לגבי שלא עשני אישה, לא מדוייק לבאר את זה רק בגלל השוני במצוות,

דע' רש"י מסכת מנחות דף מג עמוד ב : היינו אשה - דאשה נמי שפחה לבעלה כעבד לרבו ל"א היינו אשה דלענין מצות אשה ועבד שוין דגמרינן לה לה (חגיגה דף ד).

אבל צ"ב לבאר שהוא הודאה לד' על זה שיש לאיש יותר מצוות מאשה

א. דלא מצאנו ברכה לכהן שלא עשני לוי, וללוי שלא עשני ישראל, וכו'.
ב. למה לברך ברכה זו בכל יום, כמבואר ברמב"ם דבשלמא פוקח עורים וכו' אבל בזה צ"ב.
ג. צ"ע נוכח הברכה, דהל"ל בא"ה אמ"ה שעשני איש, וצ"ע טעם הנוסח בשלילה שלא עשני אשה.
ד. דרך בנ"א להשתמש במעלה שיש להם יותר מצוות מנשים, כדי להתגאות על נשים, ולבזותן, ובזה עוברים על כמה עשין ולאווין חמורים, ובמקום להודות לד' על המעלה, הם משתמשים בידיעה על מעלה זו כדי להרחיב את האני, במקום להתבטל לפני ד'. וצ"ב שחז"ל ישימו מכשול כזה בפני בנ"א,
ה. ואת"ל שלא חששו חז"ל למכשול זה, בבחינת צדיקים ילכו בם ופשעים יכשלו בם, עדיין צ"ע דמכיון שגם האשה היא יציר כפיו של ד', אין נכון שאדם יברך את ד' על זה שהוא לא אשה, דאפ' על שמש וירח כתוב הללוהו שמש וירח, ובברכת לבנה ששים ושמחים לעשות רצון קונם, ואצ"ל באשה. דגם איש וגם אישה כולם עושים רצון קונם כפי שברא אותם.

אלא יש לבאר דכנוות רש"י בל"א כביטוי נוסף למ"ש בביאור הראשון, כלומר שבמבט הגברי אינו רוצה להיות אישה, וחייב אדם להודות לה' על כל דבר שמוצא בעצמו ואינו רוצה להיות נברא אחרת. ובזה הבדלי חיוב המצוות שמביא רש"י בל"א הם תוצאה מהשוני הטבעי, אבל אין חובת הברכה מתחילה מהשוני במצוות אלא מהמבט שהאיש אינו רוצה לראות את עצמו נברא אישה.
אבל אצל אישה אישה אין מבט של שלילת היות איש, אלא שמחה להיות אישה, וזהו שעשני כרצונו.