חפירה כשלעצמה שאדם עושה איננה בהכרח מלאכה!
כדי שהחפירה תהיה מלאכה (אב לצורך העניין (בכ"מ אין שום נ"מ אם המלאכה היא אב או תולדה)) צריך שיתמלאו מספר תנאים:
כדי לחייבו משום חורש:
א: שיהיה בשדה העומד\ ראוי לזריעה
ב: שיהיה בצורה שמועיל לזריעה.
ממילא יהיה פטור על חפירתו במקרים הבאים:
א: שחופר במקום שהוא צונמא (שדה אבנים שלא ניתן לזורעה) בפשטות זה נדוננו אא"כ כפי שציינתי לעיל הוא מסקל כל השדה ומגלה הקרקע כדי להכשירה לזריעה (אך קשה להאמין שבזה מדובר בעניין שופר)
ב: שעושה בורות גדולים שמקלקלים הישרות של השדה כך שיכולת הזריעה נפגמת.
כל זה מבואר בגמרא (שבת עג:) שהבאת חלק ממנה בלבד:
"והחורש:תנא החורש והחופר והחורץ כולן מלאכה אחת הן אמר רב ששת היתה לו גבשושית ונטלה בבית חייב משום בונה בשדה חייב משום חורש אמר רבא היתה לו גומא וטממה בבית חייב משום בונה בשדה משום חורש אמר רבי אבא החופר גומא בשבת ואינו צריך אלא לעפרה פטור עליה ואפילו לרבי יהודה דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה ה"מ מתקן האי מקלקל הוא:"
רש"י:
מלאכה אחת הן - אינו חייב אלא אחת דכולהו לרפויי ארעא עבידי:
גבשושית - תל קטן:
בבית - שייך בנין שמתכוין להשוות קרקעיתו:
משום חורש - דמרפי ארעא:
גומא וטממה - בעפר היינו חורש שהעפר שמילאה בו הוי רפוי וטוב לזריעה והשוה לקרקע להיות נזרע עם השדה:
אלא לעפרה - לכסות צואה:
פטור עליה - ואין כאן משום בנין בבית דקלקול הוא ולזריעה נמי לא חזיא אבל אם היה צריך לה חייב משום בונה:
לרבי יהודה - בפרק המצניע (לקמן צג:) גבי מוציא את המת במטה:
מתקן - כמו מוציא את המת לקוברו אינו צריך לגופה דהוצאה ולא למת אלא לפנות ביתו והוצאה הצריכה לגופה כגון שהוא צריך לחפץ זה במקום אחר:
מקלקל הוא - את ביתו:

ברור אם כן שכל חפירה שמזיקה לתכלית הזריעה אינו מתחייב משום "חורש"

לגבי "בונה"
התנאים הם:
א: שיהיה במקום העומד לבנייה או בבניין קיים
ב: שיהיה בצורה שמתקנת הבניין ולא מקלקלתו בלבד

ממילא לנידוננו:
כיוון שהפיקוח= החפירה, נעשית באחת מהשניים: שדה\ בית בצורה שתכליתו אינה יישור פני הקרקע אלא רק להוציא השופר (או האדם) הקבור שם הרי שאפילו ר"י פוטר במקרה כזה ולא מחשיב המעשה למלאכה, לא חורש ולא בונה! (בכך טעיתי אומנם, זכרתי שר"י חולק בזה על ר"ש)