דלג לתוכן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פג - ב

מאי עביד ליה, מה דורש רבי עקיבא מפסוק זה?

ומשנינן: מיבעי ליה, צריך רבי עקיבא מקרא זה לדורשו כדרב נחמן; דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה:

מנין למותר הפסח, כגון שהפריש מעות לפסחו, וניתותרו [1] שקרב שלמים [יביא מהם שלמים]?

שנאמר: "וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר", והלא אין פסח בא אלא מן הכבשים ומן העזים ולא מן הבקר - אלא ללמד על מותר הפסח שיהא לדבר הבא מן הצאן ומן הבקר דהיינו שלמים. [2] ומקשינן: וכיהא - דמותרפסח באשלמים - מהכא [מ"וזבחת"] נפקא!? והרי מדאבוה דשמואל נפקא [מלימוד אביו של שמואל הוא נלמד], דכתיב [ויקרא ג ו]:

"ואם מן הצאן קרבנו לזבח שלמים", ולא הוצרך הכתוב לומר "לזבח שלמים" שכן כל הפרשה בשלמים עוסקת, ואמר אבוה דשמואל: ללמד בא הכתוב על דבר הבא מן הצאן - היינופסח שאינובא אלא מן הצאן - שיהא מותרו לזבח שלמים!?

מוסיפה הגמרא להקשות: ואכתי, וכי מהכא - מ"אם מן הצאן" - נפקא מותר הפסח שיהא לשלמים, והרי מהתם נפקא!? והתניא:

כתיב בפרשת שלמים [ויקרא ג ו]: "ואם מן הצאן קרבנו לזבח שלמים לה' זכר או נקבה תמים יקריבנו. אם כשב הוא מקריב את קרבנו... ואם עז קרבנו, והקריבו לפני ה'"; ולא הוצרך הכתוב לומר "אם כשב הוא מקריב את קרבנו", שהרי הפרשה עוסקת בצאן, ודין עז הרי מפורש בפני עצמו, וממילא נדע שפרשה ראשונה בכבש היא עוסקת; אלא ללמד:

"כבש", לרבות אף את הפסח לאליה, להקריבה על גבי המזבח, כמפורש בתורה גבי כבש לשלמים. [3]

כשהוא אומר "אם כבש" [יתור תיבת "אם"]:

א. להביא פסח שעברה שנתו [שאינו כשר לפסח, כי בן שנה בעינן] והביא אחר, וזה שנשאר "מותר הפסח" הוא -

ב. ולהביא עוד שלמים הבאים מחמת פסח, היינו חגיגת ארבעה עשר הבאה עם הפסח - שאוכליו מרובים - כדי שייאכל הפסח על השובע - [4]

לכל מצות שלמים, לענין שיטענו סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק, ואף שפסח אינו טעון את כל אלה.

כשהוא אומר בפרשת שלמים "ואם עז" הפסיק הענין, לימד על העז של שלמים [5] שאינה טעונה אליה למזבח כמו הכבש.

ואם כן תיקשי: למה לי כל שלשת המקראות הללו ללמד על מותר פסח שהוא בא שלמים!?

ומפרשינן תלתא קראי כתיב, ונצרכו כולם:

חד קרא לפסח שעברה זמנו [עבר הפסח] ועברה שנתו של הקרבן והביא אחר, שיהא לשלמים.

וחד קרא לעברה זמנו ולא עברה שנתו, שיהא שלמים.

וחד קרא ללא עברה זמנו ולא עברה שנתו, שהקריב את הפסח שהפריש קודם זמנו, וקא משמע לן שהוא כשר בתורת שלמים. [6]

וצריכי כל הכתובים ללמד לשלש אלו: דאי אשמעינן רק גבי פסח שעברה זמנו ועברה שנתו שיהיה לשלמים, הייתי אומר: היינו משום דאידחי ליה לגמרי מפסח - [7]

אבל עברה זמנו ולא עברה שנתו, דעדיין חזי להקריבו לפסח שני, אימא לא יהא שלמים, קא משמע לן. [8]

ואי אשמעינן רק גבי פסח שעברה זמנו ולא עברה שנתו שהוא שלמים, הייתי אומר, משום דאידחי ליה על כל פנים מפסח ראשון, ולכן שלמים הוא -

אבל פסח שלא עברה זמנו ולא עברה שנתו, דאפילו לפסח ראשון נמי חזי, אימא לא יהא שלמים, אלא ייפסל. [9]

צריכא.

הדרן עלך פרק התודה היתה באה


הערות

[1] כן פירש רש"י מכתב יד, ובפירוש המיוחס לו בפירוש ראשון; ובזבחים ז ב פירש: שאבד הפסח ונתכפר באחר, ונמצא הראשון, וכן הוא בפירוש שני בפירוש המיוחס לו כאן; ובפסחים ע ב פירש: בין שהפריש פסחו ואבד, ונתכפר באחר ואחר כך נמצא זה, בין שהפריש מעות לפסחו, וחלה קדושת פסח על כולן, והוזלו טלאים וניתותרו מן המעות; וראה מה שנתבאר בגמרא בסוף הסוגיא כאן.

[2] ביאר ברש"י מכתב יד: לדבר הבא מן הצאן ומן הבקר, והיינו שלמים; ואף על גב דעולה באה גם מן הצאן ומן הבקר, אפילו הכי שלמים אתי, דהא לשם אכילה הפרשה, ולא לשם כליל; ולפי טעם זה לא נתבאר עדיין למה לא נאמר שהוא בא לשאר זבחים, [ומסתבר, שהטעם הוא משום שאלו בלבד באים בנדבה]. אך ברש"י זבחים ז ב פירש: היינו שלמים, שהן באין מכל צאן ומכל בקר בין זכרים בין נקבות, מה שאין כן בשאר זבחים שהוקבעו או בזכר או בנקבה, עולה ואשם הוקבעו בזכרים, חטאת הוקבע בנקבות והוקבע בזכירם כגון שעיר נשיא אינו בא נקבה.

[3] ברש"י פסחים צו ב הוסיף ביאור: דבככל קרבנות כבש, אליה כתיבא עם האימורין, בשלמים: "חלבו האליה", ובאשם כתיב: "את כל חלבו ירים ממנו את האליה", וחטאת כאשם; אבל פסח, אימורין גופייהו לא כתיבי בהדיא, אלא נפקא לן מ"את דמם תזרוק ואת חלבם תקטיר", הלכך אלייתו צריכה להתרבות בקרבנות, שבשור לא הזכר אליה באימוריו.

[4] כן פירש רש"י מכתב יד. ובפירוש המיוחס לו: ושלמים הבאים מחמת פסח, היינו מותר פסח; והתוספות כתבו, שאי אפשר לפרש דהיינו מותר הפסח שהרי זה נכלל בפסח שעברה שנתו, וגם על פירוש רש"י מכתב יד - פקפקו; והביאו מדברי רש"י בפסחים צו ב, שפירש: היינו תמורת פסח עצמו.

[5] א. כן פירש רש"י מכתב יד. ובפירוש המיוחס לו: לימד על העז ועל פסח הבא מן העז שאינם טעונים אליה. ב. כתב רש"י בזבחים ט ב: יש מפרשים עז אין לו אליה, וטעות הוא בידם, שהרי ממקום שהכליות יועצות היא ניטלת; ועוד, מה לימד הכתוב הואיל ואין לו.

[6] א. נתבאר על פי רש"י מכתב יד ובזבחים ט ב; אבל בפירוש המיוחס לרש"י פירש: כגון שאבד קודם חצות והפריש אחר תחתיו, כלומר, ונמצא קודם חצות שאחד מהם הוא "מותר הפסח" וקרב שלמים. ב. הנה לעיל בהערות הובא מדברי רש"י בכתב יד בפירוש "מותר פסח" דהיינו שהפריש מעות לפסחו וניתותרו, וכן פירש בפירוש המיוחס לרש"י בפירוש אחד; וצריך ביאור, שהרי אופן זה לא נזכר כלל בגמרא.

[7] כתבו התוספות: הוא הדין עברה שנתו ולא עברה זמנו, שבשעה שהקדישו לא היה ראוי לפסח, דהרי כשיגיע זמנו של הפסח תעבור שנתו.

[8] ב"שפת אמת" בזבחים ט ב צידד לומר, שאם הבעלים עצמם חייבים בפסח שני, כי אז אפשר להקריבו לפסח שני, וכאן מיירי שהבעלים כבר הקריבו את פסחם.

[9] על פי רש"י מכתב יד שכתב "אימא לא ליהוי שלמים, ואם שחטו קודם לפסח, יפסל", והוא על פי פירושו בלא עברה זמנו ושנתו, דהיינו כגון ששחטו קודם לפסח.


פרק תשיעי - כל קרבנות הציבור

מתניתין:

כל קרבנות הציבור והיחיד, כלומר, כל המנחות, [1] הן של ציבור והן של יחיד, באין: הן מן תבואת הארץ והן מתבואת חוצה לארץ -

הן מן החדש [מן התבואה החדשה] והן מן הישן -

חוץ מן העומר הבא למחרת יום טוב הראשון של פסח [2] ושתי הלחם הבאים בעצרת, שאינן באים אלא מן החדש, ומן הארץ. [3]

וכולן [כל המנחות כולן] אינן באין אלא מן המובחר, כלומר, אף שהם באים מן הישן, שאינו מובחר כמו החדש, מכל מקום, יביאו ממין מובחר. [4]

ואיזהו מובחר שלהם?

הבא מ"מכמיס" ו"זינתא" [שמות מקומות הם] אלפא [ראשון הוא ומובחר במעלה כאלפ"א שהוא בלשון יווני אות האל"ף הראשונה לאותיות] [5] לסולת.

שנייה להן: "כופריים" [6] בבקעה. כלומר, שני מקומות יש, שנקראו כל אחד מהם "כפר", והכפר שיושב בבקעה תבואתו היא המובחרת לסולת.

כל הארצות שבארץ ישראל [יהודה ועבר הירדן והגליל] היו כשרות להביא מהם עומר ושתי הלחם, [7] אלא שמכאן - מהמקומות האלו שנשנו - היומביאין אותם, לפי שמצוה להביא מן המובחר.

גמרא:

שנינו במשנה: חוץ מן העומר ושתי הלחם שאינן באין אלא מן החדש ומן הארץ:

מתניתין - דמשמע ממנה שעומר ושתי הלחם "אינם באים אלא מן החדש", ואפילו אם הביא מן הישן פסולים הם - [8] היא דלא כי האי תנא, הסובר שהם כשרים אפילו מן הישן -

דתניא: עומר הבא מן הישן הרי הוא כשר, וכן שתי הלחם הבאות מן הישן הרי הן כשרות, אלא שחיסר מצוה. [9]

ומפרשת הגמרא:

עומר שהוא כשר אפילו מן הישן, הוא משום דכתיב [ויקרא ב יד]: "ואם תקריב מנחת בכורים [מנחת העומר] לה', אביב קלוי באש גרש כרמל תקריב את מנחת בכוריך", ולשון "תקריב" בא לרבות: תקריב מכל מקום, ואפילו מן התבואה הישנה שבעלייה. [10]

שתי הלחם שהם כשרים אפילו מן הישן, הוא משום דכתיב [ויקרא כג טז]: "עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום והרבתם מנחה חדשה לה'. ממושבותיכם תביאו לחם תנופה שתים, שני עשרונים, סולת תהיינה, חמץ תאפינה, בכורים לה'", ולמדנו מפסוק זה שני דינים:

א. "ממושבותיכם תביאו" ולא מן חוצה לארץ. [11]

ב. "ממושבותיכם תביאו" ואפילו מן התבואה הישנה שבעלייה.

ומקשינן עלה: האיך נלמד מאותו פסוק שאפילו מן העלייה כשר, הא אפיקתיה [הרי כבר דרשנוהו לענין חוצה לארץ]!?

ומשנינן: אמר קרא "תביאו" מכל מקום, ואפילו מן העלייה.

ואכתי מקשינן: והא האי קרא ד"תביאו" מיבעי ליה [נצרך הוא] כדי ללמד:

שכל שאתה מביא חמץ ממקום אחר, כלומר, כל חמץ אחר שאתה מביא לקרבן והיינו לחמי תודה שעשרה מהם היו חמץ, הוא כזה כמו שתי הלחם; כשם שכל לחם משתי הלחם - שהם באים חמץ, שנאמר "חמץ תאפינה" - הוא מעשרון אחד [דכתיב "שתים שני עשרונים"], כך כל לחם חמץ מעשרת הלחמים שאתה מביא לתודה יהא מעשרון, וכמבואר לעיל עז ב.

ומשנינן: אם כן, שלא בא הכתוב אלא ללמד דין אחד, ליכתוב קרא "תביא" בלא וי"ו, מאי "תביאו", אלא ודאי שמע מינה מפסוק זה תרתי הלכות: אף מן העלייה כשרים שתי הלחם, ולחמי חמץ שבתודה בא כל אחד מהם מעשרון.

ומקשינן בין על עומר ובין על שתי הלחם שאתה אומר שאם הביא מן הישן, כשר:

והכתיב בין בזה ובין בזה "ראשית", שהרי:

נאמר בעומר [ויקרא כג י]: "והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן".

ונאמר בשתי הלחם [ויקרא ב יא]: " [כי כל שאור וכל דבש לא תקריבו ממנו אשה לה']. קרבן ראשית [שתי הלחם הבאין מן השאור, ובכורים מן הפירות] תקריבו אותם לה', ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח" -

הרי שהם באים דוקא מראשית התבואה החדשה!?

ומשנינן: למצוה צריך שיבואו מן החדש ומשום שנאמר בהם "ראשית", אבל אם הביא מן הישן, כשר, וכפי שנדרש לעיל.

ואכתי מקשינן: האיך אתה אומר בשתי הלחם שהם באים מן הישן? הכתיב עוד בשתי הלחם [ויקרא כג טז]: "עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום והקרבתם מנחה חדשה לה'", [ובבמדבר כח כו: "וביום הבכורים בהקריבכם מנחה חדשה לה' בשבועותיכם"]:

ומאחר ששנה הכתוב דין זה ["קרבן ראשית" ו"מנחה חדשה"] ללמד שהיא באה מן החדש, הרי קיימא לן דשנה עליו הכתוב לעכב, והאיך אתה אומר שתי הלחם הבאים מן הישן - כשרים!? [12]

ומשנינן: האי - "חדשה" - מיבעיליהללמד לכדתניא:

רבי נתן ורבי יעקב אמרו: שתי הלחם הבאות מן הישן כשרות, [13] ומה אני מקיים "חדשה"? שתהא היא חדשה לכל המנחות הבאות מן החדש. כלומר, שיביאו שתי הלחם קודם שיביאו שום מנחה מן החדש, אבל שתי הלחם עצמן באות אפילו מן הישן. [14] מוסיפה הגמרא לבאר את דין תבואה הבאה מחוץ לארץ: עד כאן לא פליגי התנא של משנתנו והתנא של הברייתא אלא בחדש, אם הוא מעכב בעומר ובשתי הלחם -


הערות

[1] כן פירש רש"י, ומנחת הציבור הנזכרת כאן היינו מנחת נסכים [ולחם הפנים], שהרי אין מנחת ציבור אחרת מלבד עומר ושתי הלחם שנזכרו בהמשך המשנה, [וכן נראה שמפרש הרמב"ם בהלכות איסורי מזבח ו טו, ראה שם, אלא שהוסיף נסכים, והיינו נסכי יין ושמן]. והתוספות כתבו על דבריו: ונראה, דשייך נמי - חדש וישן - בזבחים, כדאשכחן במעשר בהמה; ראה בכורות נג א במשנה, לענין מעשר מן הנולדים לאחר אחד באלול שהוא ראש השנה למעשר בהמה, לנולדים לפניו, דקרי להו חדש וישן, [וכן נראה שמפרש הרמב"ם בפירוש המשניות]. והוסיפו התוספות: אלא דהוה ליה למיתני "חוץ מבכור ומעשר" דאין באין מחוצה לארץ ; וב"זבח תודה" כתב, דרש"י פירש את המשנה במנחות, משום דבקרבנות אין שייך לומר באין מן הארץ ומחוצה לארץ, כיון שבכור ומעשר אינם באים מהם; וסיים: ועיין תוספות; והיינו, שדבריו הם שלא כהתוספות שהבינו בדברי רש"י ד"חדש וישן" הוא דאין שייך אלא במנחות.

[2] הרמב"ם בפרק ז מתמידין ומוספין, שם הזכיר את כל דיני העומר לא הזכיר בכל דבריו, שהעומר בא מן החדש; ואילו בפרק ח מתמידין ומוספין, שם הזכיר את דיני שתי הלחם, פתח הרמב"ם "שתי הלחם אינן באין אלא מן הארץ ומן החדש". אולם בהלכות איסורי מזבח [ו טו] העתיק את משנתנו, וכתב: כל המנחות והנסכים כשרים מהארץ מחוצה לארץ מן החדש ומן הישן, ובלבד שיביאו מן המובחר, חוץ מן העומר ושתי הלחם, שאינן באין אלא מן החדש ומארץ ישראל. [וכבר הרגיש בכל זה ה"מנחת חינוך" מצוה שב אות ג ד"ה ומבואר; אלא שכתב שם "הן אמת דלענין לכתחילה [מן החדש] יש להוכיח מדכתב בפרק ז מתמידין ומוספין הלכה ו, דעיקר מצוה להיקצר בליל טז, אם כן ממילא מצותו להביא מן החדש"; ותמהו האחרונים: הרי כתב שם בהלכה ח "מצותו להביא מן הקמה, לא מצאו יביאו מן העומרים", ולא כתב, שמכל מקום יביאו מן החדש]. וכעין זה בחינוך, שבמצות העומר [מצוה שב] לא הזכיר שהעומר בא מן החדש, ואילו במצות שתי הלחם [מצוה שז] פתח: להקריב ביום חג השבועות לחם חמץ מן חיטה החדשה, וזה נקרא בכתוב "מנחה חדשה"; [והרמב"ם בספר המצוות מצוה מב ומצוה נא לא הזכיר לא בזה ולא בזה שהם באים מן החדש].

[3] מדברי הגמרא מתבאר, שהוא משום שנאמר הן בעומר והן בשתי הלחם "ראשית", דבעומר נאמר [ויקרא כג י]: "והבאתם את עומר ראשית קצירכם על הכהן", ובשתי הלחם נאמר [ויקרא ב יא]: " [כי כל שאור וכל דבש לא תקריבו ממנו אשה לה']. קרבן ראשית [שתי הלחם מן השאור, ובכורים מן הפירות] תקריבו אותם לה', ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח"; ועוד נאמר בשתי הלחם [ויקרא כג טז]: "עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום והקרבתם מנחה חדשה לה"'; ראה בגמרא בעמוד זה: והכתיב "ראשית":. הכתיב "חדשה"; וראה בזה בהערות שעל הגמרא. ביאור מה הוא "חדש" ומה הוא "ישן": א. הנה הדין הוא, שהחדש אסור להדיוט עד שיביא עומר, והכלל הוא: כל תבואה שנשרשה קודם לעומר, הרי העומר מתיר אף את הגידולין שגדלו לאחר העומר. וכן אין להביא מנחות למקדש מתבואה שלא עבר עליה עומר, ואם הביא פסול; [ובפרט זה דנו האחרונים, אם הטעם הוא משום שאסורים הם להדיוט וממילא פסולים הם משום "ממשקה ישראל - מן המותר לישראל", או שהעומר מתיר חדש למקדש לענין פסול, ונתבאר בהערות לעיל סח ב] ; ואף לאחר העומר אין להביאם, שהעומר מתיר חדש להדיוט, ושתי הלחם מתירים חדש במקדש, אלא שאם כבר חלף עליו העומר, אין הוא פסול למנחות, אלא לכתחילה הוא דלא יביא, ואם הביא כשר. ואם השרישה תבואה לאחר העומר וקודם שתי הלחם, לא מיבעיא שאין להביא ממנה מנחות עד שיבוא העומר הבא, אלא אף לאחר שיבוא העומר הבא, מסתפקת הגמרא לעיל סח ב שמא אין היא כשירה לכתחילה למקדש, ומשום שחלפו עליה שתי הלחם ועומר שלא כסידרן, ושמא צריך שיחלפו עליה כסדרן, ובעיא זו לא נפשטה שם. ב. מה ששנינו, שהעומר ושתי הלחם באים מן החדש, היינו כל אחד לפי היתירו, שהעומר בא מן התבואה שהיתירה תלוי בעומר, ושתי הלחם באים מן התבואה שהיתירה למקדש תלוי בשתי הלחם, כמבואר ב"חידושי מרן רי"ז הלוי" עמוד מב תחילת ד"ה ולפי"ז; והיינו, שהעומר בא מן התבואה שהשרישה בין עומר לעומר, ושתי הלחם באים מן התבואה שהשרישה בין שתי הלחם לשתי הלחם; ומיהו, אם שתי הלחם אין מתירין שלא כסידרן, אם כן שתי הלחם באים אף ממה שהשריש קודם לשתי הלחם של השנה שעברה, אם השרישה לאחר העומר שבאותה שנה, שהרי עדיין לא עבר עליה שתי הלחם להתירה, כמבואר ב"מנחת חינוך" מצוה שז אות א ד"ה והנה מבואר, וראה עוד ב"חזון איש" מב יט וכ. ג. [יש להסתפק לפי הצד ששתי הלחם אינם מתירין שלא כסדרן, אם שתי הלחם באים ממה שנשרש בין העומר לשתי הלחם, כיון שאין שתי הלחם הללו מתירים אותו; ומיהו מטעם אחר אינם באים ממנו, שהרי הוא קודם לעומר, וקודם לעומר פסולים כל המנחות, ומסתמא הוא הדין שתי הלחם]. ד. מה ששנינו, שהמנחות באים מן החדש ומן הישן, פירש ב"זבח תודה": היינו בין תבואה ישנה של שנה שעברה, ובין תבואה חדשה של שנה זו, ובלבד שיקריב שתי הלחם תחילה שהיא המתרת במקדש; ולא נתבאר בדבריו, מה היא "שנה זו" ומה הוא ראש השנה שלה. וב"מנחת חינוך" [שז ד ד"ה ובזה מובן לי לשון המשנה] נתקשה בלשון המשנה "כל קרבנות הציבור באין מן החדש", שהרי אין הקרבנות באות מן החדש, ראה שם, ובמה שהוסיף עוד בזה ללמוד ממה שהצרכה המשנה לומר שהקרבנות באות מן החדש.

[4] א. כך יש ללמוד לפרש מלשון הרמב"ם באיסורי מזבח [ו טו]: כל המנחות והנסכים כשרים מהארץ ומחוצה לארץ מן החדש ומן הישן, ובלבד שיביאו מן המובחר, חוץ מן העומר ושתי הלחם, שאינן באין אלא מן החדש ומארץ ישראל. ב. כתבו התוספות: וכולן אין באין אלא מן המובחר, שנאמר "וכל מבחר נדריכם". ג. ראה מה שכתב ב"שפת אמת" על הלשון "אין באין אלא מן המובחר".

[5] על פי רש"י מכתב יד; ולפי פירוש שני ברש"י שלפנינו, הוא לשון "מיוחד".

[6] נכתב על פי גירסת רש"י בכתב יד, ופירושו.

[7] נתבאר על פי רש"י, שפירש, דעל ארצות שבארץ ישראל המשנה מדברת, ואם כן עוסקת המשנה בעומר ושתי הלחם שאינן באין אלא מן הארץ; [וב"קרן אורה" הבין מזה, דגם "וכולן אין באין אלא מן המובחר" קאי לשיטת רש"י על עומר ושתי הלחם, ודלא כהרמב"ם; וכוונתו, שאם כי לשון "וכולן" משמע בהדיא דזה קאי על כל המנחות, מכל מקום אם זה קאי על כולן, למה פירש רש"י את המשך המשנה על עומר ושתי הלחם בלבד, והרי המשך המשנה באה לפרש את הפיסקא "וכולן אינן באין:. "; ומכל מקום בפנים נתבאר לפי פשוטו]. ואף ששנינו לעיל סד ב, שהעומר בא מן הקרוב לירושלים, הנה ראה רש"י בסנהדרין יא ב ד"ה על שתים, שמבואר בדבריו ד"מן הקרוב לירושלים" היינו מיהודה, ראה שם; וראה בהערות לעיל סד ב בגמרא שעל המשנה שם. ובפירוש המיוחס לרש"י כתב "יהודה ועבר הירדן והגליל", ולפרש לשון "ארצות" הוא בא; ועל מה שהכליל את עבר הירדן, ראה מה שציין רבי עקיבא איגר.

[8] ביארו התוספות את דיוק הגמרא מן המשנה שהם פסולים: ד"אינן באין" לאו לכתחילה משמע, חוץ מהנך דתניא "לא יביא, ואם הביא כשר"; וראה עוד ב"שיטה מקובצת", וב"כסף משנה" תמידין ומוספין ח ב.

[9] א. יש לבאר, על פי מה שכתב הרמב"ן אמור כג טו, לבאר את ענין העומר ושתי הלחם: והנה טעם הפרשה, שיתחיל לספור בתחילת קציר שעורים, ויביא ראשית קצירו כרמל מנחה לשם, ויקריב עליו קרבן; וישלים מספרו בתחילת קציר חטים כעלות גדיש בעתו, ויביא ממנו סולת חטים מנחה לשם, ויביא קרבן עליו. ומבואר מזה דעומר ושתי הלחם יסוד דינם הוא להביא מבכורי ראשית קצירו מנחה לה' [והוא כעין מצות בכורים שמביא כל אחד משדהו; וב"קרבן ראשית" כללה התורה בכורים עם שתי הלחם], ולפי זה אם מביא מן הישן, חסר כל ענין מצות הבכורים שבעומר ושתי הלחם, והיינו "אלא שחיסר מצוה". ב. יש לדקדק בלשון הברייתא שלא אמרה: "עומר ושתי הלחם הבאות מן הישן כשרים, אלא שחיסר מצוה"; וראה בזה ב"כסף משנה" תמידין ומוספין ח ב.

[10] א. כתב ברש"י מכתב יד: ותנא דפסיל, יליף טעמא מ"ראשית קצירכם", והאי "תקריב" מפיק ליה: "תקריב" ואפילו בשבת, "תקריב" ואפילו בטומאה, כדרשינן לעיל בפרק רבי ישמעאל; והוא לעיל עב א, בברייתא שם; אך בתוספות שם מבואר, שדרשה זו - לענין שבת וטומאה - לאו דוקא, כי ממקום אחר הוא נלמד כמבואר שם בעמוד ב; [ומיהו בברייתא שם ילפינן מ"תקריב" עוד דינים אחרים, ראה שם]. ב. הנה בברייתא שם ילפינן לה מריבוי לשון "תקריב" שהוא נכפל בפסוק, ולפי זה מסתבר שאף כאן מריבוי "תקריב" ילפינן לה; וקצת סותר לזה לשון רש"י: תקריב, משמע מכל מקום, וראה סוף הברייתא שם.

[11] אפשר, שכל זה הוא מגוף הברייתא, שאם לא כן מנין שהוא דורש כן, והרי בהמשך מביאה הגמרא מי שסובר: עומר בא מחוץ לארץ, ומשמע אפילו לכתחילה, ואם כן אינו דורש "ממושבותיכם למעט חוצה לארץ", ושמא דעת תנא זה כהאי תנא, וראה הערה על הברייתא לקמן פד א.

[12] נתבאר על פי התוספות.

[13] כתב ב"קרן אורה": מפשטות הסוגיא מתבאר, ששלש שיטות של תנאים יש בדין עומר ושתי הלחם מן הישן: לתנא דמתניתין, שניהם פסולין מן הישן; ולתנא דברייתא שניהם כשרים, ולא בעי חדש אלא למצוה; ורבי נתן ורבי עקיבא סוברים, דבשתי הלחם מן הישן כשר, ואילו עומר משמע דסבירא להו דמן הישן פסול; וראה שם ביאור למה עומר חמור משתי הלחם; וראה עוד ב"לחם משנה" תמידין ומוספין ח ב, שהוא סובר בדעת הרמב"ם, שהעומר אינו כשר אלא מן החדש ואפילו בדיעבד, ואילו שתי הלחם כשרים בדיעבד אף מן הישן; וב"מנחת חינוך" מצוה שב אות ג ד"ה ומבואר, השיג על ה"לחם משנה" שהבין חילוק זה מדברי הרמב"ם.

[14] א. וגם הפסוק השני נדרש לקמן בברייתא פד ב לענין זה, ראה שם. ב. משמע לכאורה, דפשטא דקרא ד"מנחה חדשה" - על כל פנים לדעת הסובר דשתי הלחם הבאים מן הישן, כשרות - לא משמע כלל שיביאנה מן התבואה החדשה; וראה ברמב"ן על התורה, שכתב בויקרא שם: וטעם מנחה חדשה, שלא יובא בית ה' מנחה עד שיביאו זאת, כמו שפירשו רבותינו; ורש"י בחומש שם שפירש: "היא המנחה הראשונה שהובאה מן החדש", יש לומר, שדבריו הם כדעת הסובר דשתי הלחם הבאים מן הישן פסולים, ולשיטתו באמת מתפרש הפסוק כן, וכקושיית הגמרא. אך בחינוך מצוה שז כתב "להקריב ביום חג השבועות לחם חמץ מן חיטה חדשה וזה נקרא בכתוב מנחה חדשה"; ושם בדיני המצוה כתב, ששתי הלחם הבאות מן הישן כשרות, ולכאורה הרי מבואר כאן, דפשטא דקרא, אינו כלל שיביאם מן התבואה החדשה, אלא רק שתהא חדשה לכל המנחות; וצריך לומר, דודאי פשטא דקרא הוא שיביא מן התבואה החדשה, אלא שכל עיקר קושיית הגמרא הלוא היתה ד"שנה עליו הכתוב לעכב", ולזה אמרינן שהכתוב נשנה כדי ללמד שתהא חדשה לכל המנחות, ולא לעכב. ג. מה שנתבאר בפנים הוא על פי פשוטו, וכאשר פירש בפירוש המיוחס לרש"י, ורבינו גרשום. אבל רש"י בכתב יד כתב: שתהא חדשה לכל המנחות, שאפילו מן הישן תהא קודמת לכל המנחות; ומבואר מדבריו, שחידוש יש בזה שאם שתי הלחם אינם מן החדש מכל מקום אסור להביא מנחות קודם להם; והחידוש בזה, דהנה ראה "שפת אמת" לעיל סח ב ד"ה במשנה, שכתב: דבשתי הלחם אין מפורש דאסור להקריב מקודם, ועיקר איסור דהקרבה קודם שתי הלחם הוא משום דצריך להיות שתי הלחם "מנחה חדשה", אם כן אין הפסול בהקרבה שהקדימו, רק נעשה חסרון במצות שתי הלחם ; ואפשר נמי, אם הקריבו מקודם, דקיימא לן דכשר, שוב רשאין אפילו לכתחילה להביא עוד מנחות קודם לשתי הלחם, כיון דשוב בלאו הכי לא תהיה מנחה חדשה; ע"כ. ומיהו בפשוטו, כל זה אינו שייך אלא אם כן שתי הלחם באים אף הם מן החדש, ואז אם כבר קרבו מנחות מן התבואה החדשה אין שתי הלחם "מנחה חדשה" לתבואה זו, שמסוג תבואה זו אמרה תורה שיהיו שתי הלחם ראשונים; אבל אם שתי הלחם עצמם יבואו מן הישן, כי אז אין חסרון בהם כלל אם יביאו מנחות מתבואה חדשה, כשם שאין חסרון אם יביאו מנחות קודם להם מתבואה ישנה, ובא הכתוב לומר, דמכל מקום אסור להביא מנחות קודם להם; על פי א חרונים. ד. הנה מצינו כמה פסוקים שנקראו שתי הלחם "בכורים": "וחג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה", שמות כג טז; "וחג שבועות תעשה לך בכורי קציר חטים", שמות לד כב; "והקרבתם מנחה חדשה לה'. ממושבותיכם תביאו:. בכורים לה"', ויקרא כג יז; "וביום הבכורים, בהקריבכם מנחה חדשה לה"'; במדבר כח כו; וגם העומר נקרא בכורים בויקרא ב יד "ואם תקריב מנחת בכורים לה', אביב קלוי באש גרש כרמל תקריב את מנחת בכוריך"; ופשוטו של מקרא ודאי משמע שיביאו מן החדש בכורים לה', והגמרא לא הביאה את כל הפסוקים האלו; אך הרמב"ם בפירוש המשניות הביא גם מזה; וכן בהלכות תמידין ומוספין ח ב, כתב: "שתי הלחם אינן באין אלא מן הארץ ומן החדש, שנאמר ממושבותיכם תביאו לחם תנופה וגו"', וכוונתו לסוף הפסוק שנאמר "בכורים לה"', וראה גם ב"תוספות יום טוב" שהעיר בזה. ה. הנה הרמב"ם [הובא לשונו באות ד] פסק בשתי הלחם שהם כשרות מן הישן, שלא כסתם משנתנו; וראה בהשגת הראב"ד ובנושאי כלי הרמב"ם. וב"זבח תודה" כתב דבר מחודש בביאור שיטתו, והיינו, שאף הרמב"ם סובר כדעת משנתנו, והראיה שבפרק ו מאיסורי מזבח כתב כמבואר במשנתנו [הובא לשונו בהערה 2], אלא דסברת הרמב"ם לגבי שתי הלחם דוקא, אם יכול להשיג מן החדש והוא הביא מן הישן פסול בדיעבד, אבל אם אינו יכול להשיג כלל, יכול אף להביא מן הישן כדי שלא תתבטל המצוה לגמרי, ויצא לו דבר זה מתוספתא דמנחות פרק ט.

מאי עביד ליה [מה עושה הוא בו], מה הוא לומד ממנו? ומשיבים: מבעי ליה [צריך ר' עקיבא אותו] כתוב ללמוד על הדין שאמר רב נחמן, שאמר רב נחמן, אמר רבה בר אבוה: מנין למותר קרבן הפסח (וכגון שהפריש מעות לצורך הפסח, וקנה בחלק מהן את הקרבן, ונותרו בידו מן המעות הללו) שקרב כקרבן שלמים? שנאמר: "וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר" (דברים טז, ב). שכן יש לשאול: והלא אין קרבן הפסח בא אלא מן הכבשים ומן העזים, ולמה נאמר "צאן ובקר"? אלא ללמדנו לענין מותר הפסח שיהא קרב לדבר (קרבן) הבא מן הצאן ומן הבקר, והוא קרבן השלמים.

ושואלים: והאם דין הא [זה] שמותר הפסח קרב שלמים מהכא נפקא [מכאן, מפסוק זה הוא יוצא, נלמד]? והלא מדאבוה [מדברים של אביו] של שמואל נפקא [יוצא, נלמד הדבר], דכתיב [שכן נאמר] בפרשת השלמים "ו אם מן הצאן קרבנו לזבח שלמים" (ויקרא ג, ו), ומקרא יתר הוא, ואמר אבוה [אביו] של שמואל כי בא הכתוב ללמדנו: שדבר (קרבן) הבא מן הצאן בלבד, קרבן הפסח, מותרו יהא לזבח שלמים!

וממשיכים: ואכתי [ועדיין, ועוד] יש להוסיף ולשאול: האם דין זה מהכא נפקא [מכאן, הוא יוצא, נלמד]? והלא מהתם נפקא [משם, מן הכתוב שיובא להלן בברייתא, הוא יוצא, נלמד]! והתניא [וכך היא שנויה בברייתא], אף שנאמר שהשלמים באים מן הצאן ("ואם מן הצאן קרבנו לזבח שלמים לה' זכר או נקבה תמים יקריבנו"), מוסיף הכתוב ומפרט "אם כשב הוא מקריב את קרבנו... ואם עז קרבנו" (שם ג, ו— יב). ובא המקרא הנוסף "כבש" לרבות את קרבן הפסח לחובת הקרבת האליה שלו על המזבח, וכדרך שמקריבים בכבש השלמים.

וכשהוא (כתוב זה) אומר: "אם כבש", המלה "אם" הריהי מקרא יתר, ובאה ללמד — להביא (לרבות) את קרבן הפסח שעברה שנתו ונפסל בכך מלהיקרב לפסח (שכן דינו הוא דווקא בן שנתו), ועמד והביא שה אחר לקרבנו, ואילו קרבן זה הריהו בכלל "מותר פסח". וכן יש לרבות את קרבנות השלמים הבאים מחמת (מכח) קרבן הפסח (שנוספו אלה, כדי שיתוסף על ידם בשר, וייאכל קרבן הפסח על השובע), שדינם לענין כל המצות כקרבן שלמים: שיטענו סמיכה עליהם, ונסכים ותנופת חזה ושוק.

ומוסיפים ודורשים עוד על הנאמר בפרשת השלמים: כשהוא (הכתוב) אומר לאחר מכן "ואם עז" — הרי זה כפותח ענין חדש, והפסיק הענין הקודם, ומכאן לימד הכתוב על העז הבאה בקרבן שלמים, שאינה טעונה הקרבת האליה. ויש לשאול: מדוע נצרכים מקראות אלה ללמדנו לענין מותר הפסח שהוא קרב כשלמים, והרי לדעת ר' עקיבא נדרש הדבר מן האמור "וזבחת פסח לה' אלקיך צאן ובקר"!

ומשיבים: תלתא קראי כתיב [שלושה מקראות כתובים בפרשת השלמים] ונצרכים כולם כדי להשמיענו שלוש הלכות: כתוב חד [אחד] בא ללמדנו לעניינו של מותר הפסח שעברה זמנו (זמן הקרבת הפסח), ואף עברה שנתו שעתה הוא בן יותר משנה, ופסול מלשמש לקרבן פסח. וכתוב חד [אחד], שני, בא ללמדנו לעניינו של קרבן הפסח שעברה זמנו ואולם לא עברה שנתו. וכתוב חד [אחד] נוסף, שלישי, בא ללמדנו לזה שלא עברה זמנו ולא עברה שנתו, וכגון שאבד הפסח קודם חצות היום, והפריש אחר תחתיו, והריהו "מותר הפסח", וכל אלה קרבים כשלמים.

ומסבירים: וצריכי [וצריכים] כל שלושת הכתובים הללו להיאמר, משום דאי אשמעינן [שאם היה הכתוב משמיע לנו] רק דינו של זה שגם עברה זמנו וגם עברה שנתו, שהריהו קרב כשלמים, היינו אומרים כי כך הדין בזה דווקא — משום דאידחי ליה [שנדחה לו] לגמרי, אבל קרבן פסח שעברה זמנו ולא עברה שנתו, דחזי [שעדיין ראוי] הוא להקרבה בפסח שני, בחודש אייר, אימא [אמור] שלא יביאו אותו לשלמים — לכך נצרך כתוב נוסף.

ואי אשמעינן [ואם היה משמיע לנו] שכך הדין רק בעברה זמנו ולא עברה שנתו בלבד, היינו אומרים כי דווקא הוא קרב כשלמים — משום דאידחי ליה [שנדחה הוא] מהקרבה בפסח ראשון, אבל לא עברה זמנו ולא עברה שנתו, שאפילו לפסח ראשון נמי חזי [גם כן ראוי] להקרבה, אימא [אמור] שלא יהיה לשלמים — על כן צריכא [צריך] שייאמר כתוב שלישי, להשמיענו שגם זה קרב כשלמים.

א משנה כל המנחות הקרבות במקדש, הן אלה הבאות כקרבנות הציבור והן אלה הבאות כקרבנות היחיד, הריהן באין (מובאים, נלקחים) מכל יבולי התבואה: מן התבואה שגדלה בארץ ישראל, ומהתבואה שגדלה בחוצה לארץ, הן מן החדש (תבואת שנה זו, שנקצרה לפני הנפת העומר בפסח) והן מן הישן (שנקצר בשנים קודמות). חוץ מן העומר ושתי הלחם ששני אלה אינן באין אלא מן החדש ורק מן התבואה הגדלה בארץ. ואולם בדבר זה שוות כל המנחות

כולן — שהן אינן באין אלא מן היבול היותר מובחר (משובח). ואיזהו המובחר שלהם ממנו תובא הסולת למנחה? התבואה הגדלה במקום הנקרא מכניס וכן זו הגדלה במקום הנקרא זטחא — הריהי אלפא (הראשונה במעלה) הקודמת לסלת הבאה משאר כל המקומות. שנייה להן — היא הסולת הבאה מהתבואה שגדלה במקום הנקרא עפוריים שבבקעה.

ומסבירים: אכן מעיקר הדין תבואות כל הארצות (האיזורים) היו כשרות להבאת סולת המנחה, אלא שמכאן (מהמקומות הללו המנויים למעלה) היו מביאין, שהם היו המובחרים.

ב גמרא שנינו במשנתנו כי העומר ושתי הלחם באים דווקא מהיבול החדש, ומכאן יש להסיק כי אם הביא מנחות אלה מהיבול הישן — הרי אלה פסולות. ומעירים: דעת מתניתין [משנתנו] זו הריהי שלא כי [כמו] דעתו של האי [זה] התנא, דתניא [שכן שנויה ברייתא]: העומר הבא מן היבול הישן, ולא מהתבואה החדשה, כמצוותו הראויה — הריהו כשר. וכן שתי הלחם הבאות מן היבול הישן, ולא מן החדש, כמצוותם הראויה — הריהם כשרות, אלא שחיסר מצוה.

ומסבירים את מקור הדברים: העומר — שכן אף דכתיב [שנאמר] במנחת העומר "ואם תקריב מנחת בכורים לה' אביב קלוי באש גרש כרמל", נאמר עוד "תקריב את מנחת בכוריך" (ויקרא ב, יד), ובאה הלשון הנוספת "תקריב את מנחת בכוריך" להשמיענו כי בדיעבד יכולה זו להיות ישנה, ואפילו מן התבואה של השנה שעברה, הנמצאת זה מכבר בעלייה.

וכן שתי הלחם הבאים מהתבואה הישנה כשרים — דכתיב [שכן נאמר] בשתי הלחם "...והקרבתם מנחה חדשה לה'. ממושבתיכם תביאו לחם תנופה שתים..." (שם כג, טז—יז). והלשון "ממושבותיכם" באה למעט: דווקא מתבואת ארץ ישראל — ולא מן תבואת חוצה לארץ. "ממושבתיכם" בא לרבות — מכל תבואת הארץ אתה מביא, ואפילו מן התבואה הנמצאת בעלייה.

ותוהים: כיצד יכול אתה ללמוד ממלה זו לרבות, הא אפיקתיה [הרי כבר הוצאת, דרשת אותו פסוק] למעט את תבואת חוצה לארץ! ומסבירים: אמר קרא [המקרא] "ממושבותיכם תביאו", ומן הכתוב "תביאו" אנו למדים — אפילו מן העלייה.

וחוזרים ושואלים: והאי מיבעי ליה [והרי אף כתוב זה נצרך לו] ללימוד אחר, שכל מקרה שאתה מביא חמץ ממקום אחר, כלומר, בשאר מנחות (כלחמי תודה) — דינו שהרי הוא כזה! ומשיבים: אם כן שבא הכתוב ללמד רק לענין זה, ליכתוב קרא [שיכתוב המקרא] "תביא" בלבד, ולא "תביאו", ומאי [מה] תוספת ה_ו' "תביאו"? שמע מינה [למד מכאן] כי תרתי [שני] לימודים נלמדים מכאן, לענין דין החמץ שבלחמי התודה, ולענין דין התבואה הישנה בשתי הלחם.

ושואלים על עצם הדין: מדוע העומר ושתי הלחם הבאים מתבואה ישנה כשרים, והכתיב [והרי נאמר] בשני אלה הלשון "ראשית" (בעומר: "...וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן". שם כג, י. ובשתי הלחם: "קרבן ראשית תקריבו אותם לה'...". שם ב, יב), ללמד שאין להביא אלא מן התבואה החדשה! ומשיבים: אין זה אלא למצוה, לעשות לכתחילה, ואולם אם הביאו מן התבואה הישנה, הרי זה כשר. ושואלים עוד: הכתיב [הרי נאמר] בשתי הלחם במפורש "והקרבתם מנחה חדשה", ומדוע שתי הלחם הבאים מהתבואה הישנה כשרים?

ומתרצים: האי מיבעי ליה [כתוב זה נצרך לו] ללמד הלכה אחרת, כדתניא [כמו ששנויה בברייתא]: ר' נתן ור' עקיבא אמרו: שתי הלחם הבאות מן הישן — הריהם כשרות, ומה (וכיצד) אני מקיים (מסביר) את האמור בשתי הלחם "מנחה חדשה"? — שתהא חדשה לכל המנחות, שיש להביא תחילה את שתי הלחם לפני שיביאו כל מנחה אחרת מן החדש, שאין שאר מנחות באות מן היבול החדש אלא אם כן כבר הוקרבו שתי הלחם, ואולם שתי הלחם עצמם יכולים לבוא אף מן התבואה הישנה.

ג למעלה נאמר כי חלוקים התנא של משנתנו והתנא של הברייתא בדין העומר ושתי הלחם שהביאום מן הישן, אם הם כשרים בדיעבד. ועתה דנים בדינם של העומר והחדש מחוצה לארץ אם כשרים הם בדיעבד. ומעירים: עד כאן לא שמענו כי פליגי [נחלקו] התנאים הללו אלא בדינם של המנחות שהביאם שלא מן החדש,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

what does he make of it, i.e., what does he derive from it? He requires it for that which was stated by Rav Naḥman, as Rav Naḥman says that Rabba bar Avuh says: From where is it derived that a leftover Paschal offering, an animal consecrated but not ultimately sacrificed on Passover eve, is sacrificed as a peace offering afterward? It is derived from that which is stated: “And you shall sacrifice the Passover offering unto the Lord, your God, of the flock and the herd.” The verse is difficult: But isn’t a Paschal offering brought only from the sheep and from the goats? Rather, it is derived from here that a leftover Paschal offering should be sacrificed as an offering brought both from the flock and from the herd, i.e., a peace offering.

The Gemara asks: But is it derived from here that a leftover Paschal offering is sacrificed as a peace offering? It is derived from the verse that Shmuel’s father cites: As it is written: “And if his offering for a sacrifice of peace offerings to the Lord is of the flock” (Leviticus 3:6); and Shmuel’s father said: This teaches that an offering that is brought only from the flock, i.e., the Paschal offering, will be a sacrifice of peace offerings.

But still it must be asked: Is it derived from here? It is derived from there, from the verse cited in the following baraita. And isn’t it taught in a baraita: Even though the verse already states that peace offerings come from the flock, as it is written: “And if his offering for a sacrifice of peace offerings to the Lord be of the flock, male or female, he shall sacrifice it without blemish” (Leviticus 3:6), the verse goes on to specify: “If he bring a lamb for his offering…and if his offering be a goat” (Leviticus 3:7–12). The word “lamb” is written to include the Paschal offering in the requirement that the fat tail be sacrificed on the altar, which is written subsequently with regard to a peace offering (Leviticus 3:9), since this halakha is not mentioned in the verses concerning the Paschal offering.

The baraita continues: When the verse states: “If he brings a lamb,” it is to include in all the mitzvot of peace offerings a Paschal offering whose first year has passed and is therefore too old to be sacrificed as a Paschal offering, and peace offerings brought due to a Paschal offering. Specifically, this indicates that they require placing hands on the head of the offering, libations, and the waving of the breast and thigh.

And when the verse states: “And if his offering is a goat,” it interrupted the previous matter and taught that the sacrifice of a goat does not require that the fat tail be burned on the altar. In any event, the verse indicates that a Paschal offering that was disqualified as such because it has reached its second year, i.e., the leftover of a Paschal offering, is sacrificed as a peace offering. It may therefore be asked: Why are there three verses to indicate this one halakha?

Rather, none of these derivations are superfluous, as three verses are written that teach the halakha that a Paschal offering that is sacrificed not on Passover eve is sacrificed as a peace offering. One verse teaches this halakha in a case where its time of sacrifice, Passover eve, has passed, and its first year has also passed, disqualifying it for sacrifice as a Paschal offering. And one verse teaches the halakha in a case where its time of sacrifice has passed, but not its first year. And the third one teaches a case where neither its time of sacrifice nor its first year has passed, but it was sacrificed before Passover eve.

And all these verses are necessary. As had the Merciful One written only the case where both its first year and its time of sacrifice have passed, one could say that only such a Paschal offering should be sacrificed as a peace offering, as it was completely rejected from its status as a Paschal offering; but in a case where its time of sacrifice has passed but its first year has not passed, in which case it is still fit to be sacrificed as a Paschal offering on the second Pesaḥ, I would say that it is not sacrificed as a peace offering.

And if the Torah had taught us only that a leftover Paschal offering whose time has passed but whose year has not passed is sacrificed as a peace offering, one might think that this is because the Paschal offering was rejected from the first Pesaḥ; but in a case where neither its time of sacrifice nor its first year have passed, in which case it is still fit to be sacrificed as a Paschal offering on Passover eve, I would say that it is not sacrificed as a peace offering. Therefore, all three verses are necessary.

MISHNA: All communal and individual meal offerings may come from produce grown in Eretz Yisrael and from outside Eretz Yisrael, from the new crop, i.e., the current year’s crop, and from the old crop from previous years. This is the halakha of all meal offerings except for the omer, i.e., the measure of barley brought as a communal offering on the sixteenth of Nisan, and the two loaves, i.e., the communal offering brought on the festival of Shavuot, as they come only from the new crop and from Eretz Yisrael.

And all meal offerings come only from the optimal-quality grain. And which places have the optimal grain for them? Fields in Makhnis and Zateḥa are the primary [alfa] source for fine flour. Secondary to them is Aforayim in the valley.

All the regions were valid as the source of the grain, but it is from here, the primary and secondary places, that they would bring grain, because it was of optimal quality.

GEMARA: The mishna states that the omer meal offering and the two loaves are prepared only from the new crop. The wording of the mishna indicates that this is an essential requirement. The Gemara notes: The mishna is not in accordance with the opinion of this following tanna, as it is taught in a baraita: An omer meal offering that comes from the old crop is valid. Similarly, the two loaves that come from the old crop are valid, but by bringing them from the old crop one lacks the proper fulfillment of its mitzva.

The Gemara provides the biblical sources for the rulings of the baraita: The source for the ruling concerning the omer meal offering is as it is written: “And when you shall bring a meal offering of first fruits to the Lord, it is ripened grain, toasted over fire, even groats of the fresh ear, you shall bring the meal offering of your first fruits” (Leviticus 2:14). The superfluous repetition of the term “you shall bring” teaches that the omer is valid even if brought from an old crop that was stored away in the attic.

The source for the ruling concerning the two loaves is as it is written: “And you shall offer a new meal offering to the Lord. From your dwellings you shall bring two wave-loaves” (Leviticus 23:16–17). The term “your dwellings” is a reference to Eretz Yisrael. Therefore, the verse indicates that the two loaves must be brought from grain grown there, and not from outside of Eretz Yisrael. Furthermore, the term “from your dwellings” teaches that the offering may come from any grain grown in Eretz Yisrael and even from an old crop that was stored away in the attic.

The Gemara asks how two halakhot can be derived from the same term: Didn’t you already expound that term to teach that one can use grain only if it is grown in Eretz Yisrael? How can you also derive from it that the grain can be brought from an old crop? The Gemara explains: That is derived from the next term, as the verse states: “From your dwellings you shall bring” (Leviticus 23:17), which teaches that one may bring them from any grain grown in Eretz Yisrael and even from an old crop that was stored away in the attic.

The Gemara questions this answer: But that term is necessary to teach that any leavened bread offering that you bring in another instance, i.e., the loaves of the thanksgiving offering, is to be like this offering of the two loaves, i.e., the same requirements apply to it (see 77b). How, then, can you expound the term to also teach that grain from an old crop can be used for the two loaves? The Gemara explains: If so, that the term is written only to teach about the requirements for other leavened bread offerings, then let the verse write: You shall bring [tavi], using the singular form. For what reason then, does it write: “You shall bring [tavi’u],” using the plural form? It is written so that one can learn from it two different halakhot.

The Gemara questions the ruling of the baraita that the omer and the two loaves are valid even if brought from an old crop: But isn’t the term “first” written with regard to both the omer and the two loaves? This indicates they must come from the new crop. The omer is referred to as “the first of your harvest” (Leviticus 23:10), and the two loaves are referred to as “an offering of the first” (Leviticus 2:12). The Gemara answers: The term indicates that only the new crop should be used, but that is only for the proper fulfillment of the mitzva. If an old crop was used, the offerings are still valid.

The Gemara asks: But isn’t it written with regard to the two loaves: “A new meal offering” (Leviticus 23:16), which indicates that only the new crop can be used? The fact that with regard to the two loaves the Torah repeats this requirement twice suggests that it is indispensable. The Gemara answers: The word “new” cannot teach that the use of the new crop is essential, as it is necessary for that which is taught in a baraita: Rabbi Natan and Rabbi Akiva said that even if the two loaves are brought from the old crop, they are valid. How do I realize the meaning of: “A new meal offering”? This teaches that the two loaves are to be the first of all the other meal offerings. No other meal offerings may be brought from the new crop until the meal offering of the two loaves has been brought.

§ The Gemara defines the limits of the dispute between the mishna and baraita: They disagree only with regard to whether it is essential for the omer and the two loaves to be brought from the new crop.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מנין למותר הפסח. שאם הפריש פסח ואבד והפריש אחר תחתיו ואח"כ נמצא הראשון זה הוא מותר ומנין שיקריב שלמים:

לדבר הבא מהצאן ומן הבקר. היינו שלמים דבר הבא מן הצאן. זהו פסח:

כשב לרבות את הפסח. דבא מן הכבשים:

לאליה. דגבי כשב כתיב אליה:

ושלמים הבאים מחמת פסח. היינו מותר הפסח:

לימד על העז על הפסח הבא מעז שאין טעון אליה כעז. הפסיק הענין למעט מאליה:

וצריכי הני תלתא קראי למילף דמותר פסח קרב שלמים:

אבל עיברה זמנו. זמן שחיטה ולא עיברה שנתו דחזי לפסח שני בי"ד אייר אימא לא יהא קרב שלמים:

אבל לא עיברה לא זמנו ולא שנתו. כגון דאבד זה והפריש אחר תחתיו ושחטוא)ואף דפסח בזמנו פסול לשם שלמים מ"מ צ"ל דס"ל דהכא שאני כיון שכבר יצאו הבעלים ידי חובתם באחר סתמו עומד לשלמים וצ"ע בזה ועי' בפסחים צו ע"ב: ונמצא הראשון ועדיין לא עיברה זמנו זמן שחיטה דאפי' לפסח ראשון נמי חזי:

אית דמפרש לא עיברה זמנו ולא שנתו דמתו בעלים קודם שחיטתו דאפי' לפסח ראשון חזי אימא לא יקרב שלמים קמ"ל:

סליק פירקא

ואפי' מן העלייה. מחיטין ישינים שבעליה:

והאי תביאו מבעי ליה כדאמרי' בפירקין דלעיל שכל מה שאתה מביא ממקום אחר כזה:

שתהא חדשה. כלומר שיקריב שתי הלחם קודם לכל המנחות שיביא מן החדש אבל שתי הלחם אפילו מן הישן:

עד כאן לא פליגי תנא דמתניתין ותנא דברייתא אלא בחדש:

גמרא כשב לרבות אה"פ לאליה כשה"א אם כשב כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה כשה"א ואם עז. ולא כתיב אם הפסיק כו'. תמוה דאדרבה בכ"ד אמרינן ו' מוסיף על ענין ראשון ומהם בכריתות (כב ב) ע"ש דלרבנן יליף תחתון מעליון. ובפיה"ת פי' דלא נחלקו לשתי פרשיות אלא מפני שחלוקין באליה. ועי' בפירושו בפסחים (צו ב) ובתוס' שם:

במשנה עפריים בבקעה. כצ"ל כמו שציינו התוס'. ובמשניות הגי' חפריים וגם היא נמצאת ביהושע (י"ט יט) ופי' בבקעה נראה דר"ל דדוקא בבקעות שבתוכה לאפוקי הרים ומישור. ודלא כהרע"ב. וכן תפרש לקמן (פו ב) ובית לבן בהר וכפר סיגנה בבקעה:

תד"ה מן החדש. אלא דה"ל למיתני חוץ מבכור ומעשר כדתנן כו'. ולי י"ל משום דלא פסיקא ליה דשם תנא ואם באו תמימים יקרבו והתוספתא שהביאו י"ל דסברא כר"ע שם בגמרא ע"ש:

תד"ה עפריים. וילכוד אביה את עפרין. כצ"ל:

במשנה עפריים בבקעה. נ"ב בחי"ת [חפריים] עלח"ש ומ"ש תוס' במ"כ טעות. דהתם עפרין בנו"ן כתיב וקרי. והכא גרסינן בכה"ם במ"ם. אלא שבגמרא להלן (דף פה ע"א) משמע קצת דעפריים גרסינן:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

רש"י ד"ה כל הארצו' וכו' ועבר הירדן. וכ"כ רש"י סנהדרין דף יא ע"ב ד"ה שתים ועיין נדרים דף כב ע"ב בר"ן ד"ה השתא לא עבר ירדנא:

תוס' בד"ה ושלמים הבאין כו'. גם בזה כתב בחי' לזבחים שם באורך:

הדרן עלך פרק התודה

פרק כל קרבנות הציבור

רש"י בד"ה כל הארצות שבא"י כו'. נראה מדבריו דקאי על עומר ושתי הלחם וא"כ הא דתנן וכולן אין באין אלא מן המובחר ג"כ על עומר כו' אבל מדברי הרמב"ם ז"ל נראה דוכולן קאי על כל מנחות דמצוה להביא מן המובחר ועלה תנן כל הארצות הי' כשירות וכן מבואר בפי' המשנה:

גמרא מתניתין דלא כהאי תנא כו'. מפשטא דשמעתין מבואר דתלתא תנאי בעומר ושתי הלחם מן הישן לתנא דמתניתין שניהם פסולין מן הישן ולתנא דברייתא שניהם כשרים ולא בעי חדש אלא למצוה ור' נתן ור"ע בשתי הלחם מן הישן כשר ועומר משמע דס"ל דמן הישן פסול והטעם דעומר חמור בזה י"ל דס"ל כר' ישמעאל דקציר העומר דוחה שבת וע"כ נקצר שלא כמצותו פסול ממילא מן הישן פסול ג"כ אבל הרמב"ם ז"ל חילק בזה ובעומר לא כתב דמן העליה כשר וגבי שתי הלחם כתב דמן העליה כשר והיינו כר"נ ור"ע וכבר תמהו הכ"מ והלח"מ ז"ל אמאי לא פסק כמתניתין דשניהם פסולים מן הישן וכהשגת הראב"ד ז"ל וכתב הכ"מ ז"ל לפרש לשיטתו דמתניתין נמי מודה דבדיעבד מן הישן כשר והא דאמרינן דלא כי האי תנא היינו דלתנא דברייתא אפילו לכתחלה כשר מן הישן ע"ש באורך ואין זה מובן דבעומר מבואר בד' דאפילו בדיעבד פסול מן העליה וה"ה שתי הלחם ועוד דדומיא דמן הארץ קתני דאפילו בדיעבד. ועוד יש לדקדק על שיטה זו ולא רציתי להאריך והלח"מ ז"ל כתב דמתניתין גם כן מודה בשתי הלחם דמן הישן כשר ואתא מתניתין שפיר כר"ע והא דאמרינן מתניתין דלא כי האי תנא היינו משום עומר דע"כ פסול מן הישן מדלא תני אם הביא כשר וכמש"כ התוס' ז"ל ע"ש שהאריך בזה. והוא ז"ל בעצמו כ' דדוחק הוא ובאמת נראה דהיכי דתנן לא יביא צריך לפרושי אם הביא אי כשר הוא או פסול אבל לשון מתניתין אין באין אלא מן הישן ומן הארץ וודאי משמע דאין באין כלל אפי' בדיעבד והכי משמע במשנה דפרה פ"א דחכמים מכשירין פרה הניקחת מן הנכרי ואמרי דלא זו בלבד אלא כל קרבנות הציבור והיחיד באין מן הארץ ומח"ל מן החדש וישן חוץ מן העומר וב' הלחם והכא דתנן הכי איכא לפרושי דאמנחות לחוד קאי וכמו שכ' התוס' ז"ל מדלא תנן נמי חוץ מבכור ומעשר אבל התם וודאי קאי האי כללא גם אזבחים כדתנן ולא זו בלבד אלא כל הזבחים כשרים מח"ל ובכלל זה מן הא"י ג"כ וכדתניא בתוספתא שהביאו התוס' ואי נימא דאין באין אלא מן הארץ אלא וודאי לא תנן התם אלא הני דאין באין כלל אפילו דיעבד ולהכי לא תני חוץ מבכור ומעשר דלכתחלה הוא דאין באין אלא מן הארץ הא בדיעבד אם באו תמימים מח"ל יקרבו וכדתנן בתמורה ע"כ נראה דמתניתין וודאי ס"ל דשניהם פסולין מן הישן ואעפ"כ נראה לי להרמב"ם ז"ל לפסוק בשתי הלחם כר"נ ור"ע דרבים הם דמן הישן כשר ולעיל פרק ר"י כתבתי קצת סיוע לזה מהא דמיבעי' ליה בחטים שירדו בעבים לענין שתי הלחם ולא לענין עומר משום דבעומר פסול משום דלאו חדש הוא ע"ש והא דעומר חלוק משתי הלחם לענין זה אע"ג דלשיטת הרמב"ם ז"ל ליכא למימר בפסול ישן דהוי קצירה שלא כמצותו דלדעתו ז"ל נקצר שלא כמצותו כשר מ"מ העומר שבא להתיר עיקר האיסור ס"ל לר"נ ולר"ע דמן הישן פסול וריבויא דתקריב לא דרשינן אלא להתיר מן היבש או מן העומרים אבל הכל מן החדש וכדתנן לעיל פרק ר' ישמעאל וכן משמע בריש מכילתין גבי מנחת העומר שקמצה שלא לשמה דכולהו אמוראי ס"ל דבא מן החדש דוקא ע"ש ועוד יתבאר בזה לקמן בשמעתין:

גמרא ע"כ לא פליגי אלא בחדש אבל בארץ לא פליגי כו'. נראה דוקא לא הוי אלא מדלא אשכחן להני תנאי דפליגי בח"ל אבל באמת לאו בהא תליא ואפי' לתנא דמכשיר בח"ל י"ל דבישן ס"ל דמן העליה פסול ודוקא חדש בעינן דמח"ל כשר כיון דחדש בח"ל דאורייתא ומושבותיכם בכל מקום שאתם יושבין משמע אבל חדש ילפינן מראשית קצירך מודה בזה תדע דמשמע דר"י בר"י ס"ל דאפילו לכתחלה בא מח"ל וכדתני עומר בא מח"ל ובישן לכ"ע מצוה איכא להביא מן החדש ובח"ל לא אשכחן מצוה אלא או דפסול או דכשר אפילו לכתחלה מ"מ משמע ליה להש"ס מדפליגי הני תנאי אלא אישן לחוד ש"מ דבח"ל מודו דאל"ה הוי פליגי בח"ל ג"כ אע"ג דלא דמי להדדי דבישן לא הוכשר אלא בדיעבד ובח"ל אפילו לכתחלה מ"מ מדלא אשכחן דפליגי גם בח"ל משמע דמודו דמח"ל לא מזה נראה דהבאת עומר מח"ל לא תליא באיסור חדש בח"ל ואפילו למ"ד חדש בח"ל דאורייתא מ"מ אין העומר בא מח"ל דאי הבאת העומר תליא באיסור חדש בח"ל א"כ היכי קאמר דכ"ע לא פליגי דמח"ל לא הא כבר איפליגי תנאי בקידושין באיסור חדש בח"ל וסתם מתניתין בערלה תנן דחדש נוהג בח"ל ותיקשי סתמא אסתמא דהכא ובפרה תנן דאין העומר בא מח"ל וכן אמרינן לעיל בכמה מקומות בסתמא דהש"ס דעומר ושתי הלחם אין באין אלא מן הארץ ובאיסור חדש ס"ל לאמוראי בתראי דאיסורו נוהג בח"ל כדאיתא לעיל בפ' ר"י אלא ש"מ דלאו הא בהא תליא ור"י בר"י הוא דס"ל הכי כיון דאיסורו נוהג בח"ל אקרובי נמי קרב. וכבר האריך בזה אחי הג' ז"ל בספרו בדין חדש בתכלית האריכות. ועוד יש לדקדק בזה אי נימא דלמ"ד חדש בח"ל אסור ד"ת גם העומר בא מח"ל א"כ אמאי אמרינן לעיל דספיר' העומר לא הוי אלא זכר למקדש בזה"ז הא קי"ל דמקריבין אע"פ שאין בית וא"כ חיובי מחייבין בעומר אלא דאין מקריבין אותו מפני אונס אחר מפני העלם מקום המקדש ועוד כמה מניעות אבל חובה הוא עלינו ואמאי לא יהי' חובה גם לספירה אבל אי נימא דהבאת העומר לא תליא באיסור חדש ואפילו בח"ל דאורייתא מ"מ העומר אין מביאין אלא מן הארץ א"ש דבזמה"ז דבטלה קדושת הארץ ליכא חיובא בהבאת העומר וספירה ג"כ לא הוי אלא זכר למקדש וכבר כתבתי לעיל פרק ר"י דרבנן דבי רב אשי דמנו יומי ושבועי לטעמייהו אזל דס"ל חדש בח"ל דאורייתא:

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

פרק תשיעי

במשנה וכולן אינן באין אלא מן המובחר. למ"ש התוס' ד"ה מתניתין דסתם אין באין אפי' דיעבד משמע י"ל דה"נ עכ"פ מן המובחר מעכב וי"ל הטעם דע"כ מבחר נדריכם אתי לעכב דלכתחלה מואנוהו נפקא. וכזה כ' בסוכה (י"ג.) בהשגות הראב"ד על בעה"מ דלר"י בלולב אגד מעכב מה"ט ע"ש. א"כ אין להוכיח מדלעיל (ס"ד.) בכחושה ושמינה ומהא דלקמן (פ"ד:) דאר"ל נעשה ככחוש בקדשים. דמשמע דאין מובחר מעכב. די"ל דס"ל כמ"ד ואנוהו הוי דומה לו כו' כדאי' בשבת (קל"ג:) אבל לתנא דמתני' דידן שפיר י"ל דמעכב מטעם הנ"ל: אע"ג דכל ארצות כשרים משום דגם בהם יש מן המובחר. מיהו יותר נראה כיון דמסיק התנא כל ארצות כשרות הוי כמו ואם הביא כשר ויש לעיין אי גם השמן של העומר צריך להיות מן החדש ומן הארץ:

בגמ' והכתיב חדשה. נראה משום דכתיב ג"כ קרבן ראשית וגם חדשה הוי עיכוב וזה כוונת התוס' דשינה בו לעכב ולהכי א"ש נמי למסקנא דחדשה למילתא אחריתי קאי א"כ מנ"ל שחיסר מצוה בהביא מישן רק משום דכתיב ראשית. ואין לומר משום דכתיב ב' פעמים חדשה דהא לקמן (פ"ד:) מצריך הא דכתיב ב"פ חדשה להיות חדשה מן החטים ומן השעורים ע"ש:

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

גמרא אלא מותר הפסח יהא כו' כצ״ל:

רש״י ד"ה מאי עביד ליה למתני׳ דאפיק ליה לתודה ר' אליעזר כו' כצ"ל:

ד"ה מותר הפסח כו' וניתותרו והיינו כו' וכצ״ל:

ד"ה לדבר כו' שלמים הס"ד:

ד״ה כשב לרבות פסח לאליה כו' כצ״ל:

ד"ה לא עיברה כו׳ לפסח הס״ד:

תוס׳ ד"ה ושלמים הבאין כו' נאכלות לב׳ ימים ולילה א' ובת"כ גבי הא דכתיב בפרשה ובשר תודת זבח שלמיו מרבי חגיגת י"ד לב׳ ימים ולילה אחד ושלמים הבאין כו' כצ״ל. ותמי׳ לי על מ״ו הב"ז דמ״ז ואינו מן הצורך ועיי׳ בתוספת שם בפסחים דגירס׳ זו נכונה ושפיר כתבו תוספות בתר הכי כי ההוא דת״כ לפי גירס׳ זו:

בא"ד חמשה שנתערבו עורות פסחיהם כו' כצ"ל:

בא"ד שלמי פסח סלקא דעתך כו' כצ"ל:

בא"ד על כרחין לאו היינו מותר כו' ובזבחים ד"ט כתבו דהיינו מותר הפסח אף ע״ג דכבר תנא ליה ע"ש:

הדרן עלך התודה

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

כל קרבנות הצבור פרק תשיעי

גמ׳ כל קרבנות וכו׳ ואיזהו מובחר שלהם מכניס וזטחא וכו׳ מפירש"י ז"ל נראה דגריס מכניס וזוניחא והרע״ב ז"ל גריס מכמס וזוניחא והרמב״ם ז"ל ריש פ״ז מהלכות איסורי מזבח דין ב' נראה דהוה גריס מכמס ויוחנא ע"ש:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

חדושים

תוספות ד"ה שלמים הבאים כו' פי׳ בקונטרס כו' (ר"ל בזבחים פ"ק דף ט׳ ע״א) לשני ימים ולילה א' והא דכתיב בפר' כו' זבח שלמיו (והשאר נמחק) לשלמים הבאין כו׳ דקאמרינן ונייתי מותר הפסח כו׳ לאו היינו מותר הפסח דכבר תנא לי׳ כו׳ (ר"ל פסח שעבר׳ שנתה וה"ה דהוי יכול להוכיח דמותר הפסח הוא ליום ולילה ע״כ לפי׳ התוס׳ כדאיתא פ׳ כל הפסולי' והכא קאמר דיש להם כל דין שלמים אלא ע"כ לאו דווקא מדקאי נמי אמותר פסח ג״כ לכך הוכיחו מדכבר תנא ליה ודו״ק ובזבחים כתבנו בע״א וע"ש):

סליק פירקא

הגהות

רש״י ד"ה ענין אחר כו׳ שקרב שלמים הס"ד:

ד"ה ואמר אבוה כו׳ דהיינו פסח הס"ד:

ד״ה כשב לרבות פסח לאליה כו׳ פסח הבא מן העז כו׳ הד״א:

ד״ה חד לעברה כו׳ לאחר י״ד הס"ד: ואח״כ ד״ה לא עברה זמנו ולא שנתה כגון שאבד קודם כו׳ (הד"א ויש למחוק הב׳ תיבות שנתו קודש) חזי לפסח הס"ד:

ד״ה אימא לא כו׳ שלמים הס"ד:

ד״ה דאפילו כו׳:

תוספות ד"ה חד לעברה שנתו כו׳ לפסח דכשיגיע זמנו תעבור שנתה כו׳ כצ״ל:

סליק פירקא

פרק כל הקרבנות צבור

גמרא כל קרבנות הצבור כו׳ (מיימוני פ"ז ופ"ח מהלכות תמידין ומוספין):

וכולן אין באין אלא מן המובחר כו׳ (מיימוני פ"ו מהלכות איסורי מזבח):

רש״י ד״ה כל הקרבנות. היינו מנחות הס״ד. ומה ששייך עוד לכאן ע״ל ריש דף פ״ח ושייך לכאן:

ד״ה גמרא מן העלייה כו׳ בעלייה הס"ד: ואח"כ ד״ה והא כו׳ מן העלייה הס"ד:

ד"ה שמעת כו׳ לגמרי דלא כו׳ כצ״ל:

ד״ה והכתיב ראשית כו׳ מן הישן הס״ד:

תוספות ד"ה מתני׳ דלא כהאי תנא דאינן באין לאו לכתחילה כו׳ ואם הביא כשר כצ״ל נ"ל והס"ד: ואח״כ ד״ה והא כתיב כו׳:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

א דף פג עמוד ב' מניין למותר הפסח וכו', כל הסוגיא מבוארת בספרנו נזר הקודש לזבחים.

ב תוספות ד"ה חד לעברה שנתו וזמנו, הוא הדין שנתו בלא זמנו וכו' ואפילו מפריש נקבה לפסחו או זכר בן שתי שנים תורת שלמים עליו כדתניא במי שהיה טמא פסחים צ"ו ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו שלמים עכ"ל, ויש לעיין מדוע בעברה שנתו בלא זמנו הוא עצמו קרב שלמים, ומדוע במפריש נקבה או זכר בן שתי שנים תרעה עד שתסתאב ובדמיו מקריבין שלמים, ואם בשביל דדחוי, א"כ גם בשנתו ולא זמנו דחוי הוא כיון דבשעה שיגיע זמנו אינו ראוי לפסח.

ג ונראה דמותר פסח קרב שלמים זהו דוקא אם הוא בסוג פסח ואז אעפ"י שנדחה אח"כ מ"מ אם אין בע"ח נדחים אמרינן הוא עצמו קרב שלמים כדין מותר פסח, משא"כ באופן שאינו בסוג פסח בשעת ההקדש כמו מפריש נקבה לפסחו, או מפריש זכר בן שתי שנים, דאינו בסוג פסח גם באותה שעה אז רק דמיו שלמים ולא הוא עצמו, וזהו הטעם בעברה שנתו בלא זמנו, דבשעת ההקדש אין בו פסול, ורק הזמן דוחהו, אין בו רק דחוי של פסח, ולא הדחוי של שלמים, והוא עצמו קרב שלמים כדין מותר הפסח, ומבואר שזהו גם שיטת הרמב"ם כאשר יבואר.

א כתב הרמב"ם בפר"ד מק"פ ה"ו מי שאבד פסחו ומצאו אחר שהפריש פסח אחר, והרי שניהם עומדים, יקריב איזה מהם שירצה לשם פסח, והב' יקריב שלמים, וכן אם המיר בזה הנמצא לאחר שחיטה הרי תמורה זו תקרב שלמים, וכתב הראב"ד בהשגה זה שיבוש, אלא ירעה עד שיסתאב ויביא בדמי' שלמים יעוי"ש, דברי הראב"ד מבוארין במשנה פסחים צ"ו אמר ר' יהושע שמעתי וכו' כמבואר, והנה מרן בכס"מ כתב בטעם הרמב"ם משום דסבר אין בע"ח נדחין, והביאור בזה דהנה התוס' כתבו שם בפסחים דהמשנה אתיא אפילו לרב דסבר אין בע"ח נדחין, ושאני הכא דדחיי' בידים וכמו"ש רש"י, והרמב"ם לא סבר כרש"י ותוס' בזה, אלא סבר הרמב"ם דזה תליא בפלוגתא אם יש דחוי לבע"ח, וכיון שדעת הרמב"ם דאין דחוי לבע"ח להכי פסק דאפילו בנמצא קודם שחיטת הפסח יקריב איזה מהם שירצה לשם פסח, והשני הוא עצמו יקריב שלמים, אבל יש לתמוה לפי מה שמוכיח הלח"מ בפר"ג משגגות ה"ח דע"כ גם הרמב"ם מודה דיש דיחוי בבע"ח היכא דדחיי' בידים, והצדק עם הלח"מ מדכתב הרמב"ם בפר"ד מק"פ ה"ד המפריש נקבה לפסחו או זכר בן שתי שנים, ירעה עד שיפול בו מום וימכר ויביא בדמיו פסח, ואם לא נפל בה מום עד שהקריב פסחו יביא בדמיו שלמים יעוי"ש, ואם לא סבר בזה תורת דחוי מטעם דאין בע"ח נדחים, הלא הדין בזה דהוא עצמו קרב שלמים, וע"כ דגם הרמב"ם סובר כרש"י ותוס' דגם רב מודה בבע"ח דנדחין היכא דדחייה בידים. .

ב והנכון בזה כמו שפירש השעה"מ בפר"ד מה' ק"פ שפירש דשאני הא דהפריש נקבה לפיסחו שהוא דיחוי גמור, שאי אפשר לנקבה להיות פסח, ולכן גם למותר הפסח לא חזי דהיינו לשלמים, וביאור הדברים לפי"ז דהרמב"ם באמת לא סבר הא דדחיי' בידים, וממילא האי דינא דהמשנה תליא בדין אם בע"ח נידחים, ומטעם זה פסק הרמב"ם דהפסח בעצמו יקרב שלמים משום דלשיטתו דאין בע"ח נידחין שפיר קרב הוא עצמו, ורק בהמפריש נקבה לפסחו שאני, מפני שכל עצמו אינו בדין פסח, ומהאי טעמא לא הוי גם בדין מותר פסח שהוא שלמים, מפני שהשלמים האלו גם כן מפסח בא, וכל שאינו בפסח אינו במותר פסח.

ג והנה הביא שם דברי הרשב"א בקדושין ז' שכתב וז"ל ויש לך דחוי מעיקרא בלא דיחוי דמים אלא דיחוי הגוף כי הא דאמרינן במס' תמורה כ"ו תניא אידך אמר בהמה זו חציה עולה וחציה שלמים קדושה ואינה קרבה ועושה תמורה ותמורתה כיוצא בה, והא ודאי מדעושה תמורה מעיקרא חיילא עליה קדושה"ג, דאילו קדושת דמים אינה עושה תמורה, והקשה על זה השעה"מ שהרי בהמה של שני שותפין דקדושת דמים היא, דהרי מזה מוכיח הש"ס דיש דיחוי בדמים, ומכל זה עושה תמורה, וע"כ הטעם משום דגופה חזי' לקדושה"ג יעוי"ש, ודבריו תמוהין בזה שרוצה לומר דקדושת דמים עושה תמורה, דזה ודאי ליתא דהרי מבואר בתמורה י"ט שאין עושה תמורה אלא רועה להסתאב, והיינו קדושה"ג שהיא צריכה מום קבוע לפדות עליו, ובהא דשני שותפין הלא הא דעושה תמורה היינו אחרי שנתקדשה בקדושת הגוף, והיינו אחרי שחזר ולקחה והקדושה קדושה"ג, והיינו גם כן שחזר והקדישה בהקדש חדש, ורק לענין הקרבה נדחת מפני הקדש דמים דמעיקרא, אבל עתה היא בקדושה"ג.

ד ויש להביא ראיה לשיטת הרמב"ם דהכא לא הוי הטעם משום דחיי' בידים, והוא לשיטת ר' יהודה דסבר אין שוחטין הפסח על היחיד, וא"כ כל פסח צריך להיות בשותפין, וא"כ היאך יצוייר הא דילפינן מקרא דאין תמורת הפסח קריבה, הא לא משכחת כלל תמורה בפסח דכיון דהוי של שותפין, ושותפין אינם עושים תמורה, וע"כ צריך לומר דהקרא מיירי באופן שהמיר בשעה שלא היה על הפסח רק אחד, ואע"ג דאין שוחטין הפסח על היחיד, מ"מ יש בכח הפסח השני שנעשה טרם שנמצא הראשון, לעשות להראשון להיות נדחה לרעיי', מטעם דעכ"פ אין זה גרעון בהקדושה דהפסח, והנה לפי"ז הא תינח אם אמרינן דזה הוי למ"ד בע"ח נידחין אתי שפיר הא דנעשה הפסח הראשון דחוי מהקרבה, אבל אם אמרינן דבזה לכו"ע נדחה מטעם דחייה בידים, הנה הכא לא שייך דחייה בידים, והיינו דלא שייך הכא דחייה בידים על ידי זה השני שנעשה פסח, דהרי בלאו הכי לא היה ראוי עדיין להיות נשחט מטעם דלע"ע לא היה עליו נמנה רק אחד, ואינו ראוי עתה להקרבה מצד עצמו, וא"כ אין זה דחיי' בידים, וע"כ מיירי הסוגיא למ"ד בע"ח נידחין, וזהו כפירושא דהרמב"ם לפי דברי מרן.

ה והנה לפירש"י ותוס' אפשר לומר דלר' יהודה דסבר אין פסח נשחט על היחיד לשיטתו אתי שפיר מטעם דהוא סבר בע"ח נידחין כמבואר ביומא ס"ד דאמר בנשפך הדם ימות המשתלח יעוי"ש, ובזה יש להוכיח דר' שמעון דסבר אין בע"ח נידחין כמבואר פסחים צ"ח, וא"כ אם סבר כר' יהודה דאין שוחטין פסח על היחיד, וא"כ לדידי' לא מיתוקם הלימוד הא דנלמד דאין תמורת פסח קריבה, ודחייה בידים לא שייך הכא כמו שכתבנו לעיל, ובזה מיושב הא דהקשו התוס' בפסחים צ"א דלמא סבר ר' שמעון כר' יהודה דאין שוחטין פסח על היחיד, דהרי כיון דסבר אין בע"ח נדחין, ע"כ סבר דשוחטין פסח גם על היחיד, אבל הרמב"ם הי' לו הוכחה דע"כ מדלא קאמר הש"ס דזה הוי דלא כר' יהודה דאמר שאין שוחטין פסח על היחיד דלדידי' לא שייך לומר דחייה בידים, וע"כ מטעם זה הוכיח דזה אזלא למ"ד בע"ח נידחין, וכדברי מרן.

פרק תשיעי

א כל קרבנות הצבור והיחיד באין מן הארץ ומחוצה לארץ וכו' ופירש"י דבמנחות קאמר, ובתוס' פירשו דבכל קרבנות מיירי, אלא דהוי ליה למיתני חוץ מבכור ומעשר שאינן באין מחוצה לארץ, ובתוספתא תניא בהדיא חוץ מבכור ומעשר יעוי"ש, אבל זה ודאי לכו"ע דבכור ומעשר אין באין להקרבה מחוץ לארץ, וכן מבואר בבכורות נ"ג דפריך שם לימא מתניתין דלא כר"ע דתניא יכול יעלה אדם מעשר בהמה מחוץ לארץ לארץ ישראל וכו' ומשני אפ"ת ר"ע כאן להקדש, כאן ליקרב, והנה כמו כן דריש ר"ע לענין בכור כמו לענין מעשר והוא ברייתא בתמורה כ"א ע"ב, והתם גם כן ע"כ הכוונה ליקדש ולא ליקרב.

ב והנה לפי"ז יש לחקור לענין בכור בחוץ לארץ שאינו קרב על המזבח, אם יש בו משום שחו"ח דהרי קיי"ל כל שאינו ראוי לפתח אהל מועד ואינו מתקבל בפנים אין בו משום שחו"ח והבכור שבחוץ לארץ כיון שאינו בהקרבה בפנים, א"כ אין בו משום שחו"ח, ומכ"ש בכור בחוץ לארץ בזמן הזה, אין בו משום שחו"ח, ושמעתי אשר חכם אחד יצא לידון בזה כן.

ג אבל נראה דזה ליתא, והוא לפי מה שכתבו הרמב"ן והרא"ש בפר' כל פסולי המוקדשין דע"כ דהכוונה שם בבכור כמו הכא לענין מעשר, היינו לומר דהתורה אמרה אשר בכור בחו"ל קדוש בקדושת בכור, ורק מהקרבה מיעטה התורה, וע"כ דיש על הבכור קדושה גמורה, כמו מע"ב בחו"ל, וכל דיני קדשים עליו, וכמו שהחליטו הפוסקים, נמצא דשני מיני בכור אמרה תורה, א) בכור שהוא בר קרבן, ב) בכור קדוש ואינו בר קרבן, אבל קדוש הוא לנהוג בו קדושת קרבן לכל מילי, כמו לענין גיזה ועבודה, וכמו כן אסור להטיל בו מום כדין קרבן, וממילא נלמד מזה דחסרון הקרבה אינו גורע מקדושתו, כיון שרבתה תורה דיש גם מין בכור כזה שיש לנהוג בו קדושה, ואינו בהקרבה, ותצא מזה דין חדש דבכור אינו נגרע מקדושתו אף באופן שאינו בהקרבה, ממילא שוב אין מקום לומר דשלילת זכות הקרבה תהי' כמום, והיינו שאמרה תורה דבכור בחוץ לארץ כל דיני בכור עליו במה שנוגע בקדושתו של בכור, לבד הקרבה, וממילא כמו שהבכור בארץ ישראל יש משום שחו"ח, הנה כמו כן בכור בחוץ לארץ כיון שהטילה עליו התורה קדושה של בכור ארץ ישראל, הנה ממילא הוטל עליו הקדושה של בכור ארץ ישראל שישנו בדין איסור שחו"ח.

ד כתב הרמב"ם בפר"ד מתמורה ה"ח וז"ל ולדות הקדשים שיצאו דרך דופן או שילדו טו"א וכלאים וטרפה הרי אלו יפדו, ויביא בדמיהן קרבן הראוי להביא בדמי ולד של זו עכ"ל, ומבואר דלא בעינן מום אחר, והיינו מטעם שאין לך מום גדול מזה, וכן כתב הלח"מ, ובספר מלבושי יו"ט סי' כ' תמה ממשנה מפורשת בכורות י"ט דתנן יוצא דופן והבא אחריו ר"ט אומר שניהם ירעו עד שיסתאבו ויאכלו במומן לבעלים, הרי מבואר דיוצ"ד לא הוי מום להיות נשחט, וא"כ גם בשארי קדשים לא הוי מום להיות נפדה עליו, עוד הקשה בהא דטרפה פסק הרמב"ם דהוי מום להיות נפדה עליו מהא דאמר שמואל תמורה י"ט המקדיש טרפה צריכה מום קבוע לפדות עליו, אלמא דטרפה לא הוי כמום, ואעפ"י דלא קיי"ל כשמואל היינו מטעם אחר, אבל בסברא זו דטרפה לא הוי מום קבוע לפדות עליו לית מאן דפליג עכת"ד, אמנם לפי מה שביארנו דכוונת התורה במעשר ובכור בחוץ לארץ אליבא דר"ע דאעפ"י שמיעטה התורה מהקרבה אבל רבתה התורה שתהיה עליהם הקדושה בכל הפרטים כמעשר ובכור של ארץ ישראל, לבד מהקרבה.

ה בזה יבואר לנכון המשנה דבכורות אליבא דר"ט, והוא דהנה הא דיוצ''ד דפסול להקרבה ע"כ אינו מטעם מום, דהרי באמת אין זה מום, משום דאין כאן שום שינוי בגוף, וגם לא נעשה שום מעשה מכוערה בגוף, ורק איסור הקרבה יש בזה, ואעפ"י שפסול זה נחשב הוא גם כן למום, והיינו כיון דעכ"פ משולל הוא מהקרבה, ומה לי מום, ומה לי פסול, דהלא גם פסול הקרבה הרי הוא כמום, כיון שעכ"פ אינו עולה למזבח, וזהו באמת סברת הרמב"ם דכתב דיוצ"ד וכל פסולי מזבח נחשב למום, וגם נפדה על ידי זה, אמנם שאני הא דבכור לר"ט דסבר דגם בנולד יוצ"ד נחשב לבכור מטעם דעכ"פ נולד ראשון, וכל דיני בכור עליו, רק משולל הוא מהקרבה בשביל שהוא יוצ"ד, אבל א"כ אין זה מום, כיון שבאמת אין זה מום, ואיסור הקרבה אינו פועל לעשותו מום, כיון דמצינו כזה אליבא דר"ע דסבר דחסרון הקרבה אינו גורע מקדושת בכור, והוא כבכור חוץ לארץ, ולכן האי בכור יוצ"ד דינו כבכור חו"ל לר"ע, וכמוש"נ.

ו ובזה נבוא לבאר גם בהא דקשה על הרמב"ם מהא דטרפה דאמר שמואל דהמקדיש טרפה צריכה מום קבוע לפדות עליו, ולא אמרינן דהטרפות בעצמותה תהי' מום קבוע לפדיון, והוא דיש להבין טעמא דשמואל, ומדוע באמת סבר שמואל כן, הלא מסתברא דכיון דלא חזי להקרבה אין לך מום גדול מזה.

ז ונראה לפי מה דתניא בברייתא בתמורה כ"ח הרובע והנרבע והמוקצה והנעבד והמחיר והכלאים והטרפה, (לפי גירסת הצ"ק שם) הרי הם שקדם מום עובר להקדשן, וצריכין מום קבוע לפדות עליהן יעוי"ש, הנה לפי גירסא זו תניא בהדיא כשמואל, והתנא הוסיף דברים ואמר "הרי הן כקדשים שקדם מום עובר להקדשן", והרי"ז מחוסרין ביאור, ומה דברי התנא בזה, ומה זה נתינת טעם, ונראה דהתנא בא להורות לנו מדוע לא יספיק איסור הקרבה לחודיא, אשר בשביל זה יחשב למום, על זה אמר התנא כי הלא גם כשיש מום עובר אסור בהקרבה טרם שהלך המום, ומ"מ לא הוי עתה שעת פדיון, הנה כמו כן כל הני פסולים אעפ"י שאסורים בהקרבה, מ"מ עדיין אין פודין על זה, והיינו דכיון דבאמת אין אלו נחשבים למומין, ורק איסור הקרבה יש בזה, ובשביל איסור הקרבה לחודיא אין פודין, (ותמוה לכאורה דלא מייתי ראיה מזה לשמואל), אבל עכ"פ חזינן מזה דע"כ בהני דאין בהם מום אלא חסרון הקרבה אין זה מום לפדות עליו, ולא הוי דינם אלא כמו עובר.

ח והנה כתב הרמב"ם בפר"ג מאי"מ ה"י וז"ל המקדיש טומטום ואנדרוגינוס וטרפה וכלאים ויוצ"ד למזבח הרי"ז כמקדיש עצים ואבנים יעוי"ש, ומקור לדין כתב הכס"מ שם שהוא מסוגיא בתמורה דאמר שמואל דכל אלו (לבד מטרפה) לא קדושין בתמורה ולא מקדישין לעשות תמורה, וכתב הכס"מ ומכש"כ שאין קדושין באמירת פה יעוי"ש, עוד כתב הרמב"ם שם אבל המקדיש רובע ונרבע ומוקצה ונעבד ואתנן ומחיר הרי"ז כמקדיש בע"מ עובר, וירעו עד שיפול בהם מום, וכתב מרן שמקור לזה ברייתא בתמורה כ"ח, יעוי"ש, והנה מזה נראה אשר לא היתה הגירסא שם טרפה, דלא כהצ"ק, והנה בביאור הדברים ההבדל שבין רישא וסיפא בדברי הרמב"ם מבואר לנכון בסוגיא דכל אלו דחשיב ברישא לא קרבו במינן, והביאור בזה כמו"ש התוס' שם ד"ה א"ה משום דהם בריות משונות, משא"כ בסיפא רובע וכו' שיש במינם קריבות, לכן בשביל איסור הקרבה לחודיא הרי"ז נחשבים למום עובר, וצריכים מום קבוע לפדות עליו, אבל לפי"ז תקשה מדוע חשיב הרמב"ם טרפה כרישא הלא טרפה יש במינה קרב למזבח, ורק איסור הקרבה לחודיא איכא, והרי זה דומה לרובע ונרבע וכדומה, וזהו באמת סברת שמואל דאמר דטרפה צריכה מום קבוע לפדות עליו, ולכאורה הצדק עמו, ויש להבין טעמא דר' הושעי' שם דפליג עליו.

ט ונראה דבזה פליגי שמואל ור' הושעי' דשמואל סבר דטרפות לא הוי אלא איסור הקרבה לחודיא, והרי הוא כרובע ונרבע, וכדומה לזה, אבל ר' הושעי' סבר דטרפה היא ג"כ נחשבת כמין בפ"ע, ומלבד האיסור שאסרה תורה לאכילה ולהקרבה, הרי הוא נחשבת לפגם גדול, ודמיא לבע"מ, ויש מקור לזה ברייתא דבכורות נ"ז דיליף שם דטרפות פסול לקרבן ממעשר בהמה דכתיב כל אשר יעבור פרט לטרפה שאינה עוברת, והיינו חתיכת רגל, יעוי"ש ברש"י ובתוס', ולכאורה תמוה אכתי מניין לשארי טרפות, אבל הביאור בזה דהתורה כללה כל הטרפות תחת סוג זה דאינה עוברת, דכל טרפות מפני שחסר להם החיות הנדרש נקראת אינה עוברת, וממילא נחשבת גם למום, עוד יש בזה משום הקריבהו נא לפחתך, כמבואר ברמב"ם פר"ב ה"י, ובשביל זה נחשבת ג"כ למום, ובקרית ספר כתב דבשביל איסור אכילה דמיא יותר לטמאה, ולהכי מכריע בזה הרמב"ם כר' הושעי' דהמקדיש טרפה הרי הוא כמקדיש עצים ואבנים בלבד, וחשיב הרמב"ם טרפה בהדי הבריות המשונות, ובזה מיושב הא דפסק הרמב"ם דהמקדיש טרפה אינה צריכה מום אחר, וזהו לפי שיטתו שפסק בפ"ג מאי"מ ה"י, והכל כמו שנתבאר, ולכן הדבר ברור דיש איסור שחו"ח בבכור בחו"ל, וגם חיוב כרת, כמו בכור של ארץ ישראל, מטעם דהתורה הטילה על בכור בחו"ל קדושת בכור ארץ ישראל, וכן דעת הסמ"ג מ"ע ר"י שכתב שם דמה שממעט ר"ע בכור חו"ל הוא דוקא לענין הקרבה, אבל מיקדש קדשי, משמע דקדושת בכור, מעליא עליו, והיינו גם לענין שחו"ח, וכן דעת מוהר"י מברונא בסי' רמ"ד, ובסי' רנ"ז, ומביא שם שכן דעת רש"י בהרבה דוכתי, ומסיק לדינא דיש חיוב כרת בשוחט בכור בחו"ל, וגם בספרנו נזר הקודש לזבחים ס' ביארנו בזה, עיין מה שכתבנו לעיל בסוגיא דף נ"ו.

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

מאי עביד ליה. דמתניתין אפיק ליה מפסח ור' אליעזר היא ולא ר''ע: מותר הפסח. כגון שהפריש מעות לפסחו וניתותרו (לשלמים) והיינו מותר פסח. ענין אחר שהפריש פסחו ואבד והפריש אחר תחתיו ואח''כ נמצא הראשון והוא מותר פסח מנין שקרב שלמים: לדבר הבא מן הצאן ומן הבקר. היינו שלמים: אם מן הצאן קרבנו לזבח שלמים. לא הוה צריך למיכתב משום דהא כתיב (ויקרא ג) אם זבח שלמים קרבנו: ואמר אבוה דשמואל וכו' דבר הבא מן הצאן. דהיינו פסח: כשב לרבות פסח לאליה. דמשום דמשמע שיהיה שלם שיהא עמו האליה הוצרך הכתוב זה לרבותו דאילו שאר אימורים נפקי מאך בכור שור או בכור כשב ואמרי' (זבחים דף לז.) דמו לא נאמר אלא דמם חלבו לא נאמר אלא חלבם לימד על בכור ומעשר ופסח שטעונים מתן דמים ואימורין אבל אליה איצטריך קרא אחרינא כבש לרבותו משום דפסח בעינן שיהא שלם ואילו הוה שקיל לאליה לא הוה הפסח שלם ולהכי איצטריך האי קרא לרבותו דגבי כבש כתיב אליה: ושלמים הבאין מחמת הפסח. היינו מותר פסח: כשהוא אומר ואם עז. ולא כתיב אם הפסיק הענין למעט מאליה לימד על העז ועל פסח הבא מן העז שאינם טעונים אליה: וצריכי. הני שלשה קראי למילף דמותר פסח הוי שלמים: חד לעברה זמנו. לאחר י''ד: לא עברה זמנו ולא שנתו. כגון שאבד קודם חצות והפריש אחר תחתיו ונמצא דאם רצה לשוחטו קודם חצות קרב שלמים ואע''ג דעדיין חזי לפסח: דחזי לפסח שני. בארבעה עשר באייר: אימא לא. יהא קרב שלמים: דאפילו לפסח ראשון נמי חזי. אימא לא יקרב שלמים קא משמע לן:

רש"י מכ''י רבינו בצלאל אשכנזי ז''ל למותר הפסח. כגון שהפריש מעות לפסחו ונתותרו יביא מהם שלמים: לדבר הבא מן הצאן ומן הבקר. והיינו שלמים ואע''ג דעולה באה ג''כ מן הצאן ומן הבקר אפי' הכי שלמים אתי דהא [לשם] אכילה הפרישה [ולא] לשם כליל: דבר הבא מן הצאן. פסח אינו בא אלא מן הצאן: יהא לזבח שלמים. דהאי זבח שלמים קרא יתירא הוא דהא בשלמים איירי לעיל והוי מצי למכתב ואם מן הצאן יביא קרבנו: כבש לרבות את הפסח לאליה. גבי שלמים כתיב ואם כבש הוא מקריב וגו' וקרא יתירא הוא דהא למעלה נאמר ואם מן הצאן קרבנו כו' ולמטה נאמר ואם מן העז קרבנו ממילא ידענא דעד השתא איירי בכבש הוי ליה כבש קרא יתירא לרבות את הפסח לאליה שתהא אלייתה כולה לגבוה עם שאר האימורים כדין כבש שלמים כדכתיב והקריב מזבח השלמים חלבו האליה תמימה אבל לשאר מילי דשלמים כגון סמיכה ונסכים לא מצינא לרבויי דהא ממעט לה לקמן בפ' שתי מדות: כשהוא אומר אם כבש. אם הוי יתירא להביא פסח שעברה שנתו והביא אחר דבן שנה בעינן והרי זה הנשאר מותר הפסח וכשיקריב אותו לאחר זמן יהי' שלמים ויטעון סמיכה ונסכים: ושלמים הבאים מחמת הפסח. היינו חגיגת י''ד בניסן שאז היתה חבורת הפסח מרובה מביאין עמו שלמים כדי שיאכל פסח על השובע במס' פסחים בפ' אלו דברים: כשהוא אומר. למטה ואם עז: הפסיק הענין. שאין לעז דין האמור למעלה: לימד על העז שאינה טעונה אליה. שאם הביא עז לשלמים אין אליתה קריבה עם האימורים שיש לה דין בן בקר שאינה טעונה אליה: תלתא קראי. למותר הפסח שיקריב שלמים: לעברה זמנו. שעבר הפסח: וחד ללא עברה זמנו ולא שנתו. שהפריש שה לפסחו ושחטו קודם לפסח: משום דאידחי ליה. מפסח לגמרי משום הכי קרב שלמים: אימא לא. יקריב שלמים הואיל וראוי לפסח: דאפי' לפסח ראשון נמי חזי אימא לא. להוי שלמים ואם שחטו קודם לפסח יפסל קמ''ל ומהכא נפקא לן בכל דוכתא דאמרי' פסח בשאר ימות השנה שלמים הם: מתני' כל הקרבנות. היינו מנחות: אלפא לסלת. שכשם שהאלף היא ראש לכל האותיות כך סלת של אלו שני מקומות מכניס וזטחא ראש לכל הסלתות. ענין אחר אלפא אלף היינו אחד כך סלת של שני מקומות מיוחדין לכך שסלתן מובחר עיקר מכל הסלתות כך שמעתי: כל הארצות. שבארץ ישראל כגון יהודה ועבר הירדן והגליל כשרות: אלא מכאן היו מביאין. משום דמצוה להביא מן המובחר: גמ' מן העלייה. מחיטין ואפילו ישנים בעלייה: והא אפיקתיה. ממושבותיכם ולא מחוצה לארץ והיכי דרשת ליה ואפי' מן העלייה: שמעת מינה תרתי. חד דאפילו מן העלייה וחד לכל ביאות שאתה מביא וכו' כדאמרינן בפירקין דלעיל (דף עז:) תביאו ריבויא הוא לגמרי דלא בעי לגופיה: והכתיב ראשית. דמשמע מן החדש ולא מן הישן: שתהא חדשה לכל המנחות. כלומר שיביאו שתי הלחם קודם שיביאו שום מנחה מן החדש אבל שתי הלחם גופייהו באות אפי' מן הישן: עד כאן לא פליגי. תנא דמתני' ותנא דבריית' אלא בחדש:

רש"י מכ''י רבינו בצלאל אשכנזי ז''ל מן החדש ומן הישן. במנחות אקמר: מכמיס וזינחא. מקומות הן: אלפא לסולת. סולת שלהן ראשון ומובחר לכל הסלתות כאלף זו שהוא אלף בלשון יווני: כופריים. כפר ושתים היו אחד בהר ואחד בבקעה: כל ארצות. של ארץ ישראל כשרות היו אלא מכאן היו מביאין: גמ' תקריב. משמע מ''מ: ואפי' מן העליה. דהיינו ישן ותנא דפסיל יליף טעמא מראשית קצירכם והאי תקריב מפיק ליה תקריב ואפי' בשבת תקריב ואפי' בטומאה כדדרשינן לעיל בפרק ר' ישמעאל: והא אפיקתיה. להאי דרשא: שכל שאתה מביא ממקום אחר. חמץ יהא כזה עשרון לחלה להביא לחמי תודה כדדרשינן ליה בפ' התודה (דף עז ע''ב) והכתיב ראשית בתרוייהו בעומר כתיב ראשית קצירכם ובשתי הלחם כתיב קרבן ראשית תקריב אתם לה' ובשתי הלחם משתעי קרא דבאין שאור כדכתיב חמץ תאפנה ומשני למצוה בעינן מן החדש ולעולם אם הביא מן הישן כשר: והא כתיב חדשה. מנחה חדשה לה' ובשתי הלחם כתיב: שתהא חדשה לכל המנחות. שאפי מן הישן תהא קודמת לכל המנחות הבאות מן החדש שלא יביא מנחה מן החדשה קודם לשתי הלחם: לא פליגי. תנא דידן ותנא ברא:

ושלמים הבאים מחמת פסח לכל מצות שלמים. פי' בקונטרס (בזבחים דף ט.) חגיגת ארבעה עשר וכן בסוף כל הפסולין (שם דף לו.) גבי תודה שנאכלת ליום ולילה קאמרינן מנין לרבות שלמי נזיר ושלמי פסח תלמוד לומר שלמיו ופי' בקונטרס שלמי פסח חגיגת ארבעה עשר וקשה דבפסחים פרק אלו דברים (דף עא:) דריש מקרא בהדיא דחגיגת ארבעה עשר נאכלת לב' ימים ולילה א' והא דכתיב בפרשה (ויקרא ז) ובשר תודת זבח שלמיו (מרבי חגיגת י''ד לשני ימים ולילה אחד) ושלמים הבאין מחמת פסח ליום ולילה ונראה דודאי שלמי פסח דכל הפסולין היינו מותר הפסח כי ההוא דתורת כהנים ובפסחים בפרק האשה (דף פט.) גבי חמשה שנתערבו פסחיהם דקאמרינן ונייתי מותר הפסח דנאכל ליום ולילה ובפ''ק דראש השנה (דף ה.) קרי למותר הפסח שלמי הפסח דחשיב פסח גבי בל תאחר ופריך פסח זימנא קביעא ליה כו' ומשני מאי פסח שלמי פסח (שלמי פסח) ס''ד אמינא הואיל ומחמת פסח קאתו כו' ועל כרחין לאו היינו חגיגת ארבעה עשר דכיון דקתני פסח לא שביק מותר הפסח דמיקרי פסח טפי דהיינו פסח ממש ומוקי לה בחגיגת ארבעה עשר ומיהו שלמים הבאין מחמת פסח דשמעתין על כרחין לאו היינו מותר הפסח דכבר תנא ליה ובפרק מי שהיה טמא (פסחים דף צו:) פי' בקונטרס דהיינו תמורת פסח עצמו ואע''ג דדרשינן התם הוא קרב ואין תמורתו קריבה הא מוכח התם דכל היכא דפסח קרב גם תמורתו קרב ובריש ב''ש בזבחים (דף לז:) דקדקתי: חד לעברה שנתו וזמנו. הוא הדין שנתו בלא זמנו ואע''פ שבשעה שהקדישו לא היה ראוי לפסח דכשיגיע זמנו תעבור שנתו ואפילו מפריש נקבה לפסחו או זכר בן שתי שנים תורת שלמים עליו כדתנא במי שהיה טמא (פסחים דף צז:) ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו שלמים: מתני' כל קרבנות: מן החדש ומן הישן. פי' בקונטרס במנחות קאמר ונראה דשייך נמי בזבחים כדאשכחן במעשר בהמה אלא דהוה ליה למיתני חוץ מבכור ומעשר דאין באין מחוצה לארץ כדתנן בתמורה פרק אלו קדשים (דף כא.) ובתוספתא (רפ''ט) תניא כל קרבנו' הציבור והיחיד באין מארץ וחוצה לארץ אפילו מבין העובדי כוכבים חוץ מבכור ומעשר שאין באין אלא מן הארץ ואין באין אלא מישראל ובההיא בבא לא תני חדש וישן אבל בתר הכי תני כל המנחות באות מארץ ומחוצה לארץ ומן החדש ומן הישן חוץ מן העומר ושתי הלחם שאין באין אלא מן החדש ומן הארץ וכולן אין באין אלא מן המובחר שנאמר (דברים יב) וכל מבחר נדריכם: עפריים. עיר היא בדברי הימים (ב' יג) וילכוד אביה את עפריים: מתני' דלא כי האי תנא. דאינן באין לאו לכתחילה משמע חוץ מהנך דתניא לא יביא ואם הביא כשר: והא כתיב חדשה. אלמא שנה לעכב ולכך לא משני הכא למצוה כדמשני גבי ראשית:

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.

הערה אישית

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד