אמר מר קורא ק''ש ומתפלל מסייע ליה לר' יוחנן דאמר ר' יוחנן איזהו בן העולם הבא זה הסומך גאולה לתפלה של ערבית רבי יהושע בן לוי אומר תפלות באמצע תקנום.
במאי קא מפלגי? אי בעית אימא קרא איבע''א סברא איבע''א סברא דר' יוחנן סבר גאולה מאורתא נמי הוי אלא גאולה מעלייתא לא הויא אלא עד צפרא ור' יהושע בן לוי סבר כיון דלא הויא אלא מצפרא לא הויא גאולה מעלייתא ואב''א קרא ושניהם מקרא אחד דרשו דכתיב {דברים ו-ז} בשכבך ובקומך ר' יוחנן סבר מקיש שכיבה לקימה מה קימה ק''ש ואח''כ תפלה אף שכיבה נמי ק''ש ואח''כ תפלה
רש"י:
זה הסומך. וכל שכן דשחרית דעיקר גאולת מצרים בשחרית הוה כדכתיב ממחרת הפסח יצאו בני ישראל (במדבר לג) וסמיכת גאולה לתפלה רמזה דוד בספר תהלים דכתיב... ואמרי' בברכות ירושלמי (פ''א) מי שאינו סומך גאולה לתפלה למה הוא דומה לאוהבו של מלך שבא ודפק על פתחו של מלך יצא המלך ומצאו שהפליג אף הוא הפליג אלא יהיה אדם מקרב להקב''ה אליו ומרצהו בתשבחות וקלוסין של יציאת מצרים והוא מתקרב אליו ובעודו קרוב אליו יש לו לתבוע צרכיו:

המעיין יראה שיש לכאו' הבדל תהומי בין האבע"א סברא ל'קרא'
לסברא הכל מדבר על סמיכת ברכת 'גאל ישראל' לתפילה וע"ז שייך לשאול אם מפסיק השכיבנו וקדיש וכן ברור שהכל מדרבנן שהרי לא דיברה התורה מעולם על ברכות דרבנן...
לעומת זאת האבע"א 'קרא' לומד ההסמכה מפסוק 'מה קימה ק''ש ואח''כ תפלה' ולומד להסמיך ק"ש לתפילה וכן נראה שמצריך שיהיה הק"ש שעליה דיבר הפס' עצמו (כלומר זו שיוצא בה י"ח שע"ז שייך שידבר בפס'...)
אומנם לימוד זה עצמו קשה מאד, הרי בעוד שיש בתנאים דעה שיש חובה מדאו' לקרוא ק"ש בבוקר, הרי שלהתפלל בבוקר ועוד דווקא אחר ק"ש זה וודאי מדרבנן (לכל הראשונים, גם למ"ד שיש חובה בכל יום מדאו' אינו מוגבל בזמן מסויים ביום) וכיצד אם כן ניתן ללמוד מהפסוק את הלימוד הזה?!?
אלא מוכרח שהפס' הובא כרמז ואסמכתה בעלמא ואין הבדל בינו לאבע"א סברא
וממילא אין להוכיח דבר לגבי חיוב ק"ש מדאו' וממילא גם לא שצריך להיות ק"ש דאו' שנסמכת לתפילה בדווקא (אם כי ייתכן והתוס' סברו שכן ניתן ללמוד זאת ומכאן הקשו על רש"י אלא שבמש"כ מיושבת דעתו שסמך בעיקר ע האבע"א הא')