ברשות כל הקהל הקדוש, וברשות התורה הקדושה (כמו שאומרים לחתני תורה ובראשית בשמחת תורה). ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. אילו פינו מלא שירה כים ולשונינו רנה כהמון גליו וכו' אין אנחנו מספיקים להודות להשי"ת על כל חסדיו, ובפרט שזיכנו לסיים את כל הש"ס. שבע וחצי שנים שלא התבטל השיעור אפילו פעם אחת (חוץ מפעם אחת שהיינו מצווים לבטלו בהלויית מרן הגרי"ש זצ"ל וביטולה זהו קיומה וכבודה), וזה כולל הרבה זמנים קשים כגון בקיץ בערבי שבתות, ובחורף בלילי שבתות לאחר הסעודה, בליל ר"ה, ליל יוכ"פ, מוצאי יוכ"פ, ערב סוכות, ליל ש"ת ומוצאי ש"ת, ליל פורים ומוצאו, ליל בדיקת חמץ, ערב פסח, מוצאי שביעי של פסח, מוצאי ת"ב וכדומה. במשך כל הזמן הזה נתן לנו הקב"ה חיים ובריאות וכח וחשק ומנוחת הנפש להתגבר על כל הטירדות ואת כל האפשרויות שנוכל ללמוד דבר יום ביומו.

להבין את גודל המעמד. באחד הסיומים הגדולים אמר אחד הרבנים שהמשפט הכי המתוק שיהודי יכול לומר הוא "הדרן עלך כל הש"ס"! אשרינו שזכינו לכך. ונטעים זאת על פי דבר שאמר כאן מורינו הרב קרליץ שליט"א באחד הסיומים, שבעצם מה שמובא בהלכה שעושים סעודת מצוה בסיום מסכת, ושרשו בגמרא שאמר אביי תיתי לי דכד מסיים צורבא מרבנן מסכתא עבידנא יומא טבא לרבנן, לכאורה צריך ביאור. הא תינח בסיום איזה מצוה, אכן המצוה הסתיימה ויש מקום להודות על כך ביום טוב וסעודה, וכמו שלמדוהו מטו באב יום שפסקו מלכרות עצים למערכה, ומשלמה המלך בסיום בנין בית המקדש, אבל תורה מצותה ללמוד כל היום ללא הרף עד זיבולא בתרייתא, ואפילו בשעת מיתה, וכשמסיים מסכת לא סיים בעצם שום מצוה.

אלא ביאר מורינו הרב שליט"א שיש בתורה שתי מצוות. האחת היא עצם הלימוד, והגית בו יומם ולילה, ובזה באמת לעולם אין סיום. אבל יש מצוה שניה של ידיעת התורה. ושננתם שיהיו דברי תורה משוננים ומחודדים בפיך. שאם ישאלך אדם אל תגמגם אלא אמור לו מיד. וחז"ל חילקו את התורה לנושאים שונים. כל מסכתא נושא בפני עצמו. וכשמסיים מסכת אחת זה סיום של מצות הידיעה בחלק אחד של התורה, ולכן שייך בזה שמחה והודאה.

אלא שבסיום מסכת אחת עדיין לא סיים את ידיעת כל התורה. אבל הש"ס כידוע הוא החלק המרכזי של התורה שבעל פה, הוא שרש הכל וכולל הכל. כל הספרים הם פירושים לש"ס או דיונים בעומק הכוונה או סיכום הדינים העולים מהש"ס. ואם יהודי לא לומד את המכילתא תו"כ וספרי, הוא יכול להצטדק שאת המסקנות כללו בש"ס וכן לגבי התוספתא, וכן לגבי הירושלמי מועד נשים ונזיקין, הבבלי בתראה וכלל את הנצרך, ואף לגבי מדרשי האגדה כמו המדרש רבה ותנחומא בדוחק יש לומר שאת יסודות האגדה הנצרכים הכניסו בש"ס. אבל מי שלא לומד את כל הש"ס בהכרח יש לו חלקים שלימים מהתורה שאין הוא עוסק בהם, ועל כן יובן שבסיום כל הש"ס כולו זה באמת סיום של לימוד כל חלקי התורה ועל כך ההודאה והשמחה היא על דבר שלם ממש.

ובנותן ענין להזכיר שכבר עורר בשעתו הגה"ק מקוז'יגלוב בשנת תרצ"א שאין זה סיום אמיתי אלא אם כן לומדים גם משניות זרעים וטהרות שאין עליהם גמרא, וחתמו לו כל גדולי הדור בשעתו. ועכשיו שוב נתעוררו על כך וגם אנחנו בלי נדר ננסה ללמוד עם המשניות. וכבר עוררו שאת הירושלמי זרעים היה באמת ראוי להשתדל ללמוד, היות שהוא חלק חשוב בתורה שאינו מובא בבבלי ואין על כך שום תירוץ. ה' יעזרנו ללמוד כל חלקי התורה לשמור לעשות ולקיים.