דף קה - ב
למחרת [7] מביא אשמו ולוגו עמו, ומתנה ואומר:
אם מצורע הוא, זהו אשמו וזה לוגו; ואם לאו, אשם זה יהא שלמי נדבה, ולוג השמן יהא לנדבת שמן, כי מתנדבין שמן. [1]
ומאחר שספק אשם ספק שלמים הוא, הרי זה עושה בו כמעשי אשם מצורע וכמעשי שלמים:
ואותו אשם שמביא טעון שחיטה בצפון [כי אשם קדשי קדשים הוא, ושחיטתו בצפון העזרה], ומתן בהונות מן הדם כאשם מצורע, וסמיכה ונסכים, [2] ותנופת חזה ושוק כשלמים, ונאכל לזכרי כהונה בלבד כדין אשם, וליום ולילה בלבד כדין אשם.
[המשך הגמרא הוא מרבנן סבוראי:
ואף על גב דקאמר מר בשחיטת קדשים [היינו מסכת זבחים] בדף עו ב:
אימר דאמר רבי שמעון מייתי ומתני לכתחילה, רק גבי מצורע כי צריך הוא לזה לתקוני גברא [לתקן את עצמו] שיהא ראוי לאכול בקדשים, אבל בעלמא בספק קרבנות - דיעבד אין [אכן יכול הוא להתנות, וכגון שנתערב קרבן אשם בקרבן שלמים, כיון שאם לא יקריב ויתנה, נמצא שיהא צריך להמתין עד שיסתאב] אבל לכתחילה לא; מכל מקום:
הני מילי שלכתחילה אין הוא מביא, גבי שלמים [היינו במצורע זה שקרבנו ספק אשם ספק שלמים הוא, או שנתערב אשם בשלמים] ונמצא דקא ממעט באכילתן של השלמים, כי השלמים נאכלים לשני ימים ולילה, ואילו האשם נאכל ליום ולילה בלבד, דהוו להו מביא קדשים לבית הפסול, כי לאחר יום ולילה לא יוכל לאוכלו כי שמא אשם הוא והוי נותר, ולא הותר לו אלא לתקוני גברא -
אבל בספק מנחות [היינו שמביא מנחה ואינו יודע איזו מנחה זו אם של נדר אם של נדבה] אפילו לכתחילה מביא ומתנה.
עד כאן מרבנן סבוראי].
אמר הקשה ליה רב פפא לאביי:
ולרבי שמעון, דאמר: מחצה חלות ומחצה רקיקין יביא, ולשיטתו נתבאר לעיל שהוא מביא עשר חלות ועשר רקיקין ומתנה שיהיה חלקם לנדרו וחלקם לנדבתו, וכן מביא הוא שני לוגי שמן, שהרי כל מנחה טעונה לוג שמן, והשתא תיקשי:
הא קא מייתי עשרון אחד משני עשרונין ולוג אחד משני לוגין, כלומר, הרי בהכרח נתקדשו החלות בכלי אחד והרקיקים בכלי אחר; והיות ולרבי שמעון יש לו לחוש שמא נדר עשרון סולת מחצה חלות ומחצה רקיקין, נמצא שמנחה זו באה ממה שנתקדש בשני כלים. [3] ומשנינן: הרי שמעינן ליה לרבי שמעון עצמו, דאמר: [4]
אם הביא עשרון אחד משני עשרונות [שהביא שני עשרונות, ואמר: חציו של זה וחציו של זה לחובתי, והשאר נדבה] ולוג אחד משני לוגין, יצא.
מוסיפה הגמרא להסביר לפי רבי שמעון, ומיקמץ היכי קמץ [האיך יקמוץ] שתהא הקמיצה מועילה לכל האופנים!? [5]
ומפרשינן: דמתני ואמר לאחר שקמץ קומץ אחד מעשר החלות וקומץ שני מעשרת הרקיקין:
אי חלות לחודייהו ורקיקין לחודייהו הוא דאמרי, כי אז:
הא דקא קמיצנא מחלות: ליהוי אחלות, ודקא קמיצנא מרקיקין: ליהוי ארקיקין [אם נדרתי חלות לבד או רקיקים לבד, הרי מה שקמצתי מן החלות יהא על החלות שהן חובה או נדבה; ומה שקמצתי מרקיקין - שאף הם חובה או נדבה - יהא על הרקיקין].
ואי מחצה חלות ומחצה רקיקין הוא דאמרי, כי אז:
הא דקא קמיצנא מחלות: ליהוי אמחצה חלות ומחצה רקיקין, ודקא קמיצנא מרקיקין: ליהוו אמחצה רקיקין ומחצה חלות, [ואם נדרתי מחצה חלות ומחצה רקיקין, ונמצא שמתוך עשר החלות מחצה חובה ומחצה נדבה וכן ברקיקין, הרי מה שקמצתי מן החלות יהא קומץ על מנחת החובה שלי - שהיא מורכבת ממחצה חלות ומחצה רקיקין, ומה שקמצתי מן הרקיקין יהא על מנחת הנדבה שלי שהיא מחצה רקיקין ומחצה חלות].
ואולם מקשה הגמרא, כיצד יכול הוא לקמוץ מן החלות לבד על מנחה המורכבת מחלות ורקיקין כאחד:
הערות
[7] ביאור לשון למחרת, ראה ברש"י ובתוספות, וקצרנו בכל ענין זה משום שאין זה מקומו.
[1] בגמרא בזבחים עו ב מתבאר כיצד הוא עושה עם אותו לוג שמן שהוא ספק שמן של מצורע, ספק מנחת שמן הטעונה קמיצה.
[2] רש"י כתב: וסמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק כחומר שלמים; והנה סמיכה באשם מצורע מחלוקת היא, ואף טעון הוא נסכים לכולי עלמא ; וראה בזה בתוספות בד"ה וסמיכה.
[3] לשון רש"י הוא: ולרבי שמעון דאמר מחצה חלות:. ומוקמא מתניתין אליביה וכגון דמייתי ומתני, שיצטרפו חלות מעשרון זה לפי מה שנדר, ורקיקין מעשרון זה לפי מה שנדר, הא קא מייתי השתא עשרון אחד משתי עשרונות, וקא מערב שתי מנחות בהדי הדדי, ואיהו לא נדר אלא חדא מנחה לאיתויי חד עשרון וחד לוג ומיפלגיה לחלות ורקיקים; וכוונתו נתפרשה בספרי אחרוני זמננו כפי שנתבאר בפנים. אך יש לעיין: למה פשיטא לן שהחלות והרקיקין נתקדשו בשני כלים! ? אם משום שלא היתה במקדש אלא מידת עשרון ולשני עשרונות צריך שני כלים, הרי לרבי שמעון עצמו מידת היבש לא נתקדשה וכמו שהביאו התוספות; ואם משום שהחלות בלולות בשמן והרקיקים לא, ואינו יכול לקדש כאחת, כי הרי נותן הוא שמן בכלי קודם לנתינת הסולת; אם כן תיקשי בכל מנחת מאפה תנור הבאה מחצה מחצה, איך מביא הוא מנחה משני כלים. ועוד, וכי אי אפשר להביא מנחה שנתקדשה בשני כלים, והרי למאן דאמר מידת יבש נתקדשה, כשהיה מביא מנחה של יותר מעשרון אחד היה מקדש את המנחה בשני כלים. ועוד, מה מקשה הגמרא על השמן, אם משום שלא היתה במקדש מידה גדולה משל לוג, ומידת הלח הרי נתקדשה לכולי עלמא; אם כן תיקשי בכל הנסכים שיש בהם יותר מלוג שמן, איך היה מקדשם.
[4] רש"י כתב: לא איתפריש לן היכא ; והתוספות ביארו מקור דבר זה מדברי רבי שמעון, ודבריהם צריכים ביאור, כמו שעמד עליהם במנחת אריאל; וראה עוד מקור באור שמח מעשה הקרבנות יז י.
[5] כלומר, הניחא לחכמים שאין אלא צד ספק אם נדר מנחת מאפה תנור כולה חלות או כולם רקיקים, אם כן יקמוץ ממנחת החלות שהוא מביא - שהיא מנחת חובה או נדבה - קומץ אחד, וקומץ שני יקמוץ ממנחת הרקיקין שאף היא או מנחת חובה או מנחת נדבה; אבל לרבי שמעון שנצטרף ספק שמא נתחייב חלק חלות וחלק רקיקין, בזה קשה לגמרא האיך הוא קומץ, וכפי שיתבאר בהמשך הגמרא.
ה"ג ואותו אשם טעון שחיטה בצפון ומתן בהונות וסמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק ונאכל לזכרי כהונה ליום ולילה כלומר ואותו אשם טעון שחיטה בצפון כדין [אשם] דאשם מצורע גמור דשחיטתו בצפון דאפי' יהא שלמים שלמים לא נאסר (שחיטתן) [אם נשחטו] בצפון ומתן בהונות כחומר דאשם וסמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק כחומר דשלמים דרמינן עליה חומרא דתרוייהו. וה"ה הכי נמי מתני לקרבן נזירותו כשמביאו לסוף ק"כ יום אלמא דרבי שמעון אית ליה מתני:
האי פירוש דספר' הכי גרסינן אף על גב דקא מפרק מר בשחיטת קדשים אימור דאמר ר' שמעון מייתי ומתני לכתחילה לתקוני גברא אבל בעלמא כו'. דהכי תנן בשחיטת קדשים היינו במסכת זבחים בפרק כל הזבחים אשם שנתערב בשלמים ר' שמעון אומר שניהן ישחטו בצפון ויאכלו כחמור שבהן ליום ולילה. אמרו לו אין מביאין קדשים לבית הפסול ואמרינן בגמרא אפי' תימא ר' שמעון כי אמר שמעון דאיעבד אבל לכתחלה אסור לערבן לפי שאין מביאין קדשים לבית הפסול דהא שנתערבו תנן וקתני בתר הכי איתיביה ר' שמעון אמר למחרת מביא וכו' דמשמע דאפי' לכתחילה קאמר וקא מפרק ליה שאני התם אמאי מביא לכתחלה ומתני דתקוני גברא הוא שמכשיר האי מצורע להאכילו בקדשים דאי אפשר דלא לייתי קרבן להכי מתני אבל בעלמא דלית ביה משום תקוני גברא כגון שלמי' שנתערבו בזבח אחר לא מצי (מתני) [לערב ולהתנות] לכתחלה:
משום דקא ממעט באכילת שלמים. דשלמים נאכלין לב' ימים ולילה א' אחר כי נתערבו ויאכלו כחמור שבהן הנותר למחר ישרפנו ועדיין יש להן זמן לאכילתו ומביא קדשים לבית הפסול אבל מנחות שלא ידע מה פירש אפי' לכתחלה מצי מתני דהכא ליכא למימר דממעט באכילתן דכולהו מנחות אין נאכלות אלא ליום ולילה והלכך גבי מנחות כדפרשינן לעיל:
לר' שמעון דאמר מחצה חלות ומחצה רקיקים יביא וקא מתני ט' חלות ורקיק אחד לחובתי ונמצא דקא מייתי עשרון אחד מב' עשרונין דבעינן דקא מייתי עשרון א' לחלות ועביד מיניה חלה אחת וט' רקיקין. והשתא כי מתני הכי נמצא דמצטרף מעשרון דחלות ומעשרון דרקיקין חד עשרון לחובתו. ולוג א' מב' לוגין דהא בעשרון דחלות איכא חד לוג ובעשרון דרקיקין חד לוג וכי מתני הכי הוי בעי חד לוג בין החלות ורקיקין לחובתו. והאי פירוש שכתוב בספרים הכי הוא דהוה בעי חד עשרון וחד לוג דמאן דנדר מנחה סתם ובעי להביא מחצה חלות ומחצה רקיקין דחדא מנחה הוא חייב לאתויי עשרון אחד ולעביד מההוא עשרון חלות ורקיקים והכי נמי חד לוג בין החלות ורקיקין דחד עשרון נינהו והשתא מייתי ב' עשרונין וב' לוגין וקא מצרף לחובתו מעשרון ולוג דחלות ומעשרון ולוג דרקיקים דבין תרוייהו הוי חד עשרון לחובתו:
א"ל ודאי מצי עביד הכי לצרף חובתו מב' עשרונים דשמעינן ליה לר' שמעון בברייתא דאמר אם הביא עשרון א' מב' עשרונים כגון דאם נדר עשרון א' ולוג א' והקדיש ב' עשרונים בב' כלים והפריש מהן חצי עשרון מכלי זה וחצי עשרון מכלי האחר דמהני ב' עשרונים הפריש חד עשרון לחובתו והכי נמי עביד מב' לוגין יצא:
ומיקמיץ היכי קמיץ דכי קא מייתי עשרון לחלות ועשרון לרקיקין הא איכא למימר דמחצה חלות ומחצה רקיקי אמר דהיינו חד עשרון ולא בעי אלא חד קומץ מתרויהו:
לעולם דקמיץ ב' קמצין חד מחלות וחד מרקיקין ומתני ואמר הכי אי חלות לחוד ורקיקין לחוד אמרי וכו' אי מחצה חלות ומחצה רקיקין אמרי ההוא קומץ דקמיצנן מחלות לחודייהו ליהוו כאילו קמצתי חד קומץ מחלות ורקיקין בהדדי דהך תנאי מהני (להני) דדמי כאלו קמץ חד קומץ לחוד מתרויהו:
(א') [ופרכינן] והך תנאי מאי אהני ליה הא בעי למקמץ חד קומץ בין חלות ורקיקין והשתא קמיץ מחלות על רקיקין ומרקיקין אחלות דהא קמיץ ב' קמצין:
(קה ב) שמעינן ליה לר"ש דאמר אם הביא עשרון א' משני עשרונות וכו' יצא.—נראה דהיינו דוקא בשעת מדידה היו שני עשרונות נפרדים, אבל אח"כ לקח מחצה מזה ומחצה מזה ונתנן בכלי אחד וקמץ משם - דוקא באופן זה מכשיר ר"ש, אבל אם קמץ בעוד שהיו בשני כלים אף ר"ש מודה דפסול, כדתני בתוספתא פי"ב ה"ה: "הרי עלי עשרון אחד להביא בשני כלים כופין אותו ויביא שני עשרונים בשני כלים דברי ר' יהודה ר' שמעון פוטר שלא התנדב כדרך המתנדבים". ומזה מוכח דאם הביא עשרון אחד בשני כלים וקמץ מאחד מהם על שניהם - לר"ש לא יצא אפי' בדיעבד.
(שם) דקא קמיצנא מחלות ליהוי אמחצה חלות ומחצה רקיקין וכו'.—נראה דכהן הקומץ צריך לדקדק כשהוא קומץ מחלות, שיקח את כל הקומץ מחלה אחת; וכן כשהוא קומץ מרקיקין, שיקח את כל הקומץ מרקיק אחד; דאם לא כן עדיין לא יצא ידי נדרו, דשמא נדר להביא חלה אחת וט' רקיקין, וכשהוא קומץ משתי חלות הרי הקומץ חסר, וכן כשהוא קומץ משני רקיקין שמא נדר להביא רקיק אחד וט' חלות.
רש"י ד״ה אימור דאמר כו' לכתחלה לתקוני כו׳ כצ"ל:
ד״ה אבל בעלמא כו' לכתחלה לא הס״ד:
ד״ה הא קא מייתי כו' ואיהו לא נדר כו׳ כצ״ל:
ד"ה והא בעי כו' חלות ורקיקין כו׳ כצ״ל:
תוס׳ ד״ה ותנופת חזה ושוק תימא דלא תני כו׳. ואפשר ליישב דליכא למימר דליתני נמי תנופה מחיים ותנופת חזה ושוק לאחר שחיטה כיון דכל אלה לא עבדינן אלא משום תקוני גברא ודי בתנופה אחת ושלמי יחיד נתמעט לעיל דס״ב ע״ב מתנופה מחיים ואי כוונת התוספת דליתני תנופה מחיים ולא תנופת חזה ושוק כיון דעבדינן בכל חומר דאשם מ״ה עבדינן תנופה כחומר דשלמים נמי:
ד"ה ונאכל ליום כו׳ לעשו׳ תקנה כו׳ כצ״ל:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
הגהות
רש״י ד״ה ר׳ שמעון אומר כו׳ אשמו וכו׳ ושחיטתו כו׳ הד״א:
ד״ה ונאכל כו׳ אשם הוא הס״ד:
ד"ה אימור כו׳ ומתני לכתחילה תקוני כו׳ הד״א:
ד"ה שמעינן ליה נדבה יצא ולא כו׳ הד״א:
ד״ה והא בעי כו׳ קומץ אחר הס״ד: ואח"כ ד״ה שמעינן ליה כו׳ באות מצה מותר כו׳ הד״א:
תוספות ד"ה אשם זה כו׳ מקומן דאשם כו׳ את דמו אחד כו׳ דמו של פר כו׳ דאורייתא הוי באקופי ידיו כו׳ שלמים בין אשם מצורע טעונים כו' כצ"ל:
ד״ה ותנופת כו׳ מחיים דבעי אשם כו׳ כצ״ל:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
ד עמוד ב' אימור דאמר ר"ש משום תקוני גברא אבל בעלמא דיעבד אין לכתחילה לא, מבואר מזה דבמקום דליתא תקוני גברא גם ר"ש מודה דאין מביאין קדשים לביה"פ, ובזה ניחא בפסחים פ"ט דקאמר דלא מצי להתנות בשלמים משום דאין מביאין קדשים לביה"פ, ומשמע דלכו"ע הוא, והיינו דליכא שם תקוני גברא, דאם ספק אם הוא מחויב כפסח, ממילא פטור הוא, ואין זה דומה למצורע שטעון להכשירו באכילת קדשים, ולהכי קאמר הש"ס סתמא אין מביאין קדשים לביה"פ, וכמו כן לתקוני הקרבן כמו אשם שנתערב בשלמים, עי' תוס' לעיל י"ט, וביומא ע"ד, והיינו משום דהבהמה כבר נתקדשה, ותקנת רעי' לית לי' לר"ש, והרי"ז כתקנת גברא, מפני התיקון קדשים שיש בזה, ויש לעיין בביצה י"ט דקאמר אין מביאין קדשים לביה"פ, ולא קאמר היאך לר"ש, והיינו גם כן לפי מה שמבואר הכא דר"ש ג"כ לא קאמר דמביאין אלא בדיעבד לתקוני גברא או לתקוני קדשים.
בדין מיעוט אכילה לפניו
א פסחים קכ"א ברכת הפסח וכו' ופי' הרמב"ם א"נ נדרים ונדבות שהקריב ערב הפסח וכו', ומוכח מזה דקריבין נו"נ בער"פ, וכן מבואר בפסחים נ"ח, וקשה הא לראב"ע דסבר דאכילת פסחים נאכל עד חצות, ולאחר האכילה דפסח שוב אסור לאכול מטעם אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, וא"כ הרי ממעט באכילתן של הנו"נ, דהיינו מחצות הלילה עד הבוקר, ואעפ"י ששלמים נאכלין גם ליום מחר, אבל עכ"פ ממעט זמן אכילה מחצות הלילה עד הבוקר, ולפי מה שכתב החכ"צ בסי' קנ"א משמע לכאורה דגם זה נקרא מיעוט, והנה באמת במה שכתב שם החכ"צ אין שם מיעוט של אמצע הזמן, אלא מדבר שם במיעוט היום שקודם הלילה דכתב שם לפרש כוונת רש"י בפסחים פ"ח ע"ב דבספק פסח וספק שלמים איכא מיעוט אכילה דיום הזבח, משום דהפסח אינו נאכל ביום זבחו עד הלילה, וממילא בשלמים ספק פסח ממעט באכילה דיום הזבח, ושם לא מיירי בהפסק אכילה שהוא באמצע אכילה. וממילא יש מקום לחלק ולומר דדוקא במיעוט שהוא בסוף הזמן או בהתחלת הזמן נקרא מיעוט, אבל באופן שהתחיל באכילה לא איכפת לן במיעוט שמפסיק באמצע, ויש סברא לזה דע"כ לא אמרה תורה שיאכל בלי הרף, וכשיאכל אדם לשבעה בלאו הכי מחויב להמתין עד שירעב, בכדי שלא יאכל אכילה גסה שאינה נחשבת אכילה אצל קדשים דבעינן למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלים, וממילא ההפסק שמחצות עד הבוקר אינו נחשב למיעוט אכילה, כיון שבלאו הכי מחויב להמתין עד שישיג תאות אכילה.
ב אמנם מלבד זה דברי החכ"צ בעצמן יש לתמוה דלכאורה מה שייך מיעוט אכילה ביום הזבח, דהלא אף שאמרה תורה ביום זבחו יאכל, אבל הרשות נתנה לו לזבוח סמוך לשקיעה"ח אשר לא יספיק לאכול עד הלילה, וא"כ ע"כ לא הקפידה תורה על יום זה, ורק היתר אכילה אמרה תורה, דהיינו אם שחט ביום בעוד מועד מותר לאכול גם ביום זה, אבל עכ"פ לא שייך כאן מיעוט אכילה, וממילא בספק פסח ספק שלמים יכול לשחוט באחרונה סמוך לשקיעה"ח, ולזה הורשה לו מה"ת.
ג אולם נראה להצדיק את החכ"צ בזה, והוא דיש לומר דכל עיקר הקפידא דמיעוט באכילה שייך רק מזמן ההיתר, דהיינו אחרי השחיטה והזריקה, ולזה אמרה תורה אשר ביום זבחי יאכל דהיינו שיהיה הקרבן ראוי להיות נשחט ונזרק באופן שיהיה האפשרות להיות נאכל גם ביום זבחו, אבל אם אינו ראוי לזה הוי עיכוב בדין, וכמו בעלמא כל הראוי לבילה וכו', והכא בפסחים אם מצד ספק אינו ראוי להיות נאכל ביום זבחו הוי מיעוט באכילה ואסור, וגם אם אינו ראוי מצד ספק נקרא אינו ראוי כמבואר בב"ב פ"א, עי' תוס' פסחים ע"ג.
ד אבל יש לדייק מסוגיא דפסחים שם פ"ט דפריך ונתני במותר הפסח וכו', וקשה דלפי דברי החכ"צ מאי פריך הא איכא מיעוט באכילתו, והיינו דמותר פסח דין שלמים עליו ונאכל ליום ולילה, והכא משום ספק פסח אינו נאכל ביום כדין פסח, ואם כן איכא מיעוט באכילה לפניו, וע"כ צ"ל דלא נקרא זה מיעוט באכילה משום דיכול לשחוט סמוך לשקיעה"ח, ומכח דלא בעינן גם ראוי להיות נאכל ביום זבחו.
ה אבל גם בזה נראה להצדיק את הגאון חכ"צ דהנה זה ודאי דהא דאסור לאכול פסח ביום ארבעה עשר, אינו מצד עצם הקרבן, אלא הוא רק מצד מצוה דפסח, משום דהמצוה דפסח בלילה נאמרה ולא ביום כמו שנאמר ואכלו את הבשר בלילה הזה, ואם אכל ביום עבר על ציווי התורה. והוא לאו הבא מכלל עשה, וכמו שמבואר בפסחים מ"א אבל אין זה מצד עצם הקרבן, ונפק"מ דאם אכל פחות מכזית לא עשה איסור, ומהאי טעמא נאמר שם כזית, וכן מדייק הרמב"ם בפר"ח מק"פ ה"ה יעוי"ש, וממילא כשיאכל חצי שיעור ביותר מכדי אכילת פרס לא עבר על העשה, ולמ"ד ח"ש מותר מן התורה אין כאן איסור כלל, ואפילו למ"ד ח"ש אסור מה"ת, אפשר לומר דלא אסרה תורה ח"ש באיסור עשה דכל עיקר הריבוי לח"ש אצל חלב נאמר, ועוד לפי מה שביאר הלח"מ בפר"א מחמץ דדוקא בשלא היה לו שעת הכושר נאסר ח"ש, והכא בפסחים היה לו שעה"כ לוא לא היה ק"פ דהשחיטה מתירתו מידי נבלה ומותר. ואיסור אבר מן החי אין לו שייכות הכא, ומשום דלאיסור זה מטעם קרבן פסח היה לו שעת היתר, וממילא במותר פסח שפיר נקרא בר אכילה גם ביום באכילה דחצי שיעור, ולכהפ"ח נקרא ראוי לאכילה, ועוד נראה דלא שייך ח"ש רק אם הדבר בעצמו הוא איסור, משא"כ ק"פ בער"פ שאין בו איסור מצד עצמו, ואין זה ענין לח"ש דיוהכ"פ, דשאני התם דאף דאין שם איסור חפצא, יש עכ"פ איסור גברא שאסור באכילה, אבל בק"פ שמלבד שאין לו איסור בעצמותו, הנה גם איסור גברא אין כאן, והרי"ז בדמיון לח"ש דשבועה שאין שם איסור ח"ש להרבה פוסקים, ואפילו להרמב"ם דאוסר בשבועה בח"ש, עי' ר"ן שבועות פר"ג, מ"מ הכא מודה דאין כאן איסור ח"ש מטעם שכתבנו, ועוד דכל עיקר איסור אכילה ביום הוא משום ביטול עשה, וזהו דכוונת התורה לאכול הפסח בקיום מצות עשה, ומה שאוכל ביום היה ראוי לאכלו בשעה שמקיים עשה דאכילה, לכן הרי הוא רק בגדר ביטול עשה, וזה לא שייך רק באכילה דכזית ולא בחצי שיעור, וכמו שנתבאר.
ו ומה שהקשה שם בחכ"צ היאך אפשר להתנות בשלמים אחר תמיד של בין הערבים, ומדחיק שם ולא מצאתי דבר ברור, אבל הנכון דע"כ אם נפרש שם ברש"י בתנאי דשלמים ע"כ מיירי בפסח שני שקרב קודם התמיד, כמבואר בתוס' יומא כ"ט, וכמו כן בהא דגדי וטלה דעבד עם רבו גם כן מיירי בפסח שני, סוף דבר יש מקום לדברי החכ"צ, אבל עכ"פ זהו דוקא באופן שממעט בהתחלת הזמן, אבל לא בשממעט באמצע שהוא ע"כ באופן שכבר אכלו לשבעה ממנו כמו שכתבנו לעיל.
ז עוד נראה לדבר ברור שאם יש לו בשר מנדרים ונדבות לאכול דיכול לאכול לאחר הפסח גם כן, ואעפ"י שאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן בכדי שלא יבטל טעם פסח מפיו, אמנם זה לא שייך במצוה, דלא מיבעי' למ"ד מצות אין מבטלות זו את זו, וא"כ גם אם אכל בשר משני קרבנות בב"א יצא ידי חובת שתיהן, משום דאין אחת מבטלת חבירתה, וא"כ כש"כ בזה אחר זה דאין להם ביטול, אלא אפילו למ"ד מצות מבטלות זו את זו, אבל פשיטא דזה דוקא כשהן נאכלות בבת אחת, אבל בזה אחר זה פשיטא דלא שייך ביטול, ועוד דעיקר הטעם בכדי שיהיה ההפסק של אכילה בטעם המצוה, כמו שכתב הרמב"ם בפר"ח מה' חו"מ ה"ט, ממילא מובן כשיאכל בשר מהנדרים ונדבות ג"כ טעם מצוה בפיו, וביותר שכל עיקר הדין דאין מפטירין וכו' הוא מדרבנן, וכן כתב המבי"ט בספרו קרית ספר, ופשיטא דבמקום דאיכא מצוה דאורייתא דאכילת קדשים. ושלא יבואו לידי נותר פשיטא שעל אופן זה לא אמרו חכמים.
ח מענין לענין באותו ענין, בהא שכתב הרמב"ם בפר"ח מחו"מ ה"ט ובאחרונה אוכל מבשר הפסח אפילו כזית, מה כוונתו בלשון אפילו ולא ידעתי פירושו, דהלא היאך סד"א דלא יאכל כזית, ואפשר דכוונתו דכיון דכבר אכל כזית המחויב לאכול מפסח, וכבר היה לו הנאת מעיים בשיעור כזית האמור בתורה, ואם יאכל עתה כזית בסוף שהוא רק חיוב מדרבנן, יהיה זה כעין אתי דרבנן ומבטל לדאורייתא, ומהאי טעמא הו"א דאכילה זו תהיה פחות מכזית, וממילא אין כאן ביטול למה שאכל מקודם בשביל החיוב דאורייתא, ולזה משמיע לנו רבינו שיכול לאכול אפילו כזית ולא שייך כאן ביטול
ט תוספות ד"ה ונאכל ליום ולילה, ובתודה דאין נאכלת אלא ליום ולילה אין יכול להתנות משום דבעיא לחם, ובלחם אי אפשר לעשות תקנה כדלעיל, יעוי"ש, ומזה יש להעיר לעיל בתוס' שכתבו א"כ בשלמים הו"ל למיתני תנאי למיהוי שלמי נזיר, ג"כ תקשה הא שלמי נזיר טעון לחם. ולחם אינו בא בנדבה, ואולי אפשר לומר דהכא מיירי אליבא דר"ש ואיהו סבר לעיל מ"ה דהלחם אינו מעכב הכבשים, וזהו דוקא לענין דיעבד, אבל לכתחילה בעי לחם, והכא בלכתחילה מיירי, ועוד יש לעיין.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
רבי שמעון אומר למחרת של יום ששים מביא אשמו כו': ושחיטתו בצפון. כשאר אשמות: ומתן בהונות. כדין אשם מצורע: וסמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק. כחומר שלמים: ונאכל לזכרי כהונה ליום ולילה. שמא אשם הוא: ואע''ג דאמר מר. בשחיטת קדשים בפרק כל הזבחים שנתערבו בחטאות המתות (דף עו:): אימר דאמר ר''ש מייתי ומתני לכתחילה לתקוני גברא. כגון האי דבלאו הכי אסור למיכל בקדשים דשמא מצורע הוא: אבל בעלמא. כגון התם בזבחים דמיירי באשם שנתערב בשלמים דקאמר ר''ש התם כולן יאכלו כחומר שבהן שיהו כולן נאכלין ליום ולילה כאשם וכולן טעונים סמיכה ונסכים דיעבד אין לכתחילה לא: דקא ממעט באכילתן. דשמא שלמים הן וזמן אכילתן שני ימים ולילה אחד וכיון דאשם אינו נאכל אלא ליום ולילה והנותר שורף נמצא מביא קדשים לבית הפסול שלא כדין אבל מנחות הללו זמן אכילתן שוה אפילו לכתחילה נמי: ולרבי שמעון דאמר מחצה חלות כו'. ומוקמא מתניתין אליביה וכגון דמייתי ומתני שיצטרפו חלות מעשרון זה לפי מה שנדר ורקיקין מעשרון זה לפי מה שנדר: הא קא מייתי. השתא עשרון מזה קצת ומזה קצת וקא מערב שתי מנחות בהדי הדדי ואיהו לא נדר אלא חדא מנחה לאיתויי חד עשרון וחד לוג ומיפלגיה לחלות ורקיקים: שמעינן ליה לר''ש. דאמר המביא מנחה והביא שני עשרונים ושני לוגין ואמר חציו של זה וחציו של זה לחובתי והשאר נדבה יצא ולא איתפריש לן היכא: ומיקמץ היכי קמץ. לאותה מנחה שהוא מצטרף שתי מנחות למנחה אחת: והא בעי מיקמיץ כו'. דאי חדא מנחה של חלות ורקיקין אמר הוי בעי איתויי חלות ורקיקין ולפותתן בכלי אחד ולקמוץ משניהם קומץ אחד:
רבי שמעון אומר למחרת מביא אשמו ולוגו עמו בידו כדין מצורע בשמיני שלו והוא יום אחד וששים ומתנה עליו לפי שהוא ספק מצורע וחטאת מצורע שמעכבת טהרתו אינו יכול להביא מבהמה שאין חטאת בהמה באה על הספק לפיכך יביא חטאת העוף ואם הוא עשיר יכתוב נכסיו לאחר ויהא עני ויביא קרבן עני דהיינו עוף ור''ש לטעמיה דאמר במסכת ערכין (דף יז:) אפי' היה עשיר בשעה שהביא ציפוריו או בשעת הבאת אשם והעני הכל הולך אחר החטאת ואפילו לתנאי דפליגי עליה איכא לאוקומה להא דהכא ולפרושי יכתוב נכסיו לאחר מעיקרו ומתנה על חטאת העוף ואומר אם טמא הוא פירוש אם מצורע הוא הרי זו חובתו ואם לאו הרי זו ספיקו ואוכל בקדשים מיד אבל לשתות יין וליטמא למתים אינו יכול שאין ימי נזרו עולין לו לימי צרעתו כיצד יעשה פירוש לדברי בן זומא שאין מצריך לבקש אחד מן השוק לידור כנגדו בנזיר כמו שמצריך רבי יהושע בפרק שני נזירין (נזיר נט:) סופר שלשים ומביא עולת בהמה ומגלח פי' ספק תגלחת טומאה וספק תגלחת טהרה דשמא מצורע היה ונזיר טמא ולא עלו לו אחת מתגלחותיו לנזירותיו רק מצרעתו שאין ימי נזרו עולין מתוך ימי צרעתו ולסוף שבעה אחר ימי טהרת צרעתו אינו יכול לגלח דשמא נזיר טהור הוא אבל הזאה לא בעי שכבר הזה ושנה ואפילו לסוף ל' אינו יכול לגלח עד שיזרוק עליו אחד מן הדמים ומביא חטאת העוף משום ספק תגלחת טומאה שאינו יכול להתחיל מנין נזירות טהרה עד שיביא חטאתו כדפרישית ומתנה עליו כתנאי שלמעלה בתגלחת ראשונה והוא הדין שיש להתנות שאם אינו נזיר עכשיו כלל שכלתה נזירותיו מתגלחת שלמעלה העולה נדבה וחטאת העוף ספיקו אך התנא לא חש לפרש כל זה וסופר שלשים יום ומביא קרבנותיו שלמים ודאי ועולת בהמה ספק ומתנה עליה ואומר אם טמא הייתי בתגלחת שלישית העולה ראשונה נדבה וזו חובה וחטאת העוף מחובתי ואם טהור אני העולה ראשונה חובה וזו נדבה וחטאת העוף ספק והוא הדין נמי דמתנה אם כלתה נזירות מתגלחת שניה שתיהן עולת נדבה וחטאת העוף ספק אך לא חשש לפרש כך ושותה יין ומיטמא למתים תימה למה לא הזכיר בקרבנות תגלחת רביעית זו חטאת [בהמה] שהרי ודאי נזיר היה ועדיין לא הביא חטאת הבהמה בשום פעם ואם באנו לפרש רישא דברייתא ספק נזיר וספק אינו נזיר כלל עכשיו (אבל נזיר ודאי היה) ולכך לא יביא חטאת בהמה שהרי אינה באה על הספק לא משתמע הכי דא''כ הוה ליה לפרושי בהדיא ועוד א''כ בשלמים הוה ליה למיתני תנאי או למיהוי עולת נדבה או שלמי נזיר לענין [המורם מהם] דבהאי חזה ושוק ובהאי זרוע בשילה במה דברים אמורים בזמן שנדר שלשים אבל נדר שנים עשר חדש אוכל בקדשים לאחר שתי שנים ושותה יין ומיטמא למתים לאחר ארבעה שנים באותו ענין ובאותה שיטה שאמרנו מגלח לסוף שנה באותה של סוף שלשים ובאותו תנאי ולסוף שתי שנים בשניה ולבסוף ג' שנים בשלישית ולבסוף ארבעה שנים ברביעית טמא בספק ומוחלט בודאי אוכל בקדשים לאחר שמונה ימים דתגלחת מצורע ודאי דוחה איסור גילוח דנזיר ומיד כשיבא לפנינו מגלח ראשונה ובשביעי תגלחת שניה ובשמיני מכניס ידיו לבהונות ושותה יין ומיטמא למתים לאחר ל''ז כך כתוב בתוספתא ונראה דגרסינן ששים ושבעה לפי שיטה שפירשנו טמא בודאי ומוחלט בספק אוכל בקדשים לאחר שלשים ושבעה יום ושותה ביין ומיטמא למתים לאחר ע''ד יום טמא בודאי ומוחלט בודאי אוכל בקדשים לאחר שמונה ימים ושותה יין ומטמא למתים לאחר ארבעה וארבעים יום: אשם זה יהא שלמי נדבה. וא''ת והא אמרינן בפרק איזהו מקומן (זבחים דף מז:) דאשם מצורע שני כהנים מקבלין את הדם אחד ביד ואחד בכלי ושלמים אמרינן דצריך שיקבל כל דמו של פר ויש לומר דתקוני גברא שאני כדאמרינן בפרק התערובות (זבחים דף עו:): וסמיכה. למ''ד אשם מצורע לאו דאורייתא הוי באקפויי ידיו ואע''ג דשלמים בעו סמיכה גמורה ואשכחן בפסחים בפרק האשה (דף פט:) גבי חמשה שנתערבו עורות פסחיהן דנמנעין מלעשות פסח שני מחמת סמיכה משום תקוני גברא התירו ולמ''ד דאורייתא הזכיר בחנם סמיכה וכן נסכים דבין שלמים בין אשם מצורע טעונין סמיכה ונסכים ומיהו נסכים מצינו למימר דנקט משום שאר אשמות דלא בעו נסכים: ותנופת חזה ושוק. תימה דלא תני תנופה מחיים דבעי אשם מצורע כדתנן בפרק כל המנחות באות מצה (לעיל סא.): ונאכל ליום ולילה. ובתודה דאין נאכלת אלא ליום ולילה אין יכול להתנות משום דבעיא לחם ובלחם אי אפשר לעשות תקנה כדמוכח בפרק התודה (לעיל פ.): שמעינן ליה לרבי שמעון דאמר אם הביא עשרון אחד משני עשרונות ולוג אחד משני לוגין יצא. פי' בקונטרס לא איתפריש ויש לדקדק מדקסבר מדת יבש לא נתקדשה דמכשר שתי הלחם ולחם הפנים אבית פאגי שמעת מינה דלא חייש בעשרון משתי עשרונות ומיהו לוג אחד מב' לוגין לא שמעינן מינה דכולהו מודו במדת הלח דנתקדשה: