דלג לתוכן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ק - ב

ומקשינן עלה: אם כן במשנתנו איך הוא מניחו לשבת הבאה, והרי:

כי מטי ליליא דבי שימשא ליקדוש וליפסול, לכשיבוא ליל שבת הבאה - יתקדש, מאחר שכאילו כבר הגיע זמנו, וייפסל הלחם לכשיעבור עליו ליל השבת הבאה, ולמחרתו הלחם פסול!? [1] אמר תירץ רבינא:

הכא במאי עסקינן במשנתנו: בשקדם לפני ליל שבת הבאה וסילק את הלחם מהשולחן שלא יתקדש ליפסל בלינה, וסידרו שוב למחר.

רב אשי אמר תירץ: אפילו תימא שמשנתנו עוסקת בשלא קדם וסילק בליל שבת, ומכל מקום לא תיקשי: ליקדוש בליל שבת וליפסל:

כיון דסידרו שלא כמצותו שהרי סידרו קודם לזמנו, נעשה כמי שסידרו הקוף ואינו מתקדש בזה ליפסל. [2]

מתניתין:

שתי הלחם:

הרי הן נאכלות לא פחות משנים ימים מיום אפייתם כולל אותו יום; כלומר, הזמן המוקדם ביותר לאכילתם הוא היום השני לאפייתם, ולא יותר על שלשה ימים מיום אפייתם, כלומר, לעולם לא יתאחר זמן אכילתם מיום השלישי לאפייתם; [3] כיצד:

נאפות מערב יום טוב של שבועות [ולא ביום טוב, שאין אפייתן דוחה את יום טוב, וכפי שיתבאר הטעם בגמרא], ונאכלות [4] ביום טוב, הרי לשנים ימים.

וכאשר חל יום טוב להיות אחר השבת, הרי אלו נאכלות לשלשה, כי אפייתן אינה דוחה את השבת, ואפאום כבר מערב שבת.

לחם הפנים:

נאכל לא פחות מתשעה ימים מיום אפייתו, ולא יותר על אחד עשר יום מיום אפייתו; כיצד:

נאפה מערב שבת זו ונאכל בשבת שלאחריה - הרי לתשעה.

חל יום טוב להיות ערב שבת [הראשונה], הרי הוא נאכל לעשרה ימים, שאין אפייתו דוחה את יום טוב.

חלו שני ימים טובים של ראש השנה להיות בערב שבת הראשונה, נאכל לאחד עשר. [5]

ואינו דוחה, כלומר, משום שאינו דוחה לא את השבת ולא את יום טוב.

רבן שמעון בן גמליאל אומר משום רבי שמעון בן הסגן:

דוחה אפיית לחם הפנים את יום טוב, ואולם אינו דוחה את יום צום [יום הכפורים] שאם חל בערב שבת, נדחית אפייתו ליום חמישי.

גמרא:

אמר רבינא:

לדברי האומר: נדרים ונדבות אין קריבין ביום טוב -

לא תימא שלעולם מדאורייתא מיחזא חזו [מן התורה מותר] להקריבם אפילו ביום טוב, ורבנן הוא דגזרו שלא להקריבם ביום טוב, כדי שלא ישהא את נדריו מלהקריבם עד יום טוב, כדי שיהא לו בשר מצוי ברגל. [6]

אלא מדאורייתא נמי לא חזו להקריבם ביום טוב היות ואין זמנם קבוע במועד, [7] והראיה ממשנתנו:

דהא שתי הלחם חובת היום הוא, וליכא למימר שמא ישהא, שהרי אינם ראויים לבוא קודם לכן -

ומכל מקום קתני: אינו דוחה - אפיית שתי הלחם - לא את השבת ולא את יום טוב, ובהכרח שקרבנות נדרים ונדבות שיכול הוא להקריבם לפני או לאחר יום טוב אין הם דוחים את יום טוב, והוא הדין שאפיית קרבן שתי הלחם אינה דוחה מטעם זה את יום טוב. [8]

הדרן עלך פרק שתי הלחם


הערות

[1] נתבאר על פי דברי רש"י בד"ה כי מטי - ולפי גירסת השיטה מקובצת - שכתב: כי מטי ליליא דבי שימשי של שבת ראשונה ליקדוש, דהא אמרת לילה אין מחוסר זמן, וליפסול בליל שבת שניה בלינה, שהרי עומד שם שמונה ימים שלמים. ומבואר מן הסוגיא ומדברי רש"י, שזמנו של לחם הפנים הוא שבעה ימים מעת לעת, ולכן כשהגיע ליל שבת - מעת לעת מאז שנסדר - נחשב הלחם כמי שעבר זמנו ונפסל בלינת אותו לילה; שאם אין זמן הלחם תלוי במעת לעת, הרי כיון שנתקדש בליל שבת לא יעבור זמנו אלא לאחר השבת, וכמו לחם שנסדר ביום השבת שזמנו הוא כל השבת הבאה. וראה רבינו גרשום במשנה - וכפי שדקדק מדבריו במקדש דוד סימן כב - דמבואר מדבריו, שצריך כל לחם להיות מסודר על השולחן שבעה ימים מעת לעת, ואם נסדר בשבע בשבת זו, אי אפשר להורידו מן השולחן עד לאותה שעה.

[2] א. כתב רש"י: נעשה כמי שסידרו הקוף, ואין שולחן מקדשו אפילו בזמנו, אבל קומץ כמצותו חשיבא ליה, דלילה אין מחוסר זמן. וכתב בקרן אורה: ולפי זה הא דתנן "יניחנה לשבת הבאה", צריך לסלקו ולהניחו; [וכן הוא מפורש ברש"י יומא כט ב ד"ה נעשה]. ולשון רש"י במשנה הוא: "שאין השולחן מקדשו עד השבת", ולכאורה לשון זה אינו שייך אלא לרבינא, אבל למר זוטרא אפילו בשבת לא יתקדש. ב. יש להסתפק בהבנת טעמו של מר זוטרא: אם הוא טעם חדש שאינו מקדש אלא "כמצותו", והיינו דלרבינא הטעם במשנתנו הוא משום שכלי שרת אין מקדשין אלא בזמנן, ואילו לרב אשי אינו מטעם זה, אלא שאין השולחן מקדש אלא כש"סידרו" עליו, וכל שלא היה הסידור כמצותו נמצא שהוא כמי שסידרו הקוף ואינו "סידור" ואינו מקדש; [והוא הדין שאין כלי שרת מקדש את הקומץ אלא דוקא כשהיה שם "מתן כלי", וכל שאינו בזמנו אין זה מתן כלי, ולכן אם לא שלילה אינו מחוסר זמן, גם הקומץ לא היה מתקדש, כמבואר ברש"י]. או שאין זה טעם חדש, והטעם הוא משום שכלי שרת אין מקדשין שלא בזמנן, אלא שלשיטתו אין הדין תלוי במה שלא הגיע הזמן בשעה שאנו באים לקדש, אלא במה שלא הגיע הזמן בשעה שניתן הלחם עליו. ג. בזבחים פז א איתא: בעא מיניה רבא מרבה: לינה מועלת בראשו של מזבח או אינה מועלת בראשו של מזבח:. לשולחן מדמינן לה, דתנן "אפילו הן על השולחן ימים רבים אין בכך כלום", [או דילמא לקרקע מדמינן] ; ופירש רש"י: שאין לחם הפנים נפסל עליו, אם לן בו לאחר זמנו. הרי מבואר בטעם מה ששנינו שאין הלחם נפסל בלינה כשכבר עמד על השולחן קודם לשבת, משום שדין הוא בשולחן שלחם הפנים המסודר עליו אינו נפסל, וכעין מה שרוצה הגמרא ללמוד מזה שאין לינה מועלת בראשו של מזבח, וזה שלא כמבואר בכל סוגייתנו וברש"י, שהחסרון הוא משום שלא הגיע זמנו; וכבר עמדו התוספות שם ולעיל צ א על זה, וראה מה שכתבו בזה. והנה כבר נתבאר בהערות על המשנה, שהגירסא שלפנינו ברש"י - שלא כגירסת השיטה מקובצת והרע"ב - ברישא של המשנה כשסידר את הלחם בשבת ואת הבזיכין לאחר השבת, שהלחם פסול: אין יכול להשהותן אלא עד שבת ראשונה דמיפסל בלינה, הואיל ולן הלחם בלא בזיכין; והרש"ש שם כתב על גירסת זו: לכאורה אינו מובן, וכתב לבאר גירסא זו, שטעם זה שכתב רש"י "הואיל ולן הלחם בלא בזיכין", הוא לבאר את הטעם שהלחם נפסל בלינה ואף שמסודר הוא על השולחן, ולזה ביאר רש"י, שעד כאן לא אמרו שאין הלחם נפסל בלינה אלא דוקא כשהוא מסודר על השולחן כהלכתו, אבל כשאינו מסודר כהלכתו עם הבזיכין הרי הוא נפסל בלינה; [וחידוש יש בדבריו, כי אילו היה אומר רש"י טעם זה כדי לפוסלו מיד על אף שהוא מסודר על השולחן היה ניחא, שאין זה סידור; אך הרי ברש"י מבואר שלא יהא פסול הלינה אלא לאחר שבת הבאה, ובשבת הבאה הרי כבר יהא הלחם מסודר על השולחן כהלכתו, ומה בכך שמתחילת סידורו על השולחן לא היו עליו בזיכין, וצריך תלמוד]. והעירו האחרונים לסייע את דבריו מלשון רש"י לעיל צט ב במשנה הקודמת, גבי יום הכפורים שחל להיות בשבת, שחלות לחם הפנים מתחלקות לערב, ופירש רש"י שם: ולא למחר דנפסל בלינה לאחר זמנו שנסתלק; הרי מבואר, שאילו היה נשאר הלחם על השולחן אפילו לאחר זמנו לא היה נפסל בלינה; ולדברי הרש"ש ניחא, כי לעיל במשנה היה הלחם מסודר כהלכתו עם בזיכים על השולחן, מה שאין כן כאן. ד. לרמב"ם שיטה אחרת בביאור כל הסוגיא כאן, ונלאו האחרונים להעמיד דבריו, ויש ששיבשו את לשונו, ראה כל זה בנושאי כלי הרמב"ם, במפרשים כאן ובספר המפתח.

[3] בפשוטו נראה, שאין כוונת המשנה לומר שאינו יכול לאחר את אכילתם לאחר יום השלישי, אלא שאינו צריך לאחר את אכילתם לאחר יום השלישי, כי בפשוטו, אם רוצה הוא לאפות כמה ימים קודם יום טוב, אין בכך כלום; ומיהו אפשר, שיש לאחר את זמן האפיה ככל האפשר, כדי שיהיה הלחם טרי.

[4] נראה שצריך לומר "ונאכלות", וכמו בהמשך המשנה גבי לחם הפנים.

[5] כתב רש"י: ואי קשיא שנים עשר נינהו, דהא אין נאכלות עד מוצאי שבת דאותו שבת הוי יום הכפורים! ? הא לא קשיא, דלענין אכילת קדשים לילה הולך אחר היום שעבר, כדאמר בחולין פג א, הילכך מיתקרי אחד עשר; וראה עוד בתוספות. [ויש לעיין: הרי כל המנין שבמשנתנו אינו מדוקדק - אם לא טעם זה - שהרי גם בלילה שלאחר מנין משנתנו, אפשר לאוכלם! ? וצריך לומר, משום שבכל הבבות יש לפרש שהוא נאכל החל מהמספר השנוי במשנה, מה שאין שייך לומר כאן].

[6] ביאר רש"י: ונמצא מכוין וממתין מלאכתו עד המועד, ועוד: שמא יעבור בבל תאחר, כלומר, שמא כשיבוא המועד יארע לו אונס ונמצא מאחר נדרו, כלשון רש"י בביצה כ ב.

[7] הנידון אם מן התורה מקריבים נדרים ונדבות ביום טוב, הוא משום שהכתוב אומר "וחגותם אותו חג לה"', ויש לומר: כל "לה"' מותר להקריב בחג, ויש לומר: לא התיר הכתוב אלא דומיא דחגיגה שזמנה קבוע ביום טוב, וכמבואר בסוגיא דביצה דף כ וברש"י שם.

[8] כלומר, משום שאין זה דומה לחגיגה, שאין יכול להקדים את שחיטתה ולא לאחרה, מה שאין כן אפיית שתי הלחם שיכול הוא להקדים את אפייתן לפני יום טוב; על פי רש"י בביצה כ ב.


פרק שנים עשר - המנחות והנסכים

מתניתין:

המנחות והנסכים [1] שהקדישם קדושת פה למזבח - שנטמאו:

עד שלא קדשו בכלי אין בהם אלא קדושת דמים ואף שהקדישם בפה, [2] ולכן יש להם פדיון. [3]

משקידשו בכלי שרת נתקדשו קדושת הגוף, ואין להם פדיון.

אבל קרבנות מהעופות, והעצים של המערכה והלבונה הניתנת במנחה - אף שלא נתקדשו בכלי - וכן כלי שרת - שנטמאו: [4]

אין להן פדיון, שלא נאמר פדיון אלא בבהמה [כשהיא בעלת מום]; [5] והמשנה כולה תתבאר יותר בגמרא.

גמרא:

שנינו במשנה: המנחות והנסכים שנטמאו, עד שלא קדשו בכלי יש להם פדיון: אמר שמואל:

אף שלכאורה היה נראה מלשון המשנה שאין הם נפדים אלא כשנטמאו, אין הדבר כן, ואפילו הן טהורין הרי הן נפדין עד שלא קדשו בכלי.

מאי טעמא? כי כל כמה דלא קדשי בכלי, קדושת דמים [שצריך לפדותם והדמים קדושים] נינהו, וקדושת דמים הרי נפדין.

ומקשינן עלה: והא "נטמאו" תנן, ומשמע: דוקא משום שנטמאו יש להם פדיון!?

ומשנינן: הוא הדין דאף על גב דלא נטמאו הרי הן נפדין, ואכן לא היה צריך התנא לומר ברישא "ונטמאו", אלא איידי דקא בעי מיתנא סיפא [היות ורצה התנא לשנות בסיפא] "משקידשו בכלי אין להם פדיון", דהתם אפילו נטמאו נמי לא נפדין, לפיכך תנא נמי רישא "שנטמאו".

שנינו במשנה: משקידשו בכלי אין להם פדיון: ומקשינן: והרי פשיטא היא, כי הרי קדושת הגוף נינהו, וקדושת הגוף אין לה פדיון!?

ומשנינן: איצטריך התנא להשמיענו שאין להם פדיון, כי סלקא דעתך אמינא:

הואיל ומצינו לבעל מום דאיקרי "טמא" כדמפרש ואזיל, אם כן טמא נמי כבהמה בעל מום דמי, דאף על גב דקדוש קדושת הגוף, כי נפיל ביה מום מיפריק [אם נפל בו מום הרי הוא נפדה], והייתי אומר:

הני נמי - אף שנתקדשו קדושת הגוף - ליפרוק, כיון שנטמאו.

קא משמע לן, דלאו כי האי טמא קרייה רחמנא לבעל מום [לא לטומאה באופן זה קראה התורה "בעל מום"],


הערות

[1] לשון "הנסכים" כולל מנחת נסכים ויין הנסכים, והמתנדב יין או שמן של נסכים בפני עצמן; וראה בזבח תודה בשם הרמב"ם דהוא הדין השמן שמביא למנחה.

[2] שלא כבהמה שבקדושת פה לבד קדושה היא קדושת הגוף ; ובטעם הדבר ראה בראב"ד בפרק קמא דתמיד, ובתשובות הרשב"א סימן לא, ובמכתבים שבסוף חידושי מרן רי"ז הלוי עמוד 162 ; וראה עוד במנחת אריאל.

[3] בגמרא נחלקו, אם בדוקא נקטה המשנה "ונטמאו", או שפודים אותם אף בלי טומאה; ומכל מקום לאו דוקא "נטמאו", אלא הוא הדין אם נפסלו בשאר קלקול, זבח תודה.

[4] בשיטה מקובצת מחק תיבת "שנטמאו", אבל רש"י גרס כן; וראה בקרן אורה שנתקשה: האיך תמצא טומאה בעופות, והרי בעלי חיים אינם מקבלים טומאה, וראה מה שכתב בזה.

[5] מן הגמרא מתבאר, שטעם זה אינו עולה אלא על עופות, אבל עצים ולבונה וכלי שרת מטעם אחר הוא.

כי מטי ליליא דבי שימשי, ליקדוש וליפסול [כאשר מגיע הלילה, בין השמשות של ערב שבת, שיתקדש הלחם על ידי השולחן ויפסל] בלינה! אמר רבא: מדובר במשנתנו באופן שקדם (הקדים) הכהן סמוך לחשיכה של ליל שבת וסילק את הלחם מעל השולחן. שאז אין השולחן מקדש את הלחם, ורק לאחר שחשכה שב והחזירו.

מר זוטרא אמר ואיתימא [ויש אומרים] שרב אשי הוא זה שאמר כן: אפילו תימא [תאמר] שמדובר במשנה באופן שלא קדם הכהן וסילק את הלחם מעל השולחן לפני חשיכה של ליל שבת, ושהה הלחם כל הימים על השולחן — אין הוא מתקדש על ידי השולחן. וטעם הדבר: כיון שסידרו את הלחם מתחילה שלא כמצותו, שלא בזמנו הראוי — נעשה (נחשב) הדבר כמי שסדרו הקוף, ובכגון זה אין הלחם מתקדש על ידי השולחן, ולכך אינו נפסל בלינה.

א משנה שתי הלחם הבאות בחג השבועות נאכלות (זמן אכילתן) על ידי הכהנים אין הוא פחות משנים ימים, ולא יותר על שלשה ימים מזמן שנאפו. ומסבירים: כיצד? חלות שתי הלחם הריהן נאפות מערב יום טוב של חג השבועות (שאין אפייתם דוחה את יום טוב), והריהן קרבות ונאכלות ביום טוב — נמצא זמן אכילתן לשנים ימים לאחר אפייתם. ואם חל יום טוב של שבועות להיות אחר השבת (ביום ראשון), ונאפות החלות ביום הששי (שהרי אין אפייתן דוחה את השבת) — נמצא שהם נאכלות לשלשה ימים מאפייתם.

לחם הפנים הבא בכל שבת נאכל אין פחות מתשעה ימים לאחר אפייתו ולא יותר על אחד עשר ימים לאחר אפייתו. ומפרטים: כיצד? כרגיל לחם הפנים נאפה מערב שבת ומסודר על שולחן הפנים למחרת בשבת, ושוהה על השולחן כל השבוע, והריהו מוסר מהשולחן ונאכל בשבת הבאה — נמצא זמן אכילתו לתשעה ימים מאפייתו. ואם חל יום טוב להיות בערב שבת, מאחר שאין אפייתו דוחה לא את השבת ולא את יום טוב, הריהו נאפה ביום הקודם, ביום חמישי, והריהו נאכל בשבת השניה — נמצא שנאכל הלחם לעשרה ימים מזמן אפייתו.

ואם חלו שני ימים טובים של ראש השנה לפני השבת, בימי חמישי וששי, והריהו נאפה בשל כך ביום הרביעי, ונאכל בשבת השניה — נמצא שנאכל לאחד עשר ימים מאפייתו. וטעם הדבר הוא, כנזכר למעלה, משום שמעשה שתי הלחם ולחם הפנים אינו דוחה לא את השבת ולא את יום טוב. רבן שמעון בן גמליאל אומר משום (בשם) ר' שמעון בן הסגן: אפיית הלחם דוחה את יום טוב, אבל אינו דוחה את יום צום (הכיפורים), ולכך אם חל יום הכיפורים ביום ששי — אין אופים בו את לחם הפנים.

ב גמרא שנינו במשנתנו שאין אפיית שתי הלחם דוחה את השבת ואת יום טוב. ובענין זה מביאים מה שאמר רבינא: לדברי החכם האומר שקרבנות נדרים ונדבות אין קריבין ביום טוב — לא תימא [אל תאמר, תפרש] את השיטה הזו שמדאורייתא מיחזא חזו [מדין תורה אכן ראויים הם] להיקרב ביום טוב, ורק רבנן [חכמים] הוא שגזרו ואסרו את הקרבתם ביום טוב, מהטעם שלא ישהא אדם מלהקריב את קרבנות נדריו ונדבותיו עד יום טוב (שאז הריהו עולה לירושלים). אלא מדאורייתא נמי [מדין תורה גם כן] קרבנות הנדרים והנדבות לא חזו [אינם ראויים] להקרבה, שהרי אין זמן הקרבתם קבוע למועד.

וראיה לדבר שדין תורה הוא: דהא [שהרי] שתי הלחם שחובת היום הוא, שאין הם באים אלא בחג השבועות, ומעתה ליכא למימר [אין מקום לומר] בהם גזירה זו שמא ישהא את קרבנותיו לזמן מאוחר יותר. ובכל זאת קתני [שונה הוא התנא במשנתנו] בדין שתי הלחם שמעשה אפייתו אינו דוחה לא את השבת ולא את יום טוב, ואם כן הוא הדין לגבי הקרבת הנדרים והנדבות ביום טוב, שאין איסורם משום גזירת חכמים אלא מדין תורה.

א משנה הסולת והשמן שהוקדשו למנחות, וכן יין שהוקדש לנסכים (שכל עוד לא ניתנו בכלי שרת עדיין לא נתקדשו בקדושת הגוף), שנטמאו עד שלא קדשו בכלי שרת — יש להם פדיון, שרשאי לפדותם בכסף, ותחול קדושתם על הכסף, ויקנה בו מנחות ונסכים אחרים. ואולם אם נטמאו המנחות והנסכים משקידשו (לאחר שכבר התקדשו) בכלי שרת — שוב אין להם פדיון, והריהם נשרפים, ככל קרבן שנטמא.

העופות שהוקדשו (לקרבן העוף), וכן העצים שהוקדשו לעצי המזבח, וכן הלבונה שהוקדשה, וכלי שרת, משנטמאו (מאחר שנטמאו) — שוב אין להן פדיון. וטעם הדבר — לפי שלא נאמר דין פדיון קדשים שנטמאו או שנפסלו להקרבה אלא בבהמה שהוקדשה לקרבן ונפל בה מום, ולא בשאר קדשים.

ב גמרא שנינו במשנתנו כי המנחות והנסכים שנטמאו, וקדושת דמים עליהם, הריהם נפדים. אמר שמואל: לא רק כאשר נטמאו המנחות והנסכים הריהם נפדים, אלא אפילו הן טהורין הריהם גם כן נפדין. ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? כל כמה (כל עוד) שלא קדשי [לא התקדשו] המנחות והנסכים בכלי שרת — בקדושת דמים נינהו [הם] קדושים, ולא בקדושת הגוף, וכל הדברים הקדושים בקדושת דמים נפדין בכל מקרה.

ומקשים על הלכה זו: והא [והרי] "המנחות והנסכים שנטמאו" תנן [שנינו] במשנתנו, ללמד שרק אם נטמאו יש בהם דין פדיון! ומשיבים: הוא הדין דאף על גב [שאף על פי] שלא נטמאו הריהם נפדים, והטעם שהזכירה המשנה "שנטמאו": איידי דקא בעי מיתנא סיפא [מתוך שהוא, התנא, רוצה לשנות את סוף אותה הלכה], שמשקידשו בכלי שוב אין להן פדיון, שבהלכה זו אפילו אם נטמאו, ונפסלו איפוא להקרבה, נמי [גם כן] לא ייפדו, לכך תנא נמי רישא [שנה גם כן בראש אותה הלכה]: שנטמאו עד שלא קדשו בכלי.

ושואלים על סופה של הלכה זו, שמשעה שהתקדשו בכלי שוב אין להם פדיון: פשיטא [פשוט] הוא הדבר, שהרי בקדושת הגוף נינהו [הם] קדושים, ואי אפשר לפדותם!

ומשיבים: איצטריך [הוצרך] הדבר להיאמר, שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל ובעל מום איקרי [נקרא] "טמא", וכדרך שיתפרש בהמשך הדברים, ובהמת קרבן (הקדושה בקדושת הגוף) שנפל בה מום, הריהי נפדית, אם כן טמא נמי [גם כן] כבעל מום דמי [הריהו נחשב], שיש בו דין של בעל מום, ואף על גב [ואף על פי] שהריהו קדוש קדושת הגוף, כי נפיל ביה [כאשר נופל בו] מום — הריהו מיפריק [נפדה]. ומעתה יש מקום לומר כי הני נמי [אלה המנויים במשנתנו, אף שקדושים בקדושת הגוף, גם כן] ליפרוק [שייפדו]. לכך קמשמע לן [הוא, התנא משמיע לנו], דלאו כי האי [שלא כמו, לא לענין זה] "טמא" קרייה רחמנא [קראה, החשיבה אותו התורה] לבעל מום,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

if a rite performed during the night preceding its appointed time is not considered a rite whose time has not yet arrived, then when the night arrives, i.e., the twilight of Shabbat eve, the arrangement of loaves remaining on the Table should be consecrated and subsequently disqualified by being left overnight. Rava says: The mishna is referring to a case where the priest removed the shewbread from the Table before nightfall on Shabbat eve in order to prevent its consecration, and arranged it again the following day.

Mar Zutra, and some say Rav Ashi, said: Even if you say the mishna is referring to a case where one did not remove the shewbread before nightfall, the loaves are not consecrated by the Table. Since the priest arranged the shewbread at a time that was not in accordance with the procedure dictated by its mitzva, it is considered as though a monkey had arranged the shewbread, and it is not consecrated by the Table.

MISHNA: The two loaves that are brought on Shavuot are eaten by the priests no less than two days and no more than three days after they were baked. How so? They are generally baked on the eve of the festival of Shavuot and they are eaten on the day of the Festival, which is on the second day. If the Festival occurs after Shabbat, on Sunday, the loaves are baked on Friday, in which case they are eaten on the third day.

The shewbread is eaten no less than nine days and no more than eleven days after it is baked. How so? It is generally baked on Shabbat eve and eaten on the following Shabbat, which is on the ninth day. If a Festival occurs on Shabbat eve the shewbread is baked on the eve of the Festival, on Thursday, in which case it is eaten on the tenth day.

If the two festival days of Rosh HaShana occur on Thursday and Friday, the shewbread is baked on Wednesday, in which case it is eaten on the eleventh day. And this is because the preparation of the two loaves and the shewbread overrides neither Shabbat nor a Festival. Rabban Shimon ben Gamliel says in the name of Rabbi Shimon, son of the deputy High Priest: Their preparation overrides a Festival but does not override the fast day of Yom Kippur.

GEMARA: Ravina said: According to the statement of the one who says vow offerings and voluntary offerings may not be sacrificed on a Festival, do not say they are fit to be sacrificed on a Festival by Torah law and it is the Sages who decreed they may not be sacrificed. The Sages might have issued such a decree so that one would not delay sacrificing his offerings until he ascends to Jerusalem for the Festival. Rather, vow offerings and voluntary offerings are unfit to be sacrificed on a Festival also by Torah law.

Ravina explains this may be inferred from the mishna, as the offering of the two loaves is an obligation of the day of Shavuot. It is therefore not possible to say that the Sages decreed they may not be prepared on the Festival lest one delay bringing them. And yet the mishna teaches that baking and preparing the two loaves overrides neither Shabbat nor a Festival. All the more so that vow offerings and voluntary offerings, which do not need to be sacrificed specifically on a Festival, may not be sacrificed on a Festival by Torah law.

MISHNA: With regard to the fine flour for meal offerings or the wine for libations that became ritually impure, as long as they have not yet been consecrated in a service vessel and assumed inherent sanctity, their redemption is possible. If they are redeemed, their sanctity will be transferred to the redemption money. Once they have been consecrated in a service vessel and have assumed inherent sanctity, their redemption is no longer possible, and they are burned like any other offerings that became ritually impure.

With regard to consecrated birds, wood for the altar, frankincense, and service vessels, once they became ritually impure they have no possibility of redemption, as redemption of items consecrated for the altar was stated only with regard to a consecrated animal that developed a blemish, not with regard to other consecrated items.

GEMARA: According to the mishna, impure meal offerings and libations may be redeemed as long as they have not yet been placed in a service vessel. Shmuel says: Even if they are ritually pure, they also may be redeemed. What is the reason for this? As long as they have not been consecrated in a service vessel, they possess sanctity that inheres only in their value, and items whose sanctity inheres only in their value may be redeemed.

The Gemara asks: But didn’t we learn in the mishna: The meal offerings and libations that became ritually impure are redeemed? The Gemara answers: The same is true even if they had not become ritually impure. And the tanna mentions a case where they became ritually impure since he wants to teach the latter clause, which states: Once they were consecrated in a service vessel and have assumed inherent sanctity, they have no possibility of redemption, meaning that even when they became ritually impure and are disqualified from use as an offering, they still have no possibility of redemption. Therefore, the tanna also taught the first clause: That became ritually impure before they were consecrated in a service vessel.

With regard to flour or oil that has been consecrated in a service vessel, the Gemara asks: Isn’t it obvious that they are not redeemed, as they are consecrated with inherent sanctity?

The Gemara answers: It was necessary to state that items consecrated in a service vessel cannot be redeemed, as it may enter your mind to say: Since a blemished animal is called impure, as the Gemara will explain shortly, this analogy could be reversed and an impure animal could also have a status similar to that of a blemished animal. And just as in the case of a blemished animal, even though it is consecrated with inherent sanctity, when it develops a blemish it is redeemed, so too these impure items discussed in the mishna may also be redeemed despite their possessing inherent sanctity. Therefore, the tanna teaches us that it is not in this context that the Merciful One called a blemished animal “impure.”

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

כי מטי יומא דבי שמשי קמא הואיל ומחר בשבת בשש שעות ולמעלה בזמן סדור מתקדש הלחם ליקדש נמי מאורתא לאיפסולי דהא ליליא שסידרו ויומא חד יומא הוא:

אמר רבא בשקדם בין השמשות וסילקו עד למחר כדי שלא יקדשו ליפסל:

אפי' תימא בשלא קדם. הואיל ותחלת סידורו מעיקרא שלא כמצותו היה וכד מונח ועומד נעשה כמי שסידרו הקוף ולא הוי כלום אותו סדור וחשיב כמה דלא הוי מסודר מעיקרא אלא השתא בשבת בזמנו הילכך לא מקדיש ליה בי שמשי למיפסליה אבל גבי מנחה שקמצה בלילה דקסבר דיום הוא לא אמרינן נעשה כמי שקמצה הקוף אלא מקדשה ליפסל:

ואינו דוחה אפייתן את יום צום הכפורים דחמור כשבת:

שמא [ישהה] כל נדרים של כל השנה עד יו"ט ולא היו מספיקין הכהנים להקריבן ולאוכלן ונמצאו קדשים באין לבית הפסול. ועוד כיון דלא הקריבו ועבר עליהן רגל וקאי בבל תאחר:

וליכא למימר שמא ישהה לרגל. דהא אינן קרבין אלא בעצרת וקתני אין אפייתן דוחין יו"ט כ"ש נדרים ונדבות:

הדרן עלך שתי הלחם

המנחות והנסכים שנטמאו עד שלא קדשו בכלי שרת יש להן פדיון. דכיון דלא קדשו בכלי לית בהו קדושת הגוף אלא קדושת דמים דלא נפקי לחולין אלא בפדיה:

העופות והעצים והלבונה וכלי שרת אע"ג דניטמאו לית להו פדייה דקלישה טומאה [בהו] וכטהורין דמו כדמפרש בגמרא. דלא נאמר פדיון אלא בבהמה:

אמר שמואל מתני' דקתני שניטמאו לאו דווקא אפי' הן טהורין נפדין:

תד"ה שני יו"ט. ומיהו קשה כו' אלא לאחרים כו'. ק"ל היאך אפשר לאוקמי משנה זו כאחרים דלדידהו לא מ"ל שני יו"ט של ר"ה. דלעולם הוא ביום למ"ד דאלול דל"ל ג"כ מצוה לקדש עפ"י הראיה כדאיתא בערכין (ט ב). ובאמת ק"ל טובא דליפלגו על הא דהתקינו שלא יהיו מקבלין עה"ח אלא עד המנחה. ותקנת ריב"ז אחר החורבן. ושיהיו שלוחין יוצאין. וטובא משניות דמסכת ר"ה. ויש להאריך בפרט זה הרבה ואכ"מ. ועיין מה שכתבנו לעיל (צט ב):

במשנה העופות כו' אין להן פדיון. לכאורה טעמא בעי מ"ש ממנחות עד שלא קדשו בכלי. ובגמרא משמע דאפילו קדשן בכלי הוה ס"ד דליפרק. דנילף מבע"מ. אלא דמכ"ש לא אשכחן דמפריק. (ור"ל דאפי' בהמה לא מיפרקא לאחר שחיטה אם הוממה עי' זבחים (כה ב)) ועי' לעיל (עח ב) אבל עופות שנחסר אבר מנ"ל דלא מיפרקי. ונ"ל הטעם דהואיל דאין בהן קדושת כלי כלל דמליקתן והזאתן ומיצוי דמן הכל בגופו של כהן (ומש"כ התוי"ט בד"ה והעופות. כגון עולה שאינה באה לכ"ש ל"י כוונתו דהא גם חטאת העוף אין בה כלי כלל). לכן מקדשי קדושת הגוף מיד בהקדשן לענין פדייה (ר"ל משא"כ לענין להפסל בטבו"י כו' דרפ"ב דמעילה דלא שייכא מחיים) ולזה נראה שכוון רש"י לקמן בגמרא בד"ה עופות קדושת הגוף נינהו. וטעם הרמב"ם בחבורו פ"ו מהל' א"מ ה"ד על כל אלו דמשנתנו לפי שאינן בהעמדה. תמוה לי חדא עוף מדוע אינו בהעמדה. הא תנא לוי הכל היו בכלל העמדה כו' ואפי' עופות (תמורה לג). שנית בדבר שאינו בע"ח לא בעינן העמדה כמו שכתב רש"י ותוס' בר"פ ראשית הגז:

רש"י ד"ה והעופות. של"נ פדיון בקדושת הגוף כו'. עי' בתוי"ט שתמה בזה. ול"נ דכוונתו לאפוקי אם לא אקדשינהו אלא לדמי למוכרן וליקח בהן קרבן או לבד"ה דיש להן פדיון:

רש"י ד"ה שמא ישהה וכו' וממתין "מלאכול" עד כצ"ל:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

תוס' בד"ה שני י"ט של ר"ה כו'. וכתב ז"ל דאם באו עדים קודם המנחה חוזרין ואופין ע"ש לחם אחר והראשון נאכל בפדיון דלא נתקדש עדיין. ויש לדקדק בדינא דמתניתין דאינו דוחה את י"ט ואופין מעי"ט ואמאי לא יאפו אותם בי"ט בתורת חול ואח"כ יקדישנו דחובות הקבוע להם זמן מותר להקדישו אפי' בשבת וכמו חלות תודה דמשמע בפסחים דאופה אותן כשהן חולין למכור בשוק ואח"כ השחיטה מקדשן ה"נ בשתי הלחם ואע"ג דמודד בעשרון ע"כ אין העשרון מקדשן כיון דאפייתן בחוץ וליכא עלייהו קדושת הגוף וא"כ מהיכי אשכחן חיובא להקדישן קדושת פה קודם אפיה וצ"ל דהם שביחא דמילתא טפי לעשותן מתחלה לשם מצותן ולאפותן כשהן חולין ועוד דחולין אין למדוד בעשרון של קודש. אבל לדברי הרמב"ם ז"ל שכתב לעיל במכילתין דהתנור מקדש קצת כמשנה דתנן במעילה קרמו פניה בתנור הוכשר ליפסל בטבול יום היה נראה דאין לו פדיון ולפ"ז לא היה אופה אחרת בע"ש אם באו עדים קודם המנחה דמה יעשו בלחה"פ הראשון אם לא שיאפה הראשון על תנאי דאם יבאו עדים קודם המנחה יהיה חולין ולא יקדשנו התנור דבכה"ג מהני ליה פדיון אבל אכתי איכא למידק במתניתין דמעילה גופא דקרמו בתנור קדוש קדושת הגוף והוכשר ליפסל בטבול יום כו' ומה בין לישה ועריכה לאפיה הא לשיטת הרמב"ם ז"ל עשרון ג"כ מקדש ואפ"ה שרי' לישה ועריכה בחוץ משום דכשאין מקדשין אלא בפנים א"כ אפי' נמי אפי' אי תנור מקדש לישתרי גם בחוץ דהא לא יקדשנו התנור שם וע"כ הא דאמרינן דאפי' בפנים תליא בהא אי תנור מקדש אי לא ה"ק דמ"ד אפייתן בפנים מצוה לקדשן בתנור וכך היא מצורה שיקדשנו בתנור וא"כ הדק"ל לדברי הרמב"ם ז"ל דאפייתן בפנים משום דמצוה לקדשן בשעת אפיה מ"ש דלא קדיש לענין פסול לינה כיון דהתורה אמרה לקדש בתנור ולעיל דף נ"ז דייק ר' יונתן דמדת יבש לא נתקדש מדקריא רחמנא ביכורים לה' דוקא אחר אפי' ולדברי הרמב"ם ז"ל אין מכאן ראיה דנהי דעשרון נתקדש מ"מ שתי הלחם אינו מחוייב לקדשו בשעת לישה ויכול למדוד בחוץ ואינו מקדש אבל תנור מצוה לקדש בו. וכבר הארכתי בזה לעיל ועדיין אין הדברים ברורים אצלי ה' יאיר עיני. ולענין קושיית התוס' ז"ל היכי מיקלע י"כ בא' בשבת עיין בפי' המשנה להר"מ ז"ל ובבה"ז ז"ל:

הדרן עלך פרק שתי הלחם

פרק המנחות

שנטמאו עד שלא קידשו בכלי יש להם פדיון משקידשו בכלי אין להם פדיון ועופות ועצים ולבונה וכ"ש תנן סתמא דאפילו משנטמאו אין להם פדיון ולא מחלק אם נתקדש בכלי אי לא ופליגי בגמרא שמואל אמר דרישא עד שלא קידשו בכלי ל"ד נטמאו אלא אפילו טהורים נפדים דקדושת דמים הם והא דתנן נטמאו לרבותא דסיפא משקידשו בכלי אפילו נטמאו אין נפדין דסד"א דטמא בבע"מ דמי ואפילו אחר קדושת הגוף ליפריך קמ"ל דלאו כי האי טמא קריא בע"מ דמכ"ש לא אשכחן דמיפריך ופירש"י ז"ל דאפי' בהמה בע"מ לאחר שקידשה בכלי שרת כגון ששחט לא אשכחן בה פדיון ולפ"ז משמע דטמא שפיר הוי כבע"מ אלא אחר קידוש כ"ש לא מהני פדיון אפילו לבע"מ וא"כ מאי קאמר דלאו כי האי קריא בע"מ הא אפי' הוי בע"מ מכ"ש לא מיפריך ועוד מ"ש ז"ל דאפילו בהמה בע"מ לאחר שקידשה בכ"ש ששחטה לא אשכחן בה פדיון מה ענין זה לקדושת כ"ש וכי בע"מ הסכין מקדשה והא דאין פדיון לאחר שחיטה מטעם אחר הוא דלאו בר העמדה והערכה הוא ובאמת אפי' פסול אחר דדמי ממש לבע"מ כמו סלת שהתליע ג"כ אינו נפדה וכדתנן דלא אשכחן פדיון אלא בבהמה וכן עיקר אפילו בע"מ אין לו פדיון מטעם זה דלא נאמר פדיון אלא בבהמה וכדתנן בהדיא בסוף כריתות הפריש עוף ונסתאב לא יביא בדמיו כלום שאין לעוף פדיון וכמש"כ הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה שם וא"כ קשה הני תרי טעמי למה לי חדא דטמא לאו בע"מ הוא ועוד דמכלי שרת לא אשכחן דמי פריך הא הטעם פשוט דלא אשכחן פדיון אלא בבהמה והרמב"ם ז"ל בפ"ו מה' א"מ כתב הטעם בכל הני משום דאין בהעמדה והערכה. וכבר דקדק התוי"ט בפירקין אמאי לא כתב לטעמא דשמעתין אבל דבריו ז"ל נכונים דלא אשכחן הכא משום טעם על עופות דאין נפדין אם לא ממיעוטא דוהעריך את הבהמה ולא עופות ומ"ט מיעטי' רחמנא לעופות היינו משום דעוף ג"כ לא בר העמדה והערכה דעומד ליפרח אבל הני תרי טעמי דשמעתין וודאי קשה למה לן והא דאמר דמכלי שרת לא אשכחן דמיפריך שפיר איצטריך לאשמעינן דכ"ש מקדש קדושת הגוף אבל הא בטמא לא קרי' בע"מ צ"ע למה איצטריך למימר הכי ופריך הש"ס לשמואל מסיפא דמתני' העופות כו' משנטמאו אין להם פדיון ותנן סתמא דאין להם פדיון אפילו עד שלא קידשו בכלי בשלמא עופו' קה"ג נינהו ויש לדקדק בעופות היכי שייך נטמאו הא אין טומאה לבע"ח ואי לאחר מליקה פשיטא דאין להם פדיון דלשריפה עומד ככל קדשים פסולים ועיין תוי"ט ז"ל במשנתינו וצ"ל דנטמאו קאי אאינך ועופות מיירי שנפסלו במים אלא עצים ולבונה וכ"ש ליפרקו דלאו קדושת הגוף הם אלא ש"מ משום דאין טומאתן טומאה וקודם שפי' לגזירין ולבונה בכ"ש כטהורים דמו וכ"ש ג"כ לא חשיבא טומאה דיש להם טהרה במקוה ולהכי אין להם פדיון דטהורים אין נפדין ולפ"ז משמע דאם נפסלו פסול אחר כגון עץ שנמצא בו תולעת שפיר נפדה קודם שפי' וכתבו התוס' ז"ל דמקבלי טומאה מדרבנן אפילו קודם קידוש בכ"ש אלא בטומאה זו לא חשיבא ולפי דבריהם ז"ל כל דלא נטמאו טומאה דאורייתא אע"ג דלא חזו תו למילתייהו כטהורים דמו ואין נפדין ולא משמע הכי מדבריהם ז"ל לעיל בד"ה שני י"ט של שכ' דהראשון נפדה אע"ג דאמרינן כל הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח וכדאמרינן בשמעתין טהורים אין נפדי' היכא דאיכא תקנה לא אמר ובהא דפרק התכלת בכבשים ששחטן על ד' חלות ותודה על שמנים והרי דלא חזו ואזלי לאיבוד אפ"ה אין נפדין כל שאין עליהם פסול גמור והכי מוכח מהא דאמרינן לקמן טהורים אין נפדין חוץ מעשירית האיפה של מנחת חוטא שהרי אמרה תורה מחטאתו כו' והרי התם עשירית האיפה לא חזי דהא העשיר ואם לא יפדנה אזיל לאיבוד אפ"ה דוקא התם הוא דנפדית מפני שאמרה תורה אבל בעלמא אפי' כה"ג אין נפדין כל שטהורי' הם ומהא דהתכלת אין ראי' דהתם מתחלה לא היו ראוין אלא שנים מהם או ארבעים וכמ"ש לעיל בדברי התוס' שם ועיין תוי"ט ז"ל במשנתינו מש"כ על התוספ' ז"ל בפסחים אמאי אין אופין בי"ט משום הואיל ואי בעי פריך להו והיכי כתב כן בפשיטות הא איכא מ"ד דטהורים אין נפדין וקצת הי' נראה דלא אמרו כן אלא בדבר הקרב לגבי מזבח וכל הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח אבל ב' הלחם ולחה"פ ולחמי תודה דלא קרבו למזבח לא איתמר האי כללא ואפילו טהורים נפדין אלא דלא משמע הכי מהא דכלי שרת ג"כ אין נפדין טהורים אע"ג דלא קרבו למזבח ויבואר לקמן בזה עכ"פ שמעינן ממתניתין דטהורים אין נפדים וקשיא לשמואל ומשני שמואל דלעולם טהורים נפדין כו' דלא הוי עלייהו קדושת הגוף והיינו משום דלא גזרו בהו רבנן שלא יפדו טהורים אבל פסולין לגמרי אפשר לשמואל ג"כ נפדין כמו למ"ד טהורים אין נפדין דדוקא נטמאו הוא דאין נפדין משום דלא חשיבא טומאה אבל פסול דאורייתא נפדין ה"נ לשמואל דוקא בטהורים דאיכא טעמא דלא שכיחי אבל אם פסולין הם ליכא טעמא דלא שכיחי. ותו פריך מהא דמתפיס תמימים לבדק הבית אין פודין אותן אלא למזבח אע"ג דקדושת דמים הוא דהא לבדה"ב אקדשי' דאי אקדשיה לדמי' למזבח י"ל מיגו דנחתא ליה קדושת דמים נחתא לי קדושת הגוף אבל אקדשיה לבדה"ב לא הוי אלא קדושת דמים ואמאי אינו פודן אלא ש"מ דטהורים אין נפדין ומשני התם נמי משום דלא שכיחי וסלקא שמעת' בהכי דלמ"ד טהורין אין נפדין היינו טעמא דעצים ולבונה משום דטהורים מיהו ולהכי אין להם פדיון אפילו עד שלא קידשו בכלי ולמ"ד טהורים נמי נפדין קודם קידוש כלי הכא משום דלא שכיחי אין להם פדיון לעולם אבל נפסלו פסול של תורה גם באלו יש להם פדיון קודם קידוש כלי כן נראה פשטא דשמעתא. והרמב"ם ז"ל בפ"י מה' א"מ כתב לכל הני דמתניתין בכלל אחד העופות והיין והשמן והסלת והלבונה והעצים שנפסלו או שנטמאו אין להם פדיון שנאמר והעמיד והעריך יצאו אלו שאינן בכלל העמדה בד"א אחר שנתקדשו בכלי שרת אבל קודם שנתקדשו בכלי שרת אם נפסלו או נטמאו פודין אותן משמע מדבריו ז"ל דכולהו חד דינא להו עצים ולבונה עם סלת ויין ושמן. וכבר דקדק הכ"מ ז"ל אמאי לא תנינן להו במתניתין בהדי הדדי ולדידי קשה טובא הא מוכח בשמעתין דעצים ולבונה אפילו קודם קידוש כלי אם נטמאו אין להם פדיון דכטהורים דמי ולדברי הרמב"ם ז"ל ואי פריך לשמואל מסיפא כיון דמיירי אחר קידוש כלל ונהי דמש"כ דנפסלו יש להם פדיון א"ש וכמ"ש אבל נטמאו מבואר משמעתין דאין להם פדיון אפילו קודם קידוש כלי. ועוד יש לדקדק בעיקר הך מילתא דשייך קידוש כלי גבי עצים וכדמשמע נמי בזבחים פרק כל הפסולים והכא בשמעתין ובסוף מעילה תנן דפליגי רבי ורבנן בעצים אם יש בהן מועל אחר מועל דלרבנן אין בהם מועל אחר מועל דלא הוי אלא קדושת דמים ויש להם פדיון ויוצא לחולין ע"י מעילה ולרבי עצים קרבן הם והוי קדושת הגוף וע"כ לרבי לא הוי קרבן אלא אחר קידוש כלי כמו מנחה ואפ"ה לרבנן לא הוי אלא קדושת דמים ויש להם פדיון והרמב"ם ז"ל מבואר דפסק כרבנן א"כ אפילו אחר קידוש כלי אמאי אין נפדים והכי משמע קצת מדבריו ז"ל בפ"ו מה' מעילה בהא דתנן אין מועל אחר מועל אלא בבהמה כתב שם ויראה לי שהמנחות והנסכים והעופות וכ"ש דינן כן דיש בהן מועל אחר מועל שכולן קדושת הגוף הם והשמיט עצים משמע דעצים לא הוי קדושת הגוף לרבנן והא דהשמיט לבונה משום דבכלל מנחות הוא ולפ"ז קשה קצת עוד מנ"ל לרבות מוהבשר לחיבת הקודש עצים ולבונה דילמא לא איתרבי אלא לבונה לחוד דהוי קדושת הגוף אבל לא עצים וממה שכתב בסוף ה' פסה"ק דעצים אין חייבין עליהם משום פיגול משמע דקדשי קדושת הגוף והדברים עתיקים בזה וצ"ע יותר. וכלי שרת כתב רש"י ז"ל דמן הדין יש להם פדיון דמכשירי קרבן הם ולא הוי קדושת הגוף והא דאין להם פדיון משום דלא שכיחי והכי משמע בשמעתין אבל לא כן תנן במעילה שם דסתם מתניתין דיש מועל אחר מועל בכלי שרת. ובדברי נחמי' אלמא דחשיב לה קדושת הגוף ולשיטתו ז"ל ודאי אין לחלק בכ"ש בין קודם קידוש לאחר קידוש ואין בהם אלא קדושת דמים בלבד והא דנטמאו ג' אין נפדין היינו משום דבטהורים דמי או משום דלא שכיחי. ולשיטת הרמב"ם ז"ל דקדושת הגוף הם ג"כ קשה מהו הקידוש דכ"ש דנימא דיש חילוק בהו בין קודם קידוש לאחר קידוש כמשמעות לשון הרמב"ם ז"ל וצ"ל דקידוש דכ"ש היינו השירות בהם כדקי"ל עבודתן מחנכתן וקודם עבודה אין בהם אלא קדושת דמים ולאחר עבודה נתקדשו קדושת הגוף וגם בזה עדיין צ"ע ועיין משנל"מ ז"ל שנסתפק בכ"ש שניקבו אי יש בהן מעילה או אין לך דבר שנעשית מצותו ומדברי הרמב"ם ז"ל מבואר דנפסלו אין להם פדיון אבל מעילה יש בהן ונפסלו היינו נמי נקבו דאיזה פסול אחר יש בכלים חוץ מטומאה ועיין בתוספתא מכילתין דנשנית שלא בדיוק וצ"ל איפכא ע"ש ועיין בה"ז ז"ל מ"ש בזה ודוק בכל הנ"ל:

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

פרק שנים עשר

במשנה שלא נאמר פדיון אלא בבהמה וקשה מ"מ למה לא נילף עופות מבהמה במה מצינו בשגם זבח דבהמה חמור מעוף בתו"כ פ' בחקותי והעמיד את הבהמ' בהמ' נפדית ואין העופות והעצים והלבונה וכ"ש נפדים. ופי' בק"א משום דהומ"ל והעמיד אותה וכתי' את הבהמה למעוטי הני. ועי' ברמב"ם (פ"ו מה' אסוה"מ) שכ' הטעם משום שאין אלו בכלל העמדה. ותמוה הא עופות ישנם בהעמדה כדאי' בתמורה (ל"ג) תני לוי כו' ואפי' עופות. אבל מהא דתו"כ ל"ק אדתני לוי די"ל כמ"ש התוס' שם דקדושת דמים שאני: ואולי בהמה מיותר בפסוק דהול"ל סתם ואם טמאה אשר לא יקריבו ונכתב בהמה רק למעט הנך:

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

מתתיא בן שמואל אומר האיר פני כל המזרח וכו'. מידי עוברי בספר מקום שמואל אשור ברהטי"ם ראיתי שכתב סוף סימן צ"ז וז"ל גם מ"ש דשם מתתיא הוא רק פעם אחת בש"ס פרק אלו טריפות מתתיא בן יהודה אשתמיטיתיה דנמצא עוד בשקלים פ"ה עכ"ל ואני אומר דאשתמיט מיניהו דנזכר עוד ביומא פ"ב מתתיא בן שמואל והיא המשנה דמייתי הכא ומהש"ס והתוס' הכא מוכח דה"ג מתתיא בן שמואל ולא כמ"ש התם בקצת ספרים מתיא דהוא טעות וה"ג בתי"ט ובמגילה דף י"א מתתיה כה"ג ובמכילתין לעיל דף ע"ט ע"ב מתתיה בן יהודה ע"ש:

גמרא שני ימים טובים של ר"ה כו' כצ"ל:

רש״י ד"ה כי מטי לילה כו' בליל ששי משום סידור לילה ולשחרית נפסל בלינה שהרי עומד שם שבעה כו' כצ״ל. וכ"ה בס"י וכ"ה ברש"י מסכת יומא דכ״ט ע"ב ובדפוס חדש ראיתי גירסא אחרינא וטעות הוא:

ד"ה שני ימים כו׳ נאפה ברביעי כו' כצ״ל:

ד"ה וליכא למימר שמא כו' כצ"ל:

תוס' ד"ה כמי שסידרו כו' במילוי הס"ד. פירוש דזר נמי כשר למילוי וע׳ בתוספ' חדשים שנדפס מחדש במסכת יומא דכ"ד ע"א דמתרצי עוד בע״א:

ד"ה שני ימים טובים כו' וקתני רישא אין פוחתים מארבעה חדשים כו' כצ"ל. והקשה הרב בעל תי"ט מאי קשיא להו טפי על פירושם מעל המשנה עצמה מרשב״ג דאמר אינו דוחה את יום צום ומההוא טעמא דדחינן יום צום הכפ׳ מיום א׳ ה״נ דחינן ליה מיום ו׳ עכ״ל. וכתב מ"ו הב"ז דמרשב״ג ליכא להקשות דאיכא למימר דס״ל כאחרים אבל ממשנה זו הקשו שפיר דמשמע התם דאתי׳ דלא כאחרים עכ״ל ומסיים דהרב בעל תי״ט לא ירד לסוף דעת תוספת בזה ותמי׳ נשגבה בעיני על מ"ו הב״ז דאישתמיט' מיני׳ סוגיא דהתם בעירוכין דמסיק התם ד"ט ע״ב לר"ה דמוקי למתני׳ בתרתי מילי ולא נראה יותר על שמונה היינו לעבר יותר על שמונה כרשב"ג דאמר עיבור שנה חדש ומ"ה עבדינן שמונה מליאים ולפ"ז ע״כ רשב״ג לית ליה דאחרים דס״ל דלעולם אחד מלא ואחד חסר ולא יותר. גם מה שהקשה הרב בעל תי"ט הא דלא פריך בפ׳ החליל ממשנה זו דמשמע דחל יה״כ בא׳ בשבת כמו דפריך ממשנה דחלבי שבת ונכנס מ״ו הב"ז בדוחק ליישב קושי׳ זו ולענ"ד לאו קושיא הוא דממשנ׳ דהכא ליכא למשמע דחל יה״כ בא׳ בשבת דאפשר לפרש כפרש״י דחל בשבת ואפ"ה מיקרי אחד עשר דלענין אכילת קדשים הלילה הולך אחר היום כנ״ל ברור:

ד"ה ואינו דוחה כו׳ פריך מהכא דשתי הלחם כו'. פי׳ מרישא דמתני׳ דהכא דמיירי בשתי הלחם:

בא״ד בי״ט והכא קתני כו׳ כצ"ל:

הדרן עלך שתי הלחם

פרק המנחות והנסכים

גמרא תנא נמי רישא שנטמאו. משיקדשו בכלי אין להם פדיון פשיטא קדושת הגוף כו' כצ"ל:

תוס׳ ד״ה העופות בשקדם הקדישן למומן מיירי כו'. פי׳ דתוספת ס״ל הא דקתני העופות שנטמאו היינו שנעשו בעל מום מחוסר אבר דאין תמות וזכרות בעופות אבל טומאה לא שייך בעופות דאין ב״ח מקבלין טומאה ואי לאחר שנמלקו דינם בשריפה כנותר וטמא מוקדשין והרב בתי״ט דחק לפרש דלענין טומאה נמי נשנו ולאחר מליקה כיון שאינה באה לכלל כ״ש לא הוי כבהמה שחוטה ודוחק הוא:

בא״ד ואפילו בעל מום מעיקרו כו'. דבריהם אינם מובנים לי דהא התם משמע דללוי לא קאי אלא אפי׳ בעל מום מעיקרו בכלל העמדה והערכה ומכ"ש כשקדם הקדישן למומן ותרויהו איתא להו פדיון והכא במתני׳ איירי בשקדשה קדושת הגוף כשהן חיין למזבח וכ"כ תוספת התם כדמסיק לקמן וצ״ע:

ד״ה וכלי שרת כו׳ ואשכחן לרבנן נמי כו׳. פי׳ אפי׳ לרבנן דקאמרי התם אין מועל אחר מועל אפ"ה הא דקתני במתני׳ אין נפדין שפיר דהיינו מדרבנן אין להם פדיון:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

רש״י בד"ה וכי מטי וכו׳ וליפסול בליל שבת שניה בלינה וכו׳ שם שבעה ימים שלימים כן צריך להיו׳ נראה לי והס״ד:

תוס׳ בד"ה שני ימים טובים וכו׳ ומיהו קשה היכי חייל וכו׳ ומשנה זו וכו׳ והא דל"ק להו מסיפא דמתני׳ דקתני ואינו דוחה את יום צום וכן ממתני׳ דלעיל דקתני חל להיות בע״ש וכו׳ משום דאיכא למימר דאתיין כאחרים אבל מתני׳ דקתני ולא יותר על י״א דמשמע דיוה״כ חייל בא׳ בשבת לפי פירושם ק״ל שפיר דליכא למימר אחרים היא דהא משנה זו שנויה בערכין וקתני רישא דידה אין פוחתין מד׳ חדשים המעוברים בשנה ולא נראה יותר על שמנה ומשמע התם דלא אתיא כאחרים ומדרישא לאו אחרים היא סיפא נמי לאו אחרים היא וכן כתב בס׳ ברה"ז והא דלא פריך בפ׳ החליל מסיפא דהאי מתני׳ דאינו דוחה את יום צום וכן ממתני׳ דלעיל דחל יו״הכ להיות בע״ש כדפריך ממשנה דחלבים דשבת משום דפשיטא ליה דאיכא לאוקמיה הני מתני׳ כאחרים אבל משנה דחלבי׳ דשבת דאיירי בה ר׳ ישמעאל ור"ע קס״ד דלא מצי לאוקמ׳ כאחרים ולכך פריך מינה ומשני דההיא נמי אחרים היא ור׳ ישמעאל ור"ע פליגי אליבא דאחרים ודו"ק ודברי ס׳ ברה״ז בזה מגומגמים ע"ש:

הדרן עלך פרק שתי הלחם

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

חדושים

תוספות ד״ה שני ימים כו' ונראה דל״ק מידי כו' (וכ"כ רש"י בעצמו פרק אלו עוברין ע"ש) ששחטן על ארבע חלות כו' ומשנה זו שנויה בפ״ב דערכין כו׳ כצ"ל ומרשב״ג דאמר אינו דוחה יום צום גם ממתניתין דלעיל דחל יו״כ בע״ש שעיר של יוה״כ נאכל לערב ליכא להקשות דאיכא למימר דהם ס״ל כאחרים אבל ממשנה זו הקשו שפיר דמשמע התם דאתיא דלא כאחרים והא דלא פריך בפרק החליל ממשנה זו כמו דפריך ממשנה דחלבי׳ דשבת היינו טעמא משום דסבר כיון דסליק להתם ושמע דמשנה דחלבים אתיא כדברי הכל וסבר דאתיא ככ״ע וליכא מאן דחולק ניחא ליה להקשות מהתם כיון דלר"י ולרע״ק יכול להיות יוה״כ בין בשבת או בא׳ בשבת ומשני לאחרים ד"ה היא ולא לרבנן זה הוא האמת הברור בדברים האלו ודו״ק ותראה. והרב בעל תוס׳ יום טוב כתב ע"ז כמה ניירות ולפע״ד לא ירד ז"ל לסוף דעת התוס׳ בזה גם מה שהקשה למה לא פריך מהך דהכא כמו שפריך ממשנה דחלבים והניח בצ"ע ליתא וכמ״ש:

ד"ה ואינו דוחה כו׳ דהכא קתני נאפית ביו״ט כו׳ (דלמה יהו נאפית לג׳ יאפו אותו ביו"ט עצמו ביום א׳ ק״ל) ולא לגבוה ולרבי שמעון דאמר משום כו׳ (הד"א) דוחה את יו״ט כו׳ סבר לה כאבא שאול כו׳ (ר"ל דס״ל לכם ולא לגוים ולדידיה שני הלחם נאפים ביום טוב כשחל אחר השבת ועיי"ש):

סליק פירקא:

פרק המנחות והנסכים

גמרא (שייך למתניתין) העופות והעצים כו׳ אין להם פדיון כו' הרמב״ם פי״ו מהלכות מע״ק כתב וז"ל הרי עלי עץ מביא גזר א׳ כו׳ ואם רצה להביא דמי עצים יביא עכ״ל. וכתב הכ"מ בשם הר"י קורקו"ס נראה שכתב כן ממ״ש במעילה כו׳ איכא בינייהו עצים פי׳ דלרבי הם כשאר קרבן מזבח ואין להם פדיון ולרבנן הם כקדשי בדק הבית ויש להם פדיון כו' ורש״י ותוס׳ לא פירשו כן ההיא דמעילה ואשתמיטיה להגדולים הנ״ל מתני׳ דידן דעצים אין להם פדיון לכו"ע אפילו נטמאו וכ״ש בטהורים והיא סתם משנה וליכא מאן דחולק עלה וכתבו הרב בפ"ו מהל׳ איסורי מזבח דין ד׳ עיי"ש אלא כוונת הרמב״ם ז"ל מבואר דע״כ מוסר עצים לצבור דומיא דמזבח דבאה משל צבור כדלעיל בהקומץ רבה וא"כ כשנותן להם מעות הוי כאלו נתן להם עץ והצבור נותנים לו אבל לא שיהיה להם פדיון וק״ל נ״ל. ועיין בפ״ו מהלכות איסורי מזבח דס״ל דטהורין אין נפדין אפילו לא נתקדשו בכלי שרת:

תוספות ד״ה וכלי שרת לר' נחמיה כו׳ מביאים לידי מעילה (ר״ל מה שנתקדש תוך הכלי שרת ק"ל) כו׳ מועל מדרבנן כו׳ כצ״ל:

הגהות

גמרא שתי הלחם נאכלות כו׳ (גם זה במיימוני שם):

רש״י ד"ה וכי מטי כו' וליפסיל בליל שביעי (א"נ א"צ להגיה וליל שישי לסידור קאמר ודו"ק) שהרי עומד שם ח׳ ימים שלימים כצ״ל והס"ד:

ד״ה בשקדם כו' וסדרו למחר הס"ד:

ד"ה לתשעה כו' שניה הס"ד וכצ"ל:

ד"ה שני ימים כו׳ נאפה בארבע כו׳ כצ״ל:

ד״ה לדברי האומר כו׳ מחלוקת הס״ד:

סליק פירקא

פרק המנחות והנסכים

גמרא המנחות והנסכים (מיימוני פ״ה מהלכות איסורי המזבח ופ"ו מהלכות פסוה״מ):

רש"י ד״ה ואפילו טהורים כו׳ המנחות ונסכים כצ״ל והס"ד:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

עמוד ב' תוס' ד"ה שני ימים וכו' כתבו דאמר וכו' כל הראוי למזבח, אינו יוצא מידי מזבח לעולם, היכא דאיכא תקנה לא אמר משום לחם חום יעוי"ש, ולכאורה משמע מזה דכל עיקר האי דינא דכל הראוי למזבח וכו' לא הוי אלא מדרבנן, והוא מדחזינן דהיכא דאיכא תקנה לא אמר, ואם הוא מה"ת היאך נתיר איסור דאורייתא, ותמוה לפי מה שכתבו התוס' זבחים נ"ט ד"ה עד שלא, ועי' במל"מ פר"ה מעירובין, אבל נראה דכוונת התוס' דבשביל דבעינן לחם חום לא נקרא זה חזי למזבח, ביאור הדברים דאם יש עצה לאפות ער"ש, אסור לאפות מיום ד', שע"כ תהי' הלחם צונן, והיינו דהנס שהלחם חם הוא דוקא אם אנו עושין כדין ואנו אופין ביום המוגבל, אבל אם אופין בזמן מוקדם לא יהיה הלחם חום, וא"כ הלחם שנאפה ביום ד' לא חזי מטעם חסרון לחם חום, וא"כ אין זה ענין להא דחזי למזבח אינו יוצא מידי מזבח, וכמו שנתבאר.

פרק שנים עשר

א משנה המנחות והנסכים שנטמאו עד שלא קדשו בכלי יש להם פדיון, משקידשו בכלי אין להם פדיון, העופות והעצים והלבונה וכלי שרת אין להם פדיון, והנה משמע דבסיפא דלא מפליג בקידוש כלי, שאין חילוק בזה בין קודם קידוש לאחר קידוש, וגם קודם קידוש אין להם פדיון, אמנם הרמב"ם בפר"ו מא"מ ה"ה כתב התנאי דכלי שרת אכולהו, כמבואר שם, ועמד בזה הלח"מ, וכתב משמע דאכולהו קאי ואפילו עצים ולבונה ואפילו בעצים שייך קידוש כלי דבפר' כל הפסולין אמרו והאמר מר והבשר לרבות עצים ולבונה הכא במאי עסקינן שקדשו בכלי, משמע דשייך קידוש כלי בהן וא"כ כיון דהכל תלוי בקידוש כלי א"כ למה בריש פר' המנחות והנסכים חילקו בין מנחות ונסכים שנטמאו קודם קידוש כלי לאחר קידוש כלי ובסיפא דמתני' גבי עופות עצים ולבונה כתבו סתם אין להם פדיון והי' להם לחלק בעצים ולבונה בין קודם קידוש לאחר קידוש וליתנינהו ברישא, יעוי"ש, ונראה לבאר דהרמב"ם ע"כ יש לו שיטה אחרת בעצם הענין, ולשיטתו אתי שפיר דבריו גם בזה, וכאשר יבואר.

ב כתב הרמב"ם שם בה"ד, וז"ל הסלת והיין והשמן והלבונה והעופות והעצים וכלי שרת שנפסלו או שנטמאו אין פודין אותן שנאמר והעמיד והעריך, כל שישנו בהעמדה נערך, ואלו אינן בכלל העמדה, לפיכך אין נפדין לעולם, יעוי"ש, ודבריו תמוהין טובא, א) הלא כלל זה דהעמדה והערכה בבעלי חיים נאמר, ולא במטלטלין, ודוחק לומר דכוונת הרמב"ם על עוף לחודיא, עי' בתוסיו"ט, ב) הלא בגמ' מבואר שהטעם משום דאין פדיון לקדושת הגוף, ורק בבהמה בעלת מום אמרה תורה להאי חידושא, ג) הלא זה סותר למה שכתב בפר"ה מעירובין הי"ב דבהקדיש שחוטה וכדומה הרי זה תפדה כשאר מטלטלין, והכא בשהקדיש סולת ויין ושמן הרי הם בדומה לזה, והם בכלל פדיון, ד) לדברי הרמב"ם שהחסרון העמדה והערכה מונע הפדיון, א"כ מדוע יש פדיון קודם שקידשו בכ"ש, ואם בשביל שאין להם קדושה"ג, הלא גם בקדושת דמים סבר הרמב"ם דישנו בדין העמדה והערכה, כמבואר שם, ואם כל אלו הם בדין זה, א"כ מה לי קודם שנתקדשו מה לי אחר שנתקדשו, ה) תמוה מנין להרמב"ם לומר טעם שלא נאמר בתלמוד, סו"ד דברי הרמב"ם צריך תלמוד.

ג כתב הרמב"ם בפר"ה מערכין וכרמין הי"ב וז"ל כל המקדיש בהמה בחייה בין טהורה בין טמאה בין קדשי הבית בין קדשי מזבח שנפל בהן מום או תמימה הראוי' ליקרב כמו שיתבאר הרי זו צריכה העמדה בבית דין שנאמר והעמיד את הבהמה, לפיכך אם מתה הבהמה קודם שתערך ותפדה אין פודין אותה אחר שמתה אלא תקבר, אבל אם הקדיש שחוטה או נבלה לבדק הבית הרי זו תפדה כשאר מטלטלין עכ"ל, וכתב הראב"ד וז"ל א"א אפילו למזבח ואפילו הקדישם חיים למזבח ומתו אם היו בעלי מומין מתחלתן יפדו, עכ"ל, עי' ברדב"ז שם, ובכס"מ, ובלח"מ, ונראה לבאר שיטת הרמב"ם עפ"י דברי הספרא, כאשר יבואר.

ד תניא בספרא פ' בחקתי פרשתא ד' ואם כל בהמה יכול בבהמה טמאה הכתוב מדבר, כשהוא אומר אם בבהמה הטמאה ופדה הרי בהמה טמאה אמורה הא אינו מדבר אלא בפסולי המוקדשין שיפדו, יכול יפדו על מום עובר ת"ל אשר לא יקריבו ממנה קרבן לד', יצא מום עובר שהוא כשר ליקרב למחר, טמאה לרבות את המתה יכול אפילו אמר הרי זו הקדש ומתה תפדה ת"ל והעריך, את שיש לו עמדה יש לו ערכה ואת שאין לו עמדה אין לו ערכה, מניין לרבות המתה ולהוציא את שאמר הרי זו הקדש ומתה, אחר שריבה הכתוב מיעט, הרי אנו למידין אותה בבהמה"ט מה בהמה"ט מיוחדת ששוה שעת פדיונה לשעת הקדשה אף אני ארבה את המתה ששוה שעת פדיונה לשעת הקדישה ומוציא את שאמר הרי זו הקדש ומתה שלא שוה שעת פדיונה לשעת הקדישה וכו' יעוי"ש, והנה דברי הספרא תמוה למה צריך לרבות מקדיש את המתה, הלא מתה אינה אלא חתיכת בשר בעלמא, ומה שייך זה להעמדה והערכה, ואין לומר דבא לאשמעינן דיש פדיון לקדושת דמים, הלא זה כבר שמענו מונתן הכסף וקם לו, וכבר נאמרה בתורה דיש פדיון לקדושת דמים, עוד בהא דפריך שם דלמא אתי לרבות לפדיון בהמה שהוקדשה בחייה ומתה, וקשה הא אינה בהעמדה והערכה, וזה נתמעט מהא דוהעמיד והעריך, וא"כ למאי צריך להלימוד שתהיה שוה לטמאה משעת ההקדש עד שעת הפדיון.

ה ונראה בביאור דברי הספרא דמחלק בין קדושת הגוף לקדושת דמים, והוא דבקדושת הגוף הקפידה תורה שיהיה הדבר המוקדש בסוג העמדה והערכה, ותנאי הוא בדין פדיון קדושה"ג ולא אמרה תורה פדיון לקדושה"ג אם אינו בסוג העמדה והערכה, וזה נלמד מדאמרה תורה לדין פדיון בבהמת קדשים שהיא בסוג של העמדה והערכה, ובעינן דומיא לזה, ובהמת פסוה"מ ישנה בדין העמדה והערכה, הן בסוג והן בפועל ממש, ובאופן שמתה ואינה בהעמדה והערכה לא בעינן למעט מדין פדיון, דבלאו הכי אינה בת פדיון מטעם דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים, וע"כ כל עיקר כוונת התורה למעט דבעינן שיהיה ההקדש הנפדה בסוג של העמדה והערכה. ובזה יש מקום לומר דגם בהק"ד כן הדין דבעינן שיהיה הדבר הנפדה בסוג של העמדה והערכה, על זה שנה לנו התנא ''טמאה לרבות את המתה", לומר כי מי שמקדיש בהמת מתה שהיא רק קדושת דמים לא בעינן לתנאי זה שתהיה בסוג העמדה והערכה, ועל זה שואל התנא דלמא כוונת התורה לרבות באופן שהקדיש בהמה חיה ומתה, וזה יותר מסתבר אשר לכהפ"ח היתה בהעמדה והערכה בשעת ההקדש, ולמעט הקדיש את המתה שלא היתה בכלל זה אף בשעת ההקדש, אבל ע"כ כוונת התנא באופן שהקדיש בהמה חיה לדמים, ולא חלה עליה קדושת הגוף, וזה לא נלמד מוהעמיד והעריך אשר בקדושת הגוף מיירי, על זה משיב התנא דבעינן שוה לבהמה טמאה שאין בה שינוי משעת פדיון, והיוצא מזה דשני דינים הן הא דבעינן העמדה והערכה, והבדל יש בין קדושת הגוף לקדושת דמים, והוא דבקדושת הגוף אמרה תורה דבעינן שיהיה הדבר הנפדה בסוג מין העמדה והערכה, ובקדושת דמים בעינן העמדה והערכה בפועל גם בשעת פדיון, אבל אין זה נלמד מן והעמיד והעריך, אלא דין הוא מטעם דבעינן שוה לבהמה טמאה שאין בה שינוי משעת הקדש עד פדיון.

ו ולפי פירוש זה בהספרא מבוארין לנכון דברי הרמב"ם בזה שכתב דביין ושמן וסלת ועופות אינם בני פדיון, והיינו לאחר שנתקדשו בכלי שרת, וקדושין הן בקדושה"ג, מטעם דחסר בהן והעמיד והעריך, היינו שאינן בסוג העמדה והערכה, וזהו מה שכתב בפר"ה מערכין וחרמין ה"ט, וכמו כן בפר"ו מא"מ, ומטעם זה אתי שפיר הא דכתב הרמב"ם בפר"ו מערכין אבל אם הקדיש שחוטה או נבלה, ולא כתב בשהקדיש בעלי חיין בבעלי מומין מתחילתן כמו שכתב הראב"ד, והיינו דהלא לפי דברי הספרא באופן שהקדיש קדושת דמים בעינן דומיא דבהמה טמאה שאין בה שינוי בין הקדש לפדיון, והכא בשינוי בין חיים למיתה, לא רבתה תורה לפדיון.

ז והנה לפי שיטת הספרא אשר הרמב"ם תפס כן לדינא שפיר הוכרח לומר דדינא דיין וסלת וכ"ש בעינן שיתקדשו בקדושת כלי שרת, משום שדין זה דשללה תורה תורת פדיון מהם, הוא דוקא בשנתקדשו בקדושה"ג, ותנא דידן דלא ערבם בהדי הדדי במשנה לומר דבעינן בהו כלי שרת אפשר שהתנא דידן לא סבר כהספרא, ואינו מפרש למעט הני דאינן בסוג העמדה והערכה, אלא מפרש דהחידוש דין פדיון לא נאמר אלא בבהמה, והני דברים קדושים העומדים למזבח הן עצמן אף טרם שנתקדשו בקדושה"ג אין להם פדיון, ומטעם זה לא קשה ג"כ להרמב"ם דפסק בכלי שרת שנפסלו אין להם פדיון, ואילו בסוגיא דידן מבואר דכלי שרת שנטמאו אין להם פדיון מטעם דאית להו טהרה במקוה, משמע הא אם נפסלו יש להן פדיון, ועי' בשעה"מ שעמד בזה, אבל לפי מה שביארנו אתי שפיר דהרמב"ם אחז דרכו לפי דברי הספרא דבעינן בקדושה"ג שתהי' בסוג העמדה והערכה וממילא כלי שרת אינם בסוג זה, להכי אין להם פדיון אף בנפסלו, אבל סוגיא דידן לא סבר כן, ואפשר שגם תנא דידן לא סבר כן, מטעם דלא עריב ותנא רישא וסיפא בהדי הדדי דליבעו כלי שרת.

ח ואפשר דתליא בפלוגתא אם פודין את הקדשים להאכילן לכלבים, והיינו דהספרא ע"כ סבר דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים, וממילא אין לדרוש למעט מי שאינו בהעמדה והערכה לקדשים שמתו, דבלאו הכי אין בהן פדיי', כמו שכתבנו לעיל, ומטעם דבעינן שיהיה הנפדה בסוג העמדה והערכה, אבל המשנה דידן סוברת דפודין את הקדשים להאכילן לכלבים, ופליגי בזה תנאי, ושמואל בסוגיא דידן אפשר ג"כ דסבר כן, והש"ס בתמורה י"ז רוצה לומר כן לשמואל, אבל יהיה היאך שיהיה סו"ס הרמב"ם תפס לדינא כדינא דהספרא, והוא סבר ג"כ בפר"ב מאי"מ ה"י אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים, ואתי שפיר לנכון לפי דברי הספרא, וכמו שנתבאר בס"ד.

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

כי מטי ליליא דבי שימשי. של שבת ראשונה ליקדוש דהא אמרת לילה אין מחוסר זמן וליפסול בליל ששי [של שבת שני] בלינה שהרי עומד שם שמונה ימים שלימים: בשקדם וסילקו. קודם בין השמשות של שבת ראשונה וסידר למחר: שלא כמצותו. דסידרו בעודו מחוסר זמן: נעשה כמי שסידרו הקוף. ואין שולחן מקדשו אפילו בזמנו אבל קומץ כמצותו חשיבא ליה דלילה אין מחוסר זמן: מתני' לא פחות משני ימים. משנאפו: לג'. שאפאום בערב שבת שאין אפייתן דוחה לא שבת ולא יו''ט: לתשעה. לשבת שניה: נאכלות לעשרה. שנאפה בחמישי בשבת: שני ימים טובים של ר''ה. קודם לשבת נאפה בארבע ונאכלת לשבת שניה לאחד עשר ואי קשיא י''ב נינהו דהא אין נאכלות עד מוצאי שבת דאותו שבת הוי יום הכפורים הא לא קשיא דלענין אכילת קדשים לילה הולך אחר היום שעבר כדאמר באותו ואת בנו (חולין דף פג.) הילכך מיתקרי י''א: ואין דוחה. אפייתן: את יום צום. חל יום הכפורים בערב שבת אין לחם הפנים נאפה בו: גמ' לדברי האומר. במסכת ביצה (דף יט.) מחלוקת: שמא ישהא. קרבנות כל השנה שיהא נודר ונודב ולא יקריבם עד הרגל ונמצא מכוין וממתין מלאכה עד המועד ועוד שמא יעבור בבל תאחר: וליכא שמא ישהא. שהרי אין יכול להקריבם אלא בו ביום: מתני' המנחות והנסכים עד שלא קדשו בכלי. לא קדשו קדושת הגוף אלא קדושת דמים שצריך לפדותן והדמים קדושים: והעופות והעצים והלבונה וכלי שרת שנטמאו אין להם פדיון. שלא נאמר פדיון בקדושת הגוף אלא בבהמה בעלת מום כדמפרש בגמרא: גמ' ואפילו טהורים נפדין. מנחות ונסכים: בעל מום איקרי טמא. מפרש לקמן:

כמי שסידרו הקוף. הא דאמרינן בסוף לולב וערבה (סוכה דף נ.) דלא היה ממלא במקודשת משום פסול לינה ולא אמרינן דנעשה כמי שמלאהו הקוף שאני התם דלא בעי כהן בבגדי כהונה במילוי: שני ימים טובים של ראש השנה קודם לשבת נאפה ברביעי ונאכל לשבת שניה לאחד עשר. ואי קשיא שנים עשר נינהו דהא אין נאכלות עד מוצאי שבת דבאותה שבת הוי יום הכפורים הא לא קשיא דלענין אכילת קדשים לילה הולכת אחר היום שעבר כדאמר באותו ואת בנו (חולין דף פג.) הילכך מיקרי אחד עשר כך פירש בקונטרס ונראה דלא קשיא מידי דאם באו עדים מן המנחה ולמעלה דנוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש (ר''ה דף ל:) יום שני עיקר ומנינן מיניה יוה''כ ויחול אחר השבת ודנוהגין אותו היום קודש חומרא בעלמא דלא ליזלזלו ביה לשנה הבאה ואם קודם מנחה באו עדים לא עבדינן אלא חד יומא ומחרתו דהוא ערב שבת חול אע''פ שכבר אפו לחם הפנים מערב יו''ט חוזרין ועושין אחרים לקיים לחם חום כמו שנוכל יותר וראשון נאכל בפדיון ואע''פ דאמר בפרק המנחות והנסכים (לקמן דף קא.) כל הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם היכא דאיכא תקנה לא אמר משום לחם חום ביום הלקחו כדאמרי' בפרק התכלת (לעיל דף מז:) גבי שני כבשים ששחטן על ארבע חלות ותודה ששחטה על שמונים חלות ומיהו קשה היכי חייל יום הכפורים באחד בשבת הא משמע בפרק החליל (סוכה דף נד:) דלא מיקלע באחד בשבת אלא לאחרים שעושין לעולם אחד מלא ואחד חסר ומשנה זו שנויה בפ''ב דערכין (דף ח:) וקתני רישא אין פוחתין מששה חדשים המעוברין בשנה ולא נראה לעבר יותר על שמנה ומשמע התם דאתיא דלא כאחרים: ואינו דוחה את יום צום. בפרק אלו עוברין (פסחים דף מז.) פריך מהכא דשתי הלחם למאן דאמר מדאורייתא צורכי שבת נעשין ביו''ט דהכא קתני ואפילו דיו''ט ביו''ט לא עבדי ומשני שאני התם דאמר קרא לכם ולא לגבוה ולרשב''ג דאמר משום ר''ש בן הסגן דוחה את יו''ט ואינו דוחה את יום צום מא''ל ס''ל כאבא שאול ומוחק שם בקונטרס יום צום (משמע) [משום] דלא שייך יום צום גבי שתי הלחם ובחנם מחקו דמילתא דרשב''ג מיתניא בתר הנך תרתי בבי דשתי הלחם ולחם הפנים ואתרוייהו פליג רשב''ג ונקט יום צום משום לחם הפנים: מתני' המנחות והנסכים שנטמאו. בגמרא פליגי אי נטמאו דוקא או אפילו טהורין: העופות. בשקדם הקדישן למומן מיירי אבל קדם מומן להקדישן נפדין כדתניא בתוספתא ובפרק בתרא דתמורה (דף לג.) דתני לוי הכל היו בכלל העמדה והערכה ואפילו בעל מום מעיקרו וכן תני לוי במתניתיה אפילו חיה ואפילו עופות: וכלי שרת. לרבי נחמיה דאמר פרק הנהנה (מעילה דף יט:) דיש מועל אחר מועל דאם אחרים מביאין לידי מעילה הוא עצמו לא כל שכן ניחא דאין להם פדיון ואשכחן לרבנן נמי דאין מועל אחר מועל דמדרבנן אין נפדין ובגמרא משמע נמי דהוי דרבנן בעלמא דמפרש כלי שרת ולבונה משום דלא שכיחי:

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.

הערה אישית

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד