"אמר רבי זירא אמר רב,
מאי דכתיב: (משלי טו, טו) כָּל יְמֵי עָנִי רָעִים? זה בעל גמרא,
וְטוֹב לֵב מִשְׁתֶּה תָמִיד - זה בעל משנה.
רבא אמר איפכא.
והיינו דאמר רב משרשיא משמיה דרבא, מאי דכתיב (קהלת י, ט) מַסִּיעַ אֲבָנִים יֵעָצֵב בָּהֶם בּוֹקֵעַ עֵצִים יִסָּכֶן בָּם?
מַסִּיעַ אֲבָנִים יֵעָצֵב בָּהֶם - אלו בעלי משנה,
בּוֹקֵעַ עֵצִים יִסָּכֶן בָּם - אלו בעלי גמרא".

במה נחלקו?
לרבי זירא אמר רב, העוסק בגמרא "ממית עצמו לכוין הלכות ולתרץ הוויות" (רשב"ם), שמתאמץ ויגע בתורה.
אך את עיקר התועלת מהלימוד מפיק העוסק במשנה, כלומר בהלכות פסוקות, שיודע כיצד לנהוג ולהורות.

ואילו לרבא, אין די בידיעת ההלכות, שכן אמרו במסכת סוטה דף כב.
"התנאים מבלי עולם... שמורין הלכה מתוך משנתן".
ופירש רש"י:
"שמבלין עולם בהוראות טעות, דכיון דאין יודעין טעמי המשנה פעמים גורמין שמדמין לה דבר שאינו דומה".
כלומר שאין די בלימוד הלכות פסוקות בלא למידת טעמיהם הנלמדים בגמרא.

ולמעשה, איזה פוסק עדיף, היודע פסקי הלכות בלא גמרא, או היודע גמרא בלא פסקי הלכות?
על כך ענה הר"י מיגאש בתשובה (סימן קיד), שעדיף יודע פסקי הלכות, כי אנו יודעים לפסוק רק מתוך הגמרא.

עם זאת פסקו הרא"ש וחכמי דורו, והאחרונים,
שאין לפסוק על פי הרמב"ם או השולחן ערוך בלא להכיר את סוגית הגמרא והראשונים, מהטעם הנ"ל.

ומי שצריך לפסק ואין לו די שהות לעיין בסוגיא,
כתב בסוף ספר עיטור סופרים לראי"ה בצעירותו, שדי לעיין באחד מספרי ההלכה, למרות קיצורם, ויסמוך אז על הרוב, שיצא הפסק מיושר.