חשבתי שכדאי להביא מה שפורסם על הרבי מנדבורנא שכעת מלאה שנה להסתלקותו שהוא נהג מבחרותו המוקדמת עד יום מותו, להתפלל השכם בבוקר, למרות שהיה מקבל קהל עד שעה ממש מאוחרת, ואחר פת שחרית היה לומד כל יום ללא יוצא מהכלל עשר שעות רצופות בתענית דיבור, ללא כל הפסקה!

רק אחר כך היה אוכל ומתחיל לקבל קהל, עד שהיה נכנס אחרון הנמצאים.

הוא ביקש מכל החסידים להכין לעצמם פנקס ובו לרשום כל פעם שהצליחו ללמוד מספר שעות רצופות, דומני ארבע, ומדי פעם לעשות לו נחת רוח ולהכניס לו את הפנקס לקריאה.

יש בענין הזה המון סיפורים מחממי לב. יש בירושלים כולל של הרב זילברברג הידוע, שבו יש כל יום שני סדרים כל אחד חמש שעות שלומדים בתענית דיבור גמורה. ישנם ישיבות חסידיות שנוהגות כך בימי השובבי"ם, אפילו לישיבות קטנות (גילאי 14 - 17 בערך).

ישנה שמועה מהגר"א שהלומד 3 שעות רצופות (תורה לשמה..) יוכל אחר כך לחשוב על הדילמות שלו ומה שיעלה בדעתו זו דעת תורה.

החזון איש היה אומר לתלמידיו שרק אחרי ארבע חמש שעות מתחילים להרגיש את מתיקות התורה, ורק בתוספת עוד כמה שעות ברציפות מתחברים ממש לקדושת התורה.

הרב אלישיב זצ"ל היה לומד כל בוקר עוד לפני התפילה 4 שעות רצופות ללא כל הפסק, יהיה מה שיהיה. ואחרי התפילה והאוכל עוד 12....

אני זוכר את הג"ר יודל שפירא זצ"ל לומד כל יום בבין הזמנים (תשרי ניסן ואב) עם כל נכדיו בחדרו מ8 בבוקר עד 8 בערב ללא הפסקה, למעט חצי שעה למנחה גדולה וטעימה. זמנים אלו היו מוקדשים ללימוד בקיאות גמ' ורש"י ללא תוס' בהספק של עשרות דפים ליום!. לאחר שבמשך השנה היה כל לימודו בעיון.

אפשר להיכנס לביתו של הרב שטיינמן (שנושק לשנתו המאה!) ולראות את שיעוריו ברציפות מ3 בלילה עד 11 למחרת ללא כל הפסקה מלבד תפילות וקבלת קהל של כחצי שעה לאחר כל תפילה.