נתבקשתי לפרסם כאן מעשה (מכלי ראשון) הקשור ללימוד גמ' בכלל ודף יומי בפרט.
יש לי חבר שלא היה מסוגל ללמוד גמרא עוד מימי בית הספר דרך הישיבה והלאה.
לאחר החתונה הוא קבע חברותא במשנה ברורה אם חבר אברך.
הגיע חג מתן תורה והוא רצה לקבוע עם החברותא לליל שבועות. החברותא (האברך) אמר לו ליל שבועות רק גמ'. הוא התחנן על נפשו, אתה יודע שאני לא מסוגל. החברותא התעקש. חברי הסכים בלית ברירה – הוא לא יוותר על הלימוד בליל שבועות - וקבעו ללמוד. החברותא חשב שילמדו חצי שעה מקסימום וקבע חברותא נוסף לשאר הלילה. מה שקרה, שהם למדו כל הלילה גמרא, ושינו בעקבות כך את שעת הלימוד היומית שלהם ממשנה ברורה לגמרא.
לאחר תקופה הם נפרדו ונהייתי חברותא שלו. סיימנו כמה מסכתות, עד שהתחלתי למסור שיעור בדף היומי. הוא הצטרף לשיעור אחר, ו.... סיים את הש"ס. במחזור הזה הוא ממלא מקום של המגיד שיעור שלו.
אני מספר את זה תמיד לקראת שבועות ומציין את הלימוד בלילה הזה כסגולה לקבל אהבת תורה. ואני חושב שזה שילוב של המסירות נפש שלו. היה לו קשה. הוא מילדות יודע שהוא וגמרא לא הולכים ביחד. אבל הוא לא ויתר על לימוד ליל שבועות, והשאר ייכתב על דפי ההיסטוריה.