דף פח - א
ואת מי אביא תחתיו להשלים שבע מדות של לח?
אלא מדה יתירה של לוג ומחצה היתה שם, שבו היה מודד לחביתי כהן גדול, לוג ומחצה בבוקר, ולוג ומחצה בין הערבים.
אמרו לו חכמים לרבי שמעון:
והרי מידת חצי לוג היתה שם, ואפשר לשער בחצי לוג נוסף על הלוג, ולמה לי מידת לוג ומחצה!? [1] אמר להם, ענה להם רבי שמעון לחכמים:
והרי אף לדבריכם יש לומר: מידת חצי לוג לא יעשה, כי הרי מידת רביעית הלוג היתה שם, ואפשר לשער חצי לוג במידת רביעית!?
אלא זה הכלל היה במקדש:
כלי שמשמש מדה זו, אינו משמש מדה אחרת; ולכך הצרכו למידה נפרדת של לוג ומחצה לחביתי כהן גדול. [2]
בברייתא הובאה מחלוקת בין רבי מאיר לרבי יהודה בצורת פירוט שבע מידות הלח שהיו במקדש, רבי מאיר פורטם מלמעלה למטה, היינו מן המידה הגדולה לקטנה, ואילו רבי יהודה פורטם מלמטה למעלה; ושואלת הגמרא:
מאי איכא נפקא מינה בין רבי מאיר הפורטם מלמעלה למטה, לרבי יהודה הפורטם מלמטה למעלה?
אמר פירש רבי יוחנן: בירוצי מידות [מה שנגדש על הכלי כשממלאים אותו ביותר, ומיד נשפך לצדדין] [3] אם נתקדשו איכא בינייהו:
למאן דאמר, רבי יהודה הפורטם ממטה למעלה, קסבר: אף בירוצי המידות נתקדשו, ורביעית יהיב ליה רחמנא למשה, ואמר ליה למשה: שער בה את שאר המידות, ונמצא דקא עיילי להו בירוצין [נכנסו אף הבירוצין].
כלומר, כשאמר הקב"ה למשה לעשות את המידות האלו, כך אמר לו: עשה מידת רביעית, ושפוך שתי פעמים את תכולתה לכלי שיחזיק אותן, והרי לך מידת חצי לוג; ושפוך שתי פעמים את תכולת מידת חצי הלוג לכלי גדול, והרי לך מידת לוג, וכן הלאה; נמצא שהמידה הגדולה כוללת בתוכה אף את הבירוצין, כי השופך מכלי קטן לגדול, אף בירוציה נשפכים לתוכה, ולמדנו שאף בירוצי המידות נתקדשו.
למאן דאמר, רבי מאיר הפורטם ממעלה למטה, קסבר: בירוצי מידות לא נתקדשו, והין יהיב ליה רחמנא למשה, ואמר ליה למשה שער בה את שאר המידות דקא נפקי בירוצין [יצאו הבירוצין ונשפכו לארץ].
כלומר, כך אמר לו הקב"ה למשה: עשה לך מידת הין, ושפוך את תכולתה לשני כלים, והרי לך מידת חצי הין, וכן הלאה, ודרך השופך מכלי גדול לכלי קטן שהבירוצין אינן נשפכין אלא לארץ, [4] ולמדנו שאין המידות מקדשות את הבירוצין.
אביי אמר לפרש אף הוא, שהמפרט מלמעלה למטה סובר שאמר לו הקב"ה למשה לשער ממידת ההין את שאר המידות, ולדעת המפרט ממטה למעלה, מרביעית היו משערים את שאר המידות, ומיהו:
דכולי עלמא בירוצי המדות איכא למימר נתקדשו ואיכא למימר לא נתקדשו, והכא במלאים קא מיפלגי, במה שאמרה תורה ["קערת כסף אחת שלשים ומאה משקלה מזרק אחד כסף שבעים שקל בשקל הקודש שניהם מלאים סולת", ומהם למדנו לכל המדות שיהיו מלאים, [5] אך נחלקו: אם הקפידה תורה רק שלא תחסר המדה אבל יכול להותיר או לא.
מאן דאמר מלמעלה למטה, קא סבר "מלאים" בא ללמד שלא יחסר את המידה ושלא יותיר על המידה.
ומאן דאמר ממטה למעלה, סובר "מלאים" לא בא למעט אלא שלא יחסר -
אבל אם יותיר עדיין "מלאים" קרינא ביה; כי היות ומן המידה הקטנה הוא משער את הגדולה, בהכרח שיהיו המידות הקטנות יתירות במשהו באופן יחסי למידה הגדולה, הרי שאם מותיר, לית לן בה. [6]
אמר מר בברייתא:
רבי שמעון אומר: לא היה שם הין, וכי מה היה הין משמש:
ומקשינן: הרי שפיר קאמר להו [הקה להם] רבי שמעון לרבנן!?
ומפרשת הגמרא: ורבנן סברי: הוה הין שמן דעבד משה לשמן המשחה, דכתיב [שמות ל כג]: "ואתה קח לך בשמים ראש... ושמן זית הין", ולזה הצרכו למידת הין; ויסוד מחלוקתם הוא:
מר - רבי שמעון - סבר: כיון דלדורות לא הוה צריך, שהרי לא עשו אלא פעם אחת שמן המשחה, לפי שעה הוא דעבדיה למידת הין, ואיגנז אותה מידה.
ואידך, חכמים סוברים: כיון דהוה הוה. [7]
אמר מר בברייתא בדברי רבי שמעון שחיסר את מידת ההין:
ואת מי אביא תחתיו, אלא מידה יתירה של לוג ומחצה היתה שם... :
ומקשינן: וכי לא סגיא דלא מעייל [וכי מוכרח הוא להביא מידה אחרת במקום המידה של חכמים], עד שמוכרח הוא מכח זה לומר שהיתה שם מידה נוספת של לוג ומחצה!?
ומשנינן: הרי זה כעין מה דאמר רבינא בענין אחר: גמירי מהלכה למשה מסיני: שתי סמיכות בציבור. [8]
הכא נמי גמירי מהלכה למשה מסיני, דשבע מדות של לח היו במקדש, ואם אין הין מכלל השבע, בהכרח שהיתה שם מידה אחרת להשלים המנין.
שנינו במשנה: רבי אלעזר ברבי צדוק אומר: שנתות היו בהין, עד כאן לפר ועד כאן לאיל... :
ומקשינן: וכי לית ליה לרבי אלעזר בר צדוק, שהיו שבע מדות במקדש!?
ומשנינן: אכן לית ליה.
ואיבעית אימא: מאי "שבע מדות היו במקדש" שקיבלו חז"ל, היינו: שבע מדידות שנעשו בכלי מידה אחת. [9]
מתניתין:
משנתנו ממשיכה לפרש את מידות הלח:
מידת רביעית מה היתה משמשת:
כדי למדוד בה רביעית מים למים חיים של טהרת המצורע, כדכתיב [ויקרא יד כה]: ושחט את הצפור האחת אל כלי חרש על מים חיים", ורביעית שמן ללחמי נזיר.
חצי לוג מה היה משמש:
כדי למדוד בה חצי לוג מים לסוטה כדי להשקותה, כדכתיב [במדבר ה יז]: "ולקח הכהן מים קדושים בכלי חרש", וחצי לוג שמן ללחמי תודה.
ובמידת לוג היה מודד לכל המנחות, ואפילו מנחה של ששים עשרון [10] - שהיא זקוקה לוג לכל עשרון - נותן להששים במידת לוג, ולא היה משתמש במידה גדולה. [11]
רבי אליעזר בן יעקב אומר:
אפילו מנחה של ששים עשרון אין לה אלא לוגה, בלוג אחד בלבד היה בולל את כל ששים העשרונות, שנאמר [ויקרא יד כא] "למנחה ולוג שמן". [12]
ששה לוגים [חצי ההין] שמן [13] למנחת נסכי הפר, וארבעה לוגים [שלישית ההין] שמן למנחת נסכי האיל, ושלשה לוגים [רביעית ההין] שמן למנחת נסכי הכבש, ולמדוד את כל אלו היו שם המידות: חצי ההין, שלישית ההין ורביעית ההין.
עוד מוסיפה המשנה לפרש, מה שאינו נוגע לענין המידות, ואגב גררא נקט לה: [14]
שלשה לוג ומחצה שמן היו נצרכים למנורה, חצי לוג שמן לכל נר.
גמרא:
יתיב רבי וקא קשיא ליה [ישב רבי והקשה]:
מידת רביעית למה נמשחה בשמן המשחה? כלומר, מה היה צריך לקדש במידת רביעית עד שהוצרכו למושחה ולעשותה כלי שרת שהוא מקדש את הבא לתוכו בקדושת הגוף!? [15] שהרי:
אי עשאוה כלי שרת בשביל מי מצורע שהיו מודדים בה וכמבואר במשנה, כך אי אפשר לומר, שהרי:
הערות
[1] א. כתב ה"משנה למלך" [מעשה הקרבנות יג ג]: אני תמיה, בין לרבי שמעון ובין לחכמים, לאיזה תכלית אנו צריכים לשער לוג ומחצה! ? והלא עשיית החביתין אחת אחת היתה נעשית [דלא כרש"י שהיה עושה עיסה גדולה], ובכל חלה וחלה היה נותן לה רביעית שמן ולש אותה, וכדאמרינן [לקמן סוף עמוד זה], דרביעית נמשחה שבה היה מודד לחביתין של כהן גדול רביעית שמן לכל חלה, [וכשיטת התוספות, וכן הוא ברמב"ם] ; ואם כן יביא שלשה לוגין בכלי חול, ואחר כך ימדוד ברביעית, רביעית שמן לכל חלה וחלה! ? ואפשר לומר, דסבירא ליה, דצריך שכל השמן הראוי להקריב בבוקר צריך שיהיה כולו קדוש בשעה שמתחיל לעשות החלות, והרי הסולת אף שלא היה מקריב כי אם חצי עשרון, היה צריך לקדש עשרון; ומה שלא הצריכו גבי שמן נמי שיקדש שלשה לוגין דומיא דסולת דמקדיש עשרון, הוא משום דשאני סולת דרחמנא אמר "מחציתה", דמשמע שיביאנה שלמה ויקדשנה שלימה, אבל גבי שמן אין צורך לקדש כי אם מה שצריך להקריב באותה שעה, ומשום הכי מקדש לוג ומחצה, ואחר כך מודד ברביעית לכל חלה וחלה. [הדברים צריכים ביאור: אם דומה לסולת יקדש שלשה לוגין, ואם אינו דומה לסולת יקדש רביעית בלבד; ועוד: הרי בין לדעת הסובר - לעיל מנחות ח א - שהיה מקדש בעשרון כי אי אפשר לקדש לחצאין, ובין לדעת הסובר שלא היה מקדש בעשרון, אלא שהיה מביא מביתו בעשרון, צריך שיעשה הכל במידה אחת, ואיך נאמר גבי שמן "דצריך שכל השמן הראוי להקריב בבוקר צריך שיהיה כולו קדוש בשעה שמתחיל לעשות החלות", והיינו, אפילו כשיעשה כן בשתי מידות וכמבואר בברייתא שיכול לעשות במידת לוג ובחצי לוג, והרי גבי סולת צריך שיעשה הכל במידה אחת, אחרונים] ; וראה עוד בכתבים המיוחסים להגרי"ז. ב. ראה עוד שם שתמה על הרמב"ם שלא הזכיר כלל שהיו מודדים בלוג ומחצה; וב"שפת אמת" כתב בזה: דסבירא ליה להרמב"ם, דבאמת לדידן אין צריך כלל למדוד בלוג ומחצה, רק רבי שמעון סבירא ליה הכי דצריך להיות נמדד ביחד לוג ומחצה; על זה אמרו לו: לדידך נמי אפשר לשער בלוג וחצי לוג, אבל לדידן אין צריך כלל מדה לחביתין, רק רביעית לכל חלה, וכן משמעות הלשון "אפשר היה לשער" משמע דבאמת לא עבדו הכי. ג. בענין המבואר כאן דאפשר למדוד גם במידות שאינן מתאימות, ראה בהערה שעל המשנה הבאה.
[2] בתוספות ביארו את טעמם של חכמים, כי לדעתם לא דמי, שמידת לוג ומחצה לא צריכה אלא לחביתין, אבל חצי לוג צריך למילי טובא: לסוטה, ולתודה ולמנורה.
[3] בפירוש המיוחס לרש"י לקמן צ א מבואר, שהוא מה שנשפך על דופני הכלי מבחוץ, וברש"י מכתב יד והרע"ב שם מבואר, שהוא גודש של הלח; ומדברי שניהם כאן מתבאר, שבירוצים אלו סופם שנשפכים על דופני הכלי, וראה בהערות על הסוגיא שם; ורבינו גרשום כאן כתב, שהוא קצף שעל גבי היין.
[4] נתבאר על פי לשון רש"י מכתב יד, שכתב: כשמודדין יין וממלא כלי ביותר, יש בו בירוצין, ואם מיד מערה בכלי גדול, נמצאו בירוצין בתוכו, ואם לאו, נופל לארץ מאליהן; וכן כתב לקמן: דבסתמא הכי הוא, שהמערה כלי קטן של רביעית לתוך כלי גדול כגון חצי לוג, בירוציה נופלין לתוכה, ואינן נשפכין לארץ:. וכן הדרך שהמערה כלי גדול כגון הין למלאות כלי קטן כגון חצי ההין, בירוציהן נשפכין לארץ; וראה עוד בפירוש המיוחס לרש"י. ולשון רבינו גרשום הוא: רביעית יהב ליה רחמנא למשה, ואמר ליה שיכנסו ברביעית בירוציה, וממנה שער חצי לוג ולוג עד ההין, וכשאדם מערה שני כלים קטנים בכלי המחזיק שניהם, יכול לשפוך לאלתר בגדול הכל עם הבירוצים בלי המתנה, וכן השני, הלכך צריך הגדול שיהיה גדול כדי לקבל השנים עם בירוציהן ; ולמאן דאמר:. כיון דצריך לשפוך ממידה גדולה בשתי מדות, אינו יכול לשפוך בבת אחת עם הבירוצין, לפי שזה כלי גדול וזה קטן, וצריך לשפוך בנחת בהמתנה ולא היו שם בירוצין ; [יתכן בביאור כוונתו, שאותן בירוצין שהוא הקצף שעל המידה אינו דבר קיים, והממתין מעט לא ימצא גודש כלל על הכלי, ולכן יש חילוק בין אם הוא ממלא ושופך מיד, או שצריך לשפוך במתינות, כי בינתיים סר הגודש מעל הכלי]. [ולכאורה היה אפשר לפרש עוד, שכמות הבירוצין הלוא תלויה היא ברוחב של המידה, ומידה כפולה אינה כפולה במידת רחבה מהמידה המכילה את מחציתה, כי גודלה של זו אינו רק מחמת רוחבה אלא אף מחמת עומקה; נמצא, שכאשר שופך מהמידה הגדולה לשתי קטנות, אין להם בירוצין יותר מכמות הבירוצין שהיה בגדולה, אך אין המידה הקטנה כוללת את כל בירוציה, ולמדנו שאכן אין המידה מקדשת את בירוציה, אחרונים].
[5] על פי רש"י מכתב יד. וכתבו רבינו גרשום ובפירוש המיוחס לרש"י "דבמזרק קאמר דהיינו כלי לח", [ויש לעיין, שהרי לא בלח היה מלא אלא בסולת, גם לא היתה זו מידת לח אלא כלי ללח].
[6] א. לשון רש"י מכתב יד הוא: מאן דחשיב הין ברישא, קסבר מלאים שלא יחסר ושלא יותיר, הלכך יעשה הין מצומצם, וממנו יכוין שאר המידות למידת הין, דאי אפשר לעולם שלא יהיו שתי מדות קטנות - כשמודדו לתוך אחתגדולה - יתרות עליה, מפני האופיא הגדולה כשמערין שני כלים בתוך כלי אחד. ולשון הפירוש המיוחס לרש"י הוא: בשני חצאין יש בו יותר כל שהוא מבשלם, כדאמרינן לענין שני שותפין ששוקלים שקל שלם ביניהן, שחייבין בקלבון משום הכרע דשני חצאי שקל; וכעין זה ברבינו גרשום. והתוספות פירשו: דלמאן דאמר מלמעלה למטה, הוי סימן, דכמו שהולך ומחסר ואינו הולך ומוסיף כך לא יותיר, ומאן דאמר ממטה ממעלה הוי סימן דכמו שהולך ומוסיף כך יכול להותיר הבירוצין. ב. לפי פשוטו, למדנו מכאן שאף מידה יתירה כשירה, וכדמשמע גם מלשון רש"י מכתב יד: אבל אם הותיר "מלאים" קרינן ביה. וב"קרן אורה" נתקשה: אטו מותר להוסיף על מדה האמורה בתורה! ? ומדברי התוספות ז"ל נראה, דבבירוצין פליגי, למאן דאמר שלא יותיר אפילו נתקדשו הבירוצין היינו בדיעבד, אבל לכתחילה לא יותיר הבירוצין; והוא הקשה על זה, וכתב: ויותר נראה, דפלוגתייהו היא, אי צריך שתהא המידה מצומצמת דוקא, או אפילו אינה מצומצמת כל כך, ויש בה מותר שאינו ניכר, גם כן מותר, וראה עוד שם. ומלשון רבינו גרשום נראה פירוש מחודש, שכתב: מאן דאמר ממטה למעלה, סבר, מלאים לא יחסיר אבל יותיר, שיעשה הגדול יתר כמעט, כדי שיחזיק שני הקטנים, דבשני חצאין יש בהן במעט יותר מהשלם, כדאמרינן גבי שני שותפין:.
[7] היה אפשר לפרש, שאותה מידה שהיתה בימי משה היא זו שהיתה במקדש, כי לא נגנזה; אך מלשון הרמב"ם [כלי המקדש א יח] משמע יותר לפרש: היות והיתה מידה זו בימי משה, שוב לא פסקו מלעשות מידה זו, ואף שלא היתה משמשת לכלום.
[8] דברי רבינא נאמרו לקמן צב א על קושיא דומה לענין סמיכות בציבור, שהוציא רבי יהודה אחד והביא אחר תחתיו, והקשתה הגמרא כמו שהיא מקשה כאן, ומיישב רבינא "גמירי שתי סמיכות בציבור".
[9] כן פירש רש"י מכתב יד; ומבואר מדבריו כשיטה המבוארת לעיל בהערות במשנה, שלא היתה אלא מידה אחת בלבד; ואולם הובא שם מדברי התוספות, שהם סוברים: ארבע מידות היו, כי לא היו שנתות אלא לאלו שנשנו במשנה.
[10] לכך נקטה המשנה ששים עשרון, כי הוא שיעור המנחה הגדולה ביותר שיכול להביא בכלי אחד, ולא יותר מזה משום שאינה ראויה לבלילה, רש"י מכתב יד.
[11] א. ב"שפת אמת" נתקשה, זו מנין, הרי בעשרונות הפר הכבש והאיל שהיה מודדם בעשרון מן הכתוב הוא נלמד כמבואר בברייתא לעיל פז ב, ואם כן לענין שמן בשאר מנחות שהיה מודד במידת לוג ולא במידה תואמת, מנין ידענו זאת! ? ב. הנה לעיל בהערות שבמשנה, הובאה קושיית ה"מקדש דוד" האיך היו מודדים עשרון עשרון למאן דאמר מידות יבש נתקדשו, והרי אין כלי שרת מקדשים אלא מלאים; ויישב שם, על פי מה שכתב רש"י בזבחים פח א את הטעם דהוא משום שאינו ראוי לכלי, ואם כן זה הוא דוקא בשאר כלים שצריך להיות שם המנחה כשהיא שלמה, וכשיש שם פחות אינו ראוי לכלי, אבל כיון דצריך למדוד עשרונות דמפקינן לה מקרא שלא ימדוד בשל שלשה לפר, אם כן ראוי הוא לאותו כלי; ובתוך דבריו הוסיף שם לבאר גם את המבואר כאן שהלוג היה מקדש לכל המנחות [כי מידת לח היו מקדשות לכולי עלמא], דהיינו נמי משום דליכא מידה אחרת למנחות; [אך צ"ע מהמשא ומתן שבין רבי עקיבא לחכמים בתחילת העמוד, שהרי מבואר שם שהיה אפשר למדוד במידות שאינן מתאימות].
[12] א. בברייתא בגמרא מתבאר, שמקורם של חכמים ומקורו של רבי אליעזר בן יעקב הוא ממקרא זה, ושם מתבאר כיצד למדו, וראה בהערה שם. ב. הרמב"ם פסק כחכמים, והסמ"ג פסק כרבי אליעזר בן יעקב; וב"זבח תודה" נתקשה בטעם הרמב"ם, שהרי קיימא לן "משנת רבי אליעזר בן יעקב קב ונקי"! ? וראה מה שכתב בזה.
[13] מידה זו שוה לשמן שבמנחות הנסכים וליין של הנסכים, ומכל מקום לשון משנתנו משמע שהיא עוסקת בשמן ולא ביין, וכן נראה מלשון רש"י בכתב יד; אך ראה מה שנתבאר בהערות שבגמרא על בבא זו לקמן פט א.
[14] ראה "שיטה מקובצת" ו"זבח תודה".
[15] כתב ב"זבח תודה": לפי מאי דקיימא לן, דכל הכלים שעשה משה משיחתן מקדשתן, מכאן ואילך עבודתן מחנכתן, לא היה עוד משיחה כלל, אלא שרבי אכלים שעשה משה קאי, דגם בימי משה היו אלו הכלים, כדאמר הגמרא לעיל ד"רביעית יהיב ליה רחמנא למשה " ::
ואפשר לשער בחצי לוג ג' חצאי לוג בבקר וג' חצאין בערב ואפשר לשער ברביעית ששה פעמים היינו [שלשה] חצאי לוג אלא מפני מה אינו משער בחביתין לא בחצי לוג ולא ברביעית שזה כלל היה במקדש וכו':
בירוצי מדות. הקצף שעל גבי המדה כשהיא מלאה יין:
איכא בינייהו. לרבי יהודה דאמר ממטה למעלה קסבר בירוצי מדות נתקדשו ורביעית יהב ליה רחמנא למשה ואמר ליה שיכנסו ברביעית בירוציה וממנה שער חצי לוג ולוג עד ההין וכשאדם מערה שני כלים קטנים בכלי המחזיק שניהם יכול לשפוך לאלתר בגדול הכל עם הבירוצים בלי המתנה וכן השני הלכך צריך הגדול שיהיה גדול כדי לקבל השנים עם בירוציהן ולמאן דאמר ממעלה למטה קסבר בירוצי המדה לא נתקדשו והין יהיב ליה רחמנא למשה ואמר ליה שער ממנה האחרים חצי הין ושלישית ההין וכיון דצריך לשפוך ממדה גדולה בשתי מדות אינו יכול לשפוך בקטן בבת אחת עם הבירוצין לפי שזה כלי גדול וזה קטן וצריך לשפוך בנחת בהמתנה ולא היו שם בירוצין והיינו דקא נפקי להו בירוצין:
והכא במלאים קא מיפלגי בשניהם מלאים דבמזרק קאמר היינו כלי לח מאן דאמר ממעלה למטה קסבר מלאים דוקא שלא יחסיר ולא יותיר אלא הגדול כב' קטנים ומאן דאמר ממטה למעלה סבר מלאים שלא יחסיר אבל יותיר שיעשה הגדול יתר כמעט כדי שיחזיק ב' הקטנים דבב' חצאין יש בהן במעט יותר מהשלם כדאמרינן לענין ב' שותפים ששיקלו שקל שלם שחייבין בקולבון משום הכרע ב' חצאי שקל:
לא סגיא דלא מעייל. הא אמרן בין למר בין למר דלדורות לא הוה ביה צורך מאי טעמא מביא תחתיו. כדאמר רבינא גמירי וכו'. רביעית מים למצורע דאמרינן ושחט את הצפור האחת אל מים חיים במים שיהו דם צפור ניכר בהם ושיערו היינו רביעית מים:
ורביעית שמן לנזיר דנזירות היתה באה שתי ידות כמצה של תודה:
חצי לוג מים לסוטה כדאמרינן התם במסכת סוטה היה מביא פיילי של חרס ובה חצי לוג מים:
איכא ספרים דגרסי' דכ"ע ברוצי מדות איכא למימר דנתקדשו ואיכא למימר דלא נתקדשו והכא במלאי' קא מיפלגי מ"ד מלמעלה למטה קסבר מלאים שלא יחסר ולא יותיר, לכך פי' יעשה הין מצומצם וממנו יכוין שאר המדות ומ"ד ממטה למעלה, פי' דנקט רביעית ברישא קסבר מלאים שלא יחסר ואם הותיר מלאים קרינ'. פי' שאין הפך משמעות מלאי' כי אם חסרים אך אם הוא עודף וגדוש כ"ש שהוא מלא יותר ואידך סבר מלאים במלואו ולא יותר שלא יהא רק מה שמחזיק חללו לבד הילכך לא יותיר:
וא"ת איך יסברו כולהו נתקדשו או לא נתקדשו והלא למאן דסבר מלאים שלא יותיר ויחסיר ליכא למימר דנתקדשו ולמ"ד שלא יחסר לבד אבל יוכל להותיר משמע דנתקדשו ותו לא נימא לא נתקדשו:
וי"ל דהא לא בהא תליא דלמ"ד שלא יותיר נוכל לומר דצוה הכתוב לעשות המדות בשיעור מצומצם ומ"מ אם הותיר נוכל לומר דסבר נתקדשו דלא דמי למאי דאמר לעיל דלמאן דחשיב מלמעלה למטה דלא נתקדש בירוצין משום דשאני התם דהוא אמר דאמ' ליה רחמנא שער בהא דליפקו בירוצין פי' שישאר שאר המדות כמו ההין דלפקו בירוצין אלמא לא נתקדשו אבל כאן לא סבר' בשאר המדות שיכוונם ואע"פ שפי' שממנו יכוין שאר המדות מ"מ לא דברנו כלום בבירוצין אבל למעלה סבר לומר שלכך יעשה שאר המדות לפי ההין בעבור שכישער ההין בהם יפלו הילכך נוכל לומר דאעפ"י שמצוה לכוונם דמ"מ נתקדש בירוצין דמ"ד מלמטה למעלה הכא דסברי דמצי להותיר נוכל לומר דסבר שלא נתקדש בירוצין אלא דקאמר דלא נימא דנפסל שהרי אי אפשר שלא יהיו ב' מדות קטנות של חצי הין כשיערם להין יתרות עליה כדפירש"י, דר"ל דאע"פ שיכוין ההין שלא יהיה מלא יותר משתי מדות של חצי ההין מ"מ אנו רואין דמותר להותיר שלגבי שתי מדות דחצי הין דאם הותיר ובירץ דלא יעכב מה שנשאר או שיותיר לכתחלה שהרי אם נתחייב הין והביא ב' מדות של חצי הין יצא אעפ"י שלא אפשר שלא יהיו יתירות עליה כמו כן אם בהין לא יפסל הנשאר בהין חוץ מן הבירוצין אך הבירוצין נוכל לומר דלעולם נתקדשו:
וא"ת כמו כן יוכל לומר הך סברא אי נימא דהין ברישא שהרי נוכל להביא בחצאי הין ואף על פי שהן יתירות כדפירש"י:
וי"ל דז"א דאי נימא הין ברישא נוכל לומר דמאי דיוכל להביא ב' חצאי הין היינו דוקא כשיעור ההין וכמו שבהין לא יותיר משום דמלאים משמע שלא יותיר כמו כן ב' חצאי הין דנפקי מכלל הין מאי דיביאם היינו דוקא כפי הכשרו של הין מאחר שההין היה דוקא עיקר שנשנה למשה וממנו יצאו שאר המדות והחצאין א"כ אין להכשיר ב' החצאין אלא כשיעורו וכמו דשיעורו שלא יותיר דכן משמע מלאים כמו כן החצאין ולכך לימא דכי היכי דבו לא יותיר לכתחלה או אם הותיר פסול בהין כמו כן בחצאין אבל מאן דסבר דרביעית ברישא והמדות קטנות עודפות א"כ נראה דמצי להותיר כדפרי':
ומ"מ צריך שנאמר שאם מי שאמר שמותר להותיר סבר דלא נתקדשו אלא דלא פסל השאר או דמותר לכתחלה דמ"ד דאסור להותיר אי סבר דלא נתקדשו ר"ל לגבי שיפסול השאר או שלא יותיר לכתחלה מחלקתה כשנאמר דכולהו סברי דלא נתקדשו כדפרי' דנוכל לומר דמאן דאסר להותיר פסל אף הנשאר אם הותיר ומאן דשרי שרי אף לכתחלה ואע"ג דסבר דלא נתקדשו ואי נימא דסברי כולהו דנתקדשו לא מצי פליגי אלא למ"ד דאסר להותיר היינו דוקא לכתחלה לבד אבל לא למפסל הנשאר שהרי סבר דנתקדשו השאר ומאן דשרי להותיר הוי לכתחלה, וכן יש לנו לומר דכולהו סברי חד שיטה דנתקדשו או לא נתקדשו ולא שנא דמאן דשרי סבר דנתקדשו ומאן דאסר סבר נתקדשו בדיעבד אך לכתחלה אסור אלא דאין לומר דפליגי בנתקדשו אלא דלכולהו סברי בנתקדשו או לא נתקדשו, אבל ממ"ק דאיך נימא דכולהו סברי נתקדשו ואפ"ה איכא מאן דאסר לכתחלה והלא כיון דסבר דנתקדשו א"כ לישרו גם להותיר. לכ"נ לפרש כמו שפירש"י (לשון מוגה) דגרסי דכולהו סברי לא נתקדשו ולכך איכא מאן דאסר להותיר ואידך דשרי להותיר אע"ג דלא נתקדשו לא קשיא דשרי לכתחלה וכ"ש דמצי שרי בדיעבד לגבי שלא יפסל השאר כדפי':
אי למצורע כו'. אי לנזיר כו', ק"ל אעפ"י שנאמר שלא נמשח רביעית משום מצורע ולחם נזיר וכן חצי לוג לא נמשח משום לחמי תודה משום דמצות חוץ הוא והנך לחמים לא קדיש עדין עד שחיטת הזבח מ"מ איך היו מודדין ברביעית לנזיר (או מצורע) כדתני במתני' רביעית מה היתה משמשת רביעית מים למצורע ורביעית שמן לנזיר והלא כיון דקדיש בתוכו דמוציאין המים לחוץ מפסלי ביוצא ושמן שנותני' בלחמי נזיר ולחמי תודה והלחמים לא קדוש עד שחיטת שלמי נזיר ואם נפסלה השחיטה כדאמרינן לעיל בפ' התודה כגון שחטה שלא לשמה או חוץ לזמנה או חוץ למקומה עד שלא קרמו בתנור וכמה דברים דאמרי' לעיל דלא קדש הלחם ונפיק לחולין והרי יש בו השמן שנתקדש בכלי שקדוש קדושת הגוף וקמפיק ליה לחולין:
וי"ל דלא נתקדשו בכלי מפני שאין הכלים מקדשין אלא הראוי להם, ואע"ג דאמרינן גבי אין כלי הלח מקדשין את היבש דמקדשין ליפסל, וי"ל דכ"ש שיקדשו שלא יהו חולין, י"ל דהיינו דוקא כשנתנוהו בו לדעת שיקדש אבל כי הכא שלא נתן בכלים אלו הדברים אלא למדידה לדעת השעור לבד לא קדיש כלל:
תד"ה ומ"ד. וא"א כו' שלא יהו יתירות עליה כו'. לכאורה ה"נ להגיה שלא תהא יתירה עליהן. רצוני שהגדולה צריכה שתהא מכילה ב' הקטנות וגם האופיא. וי"ל הגי' שלפנינו. ור"ל שאם כבר יש לפנינו ב' רביעיות וחצי לוג מכוונות. ותמלא ב' הרביעיות ותערם להחצי לוג. תותר בהן מפני האופיא של הגדולה:
תוס' בד"ה בירוצי מדות לא נתקדשו כו'. וכתב דהא דא' ר"ח ב"ר יוסף דמותר נסכים היינו בירוצן לקיץ המזבח ויש להם פדיון למ"ד לא נתקדשו א"ש אבל למ"ד נתקדשו אמאי יש להם פדיון ותי' דמיירי בנסכי צבור ולב ב"ד מתנה עליהם כדמפרש בירושלמי. ולדידי קשה דבירושלמי שם אמרינן איפכא דאפי' בירוצי יחיד בכלל מותר נסכים ואפילו בירוצי יבש בהן דתנינן נסכים שקידשו בכלי אם יש זבח אחר יקרבו עמו ואם לאו יפסלו בלינה ופי' בק"ע דפשיט מהא דבעינן דוקא שנתקדשו בכלי ובירוצי יבש לא נתקדשו ואין זה מובן דלפסול לינה וודאי בעינן קדושה בכלי אבל לענין מותר נסכים לקיץ המזבח י"ל דאפילו בירוצי יבש נהי דלא קדשי קדושת הגוף בכלי עכ"פ קדשי קדושת דמים כמו סאה רביעית לר' יוחנן דלא הוי אלא קדושת דמים ובכלל מותר נסכים הוא וה"נ בירוצן בין לח בין יבש וע' ברע"ב ז"ל בשקלים שפי' שבירוצן ג"כ כמו סאה ד' לר"י דהמוכר סלתות נותן הסאה רביעית להקדש והוי מותר ה"נ כשהמוכר מודד נותן להגזבר עם בירוצן ובכ"ז אין כאן אלא קדושת דמים ולפ"ז לא תקשי קושיית התוס' ז"ל בהא דיש להם פדיון דבירוצן דשמעתין היינו בירוצן שנתקדשו בכלי ובהני הוא דפליגי אי נתקדשו אי לא אבל רחב"י לקמן מיירי בבירוצן שנותן המוכר להגזבר דלא נתקדשו בכלי עדיין אבל מהא דתניא לקמן ואם לנו יפסלו בלינה וודאי משמע דמיירי בהני בירוצין שנתקדשו בכלי וכמ"ש התוס' ז"ל מ"מ מ"ש דמיירי דוקא בנסכי צבור לא כן מבואר בירושלמי אלא אפילו בירוצי יחיד ג"כ בכלל מותר נסכים והדק"ל אמאי יש להם פדיון הא גבי יחיד לא שייך לב ב"ד מתנה כו'. וראיתי במשנל"מ ז"ל בפ"ב מה' מעה"ק שהקשה על דברי התוספ' ז"ל דקשיא להו למ"ד נתקדשו הא אין להם פדיון ומאי קושיא הא מסקינן לקמן דאפי' מ"ד נתקדשו אין זה אלא מדרבנן שלא יאמרו מוציאין מכלי שרת לחול והם אמרו שיהא להם פדיון וכ' שם דהני תנאי דלקמן באמת ס"ל דאין זה אלא מדרבנן דלמאי דצריך במכוין וכ"ש אין מקדשין אלא מדעת כדאמרי' אבל הכא למ"ד ממטה למעלה דאמר רחמנ' שער דקעיילי בירוצין קדשי בירוצין מה"ת ושפיר הקשו הא אין להם פדיון וא"כ א"ש דברי הירושלמי דמוקי לה בבירוצי יחיד ג"כ משום דכולהו תנאי דמתני' דלקמן דס"ל בירוצי לח נתקדשו הוא רק מדרבנן והאי תנא לחוד דחשיב ממטה למעלה הוא דס"ל דנתקדשו מה"ת ושיטת הירושלמי היא יש להם פדיון. אלא דיש לדקדק בזה דא"כ בירוצי יבש נמי ליהוי בכלל מותר נסכים כיון דבירוצי לח ג"כ לא קדישי אלא מדרבנן ועוד דלמאי נ"מ דבירוצי הלח קודש כיון דיש להם פדיון ואכתי יאמרו מוציאין מכלי שרת לחול וכמו שהקשו התוס' ז"ל ובנסכי צבור כתב דלא גזרינן דאמרי לנפשייהו דבירוצין לא קדשי אבל בירוצי יחיד מאי איכא למימר אבל עיקר חידושא דחדיש המשנל"מ בדברי התוס' ז"ל דקושייתם אזלי דוקא להאי תנא דחשיב ממטה למעלה ובירוצין קדשי מה"ת קשה לי טובא דא"כ מאי מקשו לרחב"י דילמא לא ס"ל כר"י הכא דפליגי בבירוצי אלא כאביי ס"ל ובכולהו תנאי דלקמן דס"ל דאין קדוש אלא משום גזירה דשמא יאמרו כי היכי דלא ניחא ליה שם לפרש דקושיית התוס' הוא לרב דאמר לקמן דכלי שרת מקדשין שלא מדעת משום דאין כאן קושיא דילמא רחב"י לא ס"ל הכי וכ"ש הכא דאיכא למימר הכי דרחב"י ס"ל ככולהו תנאי דלקמן דלא קדשי אלא מדרבנן ומה שצידד שם המשנל"מ ז"ל דאפילו מ"ד כ"ש מקדשין שלא מדעת אין זה אלא מדרבנן לא משמע הכי לעיל בפרק התודה גבי פלוגתא דחזקי' ור"י בשחט על פ' חלות ע"ש והוא ז"ל הביא ראי' לדבריו דקושיית התוס' ז"ל הוא דוקא לתנא דשמעתין ולא לתנאי דלקמן דלא קדשי אלא משום גזירה מהא דהוכיחו דברייתא דלקמן ס"ל דנתקדשו מדמיפסיל בלינה ואי לא קדשי אלא מדרבנן אכתי אמאי מיפסיל בלינה וגם זה לא הבנתי א"כ ברייתא דלקמן כמאן אתיא לאביי דמוקי תנאי דהכא בפלוגתא אחריתי ולא בקידוש בירוצין ותנאי דלקמן ס"ל דלא קדשי אלא מדרבנן ואמאי מיפסלי בלינה אלא וודאי כיון דאמרי רבנן בהכלי מקדשן מיפסיל נמי בלינה וכן מוכח מהא דמקשי ונגזור שמא יאמרו כו' ואי כל דבריהם הכא למ"ד נתקדשו מה"ת מאי קושיא דילמא לית ליה להאי תנא האי גזירה כלל כי היכי דרב לא ס"ל התם להאי גזירה אלא וודאי כוונתם לשמעתא דלקמן דקדושתן הוא משום גזירה וא"כ היכי מתני ב"ד שיהיה להם פדיון הא איכא למיגזר שמא יאמרו ותי' דהכא לצבור לא גזרינן דאמרי לנפשייהו בירוצין לא נתקדשו ומדברי המשנל"מ ז"ל משמע שפי' דבריהם הכא דלפי תירוצם לא שייכא הך גזירה דשמא יאמרו כו' בבירוצין והקשה שם לרבינא לקמן דאית ליה האי גזירה מא"ל ע"ש מה שתי' ול"נ כמ"ש. והשתא מסקנת דבריהם דלא תנן לדינא דמותר נסכים כו' אלא בנסכי צבור וכנ"ל וקשיא טובא מדברי הירושלמי דמבואר התם דמיירי אפילו בבירוצי יחיד וכן הרמב"ם ז"ל לא כתב דדוקא בנסכי צבור וצ"ל בטעמו של דבר דתנאי ב"ד הוא על כל המותרות שיהיה לקיץ המזבח כמבואר שם בירושלמי וכתבה הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה שם במשנה דמותרות הנ"ל ותנאי הזה הוא בין בבירוצי צבור בין דיחיד. ולענין פסול לינה כבר כתבתי לשיטת התוס' ז"ל דאפילו למ"ד דנתקדשו מדרבנן ומשום גזירה כו' מ"מ נפסלו בלינה וכן משמע מד' רש"י ז"ל אבל בדברי הרמב"ם ז"ל כתב הכ"מ ז"ל דלא מיפסלו בלינה אלא אם יש שם זבח אחר ע"ש בכ"מ ובמשנל"מ ז"ל וגם זה קשה דא"כ לענין מה הם קדש ע"י קדושת כלי כיון דבלינה לא מיפסלי ויש להם פדיון ואם דלא תצא לחול בלא פדיון הא קדושת פה חל עליהם קודם נתינה בכ"ש ואפילו בירוצי המוכר לגזבר נראה דמתקדשים קדושת דמים וכמ"ש בשם הרע"ב ז"ל וכן משמע מהירוש' שהבאתי דמיבעי' ליה בבירוצי יבש ואי חולין גמורים הם מאי קמיבעי' ליה ועיין משנל"מ ז"ל ועדיין צ"ע בזה:
גמרא אביי אמר כו' מר סבר מלאים שלא יחסר ושלא יותיר ומ"ס מלאים שלא יחסר אבל יותיר מלאים קרינן בי' ולא נתבאר במאי פליגי דאטו למ"ד דמותר בכלל מלאים היא מותר להותיר על מדה האמור בתורה ולעיל אמרינן נמצא המדה חסירה או יתירה ומשמע דכ"ע מודו דאסור להוסיף על המדה ומד' התוס' ז"ל נראה דבבירוצין פליגי למ"ד שלא יותיר אפילו נתקדשו בבירוצין היינו דיעבד אבל לכתחלה לא יותיר הבירוצין ומ"ד ממטה למעלה יכול להותיר הבירוצין ויש לדקדק בדבריהם אם אין הבירוצין קדושין היכי קרי לה מותיר וכן לאידך תנא דאוסר להותיר אמאי כיון דאין קדושין כלל בשלמא אי נימא דבירוצין נתקדשו י"ל דלמ"ד שלא יותיר אסור להותיר הבירוצין דהוי מוסיף על שיעור האמור בתורה ומ"ד דיותר מלאים קרינן ביה גם הבירוצין מותר לקדשן לכתחלה דאין זה כמוסיף על שיעור דכן הוא דרך להיות בירוצין אבל אם לא נתקדשו קשה במאי פליגי ויותר נראה דפלוגתייהו היא אי צריך שתהי' המדה מצומצמת דוקא או אפילו אינה מצומצמת כ"כ ויש בה מותר שאינה ניכר גם כן מותר. והנה ר' יוחנן דמוקי פלוגתייהו בבירוצין ומ"ד ממטה למעלה אמר ליה רחמנא למשה שער דקאי עיילי ליה בירוצין משמע דרחמנא אמר דשיעור המדה עם הבירוצין והוי בירוצין קודש ליתנן אל הסלת עם כל השמן ולפ"ז להאי תנא לא הי' מותר נסכים מבירוצין כיון דבכלל שמן המנחה וא"כ אין מחלוקת זו ענין להא דלקמן דלכ"ע בירוציהם קדש דהתם לענין שיקדשו קדושת הגוף אבל לכ"ע מודו דאין הבירוצין בכלל שמן המנחה והכא פליגי לענין הקרבה והכי משמע בזבחים דף קי"א גבי ג' לוגין מים דאמרינן התם בירוצי מדות איכא בינייהו ועי' במשנל"מ ז"ל ולשון בירוצין פירש"י ז"ל הכא דהיינו מה שנופל בשעת עירוי לכלי והרמב"ם ז"ל בפי' המשנה פ"ק ר"י מבורץ היינו בגודש וכן פירש"י ז"ל שם בזבחים ולפ"ז פליגי אי הגודש קדוש ואלו הכא קאמר ר"מ דבבירוצין היינו הגודש לא קדוש ובריש פירקין אמר דעשרון כל המנחות לא היה מחזיק אלא עם הגודש וצ"ע יותר בזה ועי' לעיל ד"ח בתוס' זה ולר"ח:
גמרא גמירי שתי סמיכות בצבור. ע' תוס' לעיל ר"פ בד"ה שתי מדות כו' דר"מ ס"ל גמרא שתי עשרונות בצבור נראה דסירכא דלישנא דהכא נקטו דב' עשרונות לא שייכא לצבור דוקא ובלא"ה לא נמצא זאת ברש"י לפנינו דהלכה היא וכמו שתמהו התוס' ז"ל:
תוס' בד"ה רביעית מים למצורע כו'. עיין מ"ש בזה בחי' לסוטה שם:
בא"ד וקשה לפ"ז דתנן הכא כו' כצ"ל:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
בגמ' א"ל והלא חצי לוג הי' שם ואפשר לשער בחצי לוג כו'. לכאורה משמע דהכי הי' עושין. והרמב"ם (במעשה הקרבנות פי"ג) לא הביא בחביתין רק רביעית לכל חלה. ובאמת בזה עצמו יש לתמוה כיון דנתנו רביעית לכל חלה כדאמרי' לקמן א"כ למה להו כלל הך מדה דלוג ומחצה. וצ"ל בדוחק דצריך להיות כל השמן הראוי לכל המחצה חביתין דבוקר נמדד כולו ביחד. וכבר כתב בזה במל"מ שם. ועכ"פ קשה למה השמיט הרמב"ם זאת ע"ש שהניח בקושיא. אכן נלע"ד דס"ל להרמב"ם דבאמת לדידן א"צ כלל למדוד בלוג ומחצה. רק ר"ש דס"ל הכי דצריך להיות נמדד ביחד לוג ומחצה. ע"ז אמרו לו פי' לדידך נמי אפשר לשער בלוג וחצי לוג. אבל לדידן א"צ כלל מדה לחביתין רק רביעית לכל חלה. וכן משמעות הלשון אפשר הי' לשער משמע דבאמת לא עבדו הכי. ונראה עוד ראי' לזה מדמפלפל הברייתא לקמן דחצי הלוג למה נתקדש ולא אמרו כלום מהך מדה דלוג וחצי לחביתין דסתמא רבי כחכמים דהכא ס"ל. א"ו דלחכמים לא הי' נמדד כלל רק רביעית:
ובהכי מיושב נמי מה דנדחקו בתוס' (בד"ה אף) ליישב שיטת החכמים במה שמשיב להם ר"ש לדבריכם לוג וחצי לוג לא יעשו כו'. ולמ"ש א"ש דמודין חכמים להך כללא דכלי שמשמש למדה זו אין משמשין מדה אחרת. וקיבלו תשובת ר"ש בזה. ומ"מ בעיקר הדין בשיטתן עומדין דלחביתין לא נמדד כלל בלוג ומחצה רק רביעית. ורביעית היא מדה המיוחדת לכל חלה. ובמה שכתבתי מיושב ג"כ דברי רש"י שכ' ד"ה אלא דר"א בר' צדוק לית לי' זה הכלל. ולכאורה תמוה מאי בעי בזה הא חכמים נמי לית להו האי כללא. ולמ"ש מיושב דחכמים נמי ס"ל האי כללא. רק ראב"צ בע"כ פליג בזה כנ"ל:
במשנה רביעית מה הי' משמשת כו' וקשה למאי דאמרי' בגמ' דעיקר קידוש כלי הי' לצורך חביתין. א"כ למה שביק מתני' עיקר השימוש דחביתין ונקט הני. ואפשר דאם לא הי' בו שימוש רק לחביתין לא הי' נעשין משל ציבור רק משל כ"ג. רק משום דנצרך גם להני שימושים הי' משל ציבור. והנה מלשון המשנה רביעית מים למצורע משמע דצריך להיות נמדד בכלי המקדש. וכ"כ הרמב"ם (בפ"א מה' כלי המקדש) דלמצורע וסוטה נמדד המים בכלי קודש. אכן (בפי"א מה' טומאת צרעת) לא כתב מזה רק מביא כלי חרס סתם. ובה' סוטה (פ"ג) ביאר בהדיא דנמדד בכלי קודש ובמצורע סתם הדברים. וגם באמת חידוש גדול לומר דהביא מים שנמדד בכלי קודש לכל בתים שהי' בכל ערי ישראל דגם נגעי בתים צריך טהרת הצפור והמים וצ"ע:
והנה לכאורה נראה דעיקר הקפידא שלא יהי' יותר כדי שיהא דם צפור ניכר. וכן בחצי לוג לסוטה שלא יהא יותר מחצי כדי שיהא ניכר דם צפור וכן בחצי לוג לסוטה שלא יהא יותר מחצי כדי שיהא ניכר דיו הנמחק מהכתב. מיהו הרמב"ם בפיהמ"ש כתב שלא יהא פחות מרביעית:
במשנה ובלוג הי' מודד לכל המנחות אפי' מנחה של ס' עשרון כו'. משמע דלא הי' מודד במדה גדולה רק בלוג. ולא נתבאר הטעם דלעיל גבי עשרון מייתי קרא שלא ימדוד בשל שלשה לפר כו' והכא מנלן. ואין לומר דמהך קרא דלמנחה ולוג שמן דרשי להו. דהא לקמן בגמ' דרשי' האי קרא לדרשא אחרינא וצ"ע:
ולראב"י דאמר אפי' מנחה של ס' עשרון אינו נותן רק לוג. יש לעיין מנ"ל דיכול להרבות בכלי א' יותר מעשרון. בשלמא לת"ק י"ל דא"צ ריבוי דמהכ"ת לא יוכל להרבות כיון דנותן שמן כפי החשבון לוג לעשרון. ומצינו נמי מנחת נסכים דהי' טפי מעשרון אבל לראב"י דכשמרבה בסולת הוי כמו חריבה מנלן דיכול לשנות ולהוסיף. וי"ל דמהך דרשא למנחה ולוג דמיותר להכי מזה עצמו מוכח דיכולין להרבות בסולת ושמן (סגי) [רק[ לוג אחת כנ"ל. בתו"כ פ' ויקרא פרשה ט' והביאה שלא יביאנה חצאים כו' אלא בכלי אחד ע"ש. א"כ מוכח מקרא דנודר כמה עשרונים מצוה להביאן בכלי אחד]:
בתוס' ד"ה בירוצי מדות כו' קשיא והא אין להם פדיון. אפשר לומר למה דאמרי' לקמן (צ'.) דאין כ"ש מקדשין שלא מדעת רק משום גזירה שלא יאמרו מוציאין מכלי שרת לחול. א"כ י"ל דרבנן לא גזרו רק שיצטרך פדיון וסגי בהכי. והגם דבגמ' לקמן אמרי' הכי למ"ד הטעם דלח נעקר. אך ברמב"ם (פ"ב מה' מעה"ק) משמע דגם לדידן בעי האי טעמא. ושוב ראיתי במל"מ אריכות בזה:
בד"ה רביעית כו' וקשה לפי' זה דהכא במתני' תנן רביעית למצורע וחצי לוג לסוטה. ויש ליישב דדוקא לרבנן דפליגי אדרשא דבעי' שיהי' דם צפור ניכרת בו שפיר דין מי מצורע כמי סוטה. אבל תנא דהכא מצי סבר כר' ישמעאל דצריך שיהי' דם צפור ניכר א"כ שוב אין ללמוד שיעור מי מצורע ממי סוטה וזה פשוט:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
(פח א תוספות) ד"ה שבע וכו' פי' לתוך כלי אחד וכו' וכן פירש במתני' וכו' וקשיא וכו'.—עיקר קושייתם היא לפי' רש"י כאן ובמשנתנו, שלר"א ב"ר צדוק לא היה אלא הין בלבד. אבל לולא פי' רש"י היינו יכולים לפרש "שבע מדידות" הן לוג וחצי לוג ורביעית הלוג והין - הרי ד' מדות, ובהין היו שנתות לחצי ההין ושלישית ההין ורביעית ההין - הרי ד' מדות ושבע מדידות.
גמרא אף לדבריהם חצי לוג ולוג לא יעשה כו׳ כצ״ל:
שם מידה אחרת ורבי אלעזר ב"ר צדוק כו׳ כצ״ל. ולאו ציון דמתניתין הוא אלא סיום הברייתא וכן משמע מפרש"י:
רש״י ד"ה אלא לפיכך כו' וכו' ור׳ אלעזר ב"ר צדוק כו' כצ״ל:
ד"ה בירוצי כו׳ כלי אחר נופל עם המשקה לתוכו כו׳ כצ"ל:
ד"ה איכא בינייהו כיצד רביעי' יהיב כו' כצ"ל:
בא"ד מסיני ואמר ליה שער כו' הד"א:
בא״ד עד הין ושער כו' הד״א:
בא״ד וכשאדם מערה כלי קטן בכלי המחזיק שנים כו' כצ״ל:
בא״ד בגדול עם הבירוצין כו' כצ״ל:
ד״ה ומ"ד ממעלה למטה כו' ומתוך שממתין ~נמסרי׳~{צאן קדשים: נחסרי'} כו' כצ"ל:
בא״ד והיינו דקאמר דקא נפקי בירוצין כו' כצ״ל:
ד״ה איכא למימר כו' נתקדשו כו' כדמפרשי׳ הס״ד וכצ"ל. פי׳ כדמפרשי' אי מלמעלה למטה קחשיב או ממטה למעלה:
ד"ה במלאים קמיפלגי כו' סלת מ"ד כו' כצ״ל:
בא״ד קסבר מלאים דוקא כו' כצ״ל:
בא״ד דהאי קרא במזרק שהוא כלי לח כתיב וה״ה בשאר כלים שלא יחסר כו' כצ״ל:
ד״ה רביעית מה כו׳ למעלה רביעית וחצי לוג כו' כצ״ל:
תוס׳ ד"ה אף לדבריכם כו' דלא דמי דמדה של כו' כצ״ל:
ד"ה בירוצי מדות כו׳ ומפרש רבי חייא ב״ר יוסף בירוצי כו' כצ״ל:
בא״ד לר׳ יוסי במדת הלח דנעקר ולעיל כו' כצ״ל ועיין לקמן ד״צ ע״א. פי׳ מדמניחי׳ שיפסלו בלינה לגזור שמא יאמר כו':
בא״ד דאמרינן לנפשייהו כו׳. פי׳ דכל אחד יאמר לעצמו בוודאי לא נתקדשו כיון דמניחים לפסול:
ד"ה ומאן דאמר כו׳ מפני האופיא כו'. פי׳ שוי״ם בל״א:
בא״ד בתוך כלי אחד כו' כצ״ל:
ד״ה רביעית מים כו׳ היה מביא גבי שלשה כו׳ כצ״ל:
בא"ד משמע שיש להשוותם כו'. פי׳ נמצא דתנאי היא דתנא דברייתא ס״ל חצי לוג ותנא דמתני׳ נמי הכי ס״ל כמו בסוטה שיש להשוותם ור״י דברייתא ור׳ יהודה דמתני׳ ס״ל רביעית:
בא״ד וקשה לפירוש זה דהכא במתני׳ חשיב רביעית מים כו׳ כצ״ל. פי׳ ומתני׳ אתיא דלא כמאן דלתנא דמתני׳ חצי לוג בשניהם דמצורע יליף בג"ש מסוטה ולתנא דברייתא סוטה רביעית ומצורע חצי לוג ולר״י דברייתא ולר"י דמתני׳ בשניהם רביעית ס״ל:
בא״ד עשר רביעית רביעית מים כו' כצ"ל:
בא״ד אלמא דבמצורע לאו פלוגתא היא ודוקא בסוטה פליגי כדקאמר במתני׳ ר״י אומר ברביעית כשם כו׳ כצ״ל וכ"ה בס״י ומ"ו הב"ז מגיה גירסא שלפנינו ואינו מן הצורך וכן מצאתי גירסא זו בר"ש בפ׳ י"ד ממסכת נגעים:
בא"ד אבל במצורע לכולי עלמא הוי רביעית ופליגי בהכי דמר בעי כו׳ כצ״ל. פי׳ ומתניתין דהכא כת״ק דמתני׳ דסוטה בעי חצי לוג ובמצורע כולי עלמא מודו רביעית ות"ק דברייתא בפרק היה מביא ור"י בהא פליגי דר״י ס״ל דאף במצורע בעינן שייראו אדמומית דם גמור וצריך ליתן מדם הצפור לתוך רביעית עד שייראו דם גמור ות"ק לא חייש לזה אפי׳ ליכ׳ אלא חזותא בעלמא נ״ל ודוק ומ״ו הב״ז מפרש בע"א ודוחק הוא עיין שם:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
גמ׳ רביעית וכו׳ ורביעית שמן לנזיר וכו׳ הא דלא קתני נמי שבה היה מודד לחביתי כ״ג כדאיתא בגמ׳ וכן בסיפא נמי גבי חצי לוג לא קתני שבו היה מודד למנורה משום דלא פסיקא ליה שצריך להאריך ולבאר לכל חלה וחלה ולכל נר ונר לכך לא תני להו וק״ל:
תוס׳ בד״ה בירוצי מדות נתקדשו וכו׳ אבל למ"ד נתקדשו קשיא הא אין להן פדיון וכו׳ עיין בס׳ משנה למלך פ״ב מהלכות מעה״ק דין ט׳:
בד"ה רביעית מים וכו׳ משמע שיש להשוותם וקשה דהא ת"ק דר׳ ישמעאל מדחשיב עפר סוטה משמע דס"ל דלא בעי אלא רביעית לוג ואפ"ה לא חשיב דם צפור משום דס"ל דבעי חצי לוג אלמא אינן שוין וי״ל דלעול׳ ס"ל דעפר סוטה נמי בעי חצי לוג ואפ"ה העפר נראה בו משום דמרבה בעפר אבל דם צפור מועט הוא ואינו נראה בחצי לוג ולכך לא חשיב ליה וק״ל:
בא״ד וקשה לפי׳ זה דחשיב הכא במתני׳ וכו׳ כצ"ל ר״ל וא"כ מתני׳ דלא כמאן דהא אמרי' דמצור׳ וסוטה שוין וק״ל:
בא"ד אלמא דמצורע לאו פלוגתא היא ודוקא בסוטה פליגי וכו׳ אבל במצורע אע״ג דלכ"ע הוי רביעית פליגי הכי וכו׳ כצ״ל ר״ל דלעולם לכ"ע במצורע לא הוי אלא רביעית מים והא דלא חשיב ליה ת"ק דר׳ ישמעאל משום דס"ל דאין צריך להרבות בדם דלא בעי׳ אלא חזותא בעלמא אבל ר׳ ישמעאל ס״ל דבעי להרבות בדם משום דבעי׳ אדמימות דם גמור ולכך חשיב ליה וק"ל ועיין בס׳ ברה״ז שהגיה ע״פ דבריהם בסוטה:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
חדושים
פרק שתי מדות
תוספות ד״ה בירוצי מדות כו' למ״ד לא נתקדשו כו' דאמר לקמן כו' (דף צ' ע״א) כבשים לעולה ומקיצים כו' לר"י בלח בדנעקר כו׳ דאמרי׳ לנפשייהו בירוצין לא נתקדשו כצ״ל והס״ד ור"ל שהכל יודעים ואומרים לעצמם דברוצי' לא נתקדשו ק״ל: ואח"כ ד"ה ומאן דאמר מלמעלה כו' הין מצומצם כו׳ מפני האופי"א כו׳ (ר״ל קצף שקורים שוי"ם בלשון אשכנז) דכמו שהולך ומוסיף כך כו׳ כצ"ל:
ד"ה רביעית מים כו' ומפרש טעמא דר"י כו' וקשה לפירוש זה לחשוב גבי דתנן כו' (ר״ל ליחשוב במתני' חצי לוג למצורע ואליבא דרבנן) אלמא דמצורע לאו פלוגתא ושמא אף דפלוגתא הוא לא חשיב לה לפלוגתא ודווקא בסוטה כו' (כצ"ל נ"ל וכן הוא בתוספתא דסוטה עיי״ש) ומר לא חייש כו׳ פי׳ ומתיר אפילו ביותר מרביעית ומצריך לכתחילה חצי לוג ולא פחות מרביעית משא"כ פלוגתא דסוטה ס"ל לת"ק דלא סגי ברביעית וע״ש בתוס׳ ודבריהם שם ברורים יותר:
הגהות
גמרא אמר להם אף לדבריהם לוג לא יעשה כו׳ כצ"ל.
המשחה דכתיב ושמן כו' רביעית מה היתה כו׳ (מיימוני פ״א מהלכות כלי המקדש):
ובלוג הי׳ מודד כו׳ (מיימוני פ״ב ופי״ג מהלכות מעשה קרבנות):
אלא לוגה שנאמר ולמנחה ולוג כו׳ כצ״ל:
רש״י ד״ה את מי כו׳ מדות הס״ד:
ד״ה איכא בינייהו כו׳ דאמר מלמטה למעלה כו':
ד״ה וא״ל שער כו׳ ושוב לוג כו׳ עד הין כצ״ל והס"ד:
ד״ה מלמעלה כו׳ ומתוך שמעטין כו׳ כצ״ל:
ד״ה איכא למימר כו' כדקמפרשי התם הס״ד: ואח״כ ד"ה במלאים כו' מלאים סולת מאן דאמר כו׳ (והשאר נמחק) כצ״ל:
ד״ה ומ"ד ממטה כו׳ שלא יחסר אבל יותיר כו׳ כדאמרי׳ לענין שנים ששוקלים שקל שלם ביניהם כו' כצ״ל (והשאר נמחק):
ד"ה רביעית מים כו׳ חכמים רביעית הס"ד:
ד״ה שמן כו׳ ולא היה צריך מלא רביעית לוג כצ״ל נ"ל:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
א דף פח מאי איכא בין ר"מ לר' יהודה א"ר יוחנן בירוצי מדות איכא בינייהו למ"ד ממטה למעלה קסבר בירוצי המדות נתקדשו וכו' למ"ד מלמעלה למטה סבר בירוצי מדות לא נתקדשו, ועיין בפירש"י שמבואר דאם הבירוצין נתקדשו, וכשנותן המדידה מלמטה למעלה איכא בירוצי קודש, ומזה תסוב קושיא גדולה על הרמב"ם דפסק דבירוצי המדות של לח היה קודש כמבואר בפר"ב ממעה"ק ה"ט, ואיהו פוסק בפר"א מכלי המקדש הי"ז דהכלים היו במקדש מלמעלה למטה, וזה היפך מדברי ר' יוחנן דהכא, והלח"מ בפר"ב ממעה"ק עמד בזה, יעוי"ש מה שדחק שם דפסק כאביי, ותמוה ששבק דברי ר' יוחנן ופוסק כאביי, עוד תמוה דברי הרמב"ם מסוגיא דזבחים פ"ח דאיתא שתי לשונות בשמואל אם כלי שרת מקדשין מבחוץ, וקאמרה הסוגיא דפליגי בבירוצי המדות, והרמב"ם דסבר דבירוצי המדות קודש, ע"כ סבר דכלי שרת מקדשין גם מבחוץ, והרמב"ם בפר"ג מפסוה"מ ה"כ כתב דכל הכלי שרת אין מקדשין אלא מתוכו, ועיין שם בלח"מ, ובכדי לבאר שיטת הרמב"ם בזה נראה להקדים עוד קושיא גדולה בעצם הסוגיא.
ב והנה ע"כ הא דברוצי מדות אם נתקדשו תליא אם נתקדש הגב של הכלי שרת, וזה תליא אם נמשחו הכ"ש גם מבחוץ, ופליגי בזה ר' יאשיה ור' יונתן לעיל נ"ז ע"ב, וא"כ הכא בפלוגתא דר"מ ור"י אם פליגי בבירוצין אם קדושין הן ע"כ תליא ג"כ בפלוגתא דר' יאשיה ור' יונתן, וא"כ מדוע לא קאמר הש"ס שם (והתם מיירי ג"כ ר' יוחנן), דפליגי בפלוגתא דתנאים הקודמים, והם ר"מ ור"י.
ג והנה נקדים בראשונה לשון הרמב"ם בפר"ב ממעה"ק ה"ט וז"ל בירוצי המדות של סלת חול שאין גב בעשרון קודש, ובירוצי היין והשמן קודש לפי שהוא יורד על גב הכלי, וכלי הלח נמשחו מבפנים ומבחוץ, ולמה יתקדשו הבירוצין אעפ"י שאין כוונת המודד אלא למה שבכלי בלבד כדי שלא יאמרו מוציאין מכלי שרת לחול, עכ"ל, ויש להבין מה זה דקאמר הרמב"ם ולמה יתקדשו הבירוצין, אעפ"י שאין כוונת המודד לזה, וקשה הא כיון דפסק דהבירוצין הן קודש, מטעם דהמשיחה להכלים היתה גם מבחוץ, והוא בכדי להקדיש הבירוצין, וא"כ ע"כ הבירוצין הן בכלל המדה, וא"כ בהכרח יכוון לזה גם המודד, כיון שזהו המידה האמורה כפי ההלכה בהלכות משיחת הכלים, וע"כ צריך לומר כן דאם יש קדושה להבירוצין ע"כ זה נכנס בכלל המדה ג"כ, והוא בסוגיא דידן דקאמר ר' יוחנן דלמ"ד ממטה למעלה הוא משום דסבר הבירוצין נתקדשו, וא"כ לפי זה להרמב"ם דסבר דבירוצי המדות נתקדשו, אם כן הבירוצין בכלל המדה, וא"כ מה שייך לומר דחסר בזה כוונת המודד, הלא בהכרח יכוון לזה המודד כיון שבכלל המדה יחשב, סוף דבר ענין זה נדרש לביאור.
ד ונראה לבאר דשני עניני בירוצי מדות איכא, א) מה שנדבק בהכלי בין למעלה על דופן הכלי וגם מה שבגב הכלי ונדבק בדופן, וכששופך מהכלי להעשרון נוטף מהכלי לתוך העשרון, ב) איכא שמן הנוטף מן הכלי טרם שישפך מן הכלי להעשרון, והיינו כשנדבק הרבה בהכלי ומנטף גם טרם שיגיע לעשרון, ובזה נבוא לביאור הענין לנכון. והוא דלענין המשקה הנדבקת בדופן דהיינו מה שמונח על דופן הכלי, וגם מה שנדבק בגב הכלי, זה תליא אם היתה משיחה מבחוץ, והיינו דאם לא היתה משיחה מבחוץ כלל, דאז היה הדין ליתן המשקה הלח רק מה שתוך הכלי דוקא, משום דאין קידוש אלא מה שבתוך הכלי דוקא, ואז היה הדין שצריך לקנח מה שעל הדופן למעלה ומה שעל גב הדופן, כיון שזה לא נתקדש, אבל אם אמרינן דהיתה משיחה גם מבחוץ, דעתה נתקדש כל המשקה הנדבקת ג"כ, ובזה פליגי ר' יאשיה ור' יונתן, אמנם הפלוגתא בנידון זה דר"מ ור"י הוא בבירוצי המדות, הנופל מהכלי משעת מדידה עד השפיכה להעשרון, ומ"ד מלמעלה למטה סבר דהני בירוצין לא נתקדשו, ואינם בכלל המדידה, ומ"ד ממטה למעלה סבר דגם זה בכלל הקדושה, וממילא זה גם בכלל המדידה ג"כ. והנה הרמב"ם פוסק דהבירוצין הנדבקין עד השפיכה להעשרון נתקדשו, מטעם המשיחה דמבחוץ, אבל מה ששייך להנפילה טרם שיגיע להעשרון זה אינו בכלל הקדושה, וממילא אינו בכלל המדה ג"כ, והיינו דסבר מלמעלה למטה, וזהו כר"מ, דסתם משנה בזה כר"מ.
ה ובזה יבואר דברי הרמב"ם לנכון והוא שכתב ובירוצי היין והשמן קודש לפי שהוא יורד על גב הכלי, וכלי הלח נמשחו מבפנים ומבחוץ, אבל כל זה דוקא על מה שבגב הכלי, אבל לא יותר מזה, ואח"כ שואל הרמב"ם ולמה נתקדשו הבירוצין וכוונתו על הבירוצין האלה שהן יותר מזה והן נופלין על הארץ עד שישפכו למקום הדרוש. ובזה אמרו חכמים שהן ג"כ קודש, והיאך יתקדשו, דהרי אין כוונת המודד לזה, וזהו שכתב שאין כוונת המודד אלא למה שבכלי בלבד, כוונת הרמב"ם על מה שבכלי היינו מה שבפנים ומה שנדבק בהכלי עד שישפך, מפני שזהו בכלל המדידה, וממילא זהו בכלל הכוונה גם כן, אבל מה שישפך טרם בואו להמקום הנדרש אין זה בכלל המדידה, וממילא חסר בזה כוונת המודד, על זה כתב שהוא מדרבנן כדי שלא יאמרו מוציאין מכלי שרת לחול.
ו והנה גם בסוגיא דזבחים פ"ח דקאמר שם בהני תרי לישנא דפליגי בברוצי מדות אם נתקדשו, ג"כ הכוונה על הני בירוצין כמו הכא בפלוגתא דר"מ ור"י, ובזה פסק הרמב"ם בפר"ג מפסוה"מ ה"כ דכ"ש אין מקדשין אלא מתוכן, וכוונתו ג"כ להנדבק בהכלי מטעם דהמשיחה דבחוץ, וכוונתו לאפוקי הבירוצין שהן יותר מהשיעור הזה.
ז עוד נראה דכוונת הרמב"ם לפי מה שפסק בפר"א מכלי המקדש הי"ב דלדורות לא בעי משיחה אלא עבודתן מחנכתן, דהיינו השימוש, דאז ע"כ אין הבירוצין קודש, ואינן מקדשין אלא מתוכן, ולא כתב הרמב"ם הכא דיני הכלים המשוחים כיון שכבר כתב בכלי המקדש, וזה נראה פשוט, ובעיקר הדברים שכתבנו לעיל נראה לנכון בס"ד.
ח תוספות ד"ה בירוצי מדות וכו' אבל למ"ד נתקדשו הא אין להם פדיון, ויש לומר דמיירי בנסכי צבור ולב בי"ד מתנה עליהן כדמפרש בירושלמי דשקלים, ותמוה דשם בירושלמי מבואר דמיירי גם בנסכי יחיד, וגם זה בכלל מותר נסכים, ומצאתי בקר"א שעמד בזה, ולולא דמסתפינא אמינא והייתי מפרש דמותר נסכים דתנן שם היינו המותר שהוא מהנשאר אחרי המדידה שהוא ממטה למעלה, דהיינו מה שנשפך מקודם שיותן בכלי שרת, והיה נשפך על הארץ, ומעמידין כלי תחתיו, והוא מותר נסכים, וזה נקרא מותר, ולא בירוצין, ולזה לכו"ע קדוש רק מדרבנן, ולזה מהני פדיון לכו"ע, וכמוש"נ.
ט אביי אמר כו' מר סבר מלאים שלא יחסר ושלא יותיר ומר סבר מלאים שלא יחסר, אבל יותר מלאים קרינן בי', והביאור בזה דהיינו מותר כזה שהוא ההבדל שבין מלמעלה למטה לבין ממטה למעלה, היתרון הזה אינו גורע הא דמלאים שגם זה בכלל מדה נכונה, אבל פשיטא שאסור להוסיף על המדה רק סברי שזהו בכלל המדה, ולחנם דחק בזה בפר"א, וביותר כמו שכתבנו לעיל.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
את מי אביא תחתיו. להשלים שבעה מדות: ואפשר לשער בחצי לוג. שלשה חצאי לוגין בבוקר ושלשה בערב: ואפשר לשער ברביעית. דד' רביעית הוו לוג: אלא. לפיכך לא היה משער לחביתין בשלשה חצאי לוג ולא לחצי ברביעית דזה הכלל היה במקדש וכו' ור' אלעזר בר ר' צדוק לית ליה זה הכלל: בירוצי המדות. דכשממלאים את הכלי ביותר נופל מן המשקה שבתוכו לדופני הכלי אילך ואילך וכשמערין אותו מהרה לתוך כלי אחר נופל המשקה בתוכו ואם לאו נופל לארץ: איכא בינייהו. לר' יהודה דאמר מלמטה למעלה קסבר בירוצי המדות נתקדשו כיצד דרביעית יהיב ליה רחמנא למשה מסיני ואמר ליה שער ברביעית את האחרים וימדוד שני רביעית ויעשה מהם חצי לוג ושוב לוג וכו' עד הין ושער אותו הין כ''כ גדול שיכנסו בירוצין של כל אלו מדות דבירוצין נתקדשו וכשאדם מערה שני כלים קטנים בכלי המחזיק שניהם יכול לשופכו לאלתר כולו בגדול עם הבירוצין וכן השני הלכך צריך הגדול המקבל שניהם להיות גדול כל כך שיקבל אותם ואת בירוציהם הילכך נתקדשו: ומ''ד ממעלה למטה קסבר בירוצי המדות לא נתקדשו והין יהיב ליה רחמנא למשה ואמר ליה שער ממנו את האחרים חצי ההין ושלישית ההין ורביעית ההין וכיון דצריך לשפוך ממדה גדולה לחלקם לשני כלים אין יכול לשפוך בבת אחת עם הבירוצים לפי שזה כלי גדול וזה כלי קטן וצריך לשפוך על יד ומתוך שממעטין נחסרין הבירוצין מה שצף על הכלי כל שעה ולא היו שם בירוצין והיינו דנפקי בירוצין וכיון דלא הוו התם בירוצין לא נתקדשו: איכא למימר נתקדשו ואיכא למימר לא נתקדשו כו'. כדמפרשינן התם: במלאים קמיפלגי. דכתיב (במדבר ז) שניהם מלאים סלת וה''ה בשאר כלי מאן דאמר ממעלה למטה קסבר מלאים דווקא דהאי קרא במזרק שהוא כלי לח שלא יחסר ולא יותיר אלא ההין מחלק בתוך שני חצאי ההין מצומצמים וכן כולם: ומאן דאמר ממטה למעלה קסבר שלא יחסר אבל יותיר. שיעשה הגדול שיעור שני קטנים דבשני חצאין יש בו יותר כל שהוא מבשלם כדאמרי' (שקלים דף ב.) לענין שנים ששוקלין שקל שלם ביניהן שחייבין בקלבון משום הכרע דשני חצאי שקל: ז' מדידות. אבל אפשר לעשות כולם בכלי אחד: מתני' רביעית מה היתה משמשת. השתא קחשיב ממטה למעלה (דכתיב בה מים חיים): חצי לוג. דהיינו ב' רביעיות: רביעית מים למצורע. דכתיב (ויקרא יד) על מים חיים במים שיהא דם צפור ניכר בהן שיערו חכמים רביעית: שמן לנזיר. משום דנזיר היתה באה ב' ידות כמצה שבתודה חלות ורקיקין ולא הוה צריך אלא רביעית לוג: חצי לוג לסוטה. הלכתא גמירי לה: גמ' רביעית למה נמשחה. שכל כלי המקדש נמשחו בשמן המשחה: אם בשביל רביעית מים למצורע:
רש"י מכ''י רבינו בצלאל אשכנזי ז''ל את מי אביא תחתיו. להשלים שבע מדות: בירוצי המדות. (המלא גודש) כשמודדין יין וממלא כלי ביותר יש בו בירוצין ואם מיד מערה בכלי גדול נמצאו בירוצין בתוכו ואם לאו נופל לארץ מאליהן: [למ''ד] ממטה למעלה. דחשיב רביעית בראשון: קסבר בירוצי המדות נתקדשו ורביעית יהיב רחמנא למשה ואמר ליה. [משתי] אלה עשה חצי לוג ומשתי חצי לוג וכן הין: שער דעיילי בהו בירוצין. שיהא החצי לוג גדול שיכנסו בו שתי רביעיות ובירוציהן דבסתמא הכי הוא שהמערה כלי קטן של רביעית לתוך כלי גדול כגון חצי לוג בירוציה נופלין לתוכה ואינן נשפכין לארץ: ור''מ דחשיב הין ברישא קסבר לא נתקדשו והין יהיב ליה רחמנא למשה ואמר לו לעשות ממנו חצי ההין ושלישית ההין וכן הדרך שהמערה כלי גדול כגון הין למלאות כלי קטן כגון חצי ההין בירוציהן נשפכין לארץ אלמא ה''ק ליה שער דיפקו הבירוצין: במלאים קא מיפלגי. [דכתיב] שניהם מלאים סולת וה''ה לכל המדות דקרא מאן דחשיב הין ברישא קסבר מלאים שלא יחסר ושלא יותיר הלכך יעשה הין מצומצם וממנו יכוין שאר המדות [למדת] הין דאי אפשר לעולם שלא יהיו שתי מדות קטנות כשמודדו לתוך אחת גדולה יתירות עליה (מפניא) [מפני] האופיא הגדולה כשמערין שני כלים בתוך כלי אחד אבל כשמודדין בהין את חצי ההין שופך מן היין לחצי ההין בנחת אין כאן אופיא: קסבר מלאים שלא יחסר. אבל אם הותיר מלאים קרינן ביה: שפיר קאמר להו ר''ש לרבנן. וכי מה היה ההין משמש: כדאמר רבינא. לקמן בהאי פירקא: שבע מדידות. בתוך כלי אחד דשנתות היו בהין: מתני' רביעית מים למצורע. כדכתיב ושחט את הצפור האחת אל כלי חרס וגו' ואמרי' במס' (נזיר) [סוטה] (דף ט''ז ע. ב) מים שדם צפור ניכר בהם וכמה הם רביעית: רביעית שמן לנזיר. כדאמר בפ' התודה ללחם נזיר: חצי לוג מים לסוטה. כדאמרי' במסכת סוטה (דף ט''ז ע''ב) חצי לוג מים היה ממלא מן הכיור: וחצי לוג שמן לתודה. מפורש נמי בהאי פירקא: ששה לוגין לפר דהיינו חצי ההין כדכתיב בלול בשמן חצי ההין גבי מנחת נסכים בפרשת שלח לך: וארבע לאיל. דהיינו שלישית ההין: ושלשה לכבש. רביעית ההין דהין י''ב לוגין: בלוג היה מודד. שמן לכל המנחות: ואפי' מנחה של ס' עשרון. והא דנקט ס' עשרון דס' עשרון מתנדב אדם בכלי אחד וטפי מהכי לא כדמפרש בפ' המנחות והנסכים: ששה לפר. ששה לוגין יין לנסכי הפר והוא הדין לשמן: גמ'
אף לדבריכם חצי לוג [ולוג] לא יעשה שרביעית היתה שם. ורבנן סברי דלא דמי כמדה של לוג ומחצה לא צריכה אלא לחביתין אבל חצי לוג צריך למילי טובא לסוטה ולתודה ולמנורה: בירוצי מדות נתקדשו. למאן דאמר לא נתקדשו ניחא הא דאמר לקמן (דף צ.) מותר נסכים לקיץ מזבח ומפרש רבינו חיים בר ר' יוסי בירוצי מדות דיש להן פדיון ולוקחין ממותר נסכים כבשים לעולה ומקיצין אותו אבל למאן דאמר נתקדשו קשיא הא אין להם פדיון ויש לומר דמיירי בנסכי צבור ולב בית דין מתנה עליהן כדמפ' בירושלמי דשקלים ומיהו אם לנו מיפסלי בלינה כדאמרינן לקמן דלענין הכי לא מתנו ומדמיפסלי בלינה נמי יש לדקדק דקסבר בירוצי מדות נתקדשו ואם תאמר ונגזור שמא יאמרו מוציאין מכלי שרת לחול כדגזרינן התם לר' יוסי בלח בדנעקר ולעיל בפ' התודה (דף עט:) ויש לומר דהכא לא גזרינן דאמרינן לנפשייהו בירוצין לא נתקדשו: ומאן דאמר מלמעלה למטה קסבר מלאים שלא יחסר ולא יותיר. הלכך יעשה הין מצומצם וממנו יכוין שאר המדות ומאן דאמר רביעית ברישא ומרביעית יעשה שאר המדות עד הין ואי אפשר לעולם שלא יהו שתי מדות קטנות כשמדדו לתוך אחת גדולה שלא יהו יתירות עליה מפני האופיא הגדולה כשמערין שני כלים בתוך כלי אחד אבל כשמודד בהין את חצי ההין שופך מן ההין לחצי ההין בנחת אין כאן אופיא כך מוגה בפירושי רש''י ועוד יש לפרש דהיינו טעמא דמאן דאמר מלמעלה למטה הוי סימן דכמו שהולך ומחסר ואינו הולך ומוסיף כך לא יותיר דאפי' נתקדשו בירוצין היינו דיעבד אבל לכתחילה לא יותיר ומאן דאמר מלמטה למעלה הוי סימן דכמו שהולך ומוסיף כך יכול להותיר הבירוצין: שבע מדידות. פירוש לתוך כלי אחד דשנתות היו בהין וכן פי' במתניתין דלא היתה שם אלא הין וקשיא דבתוספ' (פ''י) תניא אמר ר''א [ב''ר צדוק] ד' מדות של לח היו במקדש ובמתניתין נמי לא קתני שנתות אלא לפר ואיל וכבש: רביעית מים למצורע. תימה דבפ' בתרא דנגעים תנן כיצד מטהרין את המצורע היה מביא פיילי של חרס חדשה ונותן לתוכה חצי לוג מים והגיה הרב רבינו יהודה בן הרב רבינו יום טוב רביעית מים כדתנן הכא ורב רבינו יום טוב בר יצחק מפרש דתנאי היא כדאשכחן גבי סוטה בפ' היה מביא (דף טז: ושם) שלשה צריכין שיראו עפר סוטה ואפר פרה ורוק יבמה משום ר' ישמעאל אמרו אף דם צפור ומפרש טעמא דר' ישמעאל משום דכתי' וטבל אותם בדם הצפור השחוטה ובמים הבא מים שדם הצפור ניכר בהן וכמה הן רביעית ומסתברא דרבנן דלא חיישי בעו חצי לוג כדתנן התם גבי סוטה ונותן לתוכו חצי לוג מים מן הכיור רבי יהודה אומר רביעית ואשכחן התם לעיל בגמ' דילפי' סוטה כלי כלי ממצורע משמע שיש להשוותם וקשה לפירוש זה לחשוב גבי דתנן הכא במתני' רביעית מים למצורע וחצי לוג לסוטה ועוד בנזיר בפ' שלשה מינין (דף לח.) קא חשיב גבי עשר רביעית [רביעית] מים למצורע ופריך דלא חשיב רביעית מים לסוטה ומשני דבפלוגתא לא קמיירי אלמא דמצורע לאו פלוגתא היא ושמא אף דפלוגתא היא לא חשיב לה לפלוגתא ודווקא בסוטה פליגי כדקאמר במתני' דר' יהודה כשם שממעט בכתב כך ממעט במים דלא היה ניכר בחצי לוג אבל במצורע אע''ג דלכולי עלמא הוי ברביעית פליגי הכי דמר בעי אדמומית דם גמור ומר לא חייש אלא אפי' נתבטל במים וליכא אלא חזותא בעלמא שיש בו קצת אדמומית: