דף קד - א
וההוא גברא [על עצמו אמר] נמי על פלטר סמיך [גם אני מבין הסומכים על הפלטר, שאני דואג ואין בי כח לענות].
שואלת הגמרא: סוף סוף מאי הוי עלה [מה היא התשובה על הקושיא שהקשה רבי יצחק בר ביסנא]? אמר רבי יוסף:
רבי יהודה ברבי אילעאי מוריינא דבי נשיאה הוה [מורה ההוראה שבבית הנשיא היה], ואורי ליה כשמעתיה [והוא שהורה להם שדם הנבילה מטמא כשיטתו] -
דתנן: רבי יהודה [ברבי אילעאי] אומר:
ששה דברים יש שהם מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל, והאחד מהם הוא:
דם נבילות: בית שמאי מטהרין, ובית הלל מטמאין, נמצא שלשיטת בית הלל דם נבילות מטמא, והורה רבי יהודה כשיטתם.
אמר רבי יוסי ברבי יהודה:
אף כשטמאו בית הלל, לא טמאו אלא ברביעית, הואיל ויכול לקרוש ולעמוד על שיעור כזית שהוא שיעור בשר לטומאת נבילות.
מתניתין:
מתנדב אדם יין לבד לנסכם על המזבח, ובלבד שיתנדב כשיעור נסכים האמורים בתורה, ולכן:
אין מתנדבים לוג אחד בלבד או שנים וחמשה [או חמשה] לוגים, שכן לא מצינו נסכים בשיעור זה. [1] אבל מתנדבין שלשה לוגים כנסכי הכבש, וארבעה לוגים כנסכי האיל, וששה כנסכי הפר, וכן מששה לוגים ולמעלה, שהרי שבעה לוגים שוים לנסכי הכבש והאיל גם יחד, ושמונה לוגים שוים לשני נסכי אילים, וכן הלאה.
גמרא:
איבעיא להו:
יש קבע לנסכים, כלומר, האומר הרי עלי כך וכך לוגין לנסכים, האם הוקבעו כל הלוגים ליקרב כאחת -
או אין קבע לנסכים, ויכול הוא להקריבם שלא כאחת? [2]
שואלת הגמרא: היכי דמי, כלומר, למאי נפקא מינה? [3]
ומפרשת הגמרא: כגון דאייתי חמשה [נדר להביא חמשה לוגי יין] שאין לנו נסכים בשיעור זה ואינו יכול להביאם - כמבואר במשנה, ויש להסתפק כיצד יעשה:
אי אמרת אין קבע לנסכים, אם כן משיך ומקריב [מנסך] ארבעה מינייהו דחזי לאיל [מנסך הוא ארבעה לוגים כשיעור נסכי איל], ואידך הוי נדבה [והלוג הנוסף שאינו יכול לנסכו, ייפדה, ויביאו בדמיו עולות לקיץ המזבח]. [4]
ואי אמרת יש קבע לנסכים, אם כן עד דממלי להו [עד שלא ינדב נסכים נוספים שישלימו לשיעור נסכים שבתורה] לא קרבי אף הארבעה הראויים לנסכי כבש, כי אין הוא יכול להקריב את החמשה אלא כאחת. [5] מאי הוא הדין באופן זה?
אמר אביי: תא שמע שאין יכול להקריב ארבעה, ואין הלוג החמישי הולך לנדבה - ממה ששנינו בשקלים:
ששה שופרות [קופות עשויות כעין שופרות שפיהם צר ולמטה רחבים הם] היו במקדש לנדבה [כדי ליתן בהם מעות ההולכים לקיץ המזבח].
ואמרינן: כנגד מי, כלומר, בשביל מה היו שם ששה שופרות?
כנגד מותר חטאת [כגון שהפריש מעות לחטאת והוזלו הכבשים ונתותרו לו מעות], ומותר סתם אשמות, ומותר אשם נזיר, ומותר אשם מצורע, שכל המותרות האלו הולכים לקיץ המזבח.
ואם איתא שהנודר חמשה לוגים הולך לוג אחד לקיץ המזבח, אם כן ליתקין שופר אחרינא כנגד מותר נסכים [יתקנו חכמים שופר שביעי כדי ליתן בהם מעות אלו]; אלא ודאי שאין הולך כלום לנדבה, אלא ממתין עד שיתמלא השיעור ויקריבם כאחת. [6]
ומשנינן: אף אם נאמר שאין קבע לנסכים, ומקריב הוא את הראוי, מכל מקום אין צריך לעשות שופר למותר, כי בשלמא בהנך [המותרות שנזכרו לעיל] דלנדבת ציבור אזלי [הולכים הם לנדבת הציבור היינו קיץ המזבח], צריך הוא להמתין עד שיצטרכו למעותיו כדי להקריב מהם קרבנות על המזבח הבטל מקרבנות, ולכן נותנים אותם בינתיים בשופרות -
אבל בהני [מותרות הנסכים] אין צריך הוא להמתין, שהרי שכיחי [מצויים הם] עוד מותרות נסכים, ואפשר דמצטרפי דמר ודמר בהדי הדדי וקרבי, [אפשר שיצטרפו מותרותיו של זה ומותרותיו של זה לשיעור שלם של נסכים - ויקרבו]. [7]
אמר רבא: תא שמע שאין קבע לנסכים, ואם נדב חמשה מביא כמה שיכול, מהא דתניא:
כתיב בפרשת נסכים אחר שפירטה התורה את כל דיני הנסכים: "כל האזרח יעשה ככה את אלה", ומיותר הוא; אלא מלמד: שמתנדבין נסכים לבד.
וכמה מתנדבין? שלשת לוגין שהוא שיעור הפחות שבנסכים, וכדילפינן מ"ככה" שלא למעט משיעור זה.
ומנין שאם רצה להוסיף על שיעור זה - יוסיף?
תלמוד לומר עוד באותה פרשה: "חצי ההין יהיה לפר", ומשמע שיש עוד נסכים אחרים. [8]
יכול יפחות משלשה לוגין? תלמוד לומר "ככה".
והרי מאי "יוסיף" שהצרכנו ללומדו מן המקרא!? אילימא ארבעה וששה לוגין, כך אי אפשר לומר, שהרי לזה אין צריך מקרא מיוחד, כי:
מאי שנא שלשה שיכול הוא להתנדב משום דחזו [שראויים הם] לכבש, הרי ארבעה וששה נמי חזו: ארבעה לאיל וששה לפר.
אלא לאו בא הכתוב ללמד שמתנדבין חמשה, ומיהו ודאי לא יקריב אלא כשיעור הראוי, והשאר לנדבה, ושמע מינה: אין קבע לנסכים.
ומסקינן: אכן שמע מינה שאין קבע לנסכים.
אמר תמה רב אשי:
והא אנן במשנתנו לא תנן הכי, אלא שאין מתנדבין חמשה, דהא תנן:
אין מתנדבין לוג, שנים וחמשה -
הרי קתני "חמשה" דומיא ד"שנים", מה שנים דלא חזו כלל שהרי פחות הוא מן השיעור, אף חמשה נמי דלא חזו כלל וללמד שאינו מקריב כלום, כי יש קבע לנסכים!? [9] ומשנינן: מידי איריא [וכי מוכרח הוא להשוותם]!? והרי יש לומר הא ["חמשה"] כדאיתא, והא ["שנים"] כדאיתא.
אמר אביי:
אם תמצא לומר שאין קבע לנסכים, הא אין קבע לנסכים ואין לי מה להוסיף בזה; ברם אם תמצא לומר שיש קבע לנסכים - הנה:
אם נדר עד עשרה לוגים פשיטא לי מה יהא דינם, וככל אשר נתבאר לעיל -
הערות
[1] הקשו התוספות: מאי שנא ממנחה, שהמתנדב פחות מכשיעור עשרון צריך להשלים את השיעור! ? ותירצו: שמא הכי נמי היכא דאמר "הרי עלי", אבל הכא מיירי בנדבה שיש לוג אחד או שנים לפניו ואמר הרי אלו לנסכים; אך מלשון רש"י הביאו לא כן; וראה במשנה למלך [מעשה הקרבנות יז יב] שהאריך הרבה בענין זה; וראה עוד במנחת אברהם חלק ב [עמוד פח] מה שהביא בשם הגרי"ז ליישב קושיית ה תוספות.
[2] נתבאר על פי רש"י; ורבינו גרשום לא פירש כן.
[3] יש לעיין: למה לנו לחפש נפקא מינה, ולא כפשוטו, אם צריך הוא להקריבם כאחת או לא; ובטהרת הקודש כתב, שיכול להקריבם בזה אחר זה לפי שני הצדדים, ראה שם.
[4] א. כתב בטהרת הקודש: לפי צד זה, מה ששנינו במשנה שאין מתנדבין חמשה, היינו משום שלכתחילה אין נודבין על מנת להפריש למותרות, אבל בדיעבד יקריב ארבעה, והמותר ילך לנדבה. ב. כתב רש"י: ואידך הוי נדבה: נדבת ציבור וימכר ויפלו דמיו לשופרות [היינו השופרות שהיו במקדש כדי לקבל מעות שהולכים לקיץ המזבח, כמבואר במשנה המובאת בהמשך הענין] ; או יקרב הוא עצמו, ויצטרף עם שני לוגים אחרים ויקרב לנסכי תמיד, דהוו נמי לציבור; וראה מה שכתב על זה הרש"ש; [ויש לעיין: איך אפשר שמנדרו אשר נדר להביא מעצמו יביא לנסכי התמיד, והרי שני חיובים של נסכים הם, ואי אפשר ליפטר משניהם כאחד! ?].
[5] ברמב"ם [מעשה הקרבנות יז יד] מבואר, שאם נדר חמשה חייב הוא להשלים, [כיון שיש קבע לנסכים], אבל ברש"י לא נזכר שהוא חייב להשלים, אלא שלא יקרבו עד שישלים; ובפירוש רבינו גרשום מבואר, שלפי צד זה לא קדשו כלל; וכן יש להוכיח מלשון התוספות בד"ה אין מתנדבין, שהקשו על המשנה: למה בנודר חמשה אינו צריך להשלים כמו במנחה כשנדר פחות מעשרון, ומבואר דפשיטא להו שאינו צריך להשלים, ואין זה תלוי בספק הגמרא אם יש קבע לנסכים. ואם נדב לוג אחד או שנים כתב הרמב"ם שלא יקריב, ואינו חייב להשלים; וראה בלשון רש"י בהמשך הסוגיא בד"ה עד עשרה, שכתב "דלוג ושנים וחמשה לגמרי לא קרבי עד דממלי להו", ומלשונו נראה שאין חילוק ביניהם; וראה זבח תודה.
[6] בטהרת הקודש תמה: סוף סוף צריך שופר למותרות נסכים, כגון שהפריש מעות לנסכים וניתותרו, ראה שם; וביותר תמהו האחרונים, הרי באמת מבואר במסכת שקלים ד ב שמותר נסכים לקיץ המזבח; וראה מה שכתב בזה בעולת שלמה.
[7] א. פירש רבינו גרשום: הני מותרות דנסכים שכיחי, כדאמר רבא לקמן: מתנדב אדם מנחת נסכים בכל יום, והואיל דשכיחי, ושכיחי מותרות, כגון דאייתי חמשה ופש ליה חד, ואי הוו תלת דאייתי כל חד חמשה ופש לכל חד וחד, חזו הני תלת לוגין לאיצטרופי לנסכי כבש, וקרבי בכל יום, הלכך לא תקינו ליה שופר, דהא מצו הנך מותרות ליקרב לאלתר; [והדברים צריכים ביאור, כי למה יהא מצוי נדר של חמשה לוגי נסכים שאין ראויים להקריבם כאחת על גבי המזבח, ועוד שיהא מצוי שלש נדבות כאלו]. ולשון רש"י הוא: הנך נסכים למה להו שופר, הואיל ושכיח כל יומא, שהרי רוב קרבנות טעונין נסכים; אפשר דמצטרפי דמר ודמר: אם נדר חמשה יקריב ארבעה ויניח לוג הנשאר, ויצטרף עם מותר נסכים אחרים עד שיהו ארבעה או שלשה; ודבורי רש"י נראים כסותרים זה את זה, והדיבור הראשון אינו מתישב עם לשון הגמרא, וצריך תלמוד. ב. כתב במקדש דוד [סימן י אות ב] על דברי רבינו גרשום: על כרחך כשיצטרפו היין של שלשה בני אדם ויקרבו, לא יהיו כולם שותפין בכל הקרבן, דנדבת יין אינה באה בשותפות כדאמרינן בתורת כהנים, ועל כרחך דכל אחד אינו מקריב רק לוגו; וקשה: איך קרב לוגו, הא אין נסכים פחות משלשה לוגין! ? ועל כרחך דיכול להביא אף פחות משלשה, רק דאי אפשר לנסך רק שיעור הראוי לכבש או לאיל, וכיון דמתרמי לוגין של שלשה בני אדם יכולים להקריבן יחד ולנסכם, וזו היא ראיה ברורה לרש"י ז"ל שכתב יסוד זה בחולין כג; [וראה עולת שלמה].
[8] נתבאר על פי פירושו הראשון של רש"י; ובפירוש שני פירש: בפרשת נסכים כתיב "ככם כגר יהיה".
[9] לפי פשטות לשון הגמרא משמע, שאם יש קבע לנסכים אין הפרש כלל בין שנים לחמשה, וזהדלא כדבריהרמב"ם - הובאבהערהלעיל - שמחלק ביניהם, ובשנים אינו קדוש ואילו בחמשה קדוש וישלים.
[וההוא גברא כו']. כלומר לא ידע למיהדר שטרוד מפני מחשבת מזונות:
ר' יהודה מוריינא דבי נשיאה הוה שהוא היה מורה איסור והיתר לפני ר' ודקאמר שיערו חכמים את דמיה ר' יהודה מוריינא הוה וכשמעתיה אורי לפני ר' דתניא ר' יהודה אומר וכו'. ור' יוסי בר יהודה מפרש (בריית') [מלתא] דאבוה:
אין מתנדבין יין לוג שנים ולא חמשה. שלא מצינו נסכים של ב' לוגין ולא של ה':
אבל מתנדב ג'. שכך ראוי לכבש:
וד'. שכך צריך לאיל שיש בו ב' עשרונים:
וששה. שכך ראוי לפר שיש בו שלשה עשרונים:
ומששה ולמעלה. שכן ראוין ליחלק. כיצד אם נדר ז' ראוין לשני נסכים לכבש ואיל. ואם נדר ח' ראוי לשני אילים. ואם ט' ראוי לפר וכבש. ואם י' ראוי לפר ואיל. ואם י"א ראוי לשני אילים וכבש וכן עד מאה כולן ראויין ליחלק:
יש קבע לנסכים. כלומר שאם נדר כשיעור שראוי לנסכים קדש ואם נדר יותר לא קדש:
אי אין קבע. כלומר יביא כמה שירצה ויקח מהן כמו שראוי לנסכים והמותר יהיה נדבה וכולן קדש. והיינו כדמפרש היכי דמי כגון וכו':
ואי אמרת יש קבע עד דממלי להו. כלומר הואיל והביא חמשה עד שיביא עוד לוג ששית לא קרבי דהשתא חזו או לשני כבשים או לפר מאי:
ת"ש דתנן בשקלים י"ג שופרות היו במקדש וכתוב עליהן תקלין חדתין וכו' עד וששה לנדבה ואמרי' הני ששה דנדבה כנגד מי כנגד מותר מעות חטאות ומותר אשם נזיר ומותר אשם מצורע וכולהו שית דמפרש שמואל בפירקין דלקמן הרי עלי עשרון. ואשם גזילות ואשם מעילות לא נקט דמשום דלית להו נסכים. והנך אית להו. ומה היו עושין מהן היו לוקחין מהן עולות לקיץ המזבח והבשר לשם והעורות לכהנים. ואם איתא דאין קבע לנסכים ומשיך מאי דחזי לנסכים ואידך לנדבה אזל ליתקן ליה שופר:
לא דמי דהנך שיתא לא שכיחי דחטאת אין אדם חוטא בכל יום ולא נזיר בכל יום ולא מצורע בכל יום. והנך מותרות לנדבת ציבור אזלא לקיץ המזבח דלא חזו למידי אחרינא. אבל הני מותרות דנסכים שכיחי כדאמר רבא לקמן מתנדב אדם מנחת נסכים בכל יום והואיל דשכיחי ושכיחי מותרות כגון דאייתי חמשה ופש ליה חד ואי הוו תלת דאייתי כל חד חמשה ופש לכל חד וחד חזו הני תלת לוגין לאיצטרופי לנסכי כבש וקרבי בכל יום הלכך לא תקינו ליה שופר דהא מצו הנך מותרת למקרב לאלתר:
אזרח. דכתיב בסוף פרשת נסכים דכתיב כל האזרח יעשה ככה בא ללמד שמתנדב מי שירצה נסכים יין בלא זבח וכמה ג' לוגין. שלא יפחות מן השיעור המועט בנסכים דהיינו כבש דלית ליה אלא חד עשרון וג' לוגין. מאי יוסיף אילימא ד' או ו' הא לא הוי תוספת נסכים דהני שיעור גמור הוו אלא לאו מדקאמר יוסיף שמע מיניה דאחמשה קאי ומשום דאין קבע לנסכים שמע מינה:
אף חמשה דלא חזו כלל אלמא דלא אמרינן אין קבע לנסכים:
מיהא לא איריא הא כדאיתא והא כדאיתא. כלומר דשנים ודאי לא חזו כלל אבל חמשה חזו כדאמרן אין קבע לנסכים:
אם תמצא לומר יש קבע לנסכים עד עשרה פשיטא לי. דמתנדבין דהא ראוין ליחלק כדמפרש במתני':
אחד עשר מיבעי לי מאי גברא לב' פרים קא מיכוין לי"ב לוגין ועד דמלי להו לא קרבי או דלמא וכו' תרי מחד מינא. כגון ב' אילים וחד מחד מינא כגון כבש אמרי' דדעתיה אהכי או דלמא לחד מינא לב' פרים ותו לא וצריך למלינהו:
רש"י ד"ה ואידך הוי נדבה. ויצטרף עם שני (כצ"ל) וכו' לנסכי תמיד כו'. לכאורה זהו דעת צדוקים לעיל (סה) דיחיד מתנדב ומביא תמיד. ולקמן ל"ק הש"ס אלא דמצטרפי דמר ודמר כו' דהיינו עם של יחיד כמוהו. וי"ל דכוונתו שימסרם לציבור. ועי' מל"מ פ"ד מהל' שקלים שהאריך הרבה בפרט זה:
רש"י ד"ה וא' למותר אשם נזיר. וזה להתירו ביין. תימה דהרי אשם אינו מביא אלא בשנטמא ולא בא רק להכשירו לנזירות טהרה וכ"פ בעצמו לקמן (קח). אבל ביין עדיין אסור עד שימנה מחדש ימי נזירותו ויביא קרבנותיו. גם מש"כ בדבור הסמוך דאשם מצורע בא להתירו במחנה תמוה כמש"כ לעיל (ד ב):
תד"ה אין. תימה כו'. לעד"נ דהכא שאני דיוכל להצטרף דמר ודמר כמו דנתבאר לעיל (פט ב) דמותר לערב יין ביין וכדלקמן בגמרא. (וכן לקמן (קו) בפלוגתת רבי ורבנן משמע דחובה בחובה לכ"ע מערבין). משא"כ במנחה דצריך לקמוץ מכאו"א. ואין קומצין אלא על עשרונות שלמות. ודברי התוי"ט בזה אינן מוחוורין:
בסה"ד תיבת למדה מיותרת:
רש"י ד"ה ואחד למותר אשם נזיר וכו' וזה להתירו ביין. נלע"ד דצ"ל וזה להכשירו לנזירות טהרה וכ"ה ברש"י לקמן דף קח ע"א:
בתוס' ד"ה הואיל ויכול לקרוש כו' תימא כו'. משמעות כל הדיבור דס"ל לתוס' דכן הלכה דדם נבילה מטמא. אכן הרמב"ם (פ"א מה' אה"ט) פוסק דאינו מטמא כסתמא דעדיות ומעשה רב. ועכ"פ אין תימא בזה דהני סוגיות שהביאו תוס' יסברו דדם נבלה טהור.:
בא"ד ולהכי תנן דדם השרץ ובשרו מצטרפין דשיעורן שוה. פשיטא להו דכה"ג איקרי שיעורן שוה הואיל ודם בכעדשה ובשר בכעדשה אע"ג דזה לח וזה יבש. והי' אפשר לומר להיפוך דאי שיעור הדם כעדשה בצלול א"כ כשיקרוש יהי' פחות מכעדשה אין שיעורו שוה לבשר דבשר יבש היא ובכעדשה א"כ שיעור דם פחות מבשר וצ"ע בזה. מיהו י"ל כוונת התוס' דלמ"ד דם נבילה טמא מה ידרש בהני קראי דזה לכם הטמא:
בא"ד וי"ל דשאני כו' דם משום דגזעו מחליף. קצת קשה א"כ כיון דמרבי דם אע"פ שגזעו מחליף א"כ האי כללא לאו דוקא ומאי מקשה הגמ' מבשר הא בשר מפורש בקרא. מיהו יש ליישב דכוונת הגמ' אי בשר לא הי' גזעו מחליף לא שייך לדון מה עצם דאין גזעו מחליף כיון דבשר מפורש בתורה י"ל בשר יוכיח. ולמה נילף מעצם טפי מבשר ולהכי משני דבשר נעשה צלקת. אבל בדם דאיכא ריבוי מרבינן אפי' גזעו מחליף. מיהו י"ל עוד דגם בדם נעשה רושם ושינוי כמו צלקת. ואי לא הוי מרבה מקרא לא הוי ידעינן דרושם זה להוי כאין גזעו מחליף. ודוחק:
בגמ' איבעיא להו יש קבע לנסכים כו' היכי דמי כו' הא דלא קאמרי בפשיטות נ"מ בהך בעיא אי נדב ששה דאי יש קבע אסור לעשותו בשני כלים. נראה דבכה"ג פשיטא דיש קבע דצריך לקיים כמו שאמר. רק היכא דא"א לקיים דיבורו קמבעיא להו. והנה הרמב"ם (פי"ז מה' מעשה הקרבנות הי"ח) פוסק דיש קבע וכ' הכ"מ דמשמע דלא איפשטא הבעי'. וצ"ע דהא רבא מיפשט פשיט לי' וקושי' רב אשי דוחה הש"ס משמע דהלכה כרבא דאין קבע:
בגמ' א' רבא ת"ש אזרח כו' אלא לאו חמשה. וקשה הא במשנה תנן אין מתנדבין חמשה ואיך נפרש בתו"כ אם רצה מוסיף חמשה דמשמע לכתחיל'. וע"כ צריכין לדחוק דהפי' לענין דיעבד דפי' ככה הוא דפחות מג' א"א להביא כלל אבל אי רצה להוסיף לא מיגרע בזה ויכול להביא דהד' יכול להקריב עכ"פ. מיהו למאי דדחי רב אשי והרמב"ם פוסק כן דיש קבע לנסכים. ע"כ פי' התו"כ יוסיף היינו מששה ולמעלה וקמ"ל דאע"ג דאינו ראוי רק ע"י צירוף ב' קרבנות מ"מ יכול להתנדב כזה:
בתוס' ד"ה אין מתנדבין תימא כו'. לכאורה יש לתמוה על תמיהתם דנימא אה"נ דרק אין מתנדבין קתני כמו דאין מתנדבין חצי עשרון. ואי התנדב צריך להוסיף כדאמרינן בגמ' אי יש קבע עד דממלי להו לא קרבי. משמע דצריך למלאות. והא דאמרינן אי אין קבע מקריב ד' ואידך הוי נדבה. מזה אין ראי' דנהי דצריך להוסיף מ"מ הבעיא היא לענין דינא אי לא הוסיף והלך לו דמ"מ יכולין להקריב ד' מהם:
תו יש לתמוה על התוס' הא מסקינן לעיל דאי לא אמר מנחה רק קמח או חצי עשרון פטור וה"נ מצי מיירי דאמר שני לוגין עלי ואפשר זה כוונת התוס' במה שהביאו בסוף דרש"י פי' שאמר הרי עלי כך וכך לוגין לנדבה. פי' דלא הזכיר שם נסכים. ותוס' עצמם משמע להו דמיירי דאמר נסכים של ב' לוגין עלי:
בא"ד ושמא כו' הכא מיירי בנדבה כו' הרי אלו לנסכים כו' קשה לי ע"ז דנהי דנדבה אין אחריותן עליו היינו כשנאבד וא"א להקריבו. אבל הכא דיש תקנה להוסיף למה יהי' נפטר מבל יחל כיון דע"י זה שיוסיף יוכל לקיים נדבתו ואפשר טעם דבריהם דכיון דאמר הרי אלו לנסכים היינו שיחול עליהם קדושת נסכים וזה אינו בר נסכים כלל לא חל הנדר כלל. אבל כשאמר הרי עלי להביא נסכים שפיר חל נדרו שע"י שיוסיף עליהם יהי' גם זה לניסוך:
. ע"ב במשנה ר"ט א' מתנדבין שמן. אר"ט מה מצינו כו'. נראה דר"ט לדבריו דרע"ק קאמר דהא איהו יליף שמן מקרבן מנחה כדאיתא בזבחים (צ"א:) ומה"ט אמר שמואל שם דמתנדב שמן קומצו כדפירש"י הכא. ותוס' שם הקשו באמת ל"ל קרא הא יליף הכא במה מצינו. אבל נראה דרק לדבריו דרע"ק קאמר. ואיהו עצמו מקרבן יליף ונ"מ לענין דבעי קמיצה. וגם לענין דאין שנים מתנדבין כאחד כיון דנלמד ממנחה דינו כמנחה. אבל יין נראה דשניהם יכולין להתנדב כיון דיליף מאזרח א"כ דינו כנסכים ונסכים וודאי בא בשותפות כיון דהקרבן בא בשותפות שם במשנה אר"ט מה מצינו. יש לעיין לפ"ז גם סולת יוכל להתנדב מכח האי מה מצינו. ואדרבא אפשר דרע"ק מודה בזה דסולת מצינו שבא בפ"ע במנחת חוטא. ואין לדחות זה ממה דאיתא לעיל בלא שמן ולבונה יביא עמה שמן די"ל דהתם באמר הרי עלי מנחה. אבל באומר הרי עלי סולת אפשר דמהני בלי שמן ולבונה וצ"ע. ונראה דסולת לכו"ע אין מתנדבין:
ואפשר לומר הטעם דבאמת עיקר מנחה סולת היא. דיין או שמן או לבונה לאו שם מנחה עלייהו. ונתרבו מקרבן. או במה מצינו מנסכים דכ' אזרח. אבל סולת היא עיקר המנחה וכ' ויצקת עלי' שמן כו' מנחה היא מוכח דאין מנחה בלא שמן ולבונה. כדיליף הגמ' מהכא דכל המנחות צריכין שמן ולבונה [וגם מעכבין זא"ז כדלעיל (כ"ז.) ויליף לה מקראי ע"ש] ולכן אין מתנדבין סולת בלא שמן ולבונה. אבל שמן בפ"ע או לבונה בפ"ע מתנדבין ואינו נקרא מנחה כנ"ל בזה:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
רש״י ד"ה מאי הוי עלה דהאי שיעורא הס״ד וכצ״ל:
ד"ה ר׳ יהודא כו' הוה והיה להם כו' כצ״ל:
ד"ה אין מתנדבין כו׳ וארבע לאיל דהיא כו' כצ"ל:
ד"ה יש קבע כו׳ להקריבה מה דחזו כו' כצ"ל:
ד״ה ואי אמרת כו׳ עד דממלא להו כו׳ כצ״ל:
ד"ה כנגד מי כו׳ מעות לחטאת והוזלו כו׳ כצ״ל והשאר יש למחוק:
ד"ה ואם איתא כו׳ לוגין קריבין ארבע כו׳ כצ״ל:
ד״ה יהיה חצי ההין יהיה לפר משמע דמוסיף הויה אחריתי כו׳ כצ"ל:
בא"ד כגר יהיה הס״ד:
ד"ה אלא לאו כו׳ ויקריבו ארבעה כו' כצ״ל:
ד"ה הא אין קבע כו' לנדבה וליכא למיבעי כו׳ כצ"ל:
ד"ה עד עשרה כו' דלוג ושנים וה׳ לגמרי כו' כצ״ל:
בא"ד לפר וכבש י׳ לפר ואיל הס"ד וכצ"ל:
תוס׳ ד״ה הואיל ויכול כו'. והא דתנן דם השרץ כבשרו מטמא ואין לנו כיוצא בו אין לנו כיוצא בו כשיעור טומאתו אבל דמו מטמא וא״ת כו׳ כצ״ל. פי׳ דפריך על הא דקאמר דם נבילה טמא דהא דתנן דם השרץ מטמא ואין לנו כיוצא בו משמע דוקא דם השרץ ולא דם נבילה ומשני מאי אין לנו כיוצא בו לענין שיעור דבשרץ הדם והבשר מצטרפין אבל בנבילה אין מצטרפין וזהו ראיה לדברי תו׳ מה שכתבו לעיל וכן מצאתי בתוספת' הך פירושא דירושלמי:
ד"ה אין מתנדבים כו׳ וכי אמר חמשה יביא ששה כו׳ ולענ״ד לא קשיא מידי מדאיצטריך יהיה לרבות שאם רצה להוסיף יוסיף חמשה כדמסיק הכא ואי אמרי׳ דאם מתנדב חמשה צריך להביא ששה אם כן יהיה למה לי דהא חזו לפר וכבר שמעינן מאזרח דמתנדבים נסכים:
בא״ד פי׳ בקונטרס כגון דאמר כו'. פי׳ ואפי׳ הכי קמבעי׳ ליה ש״מ דלא ס"ל לרש״י תירוץ הנ״ל אבל כפי מה שכתבתי דבלא"ה לא קשיא מידי ניחא:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
בד״ה אין מתנדבים וכו׳ ובגמ׳ גבי יש קבע וכו׳ עיין בס׳ תוי״ט ז״ל ובס׳ לח״מ ז״ל ס״פ י״ז מהל׳ מעה״ק ועיין שם בס׳ משנה למלך ז"ל:
הדרן עלך פרק המנחות והנסכים
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
חדושים
תוספות ד"ה הואיל ויכול כו׳ דם נבילה טמא והדתנן דם השרץ ובשרו מצטרפים ואין לנו כו' (כצ"ל ור"ל מדאמר אין לנו כיוצא בו ש״מ דדם נבילה ובשרה אין מצטרפין נ"ל וק"ל):
ד״ה אין מתנדבין כו׳ פירש בקונטרס כגון דאמר הרי עלי כך וכך לוגין כו' (כצ״ל) ואפי״ה קא מיבעיא ליה ש״מ דלא ס״ל לרש״י תירוץ הנ"ל וק"ל:
סליק פירקא
הגהות
גמרא דתנן רבי יודא אומר ששה כו' כצ״ל:
אין מתנדבין לוג כו' (מיימוני פי״ז מהלכות מעשה קרבנות):
אזרח מלמד כו' יכול יפחות ת"ל ככה (מיימוני פ״ב מהלכות מעשה קרבנות):
רש״י ד"ה וההוא גברא כו' אפלטר כו׳ כצ״ל:
ד״ה מאי כו׳ שיעורא כצ״ל:
ד"ה ר׳ יודא כו׳ כצ"ל:
ד"ה אין מתנדבין כו׳ ולא שני׳ ולא חמשה כו' וארבע לאיל דהיא שלישית ההין כו' לכבש וד׳ לאיל ושמנה חזו לב׳ אילים כו' י״א חזו לשני אילים וכבש כו׳ כצ״ל:
ד"ה ואידך הוי כו׳ לשופרות או יקרב כו׳ כצ״ל:
ד״ה ואי אמרת כו׳ כי היכי דליתחזי לפר כו׳ כצ״ל:
ד"ה ששה לנדבה כו׳ ובמס׳ שקלים תקלין חדתין כו' הד״א:
ד"ה כנגד מי כו׳ והוזלו הכבשים וניתותרו כו' כצ״ל:
ד״ה וא׳ למותר כו׳ באותה מעות עולת הבשר כו׳ הד"א:
ד"ה ליתקין ליה כו׳ בו הדמים הס"ד:
ד״ה הנך נסכים כו׳ הואיל ושכיח כו׳ כצ״ל:
ד״ה יהיה חצי כו' ככה עיכובא הס"ד: ואח"כ ד"ה אילימא כו׳:
ד״ה מאי שנא כו' לכבש כו׳ הס״ד:
ד״ה אלא כו' חזי אתא כו' כצ״ל:
ד"ה הא כדאיתא כו׳ דיעבד מקריב ארבע וחמשה כו׳ מותר לנדבה כצ״ל והס״ד:
ד״ה הא אין כו׳ מותר לנדבה ליכא כו' ולא מידי כצ״ל והס״ד:
ד״ה עד עשרה פשיטא כו' ושנים וה׳ לגמרי (לא קרבי) עד כו׳ י׳ לפר ואיל כצ"ל והס״ד: ואח"כ ד"ה י״א מיבעיא כו':
תוספות ד"ה מוריינא כו' בירושלמי דביצה כו' כצ"ל:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
א דף קד משנה, אין מתנדבין לה שנים וחמשה ובגמ' איבעיא להו יש קבע לנסכים או אין קבע ה"ד כגון דאייתי חמשה וכו', ופירש"י דאמר הרי עלי כך וכך לוגין מי הוי קבע דאין יכול להקריבם אלא הכל ביחד דהוו קרבי בקרבן אחד יעוי"ש, ביאור הדברים דאם יש קבע שמחויב להקריב בכלי אחד, וממילא כשאמר חמשה מחויב לתתם בכלי אחד, וממילא כיון דלא יתקדשו חמשה, משום דאינן באים חמשה, מחויב להוסיף עוד לוג בכדי שיהיה שיעור נסכים לפר שהוא ששה לוגין, וקשה מדוע לא בעי הש"ס כן גם לענין לוג אחד או שנים דאם יש קבע מחויב להוסיף עד שיהיה שיעור נסכים לכל הפחות עד שלשה לוגין שהוא שיעור לכבש, עי' במל"מ בפרי"ז ממעה"ק, אבל לדעתי נראה דלא שייך קביעות רק באופן שיש גם שיעור הראוי לקרבן, והיינו באופן שאם אין קבע יש בזה שיעור הראוי לקרבן בפחות ממה שאמר, וזהו בשאמר חמשה שיש כאן ארבעה דראוי לאיל, ושלשה הראוי לכבש, בזה יש מקום לומר קבע ג"כ, והיינו דכיון דעכ"פ יש כאן שיעור הראוי לקרבן נמצא דארבעה מהחמשה בודאי קודש, יש מקום לומר דכיון דנחית לזה קדושת קרבן אם אין קבע, ממילא יש מקום לומר דקביעותא דמנא מכריחו להוסיף עוד כדי שיהיה לקרבן גדול, וזה לא שייך אלוג אחד או שנים, שאין ראוים לקרבן כלל, וכן כתב הרמב"ם להאי בעיא בחמשה, ובלוג אחד או שנים כתב בפרי"ז ממעה"ק הי"ד וז"ל נדר חמשה לוגין אומרים לו השלם ששה שהרי קבען לקרבן, אבל אם נדר לוג או שנים פטור שהרי אינן ראוין כלל לא הן ולא מקצתן, יעוי"ש, וזהו כמו שכתבנו.
ב והנה התוס' הקשו מדוע לא נימא כמו גבי מנחות דאם אמר פחות מהשיעור משלים להשיעור, וה"נ נימא כמו כן גבי יין כי אמר פחות שישלים להשיעור, ותירצו דשאני בין אם אמר הרי עלי לבין אם אמר הרי זו, דבאומר הרי עלי, מחויב להביא כמו שקצוב בתורה והכא גבי יין לנסכים מיירי בשאמר הרי זו, יעוי"ש, אבל רש"י והרמב"ם סברי דגם הכא מיירי בשאומר הרי עלי, ולפי"ז תקשה מדוע יובדלו הנסכים מהמנחות לדין זה, והתמיה עצומה.
ג והנה לחזקיה דמוקים שם המשנה דתפוס לשון ראשון ע"כ מיירי הכא בשלא אמר נסכים, וממילא בשלא אמר השיעור הקצוב אין כאן נדר כלל, ולר' יוחנן דמוקים בשאמר אילו הייתי יודע ג"כ יש לומר דמיירי הכא בשעומד בדעתו שאינו רוצה רק בשיעור הפחות, ולזעירי דמוקים שם דמיירי שאמר מנחה, אפשר לאוקמי' דהכא בנסכים מיירי שלא אמר נסכים, אבל לרש"י אי אפשר לומר כן דשיטת רש"י וכמו כן שיטת הראב"ד דזעירי קאי לחזקיה, וע"כ לשי' מיירי הכא לר"י שאמר שאינו רוצה בכשיעור.
ד והנה לפי"ז בהא דבעי הש"ס אם יש קבע לנסכים ע"כ גם באופן שגם עתה אומר שאינו רוצה להשלים השיעור, ומ"מ יש סברא לומר דיש קבע, וכשאמר חמשה מחויב להשלים עד ששה בכדי שיהיה הנסכים בשלימות, ויש להבין לפי"ז לעיל בסוגיא בהא דפריך רבא לר"נ מהא דתנן עשרון ומחצה יביא שנים כיון דאמר מנחה איחייב ליה בעשרון כי אמר חצי עשרון לאו כלום קאמר, וקשה הא כיון דאיחייב בעשרון בודאי, א"כ נימא דיש קבע, ומחויב להשלים עד שני עשרונים, ואפשר לומר דרבא סבר אין קבע, וכמו שמשמע הכא בסוגיא דרבא רוצה להוכיח דאין קבע לנסכים, והוי לפי"ז רבא לשיטתו, ולפי"ז יש ליישב הא דהשמיט הרמב"ם אוקימתא דהסוגיא דמיירי דאמר הרי עלי חצי עשרון אלא כתב המשנה כצורתה דאמר עשרון ומחצה, וכמו שכתבנו לעיל להקשות מדוע השמיט הרמב"ם זה מהלכה, אבל אם אמרינן דהכא שייך לומר ג"כ קבע, אתי שפיר, דהנה בנסכים פסק הרמב"ם דיש קבע כמו שכתבנו לעיל וכשנדב חמשה לוגין מחויב להביא ששה מטעם הקביעות, וממילא הכא כשאמר עשרון ומחצה, הנה הקביעותא דמנא מכריחו להביא שני עשרונים, אף כשלא אמר מנחה.
ה אמנם יש להעיר דלפי"ז מדוע כתב הרמב"ם בפרי"ז ממעה"ק ה"י נדר עשרון ומחצה ואמר אילו הייתי יודע הייתי נודר כדרך המתנדבין הרי"ז מביא שנים יעוי"ש, וקשה הלא בנסכים אם אמרינן יש קבע דאז אפילו בשעומד על דבריו הראשונים מחויב להשלים להשיעור, מטעם הקביעותא דמנא שיש בה חיוב, ומדוע הכא בעינן דוקא שיאמר שאילו ידע היה נודר כדרך המתנדבין.
ו ונראה דשאני הכא במנחה, משום דאם עומד בדעתו באמירה הראשונה שאמר עשרון ומחצה, ע"כ כוונתו שדעתו שתהיה המנחה דוקא בעשרון ומחצה, ולפי דבריו אין כאן קרבן כלל, דהמנחה שהיא יותר מעשרון פסולה אם אין בה שני עשרונות, ובאופן זה לא נחשב קביעותא דמנא ולא כלום ולא דמי להא דנסכים שאמר חמשה דע"כ יש כאן שיעור לנסך לאיל שהוא ארבעה, וזה עושה קביעותא דמנא המחייבו להביא ששה שיהיה ראוי לפר, אבל במנחה כשעומד על דעתו כפי מה שאמר עשרון ומחצה, אין כאן קרבן כלל, וגם אם אין קבע אין כאן קרבן, משום דאין כאן מקום לחלק שיקריב עשרון ותשאר החצי כיון שאין החצי ראוי כלום, משא"כ בהא דנסכים דגם אם אין קבע הלא ראוי לחלוק ארבעה לאיל, ולוג אחד יהיה לקרבן אחר, ועשרון ומחצה דמיא לנסכים באופן שאומר לוג או שנים, שאין בהן שיעור לאיזה קרבן דליתא בזה קביעותא דמנא, ולהכי כתב הרמב"ם במנחה דבעינן שיאמר אילו הייתי יודע הייתי נודר כדרך המתנדבין, ובאופן זה שרוצה במנחה דאז בטוחים אנחנו דזה שאמר עשרון ומחצה לא היתה כוונתו שמנחה אחת תהיה בעשרון ומחצה, דהרי כוונתו להקריב קרבן כפי כוונת התורה, וממילא גם בהמחצה שאמר כוונתו למנחה שלימה, ואם בשביל שלא אמר מנחה, שזהו מטעם דבעינן אמירה לנדר, כמו שכתבנו לעיל, הנה הקביעותא דמנא קובע להביא שני עשרונות, ויביא מנחה של שני עשרונות בכלי אחד.
ז והנה עיקר הדין אם יש קבע לנסכים הוי בעי' דלא איפשטא, והוי ספיקא, אבל הרמב"ם פסק שם בפרי"ז ממעה"ק דיש קבע, ואע"ג דכתב מרן שם דהרמב"ם תפס לחומרא מספיקא, אבל זה תמוה מדלא כתב הרמב"ם שהוא מספיקא, לכן נראה דהרמב"ם תפס בזה לדינא מכח סוגיא דלעיל לדינא דזעירי שאמר דמיירי שאמר מנחה, ומכח קושיא דעשרון ומחצה דחק לשנויי דמיירי שאמר חצי עשרון מקודם, אבל שיטת הרמב"ם בזה שזהו סברת רבא, לדחוקי המשנה ולאוקמי באופן זה, אבל אם אמרינן דזעירי סובר דיש קבע לנסכים, והוא הדין במנחה, ובאופן זה הוי המשנה כפשוטה כמו ששנויה עשרון ומחצה, וממילא ע"כ ר' זעירי סבר דיש קבע, ומטעם זה כתב הרמב"ם דיש קבע לדינא, וזהו כדינא דר' זעירי, וכמו שנתבאר.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
וההוא גברא. אדידיה קאמר דהא אפלטר סמכינא ואין דעתי מיושב להשיב לו: מאי הוי עלה. דהאי שיעורא: רבי יהודה בר אילעאי מוריינא דבי נשיאה הוה. והיה להם לבית רבי מורה הוראות ועל פיו היו עושין כל דבריהם והוא צוה להם לשערה: כשמעתא דידיה. דאמר בית הלל מטמאין בדם נבילות: ששה דברים במסכת עדיות קא חשיב להו: על כזית. ושיעור טומאת נבילה בכזית: מתני' אין מתנדבין לוג. יין לנסכו שלא מצינו מנחת נסכים של לוג ולא שנים ולא חמשה אבל מתנדבין שלשה דחזו לכבש וארבעה לאיל דהיא שלישית ההין וששה דחזו לפר ומששה ולמעלה דשבע חזו ג' מינייהו לכבש וד' לאיל ושמנה חזו לשני אילים תשעה חזו לפר וכבש עשרה חזו לפר ואיל י''א חזו לשני אילים וכבש וכך לעולם: גמ' יש קבע לנסכים. אמר הרי עלי כך וכך לוגין מי הוי קבע דאין יכול להקריבם אלא הכל ביחד דהוו קרבי בקרבן א' או אין קבע ויכול להקריבם דחזו באפי נפשייהו: היכי דמי. למאי נפקא מינה: ואידך הוי נדבה. נדבת ציבור וימכר ויפלו דמיו לשופרות או יקרב הוא עצמו ויצטרף עם השני לוגין אחרים ויקרב לנסכי תמיד דהוו נמי לציבור: ואי אמרת יש קבע עד דממלא להו. ויביא לוג הששי כי היכי דליתחזי לפר לא קרבי דהא אין יכול להקריב בפני עצמו: ששה לנדבה. גבי י''ג שופרות שהיו במקדש קאי די''ג שופרות הוו בשבעה מהם היו נותנין הנך מעות דמפרש במסכת יומא (דף נה:) ובמסכת שקלים (דף ט:) תקלין חדתין ועתיקין קינין גוזלי עולה עצים ולבונה וזהב לכפורת וששה מהם היו לנדבה ליתן בהן מעות ההולכות לנדבת צבור: ואמרינן. לקמן בפרק בתרא (דף קז:): כנגד מי כנגד מותר חטאת. כגון הפריש מעות לחטאת והוזלו הכבשים ונתותרו לו מעות: ואחד למותר אשם. סתם כגון גוזלות ומעילות: ואחד למותר אשם נזיר. דאותו מותר לא היה מעורב עם מותר אשם סתם לפי שזה לכפר וזה להתירו ביין: ואחד למותר אשם מצורע. דלא דמו להנך שבא להתירו במחנה ואינך מפרש בפרק בתרא (לקמן קז:) וכל הנך מותרות אזלי לנדבת צבור כשהמזבח בטל לוקחין באותם מעות עולות הבשר לשם ועורות לכהנים דזהו מדרשו של יהוידע במסכת תמורה (דף כג:): ואם איתא. דהמביא חמשה לוגין קרבי ארבע מהם ואחד יהא נדבה: ליתקין לו שופר. להפיל בו הדמים: הנך. מותרות לנדבת ציבור אזלי: הנך. נסכים למה להו שופר הואיל ושכיח כל יומא שהרי רוב קרבנות טעונין נסכים: אפשר דמצטרפי דמר ודמר. אם נדר ה' יקריב ד' ויניח לוג הנשאר ויצטרף עם מותר נסכים אחרים עד שיהו ד' או ג': אזרח. גבי נסכים כתיב כל האזרח יעשה ככה את אלה וקרא יתירא הוא דהא לעיל מיניה כתיבי כל דין נסכים מלמד שמתנדבין נסכים בלא קרבן וכמה שלשת לוגין דבציר מהכי לא חזי למידי: יהיה. חצי ההין יהיה לפר משמע דמנחה דהויא אחריתי לישנא אחרינא בפרשת נסכים כתיב ככם כגר יהיה: ככה. עיכובא: אילימא ארבעה וששה. פשיטא מי צריך קראי לרבויי: מאי שנא שלש. דפשיטא לן דחזו לכבש כו': אלא לאו. מידי דלא חזו ליה אתי לרבויי ולמשמע דמתנדבין ויקריבו ארבעה והחמישי יהא מותר: מה שנים לא חזו כלל. דליכא למימר משיך חדא מינייהו ומקריב לה: הא כדאיתא. שנים אין מתנדבין לגמרי חמשה לכתחילה הוא דלא שאין מפרישין תחילה למותרות אבל דיעבד מקריב ארבע וחמישי יהא מותר לנדבה: הא אין קבע לנסכים. וכמה דבעי משנים ולמעלה מייתי וכי מייתי חמשה מקריב ארבעה מינייהו ואידך מותר וכל מה דבעי מייתי ומאי דחזי מקריב ואידך מותר לנדבה והכא ליכא למיבעי ולא מידי: עד עשרה פשיטא לי. דלוג ושנים וה' לגמרי [לא קרבי] עד דממלי להו שלש לכבש חזו וד' לאיל וששה לפר ושבעה לכבש ואיל ח' לשני אילים ט' לפר וכבש י' לפר ואיל. אחד עשר
מוריינא דבי נשיאה. של בית רבי ואפשר שהיה בימיו דאפי' רבי מאיר דנפטר קודם רבי יהודה כדמוכח בפרק שני דקידושין (דף נב:) היה קיים עדיין בהלולא דרבי שמעון בר רבי כדמוכח בירושלמי דביצה דעבר קמי פתחא ושמע שהיו מטפחין ואמר מחללין את השבת ואף בימי רב היה כדמשמע בפרק קמא דעירובין (דף יג:) דאמר רב האי דמחדדנא מחבריא דחמיתיה לרבי מאיר מאחוריה ויש גורסין שם רבי משום עובדא דירושלמי: הואיל ויכול לקרוש ולעמוד על כזית. משמע דדם טמא מחמת דחשיב כבשר ותימה דבמעילה בפרק קדשי מזבח (דף יז.) אמר מנין לדם שרצים שהוא טמא שנאמר וזה לכם הטמא תיפוק לי דחשיב כבשר ויש לומר דאיצטריך קרא לרבויי דם צלול דמטמא בכעדשה דס''ד עד שיהא בו כדי שיוכל לקרוש ולעמוד על כעדשה ולהכי תנן דם השרץ ובשרו מצטרפין דשיעורן שוה אבל דם נבילה ובשרה לא דאין שיעורן שוה וכן מוכח בירושלמי דאמר דם נבילה טמא והדתנן דם השרץ ובשרו מצטרפין ואין לנו כיוצא בו וא''ת ולמה לי קרא בפרק בהמה המקשה (חולין עב.) לרביעית דם מן המת הרי יכול לקרוש ולעמוד על כזית ויש לומר דשאני מת דהוה ממעיטנן דם משום דגזעו מחליף כדדרשינן בריש דם הנדה (נדה נה.) מה עצם שנברא עמו ואין גזעו מחליף יצאו שינים שלא נבראו עמו יצאו שער וצפורן שאע''פ שנבראו עמו גזען מחליף ופריך והרי בשר דגזעו מחליף וטמא ומשני מקומו נעשה צלקת ועוד קשה בפרק כל שעה (פסחים דף כב.) דלא משני אקושיא דדם כשהותרה נבילה היא וחלבה וגידה ודמה הותרה כדמשני אקושיא דחלב וגיד משמע דלא חשיב כבשר לפיכך צריך לומר שיש שום ריבוי דמרבינן ביה דם נבילות ולבתר דמרבה ביה מסתבר לאוקומי רבויא ברביעית שיכול לקרוש ולעמוד על כזית: אין מתנדבין לוג שנים וחמשה. תימה כי היכי דאמרי' (לעיל דף קג.) גבי מנחות דאם אמר חצי עשרון יביא עשרון שלם עשרון ומחצה יביא שנים הכא נמי נימא כי אמר לוג או שנים יביא שלשה שהם נסכי כבש וכי אמר חמשה יביא ששה שהם נסכי פר ושמא הכי נמי היכא דאמר הרי עלי אבל הכא מיירי בנדבה דיש לוג אחד או שנים לפניו ואמר הרי אלו לנסכים ובגמרא גבי יש קבע לנסכים פירש בקונטרס כגון דאמר הרי עלי כך וכך לוגין למדה: ששה לנדבה. בפרק בתרא (דף קז:) מייתי לה לקמן ופליגי אמוראי כנגד מי: אמר אביי אם תמצא לומר כו'. מספקא ליה לאביי משום קושיא דרב אשי: עד עשרה פשיטא לי אחד עשר מיבעיא לי. ואם תאמר שבעה נמי תיבעי אי לשני כלים איכוין עד דממלא להו לא קרבי או לאיל וכבש איכוין וי''ל דלא מיבעיא ליה אלא בתרי מחד מינא וחד מחד מינא אי אמר או לא אבל פשיטא דחד מחד מינא וחד מחד מינא אמרינן: