דף קא - א
דמכלי שרת לא אשכחן דמיפריק [לא מצינו דבר שנתקדש בכלי, שייפדה]. [1]
שואלת הגמרא: ובעל מום היכא איקרי טמא [היכן מצינו שבעל מום נקרא טמא]?
ומשנינן: כי הא דתניא:
כתיב [ויקרא כז יא]: "ואם כל בהמה טמאה... והעריך הכהן אותה... ואם גאל יגאלנה... " בבעלי מומין - הטמאים להקרבה - שנפדין, הכתוב מדבר.
אתה אומר: הכתוב מדבר בבעלי מומין שנפדו, או אינו אלא בבהמה טמאה - כגון סוס וחמור - ממש הכתוב מדבר, שאם הקדישם הרי הם נפדים היות ואין מין זה ראוי לקרבן, אבל בהמה הראויה להיות קרבן אינה נפדית אפילו כשהיא בעלת מום?
כשהוא אומר [שם פסוק כז]: "ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך", הרי בהמה טמאה ממש כבר אמורה, הא מה אני מקיים [בהכרח צריך לפרש] "ואם כל בהמה טמאה" בבעלי מומין שנפדו הכתוב מדבר.
יכול יפדו אפילו על מום עובר, תלמוד לומר "ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה'", ללמד: מי שאינה קריבה לה' כל עיקר, יצתה זו שאינה קריבה היום, וקריבה למחר לכשיעבור המום.
הרי מצאנו שקראה התורה לבעלת מום "בהמה טמאה".
מותיב רב הונא בר מנוח לשמואל מן הסיפא של משנתנו: העופות והעצים והלבונה וכלי שרת שנטמאו אין להם פדיון, שלא נאמר פדיון אלא בבהמה.
והרי בשלמא עופות אינם נפדים משום שקדושת הגוף נינהו, ולא נאמר פדיון בקדושת הגוף אלא בבהמה.
אלא עצים ולבונה שעדיין לא קידשם בכלי וכלי שרת - שכל אלו אינם קדושים קדושת הגוף - כשנטמאו ליפרקו [ייפדו]!? כי על אלו אין שייך את הטעם "שלא נאמר פדיון אלא בבהמה", דזה שייך דוקא בדבר שהוא קדוש קדושת הגוף, אבל אלו שאינם קדושים קדושת הגוף, למה לא ייפדו!? [2] אלא לאו, בהכרח לפרש, שהטעם בעצים לבונה וכלי שרת שאין נפדים, הוא משום דטהורין בעלמא אין נפדין ואפילו כשלא קדשו קדושת הגוף, [3] והני - עצים לבונה וכלי שרת שנטמאו - נמי אין נפדים, כי אף על גב דנטמאו כטהורים דמו שאין נפדין, ומשום:
דעצים - כיון שאינם אוכל - מן הדין היה שלא יקבלו טומאה כלל, וכל טומאתם הוא משום ש"חיבת הקודש" מכשרתם, [4] ואם כן כל כמה דלא משפי [משפשף ומייפה] להו לגזירין לעשותם ראויים לעצי המערכה לא מיתכשרי לקבל טומאה. [5] ולבונה נמי שאינה אוכל ומשום חיבת הקודש מקבלת היא טומאה, אם כן כל כמה דלא קידשה בכלי לא מיתכשרה לקבל טומאה.
וכלי שרת נמי אף על גב שהוא מקבל טומאה, מכל מקום כמו טהור הוא לענין זה שלא ייפדה, הואיל ואית להו טהרה במקוה.
ואם כן מוכח שטהורים אין נפדים, ותיקשי לשמואל!?
ומשנינן: לא, לעולם אימא לך: טהורין בעלמאנפדים, והניעצים לבונה וכלי שרת - הטעם שאין להם פדיון ואף על פי שאינם קדושים קדושת הגוף הוא מדרבנן משום דלא שכיחי [אינם מצויים], ואם היה הדין שאפשר לפדותם, כי אז היה פודה אותם לחולין ולא היו אלו מצויים לעבודה. [6]
ומקשינן: בשלמא לבונה וכלי שרת אכן לא שכיחי, אלא עצים הרי מישכח שכיחי!?
ומשנינן: עצים נמי, כיון דאמר מר: כל עץ שנמצא בו תולעת פסול לגבי מזבח, הילכך לא שכיחי, ולכן אין פודים אותם.
אמר רב פפא: אי שמיעא ליה לשמואל [אילו היה שומע שמואל] - שאמר: אפילו טהורים נפדים - הא דתניא:
המתפיס תמימים [המקדיש בהמות שאין בהם מום] לבדק הבית אין פודין אותן אלא למזבח, שכל הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם, הוה הדר ביה [היה חוזר בו], שהרי המנחות והנסכים ראויים הם למזבח, וצריך לפדותם למזבח דוקא.
דוחה הגמרא את דברי רב פפא:
ולא היא כדרב פפא, כי לעולם שמיע ליה לשמואל ברייתא זו, ומכל מקום לא הדר ביה, כי הברייתא מטעם אחר היא שאמרה לא לפדות תמימים שהקדשו לבדק הבית:
שהרי לאו אמרת התם - גבי עצים לבונה וכלי שרת - כיון דלא שכיחי לא מיפרקי [היות ואינם מצויים אין פודים אותם מדרבנן] -
הכא גבי בהמה תמימה נמי, כיון דשכיחי מומין דפסלי בבהמה [היות ומצויים מומים שפוסלים בבהמה] דהרי אפילו בדוקין שבעין [7] נמי פסלי, הילכך לא שכיחי בהמות תמימות, ולכן מדרבנן אין פודים אותם אלא למזבח; ואינו ענין למנחות ונסכים שהם נפדים כיון דשכיחי.
רב כהנא אמר דלא כשמואל, אלא:
מנחות ונסכים - שלא קדשו בכלי - כשהן טמאין נפדין, טהורין אין נפדין.
וכן אמר רבי אושעיא: טמאין נפדין, טהורין אין נפדין.
איכא דאמרי, רבי אושעיא אמר:
אפילו טהורין נפדין וכדשמואל.
רבי אלעזר אומר:
כולן [כל המנחות] כשהן טמאין נפדין וכשהן טהורין אין נפדין, חוץ מעשירית האיפה של מנחת חוטא [שנתחייב בקרבן עולה ויורד, והוא בדלי דלות שמביא מנחה], שהיא נפדית אפילו כשלא נטמאה -
שהרי אמרה תורה [ויקרא ה] בפרשת קרבן עולה ויורד: "מחטאתו" "על חטאתו", ומזה למדנו בכריתות כז ב, שאם היה עני והפריש עשירית האיפה והעשיר - יפדנה ויוסיף עליה מעות ויקנה כבשה או שעירה, הרי מבואר שמנחת חוטא נפדית ואפילו כשהיא טהורה. [8]
הגמרא מביאה מימרא נוספת של רבי אושעיא, ובהמשך הסוגיא מתקשרות שתי המימרות.
אמר רבי אושעיא:
שמעתי, שאם פיגל במנחה ונאסרה על ידי זה בהנאה, לרבי שמעון - המובא בהמשך הסוגיא - אינו מטמא טומאת אוכלין, אינו מקבל טומאה כשאר אוכלים.
דתנן: [9]
הערלה וכלאי הכרם שהם אסורים בהנאה,
הערות
[1] א. נתקשו האחרונים בלשון הגמרא, שתחילתה "דלאו כי האי טמא קרייה רחמנא לבעל מום" משמע, שטמא אינו נחשב כבעל מום, ומסופה משמע, אפילו אם היה טמא חשוב כמו בעל מום, מכל מקום לאחר שנתקדש בכלי שרת שוב אין לו פדיון; ועל כל פנים מרש"י משמע שעיקר התירוץ הוא, דאחר קידוש בכלי שרת אין פדיון; וראה קרן אורה. ב. כתב רש"י: לא אשכחן דבר דמיפריק לאחר שקדש בכלי שרת, ואפילו בהמה בעלת מום שנאמר בה פדיון, לאחר שקידשה בכלי כגון ששחט לא אשכחן בה פדיון. ותמה בקרן אורה: מה ענין זה לקדושת כלי שרת, וכי בעל מום [שאינו ראוי לקרבן] הסכין מקדשה! ? ולא יישב.
[2] א. כתב רש"י: עופות קדושת הגוף נינהו, דהן עצמן קריבין, ואין צריכין קדושת כלי; אלא עצים ולבונה שלא קידשם בכלי וכלי שרת כי נטמאו ליפרקו, דהא לאו קדושת הגוף נינהו אלא מכשירי קרבן הם; וראה תשובות הרשב"א חלק א סימן לא, דמבואר מדבריו, שעל כולם אומר רש"י שמכשירי קרבן הם, וראה במנחת אריאל; [ומה שכתב רש"י "דהן עצמן קריבין ואין צריכים קדושת כלי", דמשמע: היות והן עצמן קריבין ואינם מכשירי קרבן לכן אינם צריכים קדושת כלי - צריך ביאור, וכי בזה הדבר תלוי, והרי מנחות ונסכים שהן עצמם קריבים וצריכים קדושת כלי! ?]. ב. בדין המבואר כאן בכלי שרת שאינו קדוש קדושת הגוף ומן הדין היה שייפדה, ראה בטהרת הקודש מה שהביא לתמוה על זה בשם התוספות במעילה ובערכין, ומה שכתבו בזה; וראה חזון איש פרה סימן ג ס"ק א ד"ה ומסקינן, שצידד לומר, דמיירי בכלי שרת קודם שנתחנכו לעבודה, וראה עוד בחזון איש, מנחות סימן ל ס"ק א.
[3] א. בגמרא לא נתבאר מאיזה טעם אין נפדין לדעת החולקים על שמואל, ואם הוא דין דאורייתא או דין דרבנן; ובקרן אורה נראה, שדין אחד הוא עם הדין המבואר בברייתא בהמשך העמוד "המתפיס תמימים לבדק הבית אין פודין אותן אלא למזבח", [וחידוש הוא, כי אף בכלי שרת שאינו למזבח מבואר כאן שאינו נפדה] ; וראה בכל זה במשנה למלך פרק ה מערכין, בזבח תודה, בטהרת הקודש, בחזון איש פרה סימן ג ובנתיבות הקודש. ב. בטהרת הקודש האריך לבאר את לשון המשנה "שלא נאמר פדיון אלא בבהמה", לפי המבואר כאן שטעם זה אינו שייך אלא בעופות, ראה שם.
[4] כדילפינן בזבחים לד א מקרא, שעצים ולבונה הכשרו לקבל טומאה משום חיבת הקודש.
[5] לשון רש"י הוא: והני מילי כי משפי להו: מנסרן ומייפן לגזירים לבקעיות יפות; וזה צריך תלמוד, כי אטו גזירים שאינם משופין אינם כשרים לעצי המערכה! ? ובתוספות מבואר, דהוא משום שהגרזן הוא כלי שרת, ונראה מלשונם שהבינו כן גם ברש"י, ראה שם.
[6] נתבאר על פי לשון רש"י; והיינו, שמעיקר הדין היה לנו לומר שייפדו אך לא יפדו אותם אלא למזבח, ובאמת אין אומרים כן אלא שלא ייפדו כלל, ולזה נתן רש"י טעם, כי אמרו חכמים שאם נאמר שהוא פודה אותם, כי אז יבואו לפדותם אף לחולין, ולא יימצאו אלו לעבודה; כן נראה לכאורה.
[7] יש אומרים שהוא הנקרא קטרקט; אך בגיטין גבי מעשה דבר קמצא מבואר שהוא מום שניתן לעשותו במכוון, ואם כן אין זה קטרקט.
[8] בזבח תודה צידד להוכיח מכאן, שטהורין אין נפדין מן התורה; ואילו בחזון איש פרה סימן ג סק"א כתב להוכיח מכאן שהוא דרבנן.
[9] תוספתא היא בעוקצין ג ז, ואינה משנה.
דהתם כי ניטמו נמי אין להן פדיון:
קמ"ל. דהאי דמדמינן טמא לבעל מום לפדייה הני מילי קודם דקדשו בכלי אבל מאחר דקדשו בכלי אין להן פדייה דמכלי שרת לא אשכחן דמיפריק:
הרי בהמה טמאה אמור. דמקדישין בהמה טמאה כגון פרד סוס גמל חמור:
הא מה אני מקיים אם כל בהמה טמאה וכו'. וק"ל ר' כל היכא דכתיב בגמ' ירעו עד שיסתאבו היינו עד שיוממו דנפקא לן מהכא דבעל מום איקרי טמא:
אלא עצים ולבונה וכלי שרת. אם איתא דטהורין בעלמא נפדין כדקאמר שמואל הני נמי ליפרקו דהני אין בהן קדושת הגוף כל כך דאין באין בגלל עצמן כמו העופות אלא לאו ש"מ דמשום הכי אין להו פדיון דטהורין בעלמא מנחות ונסכים טהורין אין נפדין:
והני נמי אע"ג דנטמאו כטהורין דמו דעצים ולבונה לא אשכחן להו טומאה בפירוש אלא דקא מרבינן להו מן והבשר לרבות עצים ולבונה משום חיבת הקדש ועצים כמה דלא משפי להו (כגון) [כמו] משפה. לא מתכשרי בחיבת הקדש וכטהורין בעלמא [הוי]. וקשיא לשמואל:
לא לעולם אימא לך דטהורין בעלמא נפדין והני עצים ולבונה וכלי שרת אמאי אין נפדין משום דלא שכיחי ממינייהו הרבה כמו סולת ויין דמנחות דנסכין הילכך אין נפדין:
אין פודין אותן. להוציאן לחולין:
אלא למזבח וכו':
הוה הדר ביה. מהא דאמר דטהורין נפדין:
הילכך לא שכיחי תמימין ואינו פודן אלא למזבח אבל מנחות ונסכים דשכיחי טהורין נפדין. רב כהנא אמר [טהורין] אין נפדין המנחות והנסכים:
שהרי כתיב במנחת חוטא על חטאתו ואפשר למכתב מחטאתו מאי על חטאתו דאית ליה דין חטאת דאינה נפדית אפילו טמאה כדתנן בתמורה ושאבדה ושנמצאת בעלת מום תמות ובעלת מום היינו טמאה כדאמרן:
פיגל במנחה. כגון שקמץ על מנת להקטיר קומצה למחר או לאכול שיריה למחר:
לר' שמעון. דהאי מתניתין דערלה:
אין מטמאין טומאת אכלין. הני שירים משום דלא הוה להו שעת הכושר כדמוקמינן לקמן כגון דאקדשינהו לחיטין דמנחות במחובר:
המתפיס תמימים לבדק הבית אינן נפדין אלא למזבח, פי' שימכרו לדמי קרבנות, וא"ת אמאי להדר שמואל והלא סייעתא היא דאעפ"י שהן תמימין וראוין למזבח אפ"ה נפדין כמו כן נימא שבמנחות ונסכים טהורים אעפ"י שראוין למזבח יפדו, ואי משום דהתם למזבח כמו כן הכא נימא דנפדין וישארו גם הן למזבח אי נמי ראוית מזבח גורם להם קדושת מזבח ולא קדושת הגוף להכי לא קדיש קדושת הגוף עד שיקדשו בכלי, ועוד דליקשי טפי מהא דשמואל לדרבא דאמר [תמור' י"א ע"ב] הקדיש זכר לדמיו אינו יוצא מידי קדושת מזבח קדיש קדושת הגוף כשהקדושו למזבח לגופו, וא"כ דהני מנחות ונסכים טהורים שהקדישן למזבח ליקדש קדושת הגוף. וגם ליקשי לדרבא מברייתא דהכא דרבא אמר דקדוש קדושת הגוף והכא אמרי' דנפדה אלא שנשאר הדמים המזבח:
וי"ל דהאי ברייתא לא קשיא לדרבא משום דאיכא לתרוצי כדמשני תלמודא בפ"ק דשבועות הא דאמר לדמי עולה והא דאמר לדמי נסכים דרבא לא קאמר דקדוש קדושת הגון אלא דוקא כשהקדישו לדמי עולה הואיל והוא ראוי לגופיה לעולה אבל לדמי נסכים נפדה וכ"ש לדמי בדק הבית דנפדה הכא, ומ"מ אתיא ברייתא לאשמועינן דאע"ג דנפדה דנשאר למזבח הואיל והי' הראוי למזבח וגם דשמואל לא קשיא לדרבא משום דהתם גבי קרבן בהמה כיון דאמר לדמי עולה דאיהו ראוי לעולה סבר דתפסה ביה קדושת הגוף משום דבהמה תלי קדושת גופא בהקדשא אבל במנחות דאע"ג דהקדשן למזבח אינן קדושין קדושת הגוף עד שיקדשו בכלי אעפ"י שקדושת הפה שלהן למזבח לא קדישי קדושת הגוף אלא של דמים ונפדין אפי' טהורים אבל מהא ברייתא מייתי שפיר דלהדר שמואל דהרי לא נחתא ביה קדושת הגוף מאחר שהקדישה לבדק הביא כדפי' לעיל לדמי נסכים וכ"ש לבדק הבית והלכך נפדין ואפ"ה אמרינן דמאחר שראויה למזבח דנשאר למזבח ואעפ"י שהקדישה לבדק הבית אלמא דגורם ראוית מזבח לומר דבדבר שקדוש קדושת דמים ולבדק הבית שאחר הפדיון יהיו למזבח מפני ראוית מזבח שהיה בו א"כ כ"ש שיש לנו לומר דבדבר שהקדיש קדושת דמים למזבח שיגרום ראוית המזבח שלא יפדה שיש לראוית מזבח יותר ממה שעושה ראוית מזבח כשהקדישו לבדק הבית ומשני דטעמא דבהמה אינה מפני ראוית המזבח שהיה בו כדפי' דודאי אם היה כן דלא יפדה כדפי' ואין ראוית המזבח גורם לו בקדושת דמים שישאר למזבח אלא הטעם משום דלא שכיחי תמימים ואינם בנמצא קרבנות תקנו כן שישאר למזבח לצרכי קרבנות, אבל במנחות נסכים דשכיחי כיון דקדושת דמים נינהו אין גורם להם הראוית לומר שלא יפדו שהרי נפדין, וגם אין בהם קפידא שנשארו למזבח:
גמרא דתניא ואם כל בהמה כו'. כצ"ל:
שם אתה אומר בבע"מ שנפדין. כצ"ל וכן לקמי'. או דצ"ל שיפדו:
שם דשכיחי מומין דפסלי כו'. ע"ז (ה ב) בכורות (נג ב):
רש"י ד"ה חוץ ממנחת חוטא. ודרשינן בפרק בתרא דכריתות כו'. כצ"ל והוא שם (כז ב) ואשתמיט מצ"ק:
גמרא ולא היא שמיעא ליה וכו'. נ"ב והא דתנן בפ"ד [דשקלים] המקדיש נכסיו והיו דברים כו' יינות שמנים ועופות רא"א ימכרו לצרכי אותו המין כו' ל"ק לשמואל דההיא במכירה בעלמא בלא שומא איירי. אשמועינן התם ר"א קולא דמכירה. כדי שלא להוציאן מיד מזבח. והכא אשמועינן שמואל חידושא. דע"י פדיה דהיינו ע"י העמדה והערכה של כהן נפדים ויוצאים לחולין. דקדושת דמים ודאי פקעה ע"י פדיון ד"ת בכל גוונא. אלא דבמידי דלא שכיח אמור רבנן דלא מיפריק. אבל בהני דשכיחי אוקמוה רבנן אדאורייתא דבפדיה נפקי לחולין. ותנא דשקלים משום תקנת המזבח אמר בהני דמוטב ימכרו בלי קפידא אדמים ושפיר דמי כי היכי דלא לפקו מיד מזבח. מיהא מודה דאי בעי פריק להו. ולא פליגן אלא (חסר כאן איזו תי') ודלמא התם למקדיש גופיה מיתניאן והכא כי תנן המנחות והנסכים לגזבר הוא דתנן (חסר כאן איזו תי' מסוף המאמר):
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
בד"ה אע"ג כו'. עיין בד' שהאריכו בדברי התוספתא וע' במשנל"מ ז"ל פ"ו מהלכות מעילה מ"ש בביאור דבריהם באורך:
תוס' בד"ה פיגול במנחה הקשו מעילה אמאי מטמאה טומאת אוכלין לר"ש ותי' דאכילת מזבח שמה אכילה כדאמרינן בפ' אותו ואת בנו בהיא חולין ובנה עולה כצ"ל אבל אין לומר משום חיבת הקודש משוי' ליה אוכל דא"כ מנחה נמי היתה לה שעת הכושר קודם פיגול אחר שנתקדש בכלי והקשה הבה"ז ז"ל א"כ מאכילת מזבח נמי תקשי הא במנחה איכא אכילת מזבח ג"כ ומשנקמצה היתה לה שעת הכושר לאכילת מזבח ע"ש ואין זה מובן דאכילת מזבח ואדם הכל אחד ולא מיקרי אוכל אלא אם כבר נראה לאכילת אדם או לאכילת מזבח והיינו דפיגול אפילו בזריקה אינו מטמא טומאת אוכלים וה"נ במנחה דיש בה שניהם כיון דפיגל בה ולא נראה לא לאדם ולא למזבח אינו מטמא טומאת אוכלין וזה פשוט. ועיין בכ"מ ז"ל פ"א מהלכות ט"א שהביא שם דברי התוספתא דפיגול אינו מטמא טומאת אוכלין וכתב דר"ש הוא והיכא דלא היה לו שעת הכושר ואין זה מדוקדק דפיגול לעולם לא היה לו שעת הכושר ועוד דבהדיא איתמר התם דדברי ר"ש היא וכדמייתי לה הש"ס הכא:
בא"ד ועוד כמו שמדקדק מפרה עכ"ל וכוונתם ברור כמ"ש הבה"ז ז"ל וכמ"ש בחולין דף פ"א לדייק דחיבת הקודש לא משוי אוכל שאתה יכול מדבעי לר"ש בפרה היה לה שעת הכושר ולא אמרינן חיבת הקודש משוי לה אוכל דחיבת הקודש איתא בפרה כדאמרינן לקמן לר"ש אלא דיש לדקדק הא לר"ש פרה קדשי בדה"ב הוא ולעיל משמע דלא שייכא חיבת הקודש אלא בקדושת הגוף אחר שנתקדש בכלי אבל קדושת דמים אין חיבת הקודש מה"ת וע"כ צריך לחלק בין שאר קדושת דמים לקדושת פרה לר"ש דאע"ג דקדשי בדה"ב היא ויש לה פדיון מ"מ חטאת קריא רחמנא ושם קודש עליה ואע"ג דר"ש לית ליה הא דחטאת קריא רחמנא וכמש"כ התוס' ז"ל בחולין דף י"א מדמכשיר ביוצא דופן מ"מ לענין חיבת הקודש מודה דיש עליה שם קדש כמצותה וע"ש בתוס' ז"ל:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
בגמ' כמה דלא משפי להו לגזירין לא מתכשרי ולבונה כמה דלא קידשה בכלי שרת לא מתכשרי כו'. נראה פשוט הטעם דכל דאינו
ראוי עדיין למזבח בלי תיקון או בלי הנחתן לכלי שרת לית בהו חיבת הקודש עד שיהיו ראוין מיד למזבח דפי' התוס' דע"י הקורדם נתקדשו דחוק. וגם מה שהשיגו התוס' על רש"י דפ' כל הפסולין דפי' שקדשו בכלי במחתה. נראה דלק"מ על רש"י. דלענין לקבל טומאה מטעם דין חיבת הקודש סגי אפי' בלי קידוש כלי רק שיהיו משופין וראוין למזבח. רק דהתם לענין ללקות מטעם והבשר לרבות עצים ולבונה בזה אינו חייב עד שנתקדשו בכלי. אבל לקבל טומאה א"צ קדושת כלי כלל:
בתוס' ד"ה פיגל במנחה. וא"ת עולה כו'. צ"ע אפשר אה"נ והיכן מצאו התוס' דעולה לר"ש מטמא טומאת אוכלין:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
גמרא לאו בני אוכלא נינהו כו׳ כצ״ל:
רש"י ד״ה ואם כל בהמה טמאה וגו׳ כו׳ כצ"ל:
ד"ה מתיב כו׳ לשמואל הס"ד:
ד״ה אלא עצים כו׳ דנטמאו כו' דעצים כו׳ הד״א וכצ״ל:
בא"ד ועצים לאו כו' ולבונה והני מילי כו׳ הד"א:
ד״ה הוה הדר ביה ממאי דאמר מנחות כו' ותיב״ת עופות יש למחוק דשמואל לא קאי אלא אמנחות ונסכים:
ד"ה חוץ ממנחת חוטא כו׳ ודרשינן בת"כ דלהכי כו׳ כצ"ל:
בא"ד האיפה על חטאתו כו' כצ״ל:
תוס׳ ד"ה אף ע"ג כו׳ כגון שקדשו בכלי כו׳. פי׳ דמשמע דוקא שקדשו בכלי דהוי כמו שקרבו כל מתיריו וכל שאין לו מתירי׳ משקדש בכלי חייב משום טומאה דילפינן בזבחים דמ״ה ע"ב מקרא דכתיב אשר הם מקדישים משמע דוקא משהוקדשו אבל קודם שקדשו בכ"ש אפילו איסור דאורייתא ליכא והכא משמע אפי׳ קודם שהוקדשו מקבלים טומאה נ״ל. ובזה נדחה מה שמ״ו הב"ז רוצה לדקדק בזה דשמא איסורא דאורייתא איכא אע״ג שאינו לוקה קודם שקדשה בכ״ש ומיישב בדוחק וכאשר כתבתי נכון הוא:
בא"ד שהקומץ והשירים הכל למזבח כו'. פי׳ ומה קמיצה שייך בעצים אפ״ה הוי דבר שיש לו מתירים כמו שכתבו תוספת לעיל ד"ה לדרבי כו' וע"כ הך סוגיא דכל הפסול דלא כר׳:
בא"ד מחבירו ובקע בו ובא חבירו ובקע בו כו' כצ"ל:
בא"ד לבקע בו לכתחלה כו' כצ"ל:
בא״ד בקורדום המסורה ליד גזברין דומי׳ כו' כצ״ל. פי׳ דריש׳ דתוספתא דקתני כולן מעלו איירי שכול׳ גזברי׳. וע׳ בתוספת פ׳ השואל שם:
בא״ד לא מעל בנאה בתוך ביתו הרי זה לא מעל עד שידור כו׳ כצ"ל:
בא״ד עסקינן ולכך כשנותנו לחבירו יוצא הקורדום כולו לחולין שהרי מוציאו כו׳ כצ״ל. פי׳ דסיפ׳ דתוספתא איירי שנותנו לחבירו שאינו גיזבר:
בא״ד לבקע בו לכתחלה כו׳ כצ״ל:
בא"ד וחבירו מותר לבקע בו לכתחלה משמע דיצא לחולין מיהו נראה אע״פ שעדיין הקדש כו' כצ״ל:
ד"ה פיגל במנחה כו׳ שמה אכילה והוי אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים כדאשכחן באותו ואת בנו שהיא חולין כו' כצ״ל:
בא״ד לר"ש לענין טומאה מודה דשמה אכילה והוי אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים מידי דהוי כו' כצ"ל:
בא"ד יכול להאכילו לאחרים כו' כצ״ל. פי׳ דבטריפה ס"ל לר"ש דשחיטה שאינה ראויה היא לענין אותו ואת בנו התם ואפ״ה לענין טומאה מודה דהוי אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים:
בא"ד דאי מהניא פיגול במנחה כו' כצ"ל:
בא״ד ועוד כמו שדקדקתי מפרה הס"ד וכצ"ל. וע"ש בתוספת דחולין דפ"א ע״א ד"ה עולה כו' ותבין כוונתן. ואין להקשות דעדיין פיגל במנחה יטמא לר"ש דכשנתקדשה בכלי קרי אוכל שאתה יכול להאכילו למזבח דהיינו היכא דנתפגלה בהקטרת הקומץ אף דאקדשה במחובר ויש ליישב דמ"מ שירים דנאכלים לכהנים לא מיקרי אכילת מזבח ולא היה להם שעת הכושר ודוק:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
המנחות והנסכים פרק שנים עשר
תוס׳ בד"ה אף ע"ג דנטמאו וכו׳ והא דאמר בהשואל המשאיל קרדום וכו׳ מותר לבקע בו בתחילה והתם משאיל סבור שהוא שלו מדלא מעל אלא לפי טובת הנאה שבו וחבירו מותר וכו׳ כצ״ל נ"ל ור״ל דק״ל לפי מ"ש דטעמא דגזבר דאינו מוציא לחולין משום שסבור שהוא שלו ולא נתכוון להוציאו מרשות שהוא שם א״כ הא דאמר בהשואל המשאיל קורדום של הקדש מעל לפי טובת הנאה שבו והתם ע״כ דמשאיל היה סבור שהוא שלו מדלא מעל אלא לפי טובת הנאה שבו דאי סבור שאינו שלו גזלן הוי וקם ליה כוליה ברשותיה ומעל לפי דמי כולו אלא ע״כ דסבור שהוא שלו ואפ"ה קאמר וחבירו מותר לבקע בו בתחילה אלמא דיצא לחולין ואמאי כיון דסבור שהוא שלו וכתבו ומיהו נראה שעדיין הקדש וכו׳ ר״ל דלעולם לא יצא לחולין כיון שסבור שהוא שלו ואפ"ה שרי לבקע בו שהנאת הביקוע כבר יצתה לחולין כיון שאינה מסורה לו וק״ל:
בד״ה פיגל במנחה וכו׳ דטהורין אין נפדין וכו׳ שלא בדקדוק כתבו זה דאפי׳ נפדין השתא מיהא לא פריק ולא אמרי׳ כל העומד לפדות כפדוי דמי כיון דאין מצוה לפדותה כדאיתא לקמן ודו״ק:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
חדושים
תוספות ד"ה אע״ג דנטמאו כו׳ והאמר מר כו׳ הב״ע כגון שקדשו בכלי עכ״ל. אבל אי לא קדשי אינם מקבלים טומאה והכא משמע דמקבלים טומאה. ואין ליישב קושייתם דהתם קאמר דאינו לוקה כשלא קדשו ומיהו שמא איסורא דאורייתא איכא ומקרי טמא דלא מסתבר לחלק בדאורייתא דאי מקבלי טומאה קרינן ביה והבשר אשר יגע בכל טמא גו׳ ק״ל נ״ל:
בא"ד. היינו גיזרין דהכא ובקונט׳ פי׳ כו' מן המאוכלות הפנימיות (ולא עצים ק"ל ועיין בתוס' דזבחים) כו׳ אליבא דרבי בהקומץ כו׳ הכל למזבח אלא קדושת כלי דהתם כו' (כצ״ל נ״ל) וחבירו לחבירו הראשון מעל כו׳ (ואלו בכלי שרת יש מועל אחר מועל אפי׳ במתנה ק״ל) מכיון דבקע הראשון כו׳ עד שידור תחתיה כו׳ ולכך מועלים כולם שאין הקרדום מתחלל כו' (דמיירי שהן כולם גזברים ועיין בתוס׳ דבבא מציעא דף צ"ט ע"א בזה) והא דאמר בהשואל כו׳ וסתם משאיל כו׳ הנאה שבו שסבר מותר לבקע בו כו' ומיהו נראה כו׳ (כן הוא בש״ס דפוס קראקא) ויש לפרש דקושייתם הוא אמאי יצא לחולין כיון שסבור שהוא שלו ע"ז כתב ומיהו נראה כו' ודו״ק ועיין בלשונם בתוס' הנ"ל:
בא"ד מידי דהוי ~המשאיל~{ברכת הזבח: אמשאיל} אלא השכר לבדו כו' עכ״ל. ור״ל שמבואר בתוספתא כיון דלא קדש קדושת הגוף מועלים כולם אפילו אחר ביקוע אלא דלפי מ"ש התוס׳ לעיל אין ראיה דהן כולם גזברין לכן נראה דכוונתם דע"כ לא נפיק חבית לחולין בדירת השוכר דהא אכתי מעורב הקדש וחולין בבית נגד דמי השכירות שנתן ודמי למשאיל קורדום דג״כ הקדש וחולין מעורבין דהיינו הקדש ושכר הביקוע שיצא לחולין ומ"מ הקורדום עדיין גופא הקדש וכמ"ש התוס' לעיל ודו"ק.
ד"ה פיגול במנחה כו' היה לה שעת כו' לא תטמא כו' וזה נמי לא היתה לה שעת הכושר כו׳ (דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת כמ"ש רש״י לקמן) אותו ואת בנו לענין כו' דאי לא פיגל במנחה יטמא כו' עכ"ל. ר"ל דאלת"ה אלא קדושת הקדש או כלי משוי להו דניהוי כאוכל שאתה יכול כו' א״כ פיגל במנחה נמי תטמא אף שמקדשם במחובר כדמסיק דמיד כשהוקדשה בכלי קודם הפיגול הוי אוכל שאתה יכול כו' והוי לה שעת הכושר. ויש לדקדק בדבריהם דהא אכתי קשה פיגל במנחה נמי יטמא אף דאקדשה במחובר דכיון שבאתה לכלי קרי אוכל שאתה יכול להאכיל למזבח והוי כמו עולה ותטמא ואין לומר דאיירי דלא נקמצה עדיין ולא מיקרי ראויה למזבח וכשנקמצה נתפגלה מיד במחשבה א״כ נתפגלה בהקטרה או בהולכה מאי איכא למימר ולא קשיא מידי דהשירים כיון דנאכלים לכהנים ולא מיקרי אכילת מזבח ואם כן אינה ראויה למזבח ולא הוו להו שעת הכושר לכהנים כיון דאקדשה במחובר והוא פשוט ודו״ק:
בא"ד. מיד כשנתקדש בכלי דחיבת הקדש מכשרתה ועוד כמו שמדקדק מפרה כצ"ל וכן הוא בש"ס דפוס קראקא ור"ל דגבי פרה נמי נימא דמ"ה מטמאה טומאת אוכלין דחיבת הקדש מכשרתה ומשוי לה אוכל הראוי לאחרים אלא ש״מ דלא יוכל להשוות כו׳ כנ״ל ודו״ק ועיין בתוס׳ דחולין דף פ"א ע״א:
הגהות
גמרא דתניא אם כל בהמה טמאה כו׳ כטהורים דמי דעצים ולבונה כו׳ בני אשוויי אוכלי׳ נינהו וכו׳ ואע״ג דקדושי׳ דמי' כו׳ כצ״ל:
רש"י ד"ה דמכלי שרת כו׳ שרת ואפילו בהמה כו׳ הד״א:
ד״ה ואם כו׳ אלמא נפדין הס״ד:
ד״ה אלא עצים כו' והני אע״ג כו׳ כצ"ל:
ד"ה לעולם אימא כו׳ נפדין בטהורים כו׳ הד״א:
ד״ה משום דלא שכיחי כו' כצ״ל:
ד״ה תמימים בהמה טהורה כצ״ל:
ד"ה אלא למזבח כו׳ קרבנות הס"ד:
ד״ה הוי הדר ביה כו׳ כצ"ל:
ד״ה כולן כל המנחות הס"ד:
ד"ה לר״ש כו' בהנאה אינו כו׳ טומאת אוכלין הד"א והס״ד: ואח״כ ד"ה הערלה כו׳:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
א דף קא אמר רב פפא אי שמיעא ליה לשמואל הא דתניא המתפיס תמימים לבדק הבית אין פודין אותן אלא למזבח שכל הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם וכו' הוה הדר ביה, ולא היא שמיעא ליה ולא הדר ביה לאו אמרת התם כיון דלא שכיחי לא מפרקי הכא נמי כיון דשכיחי מומין דפסלי בבהמה דאפילו בדוקין שבעין נמי פסלי הלכך לא שכיחי, מבואר מזה שכל עיקר הדין הא דמתפיס תמימים שאינו יוצא מידי מזבח לעולם הוא רק דין דרבנן שגזרו חכמים בכדי שיהי' בנמצא קרבנות למזבח, ומזה יש לתמוה על דברי הרמב"ם שכתב בפר"ה מה' ערכין וחרמין ה"ז דזה נלמד מהא דכתיב ואם בהמה אשר יקריבו ממנה קרבן לד' כל אשר יתן ממנו לד' יהיה קודש, כלומר כל הראוי לקרבן ע"ג המזבח יקרב, מבואר שדעת הרמב"ם שזהו דין דאורייתא, ותמוה מסוגיא דידן, והמל"מ שם עמד בזה בתמיה, והנה לכאורה אפשר לומר דסוגיא זו לא אמרה כן אלא אליבא דשמואל שאמר דגם טהורין נפדין, והסוגיא פריך עליה מהא דמתפיס תמימים, ועל זה מחדש שמואל דלא הוי אלא מדרבנן, אבל אמוראי דפליגי אשמואל וסברי דטהורין אינן נפדין יפרשו הא דמתפיס תמימים לבדה"ב שאינו יוצא מידי מזבח לעולם הוא דין התורה, והרמב"ם פסק כוותייהו כמבואר בפר"ו מה' איסורי מזבח ה"ט, ולכן אין סתירה להרמב"ם מסוגיא זו שהוא רק אליבא דשמואל, ומצאתי בשעה"מ שנחית ג"כ לזה.
ב אמנם כד נעיין נראה דאין זה ענין לזה, והוא דע"כ הא דמתפיס תמימים לבדה"ב אינו יוצא מידי מזבח, הכוונה דפודין אותו, והרי הוא חולין, והקונה מחויב לעשותו קרבן, והיינו שיוצא לחולין, ואח"כ מקדישין אותו, וכן מבואר בחידושי הרמב"ן לגיטין ל"ח, והש"ס דפריך הכא לשמואל דאמר נפדין טהורין מהא דמתפיס תמימים לבדה"ב שאינו יוצא מידי מזבח, הכוונה למיפרך מדוע אמר שמואל דטהורין נפדין, ומשמעו דיוצא גם לחולין, ועל זה אמר שמואל דמדרבנן הוא, הואיל ולא שכיחי, אבל שארי דברים השכיחים פודין אותם לחולין ג"כ אפילו מדרבנן, אבל יש ליפרוך לאידך גיסא להני אמוראי דסברי דטהורין אין נפדין תקשה מהמתפיס תמימים וכו' דיוצא לחולין, ורק מחויב להקדישם, ומדוע הכא אין נפדין כלל טהורין, וע"כ הדבר פשוט, דדוקא בשהקדיש תמימים לבה"ב, וחסר עתה ההקדש למזבח, להכי יוצא לחולין ע"י פדיי' מבדה"ב, ומחויב אח"כ להקדיש למזבח, נמצא דאין שייכות כלל הא דהני אמוראי להא דמתפיס תמימים לבדה"ב וכו', ושפיר יש לומר דכל עיקר הדין הא דמחויב להקדיש אחרי פדיי' לקרבן הוא מדרבנן, כמו שסבר שמואל, וא"כ ליתא מאן דפליג אשמואל בזה, וא"כ שפיר הקשה המל"מ על הרמב"ם.
ג ונראה לבאר דשני דינים איכא בהא דמתפיס תמימים לבדה"ב שאינו יוצא מידי מזבח לעולם, א) שדין הוא דלאחר הפדיי' מחויבים הבעלים לעשותו לקרבן הראוי לו, ב) דין הוא שתיכף בשעת הפדייה יהיה מוקדש לקרבן, והיינו שאותו יום שנפסקה קדושת בדה"ב תחול קדושת קרבן באופן שלא יהיה חולין אחרי הפדייה, אלא שתהיה הפדייה שתיכף יהיה מוקדש לקרבן, וזהו הכוונה שאינו יוצא מידי מזבח לעולם, והיינו לעולם שלא יהי' חולין באיזה הפסק, אבל יובדלו אלו האופנים זה מזה דהיינו שאופן הראשון הוא דין תורה לומר שדין התורה לפדותו מקדושת בדה"ב, ויהיה מוכן להיות קרבן הראוי לו, אבל באופן השני שתהיה אופן הפדייה לקרבן בלא הפסק חולין בינתים, זהו רק דין דרבנן, ומוכח שזהו דעת הרמב"ם בפר"ה מה' ערכין וחרמין ה"ה שכתב וז"ל המקדיש בהמה טהורה תמימה לבדה"ב אעפ"י שעבר על עשה מה שעשה עשוי, וחלה קדושה עליה ונפדית כשהיא תמימה וכו' ואין הפודה אותה פודה אלא על מנת להקריבה למזבח למה שהיא ראויה שכל דבר הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם, עכ"ל, מבואר מזה שהדין שתהי' הפדיי' באופן זה שתחול עליה תיכף קדושת קרבן, ובזה לא כתב הרמב"ם שום ראיה מקרא, ואילו אח"כ שם בה"ז כתב וז"ל המקדיש את בהמתו סתם וכו' רואין כל בהמה הראויה להקריב על גבי המזבח זכרים ימכרו לצרכי עולות וכו', ועל זה נאמר ואם בהמה וכו', יעוי"ש, הנה האי ימכרו לצרכי עולות הכוונה שיש מצוה שיבוא הקרבן לעולה, אבל אין בזה משמעות אשר לא יופסק ממנה הקדושה, בהפסק חולין בינתים אין קפידא, וזה נלמד מקרא, הרי מבואר דשני דינים איכא בזה, היינו דין דאורייתא, ודין דרבנן.
ד והנה הרמב"ם מפרש הא דשמואל דאמר דגם טהורין נפדין, היינו דיש להן פדיון ויוצא לחולין, אבל מודה שמואל דמצוה איכא להקדישן שוב להקדש, והגמ' פריך לשמואל מהא דהמתפיס תמימים לבדה"ב אינו יוצא מידי מזבח לעולם והיינו דבעינן שתהיה הפדייה באופן זה אשר תהיה הכנה מוכן לזה להיות הקדש באופן אשר תיכף בצאת הקדש בדה"ב תחול קדושה"ג דקרבן או לו להפודה, או לאחר, בלי שום רגע הפסק דחולין בינתים, וממילא כשהם קדושה"ג שוב אין מקום לפדיון, דכיון דמחויב הוא להקדיש בלא הפסק דחולין, ולא שייך פדיון, דדוקא מהקדש בדה"ב לקדושה"ג שייך פדיון, אבל מקדושה"ג לקדושה"ג לא שייך פדיון כיון דאין הפסק לקדושה, על זה משני הש"ס דהא דבעינן התם שלא תהיה הפסק חולין בינתים, משום דלא שכיחי קרבנות בלא מום גזרו חז"ל על זה, אבל בעצם הדין דלאחר הפדיי' מחויב להקדיש קדושה"ג לעשות קרבן, זהו דין התורה, וזה נכון בס"ד.
ה חוץ מעשירית האיפה של מנחת חוטא שהרי אמרה תורה מחטאתו על חטאתו, הנה משמע מזה דכל עיקר הא דאינו יוצא מידי מזבח הוא דאורייתא, ומשמע מזה כהרמב"ם דכל הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח הוא מה"ת, אבל יש לומר דשאני הכא בטהורין דנחתה לזה קדושת הגוף, משא"כ במקדיש לבדה"ב, ובעיקר דרכי הרמב"ם מבואר לעיל לנכון.
א אמר ר' אושעי' שמעתי פיגל במנחה לר' שמעון אינו מטמא טומאת אוכלין, ומפרש משום דהוי אי אתה יכול להאכילו לאחרים, ומיירי דאקדיש במחובר, ולא היה לו שעה"כ, וטהורין אין נפדין, והא דקאמר במנחה, משום דלא משכחת בקרבן אחר, דבקרבנות הנאכלין הרי הוי אוכל, ובקרבנות שאינן נאכלין כמו עולה אעפ"י שג"כ לא היה להעולה שעה"כ דהרי מחיים אסורה משום אבמה"ח, ולאחר הקדש אסור משום הקדש, אבל נקרא אוכל משום אכילת מזבח, וכמו שכתבו התוס', אבל במנחה אם אקדיש במחובר ופיגל בקמיצה אין לה שעה"כ, ואכילת מזבח אין כאן כיון שאסור להעלות הקומץ על המזבח, והשיריים אסורין ג"כ באכילה וכל המנחה נשרפת, והא דלא אמרינן דשרפתה זו היא אכילתה, דהרי מצינו דאכילת אש של הדיוט ג"כ נקרא אכילה כמבואר בזבחים ל"א במחשב ע"מ לשרוף באש למחר שדינו כמו שמחשב לאכול למחר, אם אפקי' בלשון אכילה, וא"כ יצוייר שהפיגול במנחה תטמא טומאת אוכלין לר' שמעון, ואכילת אש נקרא אכילה, נראה דדוקא לענין לקבוע בדין פיגול מועלת המחשבה דאש, והיינו כיון שקבע זה למטרה, משא"כ הא דשרפת פיגול באש, כיון שאין השרפה בתורת מטרה, אלא דין הוא שגזרה תורה שריפת אש היינו שהוא בתור כליון, דרצון התורה שתכלה הדבר מן העולם על ידי אש, הנה כל דבר הבא בתורת כליון אין זה נקרא בתור אכילה, ומטעם זה גם הא דערלה וכלאי הכרם שדינם בשרפה, אבל לא נקרא אכילה כיון שאינה בתור מטרה.
ב והנה קשה לי טובא הלא גם במנחה יצוייר להיות אוכל, היינו בקומץ של המנחה אם העלה על המזבח ומשלה בהן האור שפגע הפיגול ממנו כמבואר בזבחים מ"ג, וכן פסק הרמב"ם, והכוונה משלה בהן האור באופן שעדיין ראוי לאכילה כמבואר ברש"י שם ד"ה פקע, וא"כ יצוייר בקומץ דנעשה אוכל אכילת מזבח, וגם אם ירד יעלה כמבואר ברמב"ם פר"ג מפסוה"מ ה"ט, ואפשר דכיון דר' שמעון סבר דמה שאסור להאכיל לאחרים לא מקרא אוכל, וה"נ כיון שאסור להעלות על המזבח קומץ שנתפגל, ממילא נקרא אינו ראוי להאכילו לאחרים, ויצא מתורת אוכל.
א הערלה וכלאי הכרם וכו' ר"ש אומר כולן אין מטמאין טו"א, ויש לעיין לר"ש אם דעתו לאיסורי הנאה דוקא בזה סבר ר"ש דליתנייהו בטו"א, או"ד שגם באיסור אכילה לחודיא, ונפק"מ לענין בשר מן החי, דלענין אבר מן החי אין נפק"מ כיון שבלאו הכי מטמא, אבל נפק"מ לבשר מן החי דאסור גם לב"נ ולא קרינן בזה אשר יאכל אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים, והנה לכאורה הדבר פשוט דכיון דאסור להאכילו לאחרים אינו בכלל אוכל לר"ש, אבל אפשר לומר דרק באופן שאסור גם בהנאה אז יצא מכלל אוכל, והיינו דדבר האסור בהנאה כשנותן לנכרי ואוכל הנה האיסור הזה דהנתינה להנכרי שהוא הנאה נכלל גם כן באיסור אכילה, והוא מדררא דילי' משא"כ איסור בשר מן החי לא הוי עצם איסור אכילת הנכרי בכלל איסור אכילה, אלא איסורו משום דבר אחר הוא, והיינו איסור לפני עור שאינו נכלל בכלל איסור אכילה, ואפשר שבזה קרינן שפיר אשר יאכל גם לר' שמעון.
ב והנה לכאורה מדברי התוס' ד"ה אוכל משמע שר"ש ממעט איסור הנאה דוקא מהא דהקשה הרא"מ דהכא לא ממעט ר"ש אלא איסוה"נ ובפר' בסה"ד ממעט מאשר יאכל איסור אכילה ותירצו דהכא מדכתיב מכל האוכל דמשמע כל לרבויי איסור אכילה, וממעט איסוה"נ, יעוי"ש, וא"כ משמע לכאורה דאיסור אכילה מטמא טו"א לר"ש, והנה מדברי התוס' בכורות ט' ע"ב ד"ה מכל האוכל שהקשו ג"כ קושיא זו ותירצו דהתם חיה או עוף כתיב משמע דאתא למעוטי מינים טמאים שאין נאכלין לישראל ואע"ג שיכול להאכילן לאחרים אבל הכא מכל האוכל אשר יאכל משמע שפיר למעוטי שאין נאכל לאחרים, יעוי"ש, ומדלא תירצו התם כמו שכתבו הכא אפשר לומר דפליגי בזה, והתוס' בבכורות סברי דגם איסור אכילה לחודיא ג"כ ממועט לר"ש מטו"א, אבל אין זה הוכחה דיש לומר דהריבוי דמרבה איסור אכילה לפי דברי התוס' דהכא, הכוונה ג"כ מה שאסור לו לעצמו ולא לאחרים, דהיינו נכרי, משא"כ איסור הנאה דע"כ אינו נאכל גם לאחרים ממועט מטו"א, והנה לפי"ז יש לומר דאיסור בשר מן החי שגם מצד איסורו איסור אכילה אינו נאכל לנכרי גם הוא בכלל זה דלא קרינן בי' אשר יאכל, והא דנקטו התוס' הכא איסוה"נ עיקר הכוונה מטעם שאיסוה"נ ע"כ אסור לאחרים מפני שנהנה מזה שנותן לאחרים, אבל זה לדוגמא, ואפשר שגם באיסור אכילה אם יצוייר שאסור גם לאחרים דינו כאיסוה"נ, וזהו בשר מן החי.
ג והנה בהא דפטר חמור פירשו רש"י ורגמ"ה דמיירי ששחטו ועדיין מפרכסת, והנה ע"כ מפרכסת אסור לב"נ בבהמה טמאה לכו"ע מטעם דלא שייך מי איכא מידי בטמאה, ואם אמרינן דגם בשר מן החי לא קרינן אשר יאכל לאחרים, א"כ למה נקט פטר חמור שאסור בהנאה, הלא כל בהמה"ט כן לאחר שחיטה ובעודה מפרכסת, והנה אפשר לומר דלרבותא דרבנן נקט פטר חמור, אבל לר"ש ה"נ גם בכל בהמה טמאה כן הדין באופן שנשחטה ועודה מפרכסת, והוא הדין בשר מן החי, וצריך עיון.
ד רש"י ד"ה דמכלי שרת לא אשכחן דבר דמיפרק לאחר שקדש בכלי שרת, ואפילו בהמה בעלת מום שנאמר בה פדיון לאחר שקידשה בכלי שרת כגון ששחט לא אשכחן בה פדיון, הנה מה שכתב רש"י בעלת מום תמוה טובא דהלא עיקר הא דכ"ש מקדשין פסולין נלמד מדין מזבח כמבואר בזבחים פ"ז, וא"כ ע"כ הני פסולין דאין המזבח מקדש, הנה כמו כן אין כ"ש מקדשין, והאי בעל מום כיון שאין המזבח מקדשו ואפילו לר"ע אינו כשר רק בדוקין שבעין, וא"כ פשיטא שאין כ"ש מקדשין בעל מום, ואפשר שמטעם זה השיט"מ לא גרם זה ברש"י.
ה ונראה דכוונת רש"י במום שנתהווה לאחר שחיטה כמו בצורם אוזן, בסוגיא דזבחים כ"ה, ובזה לא מהני פדיון כיון שההכשר היה לנכון, אבל במום שנתהווה בעצם השחיטה שאני, ובאופן זה מיירי הסוגיא דחולין שכתבנו בספרנו נזר הקודש לזבחים מ"ב, והיינו באופן שבא במום בב"א עם השחיטה מהני פדיון.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
דמכלי שרת לא אשכחן דבר דמיפריק. לאחר שקדש בכלי שרת ואפי' בהמה בעלת מום שנאמר בה פדיון לאחר שקידשה בכלי שרת כגון ששחט לא אשכחן בה פדיון: ואם בבהמה הטמאה וגו'. וכתיב בתריה והעריך אותה וגו' אלמא נפדין: טמאה ממש. כגון סוס וגמל וחמור: כשהוא אומר. למטה מאותה פרשה ואם בבהמה הטמאה ופדה וגו': מומין קבועין ועוברין מפרש בבכורות (דף לו:): מותיב רב הונא. לשמואל: עופות קדושת הגוף נינהו. דהן עצמן קרבין ואין צריכין קדושת כלי: אלא עצים ולבונה. שלא קידשם בכלי וכלי שרת כי נטמאו ליפרקו דהא לאו קדושת הגוף נינהו אלא מכשירי קרבן הם אלא לאו משום דמנחות ונסכים טהורים אין נפדים והני אע''ג דנטמאו כו': ועצים לאו בני קבולי טומאה נינהו אלא משום חיבת הקודש. דכתיב והבשר לרבות עצים ולבונה וה''מ כי משפי להו ונסרן ומייפן לגזירים לבקעיות יפות דחזו למערכה: לעולם אימא לך טהורים בעלמא נפדין. והני כטהורים דמו והיינו טעמא דלא מיפרקי: משום דלא שכיחי. ואי הוו להו פדיון טהורין פריק להו לחולין ותו לא משכחי גזברין מידי אחרינא לצורך העבודה: תמימים. בהמה טהורה: אלא למזבח. שימכרו לצרכי קרבנות: הוה הדר ביה. ממאי דאמר (עופות) מנחות ונסכים נפדין טהורים אע''ג דראויין למזבח: בדוקין. טייל''א: כולן. כל המנחות: חוץ ממנחת חוטא. שאפילו טהורה נפדית שהרי אמרה תורה בקרבן עולה ויורד (ויקרא ה) מחטאתו על חטאתו בכבשה או שעירה ובתורים כתיב (שם) מחטאתו ובמנחה כתיב על חטאתו ודרשינן (בפרק בתרא) דלהכי כתיב מחטאתו בכבשה דמשמע מקצת חטאתו שאם היה עשיר כשטימא מקדש והפריש מעות לכבשה או שעירה והעני יביא ממקצת דמי תורים או מנחה והשאר חולין ולהכי כתיב (שם) גבי עשירית האיפה על חטאתו דמשמע יוסיף שאם היה עני והפריש עשירית האיפה והעשיר יפדנה ויוסיף עליה מעות ויביא כבשה או שעירה: לרבי שמעון. דאמר לקמן כל האסור בהנאה אינו מטמא טומאת אוכלין: הערלה. וכל הנך איסורי הנאה נינהו:
אע''ג דנטמאו כטהורים דמו. מדלא קאמר טהורים נינהו משמע דמקבלי טומאה אלא דלא חשיבא טומאה ותימה דבפ' כל הפסולין (זבחים דף לד.) אמרינן והאמר מר והבשר לרבות עצים ולבונה הכא במאי עסקינן כגון שקדשו בכלי ואע''ג דאליבא דרבא מסיק הכי אביי נמי לא פליג בהא וי''ל דהתם מדאורייתא והכא מדרבנן והכא נמי הא קאמר עצים כמה דלא משפי להו לגזירין דלא מיתכשרי משמע דאז מקבלי טומאה מדאורייתא וקדושת כלי דהתם היינו שיפוי גזירין דהכא ובקונטרס פי' התם דמיירי בעצים שחתה במחתת כלי שרת מעל המזבח עם גחלים ולפיכך צ''ל דהכשר של שיפוי גזירין דהכא דרבנן ולא יתכן פירוש זה דבמסכת תמיד (דף כח:) משמע שהיה חותה מן המאוכלות הפנימיות וגם אין לפרש דמיירי אליבא דרבי בהקומץ רבה (לעיל דף כ:) במתנדב עצים דעצים קרבן נינהו ובעו כלי שרת דהא מסיק התם דנעשה כמי שקרבו מתירין דתנן כל שאין לו מתירין משיקדש בכלי ולרבי הא אמרי' עצים טעונין קמיצה אלמא יש להן מתירין אע''ג דבפרק הקומץ רבה (שם) אמר שהקומץ והשירים הכל למזבח אלמא קדושת כלי דהתם היינו שיפוי גזירין דהכא ובעצי המערכה ומתוך לשון הקונטרס משמע דכמה דלא משפי להו לגזירין טהורין לגמרי וכטהורין דמו לאו דוקא אלא טהורין ממש וא''ת וכי משפי להו לגזירין בקורדום היכי מקדשי והא קורדום אינו כלי שרת כדמשמע בתוספתא דתניא השואל קורדום של הקדש מחבירו ביקע בו ובא חבירו וביקע בו כולן מעלו נתנה לחבירו וחבירו לחבירו הראשון מעל והשני לא מעל ובעולה אינו כן נתנה לחבירו וחבירו לחבירו כולן מעלו ואמר בפ' השואל (ב''מ דף צט.) המשאיל קורדום של הקדש מעל לפי טובת הנאה שבו וחבירו מותר לבקע בו בתחילה ויש לפרש דקורדום דהתם לא במיוחד לעצי מערכה מיירי אבל כלי שרת היה להם מיוחד לעצים שמשפן ומנסרן ומייפן לעשות בקיעות יפות דחזו למערכה ואם תאמר וכיון דקורדום דתוספתא לאו כלי שרת הוא אמאי מעל השני הא מכיון דבקע הראשון ומעל בו יצא לחולין כדתנן במסכת מעילה (דף יט:) אין מועל אחר מועל במוקדשין אלא בהמה וכלי שרת בלבד כיצד רכב על גבי בהמה ובא חבירו ורכב ובא חבירו ורכב כולן מעלו שתה בכוס של זהב ובא חבירו ושתה ובא חבירו ושתה כולן מעלו מה שאין כן בקדושת דמים וי''ל דההיא דתוספתא מיירי בקורדום המסור ליד גזבר דומיא דנטל אבן או קורה של הקדש לא מעל דקתני התם בתר ההיא דקורדום וקתני בה נתנה לחבירו הוא מעל וחבירו לא מעל עד שידור תחתיה שוה פרוטה ופריך עלה הש''ס בפרק בתרא דמעילה (דף כ.) ובפרק קמא דחגיגה (דף י:) מכדי מיגזל גזלה מה לי הוא מה לי חבירו ומשני בגזבר המסורות לו אבני בנין עסקינן ולכך יוצא הקורדום כולו לחולין כשנותנו לחבירו שהרי מוציאו כולו מרשות הקדש אבל כשמבקע בו והוא סבור שהוא שלו אינו מוציאו מרשות הקדש אלא הנאת הביקוע כיון דגזבר הוא ועדיין בידו אינו יוצא מרשות הקדש ולכך מועלין כולן שאין הקורדום מתחלל על ידי הביקוע אבל איניש בעלמא שאינו סבור שהוא שלו כי מבקע ביה מיגזל גזליה ומפיק ליה מרשות הקדש ומתחללת הקדושת דמים בכך ואפי' אין מתכוין לגזול אלא דעתו להחזיר לרשות בעלים לאחר ביקוע הא קיימא לן (ב''ב דף סח.) שואל שלא מדעת גזלן הוי לרבנן וקם ליה כוליה ברשותיה דאפילו נתכוון להיות שואל כאילו נתכוון לגזול דמי והא דאמר בהשואל (ב''מ דף צט.) המשאיל קורדום של הקדש מעל לפי טובת הנאה שבו וחבירו מותר לבקע בו בתחלה וסתם משאיל סבור שהוא שלו מדלא מעל אלא לפי טובת הנאה שבו שחבירו מותר לבקע בו בתחלה דיצא לחולין ומיהו נראה שעדיין הקדש מעורב בו כיון שהוא סבור שהוא שלו ואינו מתכוין להוציא הקורדום מרשותו מ''מ שרי לבקע בו שהרי הנאת הביקוע כבר יצתה לחולין כיון שאינה מסורה לו והא דאמרינן גבי בית בפרק האומר משקלי (ערכין דף כא.) הקדישו משכיר הדר בו מעלה שכר להקדש ופריך כיון דמעל נפיק לחולין לאו כולי בית קאמר דאפי' קורדום כה''ג לא היה יוצא כולו לחולין אם השכיר לחבירו קורדום של הקדש מידי דהוה אמשאיל אלא השכר לבדו הוא דיצא לחולין וברוב ספרים נמי כתוב נפיק שכר לחולין: פיגל במנחה לרבי שמעון אינו מטמא טומאת אוכלין. ומפרש טעמא משום דאוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים אין קרוי אוכל ומוקי לה במסקנא דאקדשה במחובר שלא היה לה שעת הכושר דטהורין אין נפדין וא''ת א''כ