דף ק - א
ושמא תאמר: כשם שפיה של גיהינום צר, כך כולה צרה -
תלמוד לומר [ישעיה ל לג]: "כי ערוך מאתמול [יום שני לבריאת העולם שיש לו אתמול ואין לו שלשום] תפתה [גיהינם, שכל המתפתה ביצרו נופל שם], גם היא למלך הוכן, העמיק הרחיב [כיון שהעמיק הגיהינום הרי הוא מרחיב, שרק פיה צר], מדורתה אש ועצים הרבה, נשמת ה' כנחל גפרית בוערה בו".
ושמא תאמר: למלך - לתלמיד חכם - שפירש מן התורה לא הוכנה גיהינום -
תלמוד לומר בישעיה שם: "גם היא - הגיהינום - למלך הוכן". [1] ושמא תאמר: אין בה עצים בגיהינום -
תלמוד לומר בישעיה שם "מדורתה אש ועצים הרבה".
ושמא תאמר: זה הוא שכרה של תורה שהיא מצלת מגיהינום וכמו שאמר לו אליהוא לאיוב, ואילו שכר אחר אין לה -
תלמוד לומר בסוף דברי אליהוא שם: "ונחת שולחנך מלא דשן", מה שיהיה מונח על שולחנך יהיה מלא דשן ושומן [כמו "דשנת בשמן ראשי"], ורצונו לומר: ועוד תתענג בתענוג הנפשי לעולם הבא; [מצודות].
שנינו במשנה: חל יום הכפורים להיות בשבת... חל להיות בערב שבת, שעיר של יום הכפורים נאכל לערב, והבבליים אוכלים אותו כשהוא חי, מפני שדעתן יפה:
אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן:
לא בבליים הם אותם רעבתנים אלא אלכסנדריים [מאלכסנדריא של מצרים] הם, ומתוך ששונאין חכמי ארץ ישראל את הבבליים קורין הם אותם - ואת כל קלי הראש ועושי דבר שלא כהוגן - [2] על שם הבבליים.
תניא נמי הכי כדברי רבי יוחנן:
רבי יוסי אומר: לא בבליים הם, אלא אלכסנדריים הם, ומתוך ששונאין את הבבליים, קוראין אותן על שם בבליים.
אמר לו רבי יהודה - שהיתה משפחתו מבבל - לרבי יוסי:
תנוח דעתך, שהנחת את דעתי!
המשנה והסוגיא שלפנינו מתבארים על פי שיטת רש"י, וכפי גירסת ה"שיטה מקובצת" בדבריו. [3]
מתניתין:
סידר את הלחם בזמנו בשבת ונתקדש הלחם על השולחן, ואילו את הבזיכין סידר על השולחן לאחר השבת שלא כדינם -
והקטיר את הבזיכין בשבת הבאה, כלומר, אף שהקטיר את הבזיכין בשבת הבאה כשאר בזיכין הנקטרים בשבת השניה: [4]
הרי הלחם פסול, שהרי לא היו הבזיכין על השולחן משבת לשבת כאשר הוא דינם, ואין הם ראויים להתיר את הלחם באכילה -
ובכלל הפסול, שאין יכול להניח לחם זה לשבת הבאה שיהיה שם עד השבת שלאחריה, כי מאחר שהלחם נסדר על השולחן בזמנו, הרי נתקדש הלחם על השולחן, ושוב אינו יכול להשהותו אלא עד השבת הבאה, כי לאחריה ייפסל בלינה לכשיעבור עליו הלילה. [5]
ואין חייבין עליה - על הלחם הזה שנסדרו בזיכיו שלא כדינם - לא משום:
א. פיגול: אם הקטיר את הבזיכין - שהם מתירי הלחם באכילה - כדי לאכול את הלחם לאחר זמנו, אינו פיגול, כי כל דבר שלא קרב המתיר כמצותו אין בו משום פיגול.
ב. ולא משום נותר: אם אכל את הלחם לאחר מוצאי השבת הבאה אינו חייב עליו, שאין איסור נותר אלא במה שהיה ראוי לאכילה ונותר, וזה מעולם לא היה ראוי לאכילה שלא התירוהו הבזיכין.
ג. ולא משום טמא: אם אכל את הלחם בטומאת הגוף אינו בכרת כאוכל שאר קדשים, ומשום שרק הניתר לטהורים חייבין עליו משום טומאה, ולחם זה הרי אף לטהורים לא ניתר.
ואם סידר את הלחם ואת הבזיכין בשבת הראשונה כדינם, ואולם הקטיר את הבזיכין לאחר השבת השניה שלא כדינם -
הרי הלחם פסול מלאוכלו, שלא קרב המתיר כמצותו; ופסול מלהניחו לשבת הבאה, שהרי נתקדש על השולחן בזמנו ונפסל בלינה.
ואין חייבין עליה משום פיגול נותר וטמא, ומאותם טעמים שנתבארו לעיל, כשקרב המתיר שלא כמצותו מחמת חסרון זמן.
ואם סידר את הלחם ואת הבזיכין לאחר השבת הראשונה שלא כדינם, והקטיר את הבזיכין בשבת השניה, הרי הלחם פסול מלאוכלו שהרי לא היה על השולחן כדינו לא הוא ולא מתיריו, ואף אין חייבין עליו משום פיגול נותר וטמא; ברם, לענין פסול הלחם לשבת הבאה חלוק אופן זה משאר האופנים; וכיצד יעשה:
יניחנה לשבת הבאה כי לא תיפסל בלינה, ומשום שאפילו היא על השולחן ימים רבים קודם לשבת אין בכך כלום, כלומר, מה שהיה הלחם על השולחן קודם לשבת ואפילו כמה ימים, אין בכך כלום לפוסלו בלינה; שאין קידוש לחם על ידי השולחן אלא כשנסדר עליו בזמנו בשבת, ואז נפסל הוא בלינה לאחר מוצאי שבת השניה. [6]
גמרא:
תנן התם במסכת יומא, בסדר מעשי הכהן הגדול בליל יום הכפורים ועבודתו ביום הכפורים:
כשהגיע זמן שיאיר היום להתחיל בעבודה, אמר להם הממונה על הפייסות, [שהיו מפייסים: מי שוחט ומי זורק]: [7] צאו וראו על החומה או על הגג אם האיר היום והגיע זמן השחיטה של התמיד! יצאו וראו, ואם הגיע הזמן, היינו שהאיר היום, הרי הרואה אומר "ברקאי [לשון צוהר הוא, כמו "האירו ברקיו תבל", כלומר, האיר היום!] ".
מתתיא בן שמואל שהיה הוא עצמו ממונה על הפייסות, [8] כך היה אומר [שואל] לעומד על הגג:
האם האיר פני כל המזרח עד שבחברון מקום מנוחת האבות [וכדי להזכיר זכותם]?
והוא הרואה אומר: הן. [9]
ולמה הוצרכו לכך להוציא שלוחים לודא שאכן כבר האיר היום, מפני שפעם אחת עלה מאור הלבנה, ודימו סבורים היו - כי החליפו בין מאור הלבנה למאור השחר - שהאיר מזרח, ושחטו את התמיד על סמך זה, ומשנודעה טעותם הוציאוהו לתמיד לבית השריפה שהרי נפסל בשחיטת לילה.
ומשהאיר המזרח הורידו כהן גדול לבית הטבילה; זה הכלל היה במקדש:
כל המסיך את רגליו [יוצא לנקבים גדולים] הרי הוא טעון טבילה.
וכל המטיל מים מבין רגליו, הרי זה טעון קידוש ידים ורגלים.
תני עלה דההיא משנה ביומא אבוה דרבי אבין:
לאזו - התמיד שנשחט בלילה - בלבדיוצא לבית השריפה, אלא אפילו:
עולת העוף שנמלקה בלילה וזמנה ביום -
ומנחה שנקמצה בלילה שאף היא זמנה ביום תצא לבית השריפה. [10]
ומקשינן עלה: בשלמא עולת העוף שנמלקה בלילה אכן ניחא שתישרף, ומשום דאי אפשר לאהדורה [אין להחזיר אותה ולמולקה שוב ביום].
אלא מנחה שנקמצה בלילה, למה תישרף!? והרי:
אפשר דמהדר קומץ לדוכתיה וקמיץ ביממא [יכול הוא להחזיר את הקומץ למקומו, ולחזור ולקמוץ ביום]!?
אומרת הגמרא על קושיא זו: הוא אבוה דרבי אבין תני לה לברייתא זו, ואף הוא אמר לה:
כלי שרת מקדשין אפילו שלא בזמנן, כלומר, הרי נתן וקידש הוא את הקומץ בכלי כדינו שהוא טעון מתן כלי לאחר קמיצה, וקידש הכלי את הקומץ להיקרא קומץ ואף שהיה קידוש הכלי שלא בזמנו; ומאחר שנתקדש להיות קומץ, שוב אי אפשר להחזירו ולקמוץ בשנית, שנפסל משום מחוסר זמן. [11] מיתיבי על יסוד זה שכלי שרת מקדשין שלא בזמנן, מהא דתניא:
כל הקרב ביום היינו שדינו להיקרב ביום: הרי זה קדוש על ידי כלי שרת ביום לבד.
כל הקרב בלילה: [12] הרי זה קדוש בין ביום ובין בלילה.
הרי מוכח ממה ששנינו: "כל הקרב ביום, קדש ביום", שביום אין אכן הוא קדוש, אבל בלילה לא קדוש, והאיך אתה אומר שהקומץ - הקרב ביום - הרי הוא קדוש בכלי שרת אפילו בלילה!?
ומשנינן: אכן אינו קדוש - הבא בכלי שרת שלא בזמנו - ליקרב, אבל קדוש הוא אפילו בלילה כדי ליפסל בלינה או במחוסר זמן כבנידון דידן.
מותיב רבי זירא ממשנתנו:
סידר את הלחם ואת הבזיכין אחר השבת, והקטיר את הבזיכין בשבת, כיצד יעשה: יניחנה לשבת הבאה, כי לא נפסלה בלינה, שאפילו היא על השולחן ימים רבים קודם לשבת אין בכך כלום, והיינו משום שלא נסדר בזמנו.
ואי סלקא דעתך כלי שרת מקדשין אפילו שלא בזמנן ליפסל, אם כן ליקדוש במה שהיה על השולחן ואפילו קודם זמנו - וליפסול בלינה!?
כלומר, הרי טעם הדין שאין הלחם מתקדש ליפסל בלינה במה שהוא על השולחן קודם לשבת, הרי זה משום שהוא שלא בזמנו, ומבואר ממשנתנו שאין כלי שרת מקדשין שלא בזמנן אפילו ליפסל בלינה!? [13]
אמר רבה: אכן מאן דקא מותיב שפיר קא מותיב [מי שהקשה ממשנתנו הקשה שפיר], ברם, הרי אבוה דרבי אבין נמי לא מדעתו אמר כן שנדחה דבריו מכח משנתנו, אלא מתניתא קאמר [ברייתא היה שונה כדבריו], ואם כן עלינו לטרוח וליישב שלא יסתרו דברי הברייתא למשנתנו; וכך יש לנו לומר:
קסבר - התנא של הברייתא - לילה אין מחוסר זמן, הא ימים מחוסרים זמן; כלומר, אכן כלי שרת אין מקדשין אלא בזמנן, ומיהו הרי הברייתא עוסקת במנחה שקמצה בלילה ויגיע זמנה למחרת ביום, וחסרון זמן משום לילה הוא שאינו חשוב חסרון זמן, מה שאין כן במשנתנו שנחסרו ימים לזמנו, אינו מתקדש ואפילו ליפסל. [14]
הערות
[1] א. פירש רש"י: מלך קרי לתלמיד חכם דכתיב - משלי ח - "בי מלכים ימלוכו". ב. לפי פשוטו פירש רש"י שם: למלך הוכן: לצורך סנחריב וחילו.
[2] א. רש"י יומא סו ב. ב. ביארו התוספות: ששונאין את הבבליים: כדאשכחנא בפרק קמא דיומא ט ב: אמר ליה רבי שמעון בן לקיש לזעירי: אלהא דישראל סנינא לכו, לפי שלא עלו בימי עזרא - ומה שמזכירין אותם לגנאי על שאוכלים את השעירים חיים, אף על גב שעשו האלכסנדריים מצוה בכך שלא להביאו לידי נותר, מכל מקום מזכירים אותם לגנאי, לפי שהרגילו את עצמם כמו כן לאוכלם חיים אף בכל השנים, דמיחזי כרעבתנותא; וראה מה שנתבאר בזה בהערות שעל המשנה.
[3] מתבאר מן הסוגיא לפי שיטה זו: א. אף שכלי שרת מקדשים את הבא אל תוכם ליפסל בלינה, [וכאשר נתבאר מן הסוגיות הקודמות, שאם מידת היבש נתקדשה או אם היה תנור מקדש, כי אז היה לחם הפנים שנמדד בה או שנאפה בו פסולים בלינה לכשיעבור הלילה אחר שנתקדש], מכל מקום לחם הפנים שנתקדש על השולחן, אינו נפסל אלא לכשיעבור עליו הזמן של כל לחם שהוא משבת לשבת; ואין בזה חילוק מתי נתקדש, ואפילו אם נתקדש הלחם דרך משל באחד בשבת, כי אז זמן פסולו הוא לכשילון הלחם לילה לאחר האחד בשבת הבאה, כפי שיבואר מדברי רש"י בהערה 13, [אלא שבדרך כלל אין הלחם מתקדש באמצע השבוע שהוא שלא בזמנו, וכפי שיתבאר באות ב, מכל מקום אף לולא חסרון זה, לא היה הלחם מתקדש ליפסל מיד, אלא לאחר שיעבור עליו זמן זה]. ב. לחם שנסדר על השולחן שלא בזמנו, אין הוא מתקדש ליפסל בלינה, וכאשר יתבאר בגמרא מחלוקת רבינא ומר זוטרא בזה; והטעם שהמידה או התנור מקדשים קודם זמנם, ראה מה שביארו התוספות לעיל נא א ד"ה אפי; וראה עוד מה שכתב בזה ב"קרן אורה" כאן.
[4] כך היא כוונת המשנה לפי פשוטה; וראה "יד בנימין".
[5] א. נתבאר על פי גירסת השיטה מקובצת ברש"י: דכיון דלחם נסדר כדינו בשבת, קידשו שולחן ושוב אין יכול להשהותן אלא עד שבת הראשונה [כלומר, השבת שלאחריה], דמיפסל בלינה; וכן היא גם הגירסא בפירוש הרע"ב. ואולם הגירסא שלפנינו ברש"י היא: אין יכול להשהותן אלא עד שבת ראשונה דמיפסל בלינה, הואיל ולן הלחם בלא בזיכין, וכן הביא את הלשון בכסף משנה תמידין ומוספין ה יב, וראה גם בצאן קדשים; וסוף דברי רש"י צריכים ביאור; וראה רש"ש ויתבאר בס"ד בסוף הסוגיא. והב"ח גורס: הואיל ולן הלחם בשבת אף בלא בזיכין; ויש לפרש, שלא נאמר: היות ולא נסדרו גם בזיכין, הרי זה כמי שנסדר שלא בזמנו כי שלא כמצותו הוא, ואין השולחן מקדשו ליפסל בלינה; או יש לפרש, שלא נאמר: היות ואין לו בזיכין אם כן אין לו זמן כלל שלעולם לא יותר באכילה, ולא שייך לפוסלו בלינה לאחר זמנו. ב. בפשוטו מתבאר מדברי רש"י - לפי גירסת השיטה מקובצת - שהלחם נפסל על אף היותו מסודר על השולחן, ואין סידורו על השולחן מונעו מליפסל בלינה; ופרט זה חידוש הוא, כי לפי פשטות הסוגיא בזבחים פז א נראה שלעולם אין הלחם נפסל בלינה כשמסודר הוא על השולחן; וכן היא באמת שיטת התוספות והרמב" ם.
[6] נתבאר על פי לשון רש"י - לגירסת השיטה מקובצת - שכתב: יניחנו לשבת הבאה, ויעמוד שבועיים על השולחן, דכיון דלא נסדר בשבת אין שולחן מקדשו עד שתגיע שבת הבאה, ומאותו שבת יכול להשהות שבעה ימים; שאפילו על השולחן ימים רבים: קודם לשבת, אין בכך כלום, שאין השולחן מקדשו עד השבת, הילכך לא מיפסל בלינה עד למוצאי שבת שני; ועל לשון רש"י "עד שתגיע שבת הבאה", ראה מה שיתבאר בהערה בסוף הסוגיא. [ובלשון המשנה - כפישפירשרש"י - "ימים רבים קודם לשבת", וכן ברש"י מכתב יד לעיל צ א, "ימים רבים: כגון ששה ימים שעמד על השולחן קודם לשבת הבאה"; יש לעיין קצת, כי אי אפשר לפרשו לענין קידוש, לומר, שאין כל אותם ימים מקדשים את הלחם, כי מה תוספת יש בכמה ימים; ואילו לענין לינה, הרי אותם ימים בין כך ובין כך לא היו פוסלים, אלא הלילה שלאחר שבעה ימים, כמבואר בהערה 3 ובהערה 13].
[7] כן נראה מפירוש רש"י כאן; וראה עוד פירוש ברש"י ביומא כח א, וראה בתוספות ישנים שם.
[8] כן נראה מפירוש רש"י כאן; ואה בתוספות כאן, וברש"י ביומא כח א ובתוספות ישנים שם, וקצרנו כאן.
[9] כן פירש רש"י כאן; אך ראה גמרא ביומא כח ב עוד פירוש אחר.
[10] ביאור החידוש בזה, ראה בתוספות.
[11] נתבאר על פי רש"י כאן, ובד"ה ליפסל. והתוספות ביומא כט ב ד"ה נהדריה, וראה גם בתוספות כאן ד"ה אלא, שכתבו על דבריו: בחינם דחק לפרש כן, דבקידוש קומץ איירי [כי לפי זה יש לתמוה - כמו שתמהו שם - הרי קידוש לא נזכר כאן, ואם אנו מוסיפים שנתקדש בכלי, נוסיף ונאמר שהקטיר את הקומץ בלילה, ולכן נפסלה], דאיכא למימר, דלא נתקדש הקומץ אלא המנחה נתקדשה בכלי, [כי בהכרח נתקדשה בכלי קודם קמיצה, כמו שביאר הרש"ש שם] ונקמצה בלילה, ופריך: ונהדר ונקמצה ביממא, ומשני, כיון דהמנחה נתקדשה בכלי נפסלת בעמוד השחר כדין כל קידוש כלי, וראה עוד המשך דבריהם שם שהוא שלא כדבריהם כאן, ודבריהם שם צריכים ביאור, ראה ביד בנימין כאן בד"ה והנה התוס' ליומא]. וברש"ש שם כתב: ולכאורה לולי פירוש רש"י ותוספות, היה נראה לומר, דכשקדש בלילה אינו נפסל בלינה בעמוד השחר שלאחריו, דדוקא כשקדש ביום נפסל בעלות השחר דלמחר, דומיא דחלבים דשחט הקרבן ביום; כלומר, לינה אלא פוסלת אלא כשלנו כל הלילה אחר שנתקדשו; [ויש לעיין: למה כתב כן לולי דברי רש"י, והרי לכאורה אדרבה מוכרח כן ברש"י, שאם לא כן למה הצרך רש"י לפרש שאינו יכול לחזור ולקמוץ ביום משום שנקרא עליו שם קומץ, ולא משום פסול לינה של הקומץ מאחר שנתקדש הקומץ בכלי; ומיהו מדברי רש"י בעמוד ב ד"ה כי מטי, מוכח למעיין שם, שלינה פוסלת גם אם לא עבר כל הלילה, אלא מקצתו; ולפי זה מה שלא כתב רש"י את הטעם משום פסול לינה, אפשר שהוא מפרש, שהמנחה פסולה ותישרף מיד, ראה בתוספות ביומא הנזכרים; וראה "יד בנימין"].
[12] ראה רש"י והגהת השיטה מקובצת בדבריו, ובתוספות, מה הוא "הקרב בלילה".
[13] א. כתב רש"י: ליקדוש מאחד בשבת, וכי מטי אידך דחד בשבת ליפסל בלינה למוצאי אחד בשבת, שהרי שהה יותר משמונה ימים. והנה בהערות על המשנה נתבאר, שיש בדברי רש"י שם חידוש, והוא: אפילו כשסידר לחם בלי בזיכין, ואין עתיד הלחם להיות מותר כלל, מכל מקום זמן הפסול הוא לאחר השבת הבאה, והוא חידוש, כי הרי אין השבת הבאה זמנו של לחם זה כלל כי אין לו בזיכין; וכאן הוסיף לנו רש"י חידוש על חידושו, שאפילו אם נסדר הלחם באחד בשבת, אילו היה מתקדש אף שלא בזמנו, כי אז היה שיעור זמנו ליפסל בלינה לאחר אחד בשבת הבאה, ועל אף שזמן זה אין לו שום משמעות ביחס ללחם זה, מכל מקום לעולם שיעור לחם ליפסל בלינה הוא כשיעור שהוא נפסל כשנתקדש בזמנו דהיינו לאחר שמונה ימים. ב. מה שכתב רש"י "לאחר שמונה ימים", בפשוטו, היינו לאחר שיעבור הלילה השמיני, וראה עוד בהערות בהמשך הסוגיא.
[14] לשון רש"י הוא: לילה אין מחוסר זמן, דהלילה הולך אחר היום, הילכך מקדש ליה כלי שרת [כצ"ל, והגהת השיטמ"ק תמוהה] לקומץ, דזמנו הוא, אלא שאין עבודת לילה כשירה; ויש להעיר בלשון רש"י, שאין אנו צריכים לתוספת "שהלילה הולך אחר היום", אלא בכגון לחם הפנים [בהמשך הסוגיא], שיש לו זמן מוגדר והלילה הולך אחר היום, אבל בעניננו שאנו עוסקים במנחה שקמצה בלילה, ואין לה זמן מוגדר כלל, אלא שעבודת לילה אינה כשירה, בזה אין צריך להוסיף שהלילה הולך אחר היום.
ושמא תאמר למלך לא הוכנה. כלומר לת"ח שסרח ולא יראה גיהנם:
ת"ל גם היא למלך הוכן. משום הכי קרי לת"ח מלך דעוסק בתורה דכתיב בה בי מלכים ימלוכו:
ושמא תאמר זו היא שכרה. של תורה שמסיתין אותו מפי צר שמצילין אותו מגיהנם אבל שכר טוב אין לו. ת"ל ונחת שלחנך מלא דשן:
חל יוה"כ להיות ע"ש שעיר של יוה"כ של מוסף נאכל לערב כשהוא חי. שאי אפשר לבשלו בשבת והכהנים הבבליים אוכלין אותו חי שדעתן יפה שאינן אניני הדעת:
לא בבליים הן. שאוכלין אותו חי שדעתן יפה שאינן אניני הדעת אלא אלכסנדריים היו ומתוך שכהני ארץ ישראל שונאין את הבבליים תולין את הגנאי של אכילת חי בבבליים:
א"ל ר' יהודה. לפי שהיה מבבל תנוח דעתך:
סידר את הלחם בשבת ואת הבזיכין לאחר השבת והקטיר את הבזיכין בשבת הבאה פסולה. שהרי לא היו הבזיכין על השלחן משבת לשבת מעת לעת. ואין חייבין עליהם. על הלחם:
לא משום פגול. שאם חשב בשעת הקטרת בזיכין לאוכלן חוץ לזמן אין בהן משום פגול:
ולא משום נותר ולא משום טומאה. אם אכלן בטומאה משום דלא קרב המתיר במצותו. וכן אם הקטיר את הבזיכין לאחר השבת שלא היו על השלחן אלא יום א' פסול ואין חייבין וכו'. סידר את הלחם ואת הבזיכין לאחר השבת והקטיר את הבזיכין בשבת פסולה. דלא היה על השלחן ח' ימים:
כיצד יעשה. ויהיה כשרה:
יניח הבזיכין והלחם עד לשבת אחרת. הבאה כדי שיהו ח' ימים שלמים על השלחן מן השבת לשבת שאפי' הן על השלחן הלחם והבזיכין י"ג ימים אין בכך כלום ולא נפסלין:
בורקי. כלומר עלה ברק השחר:
מתיא בן שמואל אמר כך היה אומר הרואה האיר פני כל המזרח וקאמר ליה האי דקאי אארעא עד שבחברון כלומר יכול אתה לראות חברון כאור היום והוא אומר הין:
הורידו כ"ג לבית הטבילה. פעם אחרת משום דזה הכלל היה במקדש שכל המסיך רגליו טעון טבילה ואי אפשר דאינו מסיך בלילה ואותה טבילה שטבל אח"כ קודם עמוד השחר לא היה טבילה (הואיל ועשה עבודה פסולה לפי שנראה כאילו עשאה לשום עבודה פסולה) לפיכך הצריכוהו טבילה אחרת:
לא זו בלבד התמיד אם נשחט קודם היום אלא אפי' וכו':
משום דלא אפשר להדורה. אחר שנמלקה ומתה הילכך תצא לבית השרפה:
אלא מנחה אפשר וכו':
כלי שרת מקדשין הקומץ אפילו שלא בזמנו בלילה הילכך תצא לשרפה:
קרב בלילה כגון שמן למנורה:
מאי דקא מותיב שפיר קא מותיב דאי ס"ד כלי שרת מקדשין שלא בזמנן [ליפסל] לקדש האי לחם קודם השבת וליפסל דשלא [בזמנו] כמצותו הוא:
הא דתני אבוהא דר' אבין ודאי מתניתא היא ומתרצתא היא דמתן קומץ בכלי שרת מקדשין שלא בזמנו ליפסל. (ואמאי) [ומשו"ה] מקדש ליפסל דלילה אין מחוסר זמן. דלילה מיומא חדא הוא אלא שהקרבה ביום דכתיב ביום צוותו אבל לענין איקדושי למיפסל ליליא נמי מקדש דלילה ויום חד הוא:
ימים מחוסרין זמן. כלומר אותן ימים מאחר בשבת ועד שבת שהקדימו לחם הפנים שלא הניחו כהלכתו ביום השבת מחוסרין זמן הן שאין השלחן מקדש באותן הימים כלל אפי' לאיפסולי דכל מוקדם מחוסר זמן הוא:
וכיון דאמרת דלילה אין מחוסר זמן הוא:
ואמר וש"ת כשם שפיה צר כך כולה צרה ת"ל העמיק הרחיב כו'. זה המקרא אינו כתוב בהאי ענינא בספר איוב אלא דהכי כתיב בהאי קרא מפי צר רחב לא מוצק תחתיה ונחת גו' אלא בספר ישעיה הוא דכתיב כי ערוך מאתמול תפתה העמיק הרחיב מדורתה והא דמפסיק בדרש זה במקרא דספר איוב משום דהכא כתוב דפיה של גיהנם צר רחב לא מוצק תחתיה דהיינו שתחתיה הוא רחב ולא צר כמו פיה כדי שיהא עשן הרבה צבור בתוכה ואהא מייתי ראיה מקרא דספר ישעיה דכתיב גבי גיהנם העמיק הרחיב גו' ואגב דמייתי ליה דרש לה לכולה קרא גבי לגיהנם:
וש"ת למלך לא הוכנה כו'. ופרש"י למלך לת"ח הפורש מן התורה כו' ע"ש והוא דחוק דהיכן הוזכר שפירש מן התורה ורש"י בספר ישעיה פירש למלך סנחריב גם זה דחוק מ"ש מלך אומות משאר ונראה לפרש דישעיה ניבא כן מאחז מלך יהודה אלא ברא מזכה אבא שגירר עצמות אביו על מטה של חבלים כדי שיהיה לו כפרה כדאמרינן פרק מקום שנהגו. ואמר שמא תאמר אין בה עצים ת"ל כו'. ר"ל אין עצים הרבה וכשיכלה העץ תכבה האש ת"ל מדורתה עצים ואש הרבה ושמא תאמר זה שכרה כו' עיין פירש"י:
תד"ה ששונאין. אע"ג דמצוה קעבדי של"י לידי נותר. מדל"ק דמקיימי מ"ע דואכלו אותם. משמע דבאמת לא מקיימי באכילה כזו דהיא שלא כדרך אכילתן. ואע"ג דאצלן היא דרך אכילה לא מהני. עי' מל"מ פ"ה מהל' יסה"ת ה"ח. ונפשט ספיקו שם בד"ה יש לחקור. וכן הכריע השעה"מ שם בראיות נכוחות. ולפ"ז מה שסיימו התוס' לפי שהרגילו כו' בכה"ש ומחזי כרעבתנותא. עדיפא הל"ל דלא מקיימי המ"ע:
ד"ה פסול (בסופו). הואיל ולן הלחם בלא בזיכין. לכאורה אינו מובן. והרע"ב השמיטם. וכן בד"ח נמחקו ברש"י תיבות אלו כאשר הביא הצ"ק. אולם לדעתי רמז לנו בזה לתרץ קושיא והוא דבזבחים (פז) לשלחן מדמינן לה כו'. דמשמע להדיא דעל השלחן אינן נפסלין בלינה וכמש"כ התוס' שם דמשום דנסדר כהלכתו לא מיפסל בלינה. ולכן כתב רש"י דהכא שאני הואיל ולן כו' ור"ל דדוקא כשהוא כהלכתו עם הבזיכין לא נפסל בלינה. ובזה מתורץ התימה שבתוס' שם בסה"ד. דכיון דנסדר שלא בזמנו הוה שלא כהלכתו ונכון בס"ד. ובא ואחוך עוד כוונה נאותה בפרש"י דבבבא השניה בסידר אה"ל ואה"ב בשבת (כהלכתו) והקטיר אה"ב לאחה"ש פי' ז"ל למחר (והרע"ב השמיטו) משום דק"ל דאם נפרש דר"ל לאחר שבת שניה. אמאי פסולה וא"ח עליהן כו' כיון דעל השולחן א"נ בלינה (ובאמת לא מצינו בתורה מפורש שתקבע זמן הקטרת הבזיכין בשבת דוקא רק ממשמעות שצותה ביום השבת ביוה"ש יערכנו שמעינן דאז מסלקין את הישנה ומקטירין אה"ב. ועתה נתגלה לנו בעז"ה מש"כ התוס' בזבחים שם דע"כ שום פסוק יש עד"ז שאינו נפסל כי נסדר כהלכתו). לכן השכיל לפרש דר"ל למחר דהוי מח"ז. ובזה א"ש גם התוספתא (אשר העיר עליה התוי"ט) דשם איתא בבבא זו דחייבין עליהן משום פיגול כו'. דהתם ר"ל דהקטירן לאח"ש השניה. ומה שאמר שם פסולה אפשר דהוא מדרבנן. וברמב"ם נראה דט"ס הוא מש"כ בין לאח"ש זו. ולא נצטרך למה שנדחק הכ"מ ליישב הא דלא קרב המתיר כמצותו:
גמרא כל הקרב ביום קדוש ביום בלילה קדוש בין ביום ובין בלילה. כצ"ל ושבינתיים מיותר וכן בתמורה ליתא וכן הגיה הב"ח ביומא:
רש"י ד"ה מתתי'. שלפיכך היה אומר עד שבחברון ביוה"כ כו'. וכן העתיקו התוס'. ותימה דהרי בכל השנה ג"כ היה אומר עד שבחברון כדאיתא בתמיד פ"ג מ"ב. ובירושלמי ראיתי וליתא שם מלת ביוה"כ. ובודאי ט"ס הוא ברש"י ותוס':
מִגֵּיהִנֹּם שֶׁפִּיהָ צָר, שֶׁעֲשָׁנָהּ צָבוּר בְּתוֹכָהּ (ישעיהו ל, לג). נראה מלאה עשן כדי שיהיו נידונין בעשן על אשר דבקו בשלשה קליפות שהם נָחָשׁ שָׂרָף עַקְרָב דראשי תיבות שלהם 'עָשָׁן' ולכן ראש גיהנם גימ"ל אשר מלואו הוא 'מיל' שהוא שיעור הקטן של מהלך האדם כי יש שיעור שעה ויש פרסה ויש מהלך יום ויש מהלך שבוע ויש מהלך חודש ויש מהלך שנה ונרמז בראש אותיות 'גֵּיהִנֹּם' שיעור מיל שהוא מהלך הקטן לרמוז שפתחה צר וקטן.
ואמר עוד 'וְשֶׁמָּא תֹּאמַר כְּשֵׁם שֶׁפִּיהָ צָר כָּךְ כֻּלָּה צָרָה?' ובזה יהיה הרוחה לרשעים הנידונין בה שיהיה כל אחד גופו מגין על גופו של חבירו מחמת שהם דבוקים זה בזה ואין האש שולט בכל צדדין שלהם תַּלְמוּד לוֹמַר 'הֶעְמִיק הִרְחִב' (ישעיהו ל, לג) שהיא רחבה מבפנים שכל אחד שומר במקום פנוי לעצמו שאז האש דולקת בו מכל צדדיו ואין לו דבר המגין בעדו.
'וְשֶׁמָּא תֹּאמַר לַמֶּלֶךְ לֹא הוּכָנָה' כלומר למלך של תורה כמו אלישע אחר דאמרו עליו מתחלה לא מידן לדון ליה בגיהנם מפני שעסק בתורה ולא יתי לגן עדן מפני שחטא ויצא לתרבות רעה תַּלְמוּד לוֹמַר 'גַּם הִיא לַמֶּלֶךְ הוּכָן' (ישעיהו ל, לג) כאשר עשה רבי מאיר ע"ה שבקש דיתי אלישע אחר לגיהנם כדי שיתכפר לו.
'וְשֶׁמָּא תֹּאמַר אֵין בָּהּ עֵצִים' פירוש גיהנם של אלישע אחר וכיוצא בו אין בה גחלים הנעשים משריפת עצים מפני שהם עסקו בתורה שנמשלה לעץ ולאש דכתיב עֵץ חַיִּים הִיא (משלי ג, יח) ולכן אין ראוי שיהיו נדונים בגיהנם של גחלי אש הנעשים מן עצים אלא יהיו נדונים בגיהנם של עשן בלבד וכמו שאמר רבי מאיר שיצא עשן מקברו של אחר שהוא הוכחה שנידון בגהינם של עשן תַּלְמוּד לוֹמַר 'מְדֻרָתָהּ אֵשׁ וְעֵצִים הַרְבֵּה' (ישעיהו ל, לג) פירוש גהינם של זה שהיה חכם בתורה בהיותו בעולם הזה יש בה גחלי אש ומדורתה עצים אף על פי שעסק בתורה שנמשלה לאש ונמשלה לעצים.
'וְשֶׁמָּא תֹּאמַר זֶה שְׂכָרָהּ' של תורה זו של אלישע אחר וכיוצא בו שהועיל לו ליכנס לגיהנם בשביל כפרה ולא תועיל להכניסו לגן עדן גילוי עריות לישב במקום הראוי לבעלי תורה על שלחן הצדיקים וחכמים חביריו תַּלְמוּד לוֹמַר 'וְנַחַת שֻׁלְחָנְךָ מָלֵא דָשֶׁן' (איוב לו, טז) שישב על שלחן הגדול והעצום עם גדולי חכמי ישראל ולא ישב במדרגה קטנה שבגן עדן.
ונראה לי בס"ד לרמוז בפסוק זה דאמר 'וְנַחַת שֻׁלְחָנְךָ מָלֵא דָשֶׁן' דשם הוי־ה דמלוי ע"ב ושם הוי־ה דמלוי ס"ג שהם סוד חו"ב [חכמה ובינה] עולים מספר קפ"ד ומספר קס"ו ברבוע הנקרא אחוריים ושניהם המה מספר ש"ן [184+166= 350] ומשם יהיה השפעה גדולה מאד. וידוע דבתורה יש ארבעה חלקים שהם 'פשט רמז דרש וסוד' וכל חלק נקרא קרן לשון אור כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר (משלי ו, כג) וכתיב וְנֹגַהּ כָּאוֹר תִּהְיֶה קַרְנַיִם מִיָּדוֹ לוֹ (חבקוק ג, ד) ואמר קַרְנַיִם לשון רבים מפני שיש בתורה ד' חלקים וכל חלק נקרא קרן שהוא רצונו לומר אור נמצא הם ד' פעמים קרן ולכן בזכות לימוד כל חלק מארבעה חלקים הנזכר שנקרא קרן ימשך שפע מן שמות קפ"ד וקס"ו שהם מספר ש"ן כמנין קרן [350] ונמצא בזכות לימוד ד' חלקים שלומדים החכמים בתורה ימשך להם ד' פעמים ש"ן וזהו שנאמר 'וְנַחַת שֻׁלְחָנְךָ מָלֵא דָשֶׁן' כלומר ד' שן דזה קאי על שלחן תלמידי חכמים.
"וְהָיוּ חַיֶּיךָ תְּלֻאִים לְךָ מִנֶּגֶד", זֶה הַלּוֹקֵחַ תְּבוּאָה מִשָּׁנָה לְשָׁנָה (דברים כח, סו). נראה לפרש בס"ד דבר זה נרמז בפסוק זה כי נֶּגֶד אותיות חַיִּים באלפא ביתא יש אותיות טי"ת כ"ף כ"ף נו"ן אשר במלואם עולה מספר תשכ"ה [725] כמנין 'דְּאָגָה שָׁנָה בְּשָׁנָה' [725] וזהו שנאמר 'חַיֶּיךָ תְּלֻאִים לְךָ מִנֶּגֶד' רצונו לומר באותיות שהם נֶּגֶד אותיות חַיִּים שם רמוז עניינך ומצבך בזה שיהיה לך דאגה שנה בשנה כי תדאג בשנה זו על שנה האחרת הבאה שאינך יודע אם יהיה לך מעות לשנה הבאה לקנות תבואה וכמו שפירש רש"י ז"ל.
ואומרו 'וּפָחַדְתָּ לַיְלָה וְיוֹמָם' זֶה הַלּוֹקֵחַ תְּבוּאָה מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת, נמצא זה בכל ערב שבת שהוא יום ששי דואג על לחם ששה ימים שהם יום שבת וחמשה ימי השבוע עד יום שישי ולא עד בכלל ונרמז זה בכתוב 'וּפָחַדְתָּ לַיְלָה' הוא ליל ערב שבת על וא"ו ימים כי ביום ששי צריך להביא לחם ששה ימים מיום שבת עד יום שישי הבא ובליל ערב שבת דואג אם ימצא בידו מחר שהוא ערב שבת לחם ששה ימים וזהו 'לַיְלָה וְיוֹמָם' קרי ביה לילה וא"ו 'יוֹמָם'.
ומה שאמר 'וְלֹא תַאֲמִין בְּחַיֶּיךָ' זֶה הַסּוֹמֵךְ עַל הַפַּלְטֵר לקחת ממנו בבוקר דבר יום ביומו נמצא בכל ימיו דואג בכל לילה שמא למחר לא יהיה לו מעות לקנות בהם מן הפלטר או שמא הפלטר לא יאפה בו ביום.
משנה סידר את הלחם בשבת ואת הבזיכין לאחר השבת פסול. פירש רש"י ז"ל דלהניחו לשבת הבאה א"א דכיון דלהניחו בשבת קידשו השלחן וא"א להשהותו יותר משמונה ימים דמי דמיפסיל בלינה ולפ"ז הקטיר את הבזיכין בשבת ל"ד דאפילו לא הקטירן הלחם כבר נפסל וכמ"ש הואיל ולן הלחם בלא בזיכין ויש לדקדק לפי שיטת התוס' ז"ל דעיקר קידוש לבונה השלחן מקדש ולא הבזיכים א"כ הלחם ג"כ לא יקדש כשהוא בלא בזיכין כדאמרי' בריש מכילתין דאין זו קדושה בלא זו אבל התם מוכח דבזיכין מקדשין את הלבונה דיליף התם דלבונה מתקדשת בפ"ע שכן מצינו בלבונה הבאה עם הבזיכין עיין רש"י ז"ל שם והדק"ל קושיית רש"י ז"ל לעיל בהא דפריך לעיל והאיכא בזיכין וצ"ע:
משנה סידר הלחם והבזיכים בשבת והקטיר הבזיכין לאחר השבת פסולה משום דהוקטרו בזיכין שלא כמצותן ובהני תרתי בבי אין חייבין עליהם משום פיגול כו' משום דלא קרב המתיר כמצותו וכמ"ש רש"י ז"ל ועוד תנן בבא ג' אם סידר שניהם לאחר השבת והקטיר הבזיכין בשבת פסולה כיצד יעשה יניחנה כו' וכבר כתב רש"י ז"ל ביומא דלשון פסולה אינו מדוקדק ועיין לעיל דף צ' ברש"י ותוס' ז"ל ומסיק דתני ר' אבין מנחה שנקמצה בלילה פסולה ולא אמרינן דתיהדר קומץ לדוכתיה דהא שלא בזמנו הוא ואינו מקדש היינו משום דלילה אינו מחוסר זמן והוי כמו זמנו אבל לחם סידרו כמה ימים קודם זמנו אינו קדוש ולילי דבי שמשי מוקי לה רבא שקדם וסילקו ורב אשי אמר כיון שסדרו תחלה נעשה כמי שסידרו הקוץ ופי' רש"י ז"ל דאין שלחן מקדשו אפילו בזמנו ולפ"ז הא דתנן יניחנה לשבת הבאה צריך לסלקו ולהניחו וזה אינו מבואר וכדאמרינן לעיל דאם התנור מקדש היה נפסל בלינה אם אפאה מע"ש אלמא דכלי מקדש אפילו שלא בזמנו י"ל דאפילו אין לה זמן וכל אימת דאפי לה מיקדשא אבל נתנה על השלחן שיש לו זמן ומצותו ביום השבת דוקא ע"כ שלא בזמנו אינו מקדש והתוס' ז"ל בד"ה כמי שסדרו הקוף וכוונתם דהא שלא בזמנו לא מקדש אלא משום לילי דבי שמשי נעשה כמי שסדרו הקוף ותי' כיון דלא בעי כהן ובגדי כהונה לא אמרינן כמו שסדרו הקוף ולפי הנ"ל א"צ לזה כי בלא"ה המילוי אין לו זמן ושפיר מיקדש כל אימת דממלא אבל ע"י קוף וודאי לא מיקדש אפי' במידי דלא בעי כהן והכי משמע בריש מכילתין גבי חזרת הקומץ שנעשה בפיסול אלא דהתם בעי למימר דליקדש לשם קומץ ומתן כלי בעי כהונה אלא דלפ"ז מאי קאמר עלה דר' אבין משום דלילה אין מחוסר זמן ומאי קמ"ל בהאי דינא דנקמצה בלילה פסולה הא בלא"ה אם נתקדשה בכלי אתמול או בלילה ממילא תיפסיל בלינה ומאי אהני אם יחזור הקומץ לדוכתיה דהא קידוש המנחה בכלי אין לה זמן והתוס' ז"ל לעיל בד"ה אע"פ כתבו דבאמת ל"ד נקמצה אלא אפילו לא נקמצה מיפסיל בלינה משום קידוש המנחה בכלי וכדתנן במעילה וקשה מאד א"כ מאי קמ"ל וצ"ל דקמ"ל דקידוש המנחה בלילה קמ"ל דמקדש הוי שלא בזמנו אבל כבר כתבתי דקידוש המנחה ואפיית הלחם לא מיקרי שלא בזמנו וביומא דף כ"ט כתבו כמ"ש כאן בתחלת דבריהם דהכא שורפין לאלתר אפילו קודם עמוד השחר וגם זה קשה הא אין שורפין כל קדשים בלילה וכמ"ש בזבחים ועוד דמאי תקנתא היא זו דמהדר קומץ לדוכתיה וקמיץ ביממא הא אינו ראוי ביום לקמיצה דכבר נפסל בלינה. וראיתי בתוס' ישינים שם ביומא שהאריכו בזה והקשו כנ"ל מהא דאמרינן בשתי הלחם אי אפי להו מאתמול נפסל בלינה והא הוי שלא בזמנו ובי שמשי נעשה כמי שסדרו הקוף ואין לשון זה מובן דהא בתנור בלא"ה לא הוי אלא בשעת אפיה ואין חשש משום בי שמשי ותי' כיון דמצוה לאפות בכ"ש שפיר מקדש וכעין סברא זו כתבתי לעיל אלא דמה שהקשו שם מר' יהודה דלעיל אינו מובן כ"כ ע"ש. ואחר כל הנ"ל עדיין לא נתברר לי הא דאשמע לן ר"א דמנחה שנקמצה בלילה פסולה למאי נ"מ הא בלא"ה מיפסיל בלינה וי"ל דנ"מ אם מלינה בראש המזבח דאם הקומץ בשר הי' הי' מקטיר' אבל נקמצה בלילה תרד לר"י כמו נשחט בלילה ועדיין צ"ע ועיין תוס' יומא שם בד"ה כמו שסידרו הקוף שכ' הא דלא אמרינן הכי לעיל דהוי כמו שסידרו הקוף גבי מנחה משום דהתם נתכוין לקדש כו' ולא ידענא למה הוצרכו לזה ואין כאן קושיא כלל דגבי מנחה הוי בזמנו דלילה אינו מחוסר זמן ולהכי קדיש אבל גבי לחם מה שסידר הוי שלא בזמנו ואין מקדש וכי מטי בי שמשי הא לא סדרו כהן אלא מאלי' הוא מוקח הוי כמו שסדרו הקוף וזה פשוט. ועיין רש"י ז"ל שכתב דכיצד יניחנו היינו דצריך לסלקו ולחזור ולהניחו וכמ"ש והא דבעי למימר לעיל דאי לא מקדש שלא בזמנו מהדר קומץ לדוכתיה וקמוץ ביממא צ"ל ג"כ דחוזר ומקדש המנחה בכלי בהאי כלי שקידש בלילה כי אתא יממא הוי כמו שנתנו הקוף ואינו קדוש והא דמהני חזרת הקומץ היינו אפילו לרבנן בריש מכילתין דלא מהני חזרה בשאר פסולין וכ"כ התוס' ישינים ביומא שם ודברי הרמב"ם ז"ל יתבאר לקמן בדין קידוש שלא בזמנו וסלקא שמעתא לשיטת רש"י ז"ל בבבי דאם סידר הלחם לבד או עם הבזיכין בשבת והקטיר הבזיכין שלא כדין הלחם פסול דכבר נתקדש אבל אם סידרן לאחר שבת אין הלחם מקודש כלל דהוי שלא בזמנו ויניחו לשבת הבאה ומ"ש בד"ה כי מטא ליליא כו' שהרי עומד שם שמונה ימים שלימים אינו מובן קצת דאפילו לא הוי שמונה ימים מיפסיל בלינה כאן דהונח שלא כדין ונתקדש מיפסיל למחר בלינה וגם מה הוא החשבון שמנה ימים הא ימים שאין הלחם מקודש הוי כלא הונח שם. אבל לדברי הרמב"ם ז"ל לו שיטה אחרת בהני בבי דמתניתין כמו שאבאר בעז"ה דבפ"ב מה' תו"מ כתב להני בבי מתניתין בטעמא אחריני ותוכן דבריו דבהני תרי בבי אם סידר הלחם בשבת והבזיכין באחד בשבת והקטירן בשבת הבאת הלחם נפסל ואינו קדוש ולהכי אין חייבין עליו משום פיגול נותר וטמא כיון דאינו קדוש וכן אידך בבי אם סידר שניהם באחד בשבת והקטיר הבזיכין לאחר שבת הבאה ג"כ הלחם אינו קדוש ונפסל וזה דלא כלישנא דמתניתין דתנן והקטיר הבזיכין בשבת כמו ברישא והוא ז"ל סיים אבל אם הקטיר הבזיכין בשבת לא נפסל הלחם וכבר דחקו הכ"מ והלח"מ ז"ל בפי' דבריו אלו ומאי נ"מ אם הקטיר לאחר שבת או בשבת הא הסידור הי' שלא כמצותו ואי לאו דמסתפינא הייתי אומר דצ"ל אבל אם לא הקטיר הבזיכין בשבת לא נפסל הלחם וטעמו של דבר לפי שיטתו דבין אם סידר הלחם לחוד בשבת ובין אם סידר שניהם באחד בשבת חד דינא להו וכיון דהסידור היה שלא כמצותו לחם בלא בזיכין אפילו בשבת או שניהם באחד בשבת אין הלחם קדוש ומ"מ נפסל הלחם ואין לו תקנה כיון דכבר הקטיר הבזיכין ומפני שאינו קדוש אין חייבין עליו משום פיגול כו' אבל אם לא הקטיר הבזיכין עדיין לא נפסל הלחם ויש לו תקנה וכיצד יעשה יניחנו לשבת הבאה ואינו נפסל אפילו מונח כמה שבתות על השלחן ונראה עוד דבבבי קמייתא אם סידר הלחם בשבת בלא בזיכין ולא הקטיר עליה בזיכין בפסול גם כן מהני תקנה זו דחד דינא להו דלא נפסל הלחם אלא משום הקטרת בזיכין בפסול ומש"כ וכיצד יעשה בלחם ובזיכין שסידרן לאחר השבת ל"ד אלא נקט כלישנא דמתניתין ובבא זו אם סידר הלחם והבזיכין בשבת והקטיר הבזיכין שלא בזמנן פסולין וחייבין עליהם משום פיגול נותר וטמא וכן הוא הנוסחא בתוספתא ע"ש והיינו כיון שסדרן כמצותן נתקדשו והרי הם כקדשים פסולין שחייב עליהם משום פיגול כו' וכבר עמד ע"ז הכ"מ ז"ל אמאי חייב משום פיגול הא לא קרב המתיר כמצותו והקושיא גדולה מאד בזה ומש"כ הכ"מ ז"ל דדוקא בעירוב מחשבות הוי לא קרב המתיר כמצותו אבל לא בשאר פסול זה ג"כ קשה דהא כלל זה שכתב רש"י ז"ל אמת אם אין ניתר לטהורים אין חייבים עליו משום פיגול כו' והיכי מביאה הקטרת בזיכין אלו לידי פיגול אם הקטרה פסולה היא ובכל עבודה פסולה אין מחשבה מועלת וכדקי"ל אין מחשבה מועלת אלא בדבר הראוי לעבודה ומש"כ דהוי כקדשים פסולים שחייבין עליהם משום פיגול נותר וטמא כמו שיתבאר לא מצאתי כעת בדבריו ז"ל מקום המבואר כן ודוקא אם נפסל אחר שקרבו מתיריו הוא דחייב גם אם נפסל ע"כ דרכו ז"ל נעלמה ממני. ומה שנראה מדבריו ז"ל דאין הלחם נפסל אפילו אם הונח על השלחן כמה שבתות כבר כתב הלח"מ ז"ל דסמך בזה על סוגיא דזבחים פרק המזבח מקדש דמשמע הכי וסוגיא דשמעתין דמשמע דמשום שלא בזמנו הוא דאינו נפסל ג"כ אמת הוא וכמ"ש בהני תרי בבא דאין קדיש ואפילו סידר הלחם בשבת כיון דסידרו בלא בזיכין הוי שלא כמצותו ואינו קדוש אלא דלפ"ז צ"ע מ"ש בפ"ג מה' פסה"מ סתם כ"ש מקדשין שלא בזמנו וכתב להא דר' אבין אם קמץ מנחה בלילה ולפי הנ"ל הא ע"כ הכא חשיב בזמנו משום דלילה אינו מחוסר זמן. ובמ"א כתבתי דעתו כדין לילה אי הוי מח"ז אי לא ודוק בכל הנ"ל:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
במשנה סידר את הלחם ואת הב' לאחר השבת והקטיר א' הבזיכין בשבת פסולה כיצד יעשה כו'. משמע דאפי' אחר הקטרת הבזיכין יש עצה זו. [וכן פרש"י ביומא (כ"ט:) והתוס' לעיל (צ'.) בפי' ב'] ואע"ג דבזו תודה וזו לחמה אבד התודה אבד הלחם וה"נ י"ל דאבדו הבזיכין אבד הלחם ואע"ג דהתם לחם בטל לגבי תודה מ"מ ה"נ אין לחם בלי בזיכין מ"מ י"ל כמ"ש התוס' לעיל (מ"ו:) דכבשים ולחם ל"ד לזו תודה ולחמה וכתבו המפ' הטעם משום דקרבן צבור לב ב"ד מתנה עליהם. מיהו י"ל דכיצד יעשה הפי' כיצד יעשה לכתחילה קודם הקטרה יניח הלחם עם הבזיכין עד לשבת הבאה. (כמ"ש רש"י לעיל (צ') והתוס' שם בפי' א']:
ברש"י ד"ה מתתי' [הביא] בשם הירושלמי להזכיר ביוה"כ זכות אבות. נראה דיוה"כ לאו דוקא דבמשנה דתמיד [ל':] מוכח דבכל יום הי' אומר כן:
בתוס' ד"ה אלא כו' דלאלתר נשרפת. קשה הא אין שורפין קדשים בלילה [עי' שעה"מ (פי"ט מפסוהמ"ק) שהוכיח מדברי הרמב"ם שם וממ"ש התוס' לעיל (מ"ו:) דשאר פסולין לבד נותר ופגול נשרפין בלילה ולפ"ז א"ש דברי התוס' כאן]. וכ"כ בנוב"י (מה"ת חאו"ח סי' צ"ו):
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
גמרא שלא בזמנן ליקדש וליפסיל כו׳ כצ"ל:
רש״י ד״ה אלכסנדרי׳ של מצרים הס״ד ואח"כ ד״ה תנוח דעתך משפחת ר"י כו' כצ"ל וכ"ה ביומא ברש"י שם:
ד״ה פסול דמחוסר כו' ראשונה ומיפסל בלינה הואיל כו' כצ"ל. וראיתי בד"ח שמקיף שטה זו כאלו אינה וקשה לשבש בחנם הגירסאות:
ד״ה וקומץ כו' מביום כו' כצ"ל:
ד"ה קסבר תנא כו׳ לילה כשרה אבל יום מחוסר זמן הוא הילכך לחם כו' כצ"ל. וכ"ה בס"י:
תוס׳ ד״ה ששונאין כו׳ דיומא דאמר ליה רשב״ל לזעירי אלהא סנינא לכו כו' כצ"ל:
ד"ה (מחסיא) [מתתיא] בן שמואל אומר האיר כו' כצ"ל. ומ"ו הב"ז גורס אם האיר ולא ידעתי הטעם דהא במתני׳ דיומא ליתא אלא כגירס׳ שלפנינו:
בא״ד ישיני חברון וכך פי׳ כצ״ל:
ד״ה אלא אפילו כו' בכלל ביום זבחכם כו'. פי׳ דלאו זבח איקרי:
בא"ד ומיפסל משום לינה כו'. ולפרש"י לא קשה מידי דהקומץ נפסל משום קמיצת לילה ותו א"א לערבו בשירים ולחזור ולקמוץ:
בא"ד אפילו לא נקמצה נמי כו'. פירוש משקדשו בכלי הוכשרו ליפסול בלינה. ועי' בתוספת דיומא דף כ"ט ע"ב ד"ה נהדריה כו' דמתרצו קושיא זו:
ד״ה בלילה כו' מנחת נסכים כו׳. פי׳ מנחתם ונסכיהם ואמר מר אפי׳ בלילה:
בא״ד נרות ולא שייך כו' כצ"ל:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
חדושים
תוספות ד״ה אלא אפילו כו׳ ביום זבחיכם נינהו (דלאו זבח מיקרי ורש״י לא פי׳ כן) קמ"ל כו׳ קודם התמיד לא כו׳ לינה נמי לא דלאלתר שרפו כו' (הד"א) ומיפסיל משום לינה כו' (ולפי פירש״י ל"ק דהפסול הוא דהקומץ נפסל משום קמיצת לילה ותו אי אפשר לערכו כשירים ולחזור ולקמוץ כו׳ ודו"ק) אלא אפילו לא נקמצה נמי כו' (דמשקדשו בכלי נפסלו בלינה ועיי״ש בתוס׳):
ד"ה בלילה פי׳ בקונטרס כגון מנחת נסכים כו׳ (ר"ל דכתיב מנחתם ונסכיהם ואמר מר אפילו בלילה ואפילו למחר) זה לשון קרב הס״ד:
הגהות
גמרא סידר את הלחם בשבת כו׳ (מיימוני פ"ה מהלכות תמידין ומוספין):
והקטיר את הבזיכין בשבת פסולה כיצד כו' כצ"ל ועיין ברש"י ותוס' דף צ׳ עמוד א׳ ובכ"מ שם האריך בזה ועיין בתוס׳ יום טוב:
רש״י ד"ה אלכסנדר׳ כו׳ מצרים הס״ד:
ד"ה משפחת כו' לפיכך שמח כו׳ כצ״ל:
ד״ה משום פיגול כו׳ קרב המתיר כמצוותו הס״ד וכצ"ל:
ד"ה ולא כו׳ ראוי לאכילה הס"ד:
ד״ה וטמא האוכלו כו׳ לטהורים חייבים עליו כו' קרבו כהלכתן הד״א והס״ד:
ד"ה לאחר השבת למחר והס״ד:
ד״ה יניחנו לשבת הבאה כו׳ כצ"ל נ"ל:
ד"ה מקדשי׳ כו' ונתן קומץ כו' כצ"ל:
ד"ה כל הקרב כו' קרבנות הס״ד:
ד״ה קדוש ביום כו׳ שרת מקדשו הס״ד:
ד״ה בלילה כגון מנחות נסכים והס"ד:
ד״ה וקומץ קרב ביממא מביום צוותו והס"ד כצ"ל נ"ל:
ד״ה פסול כו׳ הבא דתו לא כו׳ הד״א:
ד״ה קסבר תנא כו׳ דזמנו הוא אלא שאין עבודת לילה כשירה כצ"ל והס"ד:
ד״ה מחוסר זמן דימים הוי מחוסר זמן הילכך לחם כו׳ כצ״ל נ״ל:
תוספות ד"ה ששונאים כו׳ דישראל סנינא לכו כצ״ל:
ד״ה מתתיא כו׳ אם האיר פני כו' כצ"ל:
ד"ה כמי שסדרו הקוף כו' ושייך לע"ב:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
א דף ק תני אבוה דר' אבין לא זו בלבד אלא אפילו עולת העוף שנמלקה בלילה ומנחה שנקמצה בלילה תצא לבית השרפה, והנה ביומא כ"ט פירש"י דנפק"ל משחיטה דהני במקום שחיטה דקרבן עומדים יעוי"ש, ביאור הדברים דנפק"ל מדכתיב בשחיטה ביום זבחכם, וכל הני דאתי להכשר הקרבן דמיא לזביחה, ומטעם זה אין ללמוד מביום צותו שדין הוא בכל הקרבנות שמצותן ביום ע"כ צריך לומר משום דסברת רש"י דלא מצינו למילף מביום צותו אלא הקטרה, וכל הני עבודות שקודם הקטרה ובאות להכשרו של קרבן דמיא לשחיטה ונלמד מביום זבחכם, ומטעם זה פירש"י הכא דקומץ קרב ביממא יליף מביום צותו, ויש להעיר מהא דאיתא במגילה כ' דמליקה נלמד מביום צותו, ועיין תוספות לעיל ריש מכלתין.
ב אלא אפילו עולת העוף שנמלקה בלילה ומנחה וכו', והנה הקשו התוס' הכא וגם ביומא שם תיפ"ל דגם בלא פסול לילה דהיינו אפילו אם נעשות עבודות האלו ביום קודם תמיד של שחר פסולים יעוי"ש, ויש לעיין דהא ע"כ עיקר הדין של איסור הקרבה קודם תמיד של שחר זהו דוקא בזמן הקרבה, דהיינו ביום, משא"כ לילה אינה ענין להקרבת התמידין לא משום ההקרבה דלאחר תמיד של ביה"ע, ולא משום ההקרבה של קודם תמיד של שחר, ורק מפני פסול לילה גרידא נגעו בזה, וב"ה מצאתי בחידושי הריטב"א ליומא שם כתב ליישב כן הקושיא, יעוי"ש, עוד נראה לפי מה שכתבו התוס' דבשביל פסול לילה לא בעינן להמתין מלשרוף עד עמוד השחר, ולפי זה הא דתני ר' אבין תשרף היינו מיד, ואם היה הפסול משום קודם תמיד של שחר היה טעון עיבור צורה כמבואר בפסחים ע"ג והובא בתוס' הכא כי הפסול הזה דלאחר התמיד הוי פסול מחמת דבר אחר ובעי עיבור צורה וה"ה הפסול של קודם התמיד, הוי פסול מחמת דבר אחר, משא"כ פסול לילה הוי פסול מחמת עצמו ופסול הגוף הוא.
ג והנה התוס' ביומא שם כתבו והי' נראה לדקדק דלא מיפסל אחר התמיד מדתנן פסחים צ"ח פסח שנתערב בבכור וכו' מיהו מצינן לדחות בההיא במותר פסח איירי דהוי שלמים, והא דפריך והא אין מביאין קדשים לביה"פ היינו שממעט באכילת מותר הפסח שנאכל לזרים ואוכל כבכורים שאינם נאכלין אלא לכהנים יעוי"ש, וקשה הא בלאו הכי אתי שפיר הכא דממעט באכילת קדשים היינו דמותר הפסח אינו נאכל אלא ליום ולילה ובכור נאכל לשני ימים, וא"כ מספיקא יהיו כולם נאכלים לחומרא ליום ולילה, וע"כ דסברי התוס' דמותר הפסח שתורת שלמים עליהן דין שלמים עליהם לגמרי גם לענין זמן אכילה ונאכלים לשני ימים ולילה, אבל תמוה הרבה הא מבואר בפסחים פ"ט להדיא דמותר פסח אינו נאכל אלא ליום ולילה, ומצאתי במל"מ פר"א מתו"מ ה"נ ד"ה וראיתי, עוד הוכיח שם מהא דהקשו התוס' ויעלה וילין בראשו של מזבח ותירצו דסבר כמ"ד לינה מועלת בראשו של מזבח, וקשה הלא אף אם לינה אינה מועלת בראשו של מזבח הא התם מיירי במותר הפסח ואם זמן אכילה אינו אלא עד הבוקר, וכל הלילה אסור באכילה טרם הקרבת אימורים, ולמחר אסור מטעם נותר, וע"כ מה מועיל לן ראשו של מזבח, ומזה מוכח דסברי התוס' דמותר הפסח דינו כשלמים לגמרי, אף לזמן אכילה דין שלמים עליו ונאכל לשני ימים ולילה ולהכי אם לינה אינה מועלת בראשו של מזבח שפיר היה הבשר נאכל יעוי"ש, אמנם דברי התוס' תמוה הרבה מהא דפסחים פ"ט דמותר הפסח אינו נאכל אלא ליום ולילה.
ד והנה בעיקר הדין במותר הפסח בזמן אכילתו איתא בזבחים ט' אמר ר"ג אמר רבה רב אבהו מניין למותר הפסח שהוא קרב שלמים שנאמר וזבחת פסח וגו' אלא מכאן למותר הפסח שיהא לדבר הבא מן הצאן ומן הבקר ומאי ניהו שלמים, ועוד איתא שם ושלמים הבאין מחמת פסח לכל מצות שלמים פירש"י חגיגת ארבעה עשר, וכתבו התוס' דכן פירש"י בסוף כל הפסולים דאיתא שם בתודה שנאכלת ליום ולילה מניין לרבות שלמי נזיר ושלמי פסח ופירש"י זהו חגיגת ארבעה עשר, נמצא דלרש"י יש לומר דמותר הפסח שדינו כשלמים היינו אף לזמן אכילה לשני ימים ולילה כדין שלמים, והתוס' מפרשים שם דמותר דינו כתודה לזמן אכילה, ובאופן זה מפרשים הא דאיתא בתו"כ גם כן, נמצא דדברי התוס' סותרים זה את זה לפי מה שכתבו ביומא שם ולפי מה שהוכיח המל"מ, ולפלא שלא העיר בזה המל"מ, אבל בין לרש"י ובין לתוס' דיומא שם תקשה מסוגיא מפורשת בפסחים פ"ט.
ה ובעיקר הדין יש לעיין אם מותר הפסח הוי עליו תורת שלמים לכל מילי א"כ מדוע ישתנה בדין זה דזמן אכילה, ואין לומר דרק הוספת דינים הוסיפה תורה עליהם, אבל לא להקל על דיני אכילה וזמן אכילה, ולהכי אף על פי שתורת שלמים עליו לענין שבעינן סמיכה ונסכים, אבל אין להקל בזמן אכילה, דליתא דע"כ גם להקל תורת שלמים עליו כמו לענין זה שכשר שלא לשמו, וגם לענין אכילה ע"כ מותר ביום הבאתו אעפ"י שפסח אינו נאכל ביום עד הלילה, וגם לענין בל תאחר אינו עובר עד שלשה רגלים כשארי קרבנות ולא כפסח, כמבואר בר"ה ה', והנה לפי שיטת התוס' בזבחים אתי שפיר דילפינן מהא דרבתה תורה בקרא ובשר זבח תודת שלמיו ומרבינן כל מה שדומה לתודה הבאה בכעין חיוב הבאה ואינו דומה לשלמים הבאים לגמרי ברשות, והני מותר הפסח הבאים לשלמים מטעם החיוב שבראשונה, מפני שבאים ממותר פסח, ולהכי לענין זמן אכילה לא נתנה תורה יותר מתודה, וכן מצאתי בפירוש מלבי"ם בזה, ולשיטת רש"י ותוס' ע"כ סברי דלגמרי תורת שלמים עליו לכל דבר, והיינו דלא מסתבר לחלק בשלמים.
ו ויש לעיין בדבר המותר פסח דקרב שלמים היאך הדין בזה אם אמרינן דלאחר שאידחי מפסח הרי הוא שלמים גם מזמן ההקדש, כעין בירור דלמפרע, או דלמא שרק מזמן דלהבא הוא שלמים, ונראה דזה תליא אם בעי עקירה או לא, דאם בעינן עקירה מפסח לשלמים, א"כ ע"כ אין כאן בירור כלל דשלמים הוא מדסתמא פסח הוא, אבל אם אמרינן דלא בעי עקירה וסתמא שלמים הוא א"כ איכא למימר דשלמים הוא למפרע, ונפק"מ בזה לענין זמן אכילה דאם אמרינן דתורת בירור יש כאן ששלמים הוא, א"כ בכל הפרטים דין שלמים עליו ונאכל לשני ימים כשלמים, ואפשר דהתנא שסבר דלענין ב"ת דינם כשלמים וזמן ב"ת שלשה רגלים היינו דסבר דלא בעי עקירה, וא"כ נתברר ששלמים נינהו גם מראש, ובזה אתי שפיר דברי התוס' ביומא שם דסברי דמותר פסח נאכלים לשני ימים, והיינו מפני ששם מיירי למ"ד דלא בעי עקירה, ולדידי' הרי הם שלמים גם מראש, וע"כ הסוגיא דפסחים פ"ט מיירי למ"ד דמותר פסח בעי עקירה, ומעכשיו נעשו שלמים ושלמים כאלו הבאים בחיוב מחמת פסח תורת תודה עליהם, והיינו מפני שסיבת הפסח הביאתן לזה וזמן אכילה בזה הוא כתודה היינו ליום ולילה, ולדינא אם קיי"ל להלכה דלא בעי עקירה, א"כ נתברר ששלמים מעליא נינהו מראש והרי המה באים בתורת שלמים וא"כ גם זמן אכילתם כשלמים, וזהו שיטת רש"י, ולהכי ע"כ מפרש רש"י הא דתו"כ דמיירי בחגיגה י"ד, ואתי שפיר לפי"ז שיטת רש"י ותוס'.
ז כתב הרמב"ם פר"ד ה"ח פסח שנתערב בשלמים יקריבו כולן שלמים, וכתב מרן הכס"מ זה פשוט עפי"מ שנתבאר דמותר פסח קרב שלמים יעוי"ש, ותמוה הא אין מביאין קדשים לביה"פ ומותר פסח אינו נאכל אלא ליום ולילה, ומצאתי בספר אור שמח עמד בזה בתמיה וגם הביא מהתוספתא שמותר פסח כיון שאינו נאכל אלא ליום ולילה להכי כשנתערב בשלמים ירעו עד שיסתאבו, וימכור ויביא בדמי היפה שלמים באכילה יום ולילה, ויביא בדמי היפה שלמים אחרים ונאכלים שני ימים ולילה יעוי"ש, ולפלא שלא נחית לזה דמבואר שיטת רש"י ותוס' ביומא דמותר הפסח נאכלין לשני ימים ולילה, אמנם בדברינו אפשר לומר דהתוספתא סוברת גם כן דבעי עקירה כסוגיא דפסחים פ"ט והרמב"ם פוסק דלא בעי עקירה כמבואר להדיא בדבריו בפר"ד מפסוה"מ הט"ו יעוי"ש, ואפשר שמצאו להכריע בזה מטעם הדין דב"ת המבואר בר"ה ומזה מוכח דלא בעי עקירה והיינו כי נתברר למפרע ששלמים הוא וכן גזרה בזה תורה דכן הוא דרכו של הפרשת הפסח דמפרישין אותו לזה שאם עפ"י סיבה לא יוגמר לפסח, שאז שלמים הוא מראשית ההפרשה, (וכן מדויק לשון הש"ס פסחים ע"ג מרישא הוי לי' שלמים), ולהכי לענין ב"ת תורת שלמים עליו לגמרי, ומטעם זה מבואר כי לא בעי עקירה, וממילא לענין אכילה זמנו גם כן כשלמים, ומה שמדייק הלח"מ בפר"ד מפסוה"מ דהרמב"ם סבר דבעי עקירה מדכתב בפר"ד מק"פ ה"ג וז"ל אם שחטו אחר שנודע שמשכו הבעלים את ידיהם הרי"ז ישרף מיד, ומוכח מזה דבעי עקירה והוי פסול הגוף, משום דאל"כ הא הוי שלמים ופסולו מחמת דבר אחר הוא ובעי עיבור צורה יעוי"ש, ושפיר מתפרשה כוונת הרמב"ם שמשכו הבעלים את ידיהם ועדין לא קיימו הפסח וחיוב פסח עליהם, ואם כן עדיין עומד פסח זה להיות קרבן לפסח שני, והרי"ז כנטמאו הבעלים דבזה לכו"ע בעי עקירה כמבואר בגמ' מטעם דעדיין עומד הוא להיות פסח, ועוד דלא שייך הכא לומר הוברר שלאו פסח הוא אלא שלמים כיון דעדיין עומד הוא להיות פסח ולהכי בזה לכו"ע תורת פסח עליו אפילו למ"ד בכ"מ דלא בעי עקירה, והא דפריך הש"ס להוכיח מזה דבעי עקירה, היינו עיקר ההוכחה ממתו הבעלים וכמו שפירש"י שם ד"ה ישרף מיד, (נמצא לפי"ז דלהרמב"ם שני אופנים יש, יש אופן דבעי עקירה, ויש אופן דלא בעי עקירה, ולפי"ז אתי שפיר הא דפסחים פ"ט בפשוטו, דהיינו כיון דשם עדיין ספק אם פסח הוא או מותר פסח הוא, ואם כן מספיקא עדיין לא נעקר ממנו שם פסח, ובספק אם פסח הוא עדיין אינו נעשה שלמים מאיליו, בלא עקירה וגם עקירה אינו עושה אלא מכאן ולהבא, ודין תודה עליו לענין זמן אכילה וכמו שנתבאר לעיל) וא"כ עכ"פ אין מזה הוכחה שסבר הרמב"ם דבעי עקירה, ממילא אית לן לומר דסבר הרמב"ם דלא בעי עקירה, ואתי שפיר דפסק הרמב"ם דפסח שנתערב בשלמים יקריבו כולן שלמים.
ח כלי שרת מקדשין שלא בזמנן מיתיבי כל הקרב ביום וכו' אינו קדוש ליקרב אבל קדוש ליפסל, ופירש"י כגון בלינה ובמחו"כ וכו', וביומא שם פירש"י קדוש להיות מוכשר באותה קדושה ליפסל בטבו"י וכו' ובלינה אם לן, וזו גם היא נפסלת בלינה דקיי"ל בזבחים עמוד השחר עושה לינה יעוי"ש, משמע מפירש"י דדוקא בעמוה"ש עושה הכא לינה, וא"כ יש לתמוה הא לפי"ז תקשה קושיות התוס' שהקשו מאי איריא נקמצה אפילו בלא קמיצה נמי כיון שקדשה בכלי תצא לבית השרפה כדתנן במעילה ט', ותירצו דהקמיצה מהני לענין דלא בעי עמוה"ש, וכן כתב הריטב"א, ולשיטת רש"י תקשה האי קושיא, ונראה דהנה אעפ"י שבעלמא גם בלעדי קמיצה יש פסול לינה על המנחה תיומ"י משהונחה בכלי כמבואר שם במעילה במשנה, אמנם הכא בשנקמצה ואם אין כאן תורת קומץ אם כן הרי זה מנחת שחסרה ואין לה קדושה דמנחה, מטעם החסרון, ואף שאין בזה פסול ויש לה תיקון למלאות כמבואר לעיל ט' לר' יוחנן וק"ל כוותי', אמנם לענין פסול לינה שוב אין כאן פסול, דכשם שאינה מקדשת חסרה כמבואר לעיל ח' כן גם אינה נפסלת חסרה, והיינו דבשעה שאין הקדושה במילואה אז אין לינה פוסלת בה, וזהו כי אין הלינה פועלת אלא על השיעור דוקא, וכמו שמצינו בסוכה נ' דאם אמרינן דיש שיעור למים אז אין לינה פועלת על היתר מהשיעור כמבואר שם וא"כ הכי נמי בשחסר מהשיעור אין לינה פוסלת, ורק מפני שהחידוש דין שכלי שרת מקדשין שלא בזמנו, להכי יש כאן קידוש קומץ, וממילא נפסלה כל המנחה כולה, וזהו מטעם דכיון שיש כאן קמיצה, נמצא דפועלת הקמיצה וההכשר שלה זהו סיבת הפסול, ותשרף, והחידוש דין הוא שהקמיצה של לילה אינו כחסר המנחה, וצריך עיון.
ט יש לעיין למ"ד אין לינה מועלת בראשו של מזבח היאך הדין בשנתן הקומץ של לילה על ראשו של מזבח אם כשר הוא, ומסתברא דלא מהני כיון שפסול הגוף הוא הא דעבודת לילה, ולא דמי להא דהקשו התוס' שם ביומא ויעלה וילין בראשו של מזבח דשאני התם דהוי פסולו מחמת דבר אחר דשחטו אחר תמיד של בין הערבים, משא"כ הכא בעבודת לילה, ובאמת זהו סברת התוס' שכתבו דהכא תשרף מיד, והיינו שפסול הגוף הוא. וממילא לא מהני נמי ראשו של מזבח, וממילא אין להקשות מדוע נקט נקמצה הא אפילו בלא נקמצה כיון שקדשה בכלי תצא לבית השרפה, דהרי הכא הענין הוא הפסול של עבודת לילה, ופסול הגוף הוא, ולא מהני אפילו ראשו של מזבח, ובזה יש לעיין מדוע פירש"י דהפסול מטעם לינה, ומשמע דלמ"ד אין לינה מועלת בראשו של מזבח גם הכא אינו נפסל הקומץ, וצריך עיון הא הוי הכא פסול הגוף.
י ונראה דכוונת רש"י דכיון דמהני הקמיצה לענין ליפסל בלינה, להכי נחשבת הקמיצה עבודה, היינו דבאמת יש לפרש הסוגיא בשני אופנים הא שמשני דקדוש ליפסול, א) דבשביל דמהני הקמיצה לענין ליפסל, להכי הוי קמיצה גם טרם הפסול, וממילא הוי תיכף פסול הגוף, ב) דבשביל הפסול שבא לבסוף זה עושה הקביעות לשלול ממנו לאהדורי הקומץ להכלי, וממילא נעשה עתה עבודת לילה, והנה התוס' ע"כ מפרשים כאופן הראשון ולהכי סברי דתשרף מיד, והיינו דהחשיבות של קביעת הקומץ לפסול, עושה זאת לעבודת לילה תיכף, אבל רש"י פירש כאופן השני, והיינו שהפסול שולל היכולת לאהדורי, וממילא נעשה עתה עבודת לילה ופסול הגוף, ולפי"ז לרש"י למ"ד אין לינה מועלת בראשו של מזבח אם היתה הקומץ על המזבח עד אחר עמוד השחר שפיר אמרינן נהדרה ונקמצה, ואין כאן עבודת לילה, אבל עפי"ז תקשה לרש"י מה יוסיף לנו ומה יתן הא דנקמצה בלילה הא בלאו הכי כיון שלא נחשבת עבודה עד זמן לינה, וא"כ בלאו הכי נפסלת בלינה מפני קדושת המנחה, וזהו כוונת התוספות בהקושיא, וע"כ כמו שנתבאר דאי לאו עבודה הוי זה במנחה שחסרה.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
למלך לא הוכנה. לתלמיד שפירש מן התורה לא הוכנה גיהנם שלא יהא נידון בה. מלך קרי לתלמיד חכם דכתיב (משלי ח) בי מלכים ימלוכו: שמא תאמר זהו שכרה של תורה. שמצלת מגיהנם אבל שכר אחר אין לה: ומתוך ששונאין חכמי ארץ ישראל את הבבליים. קורין את האלכסנדריים שעושין מנהג רעבתנות על שם בבליים: אלכסנדריים. של מצרים: משפחת רבי יהודה מבבל היתה לפיכך שמח בדברי ר' יוסי: מתני' פסול. דמחוסר זמן הוא שלא היה על השלחן אלא ששה ימים והכא אי אפשר לתקן ולומר יניחנו עד שבת הבאה דכיון דלחם נסדר כדינו בשבת קידשו שלחן ושוב אין יכול להשהותן אלא עד שבת ראשונה דמיפסיל בלינה (הואיל ולן הלחם בלא בזיכין): משום פיגול. אם הקטירן על מנת לאכול מן הלחם למחר אינו פיגול שלא קרב המתיר כמצותו: ולא משום נותר. שאין נותר חל על הלחם שהרי אין ראוי לאכילה: וטמא. האוכלו בטומאת הגוף אינו בכרת כדאמר בהקומץ [רבה] (לעיל דף כה:) הניתר לטהורים חייבין עליו משום טומאה וזה לא ניתר לטהורים מעולם דבזיכין הוו מתירין דידיה ולא קרבו כהילכתן: לאחר שבת. למחר: יניחנו לשבת הבאה. ויעמוד שבועיים על השולחן דכיון דלא נסדר בשבת אין שולחן מקדשו עד השבת הילכך לא מיפסל בלינה למוצאי שבת: גמ' זמן השחיטה. אם האיר היום לשחוט את התמיד: ברקאי. האיר היום כמו (תהלים צז) האירו ברקיו תבל: מתתיא בן שמואל. היה ממונה על כך כדאמר בשקלים (דף ז:) שהיה ממונה על הפייסות והיינו פייסות שמפייסין כשהאיר היום מי שוחט ומי זורק וכשהוא שואל אם הגיע זמן שחיטה אומר לאותו שעל הגג אמור אם האיר פני כל המזרח והוא אומר לו הן ובתלמוד ירושלמי נמצא שלפיכך היה אומר עד שבחברון ביום הכפורים כדי להזכיר ישיני חברון: ולמה הוצרכו לכך. לעלות לגג ולראות אם האיר היום: ודימו. סבורים היו: והוציאו לבית השריפה. שפסול היה לפי שנשחט בלילה דכתיב (ויקרא יט) ביום זבחכם ביום בעי לזבוח: והורידו כ''ג כו'. מפרש בסדר יומא בפרק שלישי (דף כט.) היכא קאי: מיסך רגליו. גדולים שהלך לבית הכסא: לא זו בלבד. תמיד שנשחט בלילה יוצא לבית השריפה: אלא אפילו עולת העוף ומנחה. דלאו קרבן חשוב הוא דאין באין בציבור אם נעשו בלילה יצאו לבית השריפה: מקדשין. וזה שקמץ ונתן קומץ בכלי אע''ג דלילה לאו זמן קידוש הוא מקדש ליה כלי ושוב אי אפשר לערבו בשירים ולחזור ולקמוץ שכבר נתקדש זה לשם קומץ: כל הקרב ביום. כגון סתם קרבנות: קדוש ביום. שאם נתנו בכלי שרת ביום כלי שרת מקדשו: בלילה. כגון מנחת נסכים: וקומץ קרב ביממא. מביום צוותו: ליפסל. כגון בלינה ומחוסר כפורים וכגון הכא דתו לא אפשר לאהדורי ונפסל במחוסר זמן: ליקדוש. מאחד בשבת וכי מטי אידך דחד בשבת ליפסל בלינה למוצאי אחד בשבת שהרי שהה יותר משמנה ימים: ואבוה דרבי אבא נמי מתני' קאמר. ולאו מדעתיה דנפשיה הילכך ליכא למימר בדותא היא ומבעיא לן לתרוצינהו: קסבר. תנא דר' אבין לילה אין מחוסר זמן דהלילה הולך אחר היום הילכך מקדש ליה כלי שרת לקומץ דזמנו הוא אלא שאין עבודת לילה כשירה: [אבל ימים] מחוסר זמן. דימים הוי מחוסר זמן הילכך לחם הנסדר באחד בשבת לא מקדש ליה לאיפסולי דאכתי כמה ימים יש עד זמנו:
ששונאין את הבבליים. כדאשכחנא בפ''ק דיומא (דף ט:) דאמר א''ל ר''ש בן לקיש לרבי אלעזר אלהא דישראל סנינא לכו לפי שלא עלו בימי עזרא ומה שמזכירין אותם לגנאי על שאוכלין את השעירים חיים אע''ג דמצוה קעבדי שלא יבואו לידי נותר לפי שהרגילו עצמם כמו כן לאוכלם חיים אף בכל השנים דמיחזי כרעבתנותא: אמר להם הממונה. ביומא (דף כח.) פירש בקונטרס דממונה הוא הסגן וקשה דאם כן הוה ליה למיחשביה בהדי דברים דחשיב בירושלמי דיומא שהסגן משמש אומר לו אישי כ''ג הגבה שמאלך הסגן בימינו וראש בית אב בשמאלו והניף הסגן בסודרים ואחז הסגן בימינו והעלהו לא היה מתמנה להיות כהן גדול עד שנעשה סגן אלא ממונה אחר היה ושמא היה ממונה על הפייסות דמיקרי ממונה סתם כדתנן פרק שני דיומא (דף כב.) אומר להם הצביעו: מתתיא בן שמואל אומר (אם) האיר פני המזרח. מתתיא בן שמואל היה ממונה על כך כדאמר בשקלים (דף ז:) מתתיא בן שמואל היה ממונה על הפייסות והיינו הפייסות שכשהאיר היום היו מפייסין מי שוחט מי זורק וכשהוא שואל אם הגיע זמן אומר לאותו שעולה על הגג אמור אם האיר פני כל המזרח עד שבחברון והוא אומר לו הן ובתלמוד ירושלמי נמצא שלפיכך אומר לו ביום הכפורים עד שבחברון כדי להזכיר ישיני חברון כך פי' בקונטר' ומה שכתוב בספרים בפ' אמר להן הממונה (יומא דף כח:) מתתיא בן שמואל אומר ממונה על הפייסות אומר כו' ליתא אלא אומר ה''ר מאיר דה''ג מתתיא בן שמואל ממונה על הפייסות אומר שהוא עצמו ממונה על כך והתם מפרש מי אומר כן: אלא אפי' עולת העוף שנמלקה ומנחה שנקמצה. רבותא היא מהני אע''ג דלאו בכלל ביום זבחכם נינהו קמ''ל דנפקי מביום צוותו כדמפרש במגילה (דף כ:) ומשום קודם התמיד לא מיפסלא דהיינו למצוה בעלמא כדאמרי' בפ' התכלת (לעיל דף מט:) ומשום פסול לינה נמי לא דלאלתר שרפו אפי' קודם עמוד השחר ומיהו אי אפשר לומר כן דהא פריך ניהדר קומץ לדוכתיה ולקמציה ביממא ומשני כלי שרת מקדשין שלא בזמנן ומיפסיל משום לינה אלמא לא מיפסיל קמיצה ואי אפשר לשרוף עד אחר עמוד השחר שיפסל בלינה ונקמצה לאו דוקא אלא אפילו לא נקמצה נמי כדתנן בפרק שני דמעילה (דף ט.): בלילה. פי' בקונטרס כגון מנחת נסכים ויש מפרשים הטבת נרות לא שייך על זה לשון קרב: