר שורות ולסיים לאחר זמן, ואף שבדרך כלל אין המדובר בזמן רב כל כך, אין בידינו שיעור מוגדר לחלק בין זמן רב למעט. על כן, מסתבר שזה תלוי בתחושת הלומד. אם עדיין הוא חש שבשעתו הוא לא סיים את המסכת וכעת יש לו שמחה מהסיום, יכול להחשיב זאת לסיום רגיל. אבל, אם בתחושה שלו הוא כבר סיים אז את המסכת, וזהו בשבילו רק סיום פורמלי שכזה, יש להסתפק אם זה נחשב סיום.
תשובת הרב יעקב שכטר: א. ה"הדרן" אינו ברכה כלל, ואין לחוש בו משום ברכה לבטלה חלילה. ה"הדרן" אינו אלא הודאה על סיום המסכת והודאה כללית שהקב"ה שם חלקינו מיושבי בית המדרש, לצד תפילות שונות, ובעיקרון אין כל מניעה לומר אותו אף לאדם שלא למד בכלל, וקל וחומר למי שלמד את רוב המסכת. ב. ישנו משפט אחד בעייתי, "כשם שסיימתי" מסכת פלונית. איך יאמרנו והוא לא סיים? לזה ישנם שני פתרונות אפשריים: או שיאמר בלשון רבים: "שסיימנו", ואז זה מתייחס לסיום על ידי הציבור, או שיאמר: "כשם שסיימו". אפשר גם לומר כשם שזכיתי ללמוד במסכת זו. ג. אמנם עצה טובה וחשובה, להשתדל מאד להשלים את הדפים שחסרים לו. כדאי מאוד להתרגל לרשום לעצמו בכל פעם שקרה לו אונס ולא למד את הדף, איזה דף חסר לו, ולעשות מאמץ להשלים. החפץ חיים זצ"ל מביא בספריו מדרש, שמכל מסכת נעשה כביכול בגד רוחני אותו יזכה ללבוש בעולם הבא. החפץ חיים מוסיף על דברי המדרש הללו, שמסכת שחסרים בה דפים היא כבגד עם חורים שונים פה ושם. אוי לאותה בושה בעולם העליון כאשר ילבש שם לנצח נצחים בגד מחורר. הרבי מצאנז-קלויזנבורג אמר באחד מסיומי הש"ס הגדולים, שאחד השמות של השטן הוא כידוע סמא"ל, ויש לומר בדרך מליצה שראשי התיבות הן "סיום מסכת אין לעשות"... כלומר הס"מ עושה מאמץ מיוחד לגרום לאדם לא לסיים מסכת שלמה, ועלינו מוטל להתאמץ כנגדו ולא לוותר! הרב אלישיב זצ"ל העיד על עצמו בערוב ימיו שמימיו לא החל מסכת בלא לסיימה! והבא לטהר, הבטיחונו חז"ל, מסייעין לו מן השמים.
תשובת הרב אדיר הכהן (ישיבת כסא רחמים): כמו שמותר לעשות סיום מסכת ביום טוב ואין בזה לא משום אין עושין מצוות חבילות חבילות ולא משום אין מערבין שמחה בשמחה (עיין בהשו"ת חזון עובדיה חלק א' כרך א' סימן ח' עמוד קכה - קנו), וכן מותר לעשות סיום מסכת בשבע ברכות של חתן וכלה (עיין בספר זכרי כהונה חלק א' מערכת ב' אות כד, ובספר ילקוט כהונה חלק אורח חיים הלכות שבע ברכות הערה 1), כל שכן שיש להתיר לעשות סיום מסכת בחנוכת בית, ואדרבה כך מקדש את הבית שעושה סעודת סיום בסעודה הראשונה בבית זה, ותשרה שכינה בביתו. ומעין הרע אין לחשוש כל כך, ובפרט בסיום הש"ס במסגרת דף יומי, שכיום רבים משתתפים בו.
תשובת הרב יהונתן מאזוז (ישיבת כסא רחמים): כן. אומרים את שמות בני רב פפא או כסגולה, או מכיוון שנתעסקו בסעודת סיום מסכת ומזכירים אותם לכבוד, או מכיוון שמתו על קידוש השם כידוע, וכל הסיבות הנזכרות לעיל שייכות גם בסיום ירושלמי. וכן נוהגים בישיבה במוצאי שבת תענית דיבור שעושים סיום הזהר וסיום הרמב"ם ואומרים נוסח ההדרן הנ"ל בלי שינוי.
תשובת הרב מאיר מאזוז (ישיבת כסא רחמים): טוב לשמוח בתורה ולהתגאות בה נגד הרשעים הכופרים. ועם זה לדעת שיש גאונים בדורנו שסיימו את כל הש"ס 202 פעם!
תשובת הרב מאיר מאזוז (ישיבת כסא רחמים): שמעתי הערה זו מלפני שנים, ואינה מתקבלת על הדעת. ואתה אלקים תורידם וגו' חוזר על יושבי קרנות שמבלים זמנם היקר לבטלה.
תשובת הרב אליהו בנימין מאדאר (ישיבת כסא רחמים): כן המנהג, כמו שעושים סיום בשיעורים של הדף היומי וכיוצא בהם, שיש רב המוסר שיעור, וכולם מקשיבים. והטעם, כי שומע כעונה, וכאילו כולם סיימו. וכמו שעושים שמחת תורה ביום שמיני עצרת, על סיום קריאת התורה. ואף שאמרו חז"ל בעירובין (דף נ"ג סע"ב ודף נ"ד ע"א), שצריך להוציא דברי תורה בפיו ויקרא בקול, כאן, שהרב המוסר השיעור אומר בקול, נראה דשפיר דמי. והמחמיר לעצמו לקרוא עמו בפיו, תבוא עליו ברכה.
תשובת הרב מצליח חי מאזוז (ישיבת כסא רחמים): 1. אומרים נוסח ההדרן המופיע בתלמוד. 2. נוסח הקדיש המופיע בש"ס (ויש שם טעות וצריך לומר "דהוא עתיד לחדתא" (ולא "לאתחדתא"), וכן נדפס בקדיש בסידורי תשעה באב).
תשובת הרב פנחס זביחי: מותר לעשות סיום מסכת וסעודת מצוה שלאחריה, לכמה סיומי מסכתות ביחד, בין שעושים זאת לשני בני אדם שסיימו שתי מסכתות, בין אם שניהם סיימו את אותה מסכת, ובין אם סיימו מסכתות שונות, ובין אם אדם אחד שסיים מספר מסכתות ורוצה לעשות סעודה אחת. כמו כן, שני אחים שסיימו שתי מסכתות, ובין אם למדו את אותה מסכת, מותר להם לעשות סיום משותף ואין בזה חשש משום עינא בישא וכו' כי כל זה כבודה של תורה לעשות את המצוה בעסק גדול ובשמחה מרובה.
תשובת הרב יעקב שכטר: לשואל הנכבד. כל השאלות נובעות מאותו השורש, ונקדים לבארו. אי אמירת תחנון, יסודה בכך שהיום הוא יום טוב. ויום טוב אינו יום שמתאים להרבות בו בתחנונים. וזאת לא רק כשהיום טוב הוא כללי, אלא גם ביום טוב פרטי, ובדרך כלל בעל היום טוב, יכול לגרור איתו את כל הציבור ולפוטרו מאמירת תחנון. דוגמאות ליום טוב פרטי: חתן בשבעת ימי המשתה, בעלי ברית (אבי הבן, המוהל והסנדק). ישנה הלכה אחרת לגמרי, שסעודת מצווה דוחה חיוב תענית, או איסור אכילת בשר בשבוע שחל בו תשעה באב, וכדומה. יש לשים לב, שיום בו נערכת סעודת מצווה, אינו נחשב יום טוב לשום דבר ועניין. הסעודה הנערכת ביום זה איננה משנה את הגדרתו ליום טוב, אלא שהסעודה עצמה בכוחה לדחות איסורי אכילה מסויימים כפי שנתבאר. לכן, יום של סיום מסכת, אף כשנערכת בו סעודת מצווה של סיום, אינו יום טוב כלל ואין שום סיבה לא לומר בו תחנון, אף שסעודת המצווה יכולה להתיר אכילה בתענית יאר-צייט, או תענית בכורות בערב פסח, או בשר בימים שלפני תשעה באב. וידוי דינו לכל היותר כמו תחנון, ואין סיבה שלא לאומרו ביום הסיום. כמו כן, קריאת שמע על המיטה ודאי נאמרת כרגיל. הזמן היחיד בו מצינו קצת קולא לגבי קריאת שמע הוא בליל הסדר שהוא ליל שימורים מן המזיקין. גם הנוהג לומר קריאת שמע עם וידוי, אין סיבה לשנות מכל יום. כנ"ל לגבי תיקון חצות, שלכל היותר הוא כתחנון, ואין סיבה להימנע מלאומרו כרגיל גם ביום הסיום. אם מתפללים מנחה ממש באמצע סעודת הסיום, יש מקילין שלא לומר תחנון או וידוי, ולשיטתם כל משתתפי הסעודה אינם אומרים וידוי ותחנון.
