דלג לתוכן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כח - ב

ולא היו שומעין את קולו, עד שהיה מעלה את הכיור מבור המים. שאז היו שומעין את קול גלגל העץ, שעשה אותו בן קטין להיות מוכני [גלגלת] לכיור. [1]

מי הכיור נפסלים בלינה, כיון שהם קדושים בקדושת הגוף. שכל דבר הקדוש בקדושת הגוף נפסל בלינה. וכדי למנוע את פסול לינה היו משקיעים את הכיור ומימיו שבתוכו [קודם הלילה], בתוך בור המים שהיה בעזרה, והיו המים שבכיור מושקים למי הבור, ומים מחוברים לקרקע אינם נפסלים בלינה. [2] ולפנות בוקר היו מעלים את הכיור מהבור באמצעות המוכני הזה [3].

וכשהיו שומעין את קול גלגל העץ, הן אומרים: הגיע עת עבודתו!

קידש ידיו ורגליו מן הכיור. ונטל את מחתת הכסף ממקומה, ועלה במזרחו של כבש לראש המזבח.

ופינה את הגחלים של המערכה אילך ואילך [לכאן ולכאן], בשביל להגיע לגחלים הפנימיות. והיה חותה [נוטל במחתה] את הגחלים המאוכלות [4] [השרופות היטב] הפנימיות. כדכתיב "מן הדשן אשר תאכל האש". והו קרויות "דשן", משום שנעשו דקות. אבל החיצוניות אינן קרויות "דשן" אלא גחלים [5].

וירד מן המזבח [6]. ובשעת ירידתו היו פניו לכיוון דרום, שהרי הכבש ירד מצפון לדרום. וכשהגיע לרצפה של העזרה הפך פניו מדרום לצפון.

והיה הולך בעזרה לצד מזרחו של כבש, כעשר אמות [7], ושם שפך את הגחלים. ולא היה מפזרם, אלא צבר את הגחלים בערימה על גבי הרצפה. כדכתיב "ושמו אצל המזבח". ודרשינן: "ושמו" - שלא יפזר!

ומקום הנחת הדשן היה רחוק מן הכבש שלשה טפחים [8]. והוא המקום שנותנים בו את מוראת עולת העוף, ואת דישון המזבח הפנימי, ואת דישון המנורה [9].

גמרא:

שנינו במתניתין: אלו מהלכין באכסדרה!

וקא סלקא דעתין השתא, דאכסדרה של עץ היתה.

והוינן בה: ומי הוו אכסדראות בעזרה?

והא תניא: רבי אליעזר בן יעקב אומר: מנין שאין עושין אכסדראות עץ בעזרה?

תלמוד לומר: "לא תטע אשרה, כל עץ, אצל מזבח ה' אלהיך אשר תעשה לך". ושני לאוים שונים נאמרו בפסוק זה. והכי קאמר קרא:

א. "לא תטע לך אשרה" לשם עבודה זרה. שבנטיעה גופה עובר בלאו, אף בלא שעבדה.

ב. "לא תטע לך כל עץ אצל מזבח ה' אלהיך". שכל הנוטע אילן במקדש עובר בלאו. ואסרו חכמים כל בנין של עץ במקדש, אף שלא בנטיעה, משום הרחקה יתירה. ואסמכוה אהאי קרא דכתיב ביה "כל עץ". [רמב"ם פרק ו' מעבודת כוכבים הלכה ט' וי', על פי הכסף משנה שם [10]].

ולפי זה קשיא, איך בנו אכסדראות עץ בעזרה?

אמר רב חסדא: בעזרה היו אכסדראות של בנין! שעמודיהן היו אבן, ותקרה של אבן נתנו עליהן.

שנינו במתניתין: היו בודקין והולכין וכו'. העמידו עושי חביתים לעשות חביתים.

והוינן בה: למימרא, דחביתין הוו קדימי לכל עבודות היום?

והתניא: מנין שאין דבר קודם במזבח לתמיד של שחר?

תלמוד לומר: "וערך עליה העולה".

ואמר רבה לפרש: מדכתיב "העולה" בה"א הידיעה, ולא כתיב "עולה", משמע הכי: "וערך עליה" על המערכה, בתחלה את "העולה" החשובה, שהיא עולה האמורה ראשונה לכל העולות בפרשת הקרבנות בפנחס, והיא עולת התמיד. [רש"י, פסחים נ"ח:].

אמר רב יהודה: הא דקתני "לעשות חביתים", לא מהקטרתם על גבי המזבח מיירי, אלא להכינם בלבד. והיינו להחם מים חמין לרביכה של סלת החביתין! שהיו חולטין אותה ברותחין קודם לישתה ואפייתה. אבל לא הקטירום עד לאחר הקטרת אברי התמיד.

הדרן עלך פרק בשלשה מקומות


הערות

[1] יומא ל"ז. והרמב"ם בפירוש המשניות כתב, שהמוכני הוא כלי שהיה סביב לכיור, שבו היו מניחים את המים בלילה. ולא נתקדש בקדושת כלי שרת, בשביל שלא יפסלו המים בלינה. וכן כתב בפרק ג' מבית הבחירה הלכה י"ח. אכן לקמן בפרק ג' משנה ח', פירש כפירוש המובא למעלה. וכן כתב בפרק ה' מביאת מקדש הלכה י"ד. וכבר עמד הכסף משנה בסתירת דבריו. וכתב: אפשר שרבינו מפרש כשני הפירושים. וכאן כתב האחד, ושם כתב האחר. והתוספות יום טוב תמה על דבריו, וכתב שדוחק הם. ופירש דשני הפירושים עולים בסגנון אחד. שהיה אכן כלי סביב הכיור שבו היו ממלאים מים. ואת אותו הכלי, היו משקעין בור. (ודבריו צריכים עיון. דהרי כתב הרמב"ם שאותו הכלי של חול היה, בשביל שלא יפסלו המים בלינה. ואם כן, למה הוצרכו להשקיעו?).

[2] וכשהמים מחוברים למי המקוה, בטלה קדושתם ואינם נפסלים בלינה. ועוד, שבהיות המים שבכיור מושקים למי המקוה הם אינם נחשבים אז כמים הנמצאים בתוך כלי, אלא כחלק ממימי המקוה. וכשהם במקוה, אינם נפסלים בלינה. מהר"י קורקוס, פרק ה' מביאת מקדש, הלכה י"ד.

[3] ופלוגתא היא בזבחים כ"א. דלחד מאן דאמר כך הוי. אבל לאידך מאן דאמר, היה נשמע הקול כשהיה משקיע שוב את הכיור בבור, לאחר שקידש ידיו ורגליו, בשביל שלא יפסלו מימיו בעמוד השחר.

[4] ושיעור תרומת הדשן, נתבאר ביומא כ"ד; שהוא כמלא קומץ. והמשנה למלך בפרק ב' מתמידין ומוספין הלכה י"ב, תמה על מה שהשמיט הרמב"ם דין זה. ויש לומר דסמך על הא דתנן במנחות, "ה' קומצין הם". ולא קחשיב שם תרומת הדשן. ובהכרח דפליג תנא דמתניתין על ההיא ברייתא דיומא. אלא דבירושלמי שם איתא דשיעורה בכזית. ואם כן, אכתי קשיא למה לא הביא הרמב"ם שיעור זה. מקדש דוד. ויעויין באבן האזל, במה שכתב עוד ליישב בזה.

[5] ולא היה חותה מהגחלים של עצי המערכה, אלא מגחלי האברים שנשרפו. דהא כתיב "אשר תאכל האש את העולה". ריטב"א, יומא כ':. והמהר"י קורקוס בפרק ב' מתמידין ומוספין הלכה י"ב כתב, שאין דעת הרמב"ם כן. והמזרחי בפרשת צו הביא כן בשם תורת כהנים. אלא דהראב"ד בתורת כהנים, ביאר את דברי התורת כהנים באופן אחר. ויעויין באבן האזל שם.

[6] וזמנה של תרומת הדשן, במחלוקת תליא. דהתוספות ביומא ל"ג. כתבו, דהוא בלילה, קודם שיעלה עמוד השחר. אבל הרמב"ם בפרק ב מתמידין ומוספין הלכה יא כתב "תורמין את הדשן בכל יום משיעלה עמוד השחר". והמנחת חינוך במצוה קלא הקשה לדבריו, מהא דאיתא בזבחים כא ב דאחר שהיה מעלה את הכיור לקדש ידיו ורגליו היה משקעו שוב, בשביל שלא יפסלו המים בלינה בתחלת היום. ולהרמב"ם, הרי היה לאחר עמוד השחר. וכן הקשה מהא דאיתא שם (כ א), דאם קידש ידיו ורגליו לתרומת הדשן אינו צריך למחר לחזור ולקדש אף למאן דאמר "לינה פוסלת קידוש ידים ורגלים". ולהרמב"ם דזמנה הוא לאחר עלות השחר, בין כך ליתא לינה. אלא דהרמב"ם בפרק ה מביאת מקדש הלכה ט כבר הרגיש בזה. וכתב "אף על פי שהוא מקדש קודם שתעלה השמש, אין צריך לחזור ולקדש אחר שהאיר היום". ובהכי סלקי הקושיות הנ"ל. שהרי כתב דזמנה הוא קודם נץ החמה. ואף שמעיקר הדין, מעלות השחר מתחיל היום, לכתחלה נוהגות מצוות היום מנץ החמה. ואף לענין לינה, לכתחלה דיינינן לאותו זמן שבין עמוד השחר לנץ החמה, כלילה. מקדש דוד סימן ל"ב.

[7] ואם תאמר, הא בעינן "ושמו אצל המזבח". ונהי דכבש כמזבח לכל דבר, מכל מקום היה לנו לקרבו אצל המזבח. ומקום זה מרוחק טובא. שהרי אורך הכבש היה ל"ב אמות. דל מינייהו שתי אמות שבראשו שהיו מעל הסובב והיסוד, הרי ל' אמות. ומקום הנחת הדשן היה לאחר עשר אמות מצפונו של כבש. נמצא שהוא בריחוק כ' אמות מן המזבח. ויש לומר, דילפינן לה, מהא דכתיב במוראת העוף "והשליך אותה אצל המזבח קדמה אל מקום הדשן". וקים להו לרבנן דאין "השלכה" בפחות מכ' אמות. ונמצא מלמד על מקום תרומת הדשן, שהרי באותו מקום הוא.

[8] והלכה למשה מסיני היא. ראב"ד. ואפשר שטעמה הוא, בכדי שלא ישחיר כותל הכבש. תפארת ישראל.

[9] ואיתא ביומא כ"א; דמוראת העוף, ודישון מזבח הפנימי והמנורה היו נבלעין שם במקומן. ומשמע מהתם, דתרומת הדשן לא היתה נבלעת. וכן מהא דדרשינן, "ושמו", מלמד שטעון גניזה ואסור ליהנות ממנו, משמע שאינו נבלע במקומו. מפרש. ודחו תוספות שם ראיה זו. דאיכא למימר דקרא לאו אניסא סמיך. אי נמי, איצטריך קרא להיכא שחפרו שם והוציאו את הדשן, שאסור ליהנות ממנו. וכן פירש רש"י בסוף תמורה.

[10] וכן כתב בפרק א מבית הבחירה" ואין בונין בו עץ בולט כלל. אלא או באבנים או בלבנים וסיד". והשיג עליו הראב"ד: והלא לשכת כהן גדול, של עץ היתה. וכן בשמחת בית השואבה, הקיפו את כל העזרה גזוזטרא. אלא לא אסרה תורה כל עץ, אלא אצל מזבח ה'. והיא עזרת כהנים משער ניקנור ולפנים. אבל בעזרת נשים ובהר הבית מותר. ובהלכות עבודה זרה שם תירץ הראב"ד עצמו כל השגותיו כאן. דלשכת העץ דכהן גדול, של בית אבנים היתה. [ונקראת "לשכת העץ" מפני שהניחו בה עצים אי פעם. כסף משנה. ויעויין במהר"י קורקוס שם שפירש באופן אחר]. ובימת עץ של מלך, וגזוזטרא של שמחת בית השואבה, לא היו בנין קבוע אלא נעשו לשעתן. והרדב"ז שם כתב, דאף הרמב"ם לא קאמר דאסור אלא בהיכל ועזרה בלבד.


פרק שני - ראוהו אחיו

מתניתין:

ראוהו אחיו הכהנים [את הכהן התורם את הדשן] שירד מן הכבש לאחר שתרם, ומיד הם רצים ובאים לכיור, להיות מזומנים לעבודה [11]. מהרו וקדשו ידיהם ורגליהם מן הכיור [12].

לאחר שקדשו, נטלו את המגרפות [שגורפין בהן את הדשן ומפנים אותו לתפוח], ואת הצינורות [המזלגות שהיו מהפכים בהן את האברים], ועלו לראש המזבח.

האברים של העולות, והפדרים [האימורים] של שאר הקרבנות שלא נתעכלו ושלא נעשו דשן מאתמול בערב - היו סונקין [מסלקים] אותן בצינורות - מזלגות על צדי המזבח, על מנת להחזירם למערכה לאחר מכן. שהרי אי אפשר עדיין להקטירם, לפי שאין שום דבר קרב קודם הקרבת תמיד של שחר.

ואם יש הרבה אברים, ואין הצדדים מחזיקים אותם, לפי שהם כבר מלאים בהם, סודרים אותם בסובב [אמה הבולטת במזבח באמצע גובהו], או היו מניחים אותן על גבי הכבש. לפי שאם היו מורידים את האברים לגמרי מן המזבח, היו נפסלים להקטרה לאחר שהאיר היום. שעמוד השחר פוסל בלינה. אבל על גבי המזבח אין לינה פוסלת. וכבש הרי הוא כמזבח לכל דבר.

החלו לגרוף את האפר, והיו מעלין במגרפות את האפר על גב התפוח.

והתפוח [ציבור האפר] - היה באמצע המזבח. ומשום שהיה עגול כתפוח, קרוי כן [13]. [וקודם תרומת הדשן לא היו יכולים לפנותו. שהרי קודם צריך לתרום עת תרומת הדשן, ואחר כך היו מפנים את שאר הדשן לתפוח].

וכשהיה האפר שבתפוח מתרבה, עד שכבר לא נותר מקום לסידור עצי המערכה, היו מוציאים אותו. כדכתיב "והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה, אל מקום טהור".

ופעמים שהיה עליו שלש מאות כור אפר עד שהוציאוהו.

וברגלים לא היו מדשנין אותו [מוציאים את האפר], מפני שהתפוח הוא נוי למזבח. שעל ידי ריבוי הדשן ניכר שהקריבו הרבה קרבנות, ולא היה המזבח בטל.


הערות

[11] ואף דלא עסקו לאחר מכן אלא בגריפת אפר לתפוח ובסילוק אברים מן המערכה ובהולכת גזירין למזבח, דלכאורה לאו עבודות הן - הוצרכו לקידוש ידים ורגלים, משום עצם עליתם למזבח. וכן משמע מפירוש המשניות לרמב"ם דקריבה למזבח אף בלא עבודה טעונה קידוש ידים ורגלים. אלא דמרש"י בזבחים כ א משמע דמשום המלאכות עצמן הוצרכו בכך. וצריך לומר דאית ליה דגריפת האפר מכלל עבודת הוצאת הדשן היא. מקדש דוד.

[12] והואיל ורצו לקדש ידיהם ורגליהם לצורך עבודה, הורשו ליכנס בין אולם למזבח. ששם היה מקום הכיור. מפרש. ונראה שנתכוון ליישב בזה הא דאיתא בריש תוספתא דכלים ד"אין נכנסין בין אולם למזבח כשלא רחוץ ידים ורגלים". ולכך כתב דבשביל לקדש לצורך עבודה מותר. והראב"ד תירץ על זה, דכל שטבל ולא הטיל מים אחר הטבילה, מותר. עוד כתב, דליכנס שם סגי ברחיצת ידים ורגלים כל שהיא, ולאו דוקא ממי כיור.

[13] וכתב הרמב"ם בפרק ב מתמידין ומוספין הלכה ז "דשן שבאמצע המזבח, והוא הנקרא תפוח ". והראב"ד שם השיג עליו דלא משמע כן מלישנא דמתניתין. דהא קתני "החלו מעלין באפר על גב התפוח". והרי כיון שהיו מוציאין את האפר כל יום, מנין היה שם תפוח, והרי כבר הוציאוהו מאתמול? לכך פירש, שהיתה שם טבלה מרובעת גבוהה אמה, והיתה קצוצת קרנות ומעוגלת כתפוח. ועליה היו מעלים את הדשן. ובדעת הרמב"ם יש ליישב, דלא היו מוציאין את כולו אלא חלק ממנו, בשביל שלא יפריע לסידור המערכות. רדב"ז ולחם משנה. או דאית ליה לרמב"ם שלא היו מוציאין את הדשן כל יום, אלא כשהיה מתרבה. מהר"י קורקוס.

ואף לא היו שומעין באותה שעה את קולו, וכך לא היו מודעים למעשיו עד שהיו שומעין את קול גלגל העץ אליו היה הכיור קשור. שעשה בן קטין מוכני (מתקן מיכני) בעל גלגל שנועד לשקע את הכיור בלילה לתוך בור מים, על מנת שלא יפסלו מימי הכיור בלינה. וכשהם שומעים את קולו של הגלגל בשעה שמעלים את הכיור מן הבור, הן אומרים זה לזה: הגיע עת (זמן קידוש ידים ורגלים)! ולאחר שהועלה הכיור, קידש (רחץ) הכהן את ידיו ואת רגליו מן הכיור, ולאחר מכן נטל בידו את מחתת הכסף המונחת בפינה שבין הכבש למזבח ועלה לראש המזבח.

ובתחילה הוא פינה את הגחלים הילך והילך (לכאן ולכאן), ולאחר מכן הריהו חותה (לוקח במחתה) את הגחלים המאוכלות (השרופות ביותר) מאלה הפנימיות (שהיו בעומק הלהבה). לאחר מכן ירד בכבש מן המזבח והגיע לרצפה של העזרה בדרום מזרח. ומשם הפך (הפנה) את פניו במזרח לעבר צפון העזרה. והיה הולך בעזרה בצד מזרחו של הכבש לכיוון הכותל הדרומי של המזבח, מהלך שאורכו כעשר אמות מתחתית הכבש, שהוא רחוק עדיין כעשרים אמה מהמזבח עצמו. וכשהגיע לשם, צבר (בערימה) את הגחלים שבמחתה שבידו על גבי הרצפה במקום שהוא רחוק מן הכבש שלשה טפחים, והוא המקום שבו היו נותנים את מוראת (זפק) קרבן עולת העוף, ואת דישון (האפר) המזבח הפנימי (מזבח הזהב), ואת דישון המנורה.

א גמרא שנינו במשנתנו ששתי כתות הכהנים הבודקות אם כל כלי השרת נמצאים במקומם בעזרה היו הולכות לשם כך באכסדרה. ותמהים: ומי הוו [והאם היו] אכסדראות עץ בעזרה (שמניחים שאכסדראות אלה היו כרוב אכסדראות עשויות עץ)? והא תניא [והרי שנויה ברייתא], ר' אליעזר בן יעקב אומר: מנין שאין עושין אכסדראות עץ בעזרה? — תלמוד לומר: "לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה' אלהיך אשר תעשה לך" (דברים טז, כא), ו

הכי קאמר [כך הוא, הכתוב, אומר] כך צריך להבינו: לא תטע לך אשרה (עץ המשמש לעבודה זרה) — והרי זה איסור אחד הנזכר בכתוב. ועוד נאמר בו לא תטע לך ולא תעשה כל עץ שהוא, אצל מזבח ה' אלהיך — והרי זה איסור שני הנזכר בכתוב! אמר רב חסדא בתשובה: אין המדובר במשנתנו באכסדראות העשויות מעץ, אלא באכסדראות של בנין הבנויות אבן, שעמודיהן ותקרתן היו מאבן.

ב עוד שנינו במשנתנו שהיו שתי כתות הכהנים הללו בודקין והולכין עד שהגיעו אל מקום בית עושה החביתים, ולאחר שוידאו כי כל כלי השרת נמצאים במקומם, העמידו את עושה החביתים לעשות חביתים. ושואלים: למימרא [האם יש לומר מכאן] שעשיית החביתין הוו קדימי [היו קודמים] לכל עבודות היום שבמקדש?

והתניא [והרי שנויה ברייתא]: מנין שאין דבר עבודה במקדש קודם לעבודת התמיד של שחר? — תלמוד לומר: "...ובער עליה הכהן עצים בבוקר בבוקר וערך עליה העולה והקטיר עליה חלבי השלמים" (ויקרא ו, ה), ואמר רבה בפירוש דברי הכתוב: הרי הקרבן נקרא בכתוב זה "העולה", ובתוספת ה"א מיידעת — להורות על חשיבותה, לפי שהיא העולה הזו ראשונה לעבודת המקדש בכל יום! אמר רב יהודה בתשובה: אין כוונת דברי משנתנו לומר שהיו בתחילה עושים חביתים באותה שעה, אלא שהעמידו אנשים על מנת להחם מים חמין לצורך עשיית הרביכה הנחוצה לעשיית החביתים מאוחר יותר.

א משנה בשעה שראוהו אחיו (שאר בני בית האב של משמרת הכהנים) של הכהן התורם את המזבח שירד מהמזבח עם מחתת הגחלים בידו, ואזי הם היו רצים ובאים אל הכיור, כדי לקדש (לרחוץ) ידיהם ורגליהם בו. ולאחר שמהרו וקדשו ידיהם ורגליהם מן הכיור, נטלו לידיהם את המגרפות (כלי גריפה) ואת הצינורות (מזלגות) ועלו עם הכלים הללו לראש המזבח, כדי לגרוף את הדשן במגרפה למרכז המזבח (ל"תפוח"), ולסלק מן המזבח את האיברים שלא נתאכלו באמצעות המזלגות.

ובתחילה סילקו את האברים של קרבנות העולה והפדרים (החלבים) שלא נתעכלו (נשרפו ונעשו אפר) מבערב ועד לשעה זו. ולהיכן היו מפנים אותם? — סולקין אותן על ידי הצינורות הללו על (אל) צדי המזבח, ואם אין הצדדים הללו מחזיקין (יכולים להכיל) אותם — סודרים אותם כנגד חלק המזבח המכונה "סובב" על הכבש של המזבח.

ולאחר מכן החלו מעלין במגרפות שבידיהם את האפר שבמזבח על גב תפוח (מדרגה העשויה כעין חצי כדור) של אפר. שכן תפוח היה באמצע המזבח, ולשם היו מכנסים את האפר שעל המזבח. ופעמים שהיו עליו אפר ששיעורו כשלש מאות כור. וכאשר היתה ערימת אפר זו שבתפוח גדולה ביותר, היו מפנים אותה אל מחוץ לעיר, ואולם ברגלים לא היו מדשנין אותו (מורידים את הדשן מהמזבח), מפני שהוא מוסיף נוי למזבח שנראה לכל כמי שהקריבו עליו קרבנות רבים. ומוסיפים כי אף כשהיה על המזבח דשן רב, וכגון בשלשת הרגלים מכל מקום מימיו

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

nor could they hear the sound of his steps. They were therefore unaware of his progress until they heard the sound of the wood that ben Katin crafted into a mechanism [mukhani] of pulleys that was used to sink the Basin into flowing water during the night, so that its water would not be disqualified by remaining overnight. When the priests heard the sound of the pulleys raising the Basin from the water, they said to each other: The time for sanctifying hands and feet has come. The priest sanctified his hands and his feet with water from the Basin after he raised it. He then took the silver coal pan from the corner between the ramp and the altar, and ascended to the top of the altar.

The priest cleared the upper layer of coals to this side and to that side and scooped into the coal pan the inner coals that were completely consumed. He then descended the ramp. When he reached the floor, in the southeast of the Temple courtyard, he turned his face toward the north. He would walk along the east side of the ramp toward the south side of the altar, walking a distance of about ten cubits from the bottom of the ramp, which was twenty cubits from the altar. He then heaped the coals upon the floor in a location three handbreadths distant from the ramp, in the place where the priests would place the crop of the bird burnt offering, the ashes removed from the inner, golden altar, and the ashes removed from the Candelabrum.

GEMARA: The mishna teaches that the priests would walk along the portico surrounding the Temple courtyard. Since porticoes were usually made of wood, the Gemara asks: And were there porticoes in the courtyard? But isn’t it taught in a baraita that Rabbi Eliezer ben Ya’akov says: From where is it derived that one may not build wooden porticoes in the Temple courtyard? The verse states: “You shall not plant for yourself an ashera of any kind of tree beside the altar of the Lord your God” (Deuteronomy 16:21).

The Gemara explains that this is what the verse is saying: You shall not plant for yourself an ashera, i.e., a tree used as part of idolatrous rites. Moreover, you shall not plant or otherwise place for yourself any kind of tree or wood beside the altar of the Lord your God. Rav Ḥisda says: The mishna is referring to porticoes made of building materials, i.e., stone, whereas the prohibition of erecting porticoes in the Temple courtyard applies only to porticoes of wood.

§ The mishna teaches: Both groups would continue inspecting the vessels until they reached the place where the Chamber of the Preparer of the Griddle-Cake Offering was located. They would then set the preparer of the Griddle-Cake Offering to prepare the griddle-cake offering. The Gemara asks: Is this to say that the griddle-cake offering was sacrificed before the other rites of the Temple service were performed?

But isn’t it taught in a baraita: From where is it derived that there is nothing that is sacrificed on the altar prior to the daily morning offering? The verse states: “And the fire on the altar shall be kept burning on it, it shall not be extinguished; and the priest shall kindle wood upon it every morning, and he shall prepare the burnt offering upon it and shall cause the fats of the peace offerings to go up in smoke upon it” (Leviticus 6:5). And Rabba says that the term: The burnt offering, with the definite article, indicates that the burnt offering is important and is the first offering sacrificed each day. Rav Yehuda says: The griddle-cake offering was not burned on the altar at that early hour. Rather, it was necessary to set the preparers of the griddle-cake offering to heat hot water for preparing the parboiled griddle cakes.

MISHNA: The previous mishna described the performance of the removal of the ashes by the priest who was selected to perform this task. This mishna continues: The brethren of the priest who removed the ashes, i.e., the other members of the patrilineal family, saw that he had descended from the altar with the coal pan, and they would run and come to the Basin. They made haste and sanctified their hands and their feet with the water in the Basin, and then they took the shovels and the forks and ascended with them to the top of the altar. The shovels were for shoveling the ashes to the center of the altar, while the forks were required to remove from the altar those limbs that had not been consumed.

With regard to the limbs of burnt offerings and the fats of other offerings that had not been consumed and burned to ashes during the time from the previous evening, the priests would clear them to the sides of the altar. If the remaining limbs and fats were so abundant that the sides of the altar were unable to hold them, the priests would arrange them on the ramp, opposite the surrounding ledge of the altar.

The priests then began raising the ashes onto the circular heap upon which the ashes were piled. The circular heap was in the middle of the altar. Sometimes there was as much as three hundred kor of ashes upon it. When the heap of ashes became excessively large, the priests would remove the ashes and pour them outside the city. But during the Festivals they would not remove the ashes from the altar, as the ashes were considered an adornment to the altar, since they were a sign of the great number of offerings that were sacrificed on it. In all the days of the altar, even when there was an abundance of ashes upon it,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מוכני. הגלגל שהיה מעיק כשמושכו לקדש ידיו ממנו:

והן. הכהנים שבבית המוקד אומרים הגיע עת כבר הגיע התורם לכיור:

וחתה מן המאוכלות הפנימיות. זהו תרומת הדשן:

צבר את הגחלים. היינו אותן המאוכלות הרמת הדשן:

מקום שנותנין מוראת העוף כו'. היינו ושמו אצל המזבח:

המגרפות. עשוי כאותו עץ מלא שינים שמושכין בו החציר:

החלו מעלין באפר. במגרפות על גבי תפוח מקבצין אותן ועושין אותו עגול כתפוח וככובע מפני שהוא נוי למזבח שידשנוהו בידם במגרפות ולא ברגלים ושוב מוציאין אותו הכל לחוץ להר המשחה:

פרק שני בעזרת הצור:

ראוהו אחיו וכו' כבר בארנו בפרקי המסכתא הזאת שכלם סובבים על ענין אחד והוא בסדר העבודה שבכל יום ואמר על זה שכשראו אחיו הכהנים שירד אף הם רצים ובאין ומקדשין ידיהם ורגליהם מן הכיור ונוטלין את המגרפות והם שמושכין בהם את הבשר ואת הצנורות והם השפודים ועולים לראש המזבח וכל האיברים ר"ל איברי העולות והפרדים ר"ל אימורי הקרבנות שלא נתאכלו מבערב ר"ל כל הלילה סולקין אותם ר"ל שמסלקין אותם לצד המזבח ויש מפרשים סונקין שעושים מהם כרי לצדי המזבח ואם אין הצדדין מחזיקין סודרין אותם בסובב על הכבש ר"ל הכבש כנגד הסובב החלו מעלין באפר כלומר אחר שהסירו האברים והפרדים מעל המזבח מושכין את האפר במגרפות שבידיהם ומעלין אותו על גבי התפוח ר"ל אמצע המזבח היה קרוי תפוח מפני שהיה נמוך מעט בעגול והיו צוברין את האפר לשם ועושים אותו כרי באמצע מקום המערכה כעין תפוח ואמר עכשיו שהיו מושכין את האפר ומעלין אותו על האפר הצבור שם ואמר על אותו תפוח שפעמים שהיה עליו כשלש מאות כור ופרשו בגמ' שדרך גוזמא נאמרה והוא שאמרו דברה תורה בלשון הבאי דכתיב ערים גדולות ובצורות בשמים דברו נביאים בלשון הבאי דכתיב וכל העם מחללים בחלילים שמחים שמחה גדולה ותבקע הארץ לקולם דברו חכמים לשון הבאי כדתנן השקו את התמיד בכוס של זהב ויש שחלק שם בזו שזו לא נאמרה דרך גוזמא שאין עניות במקום עשירות אלא שאמרו שבשלשה מקומות דברו חכמים לשון הבאי תפוח גפן ופרכות תפוח היא זו שאמר כאן שפעמים היו עליו כשלש מאות כור גפן זו שנאמרה במסכת מדות שגפן של זהב היתה עומדת על פתח ההיכל מודלה על גבי כלונסות וכל מי שמתנדב עליה של זהב או גרגיר או אשכול מביא ותולה בה ואמר ר' אלעזר בר' צדוק מעשה היה והביאו ונמנו עליה שלש מאות כהנים לפנותה ועל זו שאמרו שהוצרכו שלש מאות כהנים לפנותה נאמר שלגוזמא נאמר פרכת היא אותה שנאמרה במסכת שקלים שהפרכת עביה טפח ועל שבעים ושתים נירים היתה נארגת ועל כל נימא ונימא עשרים וארבעה חוטין ארכה ארבעים אמה ורחבה עשרים אמה ומשמנים ושתי רבוא נעשית ושתים עושים בכל שנה ושלש מאות כהנים היו מטבילין אותה ועל זו של שלש מאות כהנים וכו' אומר שנאמר דרך גוזמא ואף זו שבכאן דרך גוזמא על שם שהיה שם אפר מרובה ונחזור לענין ההוא והוא שאחר שהעלו אפר המזבח על הכרי שבתפוח היו מדשנין את המזבח והוא שנוטלין מאותו האפר בכלי גדול הנקרא פסכתר ומחזיק לתך ומורידין אותו למטה ומוציאין אותו חוץ לעיר במקום הנקרא שפך הדשן ולא היה בענין זה פיס כלל שלא היתה בכלל העבודות אלא כל הרוצה זוכה בה ואע"פ שאינה עבודה מעולם לא נתעצל אדם בה וכן לא היתה עבודה זו בכל יום אלא לפי מה שצריך והוא כשנשלם הכרי ואמר שברגלים אפילו בשעת הצרך לא היו מדשנין אותו מפני שהוא נוי למזבח:

זהו ביאור המשנה ולא נתחדש עליה בגמ' דבר שלא ביארנוהו:

קול העץ שעשה בן קטין מוכני לכיור. לשקע בגלגל את הכיור לתוך בור הגולה שלא יפסלו מימיו בלינה. ובפ"ב דזבחים [כא:] פליגי אם היה קול השיקוע שהיה משקע לתוך הבור אחר שקדש ידיו ורגליו כדי שלא יפסלו מימיו בעמוד השחר או קול העלאה שהיה מעלהו לקדש ידיו ורגליו:

את המאוכלות הפנימי'. הקרובה להיות דשן:

הפך פניו לצפון. כנגד המזבח:

[גמ'] ומי הוה אכסדרא במערב בעזרה. דס"ד של עץ היה:

באכסדרא של בנין. על עמודי אבנים עשו כיפות של אבנים:

להחם חמין. ללוש את הסולת:

הדרן עלך בשלשה מקומות

ראוהו אחיו שירד. מן המזבח:

המגריפה. לצבור את האפר לתפוח:

ואת הצינורות. מזלגות להפך בהן האברים:

סונקין אותן. מסלקין לצדדין נו"ן ולמ"ד מתחלפות אל פשטתם [ש"א כ"ז י'] כמו אן פשטתם נשכה [נחמיה י"ג ז] כמו לשכה. וחבירו במסכת מקואות [פ"ב מ"ו] המסנק את הטיט לצדדין:

לצדי המזבח. אצל המערכה:

על גג הסובב. אם אין הכבש מחזיק:

החלו מעלין באפר. אחר שיסלקו את האברים משם הי' מעלין כל האפר:

ע"ג תפוח. הוא צבור גדול של אפר שהיה באמצע המזבח והיה אפר מתקבץ שם (כל זה שמש מקום לסדר את המערכה) כל דבר מקובץ וגבוה נקרא תפוח ובנדה [דף מז: תפוח יש למעלה מאותו מקום]:

מפני שהוא נוי למזבח. שהוא סימן לריבוי הקרבנות:

גמ' שאין עושין אכסדראות בעזרה. נ"ב להוסיף על הבנין אבל עיקר הבנין אדרבה הכל ארז אין אבן נראה כענין שכתוב בבנין שלמה ועמ"ש בלח"ש פ"ג דמדות וספ"ה בס"ד:

שם ואמר רבא העולה וכו' אמר רב יהודה. נ"ב [רבא] באל"ף גרסי' ואע"ג דרב יהודה לא ראה את רבא לא עלי' דרבא קאי דכוותה טובא:

שם לא היו מדשנין אותו כצ"ל:

במפרש נטל מחתה של כסף וכו' בעשר אמות של כבש:

ד"ה וירד וכו' בדרך כשבא כצ"ל:

ד"ה והולך במזרחו וכו' בקרקע העזרה. מה שסביבותם נדפס עגולים. ונ"ב רש"ק מ"ז נמחק העגולים וההג"ה. ונ"ב נוסחא נכונה היא:

ד"ה למימרא וכו' הוי מקטרי להו כצ"ל:

ד"ה תפוח וכו' שהיו גורפין אפר על וכו' ומעלין אותו וכו' היו מוציאין אותו כצ"ל:

עד שהיו שומעין קול העץ כו'. בזבחים פרק כל הזבחים שקבלו דמן מפרש הגמרא למה הוצרך להשמיע קול כי היכי דלישתמע קליה לכהנים שיהיו מזרזין את עצמן להיות נכונים להעלות אפר לתפוח לאחר שירד זה מן המזבח כדתנן בפ"ה ראוהו אחיו שירד כו' ופריך הגמרא והא הוה גביני כרוז ומשני בי תרי היכרי הוו עבדי דשמע בהאי אתי ושמע מהאי אתי:

שעשה בן קטן מוכני לכיור כו'. רש"י והערוך וכל המפרשים שראיתי פירשו דמוכני היינו גלגל שהיו קושרים בו את הכיור בחבל והיו משקעין אותו בערב בבית העזרה כדי שיהיו מימיו מחוברין למי המעין ובטלה קדושתן ולא יפסלו בלינה ובשחרית היו מעלין אותו מן הבור מלבד הרמב"ם שכתב בפירוש המשנה דמוכני הוא כלי סביב לכיור שלא נתקדש בכלי שרת ושם היו מניחין את המים תמיד כדי שלא יתקדשו ויפסלו בלינה והיו שותתין מאותו כלי לכיור כדי הצורך ראשון ראשון ע"כ וכך הם דבריו בספ"ג מהלכות בית הבחירה וקשה בעיני טובא על פירושו שהרי בסוף פרק אמר להם הממונה פריך הגמרא מאי מוכני ומשני אמר אביי גלגלא דהוה משקעא ליה הרי קמן מבואר מפי הגמרא ערוכה דמוכני היינו גלגל כדפרש"י וסייעתו וצריך לדחות ולומר שהוא מפרש גלגלא דהוה משקעא ליה היינו לומר שעשה כלי עגול כגלגל סביבות הכיור שהיה הכיור משוקע בתוכו וכשהיו רוצין היו פותחין פי אותו כלי והמים שותתים ממנו לכיור כדי הצורך ראשון ראשון אבל אין זה במשמעות הלשון ועיקר חסר מן הספר וכבר השיגו הראב"ד ז"ל ופירש כדברי רש"י. ונראה שהרמב"ם ז"ל גופיה חזר בו בפ"ה מהלכות ביאת המקדש שכתב שם וז"ל מי כיור נפסלין בלינה וכיצד היו עושין משקעים אותו במי מקוה או במעין ולמחר מעלין אותו ע"כ. וזהו ממש כדפרש"י ותמיה אני על הראב"ד שלא הזכיר זה בהשגותיו וכן מוכני של השידה בפרק י"ח דכלים פירש הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות שלו שהוא גלגל ואופן ואלו בחבורו בפ"ג דכלים כתב שהוא תיבה והראב"ד השיגו וכתב עליו מעולם לא שמענו מוכני פירושו תיבה אלא גלגל ואופן כמו ששנינו אף הוא עשה מוכני לכיור כו':

נטל מחתת הכסף ועלה כו'. ביומא פ"ב מפרש הגמרא טעם שלא היה חותה במחתה של זהב משום שהתורה חסה על ממונן של ישראל: ופינה את הגחלים אילך ואילך. פירוש בתחלה פינה את הגחלים שנהיו מן העצים של המערכה אילך ואילך בצדי המזבח ואח"כ היה חותה מלא המחתה מן הגחלים הפנימיים שנהיו מאברי עולה שנתאכלו ונהיו גחלים כדתניא בת"כ פרשת צו ובירושלמי דיומא פרק בראשונה והרים את הדשן אשר תאכל האש יכול עצים פי' הדשן שנהיה מן עצי המערכה ת"ל עולה פירוש את הדשן אשר תאכל האש את העולה אלמא דשן של עולה היא ולא של עצים. אי עולה יכול אברי עולה פי' קודם שנתאכלו וקורא אותן דשן מפני שכבר נשרפו אע"פ שעדיין לא נתאכלו ת"ל אשר תאכל האש הא כיצד חותה מן המאוכלות הפנימיות ויורד ע"כ ומכאן קשה על רש"י שפירש בפ' כל הפסולין גבי והבשר לרבות עצים ולבונה כו' כגון שקדשו בכלי היינו עצים שחתה אותן במחתת כלי שרת מעל המזבח עם גחלים כו' דהא איתא בהדיא בת"כ ובירושלמי שהבאתי דלא הוה חותה כלל במחתה עצים כי אם אברי עולה שנתאכלו לגמרי ושמא י"ל דרש"י מפרש דלא מיירי התם בתרומת הדשן אלא ביום הכפורים שהיה חותה גחלים לקטורת וכן תירצו התוספות התם לפרש"י ומיהו הסוגיא דשמעתין התם לא משמע כן דוק ותשכח וצ"ע. ומצאתי כתוב שהקשה הריטב"א ז"ל בפ"ק דיומא למה לא הוזכר בשום מקום תרומת גחלים אלא תרומת הדשן ומצאתי כתוב על זה בשם הר"י בנבנשתי ז"ל כי בעת תרומת הדשן היו שם קצת אברי עולה שנתאכלו וקצת שלא נתאכלו לגמרי והם גחלים בוערות קרוב להיות דשן לזה לא היה פונה מאברי העולה הנשרפים קצת אשר למעלה במערכה אבל מפנה את הגחלים אילך ואילך וחותה מאברי העולה אשר הם למטה שנשרפו לגמרי עכ"ל. ואין דבריו נכונים בעיני שהרי גבי יום הכפורים וכן בקטורת של כל השנה בעינן גחלים דוקא כדאמר התם גחלי אש יכול עוממות כו' ואפ"ה לא הוזכר גבייהו תרומת גחלים. ולי נראה שאין מקום לקושיא זו מפני שהגמרא נקט לישנא דקרא והרים את הדשן לאפוקי גבי גחלים לא כתיב והרים אלא ולקח:

וחתה את המאוכלות הפנימיות כו'. שיעור תרומת הדשן אינו אלא מלא המחתה בלבד כדאיתא ביומא פרק בראשונה בעי רבי אבין תרומת הדשן בכמה מתרומת מעשר ילפינן לה או מתרומת מדין ילפינן לה ת"ש דתני ר' חייא נאמר כאן והרים ונאמר להלן והרים מה להלן בקומצו אף כאן בקומצו. ופרש"י מתרומת מעשר ילפינן לה דהא והרים כתיב לשון והרמותם ממנו והויא באומד אחד מעשרה בדשן המערכה או מתרומת מדין דכתיב והרמות מכס לה' אחד מחמש מאות ת"ש דמהרמת קומץ ילפינן לה לא יפחות מאומד מלא הקומץ אם רצה להוסיף יוסיף כלומר עד מלא המחתה דהא ליכא למימר דוקא קאמר דהא לא אפשר לפשוט ברמץ גחלים רותחות ידיו לקומץ ע"כ וכתבו שם התוספות וז"ל מתרומת מעשר ילפינן לה כו' תימה לי אמאי לא מספקא ליה נמי אי מתרומה גדולה ילפינן לה וי"ל משום דבתרומת הדשן כתיב והרים ובתרומת מעשר נמי כתיב והרמותם ובתרומת מדין נמי כתיב והרמות מכס אבל בתרומה גדולה לא כתיב במצו' צויה לשון הרמה אלא כתיב ראשית דגנך כו' עד תתן לו והא דכתיב כתרומת גורן כן תרימו אותה תרומה דכתיב בחלה כתיב וא"ת ואמאי לא מבעיא ליה אי ילפינן מחלה י"ל דוהרים מוהרמותם או מוהרמות ילפינן אבל והרים מתרימו לא ילפינן דלא דמו כולי האי להדדי א"נ י"ל דילפינן תרומה קמייתא מתרומה קמייתא דנהי דתרומת מעשר יש תרומה גדולה קודם לה מ"מ בלוים דמשתעי קרא זו היא תרומה קמייתא דחייבינהו קרא לאפוקי חלה שיש תרומה גדולה קודמה אי נמי יש לומר כיון דתרומה גדולה וחלה אין להם שיעור מפורש ילמוד סתום מן המפורש דהיינו מתרומת מעשר או מתרומת מדין. ואין להקשות תרומה גדולה וחלה גופייהו אמאי לא גמרינן מהאי גזירה שוה שיהא להם שיעור דיש לומר כיון דכתיב בהו ראשיך דגנך אפילו דגן אחד וכן בחלה נמי כתיב ראשית עריסותיכם ומה שפירש רש"י מתרומת מדין אחת מחמש מאות אף על גב דהוה נמי התם אחד מחמשים נראה לי מחמש מאות ילפינן משום דכתיב אצל והרמות. ולי היה נראה יותר ללמד ממדין אחד מחמשים כדדרשינן בירושלמי בינונים אחד מחמשים דכתיב אחד אחוז מן החמשים כל שאתה אוחז ממקום אחד יהא כזה ותימה לי מאי מספקא ליה אי גמרינן מתרומת מעשר או ממדין פשיטא דיותר סברא הוא ללמוד מתרומת מעשר דורות מדורות מללמוד ממדין דורות משעה. ולפי מה שפירשתי דמאחד אחוז מן החמשים גמרינן כי הא דמשמע כל שאתה אוחז ממקום אחר יהא כזה ואפילו לפי פרש"י ז"ל דוהרים שהוא לשון יחיד מוהרמות שגם הוא לשון יחיד גמרינן אבל מוהרמותם שמא לא ניחא ליה למילף א"נ מתרומת הדשן שהיא מצות עבודת ציבור מתרומת מדין דשייכא בכל ישראל גמרינן אבל תרומת מעשר בלוים נאמרה אבל תימה לי מ"ש דלא נסתפק אי מוהרים ממנו בקמצו גמרינן דדמי ליה טפי מכלהו דבאידי ואידי כתיב והרים וי"ל משום דלא מצינן למיגמר לגמרי כי התם שיתרום תרומת הדשן בקמצו פן יכוה כמו שפרש"י להכי לא הוה ס"ד למילף מינה ואפילו הכי פשיט דגמרינן מינה כיון דדמי ליה דבאידי ואידי והרים כתיב:

והלך במזרחו של כבש כעשר אמות. פירוש המזבח רבוע היה ארכו ל"ב אמה ורחבו ל"ב אמה וכבש נתון בדרומו של מזבח ארכו ל"ב אמה ורחבו י"ו אמה והמקום הפנוי מדרומו של מזבח שהוא במזרחו של כבש שהוא העגול הרשום הוא מקום הדשן וכשירד הכהן מראש המזבח עם מלא המחתה דשן ברצפת העזרה ששם רגלי הכבש היה הולך עם המחתה בצד מזרחו של כבש י' אמות באורך הכבש כנגד מזבח עד שהגיע לעגול הרשום שהוא מקום הדשן ושם הניח את הדשן והיה רחוק מן הכבש לצד מזרחו ג' טפחים ורחוק מן המזבח לצד דרומו עשרים אמה בקרוב שהרי מרגלי הכבש עד ראשו של מזבח ל"ב אמה ונמצא שמרגלי הכבש עד יסודו של מזבח שלשים אמה בקרוב ואחר שמרגלי הכבש עד מקום הדשן עשר אמות יחוייב שישארו עד יסוד המזבח עשרים אמות כך כתב הרב המזרחי:

רחוק מן הכבש ג' טפחים כו'. פירש המפרש וא"ת הא בעינן ושמו אצל המזבח ונהי דכבש כמזבח לכל מילי מ"מ היה לנו לקרבו אצל המזבח ועדיין הוא רחוק מן המזבח עשרים אמות אמר לי רבי דמוהשליך דכתיב במוראה ונוצה דייקינן דכתיב במוראה ונוצה והשליך אותו אצל המזבח קדמה וקים להו לרבנן דלא מיקרי השלכה כו'. ובמעילה פרק ולד חטאת גבי דישון מזבח הפנימי והמנורה לא נהנין ולא מועלין בו כתבו התוס' נמי הכי שהיו נושאין דישון מזבח הפנימי והמנורה במקום שזורקין בו המוראה והנוצה רחוק עשרים אמות מרגלי הכבש כדמפרש בתמיד משום דכתיב והשליך ואין השלכה פחות מעשרים אמות ע"כ. וקשה לי על דבריהם דהא בזבחים פרק קדשי קדשים א"ר יוחנן בא וראה כמה גדול כחן של כהנים שאין לך קל בעופות יותר ממוראה ונוצה פעמים שהכהן זורקן יותר משלשים אמה דתנן נטל מחתה של כסף ועלה לראש המזבח ופינה את הגחלים כו' עד מקום שנותנין מוראה ונוצה ודישון מזבח הפנימי והמנורה כו' אלמא דלא מיקרי השלכה לכל הפחות מכ"ח או כ"ט אמות כגון דכשנעשית בקרן מערבית דרומית לא היתה ההשלכה פחות מל"א אמות א"כ ממילא ידעינן דאילו כשנעשית בקרן דרומית מזרחית שהוא קרוב טפי לבית הדשן יותר מכל שאר הקרנות לא היתה ההשלכה לכל הפחות מכ"ח או כ"ט אמות דוק ותשכח. ולי נראה דהקושיא מעיקרא ליתא משום די"ל דקבלה היתה בידם דאצל המזבח לאו אצל המזבח ממש אלא רחוק עשרים אמות ולא משום דכתיב והשליך ואין השלכה כו':

מוראת העוף ודישון מזבח הפנימי ודישון המנורה. פירש המפרש וכל אלו נבלעים במקומן אבל תרומת הדשן נראה לי דלא היתה נבלעת מדאמרינן בסוף פ"ק דיומא עשרה נסים נעשו לאבותינו כו' ופרכינן ותו ליכא והאמר אביי מוראה ונוצה ודישון מזבח הפנימי ודישון המנורה נבלעין במקומן ואם איתא דתרומת הדשן כמו כן נבלעת הוה ליה לאחשובה ואמרינן בכריתות ושמו מלמד שטעונין גניזה דאסור ליהנות מתרומת הדשן ע"כ. מה שכתב ואמרינן בכריתות ושמו כו' רצונו לומר ועוד ראיה אחרת דלא היתה נבלעת מדטעון גניזה וכל זה כתבו התוספות בזבחים פרק קדשי קדשים ובסוף פ"ק דיומא בשם ר"ת ודחו דבריו דאין כל זה ראיה וז"ל התוספות בפרק קדשי קדשים דישון מזבח הפנימי והמנורה הקשה ריב"א כיון דתרומת הדשן ודישון מזבח הפנימי והמנורה נבלעין במקומן אמאי מועלין בזה יותר מזה דבתרומת הדשן מועלין כדאמר בסוף פרק בית שמאי ובדישון מזבח הפנימי והמנורה תנן במעילה דלא נהנין ולא מועלין. וי"ל דשאני תרומת הדשן דגלי קרא ושמו וכ"ת כיון דנבלעין היכי משכחת בהו מעילה שמא לא היו נבלעין מיד ור"ת אומר דתרומת הדשן לא היה נבלע מדלא חשיב לה ביומא בהדי אינך דנבלעין דישון מזבח הפנימי והמנורה ואומר הר"ר י"ט דאין זו ראיה דה"נ בת"כ דחשיב שינוי דבית שני הן אחד דמוראה ונוצה ודישון מזבח הפנימי והמנורה ולא חשיב תרומת הדשן אע"פ שהיתה שם כדתנן בתמיד ע"כ וז"ל התוספות פ"ק דיומא נבלעין במקומן פירש הרב פורת דה"ה דישון מזבח החיצון ואין נראה לר"ת דמנא ליה האי סברא כיון דלא חשיב ליה בהדי הנך ועוד הא אמרינן בפרק כל שעה ובשילהי תמורה ואפר הקדש לעולם אסור באותן שטעונין גניזה כדתניא ושמו בנחת ושמו שלא יפזר אלמא דלא הוה נבלע במקומן מדטעון גניזה מיהו י"ל קרא לאו אניסא סמיך וה"ק אי לאו הוה ניסא שיהא נבלע במקומן טעון גניזה אי נמי נראה לי אם הפרישם והוציא אותו קאמר דאפר הקדש לעולם אסור וכן פרש"י בסוף תמורה ע"כ. ועל מה שהקשה ריב"א אמאי מועלין בזה יותר מזה ותירץ דשאני תרומת הדשן דגלי קרא ושמו יש שיטה אחרת בזה להתוס' ביומא פרק הוציאו לו ובסוף פרק בית שמאי ובפרק ולד חטאת:

מנין שאין עושין אכסדראות בעזרה כו'. וא"ת והלא לשכת כהן גדול של עץ היתה כדתנן בסוף מדות ובשמחת בית השואבה היו מקיפין כל העזרה גזוטרא כדתנן בפ"ב דמדות ובסוף פרק החליל כבר תירץ הראב"ד ז"ל בהשגותיו בפ"א מהלכות בית הבחירה דלא אסרה התורה אלא אצל מזבח ה' והיא עזרת כהנים משער נקנור ולפנים אבל בעזרת נשים ובהר הבית מותר וההיא דשמחת בית השואבה בעזרת נשים היתה ובסוף פ"ו מהלכות ע"א תירץ בענין אחר משום דלשעתה היתה. ונראה לי דמפני כך פרש"י ג"כ בפרק החליל דבכל שנה ושנה מסדרין שם גזוטראות כו' כלומר שלא היתה קבועה וכתב עוד הראב"ד ז"ל דבימות של עץ שהיו עושין למלך בשעת הקהל ג"כ לשעתה היתה והרב מהרי"ק ז"ל תירץ שם בענין אחר שלשכת כ"ג לא של עץ היתה אלא בנין אבנים ולא נקראת של עץ אלא מפני שהניחו בה עצים איזה פעם וטעמא דמסתבר הוא דאל"כ למה נשתנית לשכה זו לעשותה של עץ יותר משאר לשכות שהיו של בנין:

הכי קאמר לא תטע לך אשרה לא תטע לך כל עץ כו'. לכאורה משמע דבחדא מחתא מחתינהו דכשם שהנוטע אשרה עובר בלא תעשה הכי נמי הנוטע כל עץ ולאו דוקא נוטע אלא ה"ה הבונה כל עץ דאם לא כן עדיין קשה מנין שאין עושין אכסדראות בעזרה דלמא דוקא נוטע אסור אבל בספרי אמרו בלשון הזה לא תטע לך אשרה כל עץ מלמד שכל הנוטע אשרה עובר בלא תעשה ומנין לנוטע אילן ובונה בית בהר הבית שהוא עובר בלא תעשה ת"ל כל עץ אצל מזבח ה' אלהיך רבי אליעזר אומר מנין שאין עושין אכסדרה בעזרה ת"ל אצל מזבח ה' אלהיך כו' משמע דרבי אליעזר פליג את"ק וסבר דליכא איסורא אלא בעזרה בלבד אבל לא בהר הבית הלכך דקדק למינקט בעזרה ואפשר דבהא נמי פליג את"ק דאלו ת"ק סבר דבונה בית עובר בלא תעשה ואתא רבי אליעזר לומר דאינו בלא תעשה אלא איסורא בעלמא הוא דאיכא וקרא אסמכתא בעלמא הוא דעקר קרא איירי דוקא בנוטע וכה"ג אשכחן בביצה בריש יו"ט שחל להיות בע"ש מנא הני מילי אמר שמואל דאמר קרא זכור את יום השבת ופרש"י מנה"מ לאו דוקא מקרא יליף דערובי תבשילין דרבנן אלא הכי קמבעיא ליה מהיכא אסמכוה רבנן ודכוותיה בפרק מי שמת מנין למתנת ש"מ שהיא מן התורה שנאמר והעברתם את נחלתו וגו' וכן בפ"ק דמועד קטן גבי ציון שהוא מדרבנן ופריך התם והא מהכא נפקא והא מיבעי ליה לכדתניא כו'. וע"כ ציון מדרבנן היא כדאמר בפרק דם הנדה וכן בפרק אין מעמידין גבי שלקות דלא מיתסרי אלא מדרבנן ואפ"ה בעי מנלן אמר קרא אכל בכסף תשברני ויכול להיות דרבי אליעזר לא אסר אלא אכסדרה אבל בית אפילו כולו של עץ שרי דלא דמו לאלו כלל ואפשר לומר דאפילו ת"ק סבר דבונה בית בהר הבית אינו עובר בלא תעשה כי פשטיה דקרא לא איירי בבונה אלא דוקא בנוטע ואף שהרב רא"ם ז"ל סתר דעת זו וכתב דא"כ לא היה שונה בלשונו עובר בלא תעשה אומר אני דאשתמיטתיה להרב ז"ל הא דאמרו בפרק אין עומדין כל המברך ברכה שאינה צריכה עובר משום לא תשא והא ודאי שאינו ר"ל שיהיה לאו בו מן התורה אלא איסורא דרבנן בלחוד איכא ואסמכוה לקרא דלא תשא וכן כתב בהדיא רבינו יונה בברכות פרק אלו דברים הרי אמרו לשון עובר ואפ"ה אינו אלא אסמכתא וכן הא דאמרינן בסוף פ"ק דברכות כל הקורא לאברהם אברם עובר בלאו שנאמר ולא יקרא עוד את שמך אברם והא ודאי שאינו ר"ל בלאו גמור דא"כ למה לא מנו בעלי מוני המצות לאו זה במנין הלאוין וכן הא דאמרינן בפרק חלק אמר רב כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו שנאמר ולא יהיה כקרח וכעדתו וגו' נמי אסמכתא בעלמא כמו שפירשנו שם:

תלמוד לומר וערך עליה העולה כו'. וא"ת למה לי קרא העולה תיפוק ליה ממלבד עולת הבוקר אשר לעולת התמיד דנפקא לן מיניה בפרק כל התדיר מחבירו קודם את חבירו וכי תימא דההוא למוספין והאי לנדרים ונדבות וצריכי דמוספין קבוע להם זמן ונדרים ונדבות שכיחי בכל יום והא בפרק התכלת מייתי לקרא דהעולה על של תמידין קדמה למוספין דקאמר ה"ד הא דתנן התמידין אינן מעכבין המוספין אלימא דאית ליה ולקדם והתניא העולה כו'. ועוד קשה טפי דבסוף פרק הגוזל קמא דרש מדכתיב מלבד איל הכפורים מכלל דכסף ברישא ופריך אלא מעתה מלבד עולת הבקר מכלל דמוספין ברישא והתניא העולה וכו' ה"ל למיפרך ממתניתין דכל התדיר דאדרבה ממלבד גופיה דרשינן איפכא וליכא למימר נמי דאיצטריך מלבד לציבור שאין להם תמידין ומוספין אלא כדי אחד מהם דהא מתניתין דכל התדיר לא איירי כולה אלא בלקדם דומיא דדם חטאת קודם לדם עולה דקתני התם בהדה וליכא למימר נמי חד למצוה וחד לעכב דעיכובא ליכא כדאמר בפ' התכלת כבר תירצו התוספות זאת הקושיא בפרק אמר להם הממונה וז"ל וי"ל דהעולה עולה ראשונה להקדמה דהקטרה דקרא בהקטרה איירי וקרא דמלבד להקדמת שחיטה אתיא ליה דתעשו את אלה בעשיית דם איירי והשתא ניחא דמייתי בפרק התכלת מוהעולה לאשמועינן דאפילו בהקטרה דלא תנן בפרק כל התדיר תמיד קודם א"נ משום דהוי ס"ד דמקשה שהוא מעכב הילכך פריך מברייתא דלשון שלא יהא דבר קודם משמע טפי עיכובא מלישנא דמתניתין דכל התדיר וניחא נמי דלא מייתי בהגוזל קמא מההיא דכל התדיר לאוכוחי דכסף ברישא דאיכא למימר לעולם כסף ברישא והדר איל כסדר שנכתבו בפרשה אבל בכל התדיר איירי בעשיית דם וה"ק קרא מלבד עולת הבקר שעשיית עבודת הדם כבר תעשו את אלה אבל הקטרה דכתיב מקמי קרא ומלבד תהא קודם התמיד דכולהו קראי דקמיה בהקטרה משתעי דכתיב בהו אשה ריח ניחוח להכי איצטריך לאתויי העולה דאפילו בהקטרה תמיד קודם אע"ג דהקטר מוספין כתיב ברישא אפילו הכי תמיד קודם ה"נ נימא דאע"ג דכסף כתיב ברישא איל הכפורים קדים. מיהו תימה למה לי קרא דהעולה דמלבד לאשמועינן דתמידין קודמין למוספין תיפוק ליה דבתמיד כתיב בבקר ובמוספין כתיב ביום ויוקדם דבר שנאמר בו בבקר לדבר שנאמר בו ביום ואמרינן נמי מוספין בשש ואז אינו בקר וי"ל דאי לאו קרא דהעולה היינו מאחרין הקטרת התמיד עד אחר הקטרת המוסף כדמשמע בהגוזל קמא מדכתיב מלבד ותעשה בבקר הוה מוקמינן ליה לעבודת דם אבל עדיין קשה כיון דכתיב העולה לאפוקי מההיא סברא למה לי קרא דמלבד לאשמועינן התמיד קודם למוספין בעבודת דם תיפוק ליה מדכתיב בבקר בתמיד ומוספין. ונראה לי דאצטריך מלבד למגמר בעלמא דבכל מקום תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם דמהאי טעמא כתיב אשר לעולת התמיד פשיטא דעולת הבקר היא עולת התמיד אלא טעמא קא יהיב קרא למילתיה מ"ט אמרי לך מלבד עולת הבקר שהיא תקדום לפי שהיא עולת התמיד וכל דבר שהוא תדיר קודם לדבר שאינו תדיר וכן משמע בפרק כל התדיר דגמר מהכא בכל דוכתא דקתני כל התדיר מחבירו קודם שנאמר כו' עד שנאמר מלבד והארכתי יותר בחדושי בפרק בתרא דהוריות:

העולה עולה ראשונה. כתבו התוס' בפרק אמר להם הממונה וז"ל י"מ שהיא עולת תמיד שכתובה ראשונה לכל הקרבנות בפרשת פנחס א"נ קסבר עולה שהקריבו אבותינו לפני הר סיני עולת תמיד הואי והיא היתה ראשונה לכל קרבנות צבור ופלוגתא היא בפ"ק דחגיגה דאיכא למ"ד עולת תמיד הוה ואיכא למ"ד עולת ראיה הוה:

האברים והפדרים שלא נתאכלו מבערב כו'. בת"כ יליף ליה מקרא אשר תאכל האש את העולה על המזבח וכו' ומייתי לה בפרק טרף בקלפי ופרש"י אשר תאכל את העולה אם אינו ענין לתחלתה דהא כתיב העולה על מוקדה תנהו ענין לסופה עכ"ל. וקשה לי על פירושו שהרי כבר דריש ליה התם בת"כ את העולה לדשן עולה ולא דשן עצים וא"כ היאך דריש ליה הכא לדרשה אחריתא. לכן נ"ל לפרש דמעל המזבח דריש ליה שהוא מיותר לאורויי האברים והפדרים שלא נתאכלו מבערב עדיין שם עולה עליהם ויהיו נשארים על המזבח עד שיחזירו אותן למערכה ויאכלם האש. כן נ"ל:

סולקין אותו על צדי המזבח יש ספרים דגרסי סונקין אותו כו'. וכן גורס הערוך ופירש סונקין לשון נענוע ונדנוד כמו גדי מסנקן בריש פסחים דפירושו שהוא עיף ע"י נענוע ונגיחת שמנגחין זה בזה אף כאן סונקין מנענעין ומהפכין אותם בצינורות לצדדי המזבח:

סודרים אותם בסובב על הכבש. בת"כ איתא סודרים אותם על הסובב או על הכבש כו' והכי תניא בפרק טרף בקלפי וכן פירושו כאן אף שפשט הלשון אינו כן. וכתבו שם התוספות בפרק טרף בקלפי בשם ריב"א ז"ל סודרן ע"ג כבש או ע"ג סובב אבל ע"ג יסוד לא דא"כ היה נפסל בלינה אם ירד אבל סובב שהוא מחצי המזבח ולמעלה הרי הוא כמזבח ואין לינה מועלת בראשו של מזבח וכן כבש ועוד אפשר דאיסור יש להורידו מן המזבח אבל כשסודרן על הסובב והכבש הוי לא הורידו:

החלו מעלין באפר כו'. וא"ת כשמאספין האפר להעלותו על גבי התפוח אי אפשר שהיו יכולין להזהר שלא יהיו גחלים באפר ובפרק שני דמעילה גבי וכן גחלת שפקעה מעל גבי המזבח לא יחזיר כו' משמע שאסור להוריד הגחלת מן המערכה כיון דדייק התם וכן גחלת שפקעה מעל גבי המזבח לא יחזיר הא ע"ג המזבח יחזיר א"כ כ"ש דאסור להוריד כבר תירצו התוספות בפ"ק דיומא ובזבחים בפרק המזבח מקדש שלא היו מעלין באפר ע"ג תפוח אלא גחלים דלית בהו מששא שכבר נתעכלו לגמרי כדתנן וחתה מן המעוכלות הפנימיות וחשיבי אפר והא דקאמר במעילה דיחזיר מיירי בגחלת חיה דאית בה מששא והא דקאמר שם במעילה ה"ה דאפילו אפר לא בעי למימר דהוי כגחלת ממש אפילו לענין חזרה דגחלת מחזיר לעולם אפילו לאחר תרומת הדשן דאין מעלין אותה לתפוח אבל אפר מעלין לתפוח אלא לענין מעילה קאמר דהויא כגחלת ור"י הבחור אומר דלא היו צריכין ליזהר אפילו מגחלים דאית בהו מששא משום דמחצות ואילך חשיבי עיכול ואין ראויין להקטרה ואם ירצה יאספם לתפוח לפי שהרמת הדשן מתירתן לאספן לתפוח ולא לענין שיעשה מהן תרומת הדשן דהא דשן כתיב אבל אם רוצה להניחם במקום המערכה כדי למרק מצותם שיהיו ראוין הם עצמם לתרומת הדשן עדיין מצותם עליהן הילכך יחזיר דמסתבר למימר דעדיין חסר מהם מרק מצוה כיון שעדיין אין ראויין לתרומת הדשן וכן משמע מדקתני לעיל האברים שלא נתעכלו מבערב סולקין אותן לצדדי המזבח כו' עד החלו מעלין באפר כו' אלמא דלא היו מסלקין אלא האברים שלא נתעכלו אבל גחלים חשיבי עיכול ואפילו לוחשות:

על גבי התפוח כו'. רש"י והערוך וכל המפרשים שראיתי פירשו תל הדשן המכונס באמצע המזבח הוא הנקרא תפוח על שם שהיה צבור עגול כדמות תפוח וגבוה כעין כובע וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה ובחבורו בפ"ב מהלכות תמידין ומוספין מלבד הראב"ד ז"ל שכתב שם בהשגותיו על הרמב"ם וז"ל וטעה טעות גדולה שהרי שנינו החלו מעלין באפר ע"ג התפוח ומאחר שכהן מוציא בכל יום כל האפר מהיכן היה שם התפוח וכן אמרו פעמים שעליו כשלש מאות כור והיה לו לומר פעמים שיש בו כשלש מאות אלא שהיה שם טבלא מרובעת גבוהה אמה והיא עשרים ושתים על עשרים ושתים ואותה אמה היה השלמת עשר אמות לגובה המזבח והיא נקראת תפוח על שם שהיתה גבוהה על כל סביביו ואפשר שהיתה אותה הטבלא קצוצת קרנות כעין עגולה כדי להרויח מקום המערכה וכל דבר שהוא גבוה ועגול נקרא תפוח כדאמרינן בנדה מקום שיש באותו מקום כעין תפוח ובע"א אע"פ שנטל בידו ונתן לתוך התפוח עכ"ל. ואני אומר אחר המחילה מעצמותיו הקדושים שהרמב"ם ז"ל לא טעה לא טעות גדולה ולא קטנה דדוקא תרומת הדשן היא חובה בכל יום אבל הוצאת הדשן אינה אלא כשהי' רבה ואין מקום למערכה כדאיתא בהדיא ביומא וכן פרש"י בהדיא בחומש ולפי שאותו הכהן שמרים מן המאוכלות הפנימיות לא היה חותה כל המאוכלות הפנימיות להורידן לארץ אצל המזבח אלא מלא המחתה בלבד לקיים מצות והרים את הדשן כדאיתא ביומא פרק בראשונה שהבאתי לעיל בעי רבי אבין תרומת הדשן בכמה כו' הלכך נשאר הרבה דשן על המזבח והיינו דתנן החלו מעלין באפר ע"ג התפוח כו'. פירוש לאחר שסלקו בצנורות שבידן אברים ופדרים שלא נתאכלו לצדדי המזבח או על הכבש היו גורפין במגריפות שבידן כל הדשן הנשאר מכל צדדי המזבח על תל הדשן הצבור כדמות תפוח באמצע המזבח ואחר שהיה תל הדשן גדול כל כך עד שלא היה מקום למערכה אז היו מוציאין כל האפר וזהו ההפרש שיש בין מצות והרים את הדשן למצות והוציא את הדשן שתרומת הדשן היא חובה בכל יום אבל הוצאת הדשן אינה אלא כשהיא רבה ואין מקום למערכה כדאמרן ועוד שתרומת הדשן היא מן המאוכלות הפנימיות אבל הוצאת הדשן היא מן הצבור בתפוח שהוא הכרי הצבור באמצע המזבח כדמות תפוח חוץ מן ההפרש הכתוב בתורה בפירוש שבתרומת הדשן כתיב ושמו אצל המזבח שהוא העזרה במזרחו של כבש ובהוצאת הדשן כתיב והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה דהיינו חוץ לשלש מחנות כדתניא בת"כ וביומא. ונ"ל להביא ראיה מוכרחת לדברי הרמב"ם וסיעתו שהאפר הצבור באמצע המזבח הוא הנקרא תפוח ולא הטבלא כדפירש הראב"ד ז"ל מהא דאתמר במעילה פרק חטאת העוף הנהנה מאפר תפוח שע"ג המזבח כו' ולפירוש הראב"ד ז"ל ה"ל למימר הנהנה מאפר שע"ג התפוח כדאמר אח"כ שע"ג המזבח. וגם מה שהקשה הראב"ד ז"ל דהוה ליה לומר פעמים שיש בו כשלש מאות לאו כלום הוא מפני שי"ל דתיבת שעליו קאי על המזבח שהאפר צבור עליו כן נראה לי:

(כח ב פירוש) ד"ה וירד ממזרחו של כבש וכו'.—הכריחו לומר ממזרחו (ולא ממערבו), מפני ששנינו "הפך פניו לצפון", ואם היה יורד ממערבו היה צריך תחלה להפוך פניו למזרח ולילך כל רוחב הכבש עד סופו, ושם היה צריך להפוך פניו לצפון.

חדושים

פירוש ד״ה צבר הגחלים כו׳ לקרבו אצל המזבח ועדיין הוא כו' כ׳ אמות א"ל רבי דמוהשליך דכתיב כו' דלא מיקרי ~הלשכה~{ברכת הזבח: השלכה} פחות מעשרים אמות (כצ"ל וכך העתיק בתוי"ט) ושיעור ח׳ אמות רוחב דעולת עוף כו' כצ"ל. ור"ל דעיקר עשייתם היתה בקרן דרומית מזרחית וצותה תורה להשליכה רחוק כ' אמות ממנה ולפעמים כשהיתה רבה ונעשית בקרן מערבית דרומית ~היכא~{היה} צריך להשליכו ל׳ אמה כדאמרינן בזבחים (ס"ד) והמפרש אסתמא וכמצותה קאי דוהשליך אמצותה קאי ואז הוא כ' אמה. וק״ל. ודברי הרב ב"ש אינן ברורים מ"ש בזה ע"ש:

בא"ד מדאמרינן ביומא י׳ נסים כו' וע"ש בתוס׳ ובתוס׳ דזבחים (ס"ד):

בא"ד. אביי מוראות העוף כו' כצ"ל:

סליק פירקא.

הגהות

גמ׳ מנין שאין עושין אכסדראות בעזרה (מיימוני פ"א מה׳ בית הבחירה):

פירוש ד"ה לא היו שומעים כו' לקדש כו׳ וכשמעלהו כו' החמה ואיכא למ"ד כו' מפרש שפיר הד"א וכצ"ל והס"ד:

ד"ה ופינה את הגחלים כו' דשן והא דבעינא הכא מאוכלות כו׳ דשן בעינן. הס"ד:

ד"ה והולך במזרחו כו׳ והלך כעשרה אמות מן הכבש כו׳ י״א לא הי׳ להם יסוד ליתן דמים (והא כלוי דהתם) כו':

סליק פירקא

פרק ראוהו אחיו.

ראוהו אחיו שירד כו' (מיימוני פ"ב מה׳ תמידין ומוספין):

פירוש ד"ה ראוהו כו' לאחר שתרם כו׳ אז נתקרב כו' שהם עומדים הס"ד:

ד"ה מיד רצו כו' הואיל ורצו לקדש כו׳ לצורך עבודה רשאים ללכת כו' כצ"ל:

ד"ה נטלו את כו' ולפנותו לתפוח הס"ד:

ד"ה את כו' המזלגות להסיר כו׳ כצ"ל:

סידרן בכבש כו׳ כמזבח לכל דבר הס"ד:

ד"ה צידי מזבח נראה לרבי כו' על גבי הכבש ולאחר כו' כצ"ל והד״א נ"ל:

ד"ה תפוח כו' וכשהי׳ רבה כל כך כו' מחוץ למחנה כצ"ל והס"ד:

ד"ה וברגלים לא כו׳ המזבח לא היו כו' הד״א:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

ע"ב משנה, שהיו שומעין קול העץ שעשה בן קטין מוכני לכיור. - הנה רש"י ביומא ל"ז מפרש דמוכני היינו גלגל שהיו קושרים בו את הכיור בחבל, והיו משקעין אותו בבית העזרה שיהיה מחובר למעין בכדי שלא יפסלו המים שבכיור בלינה, אמנם הרמב"ם בפיה"מ מפרש מוכני הוא כלי סביב לכיור שלא נתקדש בכלי שרת ושם היו מניחין את המים תמיד כדי שלא יתקדשו ולא יפסלו בלינה, והיו שותתין מאותו כלי לכיור כדי הצורך ראשון ראשון יעו"ש, ולכאורה קשה מהסוגיא דיומא שם דפריך מאי מוכני ואמר אביי גלגלא דהוי משקעא ליה יעו"ש, הרי מבואר דהיו משקעין את הכיור עצמו במעין. ובבאר שבע הקשה בזה, יעו"ש. והנה המאירי ביומא מביא פירושו של הרמב"ם ומפרש דהמוכני הזה שמשמיע קולות בשעת ההרקה כדרך שגלגל הבור משמיע קול בשעת השאיבה יעו"ש, מבואר דלא קשה מהא דאמר אביי גלגלא. אמנם קשה טובא בדברי הרמב"ם אשר בהלכות בית הבחירה פר"ג הי"ח מפרש מוכני כמו שמפרש בפירושו בהמשנה, ובהלכות ביאת המקדש הי"ד מפרש כפירושו של רש"י היינו שהיו משקעין את הכיור במי מקוה או מעיין, ובבא"ש העיר בזה והכס"מ בהל' בית הבחירה כתב שסבר הרמב"ם שני הפירושים יעו"ש. אמנם לדעתי נראה שסבר הרמב"ם לפרש מוכני כמו שפירש בפיה"מ, והיינו שסבר שזה נעשה להיות תמיד מוכן מים להוריק מהמוכני הזה לכיור בכדי שלא יהיה הכיור חסר מים, אמנם סבר גם כן דהיו משקעין את הכיור להיות מחובר למקוה או למעיין מפני שלא יופסלו מים קדושים, ואפשר דסבר הרמב"ם דאסור לאבד מים מקודשים כשם שאסור לאבד קדשים, ולהכי אעפ"י שהיה מים בהמוכני די למלא את הכיור מ"מ היו משקעין גם את הכיור שלא יפוסלו בלינה, ובזה מדויק לשון הרמב"ם אשר בביה"ב פר"ג הי"ח כתב מוכני כפירושו, ובהל' ביאת המקדש בפר"ה הי"ד לא כתב הא דמוכני, וע"כ דסבר דזה וזה היו עושין היינו שעשו מוכני שהיא כלי סביב הכיור המחזקת מים תמיד בכדי שלא תחסר מים להכיור, וגם זה היו עושין שלא להפסיד מים שבכיור דלא יופסלו, ונפק"מ דבשעה שלא נשאר מים בכיור לא היו משקעין אותו וגם לא מילאו אותו מים מפני שיש די להמים אשר בהמוכני.

שם במשנה, נטל מתחת הכסף ועלה לראש המזבח פונה את הגחלים אילך ואילך וחותה את המאוכלות הפנימיות, ופירש המפרש דהיינו מאותן גחלים שנתאכלו ונעשו גחלים דקים דהוו דשן יעו"ש, והרא"ש מפרש הקרובים להיות דשן יעו"ש, והנה ממשנה זו הקשו התוס' לרש"י בזבחים ל"ד שמפרש הא דרבתה תורה מוהבשר לרבות עצים ולבונה, מפרש רש"י היכן מצינו שקדשה תורה לעצים, מפרש שזהו העצים שחתה אותן במחתת (של כסף והיא) כלי שרת מעל המזבח עם גחלים, והקשו התוס' שם דהרי מבואר הכא במשנה שהיה חותה מן המאוכלות הפנימיות וכוונתם דהני גחלים הפנימיות המה בכלל דשן, וע"כ שאין בהם עצים, וא"כ לא מצינו קדושה לעצים בהאי דינא דמחתת. וכן איתא בתו"כ והובא בירושלמי יומא פר"ב ה"א והרים אשר תאכל האש יכול עצים ת"ל עולה, אי עולה יכול איברי עולה ת"ל אשר תאכל האש, הא כיצד חותה מן המאוכלות הפנימיות יעו"ש, ולפי"ז דברי רש"י תמוה טובא. ונראה ליישב פירש"י דסבר רש"י דהאי מחתת משמשת שני דברים א' שמפנה את הגחלים אילך ואילך, ב' שחותה את הגחלים המאוכלות הפנימיות, וסבר רש"י דגם מה שפונה את הגחלים אילך ואילך על ידי מחתת הכסף הלזו שהיא כלי שרת גם הם נתקדשו בקדושת הגוף, אעפ"י שהחתייה זו אינה על מנת לתתה בתוכה, אלא פעולתה להיות מפנה, והרי זה רק כהכשר מצוה שעושה כן בכדי שיהיה יכול ליטול את המאוכלות הפנימיות, אבל סבר רש"י דהכשר מצוה כמצוה דמיא כיון שנעשית בכלי שרת, וממילא בהני שמפנה איכא גם הרבה עצים עם הגחלים, ולזה פירש"י דמצינו קדושה לעצים היינו קדושת הגוף שנתקדשו בעבודת הפינוי, אבל התוס' סברי דבהכשר מצוה זו דמפנה הגחלים עם העצים אילך ואילך לא נחשב לעבודה להיות קודש בקדושת הגוף. ונראה ראיה לשיטת רש"י מהא דבעי הש"ס יומא מ"ח ע"ב חישב בחתיית גחלים מהו מכשירי מצוה כמצוה דמו או לא תיקו יעו"ש, הרי משמע מזה דהחתייה אעפ"י שהיא הכשר מצוה מ"מ מיבעי אם מחשבה פוסלת, וע"כ מוכח דהחתייה מקדשת. - איברא דיש לומר דהכא מיירי בהחתייה דהגחלים המאוכלות הפנימיות, אבל לא מיירי מה שהמחתת עושה הפינוי, דהוי הכשר דהכשר. - אמנם ע"כ צריך לומר דלענין קידוש כלי שרת ע"כ ההכשר הוי כמו גוף המצוה, אם רק בעינן שתיעשה בכלי שרת. וכיון דחזינן דהא דמפנה לצדדין נעשה במחתת של כסף ולא בדבר של חול, והיינו מפני שהפינוי לצדדין היא בכדי שיכול ליטול הגחלים שהמה בתורת דשן, הנה פעולה זו ג"כ מקדשת הכלי שרת וכיון שיש בהגחלים של הצדדין גם עצים טרם שמשלה בהן האש ברובא הרי מצינו קדושת הגוף לעצים, זה נראה ביישוב שיטת רש"י.

בדבר הרמת הדשן ביום הכפורים

א כתב הרמב"ם בפר"א מהלכות עבודת יוהכ"פ ה"ב וז"ל, כל חמש עשרה בהמות אלו הקריבין ביום זה אינה אלא בכהן גדול בלבד וכו' ואם היתה שבת אף מוסף שבת אין מקריב אותו אלא כהן גדול, וכן שאר העבודות של יום זה כגון הקטרת הקטורת של כל יום והטבת הנרות הכל עשוי בכהן גדול נשוי שנאמר וכפר בעדו ובעד ביתו ביתו זו אשתו עכ"ל. והנה משמע שכל זה הוא בעיכובא והיינו שגם הקרבנות של כל יום הוא בעיכובא שכהן גדול מקריב, ומה שכתב הריטב"א בשם הרמב"ם והובא בכס"מ שאלו הקרבנות של כל יום הוא רק למצוה יעו"ש, הנה לא משמע כן בלשון הרמב"ם שכתב שאין כל אלו אלא בכהן גדול, ובספרנו נזר הקודש למנחות ע"ח ביארנו שטעות נדפס ברמב"ם, ובאמת זהו שיטת הרמב"ן וצ"ל רמב"ן.

ב והנה לא חשב הרמב"ם תרהד"ש משמע שסבר שזה אינו בכהן גדול אלא כשר בכהן הדיוט, והיה לזה פייס ג"כ וזהו כשיטת הרמב"ן במלחמות שמשיג על הרז"ה שסובר שגם תה"ד הוא דוקא בכהן גדול. נמצא לפי"ז ששלש שיטות יש בזה, דשיטת הרמב"ם דכל מה שנעשה ביום זה הוא לעיכובא בכהן גדול, ושיטת הריטב"א בשם הרמב"ן דהקרבנות שאינן לחובת היום הוא רק למצוה בכהן גדול ולא לעיכובא, וכל זה בהעבודות הנעשות ביום, משא"כ תה"ד הנעשית בלילה אין שום מצוה לעשותה בכהן גדול, ושיטת הרז"ה שגם תה"ד אעפ"י שנעשית בלילה הוא בכהן גדול, ומשמע שהוא לעיכובא.

ג והנה לשיטת הרז"ה שסובר שגם בעבודת לילה בעינן כהן גדול יש לעיין היאך הדין בהאברים שנתותרו מערב יום הכפורים ומשלה בהן האור דלהרבה שיטות דוחה שבת ויום הכפורים אם בעינן לזה ג"כ כהן גדול, או דלמא דשאני אברים שנתותרו כיון שהם עכ"פ מהקרבנות של ערב יום הכפורים ומצאתי במנחת חינוך מצוה קפ"ה שמסיים בצ"ע, יעו"ש. - אמנם נראה דלא בעינן לזה כהן גדול דדוקא תרומת הדשן שהוא תחילת עבודה דיממא כמו שקאמר רבי אסי בשם רבי יוחנן ביומא כ"ז ע"ב קידש ידיו לתרומת הדשן למחר אין צריך לקדש שכבר קידש מתחילת עבודה יעו"ש, ועוד דהלא לא חמיר סופו מתחילתו, וכמו דקאמר הש"ס יומא מ"ו לענין דחיה בשבת סופו כתחילתו יעו"ש, והכא נמי כיון דתחילתו לא היתה בכהן גדול סופו לא חמור מיני', ופשיטא דבזה מודה הרז"ה דלא בעינן כהן גדול.

ד ויש לעיין לשיטת הרז"ה דלתרומת הדשן בעינן כהן גדול, היאך הדין בשאירע פסול בכהן גדול קודם הרמת הדשן במה מחנכין אותו, וכמו שפריך הש"ס ביומא י"ב בשאירע פסול בכהן גדול אחר תמיד של שחר במה מחנכין אותו, ומתרץ שם הש"ס דמחנכין אותו באבנט, וזה ליתא בהא דתה"ד למ"ד דבשני כלים הוא מרים והיינו כתונת ומכנסים, וגם לאוקימתא דלובש שמונה ומהפך בצינורא ליכא וגם להאוקימתא דעבודתו מחנכתו, לא שייך בזה דע"כ דוקא כשעובד בח' בגדים שייך זה מטעם דניכר לכל שהוא כהן גדול, ומצאתי בגבו"א בסוגיא שם שהקשה בזה לשיטת הרז"ה, ומה שכתב לומר שחינוכו בהאברים נתותרו ומשלה בהן האור ולובש שמונה ומהפך בצינורא יעו"ש. הנה זה מוכח דסבר הגבו"א דזה לא בעינן כהן גדול דוקא, דאם לא כן תקשה הלא בעינן חינוך קודם, וזה מתאים לזה שכתבנו דלא בעינן כהן גדול להאברים שנתותרו ומשלה בהן האור, וגם מהסוגיא עצמה יש להוכיח כן והוא מהא דמוקי אביי בשאירע בו פסול אחר תמיד של שחר דמחנכין אותו בלובש שמונה ומהפך בצינורא באברים של התמיד, וע"כ דסבר דההיפוך בצינורא לא בעינן כהן גדול, דאם לא כן תקשה הלא בעינן חינוך מקודם שיהיה ניכר שהוא כהן גדול, וא"כ אם הדין כן בתמיד דלא בעינן כהן גדול להיות מהפך בצינורא, א"כ פשיטא דלא בעינן כהן גדול בהאברים שנתותרו מערב יום הכפורים. -אמנם הקושיא להרז"ה היאך יפרש למ"ד דהרמת הדשן הוא בשני כלים, היאך מחנכין אותו בשאירע בו פסול קודם הרמת הדשן, וגם מה שכתב בגבו"א דמחנכין אותו באברים שנתותרו ומשלה בהן האור, זה לא יספיק אם ליכא הני אברים שנתותרו, וע"כ דזה לא שכיח ג"כ, וא"כ אם יארע בו פסול קודם הרמת הדשן תקשה במה מחנכין אותו, וגם מה שכתב בגבו"א דהרז"ה קאמר כן דבעינן כהן גדול להרמת הדשן דזהו רק למ"ד דצריך ארבעה כלים משא"כ למ"ד דבשני כלים מרים הדשן א"כ לאו עבודה היא יעו"ש, זה דוחק לומר דכוונתו כן רק למ"ד זה.

ה ונראה דסבר הרז"ה דזהו רק למצוה, וכמו שסבר הרמב"ן דכל העבודות שאינן לחובת היום לא הוי רק למצוה בכהן גדול, וא"כ אם אירע בו פסול קודם הרמת הדשן נעשית העבודה הלזו דהרמה בכהן הדיוט, ואפילו אם לא סבר הרז"ה כהרמב"ן בזה בכל העבודות הנעשות ביום, אמנם בהרמת הדשן הנעשית בלילה אפשר ומסתבר שהיא רק למצוה בכהן גדול, וא"כ בשחסר חינוך נעשית בכהן הדיוט, ובזה יש לתרץ ג"כ מה שהקשה הרמב"ן על הרז"ה דא"כ נפישי טבילות, אפשר דסבר הרז"ה דהטבילות הוא בחשבון רק לעבודות הנעשות ביום שהם לעיכובא בכהן גדול, משא"כ עבודת לילה שהוא רק למצוה לא נכנסו לחשבון הטבילות.

ו והנה גם בעיקר הדבר מה דפשיטא להגאון בגבו"א דאם צריכין לחינוך קודם תרומת הדשן יש לחנכו באברים שנתותרו ומשלה בהן האור, תמוה טובא הלא לא מהני החינוך דלילה כמו"ש הרמב"ם בפר"ד מכה"מ הלכה ט"ו וז"ל, ואין מושחין אותו וכן אם נתרבה בבגדים בלבד אין מרבין אותו אלא ביום, ומקור לזה בתו"כ פ' צו והובא בכס"מ, וא"כ אם אירע בו פסול בכהן גדול קודם הרמת הדשן לא יועיל החינוך, ושיטת הרז"ה ע"כ שאין זה אלא למצוה.

א כתב הרמב"ם שם בהלכה ג' וז"ל, ומתקינין לו כהן גדול אחר שאם יארע בו פסול וכו' זה שנכנס תחתיו אינו צריך חינוך אלא עבודתו מחנכתו וזהו כאוקימתא דרב פפא, והקשה הלח"מ דהלא איתא בגמ' יומא י"ב דבאבנט מחנכין אותו אלא מפני שפריך הש"ס הניחא למ"ד אבנטו של כהן גדול זהו אבנטו של כהן הדיוט, אלא למ"ד אבנטו של כהן גדול לא הוא אבנטו של כהן הדיוט מאי איכא למימר, ומפני זה משני רב פפא עבודתו מחנכתו, אבל הרמב"ם שפוסק בפר"ח מכה"מ דאבנטו של כהן גדול ושל הדיוט שווים דשניהם מכלאים, א"כ למה הוצרך לומר כאן עבודתו מחנכתו, ומתרץ הלח"מ דסבר רבינו דרב פפא דאמר הכי ומביא ראיה מברייתא אפילו למ"ד אבנטו של כהן גדול ושל הדיוט שווים אמר הכי דאין צריך חינוך האבנט דעבודתו מחנכתו עכ"ל, והנה תיובתא קא חזינא, אבל פירוקא לא קא חזינא, והיינו דהרי מבואר בסוגיא דחינוך האבנט הוי חינוך מעליא ולא בעינן להא דעבודה מחנכתו, ומאי אולמא דחינוך העבודה מחינוך דהאבנט.

ב והנה קשה טובא גם על הסוגיא דהלא בעינן גם מנחת חינוך לכהן גדול המתמנה, וביום הכיפורים שאסור להקריב מטעם שהוא קרבן יחיד ואינו דוחה שבת ויוהכ"פ כמו"ש התוס' במנחות ע"ח ד"ה אחת, ובשלמא לשיטת הרמב"ם בפר"ה מכה"מ הל' ט"ז דעבודתו כשרה בדיעבד אפשר לומר דביום הכפורים דנין זה כדיעבד, אבל דוחק לומר כן, וביותר תקשה לשיטת הירושלמי יומא פר"א דהמנחה מעכבת, ועי' ירושלמי שקלים פר"ז וגירסת הגר"א דפסול גם בדיעבד, והנה במנח"ח מצוה קל"ו מביא מהתו"כ דכשרה בדיעבד יעו"ש, אבל זה ליתא כמו שכתבנו, והנה המל"מ מביא מסוגיא זו דכשר בדיעבד יעו"ש, אבל תמוה דזה הוי תדע מכח קושיא.

ג ונראה לפי מה דאיתא בירושלמי פר"א דיומא וכפר הכהן אשר ימשח אותו מה ת"ל לפי שכל הפרשה אמרה באהרן אין לי אלא אהרן עצמו ומנין לרבות כהן אחר ת"ל אשר ימשח אותו משוח בשמן המשחה, מרובה בבגדים מנין, ת"ל אשר ימלא את ידו ומנין כהן אחר המתמנה (והיינו כהן שמתקינין שלא נתרבה בבגדים ולא נמשח) ת"ל וכפר הכהן מ"מ יעו"ש, מבואר מזה דרבתה תורה ביום הכפורים דלא בעינן משיחה ולא ריבוי בגדים, אלא רק אם נתמנה בפה כדאיתא שם בירושלמי. - והנה לפי"ז יש לומר דרבתה תורה ושללה המנחת החינוך דשאני ביוהכ"פ דסגי בנתמנה בפה להיות כהן מוכן לעבוד שמא יארע בו פסול, והנה לפי"ז יש לעיין מה פריך הש"ס במה מחנכין אותו, ומדוע לא סמכינן על הא דרבתה תורה אשר יכפר דלא בעינן כלל חינוך.

ד ונראה דהנה תמיד בכהן גדול המתמנה איכא שני חינוכין, היינו המשיחה או הריבוי בגדים, ואיכא גם כן המנחת החינוך, והנה זה השני' ליכא ביום הכפורים בכהן המתמנה, ולזה פריך הש"ס במה מחנכין אותו, והיינו דאף שרבתה תורה אשר יכפר מ"מ, ולא בעינן חינוך אבל ע"כ זה יספיק למעט חינוך אחד, דהיינו הקרבת המנחה דזה לא אפשר ביום הכפורים, אבל ע"כ איזה חינוך אחר דשייך גם ביוהכ"פ פשיטא דבעינן, וזהו כדי להראות בפומבי שהוא כהן גדול טרם שיתחיל בעבודה, ולזה קאמר הש"ס דמחנכין אותו באבנט, ופריך הש"ס דמה נעשה למ"ד דאבנט של כהן גדול אינו שוה לשל כהן הדיוט, ועל זה קאמר רב פפא דעבודתו מחנכתו, אשר לכאורה לא יספיק דברי רב פפא דהרי סבר הש"ס דבעינן החינוך טרם מתחיל בעבודה, ואין להביא ראיה מכלים דשאני התם דליכא מצוה דחינוך, אמנם ע"כ סבר רב פפא דע"כ התורה רבתה ביום הכפורים מאשר יכפר מ"מ וסגי גם בהא דעבודה מחנכתו.

ה אמנם אמוראי קמאי ג"כ סברי דמלבד חינוך העבודה בעינן עוד חינוך כיון דתמיד בעינן לכה"ג המתמנה שני חינוכין, ואעפ"י שרבתה תורה מאשר יכפר, אמנם זה לא יספיק רק למעט חינוך אחד, ומסתברא דמיעטה התורה המנחה כיון שלא באה ביום הכפורים, אבל אכתי בעינן החינוך השני, ולזה קאמר הש"ס דאיכא חינוך האבנט, אבל זהו רק למ"ד דאבנטו של כהן גדול כל השנה הוא של כלאים ועתה של בוץ, אבל למ"ד דאבנטו של כהן גדול כל השנה של בוץ ליכא חינוך בהאבנט, על זה משני רב פפא דלמ"ד זה סבר דסגי בחינוך העבודה מאשר יכפר, ולא בעינן שני חינוכין ביום הכפורים. - אמנם הרמב"ם סובר דבעינן שני חינוכין, והנה לפי"ז בעינן לחינוך העבודה עוד חינוך של האבנט, ולהכי אעפ"י שלשיטת הרמב"ם איכא חינוך דהאבנט, אבל זה הוי רק חינוך חדא דהיינו חינוך בגדים אבל בעינן עוד חינוך שישלים החינוך דהקרבת המנחה לזה מביא הא דעבודה מחנכתו, שזה רבתה תורה מאשר יכפר וכמוש"נ.

ו ובזה יש ליישב ג"כ הא דהקשה בגבו"א לאביי דקאמר לובש ח' ומהפך בצינורא ומדוע לא סגי בלבישה דח' בגדים יעו"ש, ובזה שכתבנו אתי שפיר, דכיון דבעינן שני חינוכין היינו משיחה או ריבוי בגדים, וגם להקריב מנחה שהיא מנחת חינוך, והכא ביום הכפורים שאי אפשר להקריב מנחה שהוא קרבן יחיד ואינו דוחה יוהכ"פ, אבל ע"כ צריך לעשות שני חינוכין אחרים, להכי אמר אביי לובש ח' ומהפך בצינורא שזה נעשה באברי התמיד קודם שיעסוק בעבודת היום, ומטעם זה סמך הרמב"ם היסוד דבעינן שני חינוכים כמו שסבר אביי, להכי כתב הא דעבודתו מחנכתו אעפ"י דלדידי' איכא חינוך דהאבנט, וזהו דסבר דבעינן להשלים השני חינוכין, וכמוש"נ.

גרסינן ביומא ס' אמר ר' חנינא קטורת שחפנה קודם שחיטתו של פר לא עשה ולא כלום, וכן פסק הרמב"ם בפר"ה מעבודת יום הכפורים ה"ב וז"ל, קטורת שחפנה קודם שחיטת הפר לא עשה כלום אעפ"י שהחפינה בעזרה צורך פנים בעבודת פנים הוא עכ"ל. ויש לעיין בהא דכתב הרמב"ם שם בה"ח וז"ל, גמר מתנות וכו' ואם דם פר הוא שנשפך קודם שיגמור כל המתנות הרי זה מביא פר אחר ויחפון קטורת פעם שנייה קודם שחיטת הפר, ויקטיר הקטורת ואח"כ יביא דמו ויזה ממנו עכ"ל. ותמוה מה שכתב שיחפון קודם שחיטתו של הפר השני, והלא הוי החפינה קודם שחיטת הפר דהדין בזה דלא עשה ולא כלום. - ומרן הכס"מ מביא בשם ר' יהושע הנגיד שהוא מבני בניו של רבינו שכתב ששאלו ממנו והשיב מאחר ששחט פר בתחילה ולא קרה לו זה שיפסידוהו הנה אחר חפינת הקטורת קודם שחיטת הפר השני מאחר שהוא אחר שחיטת הפר הראשון שלא אירע בו פסול עכ"ל יעו"ש. - אמנם קשה דלפי זה מדוע לא יקטיר גם הקטורת קודם שחיטתו של הפר השני כיון שלא היה פסול גם בהקטרה בראשונה. וכן הקשה חכם אחד מירושלים ת"ו. ונראה כי מה שאמרה תורה שצריכה להיות החפינה קודם שחיטת הפר לא הוי זה מצד הכפרה - כי החפינה אינה מכפרת, ולא באה אלא מטעם ההכנה להקטורת שהוא מצד הכפרה. והא דאמרה תורה שצריכה להיות מקודם שחיטת הפר - זהו רק מטעם המצוה, והיינו כי זהו הסדר מה שהקפידה תורה שכן צריך להיות סדר ההכנה להכפרה, אבל ע"כ זה אינו אלא בגדר מצוה - ואף על פי שהיא צורך פנים אבל אינה כפנים ממש. ומדויק בלשון הרמב"ם שכתב בעבודת פנים הוא, ולא כתב כעבודת פנים, משום שבאמת אין זה עבודת פנים כיון שהיא נעשית בחוץ דהיינו בעזרה. - והמובן בזה דהוי רק כן למצוה שתהיה נעשית אחר שחיטת הפר, ולמ"ד שחיטת הפר פסולה בזר ובעינן דוקא כהן גדול עי' יומא מ"ב, פשיטא אשר בלאו הכי צריך להיות החפינה אחרי השחיטה דהפר, דהרי לא יכול לשחוט את הפר במלא חפניו קטורת, וא"כ לא יצוייר חפינה קודם שחיטת הפר, וממילא לא שייך בזה לומר חוקה. כיון דבלאו הכי לא אפשר. - ולפי"ז אפילו למ"ד דשחיטת הפר כשר בזר אין לנו לומר שהוא מטעם חוקה, דמה לנו לעשות פלוגתא חדשה לומר דלמ"ד דשחיטת פר כשר בזר הרי זה בחוקה לעיכובא, ולמ"ד שחיטת פר בעינן בכהן גדול לא קאי על זה הא דחוקה. ומסתבר לומר דגם למ"ד זה לא הוי אלא למצוה הא דבעינן חפינה לאחר שחיטת הפר, וזהו כוונתו של הרבינו יהושע דכיון דדין זה הוא בגדר מצוה - אע"פ שהוא לעיכובא - אבל כיון שכבר עשה מצוה זו כהוגן בלא פסול, דהרי הפר השני לא בא רק למלאות מה שחסר מן המתנות ובא רק בתור השלמה, ואם כן כמו שלא בטלה הזיית דמים שנעשה בפר הראשון, דהרי קיי"ל דמתחיל ממקום שפסק, וא"כ לא נתבטלה גם המצוה דחפינה הנעשית בראשונה אחרי שחיטת הפר הראשון. ובזה נראה שיטת הרמב"ם דפסק בפר"א מפסולי המוקדשין ה"ב, דשחיטת הפר של כהן גדול כשר בזר ולא בעינן כהן גדול, ומרן הכס"מ מבאר מדוע פסק כן יעו"ש ובלח"מ. - אמנם לפי מה שביארנו הנה שיטת ר' חנינא דאמר דחפינה הנעשית קודם שחיטת הפר פסולה, ע"כ סבר דשחיטת הפר לא בעי כהן גדול, דאל"כ בלא"ה לא יצוייר חפינה קודם שחיטת הפר, וכיון דהסוגיא סוברת כר' חנינא ביומא מ"ט ושם ס', ממילא ע"כ סבר הש"ס דשחיטת של הפר לא בעי כהן גדול. וגם בזה שכתב הרמב"ם הכא דהחפינה כשרה קודם שחיטת הפר השני, ע"כ גם כן מוכח דלא היה הכהן גדול במלא חפניו שוחט הפר, וע"כ דאחר שוחט. והנה יש להעיר הלא בעינן ולקח והביא כדאיתא ביומא מ"ז, והיינו בלא הפסק ביניהם, והכא אם החפינה נעשית קודם שחיטת הפר השני, אם כן יש הפסק בין הלקיחה שהיא החפינה להבאה דבפנים, ואפשר דאין זה הפסק כיון דהשחיטה נעשית ע"י אחר. אמנם מעשה הקטורת כיון שהיא לכפרה ממש, וכל עבודת יום הכפורים בהדברים המכפרים בהכרח בעינן שתהיה על הסדר כמו שכתוב בתורה, מפני שכל המכפרים הם כפרה אחת, והיינו דע"כ הקטרת הקטורת עם הזיית הדם הפר הם כפרה אחת ונדרש שיבואו כסדרן בלא הפסק עבודה בנתיים, והיינו הא דשחיטת הפר, ולהכי כתב הרמב"ם דההקטרה צריכה להיות דוקא אחר שחיטת הפר בכדי שתהיה ההקטרה דהקטורת עם הזיית הדם הפר בלא הפסק ביניהם. אמנם יש לעיין הלא כיון שיעשה החפינה אחרי שחיטת הפר השני עדיף, וגם יש בזה החשיבות שהשחיטה יכולה להיות בכהן גדול גם כן, ואם כן מדוע כתב הרמב"ם דהחפינה נעשית קודם השחיטה. וכנראה שזה הוקשה למרן הכס"מ, וכתב דהרמב"ם מפרש הא דאיתא בש"ס יומא שם בקטורת לא קא מיירי, היינו שבאופן זה לא בעינן חפינה אחר שחיטת הפר השני, יעו"ש. ואם כן הרמב"ם דינא קמ"ל לפי הסוגיא דש"ס, אבל תמוה דכיון דבעינן ע"כ קטורת מחדש וגם חפינה, ואם כן אכתי תקשה הא דפריך הש"ס שם ביומא מדוע לא שנה התנא יחזור ויחפון. כיון דע"כ בעינן חפינה והקטרה מחדש, וע"כ פירש"י שם דבקטורת לא קא מיירי, היינו שהתנא לא דיבר מזה, אבל פשיטא דבעינן, ואם כן תקשה מדוע לא יעשה החפינה אחר שחיטת הפר השני, ומרן הכס"מ גריס אחר שחיטת הפר.

שם במשנה, מוראת העוף ודישון המזבח הפנימי ודישון המנורה, פירש המפרש דכל אלו נבלעין במקומן. - ויש לעיין היאך הדין אם מותרין בהנאה לאחר שנבלעו, והיינו אם הוציאו מהקרקע, והספק בזה אם קרינן בזה נעשו מצותן ומעתה מותרין בהנאה כדין כל דבר שנעשה מצותו, או דלמא דלא נאמרה כלל זה דנעשה מצותו רק אם נעשה בידי אדם אבל לא באופן שנעשה בידי שמים על ידי נס. והנה בתרומת הדשן אמרה תורה דלא אמרינן נעשה מצותן כדאיתא ביומא נ"ט, אבל במוראת העוף ודישון מזבח הפנימי ודישון המנורה איכא למימר דאמרינן דעל ידי הבליעה הותרו בהנאה. ואפשר לומר שזהו הטעם הא דתנן במעילה י"א ע"ב דישון מזבח הפנימי והמנורה לא ניהנין ולא מועלין וקשה הא כיון דנבלעין במקומן, וא"כ לא משכחת הנאה, וע"כ צריך לומר דהכוונה לאחר הבליעה והוציאן מן הקרקע, אמנם התוס' בזבחים ס"ב ד"ה דישון, הקשה ריב"א כיון דתרומת הדשן ודישון מזבח הפנימי והמנורה נבלעים במקומן אמאי מועלין בזה יותר מזה דבתרומת הדשן מועלין כדאמר לעיל ס"פ בי"ש מ"ו ובדישון מזבח הפנימי תנן דלא נהנין ולא מועלין יעו"ש, וקשה מדוע לא אמרינן דשאני הני דנבלעים במקומן וקרינן בהו נעשית מצותן והותרו בהנאה אחרי הוציאן מהקרקע, ומעתה לית בהן מעילה, והיינו כשיטת המפרש דאלו נבלעין, ותרומת הדשן לא נבלע, אבל ע"כ סבר הריב"א דגם הדשן נבלע במקומן, וא"כ כיון דשניהם שווים אמאי זה מותר וזה אסור, ומתרץ שם דשאני תרומת הדשן דגלי קרא ושמו יעו"ש, אמנם הר"ת מתרץ דתרומת הדשן לא היה נבלע, וזהו כשיטת המפרש, וממילא יש לפרש דהר"ת סבר דהני דנבלעין לית בהו מעילה מטעם דהבליעה דינה כנעשית מצותה ופקע מהן איסור הקדש. מבואר מזה דזה בזה תליא דאם אמרינן דתרומת הדשן נבלע גם כן, ומכל זה אסור בהנאה מצד גזיה"כ, ע"כ מוכח דהנבלעין הבליעה מתירתן, אבל אם אמרינן דתרומת הדשן לא היה מהנבלעים נשאר באיסורו מצד עצמו, מטעם שאין לו היתר, ולא בעינן ושמו לאוסרו בהנאה, ודרשינן ושמו שלא יפזר. איברא דיש לשדות נגרא בזה ולומר כמו שכתבו התוס' שם בזבחים וכי תימא כיון דנבלעין היאך משכחת בהו מעילה, ותירצו ושמא לא היו נבלעין מיד יעו"ש, ואם כן לפי"ז ליכא הוכחה דהבליעה מתרת, אבל לא כתבו זה התוס' אלא בלשון שמא, והיינו דאין זה ברור להכי יש לומר כמו שכתבנו דמיירי לאחר הבליעה. אבל יש לומר דסברי התוס' דאין לפרש הנאה לאחר הבליעה, דהכוונה שהבליעה היתה בקרקע עד התהום באופן שאין ידו של אדם מגעת.

גמ', ומי הוי אכסדראות בעזרה והא תניא רבי אליעזר בן יעקב אומר מנין שאין עושין אכסדראות בעזרה ת"ל לא תטע לך אשרה כל עץ וכו' הכי קאמר לא תטע לך אשרה, לא תטע לך כל עץ אצל וגו' אמר רב חסדא באכסדראות של בנין ופירש המפרש עמודים של אבן היו בעזרה יעו"ש, והנה יוצא מזה דאסור לעשות בנין של עץ בעזרה. והרמב"ם בפר"א מהל' בית הבחירה ה"ט כתב וז"ל, ואין בונין בו עץ בולט כלל אלא או באבנים או בלבנים וסיד, ואין עושין אכסדראות של עץ בכל העזרה אלא של אבנים או לבנים עכ"ל, וכתב הראב"ד והלא לשכת כהן גדול של עץ היתה ובשמחת בית השואבה מקיפין כל העזרה גזוזטרא, אלא לא אסרה תורה כל עץ אלא אצל מזבח ד' והיא עזרת ישראל (עי' במל"מ) בשער נקנור ולפנים, אבל בעזרת נשים ובהר הבית מותר עכ"ל. וע"כ הכוונה של הראב"ד להשיג על הרמב"ם בכל העזרה דמשמע אפילו עזרת נשים, ועל זה הקשה דע"כ כל עיקר האיסור רק אצל מזבח ד' וזהו עזרת ישראל, ומרן כתב דכוונת הרמב"ם ג"כ בכל העזרה היינו משער נקנור ולפנים, יעו"ש. אבל הראב"ד לא הבין כן בדברי הרמב"ם. ונראה לכאורה כשיטת הראב"ד והוא בהא בספרי פ' שופטים בפסוק לא תטע לך אשרה וכו', כשהוא אומר אשר תעשה לך לרבות במה יעו"ש, והביאור בזה במה שהוא משמש בתורת מזבח, והנה אם אמרינן דכל עיקר האיסור נאמרה מפני קדושת מזבח ובמחיצה שלו, הנה בזה יש לרבות גם במה מפני שהוא מזבח, אבל אם אמרינן כשיטת הרמב"ם לפי הבנת הראב"ד דכוונתו בפירושא דהכתוב בא לאסור העזרה כולה אף המקומות הרחוקים מן המזבח, וא"כ כל עיקר האיסור על הבית המקדש נאמרה, ואם כן מנין לרבות במה שאין לו שייכות לעזרה, ומדחזינן דרבתה תורה גם במה, ע"כ מוכח דעיקר האיסור הוא מפני מזבח. אמנם בילקוט פ' שופטים, דבר אחר לא תטע לך אשרה מלמד שכל הנוטע אשרה עובר בלא תעשה, מנין לנוטע אילן ובונה בית בהר הבית שעובר בלא תעשה, ת"ל כל עץ אצל מזבח ד' אלקיך, יעו"ש. הרי מבואר דגם בבונה בהר הבית עובר בל"ת, וע"כ דגם זה נקרא אצל מזבח, והיינו דכל הר הבית הוי כמחיצה למזבח ד' ונקרא אצל מזבח, וזהו כשיטת הרמב"ם כפי הבנתו של הראב"ד. עוד איתא שם בילקוט דבר אחר אפילו בית אפילו סוכה עובר בל"ת, והיינו שאסור לבנות סוכה אעפ"י שהיא רק לשעתה, והיינו דמשמעות סוכה אפילו סוכה של מצוה, וע"כ דדרשה זו שהובאה בילקוט הוי דרשת חכמים, וע"כ דזהו שיטתו של הרמב"ם. אמנם שפיר הקשה הראב"ד מלשכה של כהן גדול ובשמחת בית השואבה שהיו עושין גזוזטרא של עצים. ונראה דסבר הרמב"ם דהלישכה של כהן גדול לא היתה בנויה מעצים כמוש"כ מרן, יעו"ש. וע"ד הגזוזטרא לשמחת בית השואבה נראה שלא היתה לשם בנין אלא לשם נוי בעלמא. והנה בספר באר שבע כתב וז"ל, ויכול להיות דרבי אליעזר לא אסר אלא אכסדרא, אבל בית אפילו כולו בית שרי דלא דמי לאילן כלל. ואפשר לומר דאפילו ת"ק סבר דבונה בית בהר הבית אינו עובר בלא תעשה כי פשטיה דקרא לא איירי בבונה, אלא דוקא בנוטע, עכת"ד. ולפלא דאישתמישתיה להילקוט שכתבנו דגם בנין בכלל נוטע וכן פירש"י בחומש דגם בונה בהר הבית ישנו באיסור נוטע, וע"כ פירש"י עפ"י הילקוט. והנה תצא מזה דלבנות סוכה אפילו בהר הבית אסור כיון דנעשה לשם בנין וכדאיתא בילקוט דבר אחר אפילו בית אפילו סוכה, וע"כ דלכו"ע כן הוא משום דדבר אחר לא הוי בגדר פלוגתא אלא כל אחד מוסיף כמו שפירש"י בגיטין כ"ג. אמנם נראה דזהו רק אליבא דרבי אליעזר בן יעקב דמרבה שאין עושין אכסדראות בעזרה, ובזה מבואר דמרבה לאיסור כל בנין של עץ כמבואר הכא בסוגיא דתמיד, אבל לת"ק בספרי שמפרש לא תטע לך אשרה ומרבה לנוטע אילן בהר הבית, משמע דוקא נטיעה שהיא דומה לנטיעה דאילן ואף על פי שהמוקף בונה בית, אבל אין גירסא זו מוסכמת אליבא דכו"ע. - ולפי"ז אם מותר לבנות סוכה בהר הבית או גם בעזרה, תליא בפלוגתא דתנאי ובזה נבאר שיטת הרמב"ם בחיוב סוכה כאשר מבואר בעזה"י.

גרסינן בערכין ג' ע"ב, הכל חייבין בסוכה כהנים ולוים וישראלים ופריך פשיטא אי הני לא מחייבי מאן מחייבין, ומשני כהנים איצטריכא ליה סד"א הואיל וכתיב בסוכות תשבו ואמר מר תשבו כעין תדורו מה דירה איש ואשתו אף סוכה איש ואשתו והני כהנים הואיל ובני עבודה נינהו לא ליחייבו קמ"ל. ופירש"י מטעם שאין יכולין לדור עם אשתו בסוכה שאין נזקקין לנשותיהן יעו"ש. - והנה תמהתי טובא מדוע השמיט הרמב"ם לומר דכהנים חייבין בסוכה בשלמא הרב אלפס ועוד פוסקים שלא כתבו אלא מה שנוהג בזה"ז, אבל הרמב"ם שכותב הני דינים הנהוגים בהבית המקדש גם כן מדוע השמיט הא דכהנים שחייבין בסוכה שלא בשעת עבודה, ולפלא שלא מצאתי לכל המפרשים שעל הרמב"ם והנו"כ להעיר בזה. ונראה דהרמב"ם אינו מפרש כפירש"י דסד"א דלא הוי תשבו כעין תדורו משום דאינן נזקקין לנשותיהן, משום דסבר דאין זה חסרון בתשבו כעין תדורו, דהרי גם בביתו אינו זוקק לאשתו, ואטו מחויב אדם להיות זוקק לאשתו תמיד הלא אדרבה טוב יותר להיות מדוחק מאשתו, וביותר ימי החגים, והלא חייב אדם לטהר עצמו ברגל, בר"ה ט"ז, ולהכי שפיר נקרא תשבו כעין תדורו אעפ"י אם אינו זוקק לאשתו כל ימי חג הסוכות. לכן נראה דהרמב"ם מפרש דאם אמרינן דכהנים מחויבים בסוכה ע"כ הכוונה דתיכף בכלות עבודה מחויבים להיות יושבים בסוכה, ואם כן צריך להיות בעזרה גופה, אבל בזה לא קרינן תשבו כעין תדורו מטעם כי מפני זה צריכה להיות אשתו עמו בעזרה, ועל זה קאמר הש"ס בקדושין נ"ב ע"ב וכי אשה בעזרה מנין ופירש"י דאין אשה נכנסת לעזרה, ואפילו לשיטת התוס שם דאשה מותרת ליכנס רק בזיון איכא אם הכניסה לעזרה כדי להתקדש יעו"ש, והנה לפי"ז גם גבי סוכה אינו לכבוד שתכנס לעזרה להיות יושבת עם בעלה בסוכה. עוד יש לפרש דמשום דאין ישיבה בעזרה, ואפילו אם אמרינן דלשם מצוה מותר כמו שכתבו התוס' דלאכילת קדשים מותר מטעם דלמשחה כמו"ש התוס' בזבחים, וא"כ אפשר אשר גם למצוה דסוכה מותר אבל אשה שאינה מחויבת בסוכה פשיטא שאסורה להיות יושבת בסוכה, וא"כ הרי חסר בזה הא דתשבו כעין תדורו. אמנם כל זה אתיא למ"ד דבנין בית מותר בעזרה, ורק נטיעה דאילן אסור, אבל לא בנין, וזהו לת"ק דהספרי שסבר כן, והסוגיא דערכין דהיינו התנא דברייתא דבא להודיענו דכהנים מחויבים בסוכה אזלא להאי תנא דבנין מותר, וא"כ אם אמרינן דכהנים מחויבים בסוכה תיכף בגמרם את העבודה יש לעשות סוכה בעזרה עצמה אבל כיון שחסרה בזה התנאי דתשבו כעין תדורו סד"א דמשום זה ליפטרו לגמרי, ולהכי איצטריך לאשמעינן דכהנים חייבים. אבל הרמב"ם לשיטתו דסבר כרבי אליעזר בן יעקב דגם בנין של עץ אסור בעזרה, וא"כ ליכא שום סברא לומר דכהנים ליפטרו, והיינו דאם כהנים חייבים ע"כ חוץ להר הבית, אבל הר הבית שאסור בשום בנין של עץ, ממילא מובן דבשעה שהם בעזרה ועסוקים בעבודה שאי אפשר להיות להם סוכה, ואין לומר דיכולים לעשות סוכה משארי דברים שאינם של עץ, וביותר למ"ד דלדפנות כשר גם בדברים המקבלים טומאה, אבל זה ליתא דע"כ בסכך שהוא בא מפסולת גורן ויקב נקרא עץ, ואפילו קש כתבו התוס' בשבת ס"ו ד"ה כוורת, דנקרא עץ אבל מחויבים הם בשעה שהולכים לביתם, וא"כ ליכא רבותא בכהנים יותר מכל בני ישראל, וזה נכלל בזה שכתב הרמב"ם בפר"ו מסוכה מי הם הפטורים ממילא נכלל דכהנים חייבים.

כתב הרמב"ם בפר"ו מהל' ע"ז ה"ט וז"ל, הנוטע אילן אצל המזבח או בכל העזרה בין אילן סרק בין אילן מאכל אעפ"י שעשאו לנוי למקדש ויופי לו הרי זה לוקה שנאמר לא תטע וגו', ושם בה"י כתב אסור לעשות אכסדראות של עץ במקדש כדרך שעושין בחצרות אעפ"י שהוא בבנין ואינו עץ נטוע הרחקה יתירה היא שנאמר "כל עץ" יעו"ש, וקשה מדוע בהא דנטיעה דאילן לוקה, ובבנין משמע מדברי הרמב"ם שאינו בל"ת, מדכתב הרחקה יתירה היא, וגם לא כתב דלוקה, וקשה הא גם איסור בונה נלמד מקרא זה דלא תטע, והיינו כמו שכתבנו דהבנין נקרא גם כן נטיעה. והנה מרן הכס"מ כתב ויש לתמוה עוד על רבינו למה השמיט דבונה בית בלא תעשה, וכתב דרבי אליעזר בן יעקב פליג את"ק דסבר דבונה בית הוא בכלל דלא תטע, ורבי אליעזר בן יעקב סבר דבונה אכסדרא לא הוי בל"ת אלא איסורא בעלמא עכת"ד יעו"ש. והנה משמע דגירסת מרן בספרי בדברי הת"ק בונה בית, והנה לפי"ז סבר ת"ק דבונה בית הוא בלא תעשה דלא תטע, וקשה דלפי"ז מדוע לא פריך הש"ס מדברי ראב"י דאוסר אכסדראות, ומשמע דלת"ק לא קשה, והיינו דת"ק סבר דרק נטיעה דאילן אסור, ולא אכסדראות, וקשה והלא לדברי מרן לדברי ת"ק קשה יותר דסובר דבנין בעזרה איכא ל"ת גם כן, וע"כ מדחזינן דפריך הש"ס מרבי אליעזר בן יעקב דאוסר אכסדראות, ע"כ סבר הש"ס דלת"ק שרי אכסדראות, וע"כ דסבר הש"ס דליתא בדברי הת"ק בונה בית, וסבר הת"ק דרק נטיעה דאילן אסרה תורה, וכן משמע דסבר הרמב"ם דנטיעה דאילן חמור טובא מדכתב הטעם מפני שהיה זה דרך עובדי כוכבים, וזהו גם שיטת הת"ק בהספרי, ותנא זה סבר דאכסדראות מותר גם בעזרה, וראב"י מוסיף למידרש מדכתיב כל עץ דגם בנין אסור, ולפי"ז הדרא הקושיא מדוע לא יהיה גם בל"ת כיון דגם בנין נכלל בקרא זה דנטיעה דאילן. ונראה דסבר הרמב"ם כמו שכתב מרן בפר"ה מטומאת מת ה"ה דהרמב"ם לטעמיה אזיל לפי מה שכתב בספר המצות שכל שנדרש מריבוי נקרא דברי סופרים אעפ"י שהוא דאורייתא, והכא נמי כיון שבנין אכסדראות בעזרה נלמד מריבוי המקרא אין בזה ענין ל"ת אלא הוי איסור דאורייתא גרידא. והנה קשה מדוע כתב הרמב"ם שני פעמים להאי דינא דהרי כתב זה בפר"א מבית הבחירה, ולמה כתב זה בהל' ע"ז, ואדרבה כי ע"כ עיקר המקום של דין זה הוא בבית הבחירה. ונראה לומר דהתם בביה"ח כתב לדין בנין בית המקדש, והכא בהל' ע"ז כתב דגם בזמן הזה אסור לנטוע אילן במקום המקדש, ולזה הוסיף הכא הטעם מפני שהעובדי כוכבים עושין כן. ובשביל זה אין הבדל בין בזמן הבית לבזמן הזה, ובזה אתי שפיר דבהל' בית הבחירה לא כתב הטעם מפני שזהו איסור הנוגע למקדש, אבל לאסור בזמן הזה בחורבן הבית מוסיף טעם מפני שעובדי כוכבים עושים כן דזה הוי נתינת טעם גם לזמן הזה גם כן. עוד נראה לדקדק דאילו הכא בהל' ע"ז כתב לבנין אכסדראות שהוא רק הרחקה יתירה, ומדוע בפר"א מבית הבחירה לא כתב שהוא רק הרחקה יתירה. לכן נראה דבה' בית הבחירה דמיירי בהבית המקדש בבנינו הבנין של עץ הוא כמו נטע אילן ואיכא גם בל"ת, אמנם בהל' ע"ז דמיירי בזמן הזה הוי בנין אכסדראות רק משום הרחקה יתירה, והיינו אף באופן אם מותר לכנס משום טומאה כמו לאחר החורבן שעדיין היה אפר פרה, כן נראה לנכון. והנה המנחת חינוך מצוה תצ"ב בשם המשנת חכמים שכתב דכל דין זה אינו אלא בזמן הבית, ומשיג על הרא"ה שכתב דגם בזמן הזה יש חיוב דאורייתא בנטיעה דאילנות, והוא מטעם דבטלה הקדושה, ואפילו להרמב"ם שסבר דלא בטלה הקדושה אמנם כיון שבטלה לענין שילוח טמאים ליכא איסור נטיעה דאילן, והמשנת חכמים מסיים דאיכא איסור דרבנן. אמנם לפי מה שביארנו ע"כ סבר הרמב"ם ג"כ כשיטת הרא"ה דאיכא איסור דאורייתא גם בזמן הזה, ומסתבר הדבר מדכתב הטעם מפני שעובדי כוכבים עושין כן, וזה שייך גם לזמן הזה. והנה מרן הגאון הגרע"א ז"ל בהגהותיו לאו"ח סימן ק"נ כתב דלהרמב"ם שכתב בהל' ע"ז הנוטע אילן אצל המזבח או בכל העזרה בין אילן סרק בין אילן מאכל הרי זה לוקה, והרב ערמאה בפירושו על הרמב"ם כתב דאפילו אצל בית הכנסת אסור מדרבנן עכ"ל, וקשה מדוע לא הוי בזה איסור דאורייתא מטעם ובחקותיהם לא תלכו. - והרמב"ם בפרי"א כתב דלוקין על לאו זה יעו"ש, ואפשר דכוונת הרב ערמאה באופן שכתב הרמב"ם שאסרה תורה מפני שהיו העובדי כוכבים עשו כן לפנים, ובאופן זה כתב הרב הערמאה דאסור לדידן סמוך לבית הכנסת מדרבנן. אבל באופן שעובדי עבודה זרה עושין גם עתה הוי איסור דאורייתא משום ובחקותיהם לא תלכו ואיכא גם מלקות, כן נראה לכאורה וכמו שהוכחנו דהרמב"ם כתב דינו עוד פעם בהל' ע"ז ללמדנו גם לאחר החורבן הבית, ומזה תצא נפק"מ רבתי לדינא גם לבתי כנסיות שלנו וכמוש"נ. וע"ד אם מותר לנטוע אילן אצל בית הכנסת, והובא בהגהות רע"א באו"ח סימן ק"נ, מביא מה שכתב הרמב"ם בהל' ע"ז הנוטע אילן אצל המזבח או בכל העזרה בין אילן סרק בין אילן מאכל הרי זה לוקה, והר' דוב הזרמאה בפירושו על הרמב"ם כתב דאפילו אצל בית הכנסת אסור מדרבנן, עכ"ל.

כתב הרמב"ם בפרק ז' מהלכות ע"ז הלכה ט' וז"ל מפני שהרי זה דרך עכו"ם נוטעין אילנות בצד מזבח שלהם כדי שיתקבצו שם העם עכ"ל. וקשה למה מסיים הא דעכו"ם עושין, כיון שיש ל"ת מפורשת. ולכאורה הכוונה שיש בזה גם איסור משום ובחוקותיהם לא תלכו, אבל לפי"ז היה להרמב"ם לומר דלוקה שתים, דהרי שיטת הרמב"ם שם בפרי"א דלוקין על לאו זה. - והנה אפשר לפרש בכוונת הרמב"ם באופן שהיו העכו"ם עושין מקודם כן, ומטעם זה אסרה תורה וכמו שאמרה תורה בקרבנות ולא יזבחו עוד זבחיהם וגו', אבל תמוה טובא למה להרמב"ם להזכיר הטעם בזה, ולדרוש טעם הקרא, אם לא שיש בזה נפק"מ טובא שאם העכו"ם עושין גם עתה כן שאז אסור גם מטעם זה, ואז לוקה שתים. והא דאיתא ביומא כ"א ול"ח, דשלמה נטע אילנות של זהב והיו מוציאין פירות, ע"כ כיון שנטע אילנות של זהב שאני, מפני שזה לא היו נוהגין הגוים, והתורה לא אסרה נטיעה של זהב. והנה תצא מזה נפק"מ רבתי גם במקום דליכא לאו זה דלא תטע וגו', אמנם אם יש בזה משום ובחוקותיהם לא תלכו שאז אסור מטעם זה, ונפק"מ לבית הכנסת שאם העכו"ם נוהגין בזה שאז אסור מטעם זה. ועוד לפי מה שכתב שם הרמב"ם בפרי"א ה"א וז"ל, ולא יבנה מקומות כבנין היכלות של עכו"ם כדי שיכנסו בהן רבים כמו שהן עושין עכ"ל, הרי מבואר דכל מה שעכו"ם עושין בכדי שיקבצו העם אסור לעשות כן לישראל, והנה הנטיעה דאילנות לבתי ע"ג שלהן הוא גם כן בכדי שיתקבצו המון רב לחסות בצל האילנות, כמובן שאסור לנו לעשות כן למטרה זו, ואם כוונתם ליופי הנה לכוונה הלזו אסור גם לנו, ולפי"ז יש בזה איסור דאורייתא. והנה הראב"ד כתב שם שאינו יודע כוונת הרמב"ם אם כוונתו שלא יעשה צורות כמו שהן עושים או שלא יעשה שם חמנים סימן לקבץ בו את הרבים עכ"ל, אבל נראה שהכל בכלל אם רק נעשה לקבץ בו את הרבים, וגם האילנות בכלל זה. ובזה יש לדייק מה שכתב הרמב"ם ולא יבנה מקומות כבנין היכלות, מה זה שכתב מקומות, ומדוע לא כתב סתם ולא יבנה כבנין היכלות של עכו"ם, ומה זה שכתב מקומות, אבל נראה דבא לרמז אשר מלבד הבנין בעצמו יש לזה מקומות הסמוכות להבנין ושייכים לו שאם זה נעשה למטרת הקיבוץ העם גם כן אסור, ויש במשמע אשר האילנות הנטועים להבנין ושייכים לו גם כן אסור משום ובחוקותיהם וגו'. והנה אם נוטעין את האילנות באופן שממעטין את האורה, הלא זה מבואר בירושלמי פרק קמא דפסחים דאיתא שם והדא פשיטא ליה היכן היא צריכה ליה הואיל ואורן מרובה, והיינו מפני שאורן רב מפני שיש בבית הכנסת חלונות מרובה, ואפשר שמזה הטעם השמיט הרמב"ם הדין הא דאיתא בשו"ע סימן תל"ג, בתי כנסיות ובתי מדרשות צריכים בדיקה, וזה מפני שאורן רב, אבל ע"כ הבתי כנסיות היו מוסכמות ברב אורן ופשיטא שאסור למעט אורן. מטעם שכן נהגו ישראל מקדמת דנא אפשר שבזמן הזה שהעכו"ם עושים חלונות סתומים כידוע, אפשר שזה אסור לנו משום ובחוקותיהם וגו'. והנה אפשר לומר בזה דוקא לבנות כן אסור, אבל אם היה בנוי מקודם אפשר שאין בזה איסור, ומטעם זה יש להצדיק על העירות שאילנות מסביבים את הבית הכנסת, דאפשר שהיו נטועות מקודם הבנין דבית הכנסת, או שעלו מאיליהן ואין חובה לעקור. ובהיות' בזה נתעורר אצלי ספק חדש אשר במדינה הלזו עושים בית הכנסת מבית תפלה של עכו"ם, ואין להתיר מטעם שהי' בנוי מקודם, ועוד שע"כ מתקנים שם ובונים לחזק התמונה הישנה שנבנה בתמונה כזו המכרזת ואומרת שהיה בית תפלה לעכו"ם, ויש להעיר במה דכתבו התוס' במגילה ו' ד"ה טראטראות, שכתבו שקשה לומר שאותן מקומות מטונפות יכול ללמוד שם תורה כמבואר שם, ומדוע לא נחתו התוס' לזה שכתבנו דהתמונה אסורה מטעם חקות העכו"ם, אבל נראה דשאני התם דמיירי בלעתיד שיבוטל ע"ז מן העולם, (ובלא"ה מבואר בפרמ"ג לאו"ח סימן קנ"ד סקי"ז מביא בשם הרא"ם דלעשות בית הכנסת קבוע אסור). והנה כמו שיש איסור נטיעה מדרבנן בזמן הזה במקום המקדש ועזרה, אף שבטלה קדושתם, אבל כמובן קדושת בית הכנסת עליהם, ומזה יש לדון גם על הבית הכנסת שלנו שהם מקדש מעט, ולשיטת הרמב"ן הובא בר"ן בפרק בני העיר סבר דקדושת בית הכנסת דאורייתא, דג"כ איכא איסור דרבנן, כן נראה לבאר דברי המפרש על הרמב"ם שהביא מרן הגרע"א ז"ל, וכנראה שהסכים לדבריו. אבל כמובן שכל זה דוקא מה דשייך לאיסור נטיעה אבל לפי מה שביארנו דיש בזה משום ובחקותיהם לא תלכו לשיטת הרמב"ם יש לאסור.

פרק שני משנה אברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב סולקין אותן על צדי המזבח, ואם אין צדדין מחזיקין סודרים אותם בסובב ועל הכבש, ופירש המפרש ואם לאו שהיו סודרן על המזבח היו נפסלין בלינה, וכתבו התוס' ביומא מ"ה ע"ב, אבל על גבי יסוד לא דאם כן היה נפסל בלינה אם ירד, אבל סובב שהוא מחצי המזבח ולמעלה הרי הוא כמזבח, ואין לינה מועלת בראשו של מזבח, וכן הדין בכבש שדינו כמזבח יעו"ש, וזהו הפירוש הכא במשנה דאברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב, ואין צדדי המזבח מחזיקן מורידן על הסובב שדינו כמזבח ממש, וכן הכבש דינו כמזבח. והנה לפי"ז קשה טובא לרבא דסבר בזבחים פ"ז דלינה מועלת גם בראשו של מזבח יעו"ש, וא"כ קשה ממשנה זו דתנן דסודרן על הסובב ועל הכבש ולא על היסוד, וזהו מטעם דבמונח על היסוד נפסלין בלינה, ובמונחין על הסובב ועל הכבש אין נפסלין בלינה. ונראה דרבא מפרש דלהכי לא נפסל בסובב משום דכל זמן שלא ירד מן המזבח לכו"ע לא ירד, וכשמניחין על הסובב נקרא שעדיין לא ירד מן המזבח, אבל אם הניחן על היסוד הרי זה ירידה ממש מן המזבח משום דהיסוד לאו מזבח הוא לענין זה. - ולמ"ד אין לינה מועלת בראש המזבח אם הניחו על גבי הסובב לא נפסל בלינה, וגם אם ירד יעלה, אבל על גבי היסוד נפסל בלינה אם ירד כמו שדייקו התוס', אבל רבא מפרש דע"כ יסוד עצמו הרי זה ירד ממש, וא"כ איכא תועלת בהנחה על גבי הסובב דישנו בהקטרה כל זמן שלא ירד. וה והנה בגבו"א ביומא הקשה דאם אמרינן אויר מזבח לאו כמזבח א"כ איפסלו האברים בשעה שמעלן מהסובב על גבי המזבח, והרי זה ירידה עכת"ד. - ונראה דלפי מסקנת הסוגיא שם בזבחים פ"ח אמר רב אשי אי דנקט להו בראש המזבח ה"נ, ופירש"י דהיכא דגברא בראש המזבח קאי ונקט להו לא מיבעיא לן באויר המזבח משום דהנחת גופו בראש המזבח כהנחת קרבן דמי. - איברא דיש לומר דכוונת הגבו"א מדוע לא הקשה הש"ס מברייתא זו. ונראה דאפשר לומר דכמו שמשני הש"ס בהא דכבש מקדש פסולין, ואי אויר מזבח לאו כמזבח, אויר כבש נמי לאו ככבש דמי, וא"כ היאך מסיק ליה מהכבש למזבח ואינו מגביהו יעו"ש, ה"נ אפשר לומר דמשיך להו על דופן הסובב עד דמטא למזבח ואף על פי שאי אפשר בלא הגבהה גם כן, אמנם כיון דנגעו האברים בהדופן של הסובב לא נפסל מטעם דלא נחשב ירידה מן המזבח כל זמן שיש להם נגיעה במזבח, שהוא מן הסובב שדינו כמזבח. עוד תירצו בתוס' וז"ל, ועוד אפשר דיש איסור להורידן מן המזבח, אבל כשסודרן על הסובב והכבש לא מיקרי ירידה עכ"ל, ביאור דבריהם דסברי התוס' בתירוץ זה השני דיסוד הוי ירידה, והרי זה כעין מעלין בקודש ולא מורידין, וכשמורידין מן המזבח ליסוד הוי איסור מטעם הורדה, אבל לענין פסול לינה משמע דגם בשמונח על היסוד לא נפסל בלינה, ובזה פליגי שני התירוצים בתוס', והיינו דלתירוץ הראשון יש פסול לינה כשמונח על היסוד מטעם דאין זה מזבח המונע מפסול לינה, ולתירוץ השני רק איסור הורדה איכא אבל גם היסוד דינו כמזבח המונע מפסול לינה.

תניא בתו"כ פ' צו מנין לאברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב שמסלקם לצדי המזבח, ואם אין צדדים מחזיקם סודרם על הסובב או על הכבש עד שסודר את המערכה ומחזירם למערכה, ת"ל אשר תאכל האש את העולה על המזבח ע"כ. ביאור הדברים דמלמדנו התורה דהאברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב תורת עולה עליהם גם להצריכם מערכה בפני עצמה, וכן פירש"י ביומא מ"ה ע"ב שנלמד מקרא זה דכל זמן שלא נתעכלו תורת עולה עליהם גם להצריכם מערכה בפני עצמה, וראיתי בבאר שבע שהקשה הלא בעינן האי קרא לדרשה דהתו"כ שם שיליף מהא דכתיב את העולה שצריך להרים את הדשן מהעולה ולא מדשן העצים, עכת"ד יעו"ש. והנה בתו"כ ליתא מהאי קרא מיעוט לעצים, רק איתא יכול אברי עולה, אמנם בירושלמי פר"ב דיומא איתא למעט שניהם עצים ואיברי עולה. והנה הבאר שבע מתרץ דמעל המזבח דריש ליה שהוא מיותר, ובא לאורויי להאברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב עדיין שם עולה עליהם, ויהיו נשארים על המזבח עד שיחזירו אותן למערכה עכת"ד, אבל עדיין מנא ידעינן למערכה בפני עצמן דהרי פירש"י שם ביומא שמזה נלמד שעושין להם מערכה בפני עצמן בצד המזבח. ונראה דזה גם כן נלמד מהא דדרשינן דצריך להרים את הדשן מהעולה עצמה דהיינו מן המאוכלות הפנימיות, ופונה את הגחלים והאברים ופדרים שלא נתעכלו לצד המזבח, ואם כן הרי זה בגדר נדחים ממצוה דהרמת הדשן אמנם מפני שעדיין שם עולה עליהם עד שנעשים אפר, ממילא יש לעשות עבורם מערכה בפני עצמן בכדי שלא יתערב האפר מהנדחים עם האפר הבאים מהבשר של העולה עצמן, היינו מהעולות שבאות אח"כ, ולפי"ז חד דרשה וחד דינא אית להו, וזהו שאמרו שם ביומא מנין לאברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב שסודרן על גבי המזבח, ואם אין מחזיקן שסודרן על הכבש או על גבי הסובב עד שיעשה מערכה גדולה וסודרן ת"ל אשר תאכל האש את העולה על המזבח, ופירש"י אם אינו ענין לתחילתה דהא כתיב העולה על מוקדה תנהו לענין סופה יעו"ש, והיינו דכיון שנלמד דגם בסופה דינה כתחלתה, וזה פשיטא שאין דינה כתחילתה ממש להרים הדשן מהם כיון שנעשה דחוים בהרמת הדשן, וע"כ דינה כתחילתה לענין שבעינן להם מערכה גדולה, וממילא מובן שהמערכה צריכה להיות בפני עצמה כמוש"נ. והנה קשה לכאורה כיון שהסובב דין מזבח עליו מדוע לא יעשו מערכה על גבי הסובב וע"כ צריך לומר דהאי תנא סבר דאין עושין מערכה על גבי הסובב ותנאי פליגי בזה בזבחים ס"ה, דאיתא שם מאי נינייהו אביי ורבא דאמרי תרווייהו עושה מערכה על גבי סובב איכא בינייהו, ומוכח דהאי תנא סבר דאין עושין מערכה על גבי הסובב. ובזה אתי שפיר הא דפסק הרמב"ם בפר"ו ממעשה הקרבנות כר' נחמיה ורבי אליעזר בן יעקב דסברי דהמליקה בעולת העוף נעשית בראשה של מזבח דהיינו למעלה מהחוט, וע"כ הא דלא פסק כחכמים דפליגי עלייהו, וזהו כיון דחכמים סברי דעושין מערכה על גבי הסובב, וכיון דסתמא דברייתא וגם המשנה הכא בתמיד סברי דאין עושין מערכה על גבי סובב, להכי פסק כר"נ וכראב"י וכמוש"נ. והנה המפרש מפרש סודרן בסובב או על גבי הכבש, אבל הרמב"ם בפיה"מ מפרש בכבש שכנגד הסובב, וכן כתב בפר"ב מתו"מ הי"ג וז"ל, סודרן בכבש כנגד הסובב, וזהו שלא כפירושו של המפרש, וכן מפרש הרב ברטנורא בפירושו על המשנה ועי' בחק נתן שהעיר בזה, אבל תמוה דבתו"כ איתא בהדיא וסודרם על הסובב או על הכבש, וכן איתא ביומא מ"ה ע"ב. איברא דלשון המשנה מורה כפירושו של הרמב"ם, אבל תמוה מהא דאיתא בתו"כ ובברייתא דיומא, ויש לעיין במאי פליגי. ונראה דיש לומר דפליגי אם עושין מערכה על גבי הסובב, וכמו שכתבנו דפליגי בזה תנאי כדאיתא בזבחים ס"ה, והתו"כ והברייתא אזלי בשיטה זו דעושין מערכה על הסובב ג"כ, אבל לשון המשנה דהכא מורה דאין עושין מערכה על הסובב כלל, ואין מניחין על הסובב כלל מהאברים והפדרים שנשארו, ואפילו הנחה לפי שעה ג"כ אין מניחין. עוד יש לומר דלפי דברי הרמב"ם מיושב הא דהקשה בגבו"א וכתבנו לעיל מזה דהקשה דאם אויר מזבח לאו כמזבח, א"כ איפסלו להו בשעה שמעלן מהסובב למזבח אבל לשיטת הרמב"ם ופירושו אתי שפיר כיון דאינו מניחן על הסובב רק על גבי הכבש הסמוך להסובב, להכי אפילו אם אמרינן אויר המזבח לאו כמזבח דמי, אין כאן אויר הפוסל כשהוליך מהכבש למזבח.

כתב הרמב"ם בהל' ק"פ פר"א ה"ז וז"ל, המניח אימורים ולא הקטירן עד שלנו ונפסלו בלינה הרי זה עובר בל"ת שנאמר ולא ילין חלב חגי עד בוקר, ואעפ"י שעבר אינו לוקה לפי שאין בו מעשה - עכ"ל. וקשה מדוע לא קאמר הרמב"ם מטעם דהוי ניתק לעשה, וכמו שכתב בפרי"ח מפסולי המוקדשין ה"ט, גבי בשר נותר דאינו לוקה מטעם דהוי ניתק לעשה. והנה המל"מ שם כתב דכיון דגבי אימורים לא כתיב הא דבאש תשרופו כמו גבי נותר דבשר, ואכילת מזבח מאכילת אדם לא ילפינן, להכי לא הוי זה ניתק לעשה, אבל הקשה מדוע לא כתב גבי נותר דבשר דהוי לאו שאין בו מעשה, וזה כולל יותר אפילו באופן שאין לקיים העשה כגון שנאבד וכדומה, יעו"ש. ונראה דסבר הרמב"ם כשיטת רש"י במכות ט"ו, דהאיסור של הל"ת בניתק לעשה דעבירה של הל"ת נעשית בשעה שמבטל העשה במעשה, וקודם לזה הוי הל"ת בגדר מיתלא תלי, מפני שאם מקיים העשה אין כאן עבירה של הל"ת, ולכן גם בעבירה דנותר לא עבר על הל"ת בהחלט כיון שאם מקיים העשה אין כאן שום עבירה, וזהו הביאור לאו הניתק לעשה, וזהו כמו שפירש"י שם במכות שגמר הלאו בביטול העשה תלוי, ואעפ"י שזהו למ"ד ביטלו ולא ביטלו, והרמב"ם סבר קיימו ולא קיימו, אבל להרמב"ם באופן שאי אפשר לקיימו אז נגמר הלאו, וע"כ באופן שאי אפשר לקיים העשה, ויצוייר גם על ידי מעשה כגון שאכל הנותר, בזה ע"כ נגמר הלאו ואם כן יצוייר הלא תעשה על ידי מעשה, להכי סבר הרמב"ם דזה נקרא לאו שיש בו מעשה, כמו שכתבו הכלל דבאופן שיצוייר מעשה נקרא זה לאו שיש בו מעשה. ועי' במל"מ פר"ד מהל' מלוה ולוה, ובשער המלך הל' חו"מ, ולהכי גם בהא דנותר הבשר דהוי לאו הניתק לעשה נקרא גם כן לאו שיש בו מעשה, להכי כתב הרמב"ם דפטור ממלקות מטעם דהוי לאו הניתק לעשה, ובספר דבר בעתו נחית מעט לזה, רק הקשה מדוע אינו לוקה על בל יראה ובל ימצא מטעם אין בו מעשה אע"פ שיצוייר בו מעשה כגון שקנה חמץ, יעו"ש. אבל לא קשה מטעם דהחמץ שישנו תחת ידו ורשותו לא יצוייר בו מעשה, עוד יש בזה כמו שכתבנו בספרנו נזר הקודש למס' כריתות במילואים סימן י"ג. אבל במניח אימורים ולא הקטירן עד שנפסלו בלינה כיון שלא אמרה תורה בזה דין שריפה, ואם כן לא הוי הלאו ניתק לעשה, ואכילת מזבח מאכילת אדם לא ילפינן, א"כ הוי עבירה של הלאו עם הפסול ביחד, הוי הלאו אין בו מעשה. ואין להקשות לפי"ז האיך למד רבי יהודה דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו דלמא שאני הכא גבי נותר דמשכחת עבירת הלאו גם על ידי מעשה, אבל זה ליתא, דע"כ המעשה יצוייר לאחר שאמרה תורה דהוי ניתק לעשה אבל אם לא הוי ניתק לעשה הוי הלאו אין בו מעשה, ומדחזינן שאמרה תורה דענשו של הלאו הוא העשה, משמע דבלא זה היה לוקה, ומוכח דלאו שאין בו מעשה לוקה, וחכמים דפליגי על רבי יהודה סברי דכיון דבלאו שאין בו מעשה אמרה תורה שענשו הוי העשה, מזה הוי לימוד לכל מקום ללאו שאין בו מעשה דאינו לוקה. ויש לעיין באימורים שנפסלו בלינה, אם יש בהו מצוה דשריפה, דהרי יש לומר דכשם שלא הוי ניתק לעשה, א"כ יש לומר דגם עשה דשריפה ליכא בהו, ואעפ"י שע"כ הם בשריפה כמו כל פסולי המוקדשין וגם הנפסלו בלינה בכלל, וכמו שכתב הרמב"ם בפרי"ט מפסולי המוקדשין ה"ב, וכן הוא בפר"ד מק"פ ה"ג, אבל אפשר לומר שהוא מצד הללמ"מ כדאיתא בפסחים פ"ב, אבל עכ"פ עשה ליכא בשריפתן, ומטעם זה לא כתב הרמב"ם בזה דהוי ניתק לעשה, והיינו דכיון דהשריפה שלהן הוא רק מהלכה ואין בזה עשה. ומזה תצא דבר חדש דהמצוה שהיא רק מהללמ"מ אעפ"י שמצווה לעשותה, אבל אין זה בתורת מצוה דעשה. ומטעם זה נראה דשריפת אימורים שנפסלו, כשר לשורפן גם בלילה, ועי' בספרנו נזר הקודש לזבחים דף נ"ח דף הספר.

שם במשנה, החלו מעלין האפר על גבי התפוח. - ביאורן של הדברים בסידור האפר שקודם ההרמה דהתרומת הדשן ולאחר הרמת הדשן כך הוא, והיינו דלאחר הרמת הדשן יש לקבץ האפר הנשאר לאחרי ההרמה דתרומת הדשן, והוא אפר ממש ואפר הזה שוב אינו ראוי להרמת הדשן, והרי הוא בגדר נעשה מצותו, והרי הוא בדמיון בטבל לאחר שנתרמה ממנו תרומה ומעשר שוב אינו בהרמה כיון שנעשה חולין מתוקנים, והנה כמו כן באפר שקודם הרמת הדשן הרי הוא כטבל ולאחר שנתרמה מהאפר התרומת הדשן נעשה מתוקן, ואינו ראוי עוד להרמה, להכי מחויבין הכהנים ליטול האפר הנשאר בכדי שלא יהיה האפר הזה שהוא כמו חולין מתוקנים מעורב באפר הבא אח"כ מעולות החדשים למחר שיבוא חיוב הרמה מחדש, ובעינן אפר חדש באופן שלא תהיה מהאפר דאתמול שהוא אינו ראוי למצוה דהרמה, והיו מעלין את האפר הזה לתפוח. ובזה ישונה האפר מהגחלין, דהגחלין אינם ראוים להרמה דהמצוה דהרמת הדשן על האפר נאמרה ולא על הגחלים, ממילא אין הגחלים בגדר טבל וראוים הם להיות דשן למחר לקיום מצוה דהרמה ג"כ, ולהכי אסור להורידן מעל המזבח כמבואר במעילה ט'. ובזה יש ליישב מה שהקשו התוס' ביומא כ' ד"ה אברים, וא"ת כשמאספין האפר להעלותן לתפוח אין יכולין ליזהר שלא יהיו גחלים בהאפר, ואסור להוריד גחלת מן המערכה, וכן הקשו בזבחים פ"ו ד"ה וחציו, יעו"ש. אמנם לפי מה שפירשנו דכל עיקר האפר שמחזירין לתפוח הוא האפר שנפטר מהרמה, ולא יכול להיות עוד בחיוב הרמה, ומחויבין הכהנים ליטלן משם בכדי שלא תהיה תערובות פטור בהאפר דלמחר, וממילא מובן שהיו הכהנים נזהרים לקבץ האפר הנשאר לאחרי ההרמה שהוא אפר בלא גחלים, ואפשר שזהו כוונת התוס' בתירוצם שכתבו דמן המאוכלות היה נוטל, וע"כ הביאור בזה כמו שכתבנו. והנה הביאו שם התוס' בשם ר"י הבחור דהרמת הדשן מתיר גם הגחלים להעלותן לתפוח יעו"ש ביאור דבריו, נראה דכוונתו דהרמת הדשן פועל היתר על הגחלים להניחם לתפוח, אבל לא פעל התרומת הדשן לעשותם פטור באופן שאינו ראוי עוד למצוה דהרמה, ולהכי אם נעשים הגחלים אפר, יכול לעשות גם מהם הרמה, ולא הוי כמערב פטור וחיוב ביחד. והנה בדבר התפוח אם המצוה לפנות בכל יום, פליגי בזה הרמב"ם והראב"ד, ועי' במל"מ שם מה שכתב בזה.

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

ולא שומעין את קולו. מפני שר''ל עד שהיו שומעין את הקול וכו' תני ולא היו שומעין את קולו: עד שהיו שומעין קול העץ שעשה בן קטין מוכני לכיור. לגלגל שכבר שקעוהו מבערב כדי שלא יפסלו מימיו והשתא מעלהו כדי לקדש בו וכשמעלהו נשמע קול העץ דמי כיור נפסלין בשקיעת החמה ואיכא למ''ד בזבחים (דף כא:) דעכשיו משקען והתם מפרש שפיר: והן אומרין הגיע עת . לקדש קידש ידיו ורגליו מן הכיור ומפרש בזבחים (דף יט:) כיצד הוא מקדש מניח ידו הימנית ע''ג רגלו הימנית וידו השמאלית על גבי רגלו השמאלית ושופך מים ומקדש: נטל מחתה של כסף ועלה ליאש המזבח. דרך מזרחו של כבש באמה של כבש הסמוכות לצד מזרח הכבש ארכו שלשים ושתים ורחבו . ט''ז והוא היה באמצע המזבח נמצא משך המזבח מצד מזרח חוץ לכבש שמונה אמות ומצד מערב חוץ לכבש ח' אמות שהרי המזבח ל''ב אמות: ופינה את הגחלים אילך ואילך וחתה מן המאוכלות הפנימיות. מאותן גחלים שנתאכלו ונעשו גחלים דקים דהוו דשן דאשר תאכל האש כתיב. הכי גרסינן מן המאוכלות הפנימיות אבל גבי גחלי יום הכיפורים לא גרסינן מאוכלות אלא הכי גרסינן חתה וירד דהתם בעינן גחלים גמורים והכא בעינן דשן והא דבעינן הכא מאוכלות משום דנעשו דשן בעינן: וירד. ממזרחו של כבש דרץ. כשבא אל המזבח בה ישוב: הגיע לרצפה. למקום שכלה הכבש: הפך פניו לצפון. כלומר לא היה מהלך כדרכו דרך מזרח ויוצא חוץ לעזרה אלא הופך פניו לצפון העזרה דהיינו דרום המזבח: והולך במזרחו של כבש. אצל הכבש בקרקע עזרה סמוך לכבש והלך כעשרה אמות (בקרקע עזרה) מן (רגל) הכבש ועדיין רחוק הוא [מקום הדשן] מן המזבח כ' אמות דשלשים אמות היה הכבש תופס בקרקע עזרה (והלך כעשר אמות מן הכבש ועדיין רחוק הוא מן המזבח עשרים) אליבא דמ''ד לא היה לה יסוד למזבח כלל וקרן דרומית מזרחית לא היה לה יסוד ופליגי בה בזבחים (דף נד.) יש אומרים לא היה להם יסוד ליתן דמים על אותו יסוד אבל יסוד היה למזבח ואליביה היה הכבש תופס בקרקע עזרה ל' והא דתנן הכבש שלשים ושתים שהיה מתפשט עדיין ב' אמות למעלה על אמה יסוד ועל אמה סובב הרי שלשים ושתים ואיכא למ''ד לא היה לו יסוד כלל ואליביה תופס הכבש בקרקע עוד שלשים ואחת ומתפשט עדיין אמה אחת על הסובב הרי בין הכל ל''ב: צבר הגחלים ע''ג הרצפה רחוק מן הכבש ג' טפחים. צבר דכתיב ושמו ואמרינן ושמו שלא יפזר וא''ת הא בעינן ושמו אצל המזבח ונהי דכבש כמזבח לכל מילי מ''מ היה לנו לקרבו אצל המזבח ועדיין הוא רחוק מן המזבח עשרים אמות אמר לי רבי דמוהשליך דכתיב במוראה ונוצה דייקינן דכתיב במוראה ונוצה (ויקרא א) והשליך אותה אצל המזבח קדמה וקים להו לרבנן דלא מיקרי השלכה פחות מעשרים אמות ושיעור ח' אמות רוחב דעולת העוף היא נעשית על קרן דרומית מזרחית הילכך מניח את הדשן רחוק מן המזבח עשרים אמות מקום שנותנין שם מוראה ונוצה ודישון מזבח הפנימי ודישון המנורה וכל אלו נבלעים במקומן אבל תרומת הדשן נ''ל דלא היתה נבלעת מדאמרינן ביומא (דף כא.) עשרה נסים נעשו לאבותינו כו' ופרכינן ותו ליכא והאמר אביי מוראת העוף ודישון מזבח הפנימי ודישון המנורה נבלעין במקומן ואם איתא דתרומת הדשן כמו כן נבלעת ה''ל לאחשובה ואמרינן בכריתות (דף ו.) ושמו מלמד שטעונין גניזה דאסור ליהנות מתרומת הדשן: גמ' ומי הוו אכסדראות בעזרה. השתא קא סלקא דעתך אכסדראות של עץ היו ולכך פריך ומי הוו אכסדראות כו' בעזרה: אמי רב חסדא באכסדראות של בנין. עמודים של אבן היו בעזרה סביב חומת העזרה ועל העמודים נתונים כמין תקראות: למימרא דחביתים הוו קדמי. מדקתני לעשות חביתים מכלל דהשתא הוו מקטרי להו על גבי המזבח: והתניא מנין שלא יהא דבר קודם לתמיד. דבר הקובעו גבי מזבח לא יקדום לתמיד של שחר הקרב כמו כן על גבי המזבח כו': להחם חמין לרביכה. דמותר להחם חמין לעסוק בה וכשמגיע זמן הקטרתם לאחר שיקריבו אברי תמיד יקטיר כמו כן את החביתים: מתני' ראוהו אחיו שירד. אסדרא דלעיל קאי לאחר שתרם את הדשן וירד מן הכבש אז נתקרב אצלם אצל רוח שהם עומדים: מיד יצו אחריו וקדשו ידיהם ורגליהם מן הכיור . הואיל ורצו לקדש ידיהם ורגליהם כמו כן לצורך עבודה רשאים ללכת בין אולם ולמזבח: נטלו את המגרפות . יעים להסיר את הדשן ולפנותו לתפוח: את הצינורות. מזלגות להסיר את האברים: ועלו לראש המזבח. וקודם תרומת הדשן לא היו יכולים לעשות לפי שצריך להרים תרומת הדשן קודם שיפנו את הדשן לתפוח: האברים והפדרים והחלבים שלא נתעכלו מבערב. שלא נשרפו ונעשו דשן: סולקין אותן לצידי מזבח. כמו מסלקין לצידי מזבח: סודרן בכבש. כדי שלא יפסלו בלינה שאין יכולין להקטירן עד לאחר שיקטירו אברי תמיד ואם לא סודרן על המזבח היו נפסלין בלינה ואמרינן בזבחים בפ' המזבח (דף פז.) דאין לינה במזבח וכבש הרי הוא כמזבח לכל דבר צדי מזבח נראה לרבי מקום שהוא פנוי ואם אין (מן) הצדדין מחז קין סודרין אותם בסובב או על גבי הכבש ולאחר שיסדרו את המערכות יחזירו את האברים על המערכה ויציתו בה האור: החלו. התחילו לעלות את האפר על גבי התפוח: באמצע מזבח פעמים היה עליו שלש מאות כור: תפוח. צבור האפר שבאמצע המזבח שהיו שורפין אפר על גבי מערכה ומעלין אותם שם וזהו נויו של מזבח והוא נקרא תפוח על שם שהיה עגול כתפוח וחבירו במסכת עבודה זרה (דף נה.) אף על פי שנוטל בידו ונותן לתפוח צבור הענבים שבתוך הגת קרי תפוח וכשהיה רבה כל כך שלא היו יכולין לסדר המערכות כדאמרינן לקמן וראשי גיזרין הפנימיות נוגעים בתפוח היו מוציאין אותם לחוץ כדכתיב והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה (ויקרא ו): וביגלים לא היו מדשניו אותו. כמו ודשנו את המזבח (במדבר ד) לא היו מוציאין אותו חוץ מן המזבח אף על פי שמזיק להם הדשן בסידור המערכה: מפני שהוא נוי למזבח. כשיש עליו דשן הרבה כדאמרן בעלמא (פסחים דף סה:) שבח הוא לבני אהרן שמהלכין עד ארכובותיהם בדם כך שבח כשיש עליו דשן הרבה ונראה שלא עומד המזבח בטל:

אין פירוש לקטע זה

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.

הערה אישית

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד