הרב אלחנן פרינץ (שו"ת אבני דרך כרך יט סימן רג): גם סיום מסכת בשמע מועיל לכתחילה (וממילא אם שומע קבוע את השיעור ברדיו או באינטרנט) וחשיב סיום, דהרי שומע כעונה בפיו (עיין שו"ע הרב ת"ת ב, יב). וכבר כתב מו"ר הגר"א נבנצל (ירושלים במועדיה, בין המצרים עמוד רט) לגבי סיום בשמיעה מקלטת: "תלוי עד כמה נתן ליבו להבין, אם אכן הקשיב והשתדל להבין, יכול לערוך סיום". וכן התיר גם הגרח"ק זצ"ל כובא בספר נחמת ישראל (עמוד קלב). וע"ע בשו"ת ויברך דוד (ב, קעז) ובספר יומא טבא לרבנן (ב, ט). וכן ראיתי בהלכות תענית בכורות שכתב הפסקי תשובות על המשנ"ב (תע אות ט): "ואפילו אינו לומד בפיו אלא שומע באוזניו".
הרב אלחנן פרינץ (שו"ת אבני דרך ה, ל אות ב): הש"ך (יורה-דעה רמו, סקכ"ז) הביא בשם המהר"ם מינץ "דכשבאין לסוף מסכתא ישייר מעט בסוף עד שעת הכושר" ואז יסיים ביחד עם כולם. אולם נראה לומר שיכול להכין את הסיום, שהרי מצינו שצריך האדם להשתדל לסיים בדבר טוב כדברי הגמרא במסכת ברכות (לא, א): "מצינו בנביאים הראשונים שסיימו דבריהם בדברי שבח ותנחומים" ומדברי התוספות (נדה עג, א) ניתן להסיק שדין זה אמור גם לגבי סיום מסכת ואלו דבריו: "תנא דבי אליהו כל השונה הלכות - אית ספרים דלא גרסינן ליה מיהו בפירוש רש"י איתא ור"ת הגיהו בספרו וכן נראה דאיידי דאיירי לעיל בהלכתא מייתי לה לסיים בדבר טוב ואיתא נמי כן במגילה פרק בתרא (כח, ב) והכי נמי אמרינן באין עומדין (ברכות לא) שכן מצינו בנביאים הראשונים שסיימו דבריהן בדברי שבח ותנחומין" וכן כתב בשו"ת תורה-לשמה (שעו) ובספר יומא-טבא-לרבנן (א, ג) ועיין עוד בשו"ת רב-פעלים (ד, מב). להלכתא ראוי שישאיר קטע קצר שלא למד כלל, וילמדנו לציבור. אולם, אם חושש שבמעמד המכובד לא ידע לפרש אזי יש להקל ולהכין מראש שכידוע גדול כבוד הבריות, והבושה שתגרם למסיים אם לא ידע לקרוא כדבעי עלולה להעיב על שמחתה של תורה. נוהגים שהמסיים מתחיל בלימוד מסכת חדשה, מיד לאחר סיום אמירת סוף המסכת וזהו על-פי דברי לוי ור' שמעון במסכת עבודה-זרה (יט, א), שביקשו להביא לפניהם ספר חדש, לאחר שסיימו לעיין בספרם (מהרש"א). כתב בדברי-אמת שכיוון שהלב - באמצעו של האדם, כך על האדם להימצא באמצע לימודו ועל כן הוא מתחיל מיד עם הסיום דבר חדש ועיין עוד בספר רשימות-שיעורים (עמ"ס סוכה עמוד רצט) שהרחיב ברעיון זה בשם ר' משה סולובצ'יק.
תשובת דובי שחור: קודם כל, יישר כחך על ההתמדה בלימוד. העובדה שציינת שאתה אוהב ללמוד את הדף היומי היא נקודה משמעותית מאוד. אהבת הלימוד היא הנקודה המרכזית. מניסיוני כאדם עובד, משך שנים רבות, הדרך היחידה להתמיד בלימוד היא מסגרת מסודרת ומחייבת. הטרדות של היום יום הן גדולות מאוד. האתגרים שמציבים לנו החיים שואבים אותנו למגוון משימות. רק לימוד יומי מחייב יכול לשמור על קביעת עיתים מסודרת ללימוד תורה. למסגרת של ה"דף היומי" ישנם כמה יתרונות. קודם כל, מדובר על לימוד בכל יום. גם ביום שישי, ערב חג או בחול המועד, בחופשה או בסתם יום. בנוסף, ל"דף היומי" תוכל למצוא תמיד ובכל מקום שיעור. או בבית הכנסת המקומי, באפליקציה, בדרך לעבודה או בחברותא בזום. הרעיון של רבי מאיר שפירא מלובלין, מייסד "הדף היומי" היה, שבכל מקום אליו תגיע ותפגוש יהודי תוכל לפתוח ולדבר בלימוד על הסוגיה של "הדף". זה נותן המון ופותח לבבות. ההספק של דף ביום הוא מסע חיים, שלא קיים בלימוד ללא מסגרת מחייבת. אם אתה מרגיש שהסוגיה לא מספיק ברורה לך, נסה להיעזר בתרשימים, בשמיעת שיעור תקציר של הדף שיסכם את הדברים. וגם אם לא הבנת את הכל, בסבב הבא יהיה הרבה יותר קל. ההתמדה היום יומית היא סוד הקסם. לימוד גמרא בעיון הוא חשוב ומשמעותי. אבל ההתמדה בלימוד כזה קשה הרבה יותר בוודאי לאדם עובד. עצתי אליך, נסה לשלב לימוד עיוני בתוך סוגיות הדף היומי. הגעת לסוגיה שנוגעת בך? פתח ספר והתעמק כתיבול ללימוד היומי שלך. בהצלחה!
תשובת הראל שפירא: בספר האשכול הלכות ספר תורה (לרבי אברהם בן רבי יצחק מנרבונא) מובא כך: "עוד נשאל רב האי בעסק עשרה בני רב פפא שמסדרין תלמידי חכמים שמותיהן כד מסיימי פרקין, אם הם בני רב פפא, ואם אביהם אחד או רבים... והשיב לאו כולם בני רב פפא גאון תלמידיה דרבא הן... ונראה דבני שנים או שלשה הן... ואמרו כי יש בו קבלה להסיר שכחה... ומקמי דאדכירי בני רב פפא רגילי רבנן למימר: נהדר מר עלה, הדרנא עלך ודעתך עלן, לא תתנשי מנן, ולא ניתנשי מינך, לא בעלמא הדין ולא בעלמא דאתי, יהי רצון מלפניך ה"א וא"א שתהא תורתך אומנותנו בעולם הזה ולא תשכח מפינו לעולם הבא". בביאור הטעם לכך שמזכירים את עשרת בני רב פפא בנוסח ההדרן נאמרו טעמים רבים, ונזכיר את חלקם: הרמ"א (מובא ביש"ש ב"ק סוף פרק ז) מבאר כך: "הנה מה שנוהגין ורגילין אנו להזכיר בסיום כל מסכתא רב פפא עם עשרה בניו, שהיו מאירים וגדולים בתורה, ע"י שהיה עושה להם סעודה בסיום המסכתא, כי עשיר היה, והיה מחזיק לעוסקי התורה. לכן זכה שמזכירין אותו עם עשרה בניו". ביאור נוסף שמביא הרמ"א הוא כך: הטעם שמתחילים בשמחת תורה אחר קריאת פרשת "וזאת הברכה" בקריאה בפרשת "בראשית" הוא כדי שלא ליתן פתחון פה לשטן לקטרג ולומר שעם ישראל סיים את התורה וכעת הוא מתבטל ואינו לומדה. לדבר זה מרמזים בני רב פפא. הרמ"א מוצא קשר בין שמות בני רב פפא לעשרת המאמרות שבהם נברא העולם, והעולם הרי נברא בעבור התורה; והנה כאשר יזכירו את שמות עשרת הבנים, ייזכרו בעשרת המאמרות, כלומר בבריאת העולם שהיא עבור התורה, וכך ייזכרו שעם סיום לימוד מסכת יש לחזור לתחילתה, כשם שעושים בשמחת תורה עם השלמת קריאתה. בשם החת"ס מובא כי בעשרה מקומות בתלמוד הבבלי רב פפא אומר שלהלכה יש לקיים את כל דעות החולקים ("הלכך נימרינהו לתרוויהו"). בהוראה זו הרבה רב פפא שלום בעולם. ומשום שהרבה שלום עשר פעמים זכה לעשרה בנים תלמידי חכמים, וזכה אף שיזכירום בסיום המסכת - להראות חשיבות השלום והערכת חז"ל לרודפי השלום.
הראל שפירא: לכאורה שאלתך היא למעשה מה הנוהג שבעולם, שהרי אין בכך הלכה מחייבת. כמובן, מטרת המסגרת של הדף היומי היא שכולם ילמדו יחד את אותו דף גמרא באותו היום, וכך תהיה לכולם שפה אחידה ומשותפת כאשר כולם יעסקו יחד באותו דף גמרא באותו היום, אך אין בכך כדי לקבוע מסמרות מתי מתחיל היום לעניין הדף היומי ומתי הוא מסתיים. היתרון ללמוד בלילה את הדף של מחר הוא בכך שבמהלך כל היום, כאשר לומדים שונים ידברו ויעסקו בעניינים שונים שהופיעו בדף, תוכל להיות בעניינים ותוכל להשתתף, וזאת מכיוון שכבר למדת את הדף אמש. מאידך, אם תלמד את הדף של היום רק בלילה הבא (ולא אמש), הרי שתרגיש פחות שייך במידה ותיקלע לפורום זה או אחר בו יעסקו בדף היומי. יתרון נוסף הוא בכך שבמקרה ויום אחד תפספס את הלימוד השוטף, הרי שמבחינת הרגשתך לא תיקלע לפיגור ניכר, ואם עד היום הקדמת את כולם בדף אחד (בכמה שעות בלבד) הרי שמעתה והלאה תהיה מאוחר לכולם בדף אחד בלבד למשך שעות בודדות בלבד ועוד באותו היום תלמד את הדף כאשר יגיע הלילה. בנוסף, בהרבה תחומים בחיים עדיף תמיד להיות בין הראשונים ולא להיגרר בין האחרונים מסיבות שונות, ולכן עדיף ללמוד את הדף היומי מוקדם ככל האפשר ולא בין האחרונים. אגב, בראשית לימוד הדף היומי במחזור הראשון, מפורסם הדבר, שהאדמו"ר מגור אמר לחסידיו בליל ראש השנה לאחר תפילת ערבית, שהוא הולך ללמוד את הדף היומי (והיתה לכך השפעה רבה על חסידיו שהלכו גם הם ללמוד דף יומי). הרי לנו שהוא למד בלילה את הדף של מחר... מאידך, נראה שהנוהג הרווח בעולם הוא שלומדים בלילה את הדף היומי שאחרים למדו באותו היום שחלף, ו"בקדשים הלילה הולך אחרי היום"... גם בסקר שערכנו בפורטל הדף היומי התברר לנו כי 79% מהלומדים (הלומדים דף יומי בלילה) לומדים את הדף שאחרים למדו במהלך היום שחלף, ורק 21% מהלומדים השיבו שהם לומדים בלילה את הדף היומי שאחרים ילמדו מחר במהלך היום. כמובן, שהדבר החשוב הוא להצליח לקבוע מסגרת קבועה ללימוד הדף היומי ולהתמיד בה בכל יום ויום/לילה, בין אם מחליטים ללמוד את הדף הקודם ובין אם מחליטים ללמוד את הדף הבא, ו"אַשְׁרֵי אָדָם שֹׁמֵעַ לִי לִשְׁקֹד עַל־דַּלְתֹתַי יוֹם יוֹם".
אם אתה מתכוון לסיום ש"ס גמרא (בבלי), אז אין בבלי על מסכתות אלו, ולכן ממילא ניתן לערוך סיום על ש"ס בבלי לאחר שסיימת את כל המסכתות שיש עליהן בבלי.
תשובת הרב אלחנן פרינץ: ידועה המחל' אם בת"ב פטורים מת"ת או שיש ללמוד בדברים הרעים. ודוגמא לדברים הרעים זה ענייני החורבן במסכת גיטין. ולכן זה תלוי בזה. לדינא, לענ"ד ניתן להתיר. ולהרחבת הנושא הנני מצרף משו"ת אבני דרך (יט, קכה) בעניין ארגון שיעור בתשעה באב. קכה. ארגון שיעורי תורה לתשעה באב האם מותר להעביר שיעורים לציבור בתשעה באב. האם כדאי לארגן בשכונה שיעורים בתשעה באב על החורבן. נראה כי כיוון שגם ביום זה יש חיוב בלימוד תורה, יש מצווה לארגן ולזכות הרבים. ואף שקיימת סברא להחמיר והיא ע"פ דברי השולחן ערוך (יורה-דעה שפד) בהלכות אבלות הפוסק כי לאבל אסור ללמד תורה לאחרים אפילו בדברים שמותר לאבל ללמוד (אלא א"כ רבים צריכים לו). אולם יתכן למימר דכיוון שבתשעה באב כולם אבלים, הרי ממילא חשיבי כרבים צריכים לו. וכן מקובל במקומות רבים דהרבנים דורשים באגדות החורבן ובענייני דיומא (וע"ע בספר מקראי קודש הררי פ"ז הערה עו עמוד 289). וכ"כ לי בעל שו"ת ויען דוד ד"כן נהגו", היינו לארגן שיעורי תורה. וכן ציין לי בעל שו"ת מחקרי ארץ: "מנהג בהרבה בתי כנסיות והרבה קהילות לקבוע דרשות ושיעורים ביום תשעה באב בעניני אבלות וחרבן בית המקדש. וכיון שיש הרבה אנשים שיש להם תועלת בזה, ראוי לעודד את הענין". וכ"כ לי רבים דוודאי יש לארגן, דהרי באחרונים מבואר שיש חיוב תלמוד תורה גם בת"ב, עי' דגמ"ר (תקנא, י. והובא בפת"ש יו"ד שפד, סק"א), וכן כתבו החכם צבי (ק), במועד לכל חי (י, כא), בשד"ח (ח"ב מערכת ו כלל טו עמ' 100), בשו"ת מציון אורה (ב אורח-חיים כג) ועוד. וכן הוכיח בספר מועדים כהלכתם (נא הערה לה מהגמ' במנחות צט). וסברא יפה הוסיף בחזון עובדיה (ארבע תעניות עמוד שיג) דהרי אנו מברכים "אשר קדשנו במצוותיו וצונו על ד"ת", ואילו היה פטור איך אנו מברכים "וצונו", ע"ש. ועוד, דהדבר ידוע לכל כי רבים סובלים בצום ומעבירים את זמנם בשינה ובדברים בטלים, וכשיש שיעורי תורה הם באים ויושבים ומחיים נפשם (פוק חזי בבתי מדרשות שיש שיעורי תורה ומלאים בקהל רב). ומה גם דבזמן זה מעטים הלומדים והלומד נוטל שכר כולם. וכל המזכה את הרבים אשרי חלקו. וכבר כתב בספר מאמר מרדכי (תקנד) דכמעט היה ראוי להתיר כל לימוד בת"ב כי הרי הולכים ושחים ולא מתאבלים. והוסיף כי הרה"ג אהרן זכאי מעביר שיעורים בליל ת"ב וביום. וכתב לי הרה"ג אליהו שלזינגר כי במשך שנים רבות הוא היה אומר שיעור בסוגיית קמצא ובר קמצא כשעתיים לפני מנחה בפני ציבור רחב. וכתב לי הרה"ג מרדכי פטרפרוינד כי גם "מו"ר הגר"ד כהן שליט"א מוסר שיעור בכל שנה בת"ב. וכן מו"ח הגר"מ נויגרשל שליט"א מוסר שיעור למאות אנשים בליל ת"ב וביומו". אלא שמובא כי הגר"ש דבליצקי (בשו"ת שומע ומוסיף, בין-המצרים עמוד קנח) כתב כנגד מה שנהגו כעת בדבר חדש לעשות כינוסים בליל ט"ב של המון עם. ואף שהמטרה שלשמה מתכנסים היא חשובה מאד, מ"מ אין לעשות זאת מכמה טעמים. [כגון שהעמידה בצפיפות וכדו' תזיק לתענית, ושלא ימלט שבשעת ההליכה והחזרה יבואו לדברים של מה בכך ויסיחו דעת מהאבלות, ולא ימלט שבתוך הדרשות יהיו דברי תורה האסורים בט"ב]. וסיים שם שכל יר"ש ימנע עצמו מזה ושב ואל תעשה עדיף, וישב בירכתי ביתו לקרוא בדברים המותרים בט"ב. אך רבים היום, מעבירים (ומשתתפים) בשיעורי תורה. וכ"כ לי ידידי הגרי"צ רימון: דנראה למעשה שהדבר מותר. ובלבד שעושים זאת בכובד ראש כיאה לתשעה באב. כמו כן, יש להשתדל שלא לגלוש יתר על המידה לנושאים שלא קשורים לעניין, למעט בבדיחות וכיו"ב. וללמד נושאים שקשורים במה שהותר ללמוד כמבואר בסימן תקנד (סעיפים א-ב). ונראה שטוב הדבר למסור שיעור, בהתחשב בעובדה שסביר להניח שחלק מהקהל, אילולא השיעור, יעביר את זמנו בדברים אחרים, שאפשר שיסיחו דעתם לגמרי מהאבל, ולכן בוודאי ששיעור מומלץ ועדיף. מו"ר הרב ליכטנשטיין זצ"ל נהג למסור בזמנו שיעור בהלכות אבלות או תשעה באב לאחר חצות היום בתשעה באב. כמובן, שהדברים ישתנו מקהילה לקהילה. וכן הסכים עם זה הגר"י בן מאיר: "מותר ואף מצווה. אנשים ואף בני נוער לא יודעים מה לעשות בט' באב. רצוי שיהיה מסגרת תורנית. כמובן שילמדו דברים המותרים בט' באב, כדי שלא ישיח דעתו מהאבלות. כך נהגו בהרבה ישיבות ואף בהרבה בתי כנסת". וכתב לי בעל הדברות מנחם כי "אדרבה ואדרבה, מה שאפשר להוסיף וכל המרבה הרי זה משובח, וכך הי' מקובל תמיד". וכ"כ בעל שו"ת תשובות ישראל. העולה לדינא: מותר להעביר שיעורים לציבור בתשעה באב בענייני דיומא, ומצווה גדולה לארגן ולפרסם ברבים על קיום שיעורים ביום זה.
חשוקי חמד זבחים, דף קט"ז: "יש להסתפק איך ינהג אדם שקבע לו חק נתן ולא יעבור ללמוד יום יום בבית המדרש דף היומי, וכמבואר בשו"ע (או"ח סימן קנה ס"א) אחר שיצא מבית הכנסת, ילך לבית המדרש, ויקבע עת ללמוד, וצריך שאותו עת יהיה קבוע שלא יעבירנו אף אם הוא סבור להרויח הרבה. והנה באחד הימים הופיע בעיר דרשן מוכיח המשיב לב בנים לאביהם שבשמים, כיצד ינהג, האם יבטל את השיעור הקבוע כדי לשמוע את המוכיח, או שמא הקביעות שקבע עצמו לא להפסיד בשום אופן את שיעורו בקביעות זו, קדושה רבה יש לה, וכנאמר בחז"ל ויהי כדברם אליו יום יום, ולא שמע, ואולי החשיבות של יום יום בדף היומי, עולה על מעלת שמיעת המוכיח? תשובה: לימוד מוסר דומה למי שרופא קבע לו להוסיף לאכול איזה מאכל רפואי לבריאותו, ואסור לו לשכוח שעיקר האוכל הוא לחם ובשר, אלא כדי לקבל רפואה, צריך להוסיף עוד איזה מאכל בריא, כן גם לימוד המוסר היא רק קפסולה רפואית, ואי אפשר לחיות עמה, אבל התורה היא החיות של האדם, והיא גם עיקר המלחמה כנגד היצר הרע ... אמנם בכל זאת נראה, שאם יהודי זה היה מבטל מלימודו כדי ללכת לרופא, גם בעניננו יש לו לבטל את שיעורו, כדי ללכת לרופא נפש, שהוא הדרשן של בעלי המוסר. וכמו שאמר הגאון רבי ישראל סלנטר זצ"ל אבי יסוד שיטת המוסר, שלימוד חכמת המוסר היא בתורת רפואה. גם בעניננו אמנם התורה מחלחלת בו, אט אט ובוודאי ישתפר, וכמו שאבנים שחקו מים, כך המים של התורה מחלחלים לתוך לב אבן, ומחלחלים ומשפרים את מראהו, אבל שמיעת שיעור מפי מוכיח היא כקידוח, ולפעמים גם כדאי לקבל איזה קידוח, כדי שזה יחלחל במהירות יותר ... שאלתי שאלה זו את גיסי מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א, ואמר לי שלהישאר בשיעור עדיף, כי לתורה עצמה יש סגולה שהיא מחזירה למוטב, ואין צריך דווקא לימוד מוסר, וכיון שגם ללימוד גמרא יש את מעלת המוסר, ממילא הקביעות עדיפה. וכך מסופר (מעשה איש ח"ה עמוד קכג) שאחד אמר לחזו"א שבנובהרדוק למדו בחודש אלול יותר מוסר, הגיב החזו"א ואני באלול לומד יותר גמרא. וכך גם מסופר שהגאון רבי דב בעריש איינהורן זצ"ל אב"ד אמסטוב אחיינו של השפת אמת (חתנו של השפתי צדיק) נכנס באלול אל השפת אמת, ושאלו איזהו ספר מוסר שילמד בו בימים אלו שצריך לעורר הלב ליראה ולתשובה, אמר לו השפת אמת, שמעני בעריש'ל כל ספר מספרי יראים יקר וטוב, אבל מהתעמקות בסוגיא של "מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום" יכול אתה להגיע עד רום כל המעלות והמדרגות במוסר וביראה ... ולכאורה יש מחלוקת בין הפוסקים, אם לימוד מוסר דוחה לימוד גמרא, או שעדיף לימוד גמרא, ועל ידי הלימוד אפשר להגיע למדרגות רמות ונעלות. אך יש לומר, שאין כאן מחלוקת, ובוודאי שלכו"ע על ידי לימוד הגמרא אפשר להגיע לכל המעלות הרמות והנשגבות, ועל ידי לימוד "שור שנגח את הפרה" אפשר להגיע לקדושה וטהרה, ויש בתורה את כל התרופות לכל מחלות הנפש, ומי שזוכה להגיע על ידי לימוד מוסר לזה, אשריו. ומכל מקום דרך זה היא ליחידים בלבד, כי לא כל אדם זוכה לזה, וכל אחד צריך להתייעץ עם רבותיו, אם הוא עומד במדריגה זו. אבל הדרך הסלולה לרבים היא, שעל ידי לימוד המוסר מגיעים ליראה, ועל ידי זה ינצל מהיצר הרע, ויזכה לעלות מעלות רמות. יהודי בא לרבי ישראל סלנטר זצ"ל, ושאלו היות ויש לו אך ורק זמן מועט ללימוד התורה, איזה לימוד עדיף לו ללמוד בזמן זה? אמר לו רבי ישראל שילמד בזמן זה ספרי מוסר! שאלו הלה היתכן? וכי זה עיקר לימוד התורה? ענה לו רבי ישראל כשתלמד ספרי מוסר ותדע מה חובתך בעולם, ועל מה באת לעולם, אזי תראה שבעצם יש לך הרבה יותר זמן ללימוד התורה, וזה ישנה לך את כל השקפת חייך ושאיפותיך, וממילא תשנה את כל הנהגותיך ואורחות חייך".
כן
סנהדרין צט ע"א: רבי יהושע בן קרחה אומר כל הלומד תורה ואינו חוזר עליה דומה לאדם שזורע ואינו קוצר. ויש לציין שרבים כתבו שלימוד 4 פעמים כל דף אינו נחשב לחזרה אלא ללימוד ראשוני, ורק לאחר מכן הדבר נחשב לחזרה.
תשובת הרב דוד לאו: הפוסקים דנו האם ישנו דין סיום מסכת (כגון תענית בכורות בערב פסח) במסכתות קצרות ובמסכתות משניות - ראה שו''ת פרי השדה ח''ב סי' צב אות ב וח''ג סי' צא, ושו''ת פני מבין או''ח סי' קג. ממוצא הדברים נראה ששמחת סיום אינה אלא על דבר שעמל עליו במשך זמן להבינו וכעת חש שמחה, ולא על לימוד יומיומי, שאף שנאמר בו ''פיקודי ה' ישרים משמחי לב'', אך אין בו שמחה מיוחדת שתפטור מתענית, ורק כשעמלים ומסיימים מסכת, אז ישנה שמחה מיוחדת. כמו שמצאנו שברכת שהחיינו מברכים על מאורע שמחה שבא מזמן לזמן, וכן ברכות הראיה נתקנו על מראות מיוחדים שמתחדשים מזמן לזמן, כי נפש האדם מתפעלת ומתרגשת מדבר שמתחדש, ולא ממאורע שמתרחש בתכיפות, אף אם הוא עניין גדול. אם כן, נראה היה לכאורה, שאין מקום לעשות סעודת סיום על שתי מסכתות אלו, שהרי זה משהו שכיח. מצד שני, שתי מסכתות אלו נקבעו בסדר הלימוד, ויש בהן קושי והן מצריכות עמל, ואף שלא זכינו לגמרא עליהן, אך מעיד אני על עצמי שכשסיימנו במחזור הקודם את המסכתות האלו חשתי שמחה רבה על הזכות לסיים ולהבין. לכן נראה לי, שאכן עושים סיום רגיל על מסכתות אלו, עם סעודת מצוה, כבכל מסכת מסדר הדף היומי.