יש בו כמה גירסאות. הצד השווה שהנצי"ב ביקרו בוילנא ושוחחו בלימוד. הרש"ש הציג לו שאלה שרבות נתקשה בה, והנצי"ב (או בכינויו העממי ר' הירש לייב) השיבו על אתר תשובה נאה ומתקבלת. חלשה דעתו של הרש"ש מדוע הוא עצמו לא זכה לכוון לתירוץ אמיתי זה. הנצי"ב אמר לו שהסיבה היא מפני שהוא - הנצי"ב - לומד תורה מתוך הדחק ואילו הרש"ש היה אדם אמיד ולמד כל ימיו מתוך נחת והרחבה.

שמועה נוספת מענינת ומאלפת. כשהדפיסו את ש"ס וילנא הרש"ש כבר לא היה בין החיים, והמדפיסים נעזרו בספרייתו העשירה שהיתה ברשות בנו ר' מתיתיהו. ממנו קיבלו כמה וכמה מן החיבורים שבסוף המסכת. ומקובל שלא עלה על דעתם להדפיס את הגהות הרש"ש בזכות עצמן, אלא יד אי הנעימות מבנו היתה בדבר. והנה על כל פעם שמישהו מביט באחד מהחיבורים הנ"ל משתמשים ברש"ש על אחת מאה, אם לא יותר. ומי יודע כמה מגיהים כאלו אבדו לנו בגלל שלא על לב איש להדפיסן.

ידוע שהיה תלמידו של החכם השלם רבי יעקב באריט. שהיה גם איש מדע.

כמו כן מפורסמת העובדה שטען לאחד מלוויו שלא פרע לו וכשהתבררה טעותו שהלה אכן צדק בטענתו, לא נחה דעתו של הרש"ש ברצותו לפייסו עד ששלח להשתדך עמו, למרות ההבדל הגדול בין יחוסם ומעמדם בכל המובנים. ללמדך עד היכן מגעת החובה לפייס את הנפגע.

בשעתו נדפסו כמה ביוגרפיות שלימת על הרש"ש בכמה ספרים. אני מתאר לעצמי שלא קשה להגיע אליהם עם המנועים האימתניים של היום.