דף פז - א
אינו מביא יין מפיה של החבית, מפני הקמחין [לובן היין] שבפי החבית.
ולא משוליה של החבית מפני השמרים היורדים לתחתית החבית.
אלא מביא משלישה של החבית ומאמצעה, [1] כלומר, נוקב החבית באמצע שליש האמצעי של חבית, ועושה שם ברז ומשם מוציא את היין.
כיצד הוא בודק אם יוצאים שמרים עם היין:
הגזבר יושב והקנה [אמת המידה] בידו, ואחר מוציא יין מן הברז -
וכאשר זרק היין את הגיר, [2] כלומר, כאשר מתחילים לצאת שמרים עם היין -
הקיש הגזבר בקנה שבידו על החבית, לרמז למוציא היין שיסגור את ברז החבית.
רבי יוסי ברבי יהודה אומר: סולת שהתליעה ושעלתה בה אבק, או יין שיש בו קמחין - פסול; שנאמר:
[במדבר כט ט] "תמימים יהיו לכם. ומנחתם [סולת בלולה בשמן] ", ולמדנו מסמיכות הכתובים שאף המנחה תהיה תמימה.
ונאמר: [במדבר כח לא] "תמימים יהיו לכם ונסכיהם", ללמד שאף הנסכים יהיו תמימים.
גמרא:
שנינו במשנה: אין מביאין לא מתוק ולא מבושל ולא מעושן, ואם הביא פסול:
ומקשינן: והא אמרת רישא אין מביאין את הליסטיון - שהוא יין הבא מענבים שנתמתקו בשמש - ואםהביא כשר, הרי שהיין המתוק כשר בדיעבד!?
אמר תירץ רבינא:
כרוך במשנתנו את דין הליסטיון עם דין היין המתוק ותני [ותשנה] על שניהם "ואם הביא פסול". [3]
רב אשי אמר תירץ:
אכן חלוק הליסטיון שהוא בא מענבים שנתמתקו בשמש, מיין שהוא בא מפירות שהם מתוקים בעצמותם:
חוליא דשימשא לא מאיס [מתיקות מחמת השמש אינה מאוסה], אבל חוליא דפירא מאיס [מתיקות מהפירות עצמם, מאוסה הוא].
שנינו במשנה: אין מביאין ישן, דברי רבי; וחכמים מכשירין:
אמר פירש חזקיה:
מאי טעמא דרבי שהוא פוסל את היין הישן? משום דאמר קרא [במדבר כח יד]: "ונסכיהם... ורביעית ההין לכבש יין", הוקש יין לכבש לומר לך: מה כבש אינו כשר אלא כשהוא בן שנתו [בתוך שנה], אף יין אינו כשר אלא בן שנתו.
ומקשינן: אי הכי אף אנו נאמר: מה כבש בן שתי שנים [לאחר שעברה שנתו הראשונה] פסול, אף יין בן שתי שנים, פסול אפילו בדיעבד!?
וכי תימא הכי נמי, שמא תאמר: אכן כשאמר רבי שאין מביאין יין ישן, היינו לפוסלו אפילו בדיעבד; כך הרי אי אפשר לומר, שהרי והתניא:
יין בן שתי שנים לא יביא, ואם הביא כשר; ומאן שמעת ליה דאמר יין ישן לא יביא הלוא רבי הוא, וקאמר רבי אם הביא כשר בדיעבד; ואם כן תיקשי: אם מכבש למדנוהו, ייפסל אפילו בדיעבד, ככבש!?
אלא אמר רבא: היינו טעמא דרבי הפוסל לכתחילה יין ישן, משום דכתיב [משלי כג לא]:
"אל תרא יין כי יתאדם, כי יתן בכוס עינו יתהלך במישרים", [אל תתן בו עיניך, שכל המרבה שכרות, כל עבירות דומות לו למישור, כל הדרכים ישרים בעיניו] ", הרי שהיין האדום מובחר הוא, ואילו יין ישן משעברה שנתו שוב אינו אדום כל כך.
שנינו במשנה: אין מביאין לא מן הדליות אלא מן הרגליות, ומן הכרמים העבודין:
תנא בברייתא המפרשת את דין משנתו שהצריכה להביא יין מכרמים עבודים:
כרמים העבודים פעמיים בשנה.
רב יוסף הוה ליה קרנא דפרדיסא דרפיק ביה טפי ריפקא ועבד חמרא דדרי מיא על חד תרין [היתה לו לרב יוסף חלקת פרדס, [4] שהיה חופרו הרבה - היינו שתי פעמים בשנה - והיה אותו כרם עושה יין מובחר כל כך, שהיו מוזגים אותו במים כפולים מאשר סתם יין]. [5]
שנינו במשנה: לא היו כונסין אותן בחצבין גדולים, אלא בחביות קטנות:
תנא בברייתא לפרש מה הן חביות קטנות:
חביות כדות [חביות קטנות ככדים] לודיות ובינוניות, כלומר, כדים בינוניים של לוד. [6]
ואין מניחין אותן שתים שתים זו ליד זו, שמא תתקלקל אחת ותריח חברתה הימנה ותתקלקל אף היא - אלא אחת אחת היו מניחים אותן.
שנינו במשנה: כיצד הוא בודק, הגזבר יושב והקנה בידו, זרק הגיר והקיש בקנה:
תנא בברייתא המפרשת את דין המשנה:
זרק הגיר של שמרים, אז הגזבר הקיש בקנה, וכאשר נתבאר במשנה.
ומקשינן: ולימא ליה מימר [יאמר הגזבר] ולמה היה צריך לרמז על ידי הקשה בקנה!?
ומשנינן: מסייע ליה משנתנו לרבי יוחנן, דאמר רבי יוחנן:
כשם שהדיבור יפה לבשמים, כך דיבור רע ליין. ולכן לא היה מדבר הגזבר כשחבית היין פתוחה לפניו.
שנינו במשנה: רבי יוסי בר רבי יהודה אומר, יין שיש בו קמחין פסול:
בעי נסתפק רבא:
הקדישו - ליין שיש בו קמחים - לנסכים, מהו שילקה עליו משום מקדיש בעל מום למזבח?
וצדדי הספק הם:
כיון דיין זה פסול הוא, אם כן כבעל מום דמי, ולוקה עליו משום מקדיש בעל מום למזבח -
או דלמא: אין בעל מום אלא בבהמה. [7]
ומסקינן: תיקו!
תנו רבנן:
אלים לקרבנות היו מביאים ממואב שהם המובחרים ביותר, כבשים היו מביאים מחברון, עגלים היו מביאים מהשרון, גוזלות [תורים ובני יונה] היו מביאים מהר המלך.
רבי יהודה אומר:
מביאין כבשים שגבהן כרחבן, כלומר, שיהיו רחבים מרוב שמנם. [8]
אמר רבא בר רב שילא: מאי טעמא דרבי יהודה? משום דכתיב [ישעיה ל כג]:
"ונתן מטר זרעך אשר תזרע את האדמה ולחם תבואת האדמה והיה דשן ושמן [עד ש] ירעה מקנך ביום ההוא כר נרחב [עד שיהיו הרכרים - כבשים - שמנים ורחבים] ". [9] הרי שהרחבים מובחרים הם.
כתיב [ישעיה סב]: "למען ציון לא אחשה ולמען ירושלים לא אשקוט, עד יצא כנוגה צדקה וישועתה כלפיד יבער... לא יאמר לך עוד עזובה ולארצך לא יאמר עוד שממה...
כי יבעל בחור בתולה יבעלוך בניך ומשוש חתן על כלה ישיש עליך אלהיך. על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים [הפקדתי מלאכים המזכירים את ה' על חורבנה] כל היום וכל הלילה תמיד לא יחשו המזכירים את ה' אל דמי לכם. ואל תתנו דמי לו, עד יכונן ועד ישים את ירושלים תהלה בארץ".
מאי אמרי המזכירים את ה' שהכתוב אומר שלא יחשו?
הכי אמר רבא בר רב שילא:
אומרים היו "אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד".
רב נחמן בר יצחק אמר:
כך היו אומרים "בונה ירושלים ה' נדחי ישראל יכנס".
מוסיפה הגמרא לבאר: ומעיקרא מאי הוו אמרי [וקודם החורבן מה היו אומרים]?
אמר רבא בר רב שילא:
כך היו אומרים: "כי בחר ה' בציון אוה למושב לו".
הדרן עלך פרק כל קרבנות הצבור
הערות
[1] כן היא הגירסא במשניות; וכתב ב"תוספות יום טוב" נראה לי ד"מאמצעה" קאי א"משלישה", כלומר, מאמצע השליש האמצעי; וראה עוד שם.
[2] במשנה שבמשניות הגירסא היא "הגיד".
[3] א. כן פירש רש"י מכתב יד; אבל התוספות פירשו, דשניהם כשרים. ב. נתקשו האחרונים: הרי לשון המשנה כך הוא: אין מביאין הליסטיון:. אין מביאין ישן, דברי רבי, וחכמים מכשירין; אין מביאין לא מתוק:; וכיון שישן מפסיק בין הליסטיון למתוק, איך אפשר לומר "כרוך ותני"! ? וראה מה שכתב ב"שפת אמת".
[4] ראה לעיל פה ב "רב חלקיה בר טובי הוה ליה קרנא דארעא", ופירש בפירוש המיוחס לרש"י "חתיכת שדה"; אך רש"י מכתב יד פירש שם "בקרן זוית עומדת".
[5] סתם יין מוזגים אותו בחלק אחד יין ושלשה חלקים מים, ואילו יין זה היה ניתן למוזגו בששה חלקים מים; רש"י מכתב יד.
[6] נתבאר על פי רבינו גרשום ופירוש המיוחס לרש"י; והגירסא הנכונה היא "לודיות בינוניות [בלי וי"ו] ", וכן הוא בפירוש המיוחס לרש"י.
[7] כתב ב"קרן אורה": מדקבע הש"ס להך בעיא ביין שיש בו קמחין, היה נראה דדוקא בהא מיבעי ליה, דהוי כעין פסול מום בבהמה, אבל באינך פסולי דמתניתין כמו מעושן ומבושל דפסולם הוא מחמת שנשתנה לית ביה משום מקדיש בעל מום, דלא דמי לפסול מום, ראה עוד שם. אך הרמב"ם [איסורי מזבח ו ג] כתב: המקדיש יין פסול:. הרי הדבר ספק אם דומים לבעל מום:. ומשמע שעל כל פסולי היין נסתפקו; וראה מה שכתב ב"קרן אורה" שם.
[8] כן פירש רש"י מכתב יד בפירוש אחד; ובפירוש שני פירש: שיהא גביהן רחבים.
[9] נתבאר על פי רש"י שם; ובתרגום שם: "ויתן מטר זרעך די תזרע ית ארעא ועבורא ועללא יסגי בארעא, ויהי פרגוס וטב, ויתפרנסון צדיקיא מגיתיהון בעידנא ההיא שמן רכיכין ופטימין ".
פרק עשירי - שתי מדות
מתניתין:
שתי מדות של יבש, מידות המיועדות למדוד בהם דבר יבש היו במקדש:
אחת המכילה עשרון, ובה היה מודד עשרון סולת לכל המנחות, ואחת המכילה חצי עשרון לחביתי כהן גדול, וכפי שיתבאר כל זה בהמשך המשנה.
רבי מאיר אומר:
אחת המכילה עשרון, ועוד אחת המכילה עשרון, ובברייתא בגמרא יתבאר מה היה החילוק ביניהו ולמה היו משמשות; ועוד מידה של חצי עשרון לחביתי כהן גדול.
מידת ה"עשרון", מה היה משמש? שבו היה מודד עשרונות סולת לכל המנחות.
ולא היה מודד: לא במידה המכילה שלשה עשרונות בשביל מנחת נסכים לפר, ואף לא במידה של שנים לאיל שמנחת נסכיו היא שתי עשרונות, אלא מודדן "עשרונות", כלומר, היה מודד שלש פעמים במידת עשרון לפר, ושתי פעמים במידת עשרון למנחת נסכי האיל. [1]
- "חצי עשרון" - מה היה משמש?
שבו היה מודד חביתי כהן גדול ["מנחת חביתין"]: מחצה עשרון בבקר וממנה עושה שש חלות, ומחצה עשרון בין הערבים שהיה עושה ממנה שש חלות, וכמאמר הכתוב [ויקרא ו]: זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה'... עשירית האיפה סולת מנחה תמיד, מחציתה בבוקר ומחציתה בערב". [2]
גמרא:
שנינו במשנה: רבי מאיר אומר: עשרון, עשרון, וחצי עשרון:
תניא: היה רבי מאיר אומר: מה תלמוד לומר [במדבר כח כט; וכט י]: [3] "עשרון עשרון לכבש האחד", למה נכפלה תיבת עשרון?
"מלמד ששתי מידות של עשרונות היו במקדש:
אחד קטן שהיה גדוש על שפתו, ואחד - גדול יותר - שהיה מחוק. [4] גדוש מה היה משמש? שבו היה מודד עשרון לכל המנחות. [5]
הערות
[1] א. ביאר ב"מקדש דוד" [סימן ג אות ב ד"ה ולפי דברי]: בנסכים איכא דין מדידה, דלא רק שצריך שיהיה להם שיעור האמור בתורה, רק צריך שימדוד אותם במידות של מקדש, והיינו דאמרינן שלא ימדוד בשלשה לפר אלא ימדוד עשרונות, ואם אין צריך רק שיהא בו השיעור, מאי נפקא מינה אין ימדוד; וכן אמרינן בגמרא, שלרבי מאיר היו שתי עשרונות אחד גדוש ואחד מחוק, ובגדוש היה מודד לכל המנחות, ואמאי לא ימדוד בשל מחוק, כיון דאין צריך רק שיהיה השיעור; וכן במידות הלח אמרינן [לקמן פח א], דכלי המשמש מידה זו, אינו משמש מידה אחרת, ומאי נפקא מינה איך ימדוד - וזה הוא לכולי עלמא, ואפילו למאן דאמר [לקמן צ א] מידות יבש לא נתקדשו ואינו מקדש כלל, מכל מקום צריך שימדוד בשל מקדש, וכן בנסכי יין ושמן גם כן צריכים מדידה במידות שבמקדש. ב. הנה לעיל ח א ובזבחים פח א מבואר: כלי שרת אין מקדשין אלא מלאין ; ופירש רש"י בזבחים שם, שיהא בהן שיעור שלם הצריך לדבר, אם יבש הוא שיהיה שם עשרון שלם למנחה, ואם מנחת נסכים היא שניתנה בכלי, יהא שם שלש עשרונים לפר ושני עשרונים לאיל, אבל אם חסר השיעור אין הכלי מקדשן, שאינו ראוי לכלי; ואם כן קשה למאן דאמר מדות היבש נתקדשו ומקדשים את מה שבתוכם, האיך קדשו העשרונות, בכלי שאינו מלא! ? וכתב ב"מקדש דוד" [סימן ג אות ג ד"ה עוד], שממקומו הוא מתיישב, שהרי כתב רש"י את הטעם משום דאינו ראוי לכלי, אם כן זה הוא דוקא בשאר כלים שצריך להיות שם המנחה כשהיא שלמה, וכשיש שם פחות אינו ראוי לכלי, אבל למאן דאמר מידת יבש נתקדשה, כיון דצריך למדוד עשרונות דמפקינן לה מקרא שלא ימדוד בשל שלשה לפר, אם כן ראוי הוא לאותו כלי; ומה שיש להעיר בדבריו יתבאר בהערות לקמן פח א.
[2] א. נתבאר בגמרא, שמתחילה היה מביא עשרון שלם, ואחר כך היה חוצהו במידת חצי עשרון; וראה בסוגיית הגמרא לעיל ח א, אם היה מקדש את הסולת בעשרון השלם או אף לחצאין. ב. בפשוטו מבואר בהדיא מדברי המשנה, שאת חצי העשרון האחד היה מקריב בבוקר, ואת חצי העשרון השני היה מקריב בין הערבים. אך הרמב"ם [מעשה הקרבנות יג א] כתב: וכיצד עשיית חביתי כהן גדול, מביא עשרון שלם ומקדישו, וחוצהו בחצי עשרון שבמקדש :. ולש מכל חצי עשרון שש חלות, נמצאו שתים עשרה חלות. ואחת אחת היו נעשות:. ואחר כך חולק כל חלה וחלה לשנים באומד, כדי שיקריב החצי בבקר והחצי בערב; ומבואר, שאם כי היה מחלק את הסולת לשני חצאים, מכל מקום לא היתה זו חלוקה לבוקר ולערב, אלא כל חצי עשרון היה גם עבור הבוקר ועבור הערב; ודלא כפשטות לשון המשנה. והראב"ד אכן השיג על מה שכתב הרמב"ם "ואחר כך חולק כל חלה וחלה לשנים": זו לא שמענו, ואין לה שורש בשום מקום, שיחלקו כל חלה וחלה, אלא שש חלות בשחרית ושש בין הערבים; ובפשוטו, מה שכתב שאין לו שורש, היינו למה שכתב הרמב"ם דחוצה כל חלה לשנים, ונמצא שחצי העשרון היה לבוקר וערב כאחד, וזה הוא שכתב דאין לו שורש; אך ראה ברדב"ז שם וב"כסף משנה". וראה עוד ב"משנה למלך" בסוף ד"ה ומ"ש ואחת, שתמה על הרמב"ם: סברא זו דרבינו תמוהה היא, למה צריך לחלק העשרון בחצי עשרון כפי סברתו, שהרי חצי עשרון זה לא היה מקריב בבוקר אלא חצי המחצית של עשרון זה; ראה עוד שם, ולא יישב.
[3] הנוסח שבברייתא "עשרון עשרון לכבש האחד" נכתב שם; אך מצינו עוד בפרק כח פסוק יג "ועשרון עשרון סולת מנחה בלולה בשמן לכבש האחד"; ובפסוק כא "עשרון עשרון תעשה לכבש האחד"; ובפרק כט פסוק טו "ועשרון עשרון לכבש האחד".
[4] א. בפירוש המיוחס לרש"י מפרש: אחד שהיה מחזיק עשרון רק כשהיה גדוש, ואחד היה מחזיק עשרון כשהוא מחוק; וכן הוא באמת פשטות ממעות הלשון. אך ראה ברש"י מכתב יד לקמן צ א על המשנה שם: כל מדות שבמקדש היו נגדשות, חוץ משל כהן גדול שגודשה בתוכה, שמדבריו ומדברי הרע"ב שם נראה - כפי שיבואר בהערות שם - שהוא מפרש: אחד גדוש: היינו שהיתה המידה מחזקת עשרון והיו גודשים אותה, ו"אחד מחוק" היינו שהיתה המידה מחזקת עשרון עם גודשו, ולא היו גודשים אותה אלא מוחקים ; ולשון רש"י מכתב יד כאן: אחד גדוש: שהיה קטן, ולא היה מחזיק כשהוא גדוש אלא כשיעור חבירו המחוק, סובל את שני הפירושים. ב. ביאר רש"י מכתב יד: ולהכי אחד גדוש ואחד מחוק, דרבי מאיר סבירא ליה גמרא, דשתי מדות של עשרונות היו בצבור, ואי שניהם שוין, הויא ליה מדה אחת; וראה בתוספות ד"ה שתי, וב"חק נתן".
[5] ב"קרן אורה" נתן טעם שהיה מודד בגדוש דוקא: דאילו היה עושה מחוק, קרוב שיבוא לידי יותר מעשרון, שמא לא ימחוק יפה ואסור להוסיף על העשרון. וב"שפת אמת" פירש: גזירת הכתוב לשנות בין עשרון דמנחות לעשרון דחביתין, וצריכים לעשות אחד גדוש, ושל חביתין אי אפשר לעשות גדוש, [כמבואר בפירוש המיוחס לרש"י ובתוספות, הובאו בהערה 1 בעמוד ב], הצרכו לעשות עשרון דשאר מנחות גדוש; וראה עוד שם שכתב, שלעולם עדיף לעשות מחוק, כדי שכל המידה תהיה בתוך מחיצות הכלי בפנים.
אמר (רבא) [רבינא] כרוך ותני. אין מביאין הליסטון לפי שאין מביאין לא מתוק כו' ואם הביא פסול:
רב אשי אמר לא תכרוך הליסטון הוי חוליא דפירא שכך מינו מתוק ולא מאיס ואם הביא כשר:
אל תרא יין כי יתאדם. ועד שתי שנים יש בו עיקר אדמומית:
דרפיק ליה טפי ריפקא. שחפרו פעמים:
ודארי מיא. ומקבל מים למזיגתו כפלים מיין אחר:
חבית היינו כדיות לודיות בינונית כלומר כדים בינוניות של לוד:
אין מניחין אותן הכדים שתים שתים זו על גב זו:
כיצד בודק. שיודע אם הוא יפה היין:
הגזבר יושב וקנה בידו ורואה כשמוציא זה היין מן נקב החבית זרק הגיר הסילון שנהפך למראה שמרים הקיש הגזבר בקנה על גבי הכד וסותם זה מיד וזה היה סימנו שלא היה רוצה לדבר הגזבר כשזה מושך היין שהדבור רע ליין כדאמרינן במס' שבת המשתקת לעדשים:
שגבהן כרחבן. כלומר שהיו נראין נמוכין מפני שהיו שמנים ביותר והיינו כר נרחב:
הפקדת שומרים. מלאכים:
תמיד לא יחשו:
מאי אמרי מעיקרא. קודם חרבן כי בחר ה' בציון:
הדרן עלך כל קרבנות הצבור
גמ' גדוש שבו מודד לכל המנחות, פירש"י דס"ל לר' מאיר דשתי כלים בצבור ואי הוו שניהן שוין הויא ליה מדה אחת, נראה דבא לפרש דלכך צריך שיהיה אחד גדוש ואחד מחוק מפני שהיו של צבור דאי היה אחד ליחיד נוכל לומר דלכך הוו שנים מפני שאחד נתקדש לשם יחיד והאחר לשם מנחת צבור אבל כיון דשניהם הוו משל צבור א"כ צריך שיהיו חלוקין שאחד גדוש ואחד מחוק:
מחוק שבו מודדין לחביתי כהן גדול :
וא"ת הא תינח חצי עשרון דקאמר מתני' דאצטרי' לחביתי כהן גדול אבל עשרון מחוק למה נצטרך לו יותר מגדוש, ונ"ל שג"כ בעבור זה הטעם משום שכיון שחולקין אותו צריך שיהא מצומצם שכשיבא לחצותו בתוך החצי עשרון לא יהיה בזה יותר מזה שכן אמר הכתוב מחציתה בבקר ומחציתה בערב משמע שיהיו החצאין שוין ולא בזה יותר מזה הילכך במחוק אין בו תוספת יותר משני חצי עשרון וכשחוצהו יש בזה כמו בזה אבל הגדוש אפשר שע"י הגדיש' יהיה בו מעט יתר על שני חצאי עשרון, ואע"פ שפירש"י שלא היה מחזיק כשהוא גדוש אלא כשיעור המחוק המביאין בו מנחה גדושה אי אפשר שלא ירבו לפעמים יותר ממדת המחזיק בגדוש או נפעמים יחסרו הילכך אינו מודד בו לחביתי כהן גדול מפני שנחצהו לחביתין אם יחסר נמצא שאחד מן החצאין חסר ואין בו שיעור ואם יהיה יתר מ"מ אין חצי עשרון זה כמו האחר ויצטרכו שיהיו שוין, וא"ת גם בגדוש יוכלו לכוין שיהיה מצומצם בגודשו כמו המחוק דאמרי' בעלמא גודשא תלתא ויעשהו שיהיה עם הגודש שהוא השליש יותר כמות המחזיק. י"ל דמאי דאמרי' גודשא תלתא הוא בכלי מרובע ושגבהו כארכו ורחבו כמו ים שעשה שלמה אבל בכלי עגול לא, ועוד דאע"ג דגודשא תלתא לא יוכלו לכוין כמו שפירש"י שלא יעדפו לפעמים השיעור או שלא יחסרו:
וא"ת והא מבעיא ליה בתר הכי אי חצי עשרון גדוש או מחוק לר' מאיר ואכ"ק דכיון דאמרי' דעשרון מחוק לחביתין מפני שהעשרון גדוש לא יוכל לחצותו בשוה א"כ יצטרך שהחצי עשרון יהיה נמי מחוק:
וי"ל דנוכל לומר דהיינו נמי מאי דפשיט ליה מדר' מאיר נשמע לר' מאיר דמדעשרון מחוק חצי עשרון נמי מחוק היינו מהאי טעמא, אי נמי נוכל לומר דאע"פ שהעשרון מחוק בעבור זה לא יצטרך שהחצי יהי' מחוק דוק' דאם העשרון גדוש לא יוכל לחצותו בשוה כדפי' בין יהיה החצי עשרון גדוש בין יהיה מחוק מפני שאין מדת העשרון ידוע והרי יצטרך לחצותו ולפעמים זה בענין אחר אבל כשהעשרון מחוק ומדתו ידועה יוכל לחצותו גם בחצי עשרון גדוש מפני שיוכל לכוין שיהי' הגדושו' שוות:
על חומותיך ירושלים גו' אל דמי לכם מאי אמרי כו'. משמע להו דבחורבנו איירי האי קרא מדכתיב בתר הכי ואל תתנו דמי לו עד יכונן וגומר וענין השומרים הם המלאכים המלמדים זכות על ישראל ומתחננים מלפניו יתברך על ישראל שיהו נגאלים בב"י. ואמר מאי אמרי כו' אתה תקום תרחם ציון כי בא גו' בכל יום ולילה אומרים כן כמ"ש היום אם בקולי תשמעו דבכל יום עת הוא ובא מועד של הגאולה וכן מה שאומרים בונה ירושלים ה' גו' שהוא לשון הוה דכל עת ושעה הוא זמן הגאולה. ואמר ומעיקרא מאי הוו אמרי כו' כי בחר ה' בציון וגו' דהיינו בעולם הזה בחר בציון ואוה להיות לו למושב קבוע בעולם הבא ואותיות או"ה רמז לזה שיהיה הכסא שלם והשם שלם וק"ל:
במשנה משלישה מאמצעה. הפי' הנכון בזה לע"ד הוא דאינו מביא אלא משליש האמצעי. ומאמצעה דקאמר הוא לביאור על משלישה לומר דיכוון לשליש האמצעי. ולפ"ז היה משים הברזא תחת שני השלישים העליונים. ויתחיל להמשך מתחתית שליש האמצעי. וכשיכלה ויתחיל להמשך משליש העליון (דהיינו זרק הגיר ודלא כמשמעות פרש"י ומהא דאיתא בגמרא גיר של שמרים ל"ק כי גם למעלה לפעמים נמצא שמרים כידוע) אז הקיש בקנה. ויתכן ג"כ לפרש דמאמצעה שב על מקום מושב החבית במרתף. וירצה בזה שלא לקחו מאותן החביות הסדורות סביבות כתלי המרתף אלא מאמצעו. וכעין זה פי' הלח"מ בפ"ז מהל' איסורי מזבח ה"ו לדעת הרמב"ם:
שם שנאמר תמימים כו'. פשוט שזה אינו מדברי ריב"י אלא מסתמא דמתניתין והוא טעם כולל לכל הפסולים שנשנו בפירקין ודלא כדמשמע קצת מפרש"י. וכ"מ להדיא מפי' הרמב"ם (והרע"ב) ובחבורו רפ"ו מהל' אמ"ז וע"ש בכ"מ:
גמרא ר"י בר' יהודה אומר "יין" שיש כצ"ל:
שם כך דבור רע ליין. נ"ב מרמז למ"ש נכנס יין יצא סוד ועי' מש"ע במ"א בס"ד:
רש"י ד"ה שגבהן כרחבן וכו' מרוב שמנונית כמו שגבוהים כצ"ל:
תוד"ה שתי וכו' ובקונ' פירש. נ"ב אינו בספרינו:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
כְּשֵׁם שֶׁהַדִּבּוּר יָפֶה לַבְּשָׂמִים, כָּךְ דִּבּוּר רַע לַיַּיִן. נראה לי בס"ד הטעם שהדיבור פועל ביין כדי שהאדם יקח מוסר מזה לענין הדבור והוא מה שכתב הגאון חיד"א ז"ל בחומת אנך פרשת מטות וזה לשונו שמעתי דלא יפלא האדם איך מדבר בעולם הזה השפל למטה ועושה דבורו רושם למעלה הלא תראה היין שהוא במרתף והוא מונח בחבית סתומה בעת שדורכים הענבים אף שהוא רחוק מאד היין שבחבית מתנועע והוא פלא ומזה נקח ראיה על הדבור שהוא פועל למעלה עד כאן לשונו.
על כן עשה השם יתברך טבע ביין שפועל בו הדיבור כדי שירגיש האדם ללמוד על פעולת הדיבור מטבע היין אך הפועל שפועל הדבור ביין לרוע ולא למוטב לרמוז בזה עוד שאם ישתכר ביין יהיה רע לו בחלק הדיבור דהיינו שיוציא מפיו דברים שיהיה לו רעה בהם.
ומה שעשה השם יתברך בשמן להפך שהדבור יפה לשמן מפני שטבע השמן הוא הפך היין דהשותה יין ואינו רוצה שישתכר בו יאכל אחריו שמן מפני שהוא מעכב ההבל של היין לבלתי יעלה לראשו וישכרנו גם עוד סגולה אחרת יש לבטל כח שכרות היין למשוח מצחו בשמן ובזה פירשו המפרשים וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ (תהלים קד, טו) ואם תרצה שלא תשתכר בו אז תעשה 'לְהַצְהִיל פָּנִים מִשָּׁמֶן' ולכן עשה השם יתברך בשמן הפך היין שזה הדיבור רע לו וזה יפה לו להורות כי השמן הוא נגדי ליין וכדי להנצל מרעת היין ישתמש בשמן.
מְבִיאִין כְּבָשִׂים שֶׁגָּבְהָן כְּרָחְבָּן. מקשים בשם הרב אדרת אליהו ריקי ז"ל דאם גבהן כרחבן הם ננסים ואלו משונים הן ועוד זה הפך המדרש שהביאו התוספות שהכבשים של תמידין היו גבוהים דכשהיו נושאין אותם על הגמלים היו רגלי הכבשים נגררין לארץ אם כן אינם ננסים?
ונראה לי בס"ד שלא בא רבי יהודה לומר שהגובה של הכבשים שיעורו כרוחב שלהם דאין זה שבח אלא חסרון יען כי בזה נמצא הם ננסים הרבה אך כונתו הוא על היתרון של כבשים אלו על שאר כבשים דעלמא כלומר מחמת שומנם הרב יהיה יתרון בגובהן על שאר כבשים דעלמא כמו שיש ברחבן על שאר כבשים יען כי רוב הכבשים השמנים אין השומן עושה יתרון בהם על שאר כבשים אלא דוקא ברוחב שהשמנים יהיו רחבים הרבה מחמת שומנן וכמו שאמר הכתוב יִרְעֶה מִקְנֶיךָ כַּר נִרְחָב (ישעיה ל, כג) והכי קאמר רבי יהודה אלו הכבשים שמביאין לתמיד השומן שלהם עושה להם יתרון על שאר כבשים דעלמא גם בגובה שיהיו גבוהין על שאר כבשים כאשר עושה להם השומן יתרון ברחבן על שאר כבשים ולעולם סבירא ליה לרבי יהודה דהם עצמן גובהן יותר גדול מרחבן ואמר רבא מאי טעמא דרבי יהודה שתלה הגובה ברוחב דמשמע שברוחב מצוי יתרונו בשמנים ואמר דכתיב 'יִרְעֶה מִקְנֶיךָ בַּיּוֹם הַהוּא כַּר נִרְחָב' דנמצא זה רגיל ומצוי בשמנים לענין הרוחב בעלמא ולכך החידוש של כבשי התמיד תלה רבי יהודה הגובה ברוחב.
גמרא אין מביאין לא מתוך כו' והקתני רישא אין מביאין הליסטיון ואם הביא כשר אמר רבינא כרוך ותני פירש"י ז"ל דהכל לפסול אין מביאין הליסטיון לפי שאין מביאין לא מתוך כו' וק"ק הא מפסקי בינייהו הא דאין מביאין ישן והיכי שייך למימר כרוך ותני והתוס' ז"ל לא ניחא להו למימר דכרוך ותני לפסול מהא דב"ב המוכר פירות אמרינן דהלסטיון כשר אלא להכשיר קאמר וגם זה קשה א"כ מעושן ומבושל נמי כשר זה לא מסתבר ועיין רש"י שפי' הליסטיון ומעושן על הענבים והרמב"ם ז"ל דקאי על היין ע"ש ונראה דהא דאפסקי' בפלוגתא דרבי ורבנן ביין ישן הוא משום דכולהו חד טעמא להו משום דנשתנה טעמו הליסטיון נשתנה מפני השמש וישן נמי משום דפג טעמו ומראיהו כדאיתא בתוספתא במכילתין ומעושן ומבושל ג"כ מפני שינוי טעמו הוא ולהכי שפיר איכא למימר כרוך ותני:
גמרא מ"ט דרבי א"ק לכבש יין מה כבש כו' אף יין בן שנתו. ופריך עלה מהא דתני בן שתי שנים לא יביא ואם הביא כשר ואי מקרא ליהוי פסול ומסיק רבא דטעמיה דרבי דבן שתי שנים לא יביא היינו כל שהוא יותר מבן שנה דאז מיקרי ישן כמו לחזקי' הוא מהאי קרא דאל תרא יין כי יתאדם ופרש"י ז"ל דעיקר חשיבות היין כשהוא באדמימות ולאחר שנה נשתנה אדמימותו וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה דישן הוא לאחר י"ב חודש אבל בקרא דאל תרא יין כו' נראה דמפרש דכי יתאדם קאי על יין ישן שיתחדש בו מרירות היינו חיזוק מהני שהוא יתחמם וטוב הוא לשכרות ע"כ אמר קרא אל תרא כו' אל תתן עיניך בו ושמעינן בהאי דהישן משנה טעמו ולהכי לא יביא לכתחלה לרבי ולפ"ז האדמימות לאו חשיבותא היא אבל בפ' המוכר פירות חשיב בהני דלא יביא ופי' הרשב"ם ז"ל שם בוהק היינו לבן משמע דמצוה להביא אדום דוק' והיינו כפרש"י ז"ל דאדמימות מעליותא היא וזה הוא עיקר מראיהו אבל יש נוסחא שם בודק ולא הוזכר לבן כלל ע"ש בשם השאלתות אבל שם בב"ב בעי חמוהי דרב משרשי' מרבא חמר חווריין מהו וא"ל רבא קרא דאל תרא יין כי יתאדם וע"ש ברשב"ם ז"ל שפי' לענין נסכים מיבעי' ליה ופשיט ליה רבא דבעינן דוקא אדום וכתבו התוס' ז"ל דשפיר שמיע ליה ברייתא דבורך אם הביא כשר אלא דחמר חווריין לבן יותר ואין בו שום אדמימות וא"כ פשיטא ליה רבא דחמר חווריין אפילו בדיעבד פסול וזה קשה מ"ש דרבי הכא דממעט ישן מהאי קרא גופא דאל תרא כו' ואפ"ה מכשיר בדיעבד והתם מיעט ליה מהאי קרא אפילו בדיעבד וכבר נתבאר בזה מחלוקת הראשונים ז"ל בא"ח סימן רע"ב אי מקדשין על יין לבן ודעת הרמב"ן ז"ל דאפילו דיעבד אין יוצאין בלבן וצ"ל דהוא ז"ל אינו מפרש בורך היינו לבן דאל"ה הא תני ואם הביא כשר אפילו לנסכים היה לו לפרש דוקא אם הוא לבן ביותר כמ"ש התוס' ז"ל אבל קשה כנ"ל הא הכא אפילו לרבי לא ילפינן פסול בדיעבד מקרא דאל תרא כו' ומנ"ל למילף פסול ליין לבן וצ"ל דאם לבן הוא לגמרי פסול הוא והאי קרא דאל תרא כו' דחשיבות יין הוא כשהוא אדום והא דרבי מכשיר הכא בישן היינו משום דאינו אלא שינוי מעט במראה אדמימות מחמת יישון וכה"ג תני בערבי פסחים לענין ד' כוסות האחד חדש ואחד ישן כשר ר' יהודה אומר צריך שיהא בו טעם ומראה וכבר כתב בזה אחי הגאון ז"ל בספרו דר"י פליג את"ק דמכשיר בישן וכדאמר הכא התם כדאמר הכא מקרא דאל תרא כו' אלא דכ' דר"ל חולק בתרתי בטעם חולק אמזוג דבעי שיהי' בו כדי מזיגה ומראה היינו לאפוקי ישן וזה קצת (דלא) קשה דלא מצינו פלוגתא במזוג ואטו לת"ק אפילו פחות מכדי מזיגה כשר אבל נראה דהכל קאי על ישן דכשהוא מתיישן נשתנה הטעם והמראה כמבואר בתוספת' מכילתין רבי אומר יין בן ב' שנים או בן ג' שנים שדוהה טעמו או נשתנה מראיהו לא יביא הרי מבואר דע"י יישון משתנה הטעם והמראה והיינו דאמר ר"י צריך שיהא בו טעם ומראה ולפ"ז קשה קצת אמאי לא פשיט ליה רבא לחמוהי בר"מ מברייתא דפסחים דפליגי בזה ת"ק ור' יהודה אי בעינן דוקא יין אדום ות"ק ס"ל דישן נמי כשר וכן ת"ק דרבי מכשרי הכא יין ישן לנסכים וצ"ל כנ"ל דע"כ ל"פ אלא לכתחלה בישן אבל בלבן מעיקרו מודו כ"ע דפסול וזה נראה דעת הרמב"ן ז"ל אבל בדברי הרמב"ם ז"ל לא נמצא פסול לבן לא דיעבד ולא לכתחלה בין בנסכים בין לענין קידוש ונראה דלפמ"ש לעיל בשם פי' המשנה דאל תרא יין כי יתאדם הוא לגריעותא על יין ישן וכי יתאדם היינו על חוזק מרירותו כשהוא מתיישן ואם כן פשיטותא דרבא בחמר חווריין הוא גם כן לקולא היא דבקרא נאמר אל תרא והאדמימות לאו מעליותא היא ע"כ לא כתב כלל בין לבן או אדום ובאמת השמיט עוד כמה מיני יינות שאמרו שם בפרק המוכר פירות וכמבואר בלח"מ ז"ל בהלכות א"מ וע' תוס' בע"פ שם. והרמב"ם ז"ל כתב דזמן הבאת יין הוא עם שתי שנים ומעט יותר ואם הביא יין ישן מכמה שנים ה"ז כשר והוא שלא נפסד טעמו עכ"ל וכתב הכ"מ ז"ל דמשמע ליה להרמב"ם ז"ל דלא פליג ת"ק אלא ביין בן ב' שנים כדתני בברייתא אבל יותר מזה גם ת"ק מודה דלכתחלה לא יביא וזה דחוק דא"כ מ"ש ומעט יותר מנ"ל ועוד דהא אמרינן מאן שמעת ליה דאמר לא יביא רבי משמע דלת"ק לא אשכחן דאמר לא יביא אלא נראה דהרמב"ם ז"ל כיוון לדברי התוספתא דרבי אמר לא יביא ביין בן ב' או ג' שנים ועלה קאמר ת"ק דגם לכתחלה יביא ואם הביא מכמה שני' כשר לא בדיעבד קא' אלא כל שלא נפסד טעמו יביא והוא שלא יפסד טעמו דהא עיקר החשש בישן הוא מפני הפסד הטעם וכדתני בתוספתא לעיל להכי בערך הזה מבן שתים עד בן שלש שמעינן לרבנן דלא חיישי להפסד טעם אבל יותר מזה צריך לראות אם לא נפסד טעמו וכשר הוא אפילו לכתחלה אלא דבדיקה בעי ועוד נראה דר' יהודה בפסחים דאמר צריך שיהא בו טעם ומראה נמי ה"ק וכת"ק ס"ל אלא דתני התם אחד ישן בלי שיעור ועלה קאמר ר"י צריך שיהא בו טעם ומראה דאם נתיישן הרבה צריך לראות שיהי' בו טעם ומראה דמחמת יישונו נפסד טעם ומראה כדאיתא בתוספתא ודו"ק:
גמרא תנא חביות כו' לודיות ובינונית ובמתניתין תנן אלא בחביות קטנות אבל בתוספתא גרסינן לא בחצבון גדולין ולא בחביות קטנות וא"ש לפ"ז דמפרש בברייתא דכונסין בחביות בינונית וגירסת הרמב"ם ז"ל אלא ג' ג' לא זכיתי להבין ע"ש:
גמרא בעי ר' יוחנן הקדישו מהו שילקה משום בע"מ מדקבע הש"ס להך בעיא עלה בר"י בר"י ביין שיש בו קמחין היה נראה דדוקא בהא מיבעי ליה דהוי כעין פסול מום בבהמה אבל באינך פסולי דמתניתין כמו מעושן ומבושל דפסול הוא מחמת שנשתנה לית ביה משום מקדיש בע"מ דלא דמי לפסול מום אלא דלעיל גבי שמן משמע דבכבוש ושלוק ג"כ מיבעי' ליה אבל י"ל דכבוש ושלוק בשמן הוא ג"כ כעין מים דמחמת גריעותא דהזיתים צריך לכבשן אבל הכא ביין מבושל דכתב הרא"ש ז"ל בב"ב שם דנשתנה למעליותא אלא דלנסכים פסול משום דנשתנה ע"ש הי' נראה דלא הוי בכלל בע"מ לענין הקדש אבל מדברי הרמב"ם ז"ל לא נראה כן שכ' בכל יינות הפסולין אם הקדישן יש לספק בהן משום בע"מ הן אמת דבה' שבת נראה מדבריו דמבושל אישתני לגריעותא ואוסרו לקידוש גם כן ואפילו לענין ברכת בפה"ג יש אומרים דאינו מברך ע"ש בד' הה"מ ובב"י סי' רע"ב הנ"ל ושפיר הוי כולהו פסולי דמתני' מחמת גריעותא והוי כבע"מ אבל אכתי איכא יין פסול מחמת דבר אחר כגון גפן שהדלה ע"ג תאינה דפסולי מפני שנשתנה אבל לא דמיא לבע"מ וכן אם נפסל ע"י תערובות שאור או דבש כ"ש דפסולי משום לאו דכל שאור כו' אבל לא מיקרי בע"מ והיכי כייל הרמב"ם ז"ל כל פסולי יינות מזבח בכלל מקדיש בע"מ הא פסולין לאו מקרא דתמימים יהיה לכם ונסכיהם אלא משום כל שאור כו' או מקרא דזבח ונסכים מה זבח שלא נשתנה כדאיתא בבכורות. ומה שכתב הרמב"ם ז"ל דפסול שאור או דבש איתא גם בנסכים צ"ע קצת הא קרא קאמר כל שאור כו' לא תקטירו ממנו אשה לה' ויין נסכים לאו לאישים הוא אלא לשיתין אזלו ומנ"ל דיש בו אזהרה דשאור ודבש אלא דמשמעתין נמי משמע דכל אזהרות שיש בכל העולין לאישים ישנן נמי בנסכים אע"ג דלישתן אזלי וכדבעי להר"י לענין הקדש או לוקה משום מקדיש בע"מ אע"ג דכתיב נמי ואשה לא תתנו מהם נסכים נמי בכלל לאו זה או לאו דאפשר אין מום אלא בבהמה ודוק וכיון שיש בו קמחים נראה מדברי הרמב"ם ז"ל דפסק דלא כר"י בר"י ולא הזכירו כלל אבל לכתחלה גם ת"ק מודה דלא וכדאמר מפי' מפני הקמחין ועיין בש"ע סי' הנ"ל:
הדרן עלך פרק כל קרבנות הצבור
פרק שתי מדות
גמרא הי' ר"מ אומר כו' מליד שבתי עשרונות הי' אחד גדוש ואחד מחוק גדוש שבו מודד כל המנחות מחוק לחביתין. פירש"י ז"ל דבחביתין לפי שצריך לחלק לשני חצאין אם היה גדוש היה מתפזר כו' עכ"ל. משמע מזה דהשאר מנחות צריך דוקא גדוש ולא מחוק וצ"ל טעמו של דבר דאלו היה עושה מחוק קרוב שיבא לידי יתר מעשרון שמא לא ימחוק יפה ואסור להוסיף על העשרון ולקמן בעי הש"ס חצי עשרון לר"מ גדוש היה או מחוק הי' ופשיט ליה מדעשרון מחוק חצי עשרון נמי מחוק ולדברי רש"י ז"ל היכי פשיט לה בעשרון דצריך לחלקו הוצרך להיות מחוק כדי שלא יתפזר אבל חצי עשרון יהיה כמו עשרון דכל מנחות דגדוש הוא ונהי די"ל דחצי עשרון משמע דהוי מחצית העשרון כמש"נ מחציתה בבקר כו' אכתי מאי קאמר מדר"מ מחוק לרבנן נמי מחוק הא אדרבה לר"מ עשרון כל המנחות גדוש הי' וצ"ל כיון דלרבנן לא הוי אלא עשרון אחד גם לחביתי כה"ג מסתברא דהוי מחוק כמו לס"מ כיון דצריך לחלקו הרמב"ם ז"ל לא כתב כלל אי מחוק אי גדוש וע' משנל"מ ז"ל. והי' נראה דמחוק לכ"ע כשר אפילו לר"מ דאמר גדוש הי' אבל למאי דפשוט לרבנן בעינן מחוק י"ל דגדוש לא יוכשר דצריך שיהי' בתוך הכלי דוקא אבל מסתימות לשון הרמב"ם ז"ל נראה דלאו לעיכובא הוא ושניהם כשרים ודו"ק:
גמרא במה מחלקן כו'. וכתבו התוס' ז"ל בשם רש"י במה מחלקן לעיסה והקשו מהא דאמרינן לקמן דברביעית היה מודד רביעית שמן לכל חלה וצריך לבלול כשהוא סלת ונראה מדבריהם דכשהוא סלת מחלקין ולפ"ז קשה מאי איריא דמיבעי' לי' בחביות כה"ג הא כל המנחות נעשית עשר עשר וליבעי במה מחלקן ועוד דלא מצינו חילוק כשהוא סלת דבלולה בכל הסלת כאחד ומכאן סיוע גדול לדברי הרמב"ם ז"ל במלאכת החביתין דאופה בבקר כל הי"ב חלות ומחלק החלות כולן לחצאין וכמ"ש לעיל באורך ולפ"ז א"ש טובא דמיבעי' ליה במה מחלקן דהא צריך לחלקן לחצאין כדכתיב מחציתה בבקר כו' ומן הדין היה צריך לחלק בכלי שיהיה החצאין שוין אבל כיון דבקללה כתיב לאו אורח ארעא ומחלק ביד באומד אבל בחילוק החלות כפי מספרם י"ב או עשר ליכא לאיבעי' כלל במה מחלקן דאם לא יהיה החלות שוות לגמרי ג"כ אינו מעכב כלל ונהי דבחביתין ולחה"פ מעכב מספר החלות כדאמרינן לעיל דף ע"ו מ"מ שיווי החלות לכ"ע אינו מעכב דזו מנין לנו ועי' תוספ' שם בד"ה שריבה כו' ובבה"ז ז"ל שם ובריש פרק התודה תנן בחלות תודה דכולן שוות שליש עשרון לחלה אבל לעכב לא שמענו בזה וא"ש לפ"ז הא דלא מיבעיא ליה אלא בחביתין לחוד ולא בשאר מנחות ואכתי צריך לדקדק הא דלקמן אמרינן דרביעית נתקדשה כדי למדוד בה רביעית לחלה ומ"ש דמודדין שמן הבא לכל חלה יותר מבשאר מנחות ועוד כיון דצריך לבלול הסלת כאחת ע"י שמן א"כ היכי אפשר לקיים רביעית לחלה הא כבר נתן מג' הלוגין לבלילה לכל העשרון באחת ולא נשאר רביעית לחלה ע"כ משמע זה דהי' מחלק לי"ב חלות כשהוא סלת וכמ"ש התוס' ז"ל ומנ"ל הא דחבית כ"ג ישתנה דינו מכל המנחות דילפינן מינה דבאות עשר או י"ב דבולל כל הסלת כאחת ולש אותן כאחת ואח"כ מחלקן ואופה אותן עשר או י"ב והכא בחביתין מחלקן כשהוא סלת ובוללן אחת אחת ומלשון הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה משמע דהיה בולל כל החצי עשרון כאחת ואח"כ עושה ממנו ו' חלות ע"ש. ובחיבורו בפי"ג מהל' מעה"ק כתב בביאור יותר וז"ל כיצד עשיית החביתין כו' ומביא עמה ג' לוגין כו' ובולל הסלת בשמן וחולטה ברותחין ולש מכל חצי עשרון שש חלות מזה משמע ג"כ דבשעת לישה היה מחלקן לחלות אחר הבלילה וכתב עוד ואחת אחת היתה נעשית וכיצד עושה מחלק הג' לוגין ברביעית רביעית לכל חלה ואופה מעט ואח"כ קולה אותה על המחבת בשאר רביעית השמן שלה עכ"ל. ומדבריו אלו משמע דמתחלת בלילתה כשהיא סלת מחלקה לחלו' דאל"ה ליכא רביעית לכל חלה וכבר דקדק הל"מ ז"ל שם מנ"ל הא דאחת אחת היתה נעשית וכתב שם דילפינן מלחה"פ ומספקא ליה שם אי גם האפיה היה אחת אחת ומסיק דגם האפיה היה אחת אחת ובפי' המשנה מבואר דאופה כל הי"ב חלות כאחת ויותר נראה דמש"כ ואחת אחת היתה נעשית קאי על קליית החלות בשמן ולהכי מודד רביעית לכל אחת שיהיה קליית החלות בשמן שוין זל"ז וכמ"ש בפי' המשנה שם אלא דמבלילת הסלת עדיין קשה ואין הדברים ברורים עד עמוד כו':
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
בגמ' אמר רבינא כרוך ותני. לפירש"י קשה הפסק הבבא דיין ישן בינתיים. ויותר נראה לפרש כרוך ותני דמעושן ומבושל הוא פירוש על מתוק שנתמתק ע"י עישון ובישול. אבל מתוק בפ"ע דהיינו אליסטיון כשר. ואפשר כן היא ג"כ כוונת התוס' בזה:
פרק עשירי
במשנה לא הי' מודד בשלשה לפר. קצת קשה הא למה לי כיון דהקדים שלא הי' רק עשרון וחצי עשרון. ואפשר הי' לפרש דבמדת עשרון עצמו מיירי דהי' הרבה מדות של עשרון ולא הי' צריך לשפוך ביחד מג' עשרונים לפר רק במדה אחת זו אחר זו. אך לשון בשל שלשה ובשל שנים דמתני' לא משמע הכי. ויש לעיין אי הבלילה הי' ג"כ כל עשרון בפ"ע או הבלילה הי' ביחד אחר שמדד ג' עשרונים נתן בהם שמן ובוללן יחד וכן מסתבר:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
מאי אמרי אמר רבה בר רב שילא אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד. אפשר במ"ש בזהר הקדוש נפלה לא תוסיף קום מעצמה אלא כביכול כתוב אקים סוכת דוד. וזה רמזו אתה תקום כלומר תקום להקים סוכת דוד וז"ש תרחם ציו"ן היא מ'. כי עת לחננה עת היא מ' והכונה בעבור השכינה לחננה ועמה יפקון כי בא מועד. ורבה בר רב שילא דעקימת שפתיו אחניא ברגע קטון דלימא קב"ה שמעתא מר"מ כמ"ש פרק אין דורשין עתה לעורר הרחמים אמר פ' שאומרים המלאכים דבאמירתו מגביר מדת רחמים וכמ"ש במ"א דהצדיק המלמד זכות מועיל הרבה ומבטל המקטרגים וזו היתה כונת האמוראים הקדושים לומר הני קראי דאהניא דיבורייהו לבטל כמה מקטרגים ולהשפיע שפע רב:
רב נחמן אמר בונה ירושלים ה'. הכונה דלכבוד השכינה הנקראת ירושלים לא כלו רחמיו ותמיד הוא חושב בונה ירושלים השכינה ה' מדת רחמים ואז נדחי ישראל יכנס דבזכותה נגאלים ואז יהיה לישראל דין נשואין כמ"ש הרב מהרימ"ט ז"ל דבמקדשים היה דין ארוסין כי היה בחצר דידה אך לעת"ל דכתוב ושמתי כדכד וכיוצא הוא חצר דידיה ואז יהיו נשואין לעד וז"ש בונה ירושלם ה' ויהיה חצר דידיה ואז נדחי ישראל י"כנס לשון נשואין ליום הכניס"ה איכא בי חס"א א"נ מעוררים הרחמים על עשרת השבטים ובני משה שהם רובי רבבות אלפי ישראל וכלם צדיקים ובזכותם ירחם על שארית ישראל אשר בגלות וזהו שאמר נדחי ישראל עשרת השבטים ובני משה אלפי רבבות צדיקים יכנס. ואפשר עוד לרמוז נדחי בגימטריא אדני ז' שהיא מלכות ספירה ז' מחג"ת נהי"ם יכנ"ס:
ומעיקרא מאי אמרי אמר רבא כי בחר ה' בציון אוה למושב לו. פירש רש"י ז"ל מעיקרא קודם שיחרב היו אמרי כי בחר ה' בציון ואף לעתיד לבא עתידים המלאכים להיות שומרים ולומר כי בחר ה' בציון עכ"ל. אפשר לומר דרך דרש במ"ש רבינו בחיי ז"ל או"ה למושב לו או"ה שם רומז שמו וכסאו שלם אות א' מכסא ו"ה מה' וזהו או"ה. וא"כ מעיקרא קודם שיחרב הוו אמרי או"ה למושב לו לרמוז דשמו וכסאו יהיה שלם וכ"כ הרב מהרש"א ז"ל בחידושי אגדות מדנפשיה במאמרינו. ולהכי גם לעתיד יאמרו בדרך הודאה בלשון עבר או"ה למושב לו דהשלים כביכול שמו וכסאו והרב עיון יעקב ז"ל כתב דלעתיד יאמרו כך דכתיב בתריה זאת מנוחתי עדי עד דהוי לעתיד ויש ט"ס בדבריו או אגב שטפיה עיין בדבריו ודוק. ועיין מה שכתבתי אני בעניי לעיל בסוף זבחים בס"ד:
גמרא כשם שהדיבור יפה לבשמים כו'. שמעתי טעם על זה משום דידוע איזה דבר שהנשמה נהנית בו הוי אומר זה ריח כמו ריח הקטורת שמחזיק כח הנשמה ומשבר כח הגוף משום הכי הדיבור יפה לבשמים שמתחזק הנשמה ומדבר בדברי קדושה ותורה אבל ליין רע כי היין מביא שכרות ומחזק הגוף ולא הנשמה בודאי הדיבור של נבלות הפה רע ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה:
רש״י ד"ה קמחים שקויינ״ש הס״ד ואח״כ ד״ה כיצד בודק כו׳ החביות הס"ד:
ד"ה היקיש כו' היין הס״ד ואח״כ ד״ה שנאמר תמימים כו' כצ״ל:
בא"ד כב"מ הס"ד ואח"כ גמרא וד"ה כרוך כו' כצ״ל:
ד"ה מאן שמעת ליה דאמר לא יביא ר׳ דקתני במתניתין דברי ר׳ והא ברייתא דקתני לא יביא ע״כ ר׳ וקתני אם הביא כשר והיכא כו' כצ"ל:
ד"ה שומרים מלאכים הס״ד ואח״כ ד"ה מאי אמרי דהא כתיב תמיד לא יחשו הס״ד וכצ״ל:
ד"ה ומעיקרא קודם שחרב מאי הוו אמרי הס״ד וכצ״ל:
תוס׳ ד"ה הליסטיון יין ענבים כו' דהא בפרק המוכר פירות כו'. ודברים אלו קשה להולמן דהמעיין שם יראה דאינו מוכח ואינו מן הצורך להאריך ואי לאו דמסתפינ׳ הוי אמינא דהכי גרסינן קתני בברייתא תרתי יין הליסטיון ושל צימוקין על כרחך מוכח דיין הליסטיון אינו אלא במחובר כו׳ כצ״ל. פי׳ דלפרש"י היינו יין הליסטיון היינו צמוקים כנ"ל ברור ותמוה לי על מ״ו הב״ז שלא הרגיש בזה:
ד"ה מתוק לשון אחר כו׳ ולא יתכן דהא הכא קתני כו'. אע״ג דמסיק הכא כרוך ותני להכשיר וכ״כ תוספת מיהו לפירש"י דמפרש כרוך ותני לפסול לא יתכן גם לפי׳ התוס׳ אליבא דר״א לא יתכן:
ד"ה כרוך ותני כו׳ ואע״ג ד{א}יצטרך ליה לתנא כו׳. פי׳ כיון דאיצטרך לאשמעינן תרוייהו על כרחך יש חילוק ביניהם והיכא קאמר רבינא כרוך ותני משמע דשווים הם וק״ל:
ד"ה כשם שהדיבור כו׳ משום דכי קאי ר"י בנסכים כו׳ כצ״ל:
ד"ה שגובהן רחבים כו׳ כדאשכחן רוחבו דמייתי קרא כו' כצ"ל. פי׳ לשון רחבה ערוייטרי"ן:
הדרן עלך כל הקרבנות
פרק שתי מדות
תוס׳ ד״ה שתי מדות כו׳ ובקונטרס פירש דרבי מאיר סבירא ליה כו׳. וברש"י שלפנינו ליתא לכל זה ואם איתא אפשר ליישבו לענין שאחד גדוש ואחד מחוק סבירא ליה דגמיר׳ דזה לא רמיזה באורייתא:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
רש"י בד״ה הקיש הגזבר על גבי הכד לסתום זה מיד וזה היה סותמו שלא היה רוצה לדבר וכו׳ כן צריך להיות:
הדרן עלך פרק כל קרבנות צבור
שתי מדות פרק עשירי
תוס׳ בד״ה אחד גדוש וכו׳ תימא גדול וכו׳ ובקו׳ פי׳ וכו׳ וליכא למימר הא דפי׳ הקו׳ דר״מ ס"ל גמרא דשתי עשרונות בצבור הוא לענין שא׳ גדוש וא׳ מחוק דלא ילפי׳ מקרא אלא שהיו שנים אבל מה שהיו א׳ גדוש וא׳ מחוק זה ילפי׳ מגמ׳ הא ליתא דכיון דילפינן מקרא שהיו שם שתי עשרונות ילפינן שהיו א׳ גדוש וא׳ מחוק דאי שתיהן שוות א״כ הוו מדה אחת כמ״ש הרע״ב ז"ל וק״ל:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
חדושים
תוספות ד״ה הליסטיון כו׳ יין הליסטיון ושל צמוקים עכ"ל. והוא מה שתולים הענבים בשמש נקרא צמוקים מכלל דהליסטיון אינו כן אלא במחובר בגפן נמתק בשמש. (ול"נ דגם רש"י שלפנינו לזה נתכוין וק״ל). והתוס׳ הי׳ לפניהם ברש״י כגירסת הרע״ב במשניות ועיי״ש:
ד״ה שגובהן רחבים ולא שגבהו כרחבו כדאשכחן רחבו כו' לא ידעתי להגיה דבריהם ואפשר לומר שהן גורסין שגובהן רחבים ורחבים לאו לשון רוחב הוא אלא מלשון רחב פי על אויבי דחנה ומלשון כי הרחיב ה' וגו'. ור"ל שגבהן היה מרווח וגדולים יותר מדי בגובה שלהם וכדאיתא בב"ר שהביאו וכך הוא פירוש הפסוק כר נרחב ואפשר דכצ״ל בדבריהם כדאשכחן רחובות או רחב ק״ל וצ״ע עוד:
סליק פירקא
הגהות
גמרא אין מביאין לא מתוך כו׳ כצ״ל והשאר נמחק:
רב אשי אמר חולי׳ דשמשא לא מאיס חולי׳ דפירא מאיס כצ״ל:
ת״ר אלים ממואב כו׳ (מיימוני פ"ז מהלכות איסורי מזבח). הרמב״ם שם גרס מביאין כבשים שגביהם רחבים ודלא כגירסת רש״י ותוספות:
רש״י ד״ה רב אשי כו׳ דהוי חוליא כו׳ הד״א:
ד״ה מאן שמעת כו׳ יביא ר׳ כו׳ הביא כשר והיכי מצי כו׳ כצ״ל:
ד״ה היינו כו' דלכבש דמי יין כצ"ל:
ד"ה ~האבודים~{העבודים} כו׳ פעמים הס״ד:
ד״ה ודרי מיא כו׳ דיין אחר הס״ד:
ד״ה מתני׳ כיצד בודק כו׳ (שייך למתני׳ דלעיל עד גמ׳ ישגבהו כו'):
ד״ה היקיש כו׳ וזה הי׳ סותמו שלא כו׳ כצ״ל:
ד״ה מאי אמר הס״ד:
סליק פירקא:
פרק שתי מדות
מתני׳ שתי מדות (מיימוני פ"א מהלכות כלי המקדש ופ״ב ופי״ג מהלכות מעשה קרבנות):
תוספות ד״ה שתי מדות ובקונטרס פירש כו׳ בפירש״י שלפנינו ליתא לכל זה:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
א דף פז אין מביאין לא מתוק ולא מבושל וכו' רב אשי אמר חוליא דשימשא לא מאיס, חוליא דפירא מאיס, ביאור הדברים דבאופן שהפרי עצמה נתקלקלה, ובשביל זה נעשית מתוק מאיס, והיינו שהמתיקות באה מפני חולשת הפרי, וזהו לגירסת רש"י, אבל הרמב"ם גריס להיפך, כמו"ש מרן בפר"ו מאי"מ ה"ט, והיינו שהרמב"ם נחית לעיקר אם יש טעם בישול, ע"י בישול, וזה אין הבדל אם הטעם של הבישול באה ע"י האש או ע"י השמש, רק ההבדל אם השמש פעלה איזה שינוי שהוא ענין בישול פסול גם בדיעבד, ומפרש חוליא דשימשא היינו שהשמש פעלה טעם בישול פסול, וחוליא דפירא היינו אף שהונחו בשמש, אבל השמש לא פעלה ענין בישול כשר בדיעבד.
ב ויש להביא ראיה לשיטת הרמב"ם שמפרש דכל הני משום מבושל הוא, מהא דב"ב צ"ז דאמר שם רב אין אומרים קידוש היום אלא על היין הראוי לנסך ע"ג המזבח, ופריך שם למעוטי מאי ע"ש, וקשה אמאי לא קאמר למעוטי יין מתוק, אבל לשיטת הרמב"ם אתי שפיר, כיון דכל זה בכלל מבושל הוא ואין מברכין עליו בפה"ג ג"כ כמו"ש שם התוס' ד"ה אילימא, ורב דקאמר אין מקדשין משמע אבל מברכין עליו בורא פה"ג, ולכן כמו דלא אמרינן למעוטי מבושל, הנה כמו כן לא אפשר לומר למעוטי מתוק, דע"כ אם המתיקות ע"י טעם בישול אין מברכין עליו בפה"ג, ואם המתיקות בלא טעם בישול כשר בדיעבד גם למזבח.
ג והנה הלח"מ הקשה מדוע לא חשיב הרמב"ם יין מזוג המבואר בב"ב שם דפסול גם בדיעבד, ונראה דסברת הרמב"ם בזה דלפי מה שפסק בהדלה גפן ע"ג תאנה יינה פסול לנסכים מפני שנשתנה ריחו הרי הוא אומר זבח ונסכים מה זבח שלא נשתנה אף נסכים שלא נשתנו, והוא מימרא דרב אשי בכורות י"ז, והנה לאחר שידענו דגם שינוי ריח מעכב אעפ"י שאין בו שינוי עצמותו, ומכ"ש מזוג שיש בו גם שינוי לעצמו דהיינו המים שבו, ולא ימלט גם משינוי ריח ופשיטא דפסול, ומטעם זה שפיר השמיט הרמב"ם הא דיין מזוג פסול לנסכים וכדומה, מטעם דנכללים בדין דהדלה גפן ע"ג תאנה.
ד איברא דיש להעיר מדברי הרמב"ם פרי"א ממאכלות אסורות דמשמע לכאורה דלדעת הרמב"ם יין מזוג כשר לנסכים, והוא דכתב שם וז"ל אין מתנסך לעכו"ם אלא יין שראוי להקריב ע"ג המזבח, ומפני זה כשגזרו על סתם יינם, וגזרו על היין שיגע בו שיהי' אסור בהנאה לא גזרו אלא על היין הראוי להתנסך לפיכך יין מבושל של ישראל שנגע בו עכו"ם אינו אסור וכו' אבל יין מזוג שהתחיל להחמיץ ואפשר שישתה אם נגע בו נאסר, יעוי"ש, והנה דברי הרמב"ם סותרין רישא לסיפא, דהלא כיון דכתב דיין שאינו ראוי לנסך אינו נאסר במגע עכו"ם, א"כ תקשה הא דיין מזוג, וכתב הלח"מ דדעת הרמב"ם דיין מזוג כשר לנסכים יעוי"ש, אבל תמוה דלפי זה ע"כ גם יין שהתחיל להחמיץ כשר, וזה ודאי תמוה, ועוד תמוה דאם כדברי הלח"מ דמפרש בסברת הרמב"ם דלהכי סבר דיין מזוג ישנו באיסור יי"נ משום שכשר לנסכים, דלפי"ז מדוע יצא הרמב"ם לפרש יין מזוג לאיסור, הלא כבר כללא כייל דכל שישנו בניסוך ע"ג המזבח ישנו באיסור סתם יינם, ומה זה שכתב אבל יין מזוג וכו' דמשמע דדבר חדש משמיענו, והלא זה נכלל בהדברים הקודמים, ודוחק לומר דזה עצמו בא ללמדנו דיין מזוג כשר להקרבה, הלא אין זה מקומו, (וגם בהא דיין מזוג פשטות הסוגיא מוכח דפסול להקרבה, וכן כתב הר"ן בע"ז פר"ב להדיא דיין מזוג פסול לנסכים ומקשה על הרמב"ם מזה עצמו דאעפ"י שפסול לנסכים, ומ"מ ישנו באיסור יי"נ כמבואר שם, אבל זה תמוה מדוע לא הקשה הר"ן על הרמב"ם מסתירת דבריו), סוף דבר דברי הרמב"ם תמוה.
ה ונראה לפרש דשני דינים משמיענו בזה הרמב"ם והיינו דשני מיני שינויים איכא ביין, א) שינוי העצמו שנתבטל ממנו תורת יין, ב) שינוי הדין, והיינו כי יין מבושל נשתנה לגמרי, ואין לו תורת יין, והרי הוא כמין אחר לגמרי, ובזה אין בו תורת ניסוך כלל, ואיכא עוד שינוי שאין בו שינוי בעצמותו, ורק שינוי הדין יש בו. אמנם לא יצא מתורת יין עדיין, וזהו יין מזוג ויין שהתחיל להחמיץ, דבזה יש תורת סתם יינם, והביאור בזה כי השינוי במין ליכא בו יי"נ מטעם שאין זה יין כלל, והשינוי בדין יש בו יי"נ, וכוונת הרמב"ם שכתב אין מנסכין אלא יין שראוי להקריב ע"ג המזבח, היינו לאפוקי היין שנעשה בו שינוי העצמי כמו יין מבושל וכדומה, ומטעם זה הורו גאוני המערב שאם נתערב ביין ישראל מעט דבש וכו', והיינו מפני שיש שינוי העצמי, ונעשה פנים חדשות, והוי בזה הרמב"ם לפי שיטתו לפמ"ש הגר"א ז"ל ביו"ד סי' רי"ז סקכ"ב דלדעת הרמב"ם הנודר מן היין מותר ביין מבושל, והיינו מפני שאין יין מבושל במין יין, משא"כ ביין מזוג אעפ"י שיש בו שינוי בדין שאינו עולה המזבח, אמנם אין סיבתו סיבת עצמי רק סיבת המים שבו, אבל עכ"פ תורת יין עליו, וכמו כן יין שהתחיל להחמיץ, דבזה יש תורת סתם יינם, וזהו תוכן דברי הרמב"ם לדעתי בזה, ועכ"פ אין הכרח לומר דסבר הרמב"ם דיין מזוג כשר למזבח.
ו כתב הרמב"ם פר"י מתו"מ ה"ז וז"ל ואם עירה המים לתוך היין או היין לתוך המים ונסך שניהם מכלי אחד יצא עכ"ל, ולכאורה יש להעיר הלא הוי מזוג, ואם אמרינן דמזוג פסול, א"כ הרי אין כאן מצוה של ניסוך, אמנם נראה כי כוונת הרמב"ם לפי הגירסא שהביא התוסיו"ט ונסך שניהם ''בכלי אחד" והביאור בזה כי באמת לא ערב היין והמים ביחד, אלא הכוונה שלא עירה היין בהספל המיוחד ליין, וכן למים אלא שעירה שניהם בספל אחד, או בהמיוחד למים, עירה גם היין, וכן להיפוך, אבל עירה זא"ז, ורק הכלי היה אחד. והחידוש בזה שעירה שניהם בכלי אחד בזה אחר זה, וסד"א שיש בזה פסול הא דעשה ניסוך לשניהם בכלי אחד, ולכוונה זו גריס התוסיו"ט ונסך שניהם בכלי אחד, דהיינו שהכלי היה אחד לשניהם ולא עירה בכלים המיוחדים להם, והביאור בהרמב"ם ואם עירה המים לתוך היין, היינו שעירה המים לתוך הספל דהיין, וכמו כן להיפוך, ונסך שניהם בכלי אחד, היינו דהסיפא ביאור להא דהנסיכה היה בכלי אחד לשניהם, נמצא דעשה שינוי בהנתינה שלא עירה להכלי המיוחד לכל אחד, ויצא בדיעבד, ומצאתי בספר לקוטי הלכות להגה"צ מהרי"מ יצ"ו שנחית לזה ומביא בשם המאירי גם כן, ועכ"פ מבואר בדעת הרמב"ם דהמזוג פסול וכפשטות הסוגיא, וע"כ כמו שנתבאר לעיל דלא כתב הרמב"ם הא דמזוג כיון שזה נכלל במכש"כ בהא דשינוי שכתב הרמב"ם דפסול לנסכים.
ז ולכאורה יש להעיר מהא דכתב הרמב"ם שם בפר"ו מאי"מ וכן יין צמוקים וכו' כשר בדיעבד, והלא במה עדיף מיין מזוג, דהרי יין צמוקים ג"כ לא אפשר בלא מים, ונראה דהמים הבאים להצמוקים אינם פועלים רק פעולת הריכוך על הענבים ולהעמידן על כמותן שהיו מעיקרא טרם נצטמקו, דוגמה לזה משנה טהרות פר"ג מ"ד הניחן בגשמים ונתפחו טמאין וחייבין עליהן משום פיגול ונותר וטמא יעוי"ש, ולכאורה תקשה הא אין היתר מצטרף לאיסור, וא"כ היאך יתחייב בשביל הגשמים דהיתר, אמנם הדברים מבוארים לנכון דע"כ הגשמים המה מעוררים לנקבי היבישות שמבפנים עד שיוחזרו לכמות שהיו מעיקרא.
ח והנה ע"כ אנו מוכרחים לומר כן דהרי מבואר לעיל נ"ד דכל היכא דמעיקרא לא הוי בי' כשיעור והשתא הוי בי' מדרבנן יעוי"ש, והיינו דכיון דההוספה הוא מדבר אחר דהרי מעולם לא היה בו מעולם כשיעור, ומטעם זה לא הוי יותר מאיסור דרבנן, וא"כ גם אם היה מעיקרא כשיעור אם אמרינן דההוספה דאח"כ הוי הוספה חדשה ולא מעצמותו, א"כ היאך יתחייב בזה מדאורייתא, וע"כ צריך לומר דכל היכא דהוי בי' כשיעור מעיקרא אמרינן דההוספה הנראית הוי מעצמותו, וא"כ תקשה הלא אנו רואים המים דהגשמים, וע"כ צ"ל דקים להו לחז"ל דהמים אינם באים אלא בפעולת הריכוך.
ט עוד נראה בזה להוסיף דהבדל יש בין אם המים באים ביין גמור שאז גורעין את כח היין ומשנים טעמו וריחו, משא"כ כשבאים המים טרם נעשה יין שאז ע"כ כשחוזרים הצמוקים לאיתנם הראשון כבר המים המה מעורבים עמו וכאחים יחדיו אחודים, ונעימים חברתם לא יורגש בזה שינוי, והביאור בזה הוא כמו"ש התשב"ץ ח"ב סי' ד' דהבדל יש בין הרכבה שכנית לבין הרכבה מזגיית, ומטעם זה פרדה אינה אסורה אעפ"י שהיא באה מסוס וחמור מפני שהיא הרכבה מזגיית, והרי היא כברי' חדשה, וה"נ בההיא דיין צמוקים לפי מה שביארנו הרי היא הרכבה מזיגיית, והיינו שזהו סיבת היין, ומטעם זה מכשיר הרמב"ם בדיעבד ולא נחשב לשינוי, מטעם הנתבאר.
י כתב הרמב"ם בפרי"ד ממ"א ה"ד וז"ל כזית חלב וכו' היה פחות מכזית מתחילה ונתפח ועמד על כזית אסור ואין לוקין עליו עכ"ל, והנה מהא דאין לוקין עליו מבואר ג"כ דההוספה דתפיחה אין בו תורת ממש, אמנם יש לתמוה מה משמיענו בהא דכתב אסור, הלא בלאו הכי אסור מטעם ח"ש, ואפשר דכוונת הרמב"ם לומר שאסור מדרבנן מטעם שיעור שלם, ונפק"מ לענין תערובות, היינו דיש לומר דח"ש אסור מדאורייתא דוקא כשהוא בעיניה כמו לר"ש לענין מלקות, ולזה נוטה הר"ש בפר"ג דטבו"י מ"ג והמהרש"א בפסחים מ"ד, ואם סבר הרמב"ם כן להכי כתב דזה אסור מטעם שיעור שלם, וכסוגיא דמנחות לעיל, עוד נראה דבא להודיענו דלא דנין התפיחה לדין תערובות וממילא אין כאן איסור כלל, לזה משמיענו דעכ"פ איסור דאורייתא דח"ש יש כאן, ואין זה ענין לתערובות, ויש להעיר להפוסקים שו"ע או"ח סי' ר"י שלא כתבו הדין באוכל פחות מכשיעור ונתפח, ועמד על השיעור, דיש חיוב ברכה מדרבנן, כסוגיא דלעיל נ"ד, דבאופן זה דנתפח הוי שיעור חשוב מדרבנן, ועכ"פ מבואר דאין ענין יין מזוג ליין צמוקים, דאף דיין מזוג פסול לנסכים יין צמוקים כשר, ואתי שפיר פסקי הרמב"ם, גם במה שהשמיט הא דשל שמרים ושל ריחו רע, המבואר בב"ב שם, מטעם דכל זה נכלל ביין שיש בו שינוי, וכמו שנתבאר לעיל.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
קמחים. שקויינ''ש: כיצד בודק. לידע אם היין יפה: גזבר יושב וקנה בידו. ורואה כשזה מוציא היין מן נקב החבית: זרק הגיר. שהתחיל לצאת אותו לבן שתחת היין שצף על השמרים: הקיש. הגזבר על גבי הכד וסותם זה מיד וזה היה סימנו שלא היה רוצה לדבר כל זמן שמוציאין היין: שנאמר תמימים יהיו לכם. ואם היו בו קמחים הוי כבעל מום: גמ' כרוך ותני. אין מביאין הליסטיון לפי שאין מביאין לא מתוק וכו' ואם הביא פסול: רב אשי אמר. לא תכרוך הליסטיון כשר דהויא חוליא דשמשא ולא מאיס אבל מתוק מחמת הפירי מאיס והיינו דקתני פסול: מאן שמעת ליה דאמר לא יביא רבי. דקתני במתניתין דברי רבי והא ברייתא דקתני לא יביא [ע''כ רבי] וקתני (בהא ברייתא) אם הביא כשר והיכי מ''ל ה''נ פסול: היינו טעמא. שאין מביא ישן דכתיב אל תרא יין כי יתאדם דלא הוה חשוב יין אלא אדום ושנה ראשונה יש בו עיקר אדמומית טפי לא ולאו משום דלכבש דמי יין: העבודים. חפורים פעמיים: רפיק ליה טפי ריפקא. שחפרו פעמיים: ודרי מיא על חד תרין. שהיה יכול למוזגו במים כפליים מיין אחר דיין דעלמא דרי על חד תלתא וזהו מקבל על חד ששה והיינו על חד תרין דיין אחר: כדיות לודיות בינוניות. כדים בינונים של לוד: אין מניחין את הכדים שתים. זו על גב זו: שגובהן כרחבן. שהיו רחבים מרוב שמנות כמו שגבוהים והיינו כר נרחב: שומרים. מלאכים: תמיד לא יחשו. מאי אמרי הנך שומרים: ומעיקרא. קודם שחרב: הוו אמרי כי בחר ה' בציון. אף לעתיד לבא עתידים המלאכים להיות שומרים ולומר כי בחר ה' בציון:
רש"י מכ''י רבינו בצלאל אשכנזי ז''ל משלישה. [של חבית] שעושה [ברזא בדפנות] החבית: והקנה. [אמת] המדה: זרק הגיר. כשהגיר של שמרים יוצא מן היין: והקיש בקנה. הקיש הגזבר [בקנה] את מוצא היין ורומז לו שיתן הברזא ולא היה מדבר לפי שהדבור רע ליין: תמימים יהיו לכם ומנחתם. פרט לסולת שהתליעה ושעלה בו אבק: והא אמרת רישא. בהליוסטין אם הביא כשר והדר תני במתוק אם הביא פסול: כרוך ותני. הליוסטין ומתוק בהדדי ותנא בתרוייהו אם הביא פסול: אף יין בו שתי שנים פסול. אף בדיעבד: אל תרא יין כי יתאדם. אלמא בשעת אדמימות מובחר הוא וקים לן כשעברה שנתו עוברת אדמימות ואינו אדום כל כך כשנה ראשונה: טפי ריפקא. חופרו פעם יתירא כלומר פעמיים בשנה: ודרא מיא על חד תרין. ביין דהיינו על חד שיתא מיא: כדיות. חבית קטנים ככדים: לודיות. ובינוניות. שעושין בלוד: איו מניחין אותן שתים שתים. זו בצד זו שמא יתקלקל אחת ותריח חברתה ותתקלקל גם היא: כשם שהדיבור יפה לבשמים. דאמרינן בכריתות גבי פטום הקטורת כשהוא שוחק אומר הדק היטב: אילים. בני שתי שנים: כבשים. בני שנה: גוזלות. תורים ובני יונה: שגבהן כרחבן. שיהא רחבין מרוב שמנן ל''א [רחבים] גרסינן שיהא גביהם רחבין: כר נרחב. כרים רחבים: כר. כבש: מאי אמרי הנך שומרים דכתיב לא יחשו: ומעיקרא. קודם החורבן: מאי תוי אמרי. כי בחר ה' בציון אוה למושב לו: מתני' שתי מדות. ר''מ אומר עשרון עשרון. דשני כלים היו שם כל אחד מחזיק עשרון: ולא היה מודד. לפר בכלי שמחזיק שלש עשרונות אלא מודד שלש פעמים בעשרון: גמ' אחד גדוש. שלא היה בו עשרון אא''כ גודשו: ואחד מחוק. שהמחוק היה גדול כל כך שכשהיה מחוק היה בו עשרון:
רש"י מכ''י רבינו בצלאל אשכנזי ז''ל לא בשל שלשה לפר. למנחת נסכים של פר דכתיב ביה שלשה עשרונים לפר האחד לא היה מודד במדה אחת שתהא מחזקת שלשה עשרונים אלא היתה שם מדה מעשרון: מדדו עשרונות. עשרון עשרון בפני עצמו ה''ג במתני' בו היו מודדין לחביתי כה''ג: גמ' אחד גדוש. שהיה קטן ולא היה מחזיק כשהוא גדוש אלא כשיעור חבירו המחוק ולהכי אחד גדוש ואחד מחוק דר''מ ס''ל גמרא דשתי מדות של עשרונות היו בצבור ואי שניהם שוין הויא ליה מדה אחת:
הליסטיון. יין ענבים שנתמתקו בשמש כדמוכח בגמ' דמוקי לה בחוליא דשמשא ומיהו לא כמו שפי' בקונט' שתולין הענבים לשמש דהא בפרק המוכר פירות (ב''ב צז:) קתני בברייתא יין הליסטיון ושל צמוקין אלא במחובר בעודן בגפן נמתקו בשמש: מתוק. לשון אחר פי' בקונטרס תירוש שלא עברו עליו ארבעים יום ולא יתכן דהא הכא קתני ואם הביא פסול ובפרק המוכר (גם זה שם.) תני רבי חייא יין מגיתו לא יביא ואם הביא כשר ונראה כלשון אחר שפי' מתוק היינו מאליו ולא מחמת השמש: כרוך ותני. להכשיר קאמר כדמוכח סוגיא דהמוכר פירות (ג''ז שם.) דהליסטיון כשר ואע''ג דאיצטריך ליה לתנא למיתני הליסטיון ומתוק לא משמע ליה לרבינא לחלק בין זה לזה: כשם שהדיבור יפה לבשמים כו'. בפרק קמא דכריתות (דף ו:) קאמר רבי יוחנן איפכא גבי קטורת דתני' כשהוא שוחק אומר היטב הדק וקאמר מסייע ליה לרבי יוחנן דאמר כשם שהדיבור רע ליין כך דיבור יפה לבשמים משום דכי קאמר רבי יוחנן בנסכים קאמר להו כי היכי דקים לן בקטורת שהדיבור יפה לבשמים כך הדיבור רע ליין וכי קאי בקטורת קאמר להו כי היכי דקים לן בנסכים שהדיבור רע ליין כך הדיבור יפה לבשמים: שגובהן רחבים גרסינן ולא שגובהן כרחבן כדאשכחן רוחבו מייתי קרא דכתיב כר נרחב ובבראשית רבה אמר דכבשים של תמיד דהיו כל כך גבוהים שאוכלים על גבי ארזים וכשהיו מרכיבין אותן על הגמלים רגלי הכבשים נגררין לארץ: מתני' שתי מדות. אחד גדוש ואחד מחוק. תימה גדול דר''מ דריש לה מקרא דכתיב עשרון עשרון לכבש האחד ובקונטרס פי' דר''מ ס''ל גמרא דשתי עשרונות בצבור: גדוש שבו היה מודד לכל המנחות. איפכא לא רצו לעשות למדוד בגדוש לחביתי כ''ג שלא ישפוך הסלת לארץ כשחוצהו: