דף צט - ב
א. ביטל: אמר ריש לקיש: פעמים שביטולה של תורה, כגון שמבטל תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה, [1] זהו יסודה, כלומר, מקבל שכר כאילו יושב ומייסדה ועוסק בה, דכתיב:
"אשר שברת", ולא בלשון כעס אמר לו כן, [2] שמע מינה:
כך אמר לו הקב"ה למשה "יישר כחך ששברת", הסכימה עמו דעת השכינה כשביטל תורה ושיברן כיון דנתכוין לטובה. [3]
ב. סרח: ואמר ריש לקיש:
תלמיד חכם שסרח, אין מבזין אותו בפרהסיא, שנאמר [הושע ד]:
"וכשלת היום וכשל גם נביא עמך לילה" -
ללמד: כסהו [אל תבזה את הנביא שכשל בפרהסיא] כלילה [שחשיכה ואין אדם רואה].
ג. ושכח: ואמר ריש לקיש:
כל תלמיד חכם ששכח דבר אחד מתלמודו, עובר בלאו, שנאמר [דברים ד ט]:
"רק השמר לך ושמור נפשך מאד, פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך, ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך... יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב... [מוסב על מקרא שלמעלה הימנו "אשר ראו עיניך... יום אשר עמדת בחורב, אשר ראית את הקולות ואת הלפידים, רש"י] " -
ודברי ריש לקיש שהוא עובר בלאו הם כדרבי אבין אמר רבי אילעא! דאמר רבי אבין אמר רבי אילעא:
כל מקום שנאמר בתורה לשון "השמר" או "פן" ו"אל", אינו אלא לא תעשה. [4] רבינא אמר:
עובר בשני לאוין, א. "השמר"; ב. ו"פן".
רב נחמן בר יצחק אמר:
עובר בשלשה לאוין, שהרי נאמר "השמר לך [הרי אחד] ושמור נפשך מאד [הרי שנים] פן תשכח את הדברים [הרי שלשה] ".
יכול אפילו השוכח מחמת אונסו, תלמוד לומר בהמשך הפסוק: "ופן יסורו מלבבך" הרי שבמסירם מלבו הכתוב מדבר.
רבי דוסתאי בר ינאי אמר:
יכול אפילו תקפה עליו משנתו שאינו יכול להעמיד את גירסתו, תלמוד לומר: "רק השמר לך", וכל "רק" מיעוט הוא.
רבי יוחנן ורבי אלעזר דאמרי תרוייהו:
תורה ניתנה בארבעים יום [ששהה משה בהר], ונשמה נוצרה בארבעים יום [משעת ביאה]:
כל המשמר את תורתו שלא לשכחה, נשמתו משתמרת, וכל שאינו משמר את התורה, אין נשמתו משתמרת. [5]
תנא דבי רבי ישמעאל:
משל לאדם שמסר צפור דרור לעבדו, אמר לו:
כמדומה אתה, שאם אתה מאבדה, שאני נוטל ממך רק איסר בדמיה!? לא כן, אלא נשמתך אני נוטל ממך. [6]
מתניתין:
שני שולחנות - היו באולם [שלפני ההיכל] מבפנים על פתח הבית [סמוך לפתחו של היכל]:
שולחן אחד היה של שייש, ושולחן אחד היה של זהב, שעליהם נותנים את הלחם דרך סידורם וסילוקם, כיצד:
על השולחן של שייש, [7] היו נותנים את לחם הפנים בכניסתו, דרך כניסת הכהנים להיכל לסדר את הלחם על השולחן שבהיכל. [8]
ועל השולחן של זהב היו נותנים את הלחם ביציאתו, דרך יציאת הכהנים מן ההיכל כשסילקו את הלחם מהשולחן, והיה הלחם עומד שם עד שיוקטרו הבזיכים.
שמעלין בקודש ולא מורידין, ולכן בכניסה היו נותנים על של שייש, ושוב מעלין בקודש ונותנים על השולחן שבהיכל שהיה של זהב, ואילו ביציאה לא היו מניחים על של שייש, שלא להוריד משולחן הזהב שבהיכל לשל שייש. [9]
ושולחן אחד של זהב מבפנים בתוך ההיכל, שעליו מסודר לחם הפנים תמיד.
וכך היה סדר סידור הלחם על השולחן שבהיכל וסילוקו:
וארבעה כהנים נכנסין להיכל בשעת סידור הלחם:
שנים מן הכהנים נושאים בידם שני סדרים של לחם, שש לחמים לכל כהן.
ושנים מן הכהנים נושאים בידם שני בזיכין עם לבונה, בזך לכל כהן.
וארבעה כהנים מקדימין לפניהם:
שנים מן הכהנים מקדימין כדי ליטול שני סדרים, שזמנם להיות מסולקים מן השולחן.
ושנים מן הכהנים מקדימין כדי ליטול שני בזיכין. [10]
הכהנים המכניסים עומדים - בשעת סילוק הלחם וסידורו ליד השולחן שהיה עומד לדעת משנתנו מן המזרח למערב - בצפון השולחן, ופניהם לדרום.
ואילו המוציאין עומדים בדרום השולחן ופניהם לצפון. [11]
אלו מושכין את הלחם ואת הבזיכים מהשולחן ועד שלא הספיקו המושכין ליטול את הכל מהשולחן הרי אלו מניחין את הלחם והבזיכים החדשים -
וטפחו של זה בצד טפחו של זה. [12]
לקיים מה שנאמר [שמות כה ל]: "ונתת על השולחן לחם פנים לפני תמיד". [13] רבי יוסי אומר:
אפילו אם היו אלו המסלקים נוטלין את הלחם, ואלו המסדרים באים אחריהם ומניחין, ולא יקפידו על טפחו של זה בצד טפחו של זה, אף זה היתה "תמיד".
ממשיכה המשנה לבאר את סדר סילוק הלחם:
ונתנום - ללחמי הפנים שסילקו מעל השולחן - על שולחן הזהב שהיה באולם, וכפי שנתבאר בתחילת המשנה, והניחום שם עד שיקטירו את הלבונה שבבזיכים.
הקטירו את הלבונה שבבזיכין -
הרי החלות מתחלקות לכהנים, [14] שהקטרת הבזיכין מתירה את הלחם באכילה, כהקטרת הקומץ במנחה שהיא מתרת את השיריים לכהנים.
ואם חל יום כיפורים להיות בשבת, ואין החלות ראויות להיאכל בו ביום:
הרי החלות מתחלקות לערב במוצאי יום הכפורים. [15]
ואם חל יום הכיפורים להיות בערב שבת, הרי השעיר של יום הכפורים - אותו שעיר שעלה עליו הגורל לה' להיות חטאת - נאכל לערב בליל שבת.
והבבליים אוכלין אותו - כשחל יום הכיפורים להיות בערב שבת - כשהוא חי מבלי לבשלו, [16] מפני שדעתן יפה, ואינם קצים לאכול הבשר כשהוא חי. [17]
גמרא:
שנינו במשנה: רבי יוסי אומר: אפילו אלו נוטלין ואלו מניחין אף זה היתה תמיד:
תניא: רבי יוסי אומר:
אפילו סילק את המערכת הישנה בשחרית, ולא סידר את החדשה אלא בערבית [בין הערביים], [18] אין בכך כלום.
אלא מה אני מקיים "לפני תמיד", שלא ילין שולחן בלא לחם.
אמר רבי אמי: מדבריו של רבי יוסי נלמוד:
אפילו לא שנה אדם אלא פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית, קיים מצות [יהושע א]: "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך". [19] אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי:
אפילו לא קרא אדם אלא קריאת שמע שחרית וערבית, קיים "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך".
ודבר זה - שאמרנו - אסור לאומרו בפני עמי הארץ, שלא יאמר: בקריאת שמע די, ולא ירגיל את בניו לתלמוד תורה.
ורבא אמר: אדרבה מצוה לאומרו בפני עמי הארץ, שהרי יבין: אם משום קריאת שמע נוטל שכר גדול כזה וכהמשך הכתוב "כי אז תצליח את דרכיך ואז תשכיל", הרי שאם יעסוק בתורה כל היום כל שכן ששכרו גדול, וירגיל את בניו לתלמוד תורה. [20]
שאל בן דמה בן אחותו של רבי ישמעאל, את רבי ישמעאל:
כגון אני, שלמדתי כל התורה כולה, מהו שיהא מותר לי ללמוד חכמת יונית?
קראעליו - רביישמעאל עלבן אחותו - את המקרא הזה: "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, והגית בו יומם ולילה" ; צא ובדוק [ומצא] שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה, ולמוד בה חכמת יונית.
ופליגא - הך דרבי ישמעאל, הסובר: חובה ללמוד כל היום - אדרבישמואלברנחמני! דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן:
פסוק זה - "לא ימוש... " - אינו לא חובה ולא מצוה, אלא ברכה; כי:
ראה הקדוש ברוך הוא את יהושע, שדברי תורה חביבים עליו ביותר, שנאמר "ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל", לפיכך אמר לו הקדוש ברוך הוא:
יהושע! כל כך חביבין עליך דברי תורה, הריני לברכך ש"לא ימוש ספר התורה הזה מפיך".
תנא דבי רבי ישמעאל:
דברי תורה לא יהו עליך חובה, כאדם שיש לו חוב, ואומר "מתי אפרענו ואיפטר", כך לא יאמר אדם "אשנה פרק אחד, ואיפטר", ומשום שאי אתה רשאי לפטור עצמך מהן.
אמר חזקיה:
מאי דכתיב [איוב לו] בדברי אליהוא לאיוב על היסורים שבאו עליו: "ואף [זאת, עוד גדולה עשה לך ה' ביסורים הללו, ש] הסיתך מפי צר רחב לא מוצק תחתיה [מפרש ואזיל דהיינו גיהינום], ונחת שולחנך מלא דשן [מפרש ואזיל דהיינו עולם הבא] ":
בוא וראה, שלא כמידת הקדוש ברוך הוא מידת בשר ודם:
מידת בשר ודם: כשהוא מסית, הרי הוא מסית את חבירו מדרכי חיים לדרכי מיתה, וכמו [דברים יג ו:] "כי יסיתך אחיך בן אמך... נלכה ונעבדה אלהים אחרים... " -
והקדוש ברוך הוא: מסית את האדם מדרכי מיתה לדרכי חיים שילמד תורה, שנאמר "ואף הסיתך מפי צר", דהיינו: מגיהנם שפיה צר, כדי שיהא עשנה צבור בתוכה, ולא יצא העשן לחוץ, כדי שידונו הרשעים הן באש והן בעשן.
הערות
[1] ראה כתובות יז א: תנו רבנן, מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה, אמרו עליו על רבי יהודה ברבי אלעאי, שהיה מבטל תלמוד תורה להוצאת המת והכנסת כלה. והרא"ש שם הביא בשם יש מפרשים, שרשאין לבטל אך אינה חובה, ומביאים ראיה ממה שאמרו "אמרו עליו על רבי יהודה:. ", ואם כל אדם חייב, מאי רבותיה דרבי יהודה ברבי אלעאי, אלא ודאי כל אדם רשאי, ואמרו עליו שהיה מנהיג עצמו בחיוב ומבטל תמיד; ויתכן, שלזה נתכוין רש"י שפירש כאן ביטול להוצאת המת והכנסת כלה.
[2] א. כן פירש רש"י כאן; ובשבת פז א פירש: אשר: אישור, שאישרו ושיבחו על שבירתן. ב. על הגליון צויין מקור פסוק זה משמות לד, והוא בפרשת כי תשא: "פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים וכתבתי על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים אשר שברת", ולא לפסוק "אשר שברת ושמתם בארון" הנזכר בעמוד א; וכנראה משום שהוא מוקדם יותר.
[3] כתב בשפת אמת: קשה, מכל מקום מנלן שזה יסודה; ויותר נראה לפרש, דכתיב "ואכתוב על הלוחות:. אשר שברת" יישר כוחך, פירוש, על ידי ששיבר הראשונים ניתן להם השניות, ואילו לא שיברן לא היה נותן את השניות, ואל הראשונות לא היו ראויים על ידי החטא, נמצא, שעל ידי ששיברן נשאר לנו השניות.
[4] א. באבות ג י שנינו: רבי דוסתאי:. משום רבי מאיר אומר: כל השוכח דבר אחד ממשנתו, מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו, שנאמר "רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך"; יכול אפילו תקפה עליו משנתו, תלמוד לומר: "ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך", הא אינו מתחייב בנפשו עד שישב ויסירם מלבו; וראה תוספות ושפת אמת. ב. כתב בחידושי מרן רי"ז הלוי על התורה בפרשת ואתחנן: ב"כתר ראש" מביא בשם הגר"ח מוולאזין בענין השוכח דבר אחד ממשנתו: זה קאי על הראשונים שלמדו בעל פה; והביאור בזה, דעיקר אזהרה זו היא על התורה שבעל פה [שהיא הנקראת "משנה" כמו שהוכיח שם; וכל שכן שלשון "תלמוד" הנזכר כאן בגמרא היינו תורה שבעל פה], הנמסרת מדור לדור, ועלה הוא דתנן, שאם שכח דבר אחד מהקבלה הנמסרת לו, הרי זה מתחייב בנפשו, וזהו דתנן "ממשנתו", דהיינו תורה שבעל פה, אבל אחר שכבר נחתם התלמוד, ונפסקה הקבלה של תורה שבעל פה איש מפי איש, שוב אין זה בכלל "שוכח דבר אחד ממשנתו", דעיקר אזהרה זו היא על המשנה המסורה בעל פה שלא תשכח; וראה עוד שם. ובמגלת ספר [פרשת ואתחנן], הוסיף: אם כי הכתוב אומר "ופן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך:. יום אשר עמדת", ולכאורה, מה ענין תורה שבעל פה למעמד הר סיני; אין הדבר כן, כי בכלל הלוחות היה גם תורה שבעל פה כמבואר בבית הלוי בדרושיו, ומן המקורות שהביא שם נראה גם, שהכל נאמר לישראל בסיני, ראה שם שהאריך יותר.
[5] בשפת אמת דקדק: נקט ברישא "תורתו", כי הואיל ומשמרה נקראת "תורתו", כמו שאמרו חז"ל בפסוק "ובתורתו יהגה", וכשאינה משמרה אינה נקראת תורתו.
[6] נתקשה בשפת אמת: לכאורה אין הנמשל דומה למשל, שהצפור באמת אינה שוה רק איסר, אבל התורה חמודה גנוזה; אבל הכוונה, דכמו שציוה לו המלך לשמור הצפור והזהירו שאינו מקפיד על איבוד הצפור רק על שאינו שומר מצות המלך, כמו כן בתורה שניתנה לאדם, הגם דשיחת - לו לא, [ראה פרשת האזינו "שיחת לו לא בניו מומם"], והתורה בקדושתה קיימת, רק מצד שהאדם מצווה לשמור התורה בקרבו, מתחייב בנפשו על השכחה.
[7] בעמוד א מובא: "אחד של כסף ואחד של זהב", ופירש שם רש"י: והאי דקרי הכא כסף, ובמשנתנו שייש, משום דשייש לבן ככסף ; וראה בתוספות כאן.
[8] א. פירש רש"י: לא היו מניחים אותו שם אלא להראותו. ובשפת אמת כתב על זה: וזה דוחק, גם צ"ע, אם כן כל הנעשה בפנים, יניחנו גם כן מקודם באולם, כדי להעלות בקודש! ? ונראה יותר, שלשון "בכניסתו" לאו דוקא, אלא שאחר האפיה בערב שבת [כסתם משנה דלקמן ק ב] היו מניחים אותו שם, כדי להצטנן עד יום השבת, ובהכרח שכך היה, שאם לא כן היה נצרך שולחן נוסף להניחם עליו כל השבת, וכבר הביא ה"תוספות יום טוב" כן בשם הרע"ב בשקלים; ראה עוד שם. ב. רש"י לעיל בעמוד א ד"ה ד"ה בכניסתו, כתב: כשמגיעין לפתח, מניחין אותו עליו ועומדים לפוש [שלא כדבריו כאן] ; וכן הביא הב"ח בהגהותיו כאן מדברי המפרש בתמיד לא ב, והביא ראיה לדבריו, ראה שם. ג. צידדו התוספות לעיל צד א בסוף ד"ה וכשהוא - בדעת הסובר שאפיית לחם הפנים אינה דוחה את השבת - ש"קערותיו" הנזכרות בתורה בין כלי השולחן אין אלו הדפוסים, כי בהכרח לא היה נותנם מערב שבת בקערות כלי שרת, שהרי היו נפסלים בלינה, ו"קערותיו" - לדעתו - היינו קערות שעל שולחנות אלו שהיה נותנם בם בשבת; [וזה שלא כפירוש השפת אמת שבאות א]. ובמנחת חינוך [מצוה צז אות ו] השיג על זה, שאם כן זו העלאה בקודש כשמניחם על שולחן הזהב שבהיכל, שהרי מתחילה היו מונחים בקערות של זהב, ראה שם.
[9] א. בעמוד א מביאה הגמרא מקור לכלל זה. ב. נתקשה המנחת חינוך [מצוה צז אות ו ד"ה וצריך]: לפי מה שנתבאר לעיל צז א, ש"קערותיו" הנזכרות בתורה בין כלי השולחן הן הדפוסים, והן הרי היו של זהב כמפורש בתורה, ואם כן כשהניח את הלחם על השולחן של שייש - בלי קערות, כמבואר משמו בהערה 8 - הרי נמצא "מוריד בקודש"! ? [וראה שם מה שהוסיף בזה]. ותירץ, הרי קיימא לן שאפיית לחם הפנים אינה דוחה שבת, ובהכרח לומר שלא נתקדש בכלי שרת, שאם כן היה נפסל בלינה, וכל שלא נתקדש בכלי שרת תחילה אין בזה משום מורידין בקודש, וכאשר נראה מדברי התוספות בסוכה מח א גבי ספלים של ניסוך המים; וראה שם ביתר אריכות. [ולשיטת הגר"א - הובאה בהערות לעיל צז א - שהלחם לא יצא מן הדפוס שנתנוהו בו לאחר אפייה, ואף כשסידרוהו על השולחן שבהיכל; לכאורה מתיישבת קושיית המנחת חינוך, שהורדה אין כאן כיון שמונח הוא בקערה של זהב כמקודם, וכל שכן שהוא מונח באותה קערה עצמה, ומכל מקום כשמעלה את הקערה משולחן השיש על שולחן הזהב, יש כאן העלאה בקודש ביחס לשולחן שמתחת הקערה; וראה שם היטב במנ"ח].
[10] בשפת אמת תמה: צ"ע שיהא כהן אחד מסדר ששה לחמים, ושני בזיכין יצטרכו שני כהנים; ואולי קבלה היה בידם כן. ובמקדש דוד [סימן כב אות ב ד"ה אמרינן] ביאר: לסילוק בזיכין צריך שני כהנים ולא די בכהן אחד, משום דסילוק בזיכין הוי כקמיצה, ופסולה בשמאל, אם כן ליטול שני בזיכין צריך שני כהנים. ומה שצריך שני כהנים לסידור שני בזיכין, הוא משום שסידור הבזיכין עבודה היא כמבואר ביומא כד ב, וצריכה גם כן ימין, כשאר עבודות המעכבות כפרה. ומה שצריך שני כהנים ללחם אף על גב דסילוק הלחם אינה עבודה [אבל סידור הלחם עבודה היא, כמבואר ביומא כד ב] ולא סגי בכהן אחד, נראה בפשוטו משום דהלחם הוי יותר ממשאוי אדם בינוני, דמשאוי אדם בינוני הוא שלשים קבין כמבואר בבבא מציעא פ ב, ושלשים קב הם שתי איפות כמבואר לעיל בריש פרק התודה, שהם עשרים עשרון, ואם כן לחם הפנים שהיו שם עשרים וארבעה עשרונות של סולת הם יותר ממשאוי אדם בינוני, וכל שכן לאחר אפיה שנתוסף נפח עליהם, ואמרינן בבבא מציעא שם, שהנפח הוי תוספת למשאוי.
[11] כתב רש"י: המכניסים עומדים בצפון: דהכי שפיר מילתא, דאותן המסדרים יהיו בצפון, דקדושת צפון חמירא; ופניהם לדרום: וסתמא כמאן דאמר שולחנות מזרח ומערב מונחין, ורוחבן צפון ודרום. והיינו משום שבצידי השולחן היו עומדים, שאם לא כן לא היו יכולים שני כהנים לסדר ולסלק כאחד את שתי המערכות שהיו מונחות לאורך השולחן זו ליד זו; וראה מה שהעיר הרש"ש בדברי רש"י. ובטהרת הקודש העיר: מאחר שסילוק הבזיכין הוא כמו קמיצה של מנחה, אם כן המסלקין היו עושין עבודה ממש, והמכניסין לא היו אלא מסדרי עבודה, ואם כן לכאורה יותר ראוי שיהיו המסלקין במקום הקדוש יותר. ונראה מדבריו שסידור הבזיכין אינה עבודה, וכבר הובא בהערה לעיל בשם המקדש דוד שהביא מן הגמרא ביומא כד ב, שסידור הבזיכין עבודה היא; ומבואר עוד שם שסידור הלחם היא עבודה, ואילו סילוק הלחם אינה עבודה כמו שכתב המקדש דוד [הובא בהערה לעיל], ונמצא, שבלחם היו הצפוניים עושים עבודה והדרומיים לא, ולגבי הבזיכין היו אלו ואלו עושים מלאכה ; ומכל מקום מרש"י נראה, שסידור עדיף על סילוק, ולא בשם עבודה תליא.
[12] במקדש דוד [סימן כב אות ב] דקדק מגמרא ביומא כד ב, שסידור הלחם היה קודם סידור הבזיכין, ולמד מזה, שגם סילוק הלחם היה קודם סילוק הבזיכין, כי צריך לסדר ולסלק את הלחם כשטפחו של זה בצד טפחו של זה ; והוקשה לו: הא סילוק בזיכין חשיב קמיצה על הלחם וכיון דבשעת סילוק בזיכין כבר אין הלחם על השולחן, מה שייך דהוי קמיצה על הלחם, הא בעינן קמיצה מעל גבי שולחן, כמו שכתבו התוספות לעיל צו א ד"ה והאיכא! ? [והאחרונים תמהו על הנחתו שהיה סילוק הלחם קודם סילוק הבזיכין, שהרי לדעת חכמים - במשנה לעיל צו א - היו הבזיכין מונחים על הלחם, ואי אפשר לסלק את הלחם קודם הבזיכין]. ותירץ: אפילו מסלק הלחם תחילה ואחר כך הבזיכין, מכל מקום הוי כקמיצה, דסילוק הלחם עצמו עושה קמיצה, דלא דמי לשאר קמיצות דצריך לברר איזה לקומץ ואיזה לשירים, מה שאין כן בלחם הפנים כיון דבריר קומץ דידיה והקמיצה היא רק ההפרדה של חלק גבוה מחלק הדיוט שמפרידן זה מזה, אם כן אין נפקא מינה בין אם מסלק את הבזיכין בין אם מסלק את הלחם:. אך מלשון הש"ס במנחות ח "מנחה שנקמצה בהיכל כשרה, שכן מצינו בסילוק בזיכין" משמע דעל ידי סילוק הבזיכין נעשית הקמיצה ולא על ידי סילוק הלחם; [והאחרונים הקשו: אם כן למה צריך שני כהנים לסילוק בזיכין, ואשר הטעם הוא כדי שלא תהא קמיצה בשמאל וכפי שנתבאר בהערה לעיל משמו של המקדש דוד, והרי כבר בסילוק הלחם נעשתה הקמיצה].
[13] הקשה במקדש דוד [כב ב ד"ה והנה]: הנה ביום הכפורים שחל להיות בשבת מבואר בסדר "אתה כוננתה", שהיה הכהן הגדול גם מסדר את השולחן ומקטיר את הבזיכין, והנה אף שאת סילוק הלחם שאינה עבודה לא היה צריך הכהן הגדול לעשות, מכל מקום את סילוק הבזיכין שהיא עבודה כקמיצה, ודאי צריך להיות בכהן גדול; ויש לעיין: איך היה מסלק את הבזיכים וגם מסדרם, הלא אי אפשר אלא בזה אחר זה, ואילו אנן בעינן טפחו של זה בצד טפחו של זה, וכן סידור שני סדרי הלחם ושני הבזיכין אי אפשר להיות אלא בזה אחר זה שהרי צריך לעשות בימין כל העבודות, ולכן בכל יום היו עושים כן כהנים שונים; ואפשר, כיון שצריך להיות בכהן גדול מבטלינן מצות "תמיד". אך באור שמח [עבודת יום הכפורים ד א] כתב: לא מצאנו לרבינו שיאמר דסילוק וסידור בזיכין והקטרת בזיכין יהיה בכהן גדול דוקא ביום הכפורים, וטעמו, כיון דהוא מונח לשבת הבאה אין זה מיוחד לאותו יום, דיהיה בכהן גדול, אף על גב דסילוק בזיכין הוי כמו קמיצה, מכל מקום אם יהא מונח על השולחן עד שבת הבאה כשרים להקטרה ולא מיפסלי בלינה, [א"ה: כן היא שיטת הרמב"ם, ראה משנה וסוגיא לקמן ק א], אם כן אין זה מיוחד לאותו יום, ולא בעי שיהיה בכהן גדול - והכי משמע פשטא דמשנתנו: "וארבע כהנים נכנסין:. הקטירו הבזיכין:. חל יום הכפורים להיות בשבת:. מתחלקות לערב", משמע, שכל הסדר הזה הוא גם ביום הכפורים שחל להיות בשבת, ולכן לא זכר רבינו דין בזיכין בכהן גדול.
[14] ששה נוטל המשמר היוצא וששה המשמר הנכנס, וכהן גדול נוטל מכל משמר מחצה, נמצא כהן גדול נוטל ששה, ושתי המשמרות ששה, מנחת חינוך מצוה צז; והאריך שם.
[15] כלומר, דוקא לערב ולא למחר, כי ייפסלו בלינה, רש"י; וראה טהרת הקודש; וראה עוד במנחת אריאל מה שהעיר בלשון רש"י, והובאה עיקר ההערה בסוף הסוגיא הבאה.
[16] אבל לבשלו אסור, משום שאינו קרבן של שבת, אבל קרבנות ציבור של שבת מותר לבשלם אפילו בשבת, ואף שיכול להניחם למוצאי שבת; מנחת אריאל על פי הקרן אורה.
[17] בגמרא יתבאר, שכהנים אלו לא היו בבליים, ולשון גנאי הוא שקראום "בבליים". וכתבו התוספות שם: אף על גב שעשו מצוה בכך שלא להביאו לידי נותר, מכל מקום מזכירים אותם לגנאי, לפי שהרגילו את עצמם כמו כן לאוכלם חיים אף בכל השנים, דמיחזי כרעבתנותא. ודקדק הרש"ש ממה שלא כתבו: עשו מצות "ואכלו אותם אשר כופר בהם" שהיא מצות עשה דאכילת קדשים, שאכן מצוה זו לא קיימו, כיון שהיו אוכלים שלא כדרך אכילה, ונפשט מזה ספיקו של המשנה למלך [יסודי התורה ה ח]: אם מצוות אכילה מתקיימות באכילה שלא כדרך אכילה, כמו שאין לוקים על איסור אכילה שלא כדרך אכילה; ברם הוקשה לו לשון התוספות, שסיימו "דמיחזי כרעבתנותא", שהרי היה להם לומר שבכל השנים ביטלו מצות עשה של אכילה. ובבית הלוי [חלק ג נא ג], הביא ממה שהיו אוכלים אותו חי [ולא הביא דברי התוספות], לפשוט ספיקו של המשנה למלך, כי מוכח שקיימו את המצוה; אך ביאר, שמצות אכילת קדשים - כפי שייסד שם - אינה אלא כדי שייאכל הקרבן ואינה מצוה על הגברא לאכול, ומצוה זו מתקיימת גם שלא כדרך אכילה. ובעיקר מה שנקטו, שאכילת בשר חי היא שלא כדרך אכילה [ובבית הלוי דימה את זה למה שאמרו בפסחים כד שאכילת חלב חי הוא שלא כדרך; הנה יעויין במהר"ם חלאווה בפסחים שם, שחילק בין בשר חי לחלב חי, וכן כתבו באבי עזרי ובחזון יחזקאל, הובא כל זה במנחת אריאל].
[18] כך פירש בזבח תודה, ומשום שהוקשה לו: הרי כתוב "ביום השבת יערכנו"; ועוד, דבמגילה דף כא א מפרשינן את המשנה ששנינו שם "זה הכלל דבר שמצותו ביום כשר כל היום", שהיא באה "לאתויי סילוק בזיכין וסידור בזיכין, וכרבי יוסי: ", הרי מבואר, שאף לרבי יוסי אין מצותו אלא ביום ולא בלילה; ושוב מצא בתוספתא פרק יא דמנחות "רבי יוסי אומר אפילו בבוקר ישנה, והכניסו חדשה בין הערביים :. " ; וראה עוד בהערה בהמשך הענין; [ומיהו יש לעיין בלשונו של רבי יוסי: שלא ילין שולחן בלא לחם].
[19] א. ואם תאמר: הרי נתבאר בהערה לעיל שאף רבי יוסי לא אמר שמועיל סידור לחם בערב, אלא בין הערביים, ואיך למדנו מזה לפרק אחד בבוקר ופרק אחד בערב! ? וכתב בזבח תודה שמדברי רש"י יתבאר, ולשון רש"י הוא: מדבריו של רבי יוסי דאמר: משום דעמד הישן שחרית מעט בשולחן, והחדש ערבית מעט קרי ליה "תמיד", שמע מינה אפילו לא שנה אדם אלא פרק אחד; [וכוונת הזבח תודה צ"ב, ובפשוטו משמע מרש"י שמועיל סידור בערב]. ב. הקשה בזבח תודה: אם הנידון הוא באדם שיש לו פנאי, הלא בודאי לכולי עלמא מחוייב ללמוד תמיד, וכמו דכתיב "ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך", וגם אמרו ביומא יט ב: השח שיחת חולין עובר בעשה, שנאמר "ודברת בם" ולא בדברים בטלים; ואם הנידון הוא באדם שאין לו פנאי, הלא בודאי יוצא בקביעות עתים לתורה [וכמו שהוכיח שם]! ? ותירץ: בעצם הדין לא נחלקו רבנן ורבי יוסי, כי לכולי עלמא, מי שאפשר לו הרי הוא מחוייב ללמוד תורה תמיד, ובמי שאי אפשר לו סגי בקביעת עיתים שחרית וערבית, וכדכתיב "והגית בו יומם ולילה", הרי משמע ששני עתים צריך לקבוע ביום ובלילה - והמחלוקת אינה אלא בביאור הכתוב "לא ימוש", שלרבי יוסי: מי שקובע עת ביום ובלילה מקיים הוא את הפסוק כדכתיב; ולרבנן: אף שפטור ללמוד כל היום מפני שצריך לעסוק בדרך ארץ, מכל מקום את הכתוב "לא ימוש" לא קיים בזה, אלא אם כן לומד כל היום ממש. ג. הרמב"ם [תמידין ומוספין ה ד] פסק גבי לחם הפנים כרבנן, ואילו בענין תלמוד תורה [תלמוד תורה א ח] פסק: כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה בין עני בין עשיר:. ואפילו היה עני:. ואפילו בעל אשה ובנים חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה, שנאמר "והגית בו יומם ולילה"; וזה הוא לכאורה כרבי אמי אליבא דרבי יוסי, שבקביעות זמן די! ? וכבר תמה בזה הלחם משנה. ועל פי דרכו יישב בזבח תודה: הרי הרמב"ם לא כתב שדי בקביעות עתים לתורה, אלא במי שאי אפשר לו כמבואר שם בדבריו, ובזה אפילו חכמים מודים; וראה עוד שם שהביא כדבריו מביאור הגר"א יו"ד סימן רמו; וראה מה שהעיר על דבריו ב"מנחת אריאל".
[20] כן הוא לפי פירושו הראשון של רש"י. ובפירוש שני ביאר [וכן הוא פירוש שני ברבינו גרשום]: סברי עמי הארץ: הנך רבנן דמצי פטרי נפשייהו בקריאת שמע, ומכל מקום יתבי כולי יומא וגרסי, שמע מינה שכר גדול יש.
שביטולה של תורה זה הוא יסודה. קיומה כדאמר מבטלין ת"ת להוצאת המת ולהכנסת כלה:
א"ל הקב"ה יישר כחך ששיברת. דדרש משה ק"ו כדמפרש ביבמות:
וכשלת היום וכשל גם הנביא. היינו ת"ח:
כסהו כלילה. שיהא כבודו חביב עליך ככבודך:
יכול אפילו תקפה. לשון תקפה שקשה עליו הרבה משנתו שאינו יכול להבינה וסרה מלבו בעל כרחו שאינו מבינה:
ת"ל רק מעוט זה:
שלא ילין לילה אחד בלא לחם:
דבר זה אסור לומר בפני עם הארץ. כדי שלא יפטור עצמו בכך וימנע מללמוד תורה:
מצוה לאומרו. כדי שיחשוב בלבו מה בדבר זה קיים לא ימוש ויש לו קיבול שכר אילו למד יותר כ"ש וכ"ש:
ואיכא דמפרשי מצוה לאומרו בפני עם הארץ כי היכי דמחבבו ת"ח דהא מצו למפטר נפשייהו בק"ש שחרית וערבית ועסקי כולי יומא:
פסוק זה לא ימוש. לא קאמר ליה לא משום חובה ולא משום מצוה אלא משום ברכה נאמר דברכו הקב"ה ליהושע ואמר לא ימוש:
דברי תורה לא יהו בעיניך חובה. שלא תאמר כיון שלמדתי הרי עשיתי חובתי ושוב אני פטור אלא כל שעה תעסוק בהן:
ישר כחך ששברת כו'. מפורש פ' הבא על יבמתו וענין זהו יסודה דקאמר הכא נראה לפרש ע"פ מאי דאמרי' התם ומה פסח כו' תורה כולה וישראל מומרים עאכ"ו וק"ל:
ת"ח שסרח אין מבזין כו'. היינו דאין מנדין אותו בפרהסיא כו' כדאמרינן פרק ואלו מגלחין ע"ש והיינו כסהו כלילה כפרש"י שם:
יכול אפילו מחמת אונסו כו'. כתבו התוספות משנה היא באבות עכ"ל אין זה הלשון במשנה אלא יכול אפילו תקפה עליו משנתו כו' כלישנא דר' דוסתאי ב"י דלקמן ואפשר דמשמע להו תקפה עליו משנתו היינו מחמת אונסו אלא דרב נחמן ב"י ממעט ליה מפן יסורו גו' ורבי דוסתאי ב"י ממעט ליה מרק ומיהו ק"ק לר' דוסתאי דהא במתני' דאבות בהדיא ממעט ליה מפן יסורו ובעיקר דבריהם קשה אמאי כתבוכן אהך דיכלו אפילו מחמת אונסו כו' דמתניתין היא באבות ולא כתבו כן ארישא דמלתא כל המשכח דבר אחד מתלמודו כו' הא מתני' היא באבות כל השוכח ד"א ממשנתו כו' אבל הנראה דמתני' לענין מתחייב בנפשו שנויה והכא כולה מלתא לענין לעבור בלאווי קאמר וק"ק דרב נחמן דחשיב ג' לאווי תרי השמר וחד פן אמאי לא חשיב נמי תרתי פן בהאי קרא פן תשכח גו' ופן יסורו גו' ודו"ק:
תורה נתנה במ' יום ונשמה כו'. נראה דאהאי קרא נמי קאי השמר לך ושמור נפשך גו' השמר לך בתורה וע"י זה תשמור נפשך שהיא הנשמה שבאדם ומייתי משל מן העבד שא"ל האדון כמדומה כו' שאני נוטל איסר בדמיה כו' דכל מה שקנה עבד קנה רבו אבל גם נשמתך אני נוטל ממך כן הדבר הזה אין אני נוטל מאודך מידך שהכל שלי אלא גם נפשך שהיא נשמתך אני נוטל ממך וק"ל:
מדברי של ר"י כו' קיים מצות לא ימוש ספר התורה כו'. היינו יומם ולילה דסיפא דקרא סגי בערבית ושחרית כמו תמיד דגבי לחם הפנים ומצינו לשון תמיד נמי גבי תורה בס' תהלים דכתיב ואשעה בחקיך תמיד ור"י משום רשב"י הוסיף בזה דאפי' לא שנה פרק א' כו' אלא קרא ק"ש שהוא חיוב מצוה בלאו לימודה של תורה יצא נמי מצות לא ימוש גו' ועי' במה שכתבנו בסוטה פ' נוטל:
ודבר זה אסור לאומרו בפני ע"ה כו' ורבא אמר מצוה כו'. בגירסת ילקוטי לייט אביי האומרו בפני ע"ה ורבא אמר מצוה כו' השתא קאי רבא אאביי ולא ארשב"י. ומצוה לאומרו עיי' פרש"י ועי"ל דע"ה לא חש כ"כ אמצות ק"ש אבל כשיאמרו לו שהוא יוצא בק"ש גם מצות לא ימוש גו' ידקדק לקרוא ק"ש כדי לקיים גם מצות לא ימוש גו' וק"ל:
צא ובדוק בשעה שאינו לא יום כו'. וס"ל דיומם ולילה ממש קאמר כל היום וה"מ למימר נמי ופליג ארשב"י דלעיל דיומם ולילה אינו רק שחרית וערבית וכן לקמן דקא' ופליגא דרשב"ן כו' ופליגא דרבי ישמעאל דאמר חובה כל היום ה"ה דפליג הא דרשב"י דאע"ג דאינו חובה כל היום מ"מ פסוק זה למצוה קאמר בערבית ושחרית ולא כרשב"ן דלא נאמר קרא אלא לברכה וג' מחלוקת בדבר לרשב"י מצוה שחרית וערבית ולר' ישמעאל מצוה כל היום וכל הלילה ולרשב"ן אינו אלא ברכה ומצינו קרא כה"ג בלשון ברכה ואני זאת בריתי גו' לא ימושו מפיך גו' וכמ"ש הבטחה שהתורה מחזרת על אכסניא שלה כו' וק"ל:
ד"ת לא יהו עליך חובה כו'. פרש"י כאדם שיש לו חוב ואומר מתי אפרענו כו' ע"ש לעיל דפרש"י דרבי ישמעאל דאמר חובה ללמוד כל היום עכ"ל לאו דוקא חובה קאמר אלא מצוה ולאפוקי למ"ד פסוק זה אינו אלא לברכה ועוד עיין בתוס' פי' לא יהו עליך חובה כו' ועוד נראה לי לפרש ע"פ מה שאמרו מים ראשונים מצוה ואמצעים חובה ופי' שם מצוה משום סרך תרומה וחובה משום סכנה דמלח סדומית וה"נ יש לפרש כאן לא יהו עליך חובה כו' כאילו אתה לומד משום סכנה כדאמרינן לעיל וכל שאינו משמר התורה אין נשמתו משתמרת דא"כ ה"ל תורתו שלא לשמה אבל אי אתה רשאי לפטור הימנה משום מצות ה' אלהינו עלינו וק"ל:
אף הסיתך מפי צר וכו'. לפי שעל הרוב מלת מסית נאמר על והמשיא עצה לחבירו לרעה וזה שאמר בהקב"ה אף לפי דעתך מה שהוא מצווה לך שהוא דבר המסיתך לרעה אינו כן דאינו מדתו כמדת ב"ו שהסתה שלו לרעה מדרכי חיים כו' והסתת הקדוש ברוך הוא שלפי דעתך לרעה אינו אלא הטובה מדרכי מיתה דהיינו גיהנם שפיה צר לדרכי חיים שהוא ג"ע כדמסיים בהאי קרא ונחת שלחנך גו':
במשנה ועל של זהב ביציאתו שמעלין בקדש ול"מ. ונ"ל דהיה במשכו ובעביו כשל פנים לא פחות. דאם לא כן אכתי הוה הורדה כדמוכח בפסחים (סד ב) דפריך דלמא שקלי בר מאתן ומעיילי בר מאה ע"ש. אך לפ"ז היו יכולין לעשות השני ג"כ של זהב וקטן משל היכל. ואולי דבזה לא היה ניכר כ"כ ההעלאה בקדש. ועיקר המטרה היה כדי להראות כו' כדפרש"י:
שם אלו מושכין ואלו מניחים כו'. וע"כ היו נוטלין הסניפין תחלה אותן ד' שבאו ריקנין ליטול את הישנים. ומשמע דעליהם לא גזרו איסור טלטול כמו על הקנים לעיל:
שם חל להיות בע"ש כו'. הקשה התוי"ט מדוע לא מייתי הגמרא דסוכה (נד ב) מהך דהכא ע"ש. ולולי דברי הרמב"ם שמביא בסמוך הנלע"ד דבסוכה עיקר הפירכא מהברייתא דמייתי שם מר"ז דתנא לא היו כו' דמשמעו שכבר אירע כן פעמים ולא היו כו'. והמשנה דחלבי שבת כו' שהביא שם אינו רק להבנת דברי ר"ז במה שאמר דברי הכל. ר"ע היא. על איזו פלוגתא כוונתו וא"ש לפ"ז דמעיקרא מביא ממשנה והדר מברייתא דהוה כיהודה ועוד לקרא. אבל מהכא לא פריך דא"ל דל"א רק אם יארע כך והוא ע"ד התנאי שאמר הרמב"ם. וכן יתורץ בזה קושיית התוס' בס"פ בד"ה שני יו"ט של ר"ה. ומה שדחה הרמב"ם זה מהא דהמשנה אומרת הלכה למעשה שהבבליים היו אוכלין חי. אולי שגירסתו היתה היו אוכלין. אבל לפנינו דליתא למלת היו יל"פ דר"ל אם יארע כך יכולין הבבלים לאכלו חי. ולפי' התוס' לקמן בד"ה ששונאין שהרגילו עצמן כו' אף בכל השנים א"ש גם לשון היו. וגם לא נצטרך לתירוצם שהרי מעולם לא אכלו את השעיר בחל בע"ש שאז מצוה לאכלו כן:
רש"י ד"ה המכניסין. דקדושת צפון חמירא. והתוי"ט הוסיף עליו דקק"ד שחיטתן בצפון. ולכאורה קשה ממה שפרש"י עצמו בזבחים (נה ב) ד"ה וחד להכשיר צפון. דמאי קדושתיה דצפון מדרום. וי"ל דהתם היינו אם לא היה לנו קרא להכשיר צפון בשלמים. אבל בתר דגלי לן דכשרים בכל הרוחות. וקק"ד אינן אלא בצפון ע"כ קדישא טפי:
בתוי"ט ד"ה ר' יוסי. וכוותיה סתם לן כו' משום דהכא עיקר כו'. סברא זו מקורו בסנהדרין (לד ב) ואב"א משום דקתני לה גבי הלכתא דדיני ע"ש בפרש"י. ומוכח להדיא בהר"ן בספ"ב דמגילה דסתמא דדוכתא עדיפא מסתמא דגבי הלכתא פסיקתא. ולהתו"ח אישתמיט זה. גם מש"כ דבשבת פי"ט מ"ב סתם כרבנן כדאיתא התם בגמרא (מאן תנא כו' ומסיק רבנן דר' יוסי היא) שגה בזה בפי' השמועה. דמאן תנא קאי שם על הברייתא דתנא בה פירש אינו חוזר. אבל מתניתין דשם אדרבה סתמה עושין כ"צ מילה ומרבינן מינה ציצין שאינן מעכבין. ומשמע טפי אפי' פירש דומיא דפרטי דקחשיב שם וא"כ אדרבה הוא דוקא כר"י:
גמרא משל לאדם שמסר צפור דרור. נ"ב כמה מהחכמה במשל הלז. אחד להורות שד"ת נקנים בזול בחנם. כמ"ש מה אני בחנם. וכן הצפור דמיה באיסר. והשני שנקל לאבדם. כצפור זו שדרה בבית כבשדה. וגם אינה מקבלת מרות כך הת"ח בן חירות. א"ל בן חורין אלא כו'. ועוד שהיא קלת השמירה. כצפור קטנה. ועם זה יקרה היא מאד. שלא ישקל כסף מחירה אלא יתן נפש כפרה:
שם דאמר ר' שמואל בר נחמני וכו'. נ"ב ואתיא כותיה ההיא דאמר רשב"ג (ב"ק פג ע"א) עיני עוללה וגו' וחמש מאות ילדים שהיו לומדים חכמת יונית:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
כִּמְדֻמֶּה אַתָּה, שֶׁאִם אַתָּה מְאַבְּדָהּ, אִסָּר אֲנִי נוֹטֵל מִמְּךָ בְּדָמֶיהָ? נִשְׁמָתְךָ אֲנִי נוֹטֵל מִמְּךָ. יש להקשות למה נקיט לשון איסר? ונראה לי בס"ד על פי מה שאמר הרב נחלת בנימין (מצוה קכ"ז) שיעור משקל דם הנפש ח"י דנרין וכל דינר ששה מעין וכל מעה ארבעה איסרין נמצא משקל דם הנפש תל"ב איסרין [4×6×18=432] וכתב עוד שם דבתענית מתמעט בכל יום התענית שיעור איסר מתל"ב איסרין של דם הנפש עיין שם.
ובזה פרשתי בס"ד אַף תִּכּוֹן תֵּבֵל בַּל תִּמּוֹט (תהלים צג, א) כלומר אם הָאַף שהוא מדת הדין תִּכּוֹן תתמתק על ידי תורה ומצות אז תֵּבֵל הם תל"ב אסרין של דם הנפש בַּל תִּמּוֹט שיהיה להם קיום וחיות.
ובזה פרשתי בס"ד אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַהֳ' אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ (במדבר ל, ג) לשון כפול נדר ואיסור ועל פי האמור יובן היטב נֶדֶר קאי על ממון אבל אִסָּר קאי על התענית שבו מתמעט איסר מדם הנפש וזהו לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ רצונו לומר שנדר להתענות שבזה מתמעט ממנו שיעור איסר אחד.
וזהו שאמר כאן 'כִּמְדֻמֶּה אַתָּה אִסָּר אֲנִי נוֹטֵל מִמְּךָ' רצונו לומר כמדומה אתה שיספיק לך התענית שמתמעט מדם נפשך שיעור איסר לא כן אלא אני נוטל נפשך כולה ממש.
קָרָא עָלָיו הַמִּקְרָא הַזֶּה: "לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ" (יהושע א, ח). פירוש לא אמר לו בפירוש שאסור אלא קרא עליו המקרא הזה בלבד שרצה להשיב לו על שאלתו וגם מברך אותו לפי דרכו לכך קרא עליו המקרא הזה שנתכוון לברכו בכך והוא יבין מזה תשובה על שאלתו.
גמ' א"ר יוחנן משום רשב"י. בש"ך יו"ד סי' רמו ס"ק א' אי' משום ר"ש בן יהוצדק:
גמרא רנב"י אמר בג' לאוין. עיין מהרש"א ז"ל בח"ל א"ג שהקשה אמאי לא חשיב ופן יסורו כו' ונראה דכל הני נאמרו בלשון אזהרה השמר לך כו' ופן תשכח כו' אבל הכא נאמר ופן יסורו ולא נאמר ופן תסור מלבבך אלא קרא קאמר אם תבא לידי שכחה ממילא יסורו ממך ותהיה קשה לך לחזור אלי' כי תפרד ממך לגמרי והא דקאמר במסירם מלבו הכתוב מדבר היינו דע"י מיעוט השמירה והשכחה היא מוסרת מלבבך כאמור אם תעזבי' כו' והג' לאוין ורביעי פן יסורו כו' מכוין לקרא על ג' פשעי ישראל ועל ד' לא אשיבנו כי בחטא עד ג' פעמים עדיין בכחו לשוב אבל אם בא לידי רביעי להסרה לגמרי אם רחוק הוא מהתשובה אבל מחמת אונס אינה מוסרת מאתו והוא מחזירתו לטוב ור' בוסתאי דריש מרק לאשמועינן דאפילו חטא הראשון צריך שלא יהיה מחמתו אלא מאונסו אבל אם התחיל לחטוא מרצון סופו שיבא לידי הסרה ח"ו הרחמן יצילנו:
משנה המכניסין עומדין בצפון כו'. וכתב רש"י ז"ל דסתמא כמ"ד מזרח ומערב מונחים ועיין פסק הרמב"ם ז"ל בשלחן כרבי אבל במנורה כתיב דהנרות צפון ודרום מונחים וע' בדברי הראב"ד ז"ל שם פ"ג וכבר תמה הלח"מ בפ"ה מה' תו"מ הא עיקר טעמא דרבי בשלחן משום דיליף ממנורה וכיון דבמנורה ס"ל כר"א מ"ט פסק כרבי בשלחן ונהי דסתמא דמתניתין כוותיה הא לענין מנורה ג"כ סתמא דלעיל כרבי כל הכלים שבמקדש לארכו של בית ומאי ניהו כלים השלחן והמנורה ואע"ג דארון אינו בכלל זה וכדתני בבריי' י"ל דמתניתין לא מיירי אלא בהיכל ולא בקדשי קדשים אבל כל הכלים וודאי ס"ל למתניתין כרבי דכולן לארכו של בית ועיין משנל"מ ז"ל שכתב דאדרבה מתניתין ס"ל כראבר"ש דמנורה צפון ודרום מונחים דאל"ה לא שייר אלא ארון ומאי שייר דהא שייר ואין זה מובן דמה ענין זה להא דשייר דהתם מיירי אם שייר למיתני מידי דדמי שייר בהא אמרינן דחד שיורא אין לנו לומר דתנא ושייר דמנ"ל אלא דאיכא הוכחה דתנא נחית לשיורא אבל הכא הוי איפכא דארון יוצא מן הכלל והוא לרחבו של בית מסתבר דלא יצא מן הכלל אלא ארון לחוד ולא מנורה ג"כ ועוד דאיזו כלים ישנן עוד ארכן יתר על רחבן דעלייהו תנן כל הכלים לארכן של בית אם לא שאר השלחנות והוי ליה למיתני כל השלחנות לארכן של בית וכן יש לדקדק בלשון הרמב"ם ז"ל שכ' ג"כ כלשון המשנה כל הכלים כו' ואהי קאי וצ"ע:
גמרא ר"י אומר אפי' סילק הישנה שחרית וסידר החדשה ערבית אין בכך כלום ותמיד שלא ילין שלחן בלא לחם דלישנא משמע דאפי' סידר החדשה בערב מוצאי שבת כשר כל שלא לן השלחן בלא לחם אבל א"א לומר כן דמצותו לערכו בשבת דוקא כדכתיב ביום השבת כו' יערכנו וע"כ ערבית דקאמר היינו בין הערבים והכי תני בתוספתא סידר החדשה בין הערבים והא דקאמר שלא ילין כו' ל"ד אלא שלא יהיה שעה אחת בלילה בלא לחם והכי איתא במגילה דבר שמצותו כל היום כשר כל היום וא"כ הא דיליף ר' אמי מדבריו של ר"י דאפי' לא קרא ק"ש אלא שחרית וערבית קיים מצות לא ימיש הכי יליף כי היכי דלר"י תמיד לאו דוקא ואפי' היה כמה שעות בלא לחם מיקרי תמיד ה"נ יום ולילה ל"ד כל היום וכל הלילה אלא שעה אחת ביום ושעה אחת בלילה ג"כ קיים המצוה:
גמרא אמר ר"י משום רשב"י אפי' לא קרא כו' ור' ישמעאל לדמה בן נתינא צא ובדוק כו'. לכאורה איכא למירמי אהדדי פלוגתייהו הכא אהא דפליגי בברכות דהתם אמר ר"ש אדם חורש כו' תורה מה תהא עלי' הרי דס"ל דהחיוב לעסוק בה לבד והכא אמר דקיים המצוה בק"ש לחוד ור"י דאמר התם הנהג בהם מנהג ד"א אמר הכא צא ובדוק כו' אבל עיקרן של דברים כך הם דהכל מודים בתכלית בריאת נפש האדם בעה"ז הוא לעבוד את ה' לבד בל יפעל שום פעולה גשמית וכמש"נ ויניחהו בג"ע לעבדה ולשמרה ואמרו ז"ל מצות עשה ול"ת כי לזו העבודה לבד נברא לא הי' נצרך לעבודה אחרת לצורך מחייתו הגשמית כי הי' מושפע מכל טוב ע"י שלוחים טובים כי כל הברואים זולתו נבראו לשמשו ואפי' צבא מעלה כאמרם ז"ל מה"ש היו צולין לי כו' אבל כ"ז בהיותו על שלימותו ואין לו חפץ בדברים גשמיים כמו קודם החטא ואח"כ בפסוק זוהמת החטא הראשון במעמד הקדוש הר סיני נאמר ג"כ ואתם תהיו לי ממלכת כהנים ולא בא אל התיקון השלם בכלל נפש האדם עד עת קץ לטוב כמש"נ ואתם כהני ה' תקראו ואז אשלם רצון עליון ב"ה בתכלית בריאת האדם ושלימות פעולתו אבל עתה אינו שלם בתכלית בריאתו כי לא נפרד בכלל מזוהמת הגשם ומוכרח הוא לעבוד גם את עצמו מעט לחרוש ולזרוע אך עכ"ז באפשרות גם בזה להגיע אל תכלית ושלימות אם הוא אינו מרבה בעבודת הגשם אלא הכרחית הגדולה תתרצה בזה נפשו היקרה ג"כ אם רואין זה לפי כבודה כי קדושה היא אצולה ממרום ואין לה חפץ בעבודת הגשם אבל אחרי שלא יתפעל זאת כ"א בשביל חפצה הטוב למען יוכל להגות רוב העת בתורה ובעבודת שמים מחמת ההכרח תמחול על כבודה בזה וכזאת היא הנהגת רובי השלמים טרם בא עת התיקון השלם וז"ש ר"י הנהג בהם מנהג ד"א אך גם זו אינו מן הנמנע גם עתה להיות יחידים ושרידים אשר יבאו בשלימותם אל שלימות האמת ורצון עליון אשר יהי' חפשי' לגמרי מעבודת הגשם ויעשה מלאכתן ע"י אחרים אבל לא רבים הם וז"ש ר"ש אדם חורש כו' תורה מה תהא עלי' יכוין כ"א ח"ו לא ימצא בקרב ישראל יחידים אשר הם בתכלית המעלה להיות מובדל וחפשי מכל עניני הגשם תורה מה תהא עליה ע"י מה יעמוד התקשרות חבל אור התורה על ישראל אם לא ע"י יחידים אלו אשר הם מקושרים ומדובקים באהבתה בכל עת וע"י תשכון אורה גם על רוחי השלימים אשר אין אהבתם אליה גדולה כ"כ ונפרדים מאתה על רגעים הכרחים עכ"ז תקשר גם עמם אהבה אחרי מצינו לה משכן כחפצה בשרידים אשר המה לא יתפרדו מאתה גם על רגע קטן ועל אלו אמר רשב"י ראיתי בני אדם עלי' והמה מועטים כי הם יקראו בשם בני עלי' כי אין משכנם בעוה"ז ועניניו וכן אמרו הרבה עשו כרשב"י וא"כ אין כאן מחלוקת ר"ש אומר על שלימות האמתי משלימי רצון עליון ב"ה כחפץ בריאותו ור"י אמר על רובי השלימים עתה אשר גם הם צדיקים גמורים אבל יש עוד חלק אחד בישראל יקראו בשם ע"ה היינו בעלי עבודה בצרכיהם לא על דרך ארעי כ"א מבלין רוב ימיהם בזה ולא זו בלבד הוי בכלל ע"ה אלא הלכה באחרים דאפי' קראה ושנה ולא שימש ת"ח הוי ע"ה והענין כי עיקר שלימות התורה להביא את האדם אל אהבת ודביקות הבורא ב"ה ושימוש ת"ח הוא בכלל כמשאז"ל ואתם הדבקים כו' וכי אפשר כו' אלא הדבק בחכמים ותלמידיהם ומי שאינו רוצה בשימושן הוא מצד שלא זכה לתכלית לימוד' ותורתו הוא מן השפה לחוץ ועיקר התקשרות נפשו הוא בחפצים הגשמיים בלי הרגשת אמונה ע"כ גם זה יקרא בשם בלתי מאמין ע"כ בא רשב"י ואמר בתקנתם כי באמת גם הם גידולי עץ החיים ונקראים עלי האילן וכמאמרם ז"ל ליבעי רחמי אתכליא על עליא ועליהם אמר אפילו לא קרא אלא ק"ש שחרית וערבית הכוונה כי עכ"פ ערב ובקר יקבלו עליהם עול מלכות שמים באהבה ומזה יקבלו גם הם שפעם הטוב להתאחד העלה עם הפרי לינק מעץ החיים את כל זה ביארו ז"ל דרכי התורה לכ"א כפי מדרגתו וזש"א ז"ל אסור לאומרו או מצוה לאומרו כי באמת הדבר שקול כי מי שהוא מקבל עליו עול מלכות שמים ערב ובוקר באהבה מצוה לו לאומרו אבל יש חשש בזה כי פן יעלה על לבו כי יצא בזה וכל היום יהיה חפשי לעשות מה שלבו חפץ וישרים דרכי ה' ודברי ר"י לדמא ב"נ ג"כ הכל מודים בזה כי לא הותר אלא כו' אין לך ברי' חסירה השלימות כמו האדם ויתרון לבע"ח ממנו כי עמל ויגע הוא כל היום אך לריק וביותר בעתותינו אלה אשר התורה מונחת כו' וע"ז רמזו ז"ל בעקבות משיחא חוצפא יסגי להגדיל עלבונה יותר ירחם ה' על עמו ויערה עליהם רוח ממרום להשיבם אל נויהם נוי התורה והמצוה ויקויים בנו מקרא שכתוב ואתם כהני ה' תקרא וכן נאמר ועמך כולם צדיקים כו' כי כולם בכלל עבדו את ה' לבדו ואז יהיה מעשי ידי להתפאר כידוע כי ישראל נבראו לתפארת לו ית' וכמאמרם ז"ל תפלין דמארי עלמא מה כתיב בהו מי כעמך כו' ובכל עת שאינן בשלימות התורה והמצוה כביכול אין הפאר בשלימות וכאשר יבאו ימי התיקון להיותם כולן צדיקים אז יהיה הפאר בשלימות וכן נאמר בנבואת בוהד"ע כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל והוא כנ"ל כי עתה יש חלוקות אלו הנאמרים הרבה ע"ה אשר הם חסירי השלימות וכן השלימים ג"כ אינן על תכליתן כרצון עליון ב"ה ובכלל אין פעולת האדם בבריאתו על צד השלימות לז"א כעת כאשר ישלם התיקון אז יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל כי יוכר בריאתו הטובה לכל כמש"נ כל רואיהם יכירום כו' כי"ר:
אמר חזקי' מ"ד ואף הסיתך כו' ואינו מובן למה יאמר כן דלמלך לא הוכנה ושמא תאמר זה הוא שכרה ת"ל ונתת כו' מה ענין השכר הזה דוקא דשלחנו מלא דשן ונראה דמאמר זה מענין משנתינו הוא בסדר השלחן כי ידוע כי ג' כלי הקודש אלו הארון והשלחן והמנורה הם כנגד ג' מעלות ארון הוא תורה מנורה בדרום כהונה שלחן בצפון כו' וכולם יורו לטובתן של ישראל כי בהיות אתם שלימות התורה עמוד התוך יקבלו גם טובת הקצוות אות המנורה הוא על השראת שכינתו ית' בקרבנו כמאמרם ז"ל על נר מערבי והכהנים הם שושביניה והשלחן יורה על קצה הצפוני אשר גם הוא יושפע לטוב להרים ראש בעושר וכבוד וכמשאז"ל הרוצה להעשיר יצפין ובזה נראה חיבה יתירה אם יקרב בשמאל ג"כ כמש"נ שמאלו כו' ע"כ הראוי לישראל כרגלים השלחן עם לחמו לחם חום להראות להם חיבתם לפני המקום ב"ה כי אש הצפוני אשר שלוח הוא גם כן לחול על ראש רשעים לשלם להם כפעלם אבל לא כן הוא עם ישראל כי יכין להם שולחים לטוב בעושר וכבוד והכל בזכות התורה והמצוה וזש"ד ואף הסיתך מפי צר בא וראה טובו וחסדו ומדתו הטובה שלא כמדת בו"ד כי בו"ד מסית לרעה כי הסתה הוא רוב דברים וזה כמדת בו"ד נצרך להסתה לרעה כי בלא רוב דברים לא יאמין לקולו אבל לטוב אין דרכו להרבות דברים ולא ישתדל כ"כ להטיב לזולתו ולא כן מדת הקב"ה כי עסק התורה והמצוה באמת אינו נצרך להסתה ורוב דברים אליו כי מי לא יקח סגולתה היקרה מפנינים מחי' ובשר אך חכו ממתקים ובטובו הגדול עשה השתדלות והסתה בדברים טובים למען הציל אותנו מאש הצפוני הקשה ושמא תאמר למלך לא הוכנה יכוין על מי שהטעימו אותו בעוה"ז בשלחן ערוך בעושר וכבוד וידמה בנפשו כי השלים אתו אש הצפוני לטוב לו ויעשה מה שלבו חפץ ת"ל גם הוא הוכנה ושלחן בלא תורה ומצוה הוא לפח ולמוקש למו אבל בסוף הוכן אשו של גיהנם וכמש"נ ומשלם לשונאיו כו' ושמא תאמר זה הוא שכרה לבד להציל הוגיו מאש הקשה של גיהנם ת"ל ונחת שלחניך מלא דשן כי עוד תוסיף טובה לך לערוך שלחנך בעושר וכ"ט וזש"נ מה רב טובך אשר צפנת ליריאיך יכוין כי ליריאיו מדת הצפון וחומו יתן להם רב טוב וכנאמר אורך ימים בימינה עושר וכבוד בשמאלה והבן:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
ע"כ בגמ' יכול אפי' מחמת אונסו כו'. כ' בתוס' משנה היא באבות. אבל נראה דמן המשנה לא מוכח רק דמחמת אונס לא מעלה עליו הכתוב כמתחייב בנפשו. והכא קמ"ל דאפי' לאו ליכא. דפן יסורו מלבבך ע"י שישב ויסירם מלבו היא דאיכא לאו. וצ"ל דפן יסורו פי' הוא על הנך לאוי דלעיל דאל"ה להוי ד' לאוין. ומיהו לר"ד בר"י דיליף מרק קשה דלהוי ד' לאוין. ואפשר דאה"נ דלדידי' ד' לאוין איכא:
בגמ' המשמר תורתו נשמתו משתמרת וכל שאינו משמר את התורה כו'. נקט ברישא תורתו הואיל ומשמרה נקראת תורתו כמ"ש חז"ל בפסוק ובתורתו יהגה. וכשאינו משמרה אינה נקראת תורתו:
בגמ' תנא דבי ר' ישמעאל משל כו'. לכאורה אין הנמשל דומה למשל דהצפור באמת אינו שוה רק איסר. אבל התורה חמודה גנוזה. אבל הכוונה דכמו דצוה לו המלך לשמור הצפור והזהירו. שאינו מקפיד על איבוד הצפור רק על שאינו שומר מצות המלך. כמו כן בתורה שניתן לאדם הגם דשיחת לו לא והתורה בקדושתה קיימת. רק מצד שהאדם מצווה לשמור התורה בקרבו מתחייב בנפשו על השכחה:
במשנה של שיש נותנין עליו הלחם בכניסתו פירש"י ורע"ב כדי להראות כו' וזה דוחק. גם צ"ע דא"כ כל הנעשה בפנים כמו קטורת יניחנו ג"כ מקודם באולם כדי להעלות בקדש. ונראה יותר דלשון בכניסתו לאו דוקא. והפי' דאחר אפי' בע"ש קודם שנכנס לפנים ובהסתלקתו מן התנור הניחוהו עליו להצטנן עד יום השבת. וע"כ הכי הוא דאל"ה הי' נצרך להיות עוד שלחן להניחם עליו כל ליל שבת וכבר הביא התיו"ט כן בשם הרע"ב בשקלים. מיהו המציאה שמצא התוי"ט אח"כ כן בגמ' דתמיד. א"נ בעיני כי הגמ' שם לא קאי רק אשלחנות של החלבים שהי' של שיש ע"ש. מדפריך נעביד דכסף או דזהב. וזהב לא שייך דצריך להיות מעלין בקודש. רק לא קאי אלחם הפנים כלל. וגם התי' שלא ירתיח אינו מספיק דבלא"ה כל השבוע הי' מונח בפנים על זהב. מיהו המפרש שם הבין כשיטת התיו"ט ולע"ד נראה כמ"ש. וכן פי' הראב"ד שם בתמיד. ועי' בירושלמי שקלים (פ"ו ה"ג) גירסאות שונות]:
במשנה וא' של זהב מבפנים. קצת קשה דהא שלמה עשה עשר שלחנות. ולמ"ד דלחם מונח רק על שלחן דמשה. פי' המשנה דא' של זהב הי' ששימש את הלחם. ואולי זה הי' כוונת הרע"ב שכ' של משה:
במשנה וד' כהנים נכנסין. צ"ע שיהי' כהן א' מסדר כל ששה לחמים ושני בזיכין יצטרכו ב' כהנים. ואולי קבלה הי' בידם כן. ואלו הד' כהנים הי' נראה דהנכנסין הם משמר הנכנס והנוטלין הי' משמר היוצא. ולפ"ז משמר היוצא הי' מקריב הבזיכין וכן מסתבר דזה שייך לשבת שעבר. ומיהו מצאתי בזה חילוקי דיעות דבסוף סוכה איתא דבזיכין הקטירו הנכנסין ומרש"י שם משמע שהם עשו הכל. וביומא (כ"ו:) גבי פייס דתמיד משמע דכל מעשי הבזיכין אל היוצאין וע"ש בתוס' ישנים. והרמב"ם (בפ"ד מתמידין ה"ט) סתם הדברים ולא כ' מי הקטיר הבזיכין ע"ש:
במשנה ר"י אומר אפי' אלו נוטלין כו'. עי' תוי"ט שהקשה דבמגילה סתם התנא כר"י ולמה פסק הרמב"ם כת"ק. ותי' התיו"ט אינו מספיק כיון דהכא מחלוקת ובמגילה סתם הלכה כסתם איברא דגוף הסוגיא במגילה אין מובן לי דמה ראי' מזה הכלל דבר שמצותו ביום כשר כל היום דמרבי סילוק והקטרת בזיכין דהיא כר"י. הלא לת"ק נמי עכ"פ כשר כל היום רק שיהי' הסידור והסילוק ביחד. וגם הרמב"ם ורע"ב פי' שם זה הכלל לאתויי סידור וסילוק בזיכין דכשר כל היום ומה ענין זה לר"י. לכן הקרוב בעיני דהם לא גרסו כלל בגמ' וכר' יוסי. רק לאתויי סילוק וסידור בזיכין כנ"ל:
במשנה חל יו"כ להיות בשבת החלות מתחלקות לערב פי' דאסור לחלקם מבע"י. ואפשר משום דילמא אתי למיכל מיני' [וכן הוא בירושלמי פסחים (פ"ד ה' ד') ועי' במג"א (סי' תרי"ב) ובדגמ"ר שם] או משום דהוי טירחא של צורך חול ואסור בשבת ויו"כ:
בגמ' מדבריו של ר"י נלמוד אפי' לא שנה אדם רק פרק א' שחרית ופרק א' ערבית קיים לא ימוש. לכאורה מה דמיון לא ימוש לתמיד. דלא ימוש אפי' שעה א' במשמע כמו לא ימיש עמוד הענן יומם דהוא שעה א' של בה"ש ונראה דעיקר כוונת הגמ' על סיפא דקרא והגית בו יומם ולילה. דלא ימוש ודאי לאו דוקא דלא נתנה תורה למלאכי השרת וא"א שלא יתבטל רגע א'. רק והגית בו יומם ולילה ע"ז מדמה הגמ' לתמיד דהכא:
והא דאר"י בשם רשב"י כו'. נראה דהיא מימרא בפ"ע דלא תלי' בדר' יוסי רק אפי' לת"ק. דהכא בלחה"פ תמיד כתיב. אבל לא ימוש לכ"ע יוצא בק"ש שחרית וערבית. ולהכי לא קאמר הגמ' איתמר נמי. ולהכי נמי פלפלו ר"י ורבא אי רשאי לאמרו לפני ע"ה דלר' אמי בלא"ה לדידן דלא קיימ"ל כר' יוסי אין הלכה כך. רק דר"י משמי' דרשב"י אפ' לת"ק אתי כנ"ל:
בגמ' ורבא אמר מצוה לאמרו בפני ע"ה. נראה הפי' כדי שלא יחשוב הע"ה כיון דיומם ולילה א"א לו ללמוד יתיאש לגמרי מן התורה לכן מצוה להודיעו דאפי' בפרק א' הוא בכלל לא ימוש:
בגמ' מה ללמוד חכמת יונית. צ"ע אי אין צורך בזו החכמה תיפוק לי' דאסור מטעם ודברת בם ולא בדברים אחרים כדאמרינן ביומא (י"ט:) השח שיחת חולין עובר בעשה ול"ת ואי אית בי' צורך א"כ הלא יפה ת"ת עם ד"א תנן. ור"י עצמו ס"ל בברכות (ל"ה:) גבי ואספת דגנך הנהג בהם מנהג דרך ארץ. ואפשר דהקפידה בחכמת יונית שהוא עיון והוי בכלל ולא יסורו מלבבך שהעיון בדברים אחרים מבטל והגית בו יומם ולילה שעיקר הגיון בעיון ומחשבת הלב:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
תנא דבי רבי ישמעאל משל לאדם שמסר צפור דרור לעבדו וכו'. מכאן קשה עמ"ש גדול דורנו הרב דברי אמת בדרשותיו דף כ"ג כמו שכתבתי אני עני באורך על דבריו בפי' אבות אשר בסוף שם הגדולים ח"א דפוס חדש דף קכ"א ע"ב:
אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק אפילו לא קרא אדם אלא ק"ש וכו'. הכי גריס בשאלתות דרב אחאי פרשת ואתחנן ובהכי ל"ק מה שהקשה הרב עיון יעקב ז"ל הכא דסותר מ"ש רבי שמעון ן' יוחאי גופיה בברכות דף ל"ה ולפי גירסת השאלתות תרי הוו וכבר כתבתי כן בפתח עינים ושם רמזתי מ"ש בענין זה בברכי יוסף בס"ד:
אמר ר' יוחנן משום ר' שמעון ן' יוחאי אפילו לא קרא אלא ק"ש שחרית וכו' שאל בן דמה בן אחותו של ר' ישמעאל וכו'. מקשים דמחלפא שיטתיהו דר"ש בן יוחאי ור' ישמעאל ממ"ש פרק כיצד מברכין (ברכות דף ל"ה) ובעניותי כתבתי בזה וכל אשר יגע בדברי הרמב"ם והרב לח"מ ומהרח"א והרי הוא בספרי הקטן ברכי יוסף י"ד סימן רמ"ו. והלא מראש כתבתי שם דלפי מאן דגריס הכא רבי יוחנן בשם ר"ש בן יהוצדק ניחא [אמנם בתקוני הזהר הקדוש אמרו דרשב"י קאמר אפילו לא קרא אלא ק"ש וכו' ע"ש (דף ס' ודף קמ"ה) וא"כ נסחתנו בש"ס אמיתית דקאמר משם ר"ש ן' יוחאי]. ובשאלתות דרב אחאי פרשת ואתחנן גריס הכי במימרא הלזו אמר ר' יוחנן בשם ר"ש בן יהוצדק אפילו לא קרא אלא ק"ש שחרית וכו' ע"ש וכמ"ש בקונטרס זה לעיל שם פרק כיצד מברכין:
(צט ב משנה) שנים בידם שני סדרים.—נראה דכשמכניסין את הסדרים בפנים היו מכניסים אותם כשהם מונחים בדפוס (עי' לעיל צד א תוס' ד"ה וכשהוא), דאם לא כן א"א לכהן אחד לשאת בידיו סדר של שש חלות - הגבוהות שתי אמות לר"מ ושתים ומחצה לר' יהודה (עי' לעיל צז א) וארכן ורחבן חמשה או ששה טפחים - באופן שלא יהיה נפרס מן הלחם אפי' משהו, שהרי אם נפרס מקצת מלחם אחת היו נפסלות כולן, כדתני בספרא פ' אמור [סוף פרק י"ח]: "היא שאם נפרסה אחת מהן כולן פסולות", וא"א לאפות אחרות, שאין אפייתן דוחה שבת (כדתנן לעיל צו ב ולקמן ק ע"ב). ואפשר שאף כשמסלקים את הסדרים מניחים אותם בדפוס ונוטלים אותם בו להניחם על השלחן שבאולם, ועי' בתוספתא ספי"א.
(שם) המכניסין עומדים בצפון וכו'.—עי' מ"ש בסוכה (נו ב).
(צט ב) וסידר את החדשה ערבית אין בכך כלום.—מלשון "ערבית" משמע ערב ממש דהיינו בלילה, ואין צריך שימסור יום ללילה, אבל צריך שימסור לילה ליום. וזהו שאמר ר' יוסי "שלא ילין שלחן בלא לחם". אבל במגלה (כא א) מבואר, דסדור בזיכין לר' יוסי אינו אלא ביום דוקא. ולפ"ז צ"ל דלשון "ערבית" דא"ר יוסי לאו דוקא, אלא שהמכוון הוא בין הערבים. וכ"ה הנוסח בתוספתא פי"א הי"ב: "והכניסו את החדשה בין הערבים אפי' בשאר ימות השנה מוציאין אותו חוץ לעזרה אין בכך כלום". והיינו שצריך שימסור יום ללילה ולילה ליום. ויש בזה מחלוקת בירושלמי ריש יומא (ע"ש).
(צט סע"ב) שאל בן דמה בן אחותו של ר' ישמעאל את ר' ישמעאל וכו'.—בס' לקח טוב (המכונה פסיקתא זוטרתי) פ' תרומה (כה ל) הנוסח, דשאל את ר' יהושע. ויש סמך לגירסא זו מתוספתא ע"ז פ"א וירוש' פיאה פ"א ה"א וסוטה ספ"ט, שבכולם איתא דר' יהושע נשאל כן והשיב כתשובה זו.
תוס׳ ד"ה אחד של כסף כו' של כסף היו כו' כצ"ל:
בא"ד לא כדין תני זה כו' כצ"ל:
בא"ד המטבחיים ולא אשולחן דבמערבו של כבש שהי' מיוחד כו' כצ״ל. פי׳ דשולחן שני של כסף שהי׳ במערבו של כבש הי' מיוחד לכלי שרת:
בא״ד ואין לדחות דרוצה לומר כו'. פירוש אין לדחות דברייתא דשקלים לא פליגי אתמיד והא דתני של כסף הי׳ קאי על שולחן דבמערבו של כבש וע"ז קאמר ר״ש ב"י לית כאן של כסף מפני שהוא מרתיח לאיברים והכי קאמר לא כדין תני' דכי היכא דאיכא נס אלחם כו' אבל אשולחן דאולם כ"ע מודי דשל כסף הי' מ״ה כתבו דא"כ ה"ל לאתוי׳ לא כהדין תני' לא הסריח בשר כו':
בא"ד של שיש ובתמיד בברייתא ד"ה של כסף פי׳ שם בקונטרס דהאי דקרי כו׳ כצ״ל:
בא"ד אכולהו פריך כו'. פירוש אשולחנות דבית המטבחיים ואשולחן דבמערבו של כבש אבל של אולם של כסף הי׳ ומ״ו הב"ז האריך בדיבור זה ודבריו קשה להולמן:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
גמ' רב נחמן בר יצחק אמר בג' לאוין וכו' קשה אמאי לא חשיב ארבעה לאוין כיון דחשיב השמר ושמור ה״ל למיחשב נמי פן ב״פ פן תשכח ופן יסורו וי״ל בדוח׳ דסבר דפן יסורו לא אתי לאזהורי אלא דאתא לפרושי באיזה אמרתי דעובר בג' לאוין במי שמסירם מלבו וה״ק קרא ופן ר״ל באיזה אמרתי שעובר בפן ר״ל לאו במי שיסורו מלבו וק"ל:
שם א"ר יוחנן משום רשב"י אפי׳ לא קרא אדם וכו' תימא דהכא סבר רשב"י דאין מקרא כפשוטו ובפ' כיצד מברכין סבר דברים ככתבן דאיתא התם ת״ר ואספת דגנך מה ת"ל לפי שנאמר לא ימוש ספר וגו׳ יכול דברים ככתבן ת"ל ואספת דגנך נהוג בהן מנהג דרך ארץ דברי ר׳ ישמעאל רשב״י אומר אפשר אדם חורש בשעת חרישה וכו׳ תורה מה תהא עליה אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום וכו׳ בשלמא ר׳ ישמעאל אר׳ ישמעאל ל״ק דלא קאמר דאין דברים ככתבן אלא לגבי מנהג ד״א כגון חרישה וזריעה וכו׳ משום דגלי קרא ואספת דגנך וגו׳ אבל הכא לגבי חכמת יונית ס״ל דדברים ככתבן אבל רשב"י ארשב״י קשיא ואפשר דרשב״י איירי הכא בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום שאין מתקיים בהן ועמדו זרים ורעו צאנכם ואז מלאכתן נעשית ע"י עצמן וקאמר רשב״י שבזמן ההוא שישראל טרודים במזונותיהם יוצאים חובת לא ימוש ע"י קריאת שמע שחרית וערבית אבל בזמן שעושין רצונו של מקום לא סגי בהכי כיון ~שמלכתן~{חק נתן: שמלאכתן} נעשית ע״י אחרים ואז דברים ככתבן ודו״ק:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
הגהות
גמרא שביטולה של תורה כו׳.
שני שולחנות כו׳ (גם זה במיימוני שם) ועיין בתוס׳ השייך לכאן בדף צ״ז ע"א:
וארבע כהנים נכנסים כו׳(מיימוני פ״ה מהלכות תמידין ומוספין):
הקטירו הבזיכין כו׳ (שם במיימוני פ״ד):
שעיר של יוה״כ נאכל לערב כו׳ (מיימוני פ״א מהלכות יוה״כ):
רש״י ד"ה אלו מושכין כו׳ השלחן אלו מניחים הס״ד:
ד"ה אף זה כו׳ בלא לחם הס״ד: ואח״כ ד״ה חל יו״כ להיות כו׳ והשאר נמחק:
ד"ה אסור לאומרו כו׳ לתלמוד תורה הס״ד:
ד"ה ל״א סברי כו׳ ש״מ שכר גדול כו׳ הד״א:
ד״ה צא ובדוק כו׳ לעולם הס״ד:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
א דף צט עמוד ב' במשנה והחלות מתחלקות לכהנים, הנה בדבר חלוקת החלות לפי ההתייחסות הכהן גדול בעבודתו בכל הקרבנות וגם בהחלוקה מבואר בפר"ק דיומא דף י"ז, ת"ר כיצד מקריב חלק בראש אומר עולה זו אני מקריב וכו', ויש לעיין אם יש לו זכות לכהן גדול גם בקרבן של כהן עצמו, ומקום הספק לזה, אם אמרינן דהתורה העדיפה כחו של כהן גדול לגבי המשמרת, אבל לא העדיפה תורה כחו יותר מבעלי המשמר, והנה בקרבן של כהן עצמו מצינו שמדחה את בעלי המשמר כדתניא ב"ק ק"ט מניין לכהן שבא ומקריב בכל עת ובכל שעה שירצה ת"ל ובא בכל אות נפשו ושרת יעוי"ש, הרי חזינן דכהן בקרבן של עצמו מקריב גם במשמר שאינו שלו, וא"כ עדיפא כחו מבעלי משמר א"כ יש לומר דעדיפא כחו מכהן גדול ג"כ או דלמא שכח כהן גדול עדיפא גם להדחות כהן מקרבן של עצמו, והנה בגבו"א מחליט שכח כהן גדול עדיפא אפילו להדחות כהן מקרבן של עצמו, אבל לדעתנו נראה דכיון דכהן בקרבן של עצמו בודאי דהוי בעלים על זכות ההקרבה, ובכהנים בודאי הוי כהן המקריב שלוחו של כהן הבעלים דכיון דהוא מצי עביד הוי בר שליחות, וכן מבואר להדיא ב"ק ק"י דאיתא שם עבודה דכי עביד ע"י הדחק שליח נמי מצי משוי יעוי"ש, וכיון שכן בודאי דהכהן יש לו לעכב הקרבן שלא להקריבו בלעדי שליחותו, ובדבר שבעינן שליחותו של בעלים, בזה לא מצינו שנתנה התורה יתרון כח לכהן גדול, ומה שהביא ראי' דמצינו כח כהן גדול גם ברגלים שכל המשמרות שוות בו ואין כח משמר הקבוע יפה בו, ומכל זה כהן גדול יפה כחו, ומזה מוכח דכהן גדול יפה כחו גם נגד משמר הקבוע, אינו דמיון דהתם בקרבנות ציבור שאני, משא"כ בקרבן של עצמו שאינו שייך לציבור פשיטא שהכהן בעצמו הוא הבעלים של הקרבן, ואין לכהן גדול זכות בהקרבתו, וצריך עיון.
ב שם ביומא אתאן לרבנן דאמרי לא שקיל פלגא, וכתבו התוסי''ש וז"ל ומחצה לאהרן ומחצה לבניו לאו דוקא שיטול כנגד כולם אלא קרוב למחצה עכ"ל, ורצונם בזה דמנא להו לרבנן לומר דנוטל קרוב למחצה, ואם בשביל ליפות כחו של כהן גדול סגי ברביע או שליש, ולזה כתבו דבאמת כך דרשו חכמים את הקרא כמו שדרש רבי דמדכתיב והיתה לאהרן ולבניו, ופרט לאהרן להדיא דהכוונה בהכרח לדרוש שהכוונה מחצה לזה ומחצה לזה. ורק בזה פליגי דרבי סבר דכוונת התורה דוקא לחלקים שוים מחצה לזה ומחצה לזה, ורבנן סברי דכוונת התורה קרוב למחצה, וכפי שישערו חכמים, זהו ביאור דבריהם בזה, ובגבו"א מצאתי מפרש דרבנן גם כן סברי כרבי מחצה לזה ומחצה לזה, ורק מפני כבודו של כהן גדול אינו נוטל מחצה, וכסברת התוס' ד"ה ומודו רבנן, יעוי"ש, הנה לפי מה שביארנו מבואר בתוסי"ש דלא כדבריו, וגם הריטב"א כתב דרבנן לא סברי כרבי וכתב דרבנן סברי ליפות כחו של כהן גדול בבציר מפלגא גמרא גמירי להו, ולא ממשמעותי' דקרא, יעוי"ש, ודעת התוסי"ש דזהו פשוטו של קרא ממש לפי דרשתם, וכמו שכתבנו.
ג שם י"ח ומאי ארבע או חמש לרבנן דאמרי נכנס נוטל שש והיוצא נוטל שש, ושכר הגפת דלתות לא שקיל משתים עשרה בעי מיפלג בציר חדא מפלגא חמש שקיל, ולר' יהודה דאמר נכנס נוטל שבע שתים בשכר הגפת דלתות וכו' מעשר בעי מיפלג בציר חדא מפלגא ושקיל ארבע, ויש לעיין לר' יהודה אמאי לא פלגינן מאחד עשר, והא ע"כ בשכר הגפת דלתות אינו מגיע אלא חדא דהרי ע"כ ששה היה נוטל בלאו הכי כי כן הוא החלוקה דלחצאין, ורק נוטלין חלה אחת מן המשמר היוצא ונותנין למשמר הנכנס עבור שכר הגפת דלתות, וא"כ החלוקה צריכה להיות מאחד עשר חלות, דהיינו מחמשה של היוצאין, ומהששה של הנכנסין, ואעפ"י שאין לחלק החלה האחד עשר משום דאין נותנין פרוסה לכה"ג, אמנם פרוסה זו יוותר הכה"ג ויחלקו המשמרות השנים את האחד עשר ביניהם, והכה"ג יקיים בזה החלה הא דדינו לישקל בציר מפלגא, וממילא נשארו עשר חלות, ויטול כה"ג חמש, והיא קושיא עצומה, ומצאתי בגבו"א עמד בזה יעוי"ש, ודבריו לא יספיקו לתרץ מניין להש"ס לדייק מהמשנה דשתים היה עבור שכר הגפת דלתות, דלמא רק אחת עבור הגפה.
ד והנה בריטב"א מצאתי כתב וז"ל ושכר הגפת דלתות פירש ולא חשיבי ממנין החלוקה כלל וכאילו אין באין לחלוקה אלא עשר חלות בלבד עכ"ל, וכנראה שהוקשה לריטב"א גם כן בזה ופירש שהשתי חלות הוא עבור השכר הגפה, אבל עדיין אינו מובן איזה היכר יש שהשתים הוא בשכר הגפה, כיון שעכ"פ ששה מגיע לו בלאו הכי, ושכר הגפה אין לו אלא אחת, וצריך עיון.
ה והנה במשמר המתעכב פירש"י כגון כשחל יו"ט ראשון בשבת שהיו יכולין לבוא באחד בשבת והם קדמו ובאו בער"ש, או שחל יו"ט אחרון להיות בחמישי שהיו יכולין לילך מער"ש ונתעכבו שם בשבת אין נוטלין אלא שתי חלות, (ואין דינם כשבת שבתוך הרגל שכולן שוין מפני שהיו יכולין לילך מכאן, או שלא להקדים ביאתן), ומשמר הקבוע נוטל עשר ומחלקין ביניהם, ולר"י שתים בשכר הגפה, ומחלקין ביניהם שמנה, והנה הרמב"ם בפירושו להמשנה בסוכה מפרש כשחל יום ראשון בשני בשבת, ואין להמשמר הנכנס בשבת שקודם יו"ט אלא יום אחד בלבד, ויבוא החג וישתתפו כולם בעבודה, או שיחול יו"ט אחרון יום ה' ואין להמשמר הזה אלא יום אחד, ובאופן זה כך הוא הסדר דכשחל יום טוב ראשון בשני בשבת, אז נוטל המשמר היוצא עשר חלות, והמשמר הנכנס מפני שמתעצלין לבוא ליום אחד בלבד, להכי אין מגיע להם אלא שתים, וכן אם חל יו"ט האחרון של חג ביום ה' שאז אין להמשמר הקבוע אלא יום אחד אז המשמר היוצא נוטל שתים, והנכנס נוטל עשר, כן מבואר בכס"מ פר"ד דתו"מ הי"ג יעוי"ש, ולפי פירוש הרמב"ם ע"כ לר' יהודה דסבר דשתים ניתנין להמשמר הנכנס עבור הגפת דלתות הכא באופן שחל יו"ט ראשון בשני בשבת שאז בשבת הקודם יו"ט מגיע להמשמר הנכנס שתי חלות ולא יותר, ולר' יהודה כשנותנין לו עוד שתי חלות עבור הגפה, הרי להדיא ניכר שכרם, שכר הגפה כיון שאין כאן תורת חלוקה כלל, וכיון שלפעמים היה ניכר להדיא שהוא שכר הגפת דלתות, להכי נקבע בקביעות שתי חלות עבור שכר הגפה, ולא נכנסו בכלל החלוקה, ולהכי אתי שפיר הכא דהכהן גדול לא שקיל בחלוקה מהשתים האלו כלל, ואפשר שזהו כוונת הריטב"א, וא"כ יש כאן יסוד גדול להרמב"ם ז"ל דלכל המפרשים תקשה מניין שהשכר היה שתי חלות הלא לפי חשבון היה השכר חלה אחת, ולפירוש הרמב"ם מבואר להדיא כי שתי חלות היה שכר הגפה.
ו שם, הא דאיכא משמר מתעכב והא דליכא משמר המתעכב, והנה לפירוש רש"י אתי שפיר משום דלפעמים לא היו מתעכבין המשמרות עד לאחר שבת, וא"כ פעמים פעמים יש, אבל לפירוש הרמב"ם מה שייך הא דאיכא משמר המתעכב הא ע"כ יש אימתי שחל יום טוב בשני בשבת ומשמר המתעכב הוא משמר הקבוע, וע"כ הכי פירושא דש"ס הא דאיכא המשמר המתעכב היינו כשחל יו"ט באופן הזה כדלעיל, והא דליכא היינו בשאר שבתות השנה, וכן פירש הלח"מ שם ברמב"ם פר"ד מתו"מ.
ז והנה נשמע מדברי הרמב"ם דמשמר הנכנס מתעצלים לבוא ביום המוגבל שהוא יום השבת כשחל יו"ט בשני בשבת מטעם דלא הוי אלא יום אחד העבודה המוטלת עליהם, וכן כשחל יו"ט בחמישי בשבת שאין להם אלא עבודת יום אחד שהוא יום ששי בשבת, ומתעצלין לבוא כל המשמר בשביל יום אחד, וממילא הוי המשמר היוצא מועטים, ומדבריו מוכח דאפילו כשחל יו"ט של עצרת שהוא רק יום אחד גם כן הוי הכי, וזה תמוה דהלא כיון שהיו"ט הוי בס"ה יום אחד, וממילא עבודת כל השבוע עליהם מוטל, וא"כ היאך מתעצלים לבוא לעבודה עבור ששה ימים ימי עבודה המוטלת עליהם, עוד תמוה דביו"ט של עצרת שהוא רק יום אחד, א"כ מה זה ההבדל אם חל בשני בשבת או בחמישי, הלא גם אם יחול באחד מימי השבוע עכ"פ יש יום אחד בשבוע שאין עבודה מוטלת עליהם, ומה לי אם יום השני, או החמישי, או יום אחר, וכל זה צריך ביאור.
ח וביותר תוגדל התמיה בזה דהלא גם ביו"ט עצמו כל העבודות של היום לבד מקרבנות הרגל מוטל על המשמר כמבואר במשנה בסוכה נ"ה ע"ב וכן פסק שם הרמב"ם בפיה"מ וגם בפר"ד מכלי המקדש פסק כן להדיא וגם נדרים ונדבות עליהם מוטל יעוי"ש, וא"כ התמיה רבתי על הרמב"ם וכבר הקשה בזה הגאון החכם צבי סי' קס"ו יעוי"ש, והיא תמיה עצומה.
ט אמנם מכח רב התמיה, נראה לומר בכוונת הרמב"ם כך, דהתעצלות המשמרות בא משום שכיון שרק יום אחד לפני יו"ט כשחל יו"ט בשני בשבת, ואז כבר הרבה מן המשמרות כבר בא בעזרה, וכמו שכן היה בהכרח המציאות כמו שפירש"י משמר המתעכב, וכיון שיש הרבה מן המשמרות ממילא בני המשמר הקבוע מתעצלים בחשבם שכעת הרבה יש מן המשמרות ודוחקים עצמם לעבודה, ובלעדם תהיה ההקרבה כהוגן, ולכן כשרק יום אחד מפסיק בין שבת להרגל, שאז כבר באו הרבה מהמשמרות, להכי בני המשמר הקבוע מתעצלים, אמנם כשיש שני ימים בין שבת לרגל אז יראים בני המשמר פן יתעכבו הקרבנות בהתעצלותם, מפני כי בני המשמרות הבאין לרגל עדיין לא באו שני ימים קודם הרגל, וחובה מוטל על המשמר הקבוע, ולכן יבואו כולם, וכן בשחל יום טוב בחמישי בשבת חושבים בני המשמר כי מפני שעדיין מתעכבים בני המשמרות מהרגלים שלא הלכו עדיין לביתם, והמה דוחקים לעבודה, וא"כ ע"כ לא יתבטלו הקרבנות אף רגע, לכן מתעצלים בני המשמר בחשבם כי בלעדם יוקרב הקרבן במועדו, אבל כשחל יו"ט ברביעי בשבת אז יש לחוש כי ביום הששי כבר הלכו כל המשמרות כי לא יתעכבו שני ימים או שלשה, וממילא יראים בני המשמר הקבוע להתעצל ולהתעכב ובאים כולם בשבת, וגם בזמן הקבוע לעבודה, ואם נפרש כן בכוונת הרמב"ם אף שאין זה נכלל בלשונו היטב, אמנם אם נאמר כן בכוונתו מיושב הכל, כי אין כוונת הרמב"ם שמתעצלים מפני שאין להם עבודה, רק כוונתו כי מפני ריבוי בני המשמרות הממהרים לבוא לעבודתם עבודת הרגל, להכי גם בערב הרגל דוחקים את עצמן לעבודה היינו שרוצים שיכבדו להם, ומטעם זה מתעצלים בני המשמר הקבוע לבוא בשבת, אבל ברגל ע"כ באים כשארי בני משמר, ורק ביום השבת לא באו, ולא קשה הכא קושיות הח"צ כלל דהרי ע"כ גם הרמב"ם סבר שיבאו ברגל, ורק ביום השבת לא באו.
י ובעיקר שיטת הרמב"ם דסבר דהמשמר שזמנו בשבת שהרגל חל בשני או בחמישי אין מגיע להם אלא שתי חלות, אם הוא מטעם קנס, או דלמא מפני שהמה מועטים ודי להם בשתי חלות לפי ערך הכהנים, אמנם מסוגיא דידן שמבואר שאין לכה"ג חלקו בהשני חלות האלו, יש להוכיח שמצד קנס נטלו מהם חלקם, ולהכי אין לכה"ג עסק עמהם כיון שהשתי חלות האלו אין זה חלקם המגיע להם, וגם מפני שאין זה כבודו של כה"ג ליטול חלק עם הנוטלים האלו שאין נוטלים חלקם הראוי ובני קנסא נינהו, אבל אם אמרינן דהשתי חלות הוא החלק הראוי להם, א"כ אמאי אינו נוטל הכה"ג חלקו מהם, ומה שכתב הלח"מ מפני שאין להם אלא שנים יעוי"ש, דחוק דהלא אם זה חלקם המגיע בודאי אין סברא שיוגרע בשביל זה חלקו, הלא גם משתי חלות של עצרת נוטל חלה אחת, ומוכח מזה כי מפני עצלותם נטלו מהם חלקם, וזהו כעין קנסא, ואין לכה"ג עסק עמהם, וגם מזה ראיה להרמב"ם דלהראשונים דסברי כרש"י תקשה מדוע מפסיד כה"ג בדאיכא משמר המתעכב מדוע יגרע משבת שבתוך הרגל דכהן גדול נוטל חלק מכולן, וכבר עמד בזה בגבו"א יעוי"ש, ולהרמב"ם ניחא כמו שנתבאר.
יא והנה הלח"מ כתב שם לדעת הרמב"ם דכשחל עצרת ביום ה' דאז נוטל המשמר הנכנס בשבת שלפני עצרת רק שתי חלות יעוי"ש, ודבריו תמוהין כי ע"כ רק באופן שרק יום אחד מפסיק בין שבת לרגל אז הדין דמשמר הנכנס אינו נוטל רק שתים, אבל בשיש עוד יום דהיינו שני ימים בין שבת לרגל שאז משמר הנכנס נוטל חלקו בשלימות, והוי הדין להיפך דכשחל עצרת ביום ה' בשבת שאז משמר היוצא אינו נוטל רק שתי חלות מפני עצלותן לבוא ליום אחד שהוא יום הששי, ומצאתי גם בספר חזון איש סי' כ"א השיג בזה על הלח"מ.
יב כתב הרמב"ם פר"ד מתו"מ הי"ד וז"ל כהן גדול לעולם נוטל מכל משמר חצי החלות שזכה בהן שנאמר והיתה לאהרן ולבניו מחצה לאהרן ומחצה לבניו, ואין כהן גדול נוטל פרס שאין זה כבודו, עכ"ל, והקשה הלח"מ הא מבואר בש"ס דדין זה דאין כה"ג נוטל פרס, זה הוי דוקא לשנויא דאביי דמשני הברייתא רישא ומציעתא רבנן, ומודו רבנן בפרוסה דלאו אורח ארעא למיתבי' לכה"ג, ורבא מוקי כל הברייתא כולה כרבי, וא"כ לפי"ז לרבא אין כאן הוכחה להאי דינא דלאו אורח ארעא למיתבי' פרוסה לכה"ג וידוע דאביי ורבא הלכתא כרבא, וא"כ מנין לרבינו לפסוק דאין דינו של כהן גדול בפרוסה עכת"ד יעוי"ש, ולדעתי תמוה הרבה, דהלא להרמב"ם לשיטתו לא יצוייר כלל שיזכה כה"ג בחלקו בפרוסה, דהנה בש"ס חידש אביי דאעפ"י שמגיע לכה"ג פחות משלימה דהיינו פחות מחלה שלימה מחלות דשתי הלחם, מ"מ מפני שאין כבודו של כהן גדול בפרוסה, להכי נותנין אותו שלימה, ולהרמב"ם שפוסק כרבי דתמיד נוטל כהן גדול מחצה א"כ לא יגיע לו לעולם בחלקו חלה פרוסה, ובשלמא לשיטת רש"י והראשונים דמפרשי משמר המתעכב זהו בני המשמרות הבאים לרגל ונתעכבו, או שמיהרו לבוא, ומגיע להם שתי חלות שאין להכהן גדול חלק בהן, וממילא נשארו עשר חלות ומגיע לכל משמר ומשמר חמש חלות, וכשיחלוק הכה"ג עמהם דהיינו מכל משמר ומשמר בפני עצמו, ממילא מגיע לו לכה"ג מכל משמר שתים וחצי וזהו שמגיע לו גם פרוסה לחלקו. ואז אם תהיה הדין שאין כהן גדול נוטל פרוסה, ע"כ תהיה החלוקה באופן אחר היינו שהכהן גדול יטול חלקו מראש, דהיינו קודם שיטלו המשמרות חלקם ופליג כהן גדול מתרווייהו, וכן כתב הריטב"א שכן היתה החלוקה, יעוי"ש, ובאמת מבואר כן לשון הש"ס דידן דנקט מעשר בעי מיפלג ושקיל חמש, והיינו דהכה"ג נוטל כל המגיע לו משני המשמרות מראש, ואח"כ מחלקין בני המשמרות ביניהם את החמש הנשארים, ויחלקו גם חלה אחת לחצאין, אבל לשיטת הרמב"ם לא משכחת להכהן גדול פרוסה, דהרי מפרש משמר המתעכב, שזהו או משמר הנכנס, או משמר היוצא, שנוטל שתי חלות, והעשר נשארו לבני משמר אחד, וא"כ החלוקה לחצאין אין כאן פרוסה, וא"כ לאיזה צורך כתב הרמב"ם הדין של פרוסה.
יג וע"כ דדינו של הרמב"ם הוא באופן אחר, והיינו שהש"ס מיירי בפרוסה המגיע לו לחלקו פרוסה, והרמב"ם ע"כ מיירי באופן אחר היינו שאם נפרסה חלה אחת שלא במתכוון, אז בוררין להכהן גדול השלימין, והיינו שזהו כעין הרמה דתרומה שגם כן הדין שבוררין לתרומה השלימין מפני החשיבות דהשלם כמבואר ברמב"ם פר"ה דתרומות ה"ב וז"ל תורמין בצל קטן שלם אעפ"י שהוא קטן, והיינו מפני חשיבותו ולא מפני שהוא מתקיים כמבואר שם דמיירי אפילו כשהכהן עומד לפניו, וה"נ הוי זה כעין הרמה שמכבדין בני המשמר את הכה"ג ובוררין לו שלימין מפני כבודו, זהו סברת הרמב"ם בזה, ואין זה כלל דינו של אביי שם בסוגיא, וממילא אינו ענין כלל לפלוגתא דאביי ורבא.
יד אמנם מדלא הביא הרמב"ם בדין כה"ג בדאיכא משמר המתעכב אינו נוטל אלא חמש, (דהרי סבר כרבנן דאין נותנין עבור הגפת דלתות, ממילא אית לן לומר דכה"ג נוטל חמש), ומדסתם הרמב"ם משמע דע"כ סבר דכה"ג נוטל תמיד מחצה שלימה, ונוטל גם מבני המשמר המתעכב חלה אחת, וזה מדויק בלשונו, וע"כ מוכח מזה דפסק כאביי, והיינו משום דאסיק הש"ס בקשיא לרבא. וכמו"ש בלח"מ, ולאביי ליכא כלל תנא דסבר דיוגרע זכות כה"ג בדאיכא משמר המתעכב, ועתה שפיר יש לפרש דסבר הרמב"ם דנותנין להם רק ב' חלות מפני כי אין באין אלא מעט, אבל לפי"ז יש לעיין אמאי מפסיד כהן גדול חלקו מהשתים כיון דע"כ השתים הכא כמו שש בעלמא, בשאר ימות השנה, וצריך עיון, ובאמת כתב כן הרמב"ם שם בהלכה י"ג יעוי"ש. והיינו כי לא סבר כרבא, ודוק בזה. אמר ר' יוחנן משום רשב"י אפילו לא קרא אדם אלא ק"ש שחרית וערבית קיים לא ימוש, לכאורה רשב"י סותר דברי עצמו ברכות ל"ה שאמר אפשר אדם חורש בשעת חרישה וכו' תורה מה תהא עלי', אבל יבואר לפי דברי הר"ן נדרים ח' ששתי מצות הן בלמוד התורה, א) ידיעת התורה מקרא דושננתם שיהיו דב"ת מחודדין בפיך, ב) לימוד התורה שמחויב אדם ללמוד תורה אפילו אחרי שיודע כל התורה על בוריה, והנה שם בברכות הכוונה על המצוה דושננתם, אם יעבוד עבודה חומרית תורה מה תהא עליה, אבל הכא מיירי לאחר שלמד תורה הרבה ויודע הלכה על בוריה, ורק בשביל קיום מצוה דלימוד, על זה אמר רשב"י דבק"ש שחרית וערבית קיים מצוה זו.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
שביטולה של תורה. כגון שמבטל תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה זהו יסודה כלומר מקבל שכר כאילו יושב ומייסדה ועוסק בה שנאמר אשר שברת ולא אמר ליה בלשון כעס שמע מינה הסכימה עמו דעת השכינה כשביטל תורה ושיברן כיון דנתכוין לטובה: תקפה. שלא יכול להעמיד גירסתו: רק. מיעוט הוא: נוצרה בארבעים. צורת הולד לארבעים יום במסכת נדה (דף ל.): מתני' על פתח הבית. אצל פתח ההיכל בכניסתו ולא היו מניחים אותו שם אלא להראותו שמעלין בקדש דעכשיו מניחו על של שייש ומיד נושאו בהיכל ומסדרו על של זהב של משה ועל של זהב ביציאתו עד שיוקטרו בזיכין כדקתני לקמן: (מתני') המכניסין עומדין בצפון. דהכי שפיר דאותן מסדרין העבודה יהו בצפון דקדושת צפון חמירא: ופניהם לדרום. וסתמא כמאן דאמר שולחנות מזרח ומערב מונחין ורוחבן צפון ודרום: אלו מושכין. ועד שלא יגביהו הן מן השלחן אלו מניחין: אפילו אלו נוטלין. לעצמן: ואלו מניחין. אחר שסילקו אף זה היה תמיד כדמפרש טעמא בגמ' דאין תמיד אלא שלא ילין שולחן לילה אחד בלא לחם: חל יו''כ להיות בשבת. ואין יכולין לאוכלו היום: החלות מתחלקות לערב. ולא למחר דנפסל בלינה לאחר זמנו שנסתלק: השעיר. של מוסף שהוא חטאת והוא שעיר הנעשה בחוץ ונאכל לכהנים נאכל לערב בלילי שבתות אע''פ שאין יכולין לבשלו בשבת: הבבליים. כהנים אוכלין אותו חי כשחל יום הכפורים בערב שבת: גמ' הישנה. מערכות שעמדו שם בשבת זו: ילין. בלילה: מדבריו של רבי יוסי. דאמר משום דעמד הישן שחרית מעט בשלחן והחדש ערבית מעט קרי ליה תמיד שמע מינה אפי' לא שנה אדם אלא פרק אחד וכו': אסור לאומרו. שלא יאמר בקרית שמע סגי ולא ירגיל בניו לתלמוד תורה: מצוה לאומרו כו'. דסבר משום קרית שמע נוטל שכר גדול כזה כי אז תצליח את דרכיך אם היה עוסק כל היום כ''ש ששכרו גדול ומרגיל את בניו לתלמוד תורה. ל''א סברי הנך רבנן דמצי פטרי נפשייהו בקרית שמע ויתבי כולי יומא וגרסי שמע מינה שכר גדול יש: צא ובדוק כו'. דבר שלא יהא בעולם: ופליגא. הא דר' ישמעאל דאמר חובה ללמוד כל היום: כל כך חביבין כו' לא ימוש. הבטיחו שלא תשתכח תורתו ממנו: לא יהיו עליך חובה. כאדם שיש לו חוב ואומר מתי אפרענו ואיפטר כך לא יאמר אדם אשנה פרק אחד ואיפטר שאי אתה רשאי לפטור עצמך מהן: הסתת אדם אינה אלא לרעה כמו (דברים יג) כי יסיתך אחיך בן אמך וגו': ואף הסיתך. הקב''ה ללמוד תורה כדי לינצל מגיהנם: שפיה צר. ולמה פיה צר שיהא עשנה צבור בתוכה ולא יצא חוץ כדי שידונו רשעים באש ובעשן: העמיק. הרחיב כיון שבא לעומק מיד מרחיב ובגיהנם משתעי דרישיה דקרא כי ערוך מאתמול תפתה:
יכול אפילו מחמת אונסו. משנה היא במסכת אבות (פ''ג מ''ח): אחד של כסף. ברוב ספרים גרסינן של שייש וכן מוכח במסכת שקלים פרק י''ג שופרות (דף ט:) דתנן י''ג שולחנות היו במקדש ח' של שייש בבית המטבחיים ושנים במערבו של כבש אחד של שייש ואחד של כסף ושנים באולם אחד של שייש ואחד של זהב ואמר בגמ' תני של כסף [היו] ר' אחא ור' מיישא ומטו בה משום רב שמואל בר רב יצחק לית כאן של כסף מפני שהוא מרתיח לא כדין תני זה אחד מן הנסים שהיו במקדש שכשם שהיו מניחין אותו חם כך מוציאין אותו חם שנאמר (שמואל א כא) לשום לחם חם ביום הלקחו ריב''ל אמר אין מזכירין מעשה נסים משמע דכולה סוגיא אשולחנות של אולם קיימא דמיוחדים ללחם ולא אשולחנות דבית המטבחיים ובמערבו של כבש דמיוחדים לאברים ומיהו בכל הספרים כתוב שם במשנה ובמסכת תמיד מייתי לה בפרק לא היו כופתים (דף לא:) אחד של כסף ואחד של זהב בשולחנות של אולם ואין לדחות דרוצה לומר דכי היכי דאיכא נס אלחם ה''נ אאברים דאם כן הוה ליה לאיתויי מתני' דמסכת אבות (פ''ה מ''ה) לא הסריח . בשר הקודש מעולם ובקונט' משמע כגירסא במתני' דהכא של שייש ובגמ' בברייתא של כסף ופי' שם בקונטרס בגמרא דהאי דקרי לה בברייתא כסף היא ברייתא דשקלים ופלוגתא דתנאי היא והא דפריך במסכת תמיד (דף לא:) מכדי אין עניות במקום עשירות אמאי עבדי דשייש ניעבדו דכספא ודהבא ומשני ר' שמואל בר רב יצחק מפני שמרתיח אכולהו פריך ור' שמואל בר רב יצחק לטעמיה דחייש להכי במסכת שקלים (דף יא:): מהו ללמוד חכמת יונית. תימה וכי לא היה יודע דגזרו עליה ולעיל פירשתי בריש רבי ישמעאל (דף סד: ד''ה ארור): לא יהו עליך חובה. כאדם שיש לו חוב ואומר מתי אפרענו ואפטר כך לא יאמר אשנה פרק אחד ואפטר שאי אתה רשאי לפטור את עצמך מהן כך פירש בקונטרס עוד יש לפרש לא יהו עליך חובה שלא תעסוק אלא בהן ואי אתה רשאי לפטור עצמך מהן שלא תעסוק בהן כלל אלא יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ אי נמי לא יהו עליך חוב ללמוד כל התורה כדתנן במסכת אבות (פ''ב מט''ז) לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין ליבטל: