דף כז - א
ומשנינן: אמרי, אין הכי נמי, דלאו היינו הך הם.
התם, בשומרי בית אבטינס ובית הניצוץ, דעדיין לא מטו למעבד עבודה במקדש - שלא שמרו שם אלא קטנים הפחותים מי"ג שנה - קרי להו "רובים". ד"נער", מתרגמינן "רביא".
אבל הכא, בכהנים שהיו ישנים בבית המוקד, דכבר גדולים הם, ומטי להו למעבד עבודה [שהרי לשם כך ישנו בבית המוקד, בשביל שיהיו מזומנים למחר לעבודה], קרי להו "פרחי כהונה" [1].
תנן התם: בשלשה מקומות הכהנים שומרים בבית המקדש - בבית אבטינס ובבית הניצוץ ובבית המוקד.
והלויים שומרים בכ"א מקומות.
בחמשה מקומות - על חמשת שערי הר הבית.
בארבעה מקומות - על ד' פנותיו של הר הבית.
ותשע שמירות אלו היו מבפנים הר הבית.
ובחמשה, על חמשת שערי העזרה.
ובארבעה, על ארבע פנותיו.
ותשע שמירות אלו היו מבחוץ לעזרה.
ושאר שלשת המקומות היו:
אחד בלשכת הקרבן [היא לשכת הטלאים, או שהיתה לשכה מיוחדת לבקר בה את הקרבנות ממומין. רא"ש].
ואחד בלשכת הפרוכת [שהיו אורגין שם את הפרוכת].
ואחד בלשכה שאחורי בית הכפורת [קדש הקדשים].
והוינן בה: מנא הני מילי דכ"א מקומות הוו?
אמר רב יהודה מסורא, ואמרי לה, במתניתא תנא: נפקא לה ממנין הלויים ששמרו במשכן בימי דוד. דכתיב התם, "למזרח, הלויים ששה. לצפונה, ליום [2] ארבעה. לנגבה, ליום ארבעה. ולאסופים שנים שנים. לפרבר למערב - ארבעה למסלה, שנים לפרבר". [ולהלן יתבאר לשון הכתוב]. ומדהוו כ"א לויים, שמע מינה דבכ"א מקומות שמרו. שאם במקום אחד, לא צריך כולי האי. ואם בשביל שתהיה השמירה בצוותא, הוי סגי בשני שומרים.
ומקשינן: אמרי, והא הני הלויים השומרים המנויים בקרא - כ"ד הוו!? [3] ששה במזרח, וארבעה בצפון, וארבעה בדרום, וארבעה במקום הקרוי בית האסופים [כדכתיב "שנים שנים"], וששה במערב, כדכתיב "לפרבר למערב - ארבעה למסלה, שנים לפרבר". כלומר, ששה שמרו כלפי הפרבר שמבחוץ, למערב. ארבעה במסלה [בסוף הבית למערב], ושניים בפרבר [בצד מערב, מבחוץ]. רא"ש.
אמר אביי: הרי קאמר קרא: "לאסופים שנים". ולא ארבעה כדקאמרת. והא דכתיב "שנים שנים", אינו אלא כפל לשון. שכן הדרך, לכפול את הלשון בסוף הפסוק [4].
ושוב מקשינן: ואכתי עשרין ותרי הוו, ואמאי תנן "כ"א מקומות"?
ומשנינן: היאך שמירה דפרבר - חד מקום בלבד הוי. והא דכתיב ביה "שנים לפרבר", היינו משום דלוי אחרינא נוסף שם, וכדי להיות בצוותא הוא דיתיב גביה דשומר שהיה שם, משום דהפרבר קאי באבראי, שאינו סמוך לשאר המקומות ששמרו בהם, ולכן לא ישב שם לוי אחד שומר לבדו.
אבל בכל יתר המקומות שמר לוי אחד בלבד, ולא הוצרכו לצוותא. משום שכמה שמירות היו בכל צד, והיו סמוכים זה לזה.
ומבארינן: מאי "לפרבר"?
אמר רבה בר רב שילא: כמאן דאמר בנוטריקון, "כלפי בר". כלומר מבחוץ.
ואיבעית אימא: לעולם עשרים וארבע מקומות הוו התם, כדכתיב בהאי קרא. ו"שנים שנים" דכתיב באסופים, לעולם ארבעה הוי. וכן ב"פרבר" שני מקומות היו, ולא כדשנינן לעיל. אלא דבתלתא מקומות מינייהו, הויא שמירה דכהנים [5]. ורק בעשרין וחד מקומות, הויא שמירה דלויים [6]. [אבל ביותר משלשה, ליכא לאוקמא בכהנים. שהרי לא מצינו בהם יותר משלש שמירות. כדדרשינן לעיל, "שומרי", "משמרת", "למשמרת"].
ושוב מקשינן: איך אמרת דשמירת הכהנים הויא מכלל עשרים וארבע השמירות? והא הכא בקרא, "לויים" הוא דכתיב!?
ומשנינן: אף כהנים הם בכלל לוים, כדרבי יהושע בן לוי.
דאמר רבי יהושע בן לוי: בכ"ד מקומות נקראו הכהנים "לוים". וזה אחד מהן - "והכהנים הלוים בני צדוק"! ואף קרא דמייתי לעיל, אחד מאותם מקומות הוא.
שנינו לעיל: והלוים בכ"א מקומות. חמשה, על חמשה שערי הר הבית. וארבעה, על ארבע פנותיו - מתוכו. חמשה, על חמשה שערי העזרה. וארבעה, על ארבע פנותיו - מבחוץ.
והוינן בה: מאי שנא הר הבית דעבדינן לשמירתו מתוכו ולפנים, בין בשעריו ובין בפינותיו, ומאי שנא עזרה דעבדינן לשמירתה מבחוץ לה, בין בשעריה ובין בפנותיה?
אמרי: הר הבית, דאי תמה [עייף] השומר מלעמוד ובעי למיתב, מצי יתיב, שהרי הותרה בו ישיבה - עבדינן לשמירה מתוכו. אבל עזרה דאי תמה השומר ובעי למיתב, לא מצי יתיב, דהא אמר מר: אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד. הילכך עבדינן לשמירה מבחוץ.
אמר מר: ה' - על ה' שערי העזרה.
ורמינהי: תנן: ז' שערים היו בעזרה. ג' בצפון וג' בדרום. ואחד במערב! ואמאי לא שמרו בכל ז' השערים, אלא בחמשה מהם בלבד [7]?
אמר אביי: תרי שערים מינייהו - לא צריכי שימור! והם שער הניצוץ ובית המוקד. שהרי שמרו שם הכהנים מלמעלה, ולא הוצרכו לשמירת הלוים [8].
רבא אמר: פלוגתא דתנאי היא במנין שערי העזרה.
דתניא: אין פוחתין במקדש מי"ג גזברין [שוערין], ומז' אמרכלין שהיו ממונין על הכל, ואף על הגזברין.
רבי נתן אומר: למה אין פוחתין מי"ג גזברין? - משום שהם כנגד י"ג שערים שהיו במקדש!
דל חמשה שערים דהר הבית, ופשו להו תמניא שערים דעזרה.
אלמא, איכא תנא דאמר תמניא הוו. ופליג אתנא דמתניתין דמדות דקאמר "שבעה שערים היו לעזרה". והכי נמי, איכא תנא דאמר דחמשה שערים בלבד הוו לעזרה.
והיינו תנא דמתניתין, דאמר: "הלוים שומרים בכ"א מקומות". ושלש שיטות תנאים איכא בזה.
שנינו במתניתין: לא היו ישנים בבגדי קדש. אלא היו פושטין ומקפלין ומניחין אותן תחת ראשיהם!
ודייקינן: שינה הוא דלא הותרה בבגדי כהונה. שמא יפיח בהן וגנאי הוא לבגדי קודש. אבל בהילוך הותרו. ומהלכין הכהנים בהם, אף שלא בשעת עבודה.
שמעת מינה: בגדי כהונה, ניתנו ליהנות בהן! ואין עוברים הכהנים בהנאת לבישתם שלא בשעת עבודה משום מעילה. משום דלב בית דין מתנה עליהם בשעה שהקדישום, שיקדשו על מנת שיהנו כהנים בלבישתן [9].
ודחינן: אמרי, לאו ראיה היא מהכא. דלעולם, הוא הדין דאפילו הילוך בבגדי כהונה שלא בשעת עבודה, נמי לא הותר. והא דקתני "לא היו ישנים בהן", לאו דוקא בלבישה בשעת שינה נאסרו, אלא אף כשהם ניעורים. ומשום דבעי למיתנא סיפא "אלא היו פושטין ומקפלין ומניחין אותן תחת ראשיהן", לאשמועינן דלא חיישינן שיפיחו בהן מאחר ופשטום [רש"י יומא סט.], קתני נמי רישא "לא היו ישנים".
ושוב מוכחינן: והא אף מדינא דסיפא מוכח דניתנו ליהנות לכהנים. דהא קתני מיהת, "ומניחין אותן תחת ראשיהן". ואף זו הנאה היא. שהרי משתמשים עמם ככסת. שמע מינה: בגדי כהונה ניתנו ליהנות בהם!
אמר רב פפא: אף זו אינה ראיה. דלאו תחת ראשיהם ממש הניחום, אלא אימא "נגד [ליד] ראשיהן" [10]!
אמר רב משרשיא: שמע מינה מתירוצא דרב פפא, דתפילין מן הצד שריין! שבשעה שהולך לישון וחולץ את תפיליו, מותר לו להניחם תחת מראשותיו בין הכר והכסת, שלא מתחת ראשו ממש, אלא לצד הראש. ולא חיישינן דילמא מיגנדר [מתהפך] בשנתו, ונפיל עלייהו, ויהיו תחת ראשו, ויבואו לידי בזיון [11].
וקל וחומר הוא. מה בגדי כהונה, ששכיבה עליהם אסורה מדאורייתא משום מעילה, ואפילו הכי מותר להניחם כנגד הראש, ולא חיישינן דלמא מיגנדר ונפיל עלייהו, ואתי לידי איסור דאורייתא - תפילין, שאף אם מיגנדר ונפיל עלייהו אינו אסור אלא מדרבנן, משום בזיון תפילין, כל שכן דלא גזרינן בהו לאסור הנחתן מהצד.
ומוכחינן כדברי רב פפא: הכי נמי מסתברא, ד"תחת ראשיהן" דקתני, היינו כנגד ראשיהן, ולא תחתם ממש. דאי אמרת תחת ראשיהן ממש, וכדאמרת "בגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן", אכתי קשיא. דנהי דניתנו ליהנות בהן, וליכא בזה משום מעילה, מיהו תיפוק ליה דאסור לשכב עליהן משום איסורא דכלאים, דאיכא בבגדי כהונה [12].
ולא הותר איסור זה אלא לעבודה [13]. ובהכרח דנגד ראשיהן הניחום ולא תחתיהם.
הערות
[1] כן כתב המפרש. ויעויין לעיל (כה ב הערה 9) בדעת החולקים.
[2] והא דכתיב בצפון ודרום "ליום", פירושו, שיהיו פני השומרים לצד מזרח כי משם מתחיל היום להאיר. וגזירת הכתוב היא. אי נמי, כדי לשמור על שער המזרח. שעיקר השמירה היא מחמתו, משום שמשמש לכניסה ויציאה של רוב הבאים למקדש. רא"ש. והראב"ד פירש ד"ליום" היינו שישמרו שם כל היממה, בין ביום ובין בלילה. אבל בשאר מקומות לא שמרו אלא בלילה. (ויעויין לעיל כה ב בהערה 3).
[3] ומכאן הקשה המשנה למלך לדברי הסמ"ג שהובאו לעיל (כו ב הערה 1), שכתב דהיו הלויים שומרים יחד עם הכהנים באותם ג' מקומות. דלדידיה, מאי מקשינן "הני כ"ד הוו" אמתניתין דקתני "והלויים בכ"א מקומות"? והא מתניתין לא איירי אלא במקומות ששמרו הלויים לבדם. וכתב, דאף לדעת הסמ"ג לא היו הלויים שומרים שם. אלא היו משרתים את הכהנים ששמרו שם. ולהכי מקשינן שפיר, דהא קרא לא איירי אלא משומרים, וכתיב דכ"ד הוו.
[4] מפרש. והרא"ש פירש, דהכי קאמר קרא: "ולאסופים" שהם "שנים" (שני מקומות) - שומרים "שנים" היו.
[5] ולדעת תוספות שהובאה לעיל (כו ב הערה 1) צריך לומר, דאף שהיו בסך הכל כ"א מקומות, מונה פעמיים את שלשת המקומות ששמרו הכהנים והלוים יחד. שכל מקום מהם נחשב לשתי שמירות. רא"ש.
[6] וששה שבמזרח היו: שנים בשתי הפינות המזרחיות של הר הבית, ושנים בשתי הפינות המזרחיות של העזרה, ואחד בשער המזרח שבהר הבית, ואחד בשער נקנור שבעזרת ישראל. וארבעה שבצפון היו: בשער טדי שבהר הבית, ובשער הניצוץ שבעזרה, ובשער בית המוקד שבעזרה, ואחד בלשכת הקרבן או בלשכת הפרוכת שאחד מהם היה בצפון. וארבעה בדרום: שנים בשני שערי חולדה שבהר הבית, ושנים בשני שערי העזרה שבדרום, שער הניצוץ ושער המים. וששה במערב: שנים בשתי הפינות המערביות של הר הבית דהיינו "שנים לפרבר", ושנים לשתי הפינות המערביות של העזרה, ואחד אחורי בית הכפורת, ואחד בשער המערבי של הר הבית, הקרוי שער קיפונוס. וארבעה שבאסופים [דהיינו לשכות שנוספו על פי הנביא, וכתיב "שנים שנים לאסופים", משום שקודם נתוספו שתי לשכות ואחריהן עוד שתיים] היו: אחד בלשכת הקרבן או לשכת הפרוכת. ועוד שלשה מקומות ששמרו בהם כהנים. כן נראה מדברי הרא"ש. ושמירת הלוים בבית אבטינס לא נחשבה במנין הכ"א, משום שכבר נכללה באחת מן הפינות. רא"ש. ולדברי המפרש, לא היתה שם שמירת הלויים כלל. וגם לא בבית המוקד ובבית הניצוץ. ובמקום שני אלו מנה את שני שערי הקרבן.
[7] והקשה הרא"ש לדעת רבינו תם (שהיא כדעת הסמ"ג) דכ"א מקומות הם מלבד ג' המקומות ששמרו הלויים עם הכהנים, מאי פריך? והרי שמרו בכל שבעת השערים. אלא שבית המוקד ובית הניצוץ לא נמנו, משום ששם לא שמרו לבדם. ולמאי דפירש המשנה למלך בדעת הסמ"ג (הובא לעיל בהערה 3), אתי שפיר.
[8] ומכאן הקשה הבאר שבע, לדברי הסמ"ג. שכתב דאף בג' מקומות ששמרו הכהנים שמרו נמי הלוים. וכן כתב הב"ח בריש מדות, דלא יתכן בדעת אביי לומר כהסמ"ג. אלא דכבר כתב המשנה למלך דלא קשה מידי. דהסמ"ג יפרש כמו שפירש רבינו שמעיה בריש מדות [וכן כתב הרא"ש], דהשניים דלא בעו שימור הם שני שערי הקרבן שהיו בצפון העזרה ובדרומה. שאותו שבצפון היה בין שער הניצוץ לבית המוקד, שהיתה בהם שמירה. ואותו שבדרום היה בין שער הדלק לשער המים, שאף הם היו שמורים. וכיון שהיתה שמירה בסמוך להם משני צידיהם, לא הוצרכו לשומרם.
[9] כן כתב המפרש. ונראה דהוא על פי דברי הגמרא בקידושין נ"ד. שהיו מתנין כן, מפני שלא ניתנה תורה למלאכי השרת. ואינם יכולים להפשיטן מיד בגמר העבודה, שלא ישהו עליהן אפילו כהרף עין. אכן נחלקו בזה רש"י ותוספות שם ס"ו. דמרש"י נראה, דמהאי טעמא הותרה לגמרי מעילה בבגדי כהונה. וכן נראה מדבריו ביומא דף ס'. אבל תוספות שם כתבו, דמהאי טעמא לא התירו אלא סמוך לזמן העבודה. אבל מיד כשיכולין לפושטם, היו צריכין להפשיטן. וכל שכן דללובשם לכתחלה שלא בזמן עבודה אסור. וכן כתבו ביומא שם. ולדבריהם, צריך עיון בדברי הגמרא כאן. דהרי הכא קאמר דאי ניתנו ליהנות, מותרין בשכיבה אף שפשטן. והתוספות ישנים שם כתבו, דלאו משום "לב בית דין מתנה" הותרו. דלא שייך משום זה לומר שנתקדשו לחצאין. אלא כיון דניתנו להנות בשעת עבודה, לא קרינן בהו קדשי ה', ולית בהו מעילה.
[10] והרמב"ם בפרק ח' מהלכות בית הבחירה הלכה ו', פסק כרב פפא, דהיו מניחין אותן כנגד ראשיהם, ולא תחתיהם. ואף דפסק ד"בגדי כהונה ניתנו להנות בהן", איכא למימר דדוקא דרך לבישה הותרו. כסף משנה שם. והמהר"י קורקוס כתב, דלפי הטעם ד"לא ניתנה תורה למלאכי השרת", לאחר שפשטום אסור לחזור וללובשם שלא בשעת עבודה. עוד כתב, דאפשר דמשום איסור כלאים נקט הרמב"ם כן.
[11] ורש"י ביומא סט א פירש, דאשמועינן, דלא חיישינן שמא יישן בהן ויפיח. וכבר העירו שם תוספות, דמסוגיין נראה דלאו משום הכי הוא, אלא דלמא איגנדר ונפל עלייהו.
[12] ובענין היתר כלאים בבגדי כהונה, נחלקו הרמב"ם והראב"ד בפרק ח' מכלי המקדש, הלכה י"א. שכתב שם הרמב"ם: בגדי כהונה מותר ליהנות בהן. (דלמסקנה קיימא לן ד"ניתנו להנות בהן", אף שלא בשעת עבודה). לפיכך לובשם ביום עבודתו, ואפילו שלא בשעת עבודה. חוץ מן האבנט. שמפני שהוא שעטנז, אסור לכהן הדיוט ללובשו, אלא בשעת עבודה. (דפסק כמאן דאמר "אבנטו של כהן גדול זהו אבנטו של כהן הדיוט). ובראב"ד שם: לא מחוור מן הגמרא הכי. אל כל היום מותר במקדש. והשאגת אריה, סימן כ"ט, ביאר סברת מחלוקתם, דהרמב"ם סבירא ליה דכלאיים בבגדי כהונה גדר דיחוי הוא, מדין "עשה דוחה לא תעשה". ולכך, רק בעידנא דמיקיים העשה מיעקר הלאו. אבל הראב"ד סבירא ליה, דאינו מדין דיחוי, אלא היתר גמור הוא. ויעויין בבית הלוי חלק א' שנחלק עליו. ומריש ערכין משמע כדברי הרמב"ם. דאיתא שם: "נהי דבעידן עבודה אשתרי, שלא בעידן עבודה לא אשתרי". ולדעת הראב"ד, צריך לדחוק שם ולפרש, דשלא במקום עבודה [והיינו במדינה] לא אשתרי. כסף משנה שם. והוסיף, "ומפני שראה הראב"ד חולשת הדברים, לא כתב דבריו כגוזר אומר להשיג". אלא דגם בסוף הלכות כלאים נחלקו בזה. ושם כתב הראב"ד "טעה בזה". ותוספות בחולין ק"י: ובמנחות מ"א; כתבו גם כן כדעת הראב"ד. ופירשו דברי הגמרא בערכין, ד"שלא בעידן עבודה", היינו בגדים שאין ראויין לעבודה. והבית הלוי חלק א' סימן א', הוכיח דאף לדעת הראב"ד, לא הותרו בגדי כהונה, אלא ביום ולא בלילה. ולפי זה אתי שפיר היטב דברי הגמרא הנ"ל. ד"שלא בעידן עבודה", היינו לילה.
[13] ומהא דדוקא השתא קפריך מכלאים, ולא במאי דקאמר לעיל "הא הלוכי מהלכי", הוכיחו תוספות בחולין ק"י: כשיטתם [והיא שיטת הראב"ד שהובאה בהערה 12], דהותרו כלאים בבגדי כהונה, אף שלא בשעת עבודה. ולכך דוקא מהא דהניחו תחת ראשיהן קאמר "תיפוק ליה משום כלאים". שלא התירה תורה אלא לבישה, ולא הצעה.
התם דלא מטו מיעבד עבודה גמורה. שהקטני' היו השומרים שלא הביאו שתי שערות להכי קרי להו רובין הכא דקרי להו פרחי כהונה בהני דכבר אייתו שתי שערות מיירי דחזו לעבודה:
ואית דמפרשי. התם דתחילת ליליא הוא דלא חזו לעבודה כשמתחילין שם לשמור להכי קרי להו רובים. והכא דכבר סמוך הוא לזמן עבודה לתרום המזבח קרי להו פרחי:
מנהני מילי. דבעינן שומרים בכ"א מקומות. ולאסופים הכי קאמר לאסופים שנים שנים. הכי מתפרש לאסופים שנים שני שומרים ואותן שנים דלאסופים לפרבר היו עומדים כלפי חוץ ולא בפנים:
והני אסופים שנים. היינו ב' קיטוניות שנתוספו על הבנין כעין שקורין אפנדי"ץ היאך דפרבר דלמסילה חד הוא מצותו ואידך דיתיב גביה משום צוותא משום דקאי אבראי:
והא האי קרא למזרחה ליום בלוים [הוא דכתיב]. אף על גב דכתיב בלוים תלת מנייהו כהנים הוו דהכי אשכחן בכ"ד מקומות דכהנים איקרי לוים:
מ"ש הר הבית דעבדינן מתוכו. דקיימי שומרים בד' פינותיו מתוכו:
אמרי הר הבית דאי תמה. שאם נתחלש השומר ובעי מיתב מצי יתיב דאינו אסור עבדינן מתוכו:
אמר אביי תרי מנייהו לא צריכי שימור. היינו האמצעי שבדרום והאמצעי שבצפון שהשומרים שבראשון ושבשלישי יכולין לשמור האמצעי:
אמרכלין. הוא מושל על הגזבר לכך קרוי אמרכל שומר על הכל:
מדאיכא תנא דאמר תמניא הוו איכא נמי תנא דאמר חמשה הוו ולא קשיא:
אבל הילוך. מהלכין בהן בלילה שלא בזמן עבודה ש"מ בגדי כהונה ניתנו ליהנות:
אלא אימא נגד ראשיהן. מן הצד שלא היה ראשיהן נוגעין בהן ולא חיישינן דילמא מיגנדרי עלייהו דשמא לא מגנדר ואפי' מיגנדר בלא ידיעה הוי ולא אסיר:
תפלין מותר להניחן בשעה שבא לישן מצד ראשו ואינו חושש שמא יתגלגל עליהם וכבר בארנו בענין זה די הצרך במסכת ברכות וכן מה שנתגלגל כאן בענין כלאים כבר ביארנו בראשון של יום טוב:
דלא מטו למעבד עבודה. שלא הביאו ב' שערות אותן שהיו שומרים וניעורין כל הלילה שלא היה להם טורח העבודה למחר:
דמטו למעבד העבודה. הם פרחי כהונה שהיו ישנים כדי שיכלו לסבול טורח העבודה למחר:
תנן התם. במסכת מדות בשלשה מקומות הכהנים שומרים והלוים עמהם:
והלוים בכ"א. שלשה מהם עם הכהנים וי"ח בפני עצמן ור"ת פי' ששומרי הלוים בכ"א מקומות מלבד ג' מקומות ששומרים שם עם הכהנים:
על ה' שערי העזרה. בית הניצוץ ובית המוקד שנים מהם ובית אבטינס מן הפנות מבחוץ בין בשערים בין בפנות:
לשכת הקרבן. היא לשכת הטלאים. אי נמי לשכה היתה מיוחדת לבקר בה הקרבנות ממומין:
לשכת הפרוכת. שהיו אורגין בה את הפרוכת:
אחורי בית הכפורת. לשכה אחת היתה במערב והיה לול קטן בכותל מערבי פתוח מן קדש הקדשים לאותה לשכה והלשכה היתה פתוחה לעזרה כנגד הלול להכשיר אחורי הכפורת לשחיטת קדשים דקרי ביה פתח אהל מועד כדאיתא בפרק איזהו מקומן [דף נה:]:
מה"מ. רמוזות כל אלו השמירות:
למזרח הלוים ששה. מקרא הוא בדברי הימים פירוש במזרח יש ללוים ו' ומסתמא במקום אחד לא היו שומרים דלמה יצטרכו לשמור ו' לוים במקום אחד אלא כל אחד שומר במקומו לבדו. שנים בשני פנות הר הבית ואחד על שער מזרח שהיה עליו שושן הבירה צורה. וכן לעזרת נשים בשתי פינות ואחד בשער נקנור:
לצפונה ליום ארבעה. אחד בשער הטדי בהר הבית. ושנים בב' שערי עזרה בית הניצוץ ובית המוקד שהיו בצפון. ואחד בלשכת הקרבן או בלשכת הפרוכת. וסבירא לן דאחד מהם בצפון ובית אבטינס היתה באחד מן הפנות כדפי' לעיל:
לנגבה ליום ד'. שני' בשני שערי חולדה בהר הבית ושנים בשני שערי עזרה שער הדלק ושער המים. ושערי הקרבן שהיו אחד בצפון ואחד בדרום לא נמנו כאן והם הם שנים דאמר אביי לקמן תרי מינייהו לא בעי שימור. לפי שכל אחד באמצע השניי' היה. של צפון בין בית הניצוץ ובין בית המוקד. ושל דרום בין שער הדלק ושער המים. ושומרי פינות הם האמורים בפסוק אח"כ. והאי דכתיב לצפונה ליום נגבה ליום. לפי שהיו פניהם למזרח כמו ששנוי' לגבי תמיד דאמרינן כנגד היום וגזירת הכתוב הוא. א"נ כדי לשמור שער הקדום שהוא עיקר השמירה שמשמש כניסה ויציאה:
ולאסופים. פי' ר"ת לאסופים סופי הדלתות. וי"א לאסופים כלומר לשכות שנתוספו ע"פ הנביא. והא דקאמר שנים שנים ולא קאמר ד'. משום דבשתי פעמים נתוספו שנים ואחר כך שנים:
לפרבר למערב ד' למסילה. ד' שומרים היו למסילה לשון סוף כמו פלא [צ"ל סלה] כלומר לסוף הבית למערב:
לפרבר. לצד חוץ. שנים לפנות הר הבית וב' לפנות העזרה:
[הני כ"ד]. הכי ס"ד דמשמע ליה אסופים שנים שנים הם ד' כדפי':
ה"ק לאסופי' שהם שנים שנים. כלומר לשתי לשכות שנתוספו היה שני לוים שומרים:
האיך דפרבר חד הוה. הא דקאמר שנים לפרבר לא קאמר שהיו שתי שמירות בשתי מקומות אלא שני לוים שומרים במקום אחד ומה שנתנו שמירה זו להצריך לה שני לוים משום דהוי אבראי רחוק והוצרך לצוותא:
התם דלא מטו למעבד עבודה כו'. פירש המפרש כגון פחותים משלש עשרה ולא דק דהא רבי אמר בפ"ק דחולין דאין כהן כשר לעבודה עד שיהא בן עשרים ויליף ליה מקרא ואע"ג דרבנן פליגי עליה ואמרו משיביא שתי שערות כשר לעבודה הא מסקינן התם לחד לישנא והוא עיקר דלא פליגי רבנן עליה אלא בדיעבד אבל לכתחלה מודו רבנן לרבי כדתניא איש מזרעך לדורותם מכאן א"ר אלעזר קטן פסול לעבודה ואפילו תם מאימתי כשר לעבודה משיביא שתי שערות אבל אחיו הכהנים אין מניחין אותו לעבוד עד שיהא בן עשרים לכן נראה לי לפרש התם דלא מטו למעבד עבודה כגון פחותים מעשרים:
חמשה על חמשה שערי עזרה. אי אפשר לפרש עזרה של נשים דהא שם היתה ישיבה לכל אדם כדאיתא בהדיא בפרק אלו נאמרין גבי ופרשת המלך ואם כן היאך אמר לקמן עזרה דאי תמה ובעי למיתב לא מצי יתיב דאמר מר כו' אלא בעזרה של ישראל אי נמי של כהנים קאמר:
דאמר מר אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד לכאורה משמע בפ"ב דזבחים דלא אתי למעוטי אלא דוקא מלכי ישראל אבל לכהנים היתה ישיבה בעזרה מדקאמר שם מה יושב שאוכל אם עבד חילל כו' והיכי אכיל יושב והא אין ישיבה בעזרה וכן משמע ממאי דפריך התם גבי קדוש ידים ורגלים מן הכיור וליתב מיתב ולקדש והא קדוש ידים ורגלים בעזרה הוה ואפ"ה פריך וליתב מיתב ולקדש וגם התרצן אינו מתרץ לו דאסור לישב משום דאין ישיבה בעזרה אלא מדאמר קרא לשרת ושירות מעומד הוא ועוד אי בעית אימא קרא אי בעית אימא סברא דלכהנים היתה ישיבה בעזרה. קרא שנאמר ועלי הכהן יושב על הכסא על מזוזת היכל ה' סברא שהרי כל עצמו לא אמר אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד אלא מטעם שחלק להם המקום כבוד להראות שמלכותו שלמה כדפרש"י בסוטה פרק אלו נאמרין וזה הטעם אינו שייך כנגד הכהנים אלא כנגד בני גילו שהם מלכי ישראל. וגדולה מזאת מצינו בירושלמי דפסחים וביומא שיש אמוראים טובא החולקים על מר ואמרו כי אין ישיבה בעזרה אפילו למלכי בית דוד אלא לכ"ג בלבד שנאמר ועלי הכהן יושב וגו' אבל ויבא דוד וישב לפני ה' פירשוהו שישב עצמו לתפלה אבל לפי האמת אי אפשר לומר כן דאם לכהנים היתה ישיבה בעזרה א"כ מאי מקשה בסוטה פרק אלו נאמרין עומד מכלל דיושב הוא והאמר מר אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד והא התם בכ"ג קיימינן ש"מ בהדיא דאתא למעוטי אפילו כ"ג. ונראה לי ליישב הא דכתיב ועלי הכהן יושב על הכסא על מזוזת היכל ה' דדוקא בעזרה עצמה אין ישיבה אלא למלכי בית דוד אבל על מזוזת ליכא איסור ועוד י"ל דדוקא מן דוד ואילך אין ישיבה בעזרה אלא כו' והא דאמר בפ"ב דזבחים שהבאתי מה יושב שאוכל כו' צריך לומר כמו שפירשו התוספות בפ"ב דיומא דאיירי שאוכל בקדשים קלים הנאכלין בכל העיר א"נ י"ל היינו טעמא דמותר לישב ולאכול קדשים דבאכילת קדשים כתיב בהו למשחה ולגדולה כדרך שהמלכים אוכלין והיינו מיושב אי נמי דאע"ג דאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד הני מילי לדברים דלאו צורך עבודה אבל אכילה צורך עבודה היא דכתיב ואכלו אותם אשר כופר בהם שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים כדאיתא ביומא ריש פרק בא לו כ"ג הלכך משרא שרי ואתי שפיר נמי הא דפריך בפ"ב דזבחים גבי קדוש ידים ורגלים מן הכיור שהבאתי וליתב מיתב ולקדש אע"ג דבעזרה הוה הואיל דצורך עבודה הוא שרי. והשתא אין אנו צריכין לדחוק ולפרש וליתב מיתב ולקדש דלאו ישיבה ממש קאמר משום דאין ישיבה בעזרה אלא ישיבה על ידי סמיכה כדפירשו התוספות התם אלא הוא כפשוטו ישיבה ממש מטעם שפירשתי הואיל דצורך עבודה הוא משרא שרי אבל שמירת הבית דהכא לא חשיב צורך עבודה כיון דשמירת הבית אינה אלא מפני שהוא כבוד וגדולה לבית שלא יהא בלא שומרים כדאיתא בספרי זוטא שהבאתי לעיל בריש מכילתין ולכך אמר שפיר דאי . תמה ובעי למיתב לא מצי יתיב:
אמר מר חמשה על חמשה שערי עזרה כו'. אין לתמוה דקאמר אמר מר על משנה דכן אשכחן בריש ברכות ובנזיר ובסוף פרק המוכר פירות ובשאר דוכתי אבל הא יש לתמוה למה לא קאמר נמי לעיל מזה אמר מר גבי הא דפריך חמשה על חמשה שערי עזרה כו' מאי שנא הר הבית כו':
ורמינהו שבעה שערים היו בעזרה כו'. קשה בעיני טובא למה לא פריך נמי מהמשנה דשקלים בפ"ז דקתני היכן היו שלש עשרה השתחויות האלו ארבע בצפון וארבע בדרום שלש במזרח ושתים במערב כנגד שלשה עשר שערים ש"מ בהדיא דס"ל דשלשה עשר שערים היו בעזרה. ומיהו בהא יש לתרץ בדוחק דלא פריך מינה משום דדעת יחיד היא דהיינו אבא יוסי בן חנן דאמר כן בפ"ב דמדות והכי איתא שם בירושלמי דשקלים היכן היו השתחואות וכו' מתניתין דאבא יוסי בן חנן דאמר כנגד י"ג שערים ברם כרבנן שבעה שערים היו בעזרה כו'. אבל אכתי קשה על רבא דמייתי בסמוך ברייתא דאיכא תנא דאמר תמניא הוו למה לא הביא משנה זו דשקלים שהבאתי למימרא דאיכא נמי תנא דאמר שלשה עשר שערים היו בעזרה. שוב אחר זמן רב שכתבתי זה מצאתי בתוספות בפרק בתרא דכתובות גבי י"ג פרוכות היו במקדש שני ז' כנגד ז' שערים כו' שהביאו סוגיא דהכא והקשו ג"כ ותירצו וז"ל תימה אמאי מייתי רבא הנך תנאי ממתניתין דמדות היה יכול להביא דתנן בשקלים בפרק שני י"ג השתחואות היו שם אבא יוסי בן חנן אומר כנגד י"ג שערים ועוד תימה דהרי כאן מחלוקת רביעי דעל כרחין לההוא תנא דס"ל די"ג שערים היו בעזרה לא מצי למימר דקסבר ח' ודל חמשה דהר הבית דהא מפרש התם שמם של אותן שערים ואין מזכיר אפילו אחת מאותן שערים דהר הבית המפורשים בפ"ק דמדות. ואומר רבינו תם דלעולם ס"ל לההוא תנא דז' שערים היו בעזרה והא דחשיב י"ג היינו עם השערים הקטנים דהכל חשיב ותדע דהא חשיב פשפשים שהיו לשער ניקנור אבל גדולים לא היו בעזרה אלא ז' וא"ת לרבנן נמי דתני שבעה שערים מאי קמתמה כנגד מי הוו השתחואות הא אינהו נמי מודו דעם הקטנים היו י"ג כדפרישית ואמר ר"ת כיון דלא חשיבי בעינייהו כל כך שיקראו אותם שערים אין נראה שיהא השתחואות כנגדם אבל אבא יוסי בן חנן קרא אותם שערים עכ"ל התוספות. ואפשר לומר דפשפש קורא כשעומד אצל שער גדול וכשהוא רחוק משערים גדולים נקרא גם הוא שער ואפילו לפי תרוץ שלהם אכתי קשה מנא ליה לרבא לומר דלחמשה דהר הבית פשו להו תמניא דעזרה דילמא רבי נתן קאמר כנגד שלשה עשר שערים בעזרה עצמה דס"ל כאבא יוסי בן חנן. ועל הברייתא גופא קשה לי טובא דקתני אין פוחתין משלשה עשר גזברין והלא משנה שלמה שנינו בפ"ה דשקלים אין פוחתין משלשה גזברין ואי אפשר לומר דטעות דלוג סופר הוא וראוי להיות משלשה עשר דהא גם בתוספתא ובירושלמי דשקלים גרסינן משלשה גזברין וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל ושאר מחברים והא ודאי דלא נפל טעות אחד בכל הספרים וצ"ע היטב:
תרי מינייהו לא צריכי שימור. פי' מחמת שהיו תכופין לשאר השערים וכדמשני לעיל דוי להכא ודוי להכא והמפרש פירש בענין אחר:
ומשבעה אמרכלין. בפרק בתרא דהוריות פריך הגמרא מאי אמרכל אמר רב חסדא אמר כל כלומר שהוא ממונה על כל הגזברין ואין משיבין על דבריו:
והא גופא קא קשיא ומניחין אותן תחת ראשיהן ש"מ תפלין כו'. טעות סופר יש כאן וביומא פרק בא לו כ"ג מייתי כל הסוגיא דהכא והתם הכי גרסינן ומניחין אותן תחת ראשיהן שמעת מינה בגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן אמר רב פפא לא תימא תחת ראשיהן אלא אימא כנגד ראשיהן אמר רב משרשיא שמע מינה תפלין כו':
אמר רב משרשיא ש"מ תפלין מן הצד שריין כו'. נראה לי שדקדק למנקט מן הצד ולא אמר ש"מ תפלין כנגד ראשו שריין ללמדנו דלא שרי אלא דוקא כנגד ראשו מן הצד אבל לא כנגד ראשו ממש דהכי איתא בהדיא בפרק מי שמתו והיכא מנח להו אמר רבי ירמיה בין כר לכסת שלא כנגד ראשו ומשמע שם דכנגד ראשו אסור בכל ענין אפילו כלי בתוך כלי ואפילו אין אשתו עמו דוק ותשכח:
ולא חיישינן דילמא מיגנדר ונפל עלייהו. ביומא פ' בא לו כ"ג לא גרסינן האי ולא חיישינן כו' ורש"י פירש שם טעם אחר ולא חיישינן שמא יישן בהם ויפיח בהן נראה מדבריו דלא גרס גם הכא האי ולא חיישינן דילמא מיגנדר כו' דאל"כ לא הוה שביק הטעם המפורש כאן בגמרא ויפרש טעם מסברא דנפשיה והמפרש דחה טעמו של רש"י והדין עמו:
(כז א) לצפונה ליום ארבעה וכו'.—דורש כאן "ליום" כאילו היה כתוב "לויים", ולא כן במפרשים כאן.
(כז רע"א פירוש) ד"ה אמרי וכו' כגון פחותים מי"ג שנה וכו'.—אין זה מחוור, דרחוק הוא להעמיד שומרים קטנים פחותים מבני י"ג שנה. ועוד מאחר שהם קטנים, איך עונשים אותם במלקות ושריפת כסותם, אם מצאו אותם כשהם ישנים על משמרתם (כמו ששנינו במדות פ"א מ"ב)? ולא מסתבר לומר שלבן לוי דוקא היו מלקים וכסותו היו שורפים, ולא לבן כהן, דאם כן הותרה הרצועה לכהנים ויישנו על משמרתם בכל יום. לכן ברור הוא, שכל השומרים גדולים היו, אלא שהיו פחותים מעשרים שנה, שלשאר העבודות לא היו הכהנים מניחים אותם (כדאיתא בחולין כד ב). וכן השיג בבאר שבע כאן על המפרש וכתב: "דלא מטו למעבד עבודה כגון פחותים מעשרים". ומ"מ ר"ג והראב"ד והרא"ש כתבו בפירושיהם כאן. "פחותים מי"ג שנה".
חדושים
גמ׳ אמר אביי תרי מינייהו לא צריכי שימור ר"ל בלוים אלא בכהנים והיא בית הנצוץ ובית המוקד:
פירוש ד"ה אמרי התם גבי כו׳ (כצ"ל) כגון פחותים מי"ג כו׳ ועיין בפ"ק דחולין פלוגתא דר׳ וחכמים בזה ור׳ סבר אין כהן רשאי לעבודה עד שיהא בן כ׳ ע"ש:
ד"ה ר׳ נתן אומר כו׳ ואותן שני שערים דהוי כו׳. נראה דהוקשה להמפרש דילמא האי דקחשיב שמונה לא פליג אמאן דס"ל ז׳ אלא דאיהו קחשיב לבית המוקד ב׳ שערים ע"ז מסיק דלכו"ע חשבינן ליה כחד כדלעיל. ומ"ש ולדידיה קרא בלוים דוקא כתיב כו׳ ר"ל דס"ל ~כתיב~{ברכת הזבח: כתי'} דלעיל לאוסופי שנים כו׳ וכ"ד הוי ולפי שהיה לעזרה שמונה שערים וא"כ היו שומרים הלוים לחוד בכ״ד מקומות חוץ מג׳ מקומות דכהנים. ודו"ק:
הגהות
גמ׳ ואחד אחורי בית הכפורת כו׳ דכתיב למזרח הלויים ו׳ לצפונה ליום ד׳ לנגבה ליום כו':
דאמר מר אין ישיבה בעזרה כו׳ (מיימוני פ״ז מה' בית הבחירה). ועיין בתוס׳ פ׳ אלו נאמרים וביומא פ"ב:
ורמינהי ז׳ שערים כו׳ עיין בתוס׳ פ׳ בתרא דכתובות שהאריכו בזה גבי י"ג פרוכת שהיו במקדש:
והא גופא קא קשיא ומניחים אותם תחת ראשיהם ש"מ בגדי כהונה נתנו ליהנות בהם אימא נגד ראשיהם א"ר פפא ש"מ תפילין מן הצד כו׳ כצ"ל:
פירוש ד"ה תנן התם כו':
ד"ה והלוים בכ"א כו׳ כדתנן במס׳ מדות. הס"ד:
ד"ה ד׳ כו׳ מבפנים פנות כו' ומתחלת חומה. הס"ד והד"א:
ד"ה חמשה כו׳ ומסיק לה שפיר. הס"ד:
ד"ה וארבעה כו׳ מבחוץ מבחוץ קאי כו׳ (הד"א) מפרש מ"ש הס"ד:
ד"ה מנא ה"מ כו׳ בכ"א מקומות. הס"ד:
ד"ה במתני׳ תנא כו׳ הוי שומרים אלא ודאי כו' וכן כולה הס"ד:
ד"ה אמרי הני כ"ד הוו אמר אביי כו׳ ד׳ למסילה ב׳ לפרבר כו׳ הד"א:
ד"ה ואכתי כ"ב היו האיך כו' דלפרבר חד כו' אידך משום כו׳ דחשיב קרא הא׳ כו׳ שולי"ץ בלע"ז כצ"ל והד"א והס"ד:
ד"ה בכ"ד מקומות כו׳ וילמוד סתום כו׳ כצ"ל:
ד"ה ומ"ש עזרה כו׳ אפינות עזרה הס"ד:
ד"ה אמר אביי כו׳ לוים דהא כהנים כו׳ כצ"ל:
ד"ה שינה הוא כו' לבגדי קדש. הס"ד:
ד"ה אבל הילוך כו׳ כצ"ל:
ד"ה ש"מ כו׳ במס׳ יומא. הס"ד:
ד"ה ש"מ תפילין כו׳ תפילין כו׳ ונפיל עילוייהו והוי איסורא כו' הד"א:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
דף כ"ז גמ' אמרי, אין, התם דלא מטו למיעבד עבודה קרו להו רובים הכא דמטו להו למיעבד עבודה קרו להו פרחי. ופירש המפרש דהני הפחותים מי"ג שנה שאינם בני עבודה, וכן פירש הרא"ש הני דלא מטו למיעבד עבודה שלא הביאו ב' שערות יעו"ש. והנה מבואר מדבריהם דלאחר שהביאו שתי שערות הם היו בני עבודה, ולהכי הניחו אותם לישן בלילה בכדי שיוכלו לעבוד עבודה.
ולכאורה תמוה מסוגיא דחולין כ"ד דמבואר דאפילו לאחר שהביאו ב' שערות לא היו הכהנים מניחין אותן לעבוד עבודה עד שיהיו בני עשרים, וכן כתב הרמב"ם בפר"ה מכלי המקדש הט"ו, וא"כ תמוה טובא מדוע פירשו המפרש והרא"ש נגד הסוגיא דחולין שם, וראיתי אח"כ בבאר שבע שהעיר בזה ג"כ.
ועוד קשה טובא דרבי דסתים המשנה סבר שם בברייתא דאינו כשר לעבודה עד שיהא בן עשרים כמבואר דיליף מקרא, ואם כן לרבי לשיטתו ע"כ עד שהוא בן עשרים אינו בעבודה, וא"כ ראוים הם להיות מהשומרים, וממילא נקראו רובים עד עשרים שנה, ואם כן מדוע פירשו שלא כשיטת רבי. והנה לכאורה אפשר לומר דהא דסבר רבי עד שיהא בן עשרים הכוונה שהוא למצוה מן המובחר, אבל מן הדין ראוין הם לעבודה משהביאו שתי שערות וגם הלימוד מהקרא דעזרא שהביא רבי ראיה הוא גם כן שנהג כן עזרא למצוה מן המובחר, ודוגמא לזה הא דכתב הרשב"א שם ובסדר רב עמרם ז"ל שהשיב רב נטרונאי גאון ז"ל וז"ל, כך ראינו שזה שאמרו חכמים אינו עובר לפני התיבה ואינו נושא את כפיו עד שתתמלא זקנו רק מצוה מן המובחר, וכמה דאפשר למיהוי גברא מליא טפי עדיף מן ינוקא אבל ודאי במקום מבטל קדושה וכו' אפילו בן י"ג שנה ויום אחד אפשר נעשה שליח צבור דקאמרינן זה כלל כל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן. טעמא דשלא הגיע לכלל המצות, אבל בן שלש עשרה ויום אחד כי לא אפשר שפיר דמי עכ"ד יעו"ש. ויש לעיין כוונת הגאון כי כן הוא גם לענין לישא את כפיו, והיינו דבראשונה כתב גם הא דלישא את כפיו, ואח"כ מסיים רק משום ביטול קדושה, ואם נפרש דגם לישא את כפיו שהוא גדר עבודה דכהן גם כן הוא רק למצוה מן המובחר, הנה כן יש לפרש דגם לענין עבודה כן, דסבר רבי שהוא רק מצוה מן המובחר, ורבנן דפליגי עליה דרבי סברי דגם מצוה מן המובחר ליכא, אלא רק שהכהנים מצד עצמן לא הניחו לעבוד עבודה עד שהוא בן עשרים.
ואיכא נפק"מ לדינא מזה שכתב הרמב"ם בפר"ה מכלי המקדש וז"ל, כשיגדל הכהן ויעשה איש הרי הוא כשר לעבודה, אבל אחיו הכהנים לא היו מניחין אותו לעבוד במקדש עד שיהיה בן עשרים שנה, ואינו נכנס לעזרה לעבודה תחלה אלא בשעה שהלוים אומרים שירה, והראב"ד בהשגה כתב וז"ל, א"א זהו טעות גדולה שלא אמרו דבר זה במשנה אלא על לוי קטן שאינו ראוי לעבודה אלא לשיר יעו"ש וכתב מרן דהרמב"ם סבר שהוא הדין לכהן יעו"ש. ולדעתי תמוה דהלא במשנה תנן בן לוי קטן שהוא קודם שהביא שתי שערות, אבל מנין לחדש לכהן שהוא גדול ומצד דין התורה כשר לעבודה, ואם כן מנין לחדש שאינו נכנס לעזרה כיון שבר עבודה הוא מצד הדין.
וע"כ צריך לומר דסבר הרמב"ם דכיון שאין הכהנים מניחים אותם לעבוד, הנה כמו"כ אין מניחים אותם ליכנס לעזרה עד גמר עבודה, משום דלמא מיקרי ועביד, אמנם רבי דסבר דמטעם מצוה מן המובחר בעינן בן עשרים אבל אחיו הכהנים לא היו מונעים אותם מלכנס לעזרה וגם לפעמים היו עושים עבודה גם כן בשעה שדחוקה לכהנים כמו אם הרבה כהנים נטמאו או אונס אחר, דאז בשביל ביטול עבודה היו עושים את העבודה גם בקודם מבן עשרים, ולהכי בעינן שיהיו גם הפחותים מבן עשרים עומדים הכן לעבודה. ולפי"ז שפיר פירש המפרש וגם הרא"ש דהרובים הם פחותים מבן י"ג שנה ויום אחד דאינם ראוים לעבודה מן התורה, מה שאין כן אותם שהגיעו לי"ג שנה ויום אחד שראוים הם לעבודה היו ישנים כדי שיהיו ראוים לעבודה פן יצטרכו להם, ובזה אתי שפיר המשנה גם לשיטת רבי.
עוד יש לומר דסבר המפרש והרא"ש כשיטת הראב"ד שסבר דבכהן שאינו עובד נכנס לעזרה, וזהו כדי שילמדו העבודה ועומדים בעזרה בכדי לכוון להיות רגילים בעבודה כשיגיע זמן שהם יעשו את העבודה, ומטעם זה לא עשו מהם שומרים, אלא מניחים אותם לישן.
אמנם לכאורה זה תליא בשתי הלשונות שם בחולין דלחד לישנא לרבי ליכא פסול אפילו מדרבנן ולחד לישנא לרבי איכא פסול מדרבנן, ואפשר דבזה פליגי דמאן דמכשיר לרבי בדיעבד סבר שכל עיקר הדין דבעינן בן עשרים הוא מצד מצוה מן המובחר, ולהכי בדיעבד אפילו מדרבנן כשר, ומאן דסבר דלרבי פסול מדרבנן ע"כ אין זה מצד מצוה מן המובחר אלא מעיקר הדין מדרבנן.
אבל מהא דתנן במשנה שסתם רבי וקרי להשומרים רובים, ולהכהנים העובדים קורא פרחי כהונה, ע"כ מסתברא דלהכהנים מבן עשרים ומעלה לא שייך לקראותם פרחי שזה מורה על נערות, להכי ע"כ סברי אליבא דרבי דהפרחי נקראים לאחרי י"ג שנים ויום אחד, והכהנים השומרים המה קודם זמן הגדלות, ומזה מוכח כהלשון הראשון שם בחולין דרבי סבר דבדיעבד אפילו פסול דרבנן ליכא.
ובזה ע"כ יתפרש הא דאיתא בברייתא דאין אחיו הכהנים מניחים אותם לעבוד היינו דרק לעבוד אין מניחים, אבל נכנסים המה לעזרה פן יצטרכו להם לעבודה, וזה מוכרח משום דללשון זה הברייתא כולה כרבי.
ויש להעיר להרמב"ם דפוסק כרבנן ושם איתא ללשון שני דרבנן מודו דכשר בדיעבד, ואם כן מדוע לא כתב הרמב"ם דכשר בדיעבד, ואם סבר הרמב"ם כלשון ראשון הלא לרבנן פסול בדיעבד ג"כ מדרבנן, וא"כ קשה מדוע לא כתב הרמב"ם היאך הדין לענין דיעבד.
ומזה משמע דהרמב"ם פוסק גם כן כרבי, ואינו צריך לומר לענין דיעבד כיון שסבר גם כן שהוא רק מטעם מצוה מן המובחר, וזהו כלשון ראשון, ועוד דבמקום שאיכא שתי לשונות במילתא דרבנן אמרינן ספיקו להקל, ולהכי לא כתב בזה מאומה כיון שידוע דבספיקא דרבנן להקל, ופשיטא שכשר בדיעבד.
ולפי מה שמבואר אתי שפיר פירושו של המפרש ופירוש הרא"ש כמוש"נ.
והנה בספר קרית ספר להמבי"ט השמיט כל עיקר דין זה, וצ"ע.
גמ' אמרי הר הבית דאי תמה ובעי מיתיב יתיב, עזרה דאי תמה ובעי למיתיב לא מצי יתיב דאמר מר אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד. והנה הבאר שבע רוצה להוכיח דלכהנים הותרה ישיבה בעזרה ומביא ראיה מזבחים ט"ז ע"ב דאיתא שם מה יושב שאוכל וכו' והיכי אכיל יושב והא אין ישיבה בעזרה, וע"כ דלכהנים הותרה ישיבה בעזרה יעו"ש, אבל דבריו תמוהין דהרי סוגיא ערוכה יומא כ"ה דאיתא שם דלא עבדינן פייס בעזרה מפני שזקן יושב במערבה ואין ישיבה בעזרה, ולא משני הש"ס דהאי זקן הוא כהן והותרה לו ישיבה, ובזה דמביא מהא דזבחים דיושב אוכל בקדשים, הקשו בזה התוס' שם, ותירצו דשאני אכילה שהיא צורך עבודה, וגם מה שמביא הבאר שבע ראיה מזבחים י"ט גבי קידוש ידים ורגלים דפריך שם וליתיב מיתיב, היינו גם כן מפני שהוא צורך עבודה אבל פייס לא הוי צורך עבודה דאפשר לעבוד בלא פייס יעו"ש, וכמו כן איתא בשיט"מ לזבחים שם, ואדרבה התוס' בזבחים ט"ז בהגה"ה מקשים וא"ת מה ליושב שכן אסור בעזרה יעו"ש, והיינו דלכהנים אסור אשר בשביל זה יש לומר דמשום הכי מחלל עבודה.
עוד מה שכתב ראיה מקרא דכתיב ועלי יושב על הכסא בהיכל על מזוזת היכל ד', הנה שאני גבי כהן גדול כדאיתא בילקוט שמואל שדרשו מהא שישב בהיכל ד' שאותו היום מינוהו לכהן גדול, והנה התוס' בסוטה מ' ד"ה והאמר וכו', מביא בשם המדרש שוח"ט דלכהן גדול הותרה ישיבה, והקשו על זה מהסוגיא כמבואר שם, אבל פסיקא להו להתוס' דלכהנים לא הותרה ישיבה בעזרה, ומה שמביא מהירושלמי פר"ה דפסחים ומירושלמי יומא פר"ג ומירושלמי סוטה פר"ז דפריך מעלי הכהן, וע"כ כוונתו דסבר הירושלמי דהוא הדין לשארי כהנים, אבל זה ליתא שם כלל מהא דעלי הכהן ורק במדרש שוח"ט ובילקוט, ושם אמרו דזהו משום ייחוסו של כהונה גדולה, וש"ס דילן לא סבר לה כמו"ש התוס' שם בסוטה. - ומשמע דגם לכהן גדול אסור ישיבה, ושאני גבי עלי הכהן שישב על מזוזת, וכמו שנחית לזה גם הבאר שבע, וע"כ דזהו שיטת ש"ס דילן.
עוד כתב דאפשר לומר דדוקא מן דוד ואילך אין ישיבה בעזרה יעו"ש, דבריו תמוהין מסוגיא ערוכה בקדושין ע"ח דפריך שם ושמואל שוכב בהיכל ד', והלא אין ישיבה בעזרה אלא למלכות בית דוד, יעו"ש. הרי חזינן דגם קודם שבא דוד אסור ישיבה בעזרה, ועוד מחזינן דבמדרש דייקו מהא דעלי, וע"כ מוסכם היה ההלכה דאסור ישיבה בעזרה. - ומבואר דגם לכהנים יש איסור ישיבה, ורק לכהן גדול יש פלוגתא מש"ס שלנו עם המדרש, אבל לכהנים גם כן אסור ישיבה רק לצורך עבודה מותר והכא גבי מצוה דשמירת הבית שאינו צורך עבודה פשיטא שאסור, ושפיר קאמר הש"ס והאמר מר וכו' וכמוש"נ, וע"כ הא דקאמר אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד לא הוי הכוונה שאז נאסרה איסור ישיבה דזה ליתא, דע"כ נאסרה ישיבה מהללמ"מ אם הוא מדאורייתא ושכן משמע מסנהדרין ק"א, ורק לדוד ולזרעו, היינו להמלכים הבאים אחריו הותרה להם ישיבה בעזרה, ודוד עצמו החמיר על עצמו כמבואר בירושלמי שכתבנו לעיל.
ובעיקר אם הוא מדאורייתא או מדרבנן, עי' במל"מ פר"ז מבית הבחירה ובגבורת ארי להגאון שאגת אריה למס' יומא כ"ה. גמ' אמר ה' על ה' שערי עזרה, ופריך וה' שערים היו לעזרה ורמינהו ז' שערים היו בעזרה וכו'. - וקשה מדוע לא פריך מהמשנה דשקלים פר"ז די"ג שערים היו בעזרה, עי' בתוס' כתובות ק"ו שהקשו בזה, וכתבו שם בשם הר"ת דשבעה שערים היו גדולים, וי"ג הוי עם הקטנים יעו"ש, ובזה אתי שפיר הכא לענין שמירה על הגדולים דחשיבי טובא העמידו שומרים, ולא אצל הקטנים, ולזה פריך מהגדולים שהם רק שבעה.
שם, אין פוחתין מי"ג גזברין, הקשה בספר באר שבע והלא משנה שלימה שנינו בפר"ה דשקלים אין פוחתין משלשה גזברין. ומסיים בצ"ע.
ונראה דהי"ג גזברים דהברייתא לא הוו הגזברים דהמשנה דשקלים, והיינו דהגזברים דהמשנה היו ממונים על עסקי ממון כדאיתא בתוספתא דשקלים פר"ב דאיתא שם אין פוחתין משלשה גזברין ומשבעה אמרכלין וכו' ומה היו עושין אלו שבעה אמרכלין שבעה מפתחות העזרה היו בידם רצה אחד מהם לפתוח אינו יכול עד שיכנסו כולם ויפתחו. והקשה לעיל הבאר שבע והלא במשנתינו תנן דהמפתחות של העזרה בידם של זקני בית אב, - ומתרץ דהתם בשקלים מיירי במפתחות של החדרים שיש בהן ממון של הקדש, והן פודין ערכין והקדשות וכל מלאכת הקודש, והכא מיירי במפתחות העזרה של שאר חדרים שלא היה בהן ממון, עכת"ד, והמל"מ בפר"ד מכלי המקדש הביאו והוטב בעיניו.
ובזה יש ליישב הברייתא דתנא י"ג גזברים, ופירש הרא"ש בד"ה מי"ג גזברין, הממונים על העזרה יעו"ש, ומה בעי הרא"ש בזה, הלא מעזרה קא מיירי ומאי מוסיף בביאורו. - ונראה דהוקשה להרא"ש הלא שנינו במשנה דרק שלשה גזברים היו, ומדוע חשיב התנא י"ג, על זה בא לומר הממונים על העזרה, וכוונתו בצירוף אנשי בית אב שהיו גם כן גזברין על העזרה ומפתחות של עזרה בידם, והזקני בית אב היו במספר עשרה ובצירוף עם השלשה היו י"ג, והמשנה דשקלים לא חשיב רק השלשה הממונים על הממון, ועל השומה כמה הוא השיווי של ההקדש לפדיון. ולא חשיב הני גזברים שהיו ממונים על העזרה ומפתחות העזרה בידם הוא מפני שאינן קבועים, משום שהם מאנשי משמר והם מתחלפים, ומפני זה לא חשבם התנא בשקלים.
והרמב"ם בפר"ד מכלי המקדש הי"ח כתב ואין פוחתין משלשה גזברין, והגזברין הם הגובין כל ההקדשות ופודין את הנפדה מהן וכו' יעו"ש. וזהו מה ששייך להגזברין השלשה, ולא חשב הרמב"ם הגזברין של הבית אב שגם כן המפתחות של העזרה בידם היינו החדרים והלשכות שהם מלבד ממון, וזהו מפני ההתחלפות המשמר, והתחלפותם של הבית אב לא חשיב להו הרמב"ם לגזברין, ולא חשיב אלא הגזברין הקבועים וזהו ג"כ הטעם של המשנה דחשיב ג' גזברים הקבועים הממונים על הממון והפדיון של הקדש כמו שנתבאר.
שם בגמ', לא היו ישינים בבגדי קדש, שינה הוא דלא אבל הילוך מהלכים בהן שמעית מינה בגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן וכו'. - והנה במסקנא דבגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן, ולפי"ז הא דתנן במשנתינו ומניחין אותן תחת ראשיהן הוא ממש תחת ראשיהן, ולא כנגד ראשיהן, והיינו דרק אם אמרינן דבגדי כהונה לא ניתנו ליהנות בהן מוכרחים לפרש כנגד ראשיהן כמבואר בסוגיא. אבל אם אמרינן דבגדי כהונה ניתנו ליהנות שפיר מותרין להניחן תחת ראשיהן ממש. - ולפי"ז קשה להרמב"ם שפוסק בפר"ח מכלי המקדש הי"א בגדי כהונה מותר ליהנות בהן, לפיכך לובשם ביום עבודתו, ואפילו שלא בשעת עבודה חוץ מן האבנט מפני שהוא שעטנז עכ"ל. ולפי"ז קשה הא דפסק בפר"ח מבית הבחירה ה"ו וז"ל, לא היו הכהנים השומרים ישנים בבגדי כהונה אלא מקפלין אותן ומניחין אותן כנגד ראשיהן, ולובשין בגדי עצמן וישנים על הארץ עכ"ל. - וקשה טובא כיון דניתנו ליהנות בבגדי כהונה הלא מבואר בסוגיא הכא דמותרין גם להניחן תחת ראשיהן גם כן. והנה מרן הכס"מ כתב דסבר הרמב"ם דבגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן רק דרך לבישה יעו"ש, והנה אעפ"י שהסברא מצד עצמה נכונה, אבל הרי חזינן הכא דע"כ הסוגיא לא סברה להאי סברא, דהרי חזינן דרב אשי אמר לעולם תחת ראשיהן, והא דקא מיתהני מכלאים בגדי כהונה קשין הם. - מבואר דאם אמרינן בגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן מותרין ליהנות גם שלא דרך לבישה, וגם מהא דקאמר הש"ס ואיבעית אימא באותן שאין בהם כלאים אתי שפיר הא דקתני תחת ראשיהן וזהו כלשון המשנה, והרי חזינן דגם שלא בדרך לבישה מותר, וגם מהא דפריך הש"ס על לשון המשנה דתנן תחת ראשיהן שמעת מינה בגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן, ולא פריך והא הוי שלא בדרך לבישה. - והנה מכל זה חזינן דלא סבר הש"ס האי חילוקא, וא"כ הרמב"ם דכותב להדיא דהכוונה בגדי כהונה לבד מהאבנט שהוא כלאים, א"כ בהני בגדים דליתא בהו משום כלאים אמאי כתב שמניחין כנגד ראשיהן, שהוא היפך מלשון המשנה.
ועוד שסותר את דבריו ממה שכתב בפיה"מ והוא שכתוב בפיה"מ וז"ל, ומה שאמר בבגדי כהונה מניחין אותן תחת ראשיהן רצה לומר כנגד ראשיהן וכן ביאר הגמ' שאינם יכולים להניחם תחתיהן לפי שבגדי כהונה יש בהם שעטנז אינו מותר ליהנות בהם אלא בשעת עבודה בלבד, ובגדי כהן הדיוט יש בהם שעטנז ר"ל האבנט עכ"ל. הרי כתב בהדיא דכל עיקר האיסור הוא משום האבנט, ומטעם זה כתב שם בהלכה דבגדי כהונה ניתנו ליהנות בהם באופן שמסיר האבנט, ואם כן לאחר שהסיר ממנו האבנט הרי מותר גם ליהנות מהם ולהניחן תחת ראשיהן כמו שמבואר בסוגיא, ותמוה טובא מדוע כתב שצריכין להניחן כנגד ראשיהן דהיינו הבגדים חוץ מן האבנט, וזה תמוה טובא - לפי מה שכתב הרמב"ם בפיה"מ וצע"ג.
ונראה לפי מה דאמר רב בקדושין נ"ד אמר רב חזרנו על כל צדדין של ר' מאיר ולא מצינו הקדש בשוגג אין מתחלל במזיד מתחלל ומשנתינו בכתנות כהונה שלא בלו הואיל וניתנו ליהנות בהן לפי שלא ניתנה תורה למלאכי השרת, ופירש"י שלא ניתנה תורה למלאכי השרת שיהיו הכהנים זריזים כמלאכים להפשיטן בגמר העבודה כהרף עין, יעו"ש. ולכאורה קשה הא ע"כ הרי זה אינו מתכוון, ודבר שאינו מתכוון מותר, וגם פס"ר לא שייך בדבר שאי אפשר והרי זה כהא דפסחים כ"ה לא אפשר ולא קא מכוין שמותר, וע"כ צריך לומר דחשו גם לאפשר ולא קא מכוון, ותליא בפלוגתא דר' יהודה ורבי שמעון, דלרבי יהודה אסור, ולר"ש מותר. והנה רב סבר כר' יהודה דדבר שאינו מתכוון אסור כדאיתא בכתובות ו' ע"א, ולפי"ז כיון דחשו לאפשר ולא קא מכוון דאסור, להכי הוי תנאי בי"ד גם על זה, והתירו לבגדי כהונה ליהנות בהן. - אמנם למ"ד דבר שאינו מתכוון מותר ולפי"ז באפשר ולא קא מכוון לא צריכין לתנאי בי"ד להתיר הנאה וממילא תליא בזה דרק אם היו מלובשין בבגדי כהונה ואפשר לפושטו, אבל לא קא מכוון ליהנות בהן מותר אבל לאחר שהפשיטן לבגדי כהונה אסורין ללובשן משום דזה הוי מכוון ממש, וזה אסור.
ובזה אתי שפיר שיטת הרמב"ם והיינו דהרמב"ם מפרש דהסוגיא הכא סברה דאינו מכוון לאיסור גם כן אסור, וממילא אפשר ולא מכוון גם כן אסור, ומטעם זה ע"כ הוי התנאי בי"ד להתיר לגמרי - דאין לומר דרק באינו מכוון מותר דליתא דכיון דגם זה שצריכין לתנאי בי"ד להתיר ממילא לגמרי מותר ואפילו לאחר שהפשיטו מותרין ללבוש הבגדי כהונה להנאתן גם כן, וממילא לאחר שפשטו מהם הבגדי כהונה כמו הכא שהולכים להיות ישנים מותרין להניח הבגדי כהונה ג"כ תחת ראשיהן. - אמנם הרמב"ם דסובר דבר שאינו מתכוון מותר ממילא אפשר ולא קא מכוון גם כן מותר, ממילא בשביל סברא זו דלא ניתנה תורה למלאכי השרת לא צריך לתנאי בי"ד להתיר הנאה לבגדי כהונה - וממילא מותרין ליהנות בהן רק טרם שהפשיטו. מטעם דהרי זה בגדר אפשר ולא מכוון.
אמנם לאחר שהפשיט הבגדי כהונה אסורין ללובשן מטעם דהרי זה בגדר מכוון ממש, ולהכי כתב הרמב"ם כנגד ראשיהן.
וע"כ הא דכתב הרמב"ם בפיה"מ דמותר להניחן תחת ראשיהן מלבד האבנט, זהו שמפרש המשנה לפי הסוגיא דהכא דע"כ אזלא לשיטה זו דאפשר ולא מכוון אסור, אבל לדינא כיון דסבר אפשר ולא מכוון מותר, ממילא באופן שמכוון בהדיא כגון להניחן תחת מראשותיו אסור, ולהכי כתב כנגד ראשיהן. אעפ"י שפוסק דבגדי כהונה מותר ליהנות, וכמוש"נ.
ובזה יש ליישב הא דהקשו התוס' בקדושין ס"ו ד"ה הקם להם בציץ, פירש בקונטרס ואע"ג דלאו שעת עבודה היא, הא אמרינן לעיל דבגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן, וקשה דאדרבה משמע מהתם דמיד שהיו יכולין להפשיטן שהיו זקוקין להפשיטן מדקאמר לא ניתנה תורה למלאכי השרת משמע דשלא לצורך אסור יעו"ש. - אבל אפשר לומר כמו שכתבנו דשיטת רש"י דלרב לשיטתו דסבר אפשר ולא קא מכוון אסור, ממילא היתה תנאי בי"ד להתיר הנאה לגמרי, ומטעם זה מותר ללבוש הציץ גם שלא בשעת עבודה.
ואדרבה להרמב"ם תקשה דכיון דבאופן דמכוון ממש אסור, וא"כ היאך מותר ללבוש הציץ, וע"כ דסבר כשיטת הר"ת דשאני ציץ דמותר גם שלא בשעת עבודה. ולפי מה שפירשנו מיושב גם מה שהקשה הבאר שבע דרב סבר דבגדי כהונה אסור ליהנות ותקשה מהך ברייתא יעו"ש, ולפי מה שפירשנו אתי שפיר דכיון דזה תליא בפלוגתא דתנאי וכמוש"נ.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
אמרי התם. גבי שמירה דלא מטו למעבד עבודה שלא הגיעו לעשות עבודה כגון פחותים מי''ג שנה קרי להו רובים כלומר נערים הכא דמטו למיעבד עבודה שכל אותם שישנים שם בבית המוקד ראויין לעבודה דבשביל כך הם ישנים שם כדי שיהיו מזומנים למחר לעבודה ביום עבודתם דכל משמרה מתחלקת לו' בתי אבות כנגד ששת ימי שבוע ובשבת עובדין כולן ביחד וחולקין ביחד קרי להם פרחי בחורים שלא הגיעו עדיין לכלל זקנה: תנן התם. במס' מדות (דף לד.): והלוים בכ''א מקומות ה' על ה' שערי הר הבית. ה' שערים שהיו לו להר הבית כדתנן במסכת מדות: איבעה על ארבעה פנותיו מבפנים . פנות אנגל''ש למקום שכלה החומה ומתחלת חומה: ה' על ה' שערים . שהיו לו ולקמן פריך משבעה שערים שהיו לעזרה דתנן במסכת מדות (שם) ומסיק לה שפיר: וארבעה על ארבעה מבחוץ. [מבחוץ] קאי בין אשערים בין אפנות ולקמן מפרש מאי שנא: הר הבית היה ה' מאות אמה על ה' מאות אמה ובכלל אותו חשבון היה חשבון העזרה מאה ושלשים וחמשה על אורך מאה ושבעה ושמונים ובמסכת מדות מפרש היכי הוה הר הבית חמש מאות אמה על ה' מאות אמה רובו מן הדרום שני לו מן המזרח שלישי לו מן הצפון ומיעוטו מן המערב והכי פירושו העזרה היתה באמצע הר הבית אלא שלא היתה ממוצעת מכל וכל דרוב הר הבית בדרומו של עזרה שני לו מן המזרח כלומר הר הבית מתמעט מכל צדדיו דרובו היה בדרום עזרה ושני פחות היה בו אצל מזרח ועוד שלישי פחות מן הצפון ועוד פחות מן המערב אחורי בית קדש הקדשים: מנא הני מילי. דבעינן כ''א שומרים בכ''א מקומות: במתני' תנא למזרח הלוים ששה לצפונה לוים ד' לנגבה לוים ד' וגו'. קרא במשכן כתיב בימי דוד בדברי הימים וקא מני קרא את השומרים שהיו שומרים את המשכן ובקרא לא נחית למנין כהנים ומדחשיב לוים כ''א ללמדנו שבכ''א מקומות היו דאי בחד מקום היה מיירי אמאי בצד מזרח ששה בתרי סגי ומשום צוותא בחד מקום הוי שומרים אלא ודאי ה''ק למזרח לוים צריך ששה (וכולה) מקומות וכן כולהו: אמרי הני כ''ד הוו אמר אביי ה''ק ולאסופים שנים. כלומר קרא דקא חשיב שנים שנים בשביל סוף פסוק כפל את לשונו כאדם המדבר וכופל את לשונו וה''ק וללשכות התוספות במשכן שנים שנים יהיו בכל עת אחר כך הוא אומר לפרבר למערב ד' למסלה שנים לפרבר ומעיקרא כשהקשה הש''ס כ''ד הוו היה סבור דשנים לא לשון כפל אלא דוקא ומתרץ דודאי לאו דוקא הם דא''כ היה לו לכתוב ארבעה ולמה יכתוב שנים שנים אלא ודאי כפל לשון כמו שפירשתי: ואכתי כ''ב היו היאך דלפרבר חד הוא אידך משום צוותא הוא דאזיל יתיב גביה. אבל למערב לפרבר ד' דלא בעי צוות שהרי ארבעה הן באותה רוח ואין כל אחד צריך לצוות שהרי חבירו שומר באותו צד אבל הכא אותן שנים דקחשיב קרא האחד בשביל צוות שולי''ץ בלע''ז: כמ''ד כלפי בר: ואיבעית אימא. קרא דקחשיב ב' ב' דוקא כתיב ולא כפל לשון וגם שנים לפרבר: ותלתא דכהנים. והשאר של לוים ויותר משלשה לא מצינו לרבויי גבי כהנים דלא מצינו בכהנים יותר מג' שמירות דכתיב שומרי משמרת למשמרת: [בכ''ד מקומות כו']. וילמוד סתום מן המפורש: וזה אחד מהן. זהו מפורש מכולן לכך נקיט ליה במילתיה: מ''ש הר הבית דעבדינן שמירתן מתוכן . בין אפנות בין אשערים: ומ''ש עזרה דעבדינן שמירתן מבחוץ. בין אשערים בין אפנות עזרה: דאי תמה. כלומר היה עייף מלעמוד לא מצי יתיב: דאמר מר כו' עבדינן מבחוץ. דאי הוו מתוכן לא מצי יתבי וא''א לעמוד כל היום: אמר אביי תרי מינייהו לא בעי שימור. לוים דהא כהנים בג' שמרי להו ומה ניהו שער בית המוקד ושער בית הניצוץ ובחשבון הז' שערים קא חשיב להו מתני' דמדות (שם): ומז' אמרכלין. שרי הכל כלומר ממונין אף על הגזברין: ר' נתן אומר אין פוחתין מי''ג גזברין כנגד י''ג שערים. גזברין הם השוערים וזהו הלשון נמי איכא בספרי וכו' ור' נתן היא ופרושי קא מפרש לה למה היו י''ג ואותם ב' שערים דהוה בבית המוקד חשבי להו כחד הואיל וגבי הדדי הוו קיימי אלמא איכא מ''ד תמניא הוו ולדידיה קרא דוקא בלוים כתיב ולא בכהנים: אלמא איכא למ''ד תמניא הוו. ותלתא תנאי נינהו: שינה הוא דלא. שמא יפיח בהן וגנאי הוא לבגדי קדש: אבל הילוך מהלכין בהן. אפילו שלא בשעת עבודה: ש''מ בגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן. שע''מ שיהנו בהן אפילו שלא בשעת עבודה הקדישום מתחלה ותנאי ב''ד הוא ופלוגתא היא במסכת יומא (דף סט.): הוא הדין דאפילו הילוך נמי אסור והא דקתני לא היו ישנים משום דבעי למתני סיפא אבל פושטין כו'. איירי באיסור שינה: ש''מ בגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן. מדקתני תחת ראשיהן: אלא אימא נגד ראשיהן. . [אצל ראשיהן]: אמר רב פפא ש''מ תפלין מן הצד שריין ולא חיישינן דילמא מיגנדר ונפל עלייהו. כלומר מדשרינן איסורא דאורייתא דהיינו בגדי קדש דאסור ליהנות בהן שלא בשעת עבודה ואף על פי כן שרינן ליה להניח תחת מראשותיו שלא כנגד ראשו ולא גזרינן שלא יתגלגלו ויבואו כנגד ראשו ונמצא מועל ובא לידי איסורא דאורייתא שמע מינה תפלין מן הצד מותר להניחן בין כר לכסת שלא כנגד ראשו ולא חיישינן דילמא מיגנדר ונפיל עליהן והוי איסורא דרבנן דדמי לבזיון שיהא ראשו מונח על התפילין כלומר מדשרי דבר שיוכל לבא לידי איסור דאורייתא כ''ש דאית: לן למישרי איסור שאין יכול לבא אלא לידי איסור דרבנן: ה''נ מסתברא דכנגד ראשיהן. קחשיב דאי ס''ד תחת ממש נהי דניתנו ליהנות בהן ומש''ה מותר לישן בזמן שהן תחת ראשו ואיסור שמא יפיח בהן לא הוי אלא בזמן שהוא לבוש דאז הוא גנאי אבל אם הן בין כר לכסת ליכא איסורא דשמא יפיח: תיפוק ליה דאסור משום בגדי כלאים. וה''נ יכול לתרץ לעיל כשתירץ ה''ה דאפילו הילוך נמי לא ואיידי כו' אלא שיוכל לדחותו כדדחי ליה הש''ס לקמן: