מאמר מאת רפי אוסטרוף - פורסם בגליון 'בסוד שיח' מספר 138 (קיבלתי את הטקסט ישירות מרפי - תודה!)

ייסוד הגלות מחדש ב...לובלין

חזרתי לאחרונה לארץ לאחר הדרכת קבוצה בפולין. המשתתפים היו סטודנטים של בני עקיבא עולמי. כבר כ – 8 שנים שאני מגיע מדי שנה לפולין, וביניהם לישיבת חכמי לובלין בלובלין.

בתחילה הבניין עמד בחורבנו וכמעט ריק מריהוט. במשך השנים נוספו בו ריהוט, תמונות, צבע, שלטים ועוד. בשנה האחרונה הבניין עבר שיפוץ כללי מחדש בעלות של מליוני דולרים. בית המדרש, חדר האוכל, הספריה הכל חודש בנסיון להעמיד את הקיים בהתאם לעבר. ניכר שעושים מאמץ גדול כדי לחדש את מראה המקום לישיבה של פעם. חדרי התלמידים יוסבו למלון יוקרתי עבור קבוצות המבקרים מחו"ל. באחד החדרים רואים תמונות גדולות של חגיגות חידוש הבניין עם כל המי ומי. הברושור המבשר על הפתיחה הקרובה של המלון כתוב בפולנית, יידיש ואנגלית. המארגנים התעלמו מעברית כשפה מדוברת כמו ב – 1935. כל פעם שאני מגיע, אני נעצב אל ליבי מחדש. אמנם הבניין יפה ומשוכלל, אך הוא עדיין עומד בחורבנו, ולא יעזור הקוסמטיקה. האפר של מאות התלמידים שפעם גדשו את הבניין עדיין מונח בהר האפר במיידנק או באושביץ. אין מניין של שומרי שבת לא בלובלין ובקושי במקומות אחרים בפולין. אם כן, למה להשקיע מיליונים במדינה שהיא בית הקברות הגדול ביותר של העם היהודי?!

אני חושש שהשלב הבא יהיה ייסוד כולל אברכים בבניין ונראה בחוצות העיר מודעות בנוסח: "התורה חוזרת לאכסניה שלה". אני בטוח שהיוזמים יצליחו ללא קושי למצוא מניין אברכים שיסכימו לצאת ללמוד שם תמורת 2000$ לחודש במקום 2000 ₪ שמקבלים בארץ. ואז נוזמן לטקס הכתרת הרב הראשי של לובלין המעטירה ת"ו, ואני מניח שיכריזו עליו שהוא ראוי וכשר לשבת על כסאו של המהרש"ל, המהר"ם, המהרש"א ועוד רבים. אמנם ישכחו לספר לנו שהוא רב ראשי של קהילה של 15 יהודים, אך עם קצת יחצנות וצבע הכל מתקבל.

אני חושב שהטרגדיה של הסיפור הזה לא מתחיל ב – 2011. הוא בעצם התחיל בל"ג בעומר תר"ץ – 1930. ביום היווסדה של הישיבה מסר ראש הישיבה, הרב מאיר שפירא מלובלין, מייסד הדף היומי, שיעור שכותרתה: "קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא". אמנם זה היה שיעור בהלכות התלויות בארץ, אך אין לי ספק שהוא התכוון במשפט זה לישיבתו שהוא מסר עליה את נפשו על מנת להקימה. הוא רצה להגיד: הישיבה בלובלין קדושה עתה וקדושה לעולם ועד. אך לצערינו ויגוננו, הישיבה עמדה על תילה 9 שנים בלבד, עד ליום כניסת הנאצים ללובלין ב – 18.9.1939. ביום זה פוזרה הישיבה, נשרפו כל ספריה בחצר הישיבה ובמשך הזמן נרצחו רוב תלמידיה עם שאר יהדות פולין. כלומר, לא לעתיד לבוא, ואפילו לא לעשר שנים.

ביטאון נוער גרמני פרסם בפברואר 40' תאור נלהב על כיבוש בנין הישיבה והצתת הספריה התורנית שהיתה בה.

"היה זה לגאון לנו להחריב את האקדמיה התלמודית הזאת שהיתה נודעת בגדולתה, בפולין. השלכנו החוצה את כל הספרים הקדושים של היהודים והצתנו אותם. 20 שעות שלמות השתוללו הלהבות. יהודי לובלין עמדו מסביב ובכו – צעקותיהם כמעט החרישו אותנו. הוזמנה תזמורת צבאית והצלילים העליזים של המוזיקה החיילית החרישו את יללת היהודים".

בחלומי אני חולם על מה היה קורה אם הר"מ שפירא היה מקים את ישיבתו בארץ ישראל. אני בטוח שהיא היתה היום ישיבה חשובה בכמות ובאיכות לפחות כמו ישיבת מיר דהיום. אך הר"מ שפירא קבע את ישיבתו בלולבין ובזה חרץ את גורלה ואת גורל תלמידיה. אין אני מלין עליו שלא ראה את הנולד, מעטי מעטים ראו. אני תמה ובוכה היום רק על מי שראה, רואה ולא למד כלום מהעבר. אלו שמנסים להקים מחדש את הגלות בפולין, מקיימים בעצמם: "מִי עִוֵּר כִּי אִם-עַבְדִּי, וְחֵרֵשׁ כְּמַלְאָכִי אֶשְׁלָח; מִי עִוֵּר כִּמְשֻׁלָּם, וְעִוֵּר כְּעֶבֶד ה' (ישעיהו מב יט).

עד מתי נהיה אחוזים בגולה ולא נדע להרפות מקללת הגלות?!