דף קב - ב
וחכמים אומרים: ירעה עד שיסתאב [יפול בו מום], ואז ימכר ויפלו דמיו לנדבה. [1] רבי אליעזר אומר:
יקריב את האשם, שאם אינו בא על חטא זה, הרי הוא בא על חטא אחר שאינו ידוע לו. [2]
ואם משנשחט האשם - ועדיין לא נזרק - נודע לו שלא חטא:
הדם ישפך שהרי חולין הוא, והבשר ישרף כדין חולין שנשחטו בעזרה. [3]
ואם נודע לו משנזרק הדם:
הבשר יאכל כשאר אשמות, ומשום שבשעת הזריקה שהיא המכפרת הרי היה עדיין ספק, ואשם תלוי מתחילתו לכפר על ספק הוא בא.
רבי יוסי אומר:
אפילו אם נודע לו כשהיה הדם עדיין בכוס - יזרק הדם והבשר יאכל.
ואמר רבא לפרש טעמו של רבי יוסי שאינו מחשיבו כחולין:
רבי יוסי בשיטת רבי שמעון אמר, דאמר רבי שמעון: כל העומד לזרוק כזרוק דמי, וכשם שבנזרק הדם אין זה חולין בעזרה אלא הבשר יאכל, אף אם היה רק עומד ליזרק אין זה חולין, אלא יזרק הדם והבשר יאכל.
ואם כן תיקשי לרב נחמן ולרב אשי הסוברים ד"אי בעי זריק" לא אמרינן!? [4]
ומשנינן: מידי הוא טעמא [וכי טעמו של רבי יוסי הוא כטעם שנתבאר]!? והרי:
אמרי במערבא [בארץ ישראל] משמיה דרבי יוסי בר חנינא:
היינו טעמא דרבי יוסי, משום דקסבר כיון שנתן את הדם בכוס כלי שרת, הרי כלי שרת מקדשין את הפסולין - בפסול כעין הנידון כאן - [5] לכתחילה, ליקרב.
אמר תמה ליה רב אשי לרב כהנא לפי סברת רבא דרבי יוסי בשיטת רבי שמעון אמרה:
לרבי שמעון, מדכל "כל העומד לזרוק כזרוק דמי" [לפי סברת רבא], אם כן יש לנו גם לומר "כל העומד לשרוף כשרוף דמי", ואם כן תיקשי:
נותר ופרה - שאמר בהם רבי שמעון שהם מטמאים טומאת אוכלין, וכמבואר לעיל קב ב - אמאי מטמאין טומאת אוכלין והרי כשרופים הם ועפרא בעלמא נינהו [עפר בעלמא הם]!?
אמר ליה רב כהנא לרב אשי: חיבת הקודש מכשרתן לעשותם אוכל, וכעין שמצינו בעצים ולבונה, שאינם אוכל, ומכל מקום מקבלים הם טומאה משום שחיבת הקודש מכשרתן. [6]
אמר ליה רבינא לרב אשי:
נהי דמהניא להו - ללבונה ולעצים, וכן לנותר ולפרה - חיבת הקודש לפסולה דגופיה, היינו שהם עצמם טמאים כשנגעו בטומאה, אבל ליקרויי טמא נמי למימני ביה ראשון ושני נמי מי מהניא ליה!? כלומר, וכי מועילה חיבת הקודש להיותם טמאים ומטמאים את האחרים, ואם נגעו אלו באב הטומאה יהיו ראשון לטומאה שאם יגעו באוכל אחר ייעשה אותו אוכל שני לטומאה כשאר ראשון לטומאה!?
והרי אם כן תפשוט הא דבעי ריש לקיש:
צריד [7] של מנחות [הוא סולת יבש שלא נבלל בשמן, ועדיין לא הכשר לקבל טומאה על ידי משקה, וטומאתו משום חיבת הקודש היא] מונין בו ראשון לטומאה ושני לטומאה, או אין מונין בו ראשון ושני; ואם כדבריך, דמה ששנינו "מטמא טומאת אוכלין" גבי נותר ופרה הוא משום חיבת הקודש, אם כן משמע שהוא טמא ומטמא את אחרים!?
ומשנינן: לעולם מה ששנינו "מטמא טומאת אוכלין" היינו משום חיבת הקודש, ואכן אין זה רק פסול בעלמא אלא טומאה לטמאות את אחרים, ומכל מקום לא תפשוט את בעיית ריש לקיש, משום -
דכי מיבעיא ליה לריש לקיש - אם טמא הוא משום חיבת הקודש או פסול בלבד הוא - דאורייתא, וכי קאמרינן בנותר ופרה שהם טמאים ומטמאים מדרבנן. [8]
מתניתין:
האומר "הרי עלי להביא מנחה במחבת", והביא במרחשת -
או שאמר "הרי עלי במרחשת" והביא במחבת -
בין בזה ובין בזה מה שהביא הביא, כי אנו אומרים: לא לשם נדרו הביאה אלא מנחת נדבה אחרת היא, וידי חובתו לא יצא.
היה עשרון סולת מונח לפניו, ואמר "זו - עשרון זה - עלי להביא במחבת", והביא את העשרון במרחשת -
או שאמר "זו להביא במרחשת" והביא אותו במחבת -
בין בזה ובין בזה הרי זו פסולה, שהרי קבע את העשרון הזה להביאו בכלי אחר.
האומר "הרי עלי שני עשרונות להביא בכלי אחד", שהיא מנחה אחת גדולה וקומץ אחד, והביא את שני העשרונות בשני כלים שהן שתי מנחות ושני קמצים -
או שאמר "הרי עלי שני עשרונות בשני כלים", והביא אותם בכלי אחד -
מה שהביא הביא כי לשם נדבה אחרת הביא, וידי חובתו לא יצא. [9]
ואם היו לפניו שני עשרונות ואמר "הרי עלי אלו להביאם בכלי אחד", והביא אותם בשני כלים -
או שאמר "הרי עלי אלו להביאם בשני כלים" והביא אותם בכלי אחד -
בין בזה ובין בזה הרי אלו פסולין.
ואם אמר "הרי עלי שני עשרונין להביא בכלי אחד", והביא בשני כלים, ואמרו לו: הרי בכלי אחד נדרת, ולא השיבם: לשם מנחה אחרת אני מביא, והקריבן [10] בשני כלים -
הרי אלו פסולין, שהרי לא נתכוין למנחה אחרת אלא למנחה שנדר, והביאה שלא כדין והרי היא פסולה.
ואם שמע והקריב בכלי אחד הרי אלו כשרין.
ואם אמר "הרי עלי שני עשרונין להביא בשני כלים", והביא בכלי אחד, ואמרו לו: הרי בשני כלים נדרת -
וחילקם והקריבן בשני כלים הרי אלו כשרין.
אבל אם נתנו לכלי אחד, הרי הן כשתי מנחות שנתערבו, שאם יכול לקמוץ מכל אחת בפני עצמה הרי אלו כשרות, ואם לאו הרי הן פסולות. [11]
גמרא:
שנינו במשנה: הרי עלי במחבת והביא במרחשת, במרחשת והביא במחבת... ידי חובתו לא יצא; הרי עלי שני עשרונין להביא בכלי אחד והביא בשני כלים בשני כלים והביא בכלי אחד... ידי חובתו לא יצא:
מפרשת הגמרא וצריכא המשנה להשמיענו בשתי בבות שאם קבע בשעת נדרו גם את הכלי [היינו: סוג הכלי גודלו ומספרו], הרי קביעותו קביעות ואינו יכול לשנות, משום:
דאי אשמעינן הך קמייתא [את הרישא] כששינה בסוג הכלי, הייתי אומר דוקא באופן זה לא יצא ידי חובתו, משום דהרי אמר במחבת וקא מייתי במרחשת שהוא שינוי כלי -
אבל הכא בסיפא דאידי ואידי במחבת ואידי ואידי במרחשת [שבין קביעותו ובין אופן הבאתו היו באותו סוג כלי] והשינוי הוא במספר הכלים -
אימא [הייתי אומר] אף ידי נדרו נמי יצא.
ואי אשמועינן התנא רק הך [את הסיפא], הייתי אומר רק משום דקא פליג להו [שחילק מנחה אחת לשתי מנחות] לכן לא יצא ידי חובתו, אבל התם ברישא - כששינה את סוג הכלי - דלאפליגלהו אלא שינה בכלי - [12]
אימא: לא יעכב השינוי ויצא ידי חובתו -
לפיכך צריכא להשמיענו את שני הדינים.
תנו רבנן:
המשנה את הכלי או את מספר הכלים: מה שהביא הביא, וידי נדרו לא יצא וכמבואר במשנה.
רבי שמעון אומר: בין אם שינה את הכלי ובין אם שינה את מספר הכלים אף ידי נדרו נמי יצא, כי לדעתו אינו יכול לקבוע באיזה כלי או בכמה כלים יביא את המנחה, ומביא כרצונו. [13]
שנינו במשנה: זו להביא במחבת והביא במרחשת... הרי זו פסולה: ומקשינן על המבואר במשנה שהיא מנחה פסולה, והא תניא: "זו להביא במחבת" והביא במרחשת, לא קידשום למנחות הכלי שרת [14] שנתן בהם לקדשם, וחולין הם ולא מנחה פסולה, ודלא כמשנתנו!?
אמר תירץ אביי:
לא קידשום כלי השרת ליקרב בשינוי כלי, אבל קידשום כלי השרת כדי ליפסל.
ואמר עוד אביי:
לא שנו שאם קבע להביא במחבת אינו יכול לשנות למרחשת [15] ולהיפוך -
הערות
[1] היינו שמביא מן הדמים עולות שמקריבים על המזבח כשהמזבח בטל מקרבנות אחרים ; וטעמם של חכמים מבואר בכריתות כג ב: מתוך שלבו נוקפו גמר ומקדיש לה.
[2] ביאר רש"י: רבי אליעזר לשיטתו, שהוא סובר במשנה דכריתות כה א: מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום.
[3] נתבאר על פי לשון רש"י כאן; וברש"י בכריתות כג ב כתב: ואף על גב דחולין שנשחטו בעזרה בקבורה בעלמא, האי בשריפה דהוי כזבח פסול. וראה עוד בתוספות בכריתות כג ב מה שביארו לדעת חכמים, למה לא יקריבנו לעולה.
[4] הנה בגמרא לעיל נתבאר, שלענין מעילה באמת אמרינן "כל העומד לזרוק כזרוק דמי", ורק להשוותו אוכל לענין טומאת אוכלין אין אומרים כן, וכתב רש"י: וקשיא לרב אשי ולרב נחמן, דהא הכא אף על גב דלא זריק שרי ליה למזרקיה ולמיכליה, דאוכלא דהתירא חשיב ליה משנראה לזריקה, אלמא לענין שיוויא אוכלא אמרינן אי בעי זריק.
[5] נתבאר על פי לשון רש"י שכתב: מקדשין את הפסולין שאינן פסולין לגמרי.
[6] כנזכר לעיל קא א.
[7] לשון יובש הוא.
[8] ותולין את השני אם קודש הוא, דאין שורפין קודש על טומאה דרבנן, רש"י.
[9] א. ביאר רש"י [והעמיד דבריו על המשך המשנה כשנדר על עשרונות מסוימים, אך עיקר דבריו שייך גם ברישא], כי אם נדר בכלי אחד הרי היה עליו לקמוץ פעם אחת, ומשהביא בשני כלים וקמץ שני קמצים, נמצא שייתר קומץ, ועוד, שמנחה חסירה היא בכל כלי וכלי; וכשנדר בשני כלים והביא בכלי אחד, הרי יש בכלי מנחה יתירה, וגם מיעט בקמצים. ובמנחת אריאל העיר, שאם כי לשון רש"י הוא "והביא בשני כלים והפריש שני קמצים" ומשמע שהפסול הוא משום שבפועל קמץ שני קמצים, זה אינו, כי מה פסול יש במנחה אם קמץ והקטיר מה שלא היה צריך לקמוץ ולהקטיר, אלא כוונת רש"י היא, שהיות ויש חילוק בין מנחה הבאה בכלי אחד למנחה הבאה בשני כלים, שזו צריכה קומץ אחד וזו צריכה שני קמצים, לכן אם שינה הרי זה פסול; [ומיהו יש לעיין בזה, כי בשלמא כשנדר להביא מנחה בכלי אחד והביא בשני כלים, שפיר יש לומר ששינוי זה גורם שלא יצא ידי חובתו, אבל כשאמר על עשרון מסוים שיביאנו בכלי אחד וכמנחה אחת, הרי אין יכול לשנותה לשתי מנחות, ומן הדין שהוא צריך להביא קומץ אחד שאין כאן אלא מנחה אחת, ומה פסול יש במה שחילקו לשני כלים, אם לא משום שבפועל קמץ שני קמצים וכלשון רש"י]. אך בזבח תודה הבין דברי רש"י כפשוטם, וכתב על זה: לכאורה לפי מאי דמסיק הגמרא דקידשום כלי שרת ליפסל, אם כן אפילו לא הפריש עדיין, מכיון שהניחם בשני כלים כל כלי מקדש מה שמונח בתוכו על כל פנים ליפסל; וראה עוד בחזון איש סימן כט סקי"ח בד"ה ומה שפרש"י, שהבין אף הוא דברי רש"י כפשוטם, וראה מה שכתב בזה על הערת הזבח תודה. ב. בשפת אמת כתב: אם אמר להביא בשני כלים והביא בכלי אחד, כי אז לא יצא כל נדרו, וצריך להביא עוד עשרון אחד, אבל על כל פנים מידי אחד יצא, לדידן דקיימא לן לקמן - קז א - קטן והביא גדול יצא; [ומיהו לכאורה מפורש בדברי רש"י לא כן, שהרי כתב "והיכא דנדר בשני כלים והביא בכלי אחד הוי מנחה יתירה ומיעט בקמצים", הרי שהחסרון הוא גם משום מנחה יתירה שבכל כלי, ולמה יצא ידי חובת האחד].
[10] בחזון איש דקדק מלשון המשנה ששנינו כאן "והקריבן" ובכל המשנה שנינו "והביא", שבכל מקום המנחה פסולה מיד כשקידשה בשני כלים, והיינו "והביא בשני כלים" ששנינו לעיל שהמנחה פסולה, אבל כאן אם קידש את המנחה בשני כלים ואמרו לו "בכלי אחד נדרת" ושמע בקולם והחזירם לכלי אחד לא תיפסל המנחה כי הקידוש הראשון היה בטעות ועקירה בטעות לאו שמה עקירה, ורק משום שהקריבם בשני כלים מיפסלא, ראה שם בסימן כט סקי"ח וסקי"ט.
[11] א. מרש"י נראה שהוא מפרש מה ששנינו "נתנו לכלי אחד" דהיינו שלא שמע בקולם והשאירם בכלי אחד; והיינו נמי מה שהוקשה לרש"י, אם כן למה ברישא שנינו שהוא פסול, ופירש, דרישא מיירי באופן שאינו יכול לקמוץ מכל אחד בפני עצמו; ובתוספות פירשו, ש"נתנו בכלי אחד" אחר שהעבירם לשני כלים, ראה דבריהם, וראה עוד בחזון איש סימן כט סק"כ. ב. [יש לעיין לפירוש רש"י: הרי הוא לא סיים את העשרונות, אלא קיבל עליו להביא שני עשרונות כשתי מנחות והביאם בכלי אחד כמנחה אחת, ומה שייך שיכול לקמוץ מכל אחת בפני עצמה, והרי אין כאן שתי מנחות אלא מנחה אחת].
[12] בגמרא לא נתבאר צריכותא בין נדר להביא בשני כלים והביא בכלי אחד לבין שינוי סוג הכלי.
[13] משמע, ששינוי הכלים ומספר הכלים דין אחד הוא, שהרי רבי שמעון נחלק בשניהם, ופירש רש"י: "קביעותא דמנא לאו כלום הוא"; וכן נראה מן הצריכותא של הגמרא לעיל; והנה בתחילת הפרק הבא נחלקו חכמים ורבי אם קביעותא דמנא לענין מספר הכלים קביעותא הוא, ראה שם, ואם אכן ענין אחד הוא, נמצא שרבי החולק על קביעותא דמנא לענין מספר הכלים חולק גם על קביעותא דמנא לענין סוג המנחה, ובפשוטו אין נראה כן בסוגיא שם, וצריך תלמוד.
[14] לפי פשוטו אין הכוונה דוקא למחבת ולמרחשת, אלא לאותם כלים שקידשו בהם את המנחה, ראה בזה בחזון איש סימן כט סקי"ח, ודקדק כן גם מלשון המשנה "והביא" במחבת דמשמע משעת הבאה, ומלשון הברייתא "קידשום" דמשמע דקאי על שעת הקידוש, אלא שנתקשה שם בלשון רש"י כאן דלא משמע כן.
[15] כן פירש רש"י, אך לכאורה היה נראה דלאו דוקא, והוא הדין שקביעות מספר הכלים הוא דוקא בשעת הנדר, וכאשר נראה מהסוגיא לעיל ש"קביעות מנא" הוא דין אחד המחייב את שני הדינים שבמשנתנו; וברמב"ם מעשה הקרבנות יז ג מובא דין זה לענין מספר הכלים, ראה שם.
שאם אינו בא על חטא זה הרי הוא בא על ספק חטא אחר דהכי סבירא ליה לר' אליעזר דמביא אדם אשם תלוי בכל יום:
הדם ישפך הכל והבשר ישרף שלא ע"ג המזבח שהרי אין להן תקנה:
נזרק הדם ואח"כ נודע לו שלא חטא הבשר יאכל הואיל וכבר נזרק הדם:
ר' יוסי אומר אפי' הדם בכוס במזרק. ונודע לו קודם שנזרק אפילו הכי זורק והבשר יאכל דכל העומד ליזרק כזרוק דמי וקשיא למאן דאמר דאי בעי זריק לא אמרינן:
מידי הוא טעמא. כלומר מי סברת דמשום האי טעמא דכל העומד ליזרק כזרוק דמי קאמר רבי יוסי וקשיא למאן דאמר דאי בעי [זריק לא אמרינן] לאו היינו טעמא דר' יוסי דכלי שרת מקדשין את הפסול:
למימני ביה ראשון ושני נמי. כגון שנטמאו האוכלין בשרץ למימני ביה ראשון ושני נמי:
צריד. דבר יבש של מנחות כגון סלת ולבונה כמו היה קולו עבה או צרוד בלעז רוקו מחמת שיבש הוא השופר:
כי קאמרינן הכא בנותר ופרה דמטמאה משום חיבת הקדש מדרבנן קאמרינן:
מה שהביא כשר. וידי נדרו לא יצא וצריך עוד להביא כמו שנדר אבל נדר מנחה זו שהיתה לפניו להביא במחבת ושינה בה פסולה:
אלו להביא בכלי שרת אחד. לקמוץ מהן קומץ אחד בלבד ושינה פסולין:
נתנן לכלי אחד יש להן דין ב' מנחות שנתערבו שאם יכול לקמוץ מזו בפני עצמו ומזו בפני עצמו כשרין:
אבל הכא בהאומר הרי עלי ב' עשרונין דאידי ואידי במחבת או אידי ואידי במרחשת שלא שינה אלא בכלים אימא ידי נדרו נמי יצא:
משום דקא פליג ביה בכלי משום הכי לא יצא:
והתניא לא קידשום כלי שרת דמשמע דאפילו פסול ליכא:
רש"י ד"ה רא"א יקרב. לטעמיה כו'. תמוה דשם בגמרא (כד ב) אדרבה פריך מר"א דמתנדב על ר"א דהכא:
גמרא חיבת הקודש מכשרתן. עיין יומא דף מח ע"א תוספות ד"ה במנחות ובט"א חגיגה דף כא ד"ה לא ישא:
בגמ' ר"א אומר יקריב. פירש"י דס"ל דבא בנדבה. ומ"מ צ"ע אי ס"ל כת"ק דהוי הקדש טעות נהי דבא בנדבה מ"מ וכי כייפינן לי' למייתי בנדבה כיון דחולין היא. ואי ס"ל דגמר ומקדיש לי' א"כ נתקדש בשביל חטא זה ואיך יבוא לשם חטא אחר. וי"ל דר"א דס"ל אשם בא בנדבה ממילא כל מי שיביא אשם מביאו על ס' חטאים ג"כ דאי לא הי' חטא זה שמא הי' חטא אחר ולהכי לעולם מכפר על כל חטא שיש עליו. אבל לת"ק דלא בא בנדבה א"כ נתקדש כל אשם רק על חטא הידוע לו. ולפ"ז אפשר דר"א בסיפא נמי פליג אפי' נודע לו אחר שחיטה מ"מ כשר שמיד בא על ס' כל חטא שיהי'. אבל אי נפרש דיקריב דר"א אינו חיוב רק רשאי להקריב אם ירצה דבא בנדבה וס"ל כת"ק דהוי הקדש טעות. א"כ י"ל דמודה בסיפא בנודע אחר שחיטה דפסול כיון שנשחט על חטא ידוע בטעות הוי כחולין שנשחטו בעזרה. וצ"ע:
בגמ' מידי היא טעמא אמרי במערבא כו'. כל הלשון קשה וגם דוחק דישאר רבא בקושיא. וגם מ"ש רש"י דפסולין כה"ג שאינו פסול לגמרי. אין מובן כיון דהוי חולין בעזרה אין פסול גדול מזה. וגם בפ' המזבח מקדש מסקינן דאין כלי שרת מקדש רק לפסול ולא ליקרב. ומכ"ש מה דהבשר נאכל ובכ"מ דעלה לא ירד מ"מ אין הבשר נאכל. ויש ליישב הכל לפמ"ש תוס' לעיל ד"ה דאי בעי זריק. דהיכא דנזרק לבסוף אמרינן לכו"ע העומד לזרוק כזרוק דמי. א"כ לכאורה תמוה קושית הגמ' כאן דכיון דהדם יזרוק שוב שפיר הוי כזרוק למפרע וע"כ כוונת המקשן דמ"מ כיון דלעת עתה קודם הזריקה אינו כזרוק למה נזריקנו עכ"פ לכתחילה. וע"ז שפיר מתרץ דפסול כה"ג שבאם נזריקנו יהי' כשר למפרע מקדש. וממילא כיון דזורקין הוי למפרע כזרוק ומותר לאוכלו ככל אשם כשר. וא"כ הוצרך רבא ג"כ לטעם דעומד לזרוק וב' הטעמים אמת:
עוד י"ל בהא דהכא מקדש כלי שרת טפי. משום דהכא נתקבל בכלי בכשרות ואח"כ נודע לו. אבל במקבל דבר הפסול בכלי שרת מודה דאין כ"ש מקדשין לקרב דבר הפסול:
במשנה בשני כלים והביא בכלי א' מ"ש הביא וידי חובתו] לא יצא. נראה דהיינו כל נדרו לא יצא וצריך עוד להביא עשרון א'. אבל עכ"פ מידי חד יצא לדידן דקיי"ל לקמן (ק"ז.) קטן והביא גדול יצא:
במשנה נתנו בכלי א' כב' מנחות שנתערבו. לכאורה הי' נראה מדשינה התנא וכ' נתנו היינו שהי' מתחילה בב' כלים. אבל אם הביא בכלי א' למה יהי' כב' מנחות כיון דמעולם לא ניכר כ"א בפ"ע. ושוב ראיתי שכ"כ התוס'. אכן הרמב"ם (פי"ז מה' מעה"ק) כ' ואם הקריבן בכלי א' כו'. וע"ש בלח"מ שהניח בצ"ע שיטתו. ולע"ד יתכן לפרש כב' מנחות שנתערבו ופסולין דהא הכא לא שייך לקמוץ מכ"א בפ"ע כיון דמעולם לא הי' ניכרין א"כ אינו כשר רק אם הי' מתחילה בב' כלים. וא"כ לדינא בין לגי' המשנה נתנו בין לגי' הרמב"ם הקריבם הכל אחד ודוק:
דף
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
(קב ב משנה) להביא בכלי א' והביא בשני כלים א"ל בכלי א' נדרת הקריבן בשני כלים פסולין וכו'.—משנה זו נפלאה מאד לפירוש רש"י ושאר מפרשים מכמה אופנים: א) למה אמרינן מדשתק הודה להם דמה שהביא הביא לנדרו? שמא מנחה אחרת הביא ולא חשש לדבריהם. ב) מוקשה הלשון בסיפא "נתנו לכלי אחד", דהא הביאו תחלה בכלי אחד? ג) למה לא הצריכו לשאול את הנודר אם הביא את המנחה לנדרו, או שהביא מנחה אחרת? ד) שנינו ברישא סתם "בשני כלים והביא בכלי אחד פסול", ופסק ותני "פסול" וא"א לתקן את הדבר, וחזר ושנה בסיפא "נתנו לכלי אחד כשתי מנחות שנתערבו", והרי שיש לו תקנה להכשירה (ועי' רש"י שנדחק ליישב זה). ה) למה לא שנינו דין כזה אף במחבת ומרחשת 'אמר הרי עלי להביא במחבת והביא במרחשת אמרו לו במחבת נדרת פסולה', וכן להיפך? ו) למה החליט ברישא "אלו בכלי אחד והביא בשני כלים פסולין", דהא אפשר לתקן ולהחזיר בכלי אחד, כמו ששנינו בסיפא "הרי עלי להביא בכלי אחד והביא בשני כלים אמרו לו בכלי אחד נדרת והקריבן בכלי אחד כשר"?
ומפני כל הפליאות הללו היה נראה לנו, כי נתחלפו העניינים כאן מרישא לסיפא ומסיפא לרישא וכצ"ל: "הרי עלי שני עשרונות להביאן בכלי אחד והביאן בשני כלים אמרו לו בכלי אחד נדרת הקריבן בשני כלים כשרין נתנו לכלי אחד כשתי מנחות שנתערבו. הרי עלי שני עשרונות להביאן בשני כלים והביאן בכלי אחד אמרו לו בשני כלים נדרת הקריבן בשני כלים פסולין בכלי אחד כשרין". וביאור זה ע"פ מה ששנינו למעלה "אלו בכלי אחד והביא בשני כלים בשני כלים והביא בכלי אחד הרי אלו פסולין", וטעמה ברור, דהתחלת הבאת המנחה מוכרחת להיות כמו שנדר ממש: אם בכלי אחד - בכלי אחד, ואם בשני כלים - בשני כלים, כמו שקבע, ואם שינה מתחילה פסול. אבל אם הביא מתחילה בכלי אחד כמו שנדר, ושוב חזר וחלקה בשני כלים יכול הוא לתקן ולהחזיר אח"כ לפני קמיצה משני הכלים לכלי אחד ותיכשר. וכן להיפך כשהביא תחלה בשני כלים כמו שנדר, ושוב נתנן בכלי אחד דינן כשתי מנחות שנתערבו. ולפיכך ברישא כאן כשנדר להביאן בכלי אחד והביאן בשני כלים - ודאי שמנחה אחרת היא כמו ששנינו למעלה "מה שהביא הביא וידי חובתו לא יצא". ואם אמרו לו בכלי א' נדרת, והוא לא שמע לדבריהם והקריבן בשני כלים - הרי הן כשרין, שהרי שתי מנחות אחרות הן; אבל אם שמע להם ורצה לצאת בשני עשרונות אלו ידי נדרו, והחזירן לכלי אחד - דינן כשתי מנחות שנתערבו, שהרי מנחות אחרות הן, וידי נדרו לא יצא. ובסיפא כשנדר להביא בשני כלים והביא בכלי אחד, וגם היא מנחה אחרת, וכשאמרו לו בשני כלים נדרת, רצה לצאת בה ידי נדרו וחלקה בשני כלים, וקמץ מכל אחת מהן הרי אלו פסולין, שהרי מנחה אחרת היתה שנקבעה בכלי אחד כמו שנתבאר. ודוקא אם קמץ אותן פסולין, דשוב אין להן תקנה כדמוכח לעיל (ו א); אבל אם נזכר קודם קמיצה, והחזירן לכלי אחד, הרי זו כשרה, וזהו ששנינו כאן "הקריבן" פי' שקמצן, ולאו דוקא הקרבה, ולהוציא נתינה בכלי, דבזה יש לה תקנה כמו שנתבאר, וזהו ששנינו "בכלי אחד כשרין" פי' שקמץ ממנה כשהן בכלי אחד, אף שהיו בינתיים בשני כלים לית לן בה מאחר שלפני קמיצה החזירן לכלי אחד וקמץ משם כשרה.
ומצאנו סייג לגירסא זו וביאורה בתוספתא רפי"ב דהכי תני התם: "בכלי אחד והביא בשני כלים אמרו לו בכלי אחד נדרת ה"ז לא יחזיר ואם החזיר הרי הוא כשתי מנחות שנתערבו, בשני כלים והביא בכלי א' אמרו לו בשני כלים נדרת ה"ז לא יחזיר ואם החזיר הרי אלו פסולין". ועי' במצפה שמואל ובמנחת בכורים על התוספתא שם, שכתב ליישב דמשנתנו מיירי שברצונו להביאן ועדיין לא קידש, או שיש להגיה בתוספתא כלשון המשנה. אבל לפי הגהתנו במשנה תואמים יהיו דברי המשנה והתוספתא וניכרין דברי אמת. אחר זמן רב מצאנו סיוע להגהתנו במשנה במלאכת שלמה (מנחות שם) בשם ר' יוסף ובנוסח משניות דפוס נאפולי, המובא בדפוס ווילנא.
רש"י ד"ה כזרוק דמי ולמיכלי דאוכלא היתירא כו׳ הד״א וכצ"ל:
בא״ד אלמא לענין שווי׳ אוכלא כו׳ כצ״ל:
ד"ה מדאמר ר״ש כל העומד כו׳ כצ״ל:
בא"ד ר"י בשיטת ר״ש אמרה כו׳. פי׳ מדר"ש גופא ליכא למידק דסבירא ליה הכי כיון דאסיקנא לעיל דאי בעי פריק אמרי׳ אי בעי הוי זריק לא אמרי׳ מ״ה כתב רש״י למאי דס״ד דר"י בשיטת ר"ש אמרה פריך:
ד"ה אבל בשני כלים כו׳ ואם מרחשת מרחשת אידי ואידי כלי שנדר ושהביא אימא ידי נדרו נמי יצא הס"ד הד״א וכצ״ל:
תוס׳ ד"ה כי קאמרי דרבנן כו׳ עשאוהו כהכשר מים כו׳ כצ״ל:
ד"ה כשתי מנחות כו׳ בפני עצמה ומזו כו׳ כצ״ל:
בא"ד בשתי כלים וחזר ונתנו כו׳ כצ״ל . פי׳ אבל ברישא איירי שלא נתנו כלל בשני כלים לא הוי כשתי מנחות:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
בד״ה כשתי מנחות וכו׳ ועי"ל דהכא מיירי וכו׳ ר״ל דהכא דוקא דאמרי׳ כשתי מנחות שנתערבו כיון דבשאמרו לו בב׳ כלים נדרת ציית לדבריהם והקריבו בב׳ כלים אע״פ שחזר ונתנו בכלי א׳ מ״מ כבר גילה דעתיה דלשתי מנחות נתכוון ולכך הוי כשתי מנחות שנתערבו משא״כ ברישא ודו״ק:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
חדושים
תוספות ד״ה בשתי מנחות כו׳ בשתי כלים נדרת כו' השתא בשתי מנחות שנתערבו כצ״ל (ור״ל וכ"ש ברישא ק"ל):
הגהות
גמרא האומר הרי עלי במחבת כו׳ (מיימוני פי"ז מהלכות מעשה קרבנות):
רש״י ד"ה ישפוך לארץ כו׳ בעשרה הי׳ הס"ד:
ד"ה נזרק הדם ואח״כ כו' הד״א:
ד"ה כזרוק דמי כו׳ ולמיכלי׳ דאוכלא היתירא כו׳ הד"א:
ד"ה מידי הוא כו׳ כה״ג ליקרב הס"ד:
ד״ה מדכל כו' אמרה נקיט לה הס״ד:
ד״ה צריד כו' ונגע בו שרץ מונין כו' ראשו׳ כו׳ כצ״ל נ״ל:
ד״ה כי קמיבעי׳ כו׳ שישרפו את השני כו׳ כצ״ל:
ד"ה מונין ראשון כו׳ אין מונין בו מדאורייתא הס"ד: ואח״כ ד"ה כי קאמרינן כו׳:
ד״ה מה שהביא כו׳ אחרת היא הס״ד:
ד״ה זו כו' שהיה עשרון כו׳ במחבת כו' הרי זו כו' הד"א:
ד״ה אלו להביאם כו׳ וכלי והיכא כו׳ אלא אחר הד"א והס"ד:
ד״ה אמרו לו כו' מייתינן לה הס"ד:
ד"ה משום דקא כו׳ בשני כלים הס"ד:
ד"ה רבי כו׳ כלי הוא הס״ד:
תוספות ד״ה כי קאמרינן כו׳ דפשיט ליה התם הס״ד:
ד״ה הא מני כו׳ ושייך לקמן:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
א דף קב ע"ב אמר לי' רב אשי לרב כהנא לר"ש דאמר כל העומד לישרף כשרוף דמי נותר ופרה אמאי מטמאין טו"א עפרא בעלמא נינהו, א"ל חיבת הקודש מכשרתן, מבואר מזה דבשארי איסוה"נ העומדות לשרפה אין מטמאין טו"א מטעם דעפרא בעלמא הוא, ולפי"ז ר"ש דאמר לעיל כולן אין מטמאין ומפרש הטעם משום דאוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים הוא, ע"כ צריך לומר דזה הטעם דוקא על אותן איסוה"נ שאינן בשרפה, אבל אותן דבשרפה כמו כלאי הכרם בלאו הכי אין מטמאין טו"א משום דעפרא בעלמא הוא.
ב והנה הרמב"ם דפסק בפר"א מטו"א הכ"ה דערלה וכלאי הכרם מיתטמאין טו"א, ע"כ דפסק דלא כר"ש ולא סבר הא דכל העומד, והנה אפשר לומר דלהכי כתב הרמב"ם מיתטמאין דהיינו, לקבל טומאה, וסבר הרמב"ם דלקבל טו"א לא בעי שיעור, והיינו דסבר הרמב"ם דגם לאחר שאמרינן דהוי כשרוף, אבל עכ"פ משהו איכא, וזה די לקבל טומאה, אבל דוחק הוא דעכ"פ משהו אוכל הוא, ולר"ש דסבר דכל העומד לשרוף כשרוף דמי לא הוי כלל אוכל, אלא עפרא בעלמא הוא, וגם משהו אוכל לא הוי, וע"כ דהרמב"ם לא סבר כר"ש.
ג אבל יש לעיין מאי פריך לר"ש דסבר כל העומד לישרף כשרוף דמי נותר ופרה אמאי מטמאין, והא עפרא בעלמא הוא, וקשה הלא ע"כ כיון דבעצם לא הוי עפרא, אלא מצד הדין הוי עפרא, אבל בטבעו אוכל הוא, וממילא חל על זה שני דינים, דין אוכל ודין עפרא, וכיון שהיה להם שעת הכושר של אוכל, א"כ לא יצא עדיין מתורת אוכל, ועוד דע"כ אם היה במציאות אפר כזה הנאכל, דפשיטא דאוכלא הוא, והאי נותר ופרה הם אפר כזה הנאכל, וא"כ אוכלא הוא לקבל טומאת אוכלין, וע"כ צריך לומר דכיון דסבר ר' שמעון דנותר ופרה מצד עצמן אינם בתורת אוכל מטעם איסור אכילה, ואינם ג"כ בתורת אכילה לאחרים, ולא קרינן בהו מכל האוכל אשר יאכל, ורק מפני שעת הכושר שהיו מותרין מקודם לאכילה, סבר ר"ש דעדיין לא יצא מדין אוכל, אמנם באופן אם אמרינן דהם עפרא מטעם העתיד העומדים לשרפה, א"כ העתיד מבטל את העבר, מפני שהם כמנגדין זה לזה, והרי"ז כמו בא זה וביטל את זה, וכמאן דליתא לאוכל כלל דמי, ועל שעת ההווה הרי אינו אוכל מטעם איסור, ועל זה משני הש"ס דהוו אוכל מטעם חיבת הקודש, ודינם כאוכלין.
ד ובדבר חיבה"ק לנידון זה יש לפרש שני אופנים, א) דהחיבה"ק עושה את ההווה לאוכל, והיינו כי החיבה"ק עושה ביטול להא דכל העומד, וממילא ההווה דינו כאוכל, אבל לאחר שנעשה אפר שוב לא מהני חיבה"ק כיון דבעצם לאו אוכלא הוא, ואין החיבה"ק עושה את האפר לאוכלא, ב) יש לפרש כי החיבה"ק עושה גם את האפר לאוכלא, וממילא גם לאחר שנעשה אפר לא יצא מתורת אוכל, ופליגי בזה רש"י עם הר"י מיגש בהא דאמר ר"ש פרה מטמאה טו"א, דרש"י בשבועות י"ב פירש אם נגע שרץ בבשרה, והיינו דהחיבה"ק לא מהני רק על הא דכל העומד, אבל לא מהני על האפר, וזהו ג"כ דעת התוס' ביומא מ"ח ע"ב, אבל הר"י מיגש, הובא בשו"ת הרשב"א ח"א סי' ל"ב, פירש דגם אפר פרה מקבל טו"א, וע"כ הוא מטעם חיבה"ק.
ה אמנם כל זה לר"ש, אבל לרבנן דסברי דכל איסורי אכילה והנאה לא יצאו מתורת אוכל, א"כ אפילו אם אמרינן דסברי הא דכל העומד לשרוף כשרוף דמי, מ"מ יש כאן טו"א מטעם ההווה, והוא דאפילו אם אמרינן דהעתיד מבטל הקודם, אבל ההווה מצד עצמו די להיות מקבל טו"א, וגם בלא חיבה"ק שפיר מקבל טו"א מטעם ההווה שהם נקראים אוכל, וא"כ אין ראיה מזה אם לא סבר הרמב"ם כר"ש בהא דכל העומד וכו'.
ו והנה הרשב"א שם הקשה להר"י מיגש מסוגיא דידן מדפריך לר"ש דאמר כל העומד וכו' נותר ופרה אמאי מטמאין טו"א עפרא בעלמא הוא, אלמא פשיטא להו דפרה אינה מטמאה טו"א לאחר שריפתה, מדחזינן דאפילו קודם שריפתה הוי קשיא להו היכי מטמאה טו"א יעוי"ש, אבל לפי מה שכתבנו אתי שפיר דעיקר הפירכא לר"ש מטעם דסבר דההווה כמו שהוא אינה מטמאה טו"א מטעם האיסור דמגרע תורת אוכלין, אבל לאחר שנעשית אפר דנפקע האיסור כדתנן דאין מועלין באפרה כדלעיל נ"א, נמצא דאין לדון מכח ק"ו מלאחר שנעשה אפר לאופן הא דקודם שנעשה אפר דאיכא איסור הנאה ואכילה, והיינו דעיקר הפירכא מכח ההווה דאסור באכילה ובהנאה.
ז אמנם נראה להצדיק סברת הרשב"א דסבר דאם אמרינן כל העומד וכו' א"כ יש לדון לההווה כמאן דליתא, וכאילו ליתא לאיסורא כלל דמיא, וממילא ע"כ הפירכא לגמרי מכח שנעשה דינו כאפר, והוא דבר המותר גם עתה, ואם בשביל שעתה הוא ראוי לאכילה, זה ליתא דהרי אם יאכל שוב לא יהיה לו היתר ולא שייך כל העומד לאחר אכילה דשוב אינו עומד לזה כמו"ש התוס' בפסחים י"ג, ואין זה דומה לנשפך, וממילא מוכח מזה דהרמב"ם לא סבר כר' שמעון.
ח והנה לפי"ז יש לעיין מדוע קיי"ל בכל דבר העומד לשרפה כתיתי מיכתת שיעורא, והא אם לא אמרינן כל העומד לשרוף כשרוף דמי אמאי נחשב כחסר השיעור, ונראה דהביאור בזה דלא אמרה תורה לעשות מצוה במין כזה העומד למצוה אחרת, אשר מצוותה בכליון, ורק אם יצוייר להעשות שתי המצוות במין זה, אז יש לנו לומר דחפץ זה אינו משולל גם מהמצוה השניה, אבל אם שתי המצוות הן צרות זו לזו, והיינו דהאחת המצוה בכליון, והשנייה בקיום, אז אין מקום לשתיהן, וכל מה שנדרש לשריפה, אינו שייך לקיום מצוה אחרת, וזהו ההבדל שבין אם עומדת לשרפה, לשארי איסור הנאה, והיינו דבאיסוה"נ לא הוי חציצה להמצוה כיון ששתיהן מקוימות, ומפני שמצות לאו ליהנות ניתנו, שפיר מקיים המצוה באיסוה"נ ג"כ, אבל דבר העומד לשרפה, כיון שאין כאן מקום לשתי המצות, דהרי אם יקיים שרפה, שוב אין כאן מקום לקיום המצוה מפני חסרון השיעור, ממילא נדחת קיום המצוה הנדרשת בקיום הדבר.
ט ויש ליישב בזה מה שהקשו התוס' בסוטה כ"ה דהיאך יהא איסור לאו באוכל ערלה וכלה"כ דלשרפה קיימי, וא"כ הרי חסר משיעור כזית מטעם דכתותי מיכתת שיעורא יעוי"ש, ובמה שביארנו אתי שפיר משום דהא דבעינן שיעור לא הוי מטרתו בשביל קיומו אלא בשביל העדרו, דהיינו ג"כ לכליון של הדבר וזהו שלא חייבה תורה על אכילות האיסורים אלא בכשיעור, והיינו שאמרה תורה שאם מכלה את הדבר ע"י אכילתו בעינן כשיעור, נמצא דכל עיקר השיעור נאמר מפני מטרת העדר, וממילא העדר אינו גורע את העדר, והיינו דמטרת השרפה שהוא העדרו של דבר, אינו גורע שיעור אכילה שהוא ג"כ להעדרו של הדבר, ורק לענין מצוה שמטרתה קיומו של הדבר כמו נטילת אתרוג וכדומה, בזה מטרת העדר כמו שרפה גורעת חשיבותו להיות נקרא דבר קיים עומד בשיעורו, ואין זה ענין לאיסורים, ובזה מיושב מה שהקשה השעה"מ בהא דאיתא בפר"ק דפסחים שורפין התרומה שנטמא בוולד הטומאה עם התרומה שנטמא באב הטומאה, והקשה כיון דתרומה טמא לשרפה קאי ולשיטת רש"י דאין אוכל מקבל טומאה בפחות מכשיעור והכי הוי כתותי מיכתת שיעורא, ולפי מה שכתבנו אתי שפיר, כמו שפירשנו לעיל.
י ולכאורה יש להעיר מהא דמבואר ביבמות ק"ג דפריך שם מבית המוחלט דמטמא בביאה, והא אין כאן בית מטעם דכמיכתת דמי יעוי"ש, אעפ"י שאין שם קיום מצוה בביאה להבית, אבל גם שם הביאור דכיון דאי אפשר לקיים את שתיהן, והוי תרתי דסתרי הא דנתיצה, והא דבית, ומשני דבזה רבתה תורה.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
ירעה עד שיסתאב. בכריתות (דף כג:) בגמ' מפרש טעמא דרבנן מתוך שלבו נוקפו גמר ומקדיש לה: רבי אליעזר אומר יקריב. ואזיל לטעמיה דאמר בכריתות (דף כה.) מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום: ישפוך לארץ והבשר ישרף. דחולין שנשחטו בעזרה היא: נזרק הדם. ואחר כך נודע לו הבשר יאכל לכהנים שעל הספק באה מתחילתה ובשעת כפרתה דהיינו זריקה אכתי ספק היה וכיפרה ספיקה והלכה לה הכי מפרש בכריתות: כזרוק דמי. וקשיא לרב אשי ורב נחמן דהא הכא אף על גב דלא זריק שרי ליה למזרקיה ולמיכליה דאוכלא היתירא חשיב ליה משנראה לזריקה אלמא לענין שינוי אוכלא אמרינן אי בעי זריק: מידי הוא טעמא. כלומר וכי טעמא דרבי יוסי משום דכזרוק דמי: כלי שרת. כגון האי כוס שנתקבל בו הדם מקדשין את הפסולין שאינן פסולין לגמרי אלא כה''ג ליקרב: כל העומד ליזרק וכו'. למאי דס''ד מעיקרא רבי יוסי בשיטת רבי שמעון אמרה נקיט לה: צריד של מנחות. כדאמרינן לענין שופר (ר''ה דף כז:) צריד או עבה קצת מן הסולת שלא נגע בשמן ולא הוכשר ונגע בו שרץ מונין בו ראשון ושני וכו' צריד לשון יובש: כי קמבעי' ליה דאורייתא. אי מונין בו ראשון ושני דאוריי' שישרפו את השני או לא והכי קמיבעיא ליה דקיימא לן (זבחים דף לד.) והבשר לרבות עצים ולבונה דלאו בני טומאה נינהו אלא משום חיבת הקדש אלמא חיבת הקדש דאורייתא: מונין ראשון ושני. לשרוף גם את השני או אין מונין בו מדאורייתא: כי קאמרי'. לעיל דמטמא טומאת אוכלין דמשמע אפילו למנות ראשון ושני מדרבנן דתולין את השני אם קדש הוא דאין שורפין קדשים על טומאה דרבנן: מתני' מה שהביא. דאימר לא לשם נדרו הביאה אלא נדבה אחרת היא: זו להביא במחבת. שהיה עשרון סלת מונח לפניו ואמר זו להביא במחבת כו' הרי זו פסולה דקבעה כלי שהזכיר בה ואין יכול לשנותה לכלי אחר: אלו להביאם בכלי אחד והביא בשני כלים. והפריש שני קמצים והוא לא נדר אלא קומץ אחד ועוד שמנחה חסירה היא בכל כלי וכלי והיכא דנדר בשני כלים והביא בכלי אחד הויא מנחה יתירה ומיעט בקמצים שהוא נדר לשם שתי קמיצות ולא קמץ אלא אחד: אמרו לו בכלי אחד נדרת. ולא חש לדבריהם והקריבן בשני כלים פסולים אע''ג דלא אמר אלו להביא בכלי אחד דהשתא ליכא למימר לשם נדבה אחרת מייתי לה דכיון דאמרו ליה בכלי אחד נדרת הוה ליה למימר להו אנא לשם נדר אחרינא מייתינא לה: כשתי מנחות שנתערבו. כדאמרינן בהקומץ [רבה] (לעיל דף כג.) אם יכול לקמוץ מזו בפני עצמה ומזו בפני עצמה כשרות ואם לאו פסולות והא דקתני נמי לעיל אלו להביא בשני כלים והביא בכלי אחד פסול כגון שאין יכול לקמוץ מכל אחת בפני עצמה: גמ' וצריכא דאי אשמעינן קמייתא. הרי עלי במחבת והביא במרחשת דלא יצא ידי נדרו: אבל. בשני כלים והביא בכלי אחד דבאותו כלי שנדר הביא אם מחבת מחבת ואם מרחשת מרחשת אימא ידי נדרו נמי יצא: אידי ואידי. כלי שנדר ושהביא: משום דקא פליג לה. שחולק מנחה גדולה לשתי מנחות קטנות שנדר בכלי אחד והביא בשני כלים: ר''ש. אכולה מתניתין פליג דקסבר קביעותא דמנא לאו כלי הוא: והא תניא לא קידשום. אותן כלי שרת שהביאן בו וכיון דלא קידשום אמאי פסולות הא מצי לאהדורינהו ולאיתויי באותן כלים שנדר: לא שנו. דזו להביא במחבת והביא במרחשת פסולה:
כי קאמרינן דרבנן. תימה בפרק אור לי''ד (פסחים כ.) דקאמר האי בשר דאיתכשר במאי כו' אלא בחיבת הקודש תפשוט דבעי ר''ש [בן לקיש] אמאי לא משני כי הכא דר''ש בן לקיש מיבעי לי' דאוריית' כי קאמר הכא דרבנן וי''ל דרוצה לתרץ שם אפי' לרב יוסף דאמר בפ''ב דחולין (דף לו:) לר''ש בן לקיש נמי עשאוהו כהכשר מים דרבנן משמע דקסבר דמיבעי' ליה דרבנן ולדידיה ה''נ דתיפשוט מהכא כי היכי דפשיט לי' התם: כשתי מנחות שנתערבו. ואמרינן בהקומץ רבה (לעיל כג.) אם יכול לקמוץ מזו בפני עצמה ומזו בפני עצמה כשרות ואם לאו פסולות והא דקתני נמי לעיל אלו להביא בשני כלים והביא בכלי אחד פסולה כגון דלא יכול לקמוץ מכל אחת בפני עצמה כך פי' בקו' ועוד י''ל דהכא מיירי כגון שאמרו לו בשתי כלים נדרת והקריבן בשתי כלים וחזר ונתנן בכלי אחד וקמ''ל דאף ע''פ שמתחילה הביא בכלי אחד מ''מ הויא לה השתא כשתי מנחות שנתערבו: הא מני בית שמאי היא דאמרי תפוס לשון ראשון דתנן כו'. בפ' שני דנזיר (דף ט.) מפרש טעמיה דב''ש דסבר לה כר''מ דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה וכיון דאמר הריני נזיר הוה נזיר כי קאמר מן הגרוגרות לאיתשולי קאתי ב''ש לטעמייהו דאמרי אין שאלה בהקדש וכיון דאין שאלה בהקדש אין שאלה בנזירות פי' כיון דאין אדם מוצי' דבריו לבטלה לא תימא מעיקרא כי אמר הריני נזיר היה בדעתו לגמור מן הגרוגרות ומן הדבלה אלא אמר דנמלך הוא והיינו לאיתשולי שרוצה לחזור בו וכיון דסברי אין שאלה כדתנן (שם ל:) בית שמאי אומרים הקדש טעות הקדש הכי נמי לא מצי מהדר אף בתוך כדי דיבור אע''ג דבעלמא כדיבור דמי ובית הלל אומרים אינו נזיר דסברי לה כר''ש דתנן ר' שמעון פוטר שלא התנדב כדרך המתנדבין פי' בקונט' גבי הרי עלי מנחה מן השעורים דקאמר תנא קמא יביא מן החיטין דתפוס לשון ראשון ור''ש פוטר דאין זה כדרך המתנדבין דאין מנחה באה שעורין אלא מנחת העומר ומנחת קנאות והכי נמי בנזירות לא הוי נזיר דמעיקרא היה בדעתו לגמור מן הגרוגרות ואין זה כדרך הנודרים ואם תאמר ולימא טעמא דבית הלל משום דיש שאלה להקדש ובית הלל לטעמייהו דאמרי הקדש טעות לא הוי