דף פ - ב
ונתותרו מן המעות, כי קנה תודה רק בחלקם, הרי זה מביא בהן - במעות שניתותרו - לחם.
אבל אם הפריש מעות ללחמי תודה וניתותרו, אין מביא בהן, במעות שניתותרו, אחר שהביא לחם מחלקם, תודה.
מקשה הגמרא: מאי טעמא, יכול הוא להביא לחם ממעות שהפרשו לתודה, ואין הוא יכול להביא תודה ממעות שהופרשו ללחם!? שהרי:
אילימא משום דרב כהנא, דאמר רב כהנא: מנין ללחמי תודה שאף הן נקראו "תודה"? שנאמר: "והקריב על זבח התודה חלות מצות", וכיון שנקראו "תודה", יכול הוא להביא אותם ממעות שהפרשו לתודה -
והרי אי הכי - שמשום טעם זה יכול הוא להביא תודה ממעות שהפרשו ללחמי תודה - איפכא נמי, אף בהיפך נאמר, כיון שהפריש מעות ללחמי תודה - שהן "תודה" - יכול הוא להביא תודה מהם!?
ומפרשינן: לחם איקרי "תודה", אבל תודה לא איקרי "לחם", והוא הרי הפרישם ל"לחמי תודה", ואין תודה עצמה בכלל.
ואמר עוד רבה:
שנינו בברייתא לעיל עט ב: מנין למפריש תודתו ואבדה, והפריש אחרת תחתיה, ונמצאת הראשונה, והרי שתיהן עומדות, מנין שאיזה מהן שירצה יקריב [תחילה] ולחמה עמה, תלמוד לומר "התודה יקריב"; יכול שתהא שניה [להקרבה] טעונה לחם, תלמוד לומר "יקריבנו": אחד ולא שנים; והכלל בזה הוא: כל תודה שהיא באה במקום חברתה, בין אם הקרבה התודה הראשונה, בין אם הקרבו חליפיה הרי האחרת פטורה.
הפריש תודתו [של חובה] ואבדה, וחזר והפריש אחרת תחתיה, ואבדה אף היא, וחזר והפריש אחרת תחתיה, ושוב נמצאו הראשונות, והרי שלשתן עומדות:
אם נתכפר תחילה בראשונה שהפריש ואבדה: הרי השניה, שהיא חילופי הראשונה, אינה טעונה לחם, שהרי כבר הקרבה התודה שזו באה תחתיה, וזו "מותר תודה" היא שאינה טעונה לחם. אבל, אם בא להקריב את השלישית לאחר הראשונה, הרי היא טעונה לחם, כי השלישית אינה חילופי הראשונה, אלא חילופי השניה היא, והשניה הרי עדיין לא הקרבה, ולפיכך טעונה לחם. [1]
ואם נתכפר תחילה בשלישית: הרי השניה אינה טעונה לחם שהרי קרבו חליפיה, אבל הראשונה - אם בא להקריבה קודם השניה - טעונה לחם, שעדיין לא קרבו חליפיה.
ואם נתכפר תחילה באמצעית: הרי שתיהן - הן הראשונה שהאמצעית היא חילופיה, והן השלישית שהיא חילופי האמצעית - אין טעונות לחם; הראשונה, משום שהקרבו חילופיה, והשלישית משום שהקרבה זו שהיא באה תחתיה. [2]
אביי אמר: אפילו נתכפר באחת מהן, כלומר, באיזה מהן שנתכפר תחילה, הרי שתיהן - אלו שעדיין לא הקרבו - אין טעונות לחם.
ומשום דכולהו חליפין דהדדי נינהו [כולן חילופין הן זו לזו] היות וכולן מכח הראשונה הפרשו, והיות וקרבה האחת נפטרו האחרות מן הלחם.
אמר רבי זירא: וכן הוא הדין לענין חטאות. כיצד?
הפריש חטאתו ואבדה, והפריש אחרת תחתיה, ואבדה אף היא, והפריש אחרת תחתיה, ושוב נמצאו הראשונות, והרי שלשתן עומדות: אם נתכפר בראשונה, הרי השניה שהיא חליפי הראשונה תמות, משום שנתכפרו בעליה בחטאת שזו היא חילופיה, אבל השלישית - שלא נתכפרו בעליה בחילופיה, שהשלישית חילופי השניה היא ולא של הראשונה - תרעה עד שיפול בה מום ותיפדה.
ואם נתכפר בשלישית, הרי השניה תמות היות ונתכפרו בעליה בשלישית שהיא חילופיה של זו, ואילו הראשונה - שהשלישית אינה חילופיה - תרעה.
ואם נתכפר באמצעית, שתיהן ימותו, שהרי האמצעית היא חילופי הראשונה ונתכפרו בעליה בה, והשלישית הרי באה במקום האמצעית וכבר נתכפרו בעליה בה.
אביי אמר: אפילו נתכפר באחת מהן, כלומר, אין חילוק באיזה נתכפר, ולעולם שתיהן שניתותרו ימותו, ומשום דכולהו חליפין דהדדי נינהו.
ומקשינן: מאי "וכן"? כלומר, למה צריך להשמיענו שכן הוא הדין לענין חטאת, והרי פשיטא שהוא כן!? [3]
ומשנינן: מהו דתימא, כי הייתי יכול לחלק בין תודה לחטאת, ולומר:
התם, גבי תודה, הוא דאיכא למימר שאין השלישית חליפי הראשונה, אלא מרבה בתודות הוא, שהרי תודה באה בנדבה, אבל הכא גבי חטאת, דליכא למימר על השלישית מרבה בחטאות הוא, שהרי אין חטאת באה בנדבה, [4] אימא לא תרעה השלישית אלא תמות.
קא משמע לן!
תני רבי חייא ברייתא: תודה הטעונה לחם שנתערבה בתמורתה שאינה טעונה לחם, ואין ידוע מי התודה ומי התמורה, ומתה אחת מהן, הרי חבירתה הקיימת אין לה תקנה להקריבה -
ומשום דהיכי נעביד [איך נעשה]!?
אי נקריב לחם בהדה [עם זו שנשארה], הרי דלמא תמורה היא, ותמורה אינה טעונה לחם, ואי לא נקריב לחם בהדה, הרי דלמא תודה היא, ותודה טעונה לחם. [5]
ואינו יכול להביא לחם מספק, כי שמא אינה תודה ונמצא מכניס חולין בעזרה, וכפי שיתבאר בהמשך הסוגיא.
ואף אינו יכול להביא בהמה נוספת, שיתנה עליה, ויאמר: אם זו שנותרה תמורה היא, הרי זו תודה וזו לחמה, ואם זו שנותרה תודה היא, יהא הלחם עבורה, ואילו הבהמה האחרת תהא שלמים שאינם טעונים לחם; ומשום שאין להביא בהמה שהיא ספק שלמים ספק תודה, כי השלמים נאכלים לשני ימים ולילה, ואילו התודה נאכלת ליום ולילה בלבד, וגורם הוא לשלמים שלא ייאכלו מספק אלא ליום ולילה, ומביא קדשים לבית הפסול, וכפי שיתבאר בהמשך הסוגיא.
ומכל מקום מקשה הגמרא שיש תקנה לספק תודה זו, כי יכול הוא בכמה אופנים להביא בהמה נוספת עם לחם, ולהתנות: אם הנותרת תמורה היא, כי אז תהא בהמה זו תודה וזו לחמה, ואם הנותרת תודה היא, יהא הלחם עבורה ואילו זו שהבאתי תהא תודה שאינה טעונה לחם, וכפי שיתבארו בגמרא כמה אופנים לעשות כן: ומקשינן: ואי עוסקת הברייתא בכגון דאמר "הרי עלי תודה" וזו שנתערבה בתמורה הפרשה לקיום נדרו, הרי לא סגיא דמייתי ליה בהמה אחרינא ולחם, כלומר, הרי מוטל עליו להקריב תודה, ויכול הוא להפריש תודה אחרת לאחריות, ואם כן יביא תודה נוספת עם לחם, [6] ולימא [ויתנה]:
אי הך דקיימא תמורה היא, אם זו שנותרה תמורה היא, הרי הא - התודה האחרת שהבאתי - תהא תודה, והא לחמה.
ואי הך דקיימא תודה היא [אם זו שנותרה היא התודה] הא לחמה, יהא שלה הלחם שאני מביא, והא - התודה האחרת שהבאתי
- תיהוי לאחריות, שאם תאבד הראשונה תהא זו במקומה -
ומקריב את שתיהן, והלחם משתייך מאליו לתודה, והאחרת נקרבת בלי לחם, משום שאם תמורה היא, הרי אינה טעונה לחם, ואם לאחריות היא, אף היא קריבה בלי לחם. [7] ומשנינן: לא צריכא, דאמר "הרי זו תודה", שהוא אינו חייב באחריותה, ושוב אינו יכול להביא תודה אחרת אלא לנדבה, והיא טעונה לחם בפני עצמה. [8]
סימן למקשי הקושיות דלקמן על ברייתא זו: למדים; מרת [הוא בר מרתא] ; עלה [הכוונה לרב עילא שחלש] ; שיש [היינו רב שישא] ; שכן [נוטריקון רב אשי ורב כהנא] ; ראי [נוטריקון: רבינא איקלע] ; דדמה [רב דימי מדמהוריא].
סימן נוסף לקושיות עצמם: חלש [נוטריקון: חולין שלמים] ; מותר; תמורה; בחוץ; חזקיה; הפריש חטאת; לאחריות. [9]
אמרו הקשו למדין לפני רבי, [הוא לוי, והקשה כן במעמד שאר התלמידים]: [10]
וכי למה אין לה תקנה, ולייתי לחם, ולימא [יביא לחם, ויתנה]:
אי הך דקיימא תודה היא, הא לחמה [אם זו העומדת לפנינו תודה היא, הרי לחם זה בשבילה]
ואי לא, אלא תמורה היא שאינה טעונה לחם, כי אז ליפוק הלחם לחולין; והוא יאכלנו בדין לחמי תודה בספק!?
אמר תירץ להו רבי: וכי מכניסין [ספק] חולין לעזרה, והלחם הרי צריך להכנס לעזרה לתנופה, כפי שיתבאר בהמשך הסוגיא. [11]
הוסיפו עוד ה"למדים לפני רבי" להקשות: הרי יכול לתקן את זו שנותרה, על ידי הבאת בהמה נוספת שחיובה בלחם תלוי בבהמה שנותרה:
ולייתי בהמה ולחם, ולימא [יביא בהמה ולחם, ויתנה]: אי הך דקיימא תמורה היא, הא - הבהמה שהבאתי - תהא תודה והא לחמה.
ואיהך דקיימא תודההיא - הא לחמה, ואילו הא - הבהמה שהבאתי - תיהוי שלמים שאינם טעונים לחם.
אמר תירץ להו רבי: משום דקא ממעט באכילה דשלמים, היות וזמן אכילת שלמים הוא לשני ימים ולילה אחד, ואילו התודה אינה נאכלת אלא ליום ולילה, ונעשית נותר לאחר זמן זה ונשרפת, הרי אם יביא בהמה שהיא ספק שלמים ספק תודה, נמצא שמביא הוא קדשים לבית הפסול, שאם לא תיאכל ליום ולילה יהא מוכרח לשרוף, אף שיתכן ושלמים הם ולא תם זמן אכילתם.
אמר הקשה לוי לרבי, לתקן את הנותרת על ידי הבאת בהמה נוספת על תנאי באופן אחר:
ולייתי בהמה ולחם, ולימא [יביא בהמה ולחם, ויתנה]:
אי הך דקיימא תמורה היא, הא תודה והא לחמה.
ואי האי דקיימא תודה היא - הא לחמה, ואילו הא תיהוי "מותר דתודה" [תודה שנאבדה ונתכפר באחרת, או ולד תודה] שהיא נקרבת כתודה ונאכלת ליום ולילה בלבד, ואינה טעונה לחם!?
אמר ליה רבי ללוי: כמדומה אני שאין לו [ללוי] מוח בקדקדו -
הערות
[1] נתבאר על פי רש"י מכתב יד, שכתב: אבל שלישית טעונה לחם, דחליפין דשניה היא, ושניה לא קרבה ולא הויא מותר תודה; ומשמע, דוקא אם הקריב את השלישית לאחר הראשונה, אבל אם הקריב את השלישית לאחר השניה, שוב אין השלישית טעונה לחם, כיון שכבר קרבה שניה, ואף שלא הביא לחם עם השניה; ועל פי זה נתבאר בפנים. אך מדברי ה"טהרת הקודש" נראה שאינו מבין כן, שכתב בטעם הדין שהשלישית טעונה לחם: פירוש, דסבירא ליה, דהא דמיעטה התורה לחלופין מלחם כדלעיל, היינו טעמא, משום שיוצא בלחם זה שהביא על התודה הראשונה שזהו חליפין לה, אבל השלישית שאינה חליפין של הראשונה, אינו יוצא באותו לחם; ולפי סברא זו לא יועיל מה שהקריב את השניה, כיון שהקריבה בלי לחם.
[2] ב"שלמי יוסף" סוף סימן קטז הביא בשם הגרי"ז, להוכיח ממה שמביא הוא לחם עם השלישית אם נתכפר בראשונה, דהא דממעטינן מ"יקריבנו, אחת ולא שתים", שאין זה סתם מיעוט דלאחר שנתכפר באחת שוב אין השניה טעונה לחם, אלא גזירת הכתוב היא ד"חליפי תודה" אינה טעונה לחם, וסובר רבה, שרק השניה חשובה חליפי תודה ולא השלישית; ולפי זה ביאר את הברייתא לעיל עט ב, שלפי פשוטה משמע שחליפת תודה נתמעטה משתי מקראות הן מ"יקריבנו" והן מ"אם על תודה", והיינו משום דמ"יקריבנו" נלמד שהשניה נעשית חליפי תודה, וממילא נתמעט מ"אם על תודה" שהוא ממעט ולדות תמורות וחליפות, אבל בלי הכתוב "יקריבנו" לא הוה ידעינן כלל דנעשית השניה חליפי תודה; וראה שם שסייע עצמו מדברי הראב"ד בתורת כהנים; [ויש לעיין לפי זה, איך משוה הגמרא חטאת לתודה כיון שבחטאת אין כתוב ללמדנו כן].
[3] [יש להעיר, שלעיל בעמוד א מצינו כמה חילוקים בין חטאת לתודה, שלחכמים אין חטאת מתה אלא שנמצאה לאחר שנתכפרו בעלים, ואילו תודה כי האי גוונא אין טענה לחם; וכן בהפריש שתי חטאות לאחריות, אפילו לרבי אין השניה רועה, ואילו בתודה אינה טעונה לחם].
[4] כן פירש רש"י מכתב יד; אבל בפירוש המיוחס לרש"י כתב: אבל חטאת דליכא למימר מרבה בחטאות הוא, שאין דרכן של בני אדם להרבות בחטאות; וראה מה שכתב בזה הרש"ש, וראה עוד ב"שלמי יוסף" סימן קיח ד"ה והנראה בזה - במוסגר.
[5] דוקא מתה אחת מהן, אבל אם שתיהן עומדות יש להם תקנה, שיביא לחם ויתנה: אם זו תודה היא הרי לחמה, ואם זו תודה היא הרי לחמה.
[6] א. כן משמע לפרש את לשון הגמרא על פי לשון רש"י מכתב יד, שכתב: לא סגי דלא מייתי תודתו, וכיון דלא סגי דלא מייתי, יכול להפריש אחרת לאחריות; וראה מה שיתבאר בזה בהערה הבאה. ב. הנה לעיל פ א מבואר, שולד תודת חובה קודם שנתכפר בתודה טעון לחם, ומשום שאדם מתכפר בשבח הקדש; ושם בהערה הובא הנידון אם אדם מתכפר גם בתמורת הקדש וטעונה היא לחם קודם כפרה; ומכאן הוכיחו האחרונים שהיא אינה טעונה לחם, שאם כן יש לה תקנה בלי שיביא אחרת, שהרי ממה נפשך טעונה היא לחם; ראה בזה ברש"ש כאן, וב"חזון איש" תמורה סימן לג ז.
[7] תוספת ביאור: בפשוטו צריכים אנו לומר, שהמפריש תודה לאחריות, דין תודה לה בין אם היא נצרכת לאחריות ובין אם לאו וכגון שנמצאת הראשונה, ואין ביניהן אלא, שאם נצרכת היא לקיום נדרו, כי אז טעונה היא לחם, ואם לא הרי היא נקרבת כתודה ונאכלת ליום ולילה ואינה טעונה לחם ; שהרי אם כפשוטו, שהמפריש תודה לאחריות קדושתה על ספק, שאם לא יצטרך לה הרי היא חולין, אם כן לא הועיל במה שהפריש תודה נוספת לאחריות; שהרי כל התועלת בהבאת בהמה נוספת היא רק משום שלפי הצד שהעומדת לפנינו תמורה היא, הרי הוא מביא את הלחם על הבהמה הנוספת שהיא נקרבת לשם תודה, אבל זו שהפריש לאחריות, הרי אינו יכול להקריבה כלל, כי שמא זו העומדת לפנינו תודה היא, ואינו צריך בהמה נוספת וחולין היא; ובהכרח שלהקריבה צריך הוא בכל אופן, וחיובה בלחם הוא שתלוי אם צריכה היא לו אם לאו, והועיל בתנאו, שאם זו שלפנינו תודה היא וטעונה לחם, הרי זו של האחריות אינה טעונה לחם, ואילו אם תמורה היא, הרי זו של האחריות תודה היא והלחם עבורה. וברש"י מכתב יד הזכיר כאן את האמור לעיל, שהמפריש שתי תודות לאחריות, הראשונה טעונה לחם, והשניה אינה טעונה לחם; והיינו מה דאמרינן לעיל בעמוד א: אמר רבי אושעיא: הפריש שתי חטאות לאחריות, מתכפר באיזה מהן שירצה, והשניה תודה; ואמרינן שם בגמרא: תודה כי האי גוונא אינה טעונה לחם. אך בתוספות שם כתבו, שהמפריש שתי חטאות לאחריות היינו כגון דאמר "תיקדוש אחת מהן"; ומבואר מדבריהם [ומדבריהם בפסחים המובאים בהערה שם], שהשניה אינה קדושה כלל, ולפי דבריהם, הסוגיא כאן - לפי פירושו של רש"י - טעונה ביאור; וכבר נזכר בהערה שם לדקדק מדברי רש"י, שלא כשיטת התוספות, אלא כפי שהובא שם בשם הרמב"ם ששתיהן קדושות; וראה עוד ברש"י לקמן פא א ד"ה וליקדשו שכתב "המפריש שני קרבנות לאחריות שניהם קדושים", [וראה בהערה שם], וראה עוד ברש"י שם בד"ה ולייתי בהמה, גבי מפריש תודה לאחריות, שכתב "חלה על האחת קדושת אחריות", ומכל זה נראה, שאכן חלה קדושה ללא תנאי על בהמת האחריות, והתנאי אינו אלא לגבי הלחם, שאם ייפטר בה מחיובו יהא טעון לחם, ואם לא, תיקרב בקדושת בהמת אחריות כתודה, ואינה טעונה לחם. ולפי שיטת התוספות היה אפשר לומר בביאור סוגייתנו, ובביאור לשון הגמרא "לא סגיא דמייתי בהמה ולחם": כיון שאין הוא יודע אם מתכפר הוא בזו העומדת לפנינו או לא, אם כן מדין חיוב אחריות שלו צריך הוא להביא תודה ודאית ולהקריבה, אלא שאותה תודה שהוא מביא בגלל האחריות אם באמת כבר יצא ידי תודתו, הרי הוא מקריבה בלי לחם; והיינו דאמרינן: הרי בהכרח צריך הוא להביא בהמה אחרת משום חיוב אחריות שלו, ואותה בהמה [פסולי המוקדשין יב ח, הובאו בעמוד א בהערה יביא, ויתנה, אלא שהדברים מחודשים.
[8] א. מכאן הקשו האחרונים על דברי הרמב"ם 3]: ולד תודה [של חובה] ותמורתה, והמפריש תודתו [של חובה] ואבדה, והפריש אחרת תחתיה, אם הביאן לאחר שכיפר בתודה ראשונה אינן טעונין לחם, ואם עדיין לא כיפר בה והרי היא וחליפתה או היא וולדה או היא ותמורתה עומדות הרי שתיהן צריכות לחם; במה דברים אמורים בנודר תודה, אבל תודת נדבה חליפתה ותמורתה טעונין לחם, וולדה אין טעון לחם בין לפני כפרה בין לאחר כפרה; וזה הוא שלא כמבואר כאן דתמורת נדבה אינה טעונה לחם, וראה "ספר המפתח". וב"שפת אמת" ו"חזון איש" צידדו לומר, שהרמב"ם מפרש מה שאמרו "תודה שנתערבה בתמורתה", שנתערבה בתמורת תודה אחרת של חובה, ולא בתמורתה של תודה זו, שהיא נדבה. ב. כתב הרמב"ם [פסולי המוקדשין יב יג]: האומר "הרי זו" ונתערבה בתמורתה:. איןלה תקנה:. לפיכך לא תקרב זו לעולם, אלא תרעה עד שיפול בה מום; והראב"ד השיג: מה תקנה יש בזה, אלא יביא אחרת ולחמה, ודמיה של זו יביא תודה בלא לחם שהיא מותר דתודה; ונלאו האחרונים להבין כוונת הראב"ד ראה "ספר המפתח".
[9] גירסת הסימן ופירושו, על פי "חק נתן".
[10] כן פירש רש"י, ולכן נקרא כאן "למדין לפני רבי", ובהמשך קרוי בשמו; ובתוספות חלקו, ראה דבריהם.
[11] כתבו התוספות: ואף על גב דאדם נכנס במלבושי חול לעזרה, ומביא כבשתו לעזרה ומקדישה אחר כך, לא אסרינן להכניס חולין לעזרה אלא היכא דאיכא כעין עבודה כי הכא, [פשטות כוונתם לתנופה, אך ראה הערה בגמרא לקמן פא א] ; ובטעם האיסור כתבו התוספות על פי המבואר בגמרא קדושין נז ב "אמרה תורה: שחוט שלי בשלי [שחוט את הקדשים בחצירי, כדכתיב "ושחט את בן הבקר לפני ה"'], ושלך בשלך [כדכתיב "וזבחת מבקרך ומצאנך:. בשעריך"], מה שלי בשלך אסור [דהיינו "שחוטי חוץ"], אף שלך בשלי אסור". וברש"י מכתב יד לקמן פא א ד"ה וליקדשו, מבואר טעם אחר להא דמביא אדם כבשתו לעזרה ומקדישה אחר כך, והוא משום צורך קרבן.
(אפי' איפכא נמי):
נתכפר בראשונה שניה אין טעונה לחם. לפי שהיא חליפי ראשונה כו' שלישית טעונה. לחם שאינה חליפי ראשונה והוי כמרבה בתודה:
נתכפר בשליש' שניה אין טעונה לחם לפי ששלישית קיימא במקום שניה והראשונה טעון לחם דשלישית לא קיימא במקומה:
נתכפר באמצעית שתיהן [אין] טעונות לחם דזו עומדת במקום ראשונה ושלישית נעשית חליפין על זו לפיכך אין טעונה לחם:
כולהו חליפין דהדדי נינהו. כיצד אם נתכפר בראשונה שניה אין טעונה לחם מפני שהיא חליפי ראשונה ולא שלישית טעונה לחם שאע"פ שאינה חליפי ראשונה הויא חליפי דחליפה:
שניה תמות דהוי חטאת שנתכפרו בעליה. שלישית תרעה דלא הויא חליפי ראשונה:
התם היא גבי תודה דאיכא למימר לדברי רבה דשלישית טעונה לחם דאיכא למימר מרבה בתודות הוא שיכול אדם להביא כמה תודות ולחמיהן שירצה ביחד. אבל גבי חטאת דאין אדם מרבה בחטאת ביחד אימא לא הויא רועה אלא חדא מיניהו אלא מתות תרוייהו קמ"ל רבה דלא:
דילמא תמורה היא. וכבר אמרינן תודה טעון לחם ולא תמורתה. ומשום הכי אין לה תקנה:
ואמאי אין לה תקנה אי עסיק בתודה חובה שנתערבה בהאי דאמר עלי כי מתה חדא לא סגיא דלא מייתי אחריתי וליתי בהמה אחרת ולחם וליתני הכי ולימא אי הך דקיימא תמורה היא הא דמייתי תיהוי תודה והא לחמה:
לא צריכא משום הכי אין לה תקנה דלא אמר עלי אלא הרי זו דלא צריך למיתי אחריתי:
אמרי למדים לפני ר'. היינו לוי כדאמרינן בסנהדרין למדין לפני חכמים לוי מרבי:
וליתי בהמה אחרת ולחם אע"ג דעסיק' דאמר הרי זו יביא בהמה אחרת ומה בכך שהרי אדם יכול להרבות בתודה ויהיה לה תקנה:
משום דקא ממעט באכילה דשלמים דהשתא הא הויא ספק שלמים. ודין שלמים נאכלים לב' ימים ולילה ותודה ליום ולילה והיינו חוששין להן לספק תודה ולא היו מניחין לאכלן בזמן שלמים ושמא היה רוצה לשורפן מיד לאחר יום ולילה והיה מביא קדשים לבית הפסול קודם זמנן. עני מרי. כלומר ישיב לי ר' ארבעים בכתפיה וכשר הוא חייב ללקות ארבעים דתנן לא שאדם רשאי להמיר אלא שאם המיר מומר וסופג את הארבעים ויפריש לצורך תמורה שיהא בר מלקות:
גמרא תני ר"ח תודה שנתערבה כו'. ופסקה הרמב"ם בפי"ב מהל' פהמ"ק הי"ג וכדמסקינן באומר הרי זו. ולי קשה טובא דהרי לעיל הל' ח' פסק דתמורת תודת נדבה טעונה לחם בין לפני כפרה בין לאחר כפרה. ותו קשה דבתודת חובה פסק שם דקודם כפרה תמורתה טעונה לחם. ונראה דיוצא בה ידי נדרו דהא קי"ל אדם מתכפר בשבח הקדש וכש"כ בתמורה עי' כריתות (כז). ומה"ט נראה דלפני כפרה טעונה לחם. וא"כ מ"ק הש"ס אי דאמר עלי לא סגיא דל"מ ליה בהמה אחרינא וכו'. חדא דבאמת ל"צ למייתי כיון דקיימא התמורה. שנית דה"ל לאקשויי בפשיטות דלייתי לחם בהדא דקיימא דאפי' היא התמורה הרי קודם כפרה טעונה לחם וצע"ג. ועמש"כ בר"ה (ה ב) בס"ד:
רש"י ד"ה תודה דא"ל מרבה. מש"ה לרבא כו'. כצ"ל. או דהיתה גירסתו בגמרא אמר רבה וזה יותר נראה:
בא"ד אבל חטאת כו' שאין דרך של ב"א להרבות בחטאת. לכאורה טפי הל"ל שאין חטאת באה נדבה. ואולי משום דגם תודה אינה באה בנדבה רק אם אירע לו אחד מהד' דברים שצריכין להודות עליהם (זה ל"מ מפורש כעת ולכאורה מספ"ב דחולין לא משמע כן. ויש לדחות ועי' ברמב"ם פ"ט מהל' מעה"ק הל' ה) אולם אחר שאירע לו יכול לנדור או לנדוב. וכה"ג גם חטאת כיון שנתחייב בה אף שכבר הפריש ונאבדה מחויב להביא אחרת (ובזה אדרבה יפה כח החטאת מתודה באמר הרי זו. דמחויב בה מחמת החטא) רק שאין דרך להרבות כו' אלא מפריש חילוף האבודה:
רש"י ד"ה לא סגי. לתודה לחובתו. הס"ד ואח"כ
מה"ד הא לחמה. והאחרונה כו':
תד"ה וכי. ומשני דאע"ג דא"מ יאכלו שיאכלו כו'. כצ"ל:
תוד"ה כולהו וכו' מביא כבשתו לעזרה. נ"ב כדהלל ר"פ א"ד (פסחים סו ע"א). ונראה דמהא ליכא למשמע מידי דעם הבאתו וכניסתו לעזרה. לאלתר מקדישה:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
גמרא ללחמי תודה וניתותרו אין מביא בהם תודה ולא נתבאר מה נעשה במותר הזה ולקמן בסוף מכילתין אמרינן דמותר לחמי תודה יעקבו וכמ"ש רש"י ז"ל שם דלהקריבו בפ"ע א"א ולהביא עם תודה אחרת וכ' א"א כיון שהופרש לתודה זו משמע וזה כמ"ש לעיל בשם רש"י בפסחים גבי הא דאבדה תודה אינו מביא תודה אחרת ומ"ש שם דבדמים יכול להביא לחם לתודה אחרת כבר הקשו עליו התוס' ז"ל שכתבו מהא דשמעתין דממותר דמים ג"כ אין מביא לחם אחר והא דפריך התם וליפרקינהו היינו שמא ימצא התודה וכמ"ש שם ולעיל בפרק התכלת דף מ"ו אמרינן דאם הוזקקו כבשים ולחם זל"ז בתנופה אבד הלחם אבדו כבשים אבדו כבשים אבד הלחם משמע דוקא משום דהוזקקו בתנופה הוא דאבדו בכלים אבד הלחם אבל קודם תנופה לא אבד הלחם וכשר לכבשים אחרים אע"ג דהוי דהופרשו לאלו שנאבדו ומ"ש מלחמי תודה דאם אבדה התודה הלחם נפסל בהפרשה בעלמא ולמ"ד דלחמי עצרת באין גם בפ"ע יש לומר דהוי כנסכים דכשרים לזבח אחר אף ע"ג שהפרישן לזבח זה וכמ"ש לעיל הואיל ובאין בפ"ע וה"נ ב' הלחם של עצרת הואיל ובאין בפ"ע יכול לשנותן לכבשים אחרים אחר הפרשה לחוד אבל כי הוזקקו זל"ז בתנופה תו לא חזי לכבשים אחרים ואבדו כבשים אבד הלחם ג"כ יש ליישב בזה קושיית התוס' ז"ל לעיל שם אמאי אבד הלחם הא קודם שחיטה יכול לפדותו ולפי הנ"ל ניחא דאינו יכול לפדותן דהפדיון ג"כ לא חזי לשום דבר כמו הלחם עצמו וכמו שכתבו התוס' ז"ל בפסחים שם ודברים אלו צ"ע יותר. עוד כ' התוס' ז"ל שם בפסחים דף י"ג ע"ב תוס' ד"ה אין מביאין דהא דפריך התם ניפרקינהו בש"פ ע"ש ולפ"ז יקשה הא דאמרינן מותר לחמי תודה ירקבו וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהלכות פה"מ וכדאיתא בירושלמי שקלים במותר לחמי נזיר ואמאי לא יפדם בש"פ והדברים ארוכים בזה:
גמרא וכן לענין חטאת כו' שלישית תרעה ע' בצ"ק שהקש' אמאי לא מוקי לעיל הא דאמר שמואל כל שבחטאת רועה בתודה טעון לחם בכה"ג דשלישית בחטאת רועה ובתודה טעון לחם ואפילו לרבי קאמר שמואל ואין כאן קושיא דהיכא מצי למימר כללא כל שבחטאת רועה בתודה טעון לחם הא אשכחן נמי לרבי בחטאת דתרעה ובתודה אין טעון לחם כמו מפריש לאחריות והא גופא דפשיטא ליה דלרבי נמי תרעה בכה"ג אינו מוכרח דמשמע ליה דר"ז אליבא דרבי קאמר דאבודה בשעת הפרשה מתה דלרבנן אפי' שניה תרעה ככל אבודה בשעת הפרשה אבל אין זה נראה דר' זירא ס"ל כרבי ולא כרבנן אלא הי' נראה דלרבי בכל גוונא תמות כיון דהיתה אבודה אלא כרבנן ס"ל דאבודה בשעת הפרשה תרעה אלא דמודו רבנן היכא דמשך איזה מהם ונתכפר השניה תמות בזה אמר ר' זירא דאם משך את הראשונה דהשלישית תרעה דהוא לא נפחית מפני משיכת הראשונה וכן מבואר בדברי הרמב"ם ז"ל ולר"ש פשיטא דתמות כה"ג דרועה לית ליה כלל ודו"ק:
גמרא תודה שנתערבה בתמורתה כו' חברתה אין לה תקנה ומסיק דאמר הרי זו ומכאן קשה טובא לד' הרמב"ם ז"ל שהבאתי לעיל בתמורת תודת נדבה טעונה לחם והרי מבואר הכא דתמורת נדבה ג"כ אין טעונה לחם וכן מבואר לקמן בשמעתין ומה אעשה אם אין בידי לישב ומסתפינא להגיה דבריו ז"ל וכן צ"ל חליפתה טעונה לחם תמורתה וולדה אין טעון לחם:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
בגמ' אילימא משום דר' כהנא. הלשון אילימא לא א"ש דלמסקנא נמי הכי הוא. ואולי ט"ס היא ואגב גררא דלעיל (ט"ו.) דשם איתא כל לשון זה ושם במסקנא אמרו טעם אחר ע"ש. וטעו הסופרים לגרוס גם הכא אילימא ע"ש:
בגמ' תודה שנתערבה בתמורתה ומתה א' מהן חברתה אין לה תקנה. מכאן יש לתמוה על הרמב"ם שכ' (פי"ב מפסוהמ"ק) דלפני כפרה גם התמורה טעון לחם דהכא כיון דמתה יביא לחם לחברתה ממ"נ. וגם בלא"ה עיקר הדין שכ' הרמב"ם שם וגם בפיהמ"ש כאן דתמורה ג"כ לפני כפרה טעונה לחם. א"י מנ"ל ומ"ט הלא לפי מסקנת הגמ' לעיל האי ל"ש אלא לאחר כפרה קאי רק אולד תודת חובה ומשום דמתכפר בשבח הקדש. אבל בתמורה ודאי נראה דאינו מתכפר ידי נדרו. א"כ למה טעונה לחם כיון דגזירת הכתוב הוא דתמורה א"צ לחם. איברא דגם רש"י כתב בתחלת הסוגיא דלפני כפרה ולדה וחליפה ותמורתה טעונין לחם. מ"מ י"ל דרק בס"ד כתב כן אבל לפי מסקנת הסוגיא לעיל לא משמע הכי. ואפשר לומר דהרמב"ם מחלק דדוקא באם עדיין עיקר התודה עומדת ליקרב כדדייק הלשון והרי שניהם עומדות אז גם כשמקריב התמורה טעונה לחם. אבל במתה עיקר התודה פקע חיוב לחם מן התמורה וצ"ע בזה. מיהו יש לקיים האי דינא בתודה שנתערבה בתמורת תודה אחרת שכבר הקריב אותה התודה. ותמורתה נשארת ונתערבה בתודה זו. אך הלשון בתמורתה לא משמע כן. גם מ"ש הרמב"ם שם דהביאם קודם כפרה שניהם טעונים לחם. תמוה מדאמרינן לעיל בסמוך בכיפר באמצעית דראשונה ושלישית א"צ לחם. וכבר כתבתי לעיל בזה דצ"ל כוונת הרמב"ם שניהם טעונין פי' איזה מהן שיקריב ראשון. הגם כי דוחק הוא ע"כ דחיק ומוקי אנפשי':
בגמ' א"ל לוי לרבי וליתי בהמה ולחם כו'. ותמוה טובא ס"ד דלוי. וגם מה זה הלשון שהשיב רבי וכי מפרישין תחלה למותרות. בפשיטות תמוה טפי מה ענין מותרות שייך בזה. לכן נראה דלוי קיצר בלשונו בהא דקאמר בהמה ולחם. וכוונתו היה שיפריש מעות שיהיה בו כדי מותר ויקח מזה המעות בהמה ולחם. ומהמותר יקח עוד בהמה וא"כ העצה נכונה. רק גם ע"ז השיב רבי דלכתחילה א"י להקצות מעות ע"ד שיהי' בו מותר כדי להקריב בהמה בלא לחם זה אסור לכתחילה:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
גמרא אמר רבי זירא וכן לענין חטאת כו׳. יש לדקדק לפ״ז לעיל דמהדר לאוקמי שמואל כר׳ ופריך לר׳ רועה בחטאת היכא משכחת ליה דבכי האי גוונא בתודה טעונה לחם ואסיקנא שמואל כר"ש ס"ל נוקמ׳ כר׳ ומשכחת בג׳ חטאות כי הכא ונתכפר בראשונה הג׳ תרעה דכי האי גוונא בתודה דשלישית טעונה לחם וכל שבחטאת מתה דהיינו שנייה בתודה נמי שנייה אין טעונה לחם וצ״ע ודוחק לומר דסוגיא דלעיל אתיא כאביי ~אלא~{צאן קדשים: ולא} כרבא ור׳ זירא:
רש"י ד"ה אי הכי איפכא נמי דכיון דלחם איקרי תודה יביא נמי ממותר כו'. כצ״ל והשאר יש למחוק וראיתי בדפוס חדש שגורס בע״א ולא ניחא דלפי גירסתו יהיה מקשן מחולק עם התרצן בסברא:
ד״ה תודה לא איקרי לחם להביא נמי ממותר לחם תודתו הס״ד וכצ״ל. וראיתי ג״כ בדפוס חדש גירסא אחרינא ולא ניחא לי דעיקר כונת רש״י לפרש הטעם מ"ט איפכא לא וכ״ה בס״י:
ד"ה תודה דאיכא כו׳. לעיל אע״ג דהוי׳ תודת חובה כו׳ כצ"ל:
ד"ה אימא לא כו׳ קמשמע לן ר׳ זירא דלא הס"ד וכצ"ל:
ד״ה אמאי אין כו' בתודת חובה כו׳ כצ״ל:
בא"ד אית ליה תקנה הס״ד ותיב״ת חדא יש למחוק:
ד"ה לא סגי כו' כמפרש ב׳ תודות לאחריות דחדא קריבה כו' כצ"ל:
ד״ה לא צריכא דאמר הרי זו דהוי נדבה להכי לא מצי כו' כצ״ל:
ד״ה למידין לפני כו׳ לפני חכמים לוי מרבי הס״ד וכצ״ל:
ד"ה ומי מכניסים כו׳ היא והך הביא כו׳ כצ״ל:
ד"ה ולייתי בהמה אחרת ולחם ולימא דאע״ג כו' כצ״ל:
ד״ה קא אמעט באכילה דשלמים דהשתא כו׳ כצ"ל:
בא"ד לבית הפסול קודם זמנו כו׳ כצ"ל:
תוס' ד״ה כולהו כו' ושמא אין שייך לדמות להנך תרתי כו׳ כצ״ל:
ד״ה וכי מכניסים כו׳ לעזרה ומביא כו' כצ״ל:
בא"ד מה שלי בשלך אסור כו׳. פירוש שלי קדשים בשלך ברשותך דהיינו חוץ לעזרה אסור ה״ה שלך דהיינו חולין דומיא דשלי כעין עבודת קדשים בשלי בעזרה אסור:
בא"ד ומה שתמה תחלה כל כו' כצ"ל:
בא"ד דמאי בעיא אכילת חולין כו׳. פירוש מלתא דלא שכיח היא לאכול חולין בעזרה:
בא״ד לשאר דברים דבהדיא אמרינן כו׳ כצ"ל:
בא"ד והכא נמי לימא אי הך כו' כצ"ל:
בא"ד לחולין וחולין ממילא כו׳ כצ״ל:
בא"ד ידעי דהא יש לו פדיון משום דאין לה שיעור לכך אין קדוש כו' כצ״ל:
בא"ד נפדין כתרומות ומעשרות כו'. פירוש דהשתא נמי לאחר פדיון אינם נאכלים אלא לכהנים:
ד"ה אמר ליה לוי לרב פי׳ בקונטרס היינו למידין לפני רבי דבקמייתא אמר ליה כו׳ כצ״ל:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
גמ׳ תודה שנתערבה בתמורתה וכו׳ כתב הרמב"ם ז"ל בפי״ב מהל׳ פסולי המוקדשין דין י״ג האומר הרי זו תודה ונתערבה בתמורתה וכו׳ אין לה תקנה וכו׳ לפיכך לא תקרב זו לעולם אלא תרעה עד שיפול בה מום עכ"ל וכתב עליו הראב״ד ז״ל וז"ל א״א מה תקנה יש בזה אלא יביא אחרת ולחמה ודמיה של זו יביא תודה בלא לחם שהיא מותר דתודה עכ״ל וכתב עליו מרן הכ״מ ז״ל ואיני מבין מה השגה הוא זו דהא בגמ׳ וכו׳ ע"ש ונ"ל דהשג׳ עצומה היא והוא שמשיג על רבינו ז"ל שכתב אלא תרעה עד שיפול בה מום דלכאורה ביאור דבריו דר"ל דכשיפול בה מום תפדה ויביא בדמיה קרבן אחר כמותה כמ"ש רבינו ז"ל בפ"ה מהל׳ ערכין דין י"א ע"ש וע״ז משיג מה תקנה יש בזה כמו שהיא אינה קריבה משום דמספקא לן בה אי תמור׳ היא ולא בעיא לחם אי תודה היא ובעיא לחם כמו כן מספקא לן בדמיה אי דמי תמורה הן ולא בעיא לחם אי דמי תודה הן ובעיא לחם כיון שצריך להביא בדמיה קרבן אחר כמותה ולכך כתב דהתקנה היא שיביא תודה אחרת ולחמה ותהיה היא עיקר תודה ויניח עמה דמיה של זו ויהיו מותר תודה ולכך יביא בהן תודה בלא לחם כדין מותר תודה ואין להקשו׳ היכי מביא תחילה בדמיה של זו מותר תודה וכי מפרישין תחילה למותרות כדפריך הש"ס לקמן י״ל דל״ק דלא פריך לקמן אלא היכא דמביא בהמה אחרת של חולין ויעשה אותה בתחילה מותר ע״ז פריך וכי מפרישין וכו' אבל דמיה של זו שבתחילה לא הפריש אותה אלא לעיקר תודה ועכשיו מפני שאין לה תקנה יכולין לעשות דמיה מותר ולא הוי מפריש בתחילה למותר אבל ק׳ לפ״ז א״כ ל"ל תקנה דרעייה דבלא רעייה יכולין לעשות תקנה זו דיביא תודה אחרת ולחמה ותהיה היא עיקר תודה ותודה זו דמספקא לן בה יעשה מותר תודה ולא הוי מפריש בתחיל׳ למותרות דכיון דבתחיל׳ כשהפרישה לא היה למותר תודה אלא לעיקר תודה וי״ל דהיא עצמה אין יכולין לעשות מותר לתודה זו שהפריש מחדש כיון דהיא קדמה בהפרשה היאך תעשה מותר אבל לקנות בדמיה בהמה אחרת יכולים לעשות מותר כיון שבהמ׳ זו באה מחדש ולא קדמה לאחרת שהפריש מחדש ודו״ק נ״ל ולעיקר השגת הראב״ד ז"ל י״ל דמ"ש רבינו ז"ל תרעה עד שיפול בה מום אין כוותו לומר ויביא בדמיה קרבן אחר כמותה כמ״ש בהל׳ ערכין אלא כוונתו לומר ויהיו דמיה מונחים עד שיבוא אליהו דהבהמה אינה מתקיימת עד שיבוא אליהו אבל הדמים מתקיימים ולכך תפדה ויהיו הדמים מונחים ומוצנעים עד שיבוא אליהו ודו"ק נ״ל:
שם סי׳ למודי״ם מר״ת על"ה שי״ש שכ"ן רא״י דדמ״ה חל"ש מות״ר תמור״ה בחו"ץ חזקי"ה הפרי"ש חטא״ת לאחרי״ות אמרו למדין וכו׳ כצ״ל מפני שראיתי מתקשים בביאור סי׳ זה ראיתי לכתוב פי׳ והוא שבסוגיא זאת יש שמונה קושיות ונותן הסי׳ עשה ב׳ סימנים סי׳ א׳ לסי׳ שמות החכמים המקשים וסי׳ ב׳ סי׳ הקושיות למודי״ם סי׳ לחכם המקשה ג' קושיות הראשונים שבסוגיא כי קשיא א׳ וב' הוו מלמדים לפני רבי גם קושיא ג' היא מלוי לר׳ ולפירש״י ז"ל למדין לפני ר׳ היינו לוי לכך נותן הסי׳ עשה משלשתן סי׳ למודי״ם ואפי׳ לפי׳ התוס׳ ז"ל דלמדין לפני ר׳ לאו היינו לוי מ״מ כיון דאשכחן דלוי נקרא למדין לפני חכמים לכך נכנס בסי׳ למודי״ם וסי׳ מר"ת הוא סי׳ לחכם המקשה קשיא ד׳ דהיינו ר׳ יצחק בר שמואל בר מרתא וסי׳ על״ה קשיא ה׳ דרב עילא חלש וכו׳ וסי׳ שי״ש היינו קשיא ו׳ מתקיף לה רב שישא וכו׳ וסי׳ שכ"ן נוטריקון אשי כהנא דהיינו קשיא ז׳ דא״ל רב אשי לרב כהנא וכו׳ וסי׳ רא״י דדמ״ה שניהם סי׳ א׳ והוא נוטריקון רא״י רבינא איקלע דדמ״ה רב דימי מדמהורי׳ והוא סי׳ לקשיא ח׳ עד כאן סי׳ לשמות החכמים מכאן ואילך סי׳ לשמות הקושיות חל״ש נוטריקון חולין שלמים והוא סי׳ לקושיא א׳ וב׳ א׳ אי לא ליפוק לחולין ב׳ והא תיהוי שלמים מות"ר סי׳ לג׳ והא תיהוי מותר דתודה תמור״ה סי׳ לד׳ והא תיהוי תמורה בחו״ץ סי׳ לה׳ אם איתא לדר׳ יוחנן דאמר חוץ לחומת העזרה קדוש וכו׳ חזקי"ה סי׳ לו׳ אם איתא לדחזקיה וכו׳ הפרי״ש חטא״ת סי׳ לז׳ אם איתא לדר׳ יוחנן דאמר הפריש חטאת וכו׳ לאחרי״ות סי׳ לח׳ ואידך תיהוי לאחריות וק״ל:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
חדושים
תוספות ד״ה וכי מכניסין כו' מה פירשתי כו׳ שמא כל הלחם כו׳ וכולן רשאים הכהנים כו' בעזרה דאצטריך כו' והא דשרינן גבי ספק מצורע כו' (ועיין בזבחים דף ע"ז ע״א בתוס׳ ד"ה חולין כו׳) אבל בלוג שמן של מצורע דליכא שיעור כו׳ (דהא נותן מותר לתוך הלוג כדאיתא התם ק"ל) דהא דיש לו פדיון כו׳ דאין בכורים נפדים כתרומה ומעשרות וכן שחט ב׳ כבשים על ד׳ כו׳ כצ״ל:
הגהות
גמרא אמר רבא הפריש תודתו כו׳ (גם זה במיימוני שם פי״ב):
הפריש חטאתו ואבדה כו' (מיימוני פ״ד מהלכות פסולי המוקדשים):
תני ר"ח תודה שנתערב׳ כו' (שם פי״ב מהלכות פסולי המוקדשים):
אמר לוי לר׳ ולייתי בהמה ולחם ולימא כו׳ כצ"ל:
רש״י ד״ה וניתותרו כו׳ עד לחם יש למחוק:
ד"ה נתכפר כו' תודה ראשונה שלישית כו׳ חליפי תודה ראשונה ומרבה בתודות דאע"ג דחובה כו׳ אלא מרבה בתודות כו׳ כצ״ל נ״ל:
ד"ה נתכפר כו׳ חליפה של שני ראשונה טעונה כו׳ כצ"ל:
ד״ה נתכפר באמצעי׳ כו׳ חליפה דחליפה הס״ד:
ד״ה שלישי׳ תרעה כו׳ הראשונה הס״ד:
ד״ה אימא לא כו' רועה אלא ימותו תרווייהו כו׳ רבה דלא כצ״ל והס״ד נ"ל: ואח"כ ד״ה דילמא כו׳ וכבר אמרי׳ כו׳ כצ״ל:
ד"ה אמאי כו׳ אי עסקינן כו׳ עלי ונתערב כו׳ לי׳ תקנה כצ"ל והד"א והס״ד:
ד"ה וליתני כו׳ לחובתו והא לחמ׳ והאחרון שנשתייר׳ כו׳ דהוא קריב׳ כו' בלא לחם כצ״ל והד״א והס״ד: ואח״כ ד״ה לא צריכא כו׳ דהוי לה כי כו' כצ"ל:
ד״ה למידין כו׳ חכמים לוי כצ"ל והס״ד: ואח״כ ד״ה ואי לא כו' בתוד׳ חולין כו׳ לאותן ד׳ דתרומה בתוד׳ כו׳ כצ"ל:
ד"ה ומי כו׳ והיאך הביא לחם כו' כצ"ל נ״ל:
ד״ה ולייתי כו׳ דאע״ג דאסקינן כו׳ כצ"ל:
ד"ה ממעט כו׳ ותוד׳ יום כו׳ לה בתורת תודה כו׳ שיקדים זמנו כו׳ כצ"ל:
תוספות ד"ה כולהו כו' אלא לדמות הנך כו׳ כצ"ל:
ד״ה א״ל לוי כו' קמייתי א״ל כו׳ וזו בינו כו׳ כצ״ל:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
א עמוד ב' אביי אמר כולהו חליפין דהדדי נינהו, וכתבו התוס' אביי לטעמי' דאמר בהקומץ רבה גבי עשרון כן, וכן בפר' כלל גדול בשבת ע"א גבי קצר וטחן כגרוגרות בשגגת שבת, וזדון מלאכות, ושמא אין שייך לדמות להנך תרתי דמדמי להו הכא תודה וחלות, עכ"ל, והנה לא כתבו התוס' הטעם מדוע משונה זו מהא דהתם, ונראה דשאני הא דהקומץ רבה לענין צירוף כלי, דלמלבד הסיבה המביאה לזה יש לזה סיוע מטעם זה דהתורה אחשבי' להכלי להיות לה כח מצרף, וגם בהא דקצר וטחן בשבת, נראה ביותר דאין לזה שייכות לנידון זה כאשר יבואר.
ב גרסינן בשבת ע' אמר רבא קצר וטחן כגרוגרות בשגגת שבת וזדון מלאכות וחזר וקצר וטחן כגרוגרות בזדון שבת ושגגת מלאכות ונודע לו על קצירה וטחינה של שגגת שבת וזדון מלאכות וחזר ונודע לו על הקצירה ועל טחינה של זדו"ש ושגגת"מ קצירה גוררת קצירה וטחינה גוררת טחינה אבל נודע לו על קצירה של זדון שבת ושגגת מלאכות קצירה גוררת קצירה וטחינה שעמה וטחינה שכנגדה במקומה עומדת, אביי אמר טחינה נמי גוררת טחינה שם טחינה אחת היא ומי אית לי' לרבא גרירה והא איתמר וכו' יעו"ש, ביאור הדברים דסוגיא זו אזלא לפי הכלל שמסרו לנו רבותינו דהאוכל שני זיתי חלב בהעלם אחד מתכפר בקרבן אחד, והנה אלו שתי הקצירות, היינו הקצירה של שגגת שבת וזדון מלאכות, והקצירה של שגגת מלאכות בהעלם אחד, היינו שלא נודע לו בינתים מידיעת החטא, ואעפ"י שע"כ נודע לו בדבר השבת טרם חטא בשגגת מלאכות, אמנם ע"כ צ"ל דתיכף ומיד כשנודע לו מדבר השגגת שבת נעלם ממנו ענין איסור מלאכה, ולא היתה אף רגע אחת ידיעת החטא, וממילא הוי שתי הקצירות והטחינות בהעלם אחת, רק שמות נפרדות יש להם, שהראשונה היתה בשגגת שבת וזדון מלאכות, ואחרונות בשגגת מלאכות וזדון שבת, וזה לא הוי חילוק חטאות, מפני שסו"ס עבירה של שבת היא, ואין זה בדמיון לאוכל שני איסורים משתי שמות כגון חלב ודם, אלא איסור אחד הוא, והוי כמו חלב וחלב בהעלמה אחת, ומטעם זה שייך לדון בזה ענין גרירה, מטעם כי עבירה אחת היא של שם אחד, ואעפ"י שיש חילוקי דינים ביניהם, והיינו דעל שגגת שבת וזדון מלאכות אינו חייב אלא אחת אפי' עשה כל ל"ט מלאכות, וכל הל"ט מלאכות כולם כחדא נינהו לגבי חטאת אחת, ובשגגת מלאכות וזדון שבת, החיוב על כל מלאכה ומלאכה, וקצירה וטחינה הרי הם כשני איסורים נפרדים, כמו חלב ודם, אמנם מחדש לן רבא שלענין גרירא הרי הם כחדא, מטעם דכיון דעכ"פ שתי המלאכות האלו נעשות בשתיהם, הרי הם כחדא לענין העלמה, ודנין בזה תורת גרירה, רק בזה פליגי אביי ורבא, ורבא סבר דהטחינה של שגגת שבת אינה נחשבת לדון עליה בתואר שם טחינה, מטעם דכיון שבאמת כל הל"ט מלאכות בחיוב אחד הם, וכיון שהפריש קרבן על הקצירה, הרי גם הטחינה שעמה, לא בתורת טחינה היא, לומר שהיא מלאכה בפני עצמה, אלא הרי היא כחלק ממלאכת הקצירה, ולהכי אין לומר בשביל טחינה זו תורת גרירא שתגרור וטחינה של שגגת מלאכות, דהתם הענין דוקא בתורת טחינה, ואביי סבר דכיון דעכ"פ היתה מלאכת הטחינה בשם טחינה שייך גם בזה לומר גרירה דהיינו דדנין הפרשת הקרבן עבור הקצירה כאילו נפרש גם על הטחינה ממש, והיינו דכמו שיש לומר כי אין חשיבות להטחינה להחשב בתורת טחינה, הנה כן יש לומר גם על הקצירה שאינה נחשבת ביחוד לתורת קצירה, וממילא הפרשת הקרבן הוא בין על הקצירה ובין על הטחינה, וממילא שייך לומר גרירה על שניהם, זהו תוכן הפלוגתא דאביי ורבא בזה, ולפי מה שפירשנו לא שייך ענין דשם לכאן, יען דשם הביאור דהל"ט מלאכות כולם אחד הם בדבר השגגות שבת. והנה בהיותי בזה בענין זה דגרירה ראיתי לבאר שיטת הרמב"ם בזה.
א גרסינן שם בשבת ע"א איתמר אכל שני זיתי חלב בהעלם אחד ונודע לו על הראשון וחזר ונודע לו על השני, ר' יוחנן אמר חייב שתים ור"ל אמר אינו חייב אלא אחת וכו' יעוי"ש, מבואר שם בסוגיא דלכו"ע כפרות מחלקות, היינו אם טרם שנודע לו ידיעה השנייה הביא כפרה על הראשון, הנה כפרה זו מחלקת, ופליגי ר"י ור"ל אם ידיעות מחלקות, וסבר ר' יוחנן דידיעות מחלקות, ור"ל סבר דאינן מחלקות, והנה לפי"ז דינא דרבא בהא דגרירה דמיירי שהיתה ידיעה המחלקת, ומכ"ז אמר רבא דמתכפר בקרבן אחד, ע"כ ס"ל דאין ידיעה מחלקת, והנה מטעם זה פירשו רש"י ור"ש הובא בתוס' דמיירי דינא דרבא לאחר הפרשה היינו תיכף בשנודע לו בשגגת שבת הפריש קרבן, דקודם כפרה חזר ונודע לו על שגגת מלאכות, משום דאין לומר דנודע לו אחר הקרבה, דבזה לכו"ע צריך שתי חטאות מטעם דכפרה מחלקת יעוי"ש.
ב והנה לפי"ז יש להבין דברי הרמב"ם בפר"י משגגות הי"ט שכתב האוכל כזית חלב וכזית חלב בהעלם אחת ונודע לו על הראשון וחזר ונודע לו על השני מביא שתי חטאות, שהידיעות מחלקות וכו' והיינו כר' יוחנן, ולפי"ז יש לתמוה טובא היאך כתב שם בהלכה י"א דינא דרבא בהא דגרירה באוכל שני זיתי חלב בהעלם אחת ונודע לו על אחת מהן, וחזר ואכל כזית אחר בהעלמו של שני והביא חטאת על הראשון, ראשון ושני מתכפרין וכו' וזה תמוה דכיון דס"ל ידיעות מחלקות, היאך מתכפר בקרבן אחד על הראשון ועל השני, וכבר עמד בזה מרן בכס"מ וכתב בסברת רבינו בהא דידיעות מחלקות, היינו כשנודע לו על הראשון וחזר ונודע לו על השני קודם הבאת הקרבן, אבל באופן כשנודע לו על הראשון והביא קרבן קודם שנודע על השני, אז נתכפר על השני אעפ"י שיודע אח"כ א"צ עוד להביא קרבן אחר, ובזה יובדלו הני שני הדינים, דדינא דר"י מיירי בשתי ידיעות, ודינא דגרירה שהוא דינא דרבא באכל שני זיתי חלב בהעלם אחד מיירי בידיעה אחת, אמנם התוס' ע"כ לא ס"ל זה, וכאשר יבואר, אם כי דברי מרן חביבים עלינו מאד, אמנם טעמא בעי מהו ההבדל בין ידיעה אחת לשתי ידיעות, אם כי לשון הרמב"ם מדויק בזה, אבל טעמא בעי.
ג ונראה דיש לחקור בהא דקיי"ל דאין חטאת בלא ידיעת החטא, ואם הביא אדם חטאת ולא ידע מהחטא אינו כלום, משום דבעינן שידע חטאתו אשר חטא, אמנם באופן שאוכל שני זיתי חלב בהעלם אחד, ונודע לו על אחד מהן, נמצא דיש כאן ידיעת החטא מאחת אמנם חסר ידיעת החטא מהשני, אם יכול להתכפר גם על השני, ומקום הספק בזה אם אמרינן דאעפ"י שאין ידיעת החטא של השני עדיין, אמנם כיון שהי' נאכל בהעלם אחת עם הראשון ויש לו ידיעת חטא מהראשון, הרי"ז כאילו יש כאן ידיעה גם על השני, כיון שאכלם בהעלם אחת והרי הם כאכילה אחת, וממילא סגי בידיעה דאחת גם על השני, ומהני כפרה לכפר על שניהם, או דלמא דכיון דעכ"פ יש מציאות לחלקם לחטאות שתים, להכי אין בכח ידיעה מאחד להיות נחשב ידיעה שלימה גם על השני, וכיון שתנאי הוא בכפרה שנצרך לזה ידיעה, היינו ידיעת החטא, להכי עכ"פ הרי חסר בזה ידיעת החטא של השני, ואין כפרה בלא ידיעה.
ד והנה מפשטות הסוגיא מימרא דרבא שאמר ונודע לו על קצירה וכו' וחזר ונודע לו על קצירה, משמע מזה דבעינן שתי ידיעות, היינו ידיעה דשגגת שבת וזדון מלאכות וידיעה השניי' דזדון שבת ושגגת מלאכות, ושתיהן נצרכו לדון עליהם שיתכפרו בקרבן אחד מטעם גרירה, נמצא דלפי חידושא דרבא שדנין בזה גרירה, לומר ששתיהן נכנסו בדין אוכל חלב בהעלם אחד, שיתכפרו בקרבן אחד ומ"מ בעינן שתי ידיעות, ומוכח מזה דאין כפרה בלא ידיעה על שתיהן, והנה לפי"ז ע"כ גם דינא דרבא באכל שני זיתי חלב בהעלם אחד ונודע לו על אחת מהן וחזר ואכל כזית בהעלמו של שני דאמר הביא קרבן על הראשון, ראשון ושני מתכפרין, ע"כ מיירי דבשעה שהקריב על הראשון, הנה היתה לו ידיעה עתה גם על השני דבלא ידיעה אינו מכפר, והא דפירש"י בד"ה אבל נודע לו וז"ל דהא אכל כל חדא מחייב אי הוה מתיידע ליה תרווייהו יעוי"ש, ע"כ פירושו אי הוה מתיידע ליה קודם הפרשת הקרבן אבל באמת גם לאחר הפרשה מיירי שקודם כפרה נודע לו משום דבעינן ידיעה שתנאי הוא בכפרה כמו שכתבנו, וזהו ג"כ שיטת הרבינו שמואל הובא בתוס' דכתב ואם לא נודע לו עד אחר הכפרה אין נגררין, וצריכין שתי חטאות, דלכו"ע כפרה מחלקת, ואם אמרינן דלא בעינן ידיעה לכפרה, א"כ מה שייך לומר כפרה מחלקת, כיון דהקרבן מכפר גם על השני שחסר ידיעה, ומטעם זה שפיר פירש רבינו שמואל דדינא דרבא ע"כ דלא סבר ידיעות מחלקות, ואפילו שתי ידיעות, היינו שנודע משתיהן ג"כ אין מחלקין לחטאת, ואם באמת כבר הקריב קרבן אחד אז כפרה מחלקת, והיינו בשהפריש קרבן על אחד, אז הכפרה מחלקת, אבל בלא הפריש קרבן דאז באופן שהיתה שתי ידיעות, היינו ידיעה על הראשונה וידיעה על השנייה אינה מחלקת הידיעה לחטאות, ויכול להתכפר בקרבן אחד, והיינו דכיון שאין חילוק לחטאות ויש גם ידיעה משתיהן שפיר יכול להתכפר בקרבן אחד על שתיהן, וזהו דינא דרבא, בהא דגרירה, נמצא יוצא מזה מדברי רבינו שמואל דבאופן שהי' לו שתי ידיעות יכול להתכפר בקרבן אחד למ"ד שאין ידיעות מחלקות, ובזה לא אמרינן כפרות מחלקות, כיון דהקרבן עולה על שתיהן, וכל עיקר האי דינא דכפרה מחלקת ע"כ רק בשהיתה לו כך ידיעה אחת על אחד, וחסר לו ידיעה על השני, ובזה אמרינן כפרות מחלקות, מטעם דאינו יכול להתכפר על השני מפני חסרון ידיעה, וסבר ר"ש דתנאי הוא בכפרה דתיהוי ידיעה, אמנם זה קשה טובא לרבינו שמואל מדוע מוכרח לאוקמי' דמיירי לאחר הפרשה, הלא אפשר לאוקמי' גם לאחר כפרה ומיירי שהקריב קרבן לאחר שתי ידיעות דאז ע"כ הקרבן מכפר על שתיהן, ואין בזה כפרות מחלקות, ואפשר שזה נכלל בכלל דבריו שמסיים אח"כ.
ה אמנם שיטת הרמב"ם בזה בהאי דינא דאוכל שני זיתי חלב בהעלם אחד והיתה לו ידיעה על האחד דנתכפר על השני אעפ"י שלא היתה לו ידיעה בשעת כפרה, וסבר דלא בעינן ידיעה הכא כיון שעכ"פ היתה ידיעה על האחד, וידיעה זו סגי גם על השני כיון שאכלם בהעלם אחד, וזה מבואר בלשון הרמב"ם פר"ו משגגות הי"א שכתב וכשיודע לו על הראשון ועל השלישי א"צ להביא חטאת אחרת, מבואר דנתכפר אעפ"י שלא היתה לו ידיעה, וכן כתב בפ"ז משגגות ה"י הביא שם האי דינא דרבא דגרירה כתב ונודע לו על קצירה שגגת שבת וזדון מלאכות קצירה גוררת קצירה וכו' ולא כתב שהיתה לו עוד ידיעה על שגגת שבת וזדון מלאכות, וזהו דינא דרבא המבואר בגמ' שלנו ומיירי שהי' לו שתי ידיעות, ידיעה של שגגת שבת וזדון מלאכות, וידיעה על זדון שבת ושגגת מלאכות, והרמב"ם לא כתב רק אלא ידיעה אחת, ומכ"ז דנין אותם לדין אוכל שני זיתי חלב בהעלם אחד ונודע לו על אחת דנתכפר על שניהם, הרי מבואר דלא בעינן ידיעה על שתיהן, עוד מבואר יותר בלשון הרמב"ם שם שכתב וז"ל וכיון שהקריב חטאת זו נתכפר לו על הכל, וכשידעם אחר כך, א"צ להביא חטאת אחרת, מבואר להדיא דמהני כפרה אעפ"י שלא ידע מהשני, והנה לפי דברי הרמב"ם יש להבין היאך יצוייר האי דינא דכפרה מחלקת, דממנפ"ש אם מיירי בידיעה אחת היינו שנודע לו רק על אחת מהשתי זיתי חלב שאכל, ואם כן כשהקריב הקרבן ע"כ על שתיהן בא, וא"כ לא שייך לומר חילוקי חטאות כיון דכבר נתכפר. ואם בשתי ידיעות הלא לא בעינן לכפרה כיון שהידיעות בעצמותן מחלקתן לחטאות, ומוכח מזה דע"כ לא סבר הרמב"ם כלל האי דינא דכפרות מחלקות, נמצא לפי זה דהרמב"ם דס"ל כר"י דידיעות מחלקות, ע"כ ס"ל דר"י ג"כ לא ס"ל להא דכפרות מחלקות, וכל עיקר הא דקאמר הסוגיא כפרות מחלקות זהו דוקא לר"ל, והיינו לריש לקיש דסבר דאין ידיעות מחלקות ויכול להתכפר בקרבן אחד על שתיהן גם אחרי ידיעת השתים אמנם כשהפריש הקרבן וגם הקריב אותו, אז הכפרה מחלקתה, אבל קשה כיון שאין ידיעות מחלקות לר"ל, וגם אם נאמר דגם הפרשה אינה מחלקת, וכיון דיודע משתיהן, א"כ איזה חילוק חטאות יש כאן, הלא באמת צריך להיות הכפרה על שתיהן והרי"ז כאוכל שני זיתי חלב בהעלם אחד ונודע לו על שתיהן דמתכפר בקרבן אחד ומה לי אם נודע על שתיהן בבת אחת או שנודע בזה אחר זה כיון שאין ידיעתן מחלקתן, א"כ הרי"ז כשנודע בב"א, ומדוע לא יתכפר בכפרה אחת על שתיהן, והיאך אמרינן לר"ל דכפרה מחלקתן, וע"כ צ"ל דגם הרמב"ם מודה דלר"ל חסרון ידיעה מעכב לכפרה, ובזה עצמו פליגי ר"י ור"ל, שר' יוחנן סבר דחסרון ידיעה דהשני אינו מעכב את הכפרה, ור"ל סבר דחסרון ידיעה דהשני מעכב הכפרה, וממילא מיירי שהיתה לו ידיעה על אחת, ונתכפר על זה לבדו, וכפרה זו מחלקת, שמחויב להביא קרבן אחר לכשיודע לו על השני, נמצא לפי מה שביארנו חקירה שלנו בדבר חסרון ידיעת השני תליא בפלוגתא דרבינו שמואל והרמב"ם, והנה דינא דרבא בהא דשגגת שבת וכו', לפי דברי הרמב"ם מיירי שלא היתה לו רק ידיעה על אחת מהן והביא קרבן ג"כ על אחת מהן, ובזה אפילו ר' יוחנן מודה דאין ידיעה כזאת מחלקת והקרבן מכפר על שתיהן, ושפיר מצי סבר רבא כר' יוחנן, ומיושב קושיות התוס' שם בד"ה ונודע לו.
ו והנה יש לעיין בהא דפסק הרמב"ם דידיעות מחלקות, ולא כתב דבעינן ג"כ הפרשה, ותמוה דבגמ' מבואר דספוקי מספקא לי' להש"ס אם כוונת ר"י ידיעה לחודיא מחלקת או דבעינן גם כן הפרשת הקרבן, והגמ' מסיק בספיקא, וא"כ מנין לרבינו לומר דגם ידיעות לחודיא בלא הפרשת הקרבן מחלקת לחטאות, ונפלאתי שלא עמדו בזה הנו"כ, והנה לכאורה אפשר לומר דלפי מה דקאמר עולא לקמן למ"ד אשם ודאי לא בעי ידיעה בתחילה בעל חמש בעילות בשפחה חרופה אינו חייב אלא אחת, והביאור בזה דכיון דלא בעי ידיעה בתחילה, הוי הידיעה כמאן דליתא, ואין בכחה לעשות חילוק חטאות, ואיתא בגמ' מתקיף לה רב המנונא אלא מעתה בעל וחזר וכו' ה"נ דאינו חייב אלא אחת, וביאור הדברים כמו שפירשו התוס' דכיון דאין הידיעה מחלקת, להכי גם הפרשה אין בכחה לחלק, והנה מסיק שם מעשה דלאחר הפרשה לא קאמינא, ביאור הדברים דלא מהני הפרשה על עבירות שיבואו אח"כ יעוי"ש, נמצא מבואר דבאופן דלא מהני ידיעה, אז גם הפרשה לא מהני מידי, ולפי"ז הוי היפוך סוגיא זו מסוגיא דלעיל, דהתם קאמר הש"ס דלר"י אף דלא מהני ידיעה לחלק, מ"מ הפרשה בצירוף ידיעה מהני, והכא בסוגיא מבואר דאם ידיעה לא מהני, אז גם הפרשה לא מהני מידי, ומטעם זה אפשר לומר דלר"י דס"ל ידיעות מחלקות ע"כ הוא בלא הפרשה, היינו דהידיעות בעצמותן מהני להיות חילוק לחטאות, אבל יש לדחות דשאני התם דליתא ידיעה כלל וגם בשפחה חרופה הבא על הזדון כשוגג, הידיעה כמאן דליתא, והוי הביאור דליתא שום ידיעה, וביותר למ"ד אשם ודאי לא בעי ידיעה בתחילה, שהוא ר"ט, הרי חסר ידיעה לגמרי, היינו ידיעת הודאי, וידיעת הספק לגבי ודאי כמאן דליתא לגמרי דמי, משא"כ בהא דר"י באוכל שני זיתי חלב בהעלם אחד, ונודע לו על אחת מהן, שע"כ הידיעה דאחת הוי ידיעה חשובה אשר חיוב קרבן בא על ידיעה זו וע"כ דיש חשיבות לידיעה זו על כזית אחד שאכל, וממילא יש לומר דהידיעה דאחת יש לה חשיבות גם לחלק על השניי' ג"כ, וממילא יש מקום לומר דהפרשת הקרבן שהוא על הידיעה הברורה, מועלת הפרשה זו הבאה על הידיעה להיות מחלקת על הכזית חלב השני להיות חילוק חטאות, והנה יש לומר ג"כ דאעפ"י שמהני הידיעה דאחת לענין קרבן, להיות מועלת הפרשה עליה, אמנם לגבי הלא נודע אין הפרשה מועלת כלל, נמצא דיש מקום לומר לשני הצדדין, אבל עכ"פ אין הכרח לדחות סוגיא דלעיל מכח סוגיא דהכא.
ז ובעיקר דברי הרמב"ם בזה נראה דאזיל לשיטתו דס"ל דהקרבן הבא על ידיעה דאחת מכפר גם על השניי' טרם שנודע, וכמו שכתבנו לעיל, וע"כ דכפרה אינה מחלקת, אלא אדרבה מכפרת היא גם על השניי', כיון שלא נודע מהשניי' בשעת כפרה, וא"כ אין מקום לומר דהפרשה מחלקת כאשר יבואר, והוא דממנפ"ש דאם מיירי ר"י בידיעה דאחת מהן, הא בזה סבר הרמב"ם דאין ידיעה מחלקת, אלא אדרבה מכפרת ג"כ על השנייה, וכיון שכפרה זו שייכא גם על השניי', ממילא הפרשה שהוא ג"כ הכנה לכפרה פשיטא דהפרשה זו שייכא גם על השניי', דלא עדיף הפרשה מכפרה, וכיון שהופרשה על שתיהן פשיטא שאין כאן חילוק חטאות, ואם מיירי בשהי' ידיעה על שתיהן, וממילא אם אמרינן דידיעות לחודיא אינה מחלקת, ובעינן לזה הפרשה, ע"כ הביאור, היינו שתי הפרשות לשתי הידיעות, נמצא דהופרש קרבן על כל ידיעה וידיעה, א"כ פשיטא דיש בזה חילוק חטאות גם לר"ל, ואין מקום לומר בזה לר"ל דהפרשה אינה מחלקת אלא דוקא כפרה כמו שרוצה הש"ס לומר כן אליבא דר"ל, ומטעם זה הרמב"ם לשיטתו מוכרח להשמיט הסוגיא הלזו דמבעי' אם בעינן הפרשה להידיעה.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
לזבח תודתו. וניתותרו: אי הכי איפכא נמי. דכיון דלחם איקרי תודה תודה נמי איקרי לחם ויביא נמי ממותר לחם תודה: לחם איקרי תודה. ולהכי הפריש לתודתו ונתותרו מביא בהן לחם: נתכפר בראשונה שניה אין טעונה לחם. לפי שהיא חליפי תודה ראשונה: שלישית טעונה לחם. דלא הויא חליפי תודה ראשונה ומרבה בתודות הוא דאע''ג דחובה היא דקתני והפריש אחרת אפילו הכי אמרינן הכא ודאי שלישית לא הויא אלא מרבה בתודות דלא הויא חליפה: נתכפר בשלישית שניה אין טעונה לחם. לפי שהיא חליפתה של שניה: ראשונה טעונה לחם. לפי שאינה חליפין: נתכפר באמצעית שתיהן אין טעונות לחם . לפי שהיא חליפת הראשונה ולא שלישית טעונה לחם שאף על פי שאינה חליפת ראשונה הויא חליפה דחליפה: שניה תמות. דהויא חטאת שכיפרו בעליה: שלישית תרעה. דלא הויא חליפי ראשונה: תודה דאיכא למימר מרבה בתודות הוא. משום הכי לרבה שלישית טעונה לחם כדאמרינן לעיל דהויא תודת חובה אבל חטאת דליכא למימר מרבה בחטאות הוא שאין דרכן של בני אדם להרבות בחטאות: אימא לא. תיהוי שלישית רועה אלא ימותו תרוייהו קמשמע לן רבה דלא: דלמא תמורה היא. וכבר אמרינן לעיל תודה טעונה לחם ולא תמורה משום הכי אין לה תקנה: אמאי אין לה תקנה אי עסקינן בתודת חובה בההיא דאמר עלי ונתערבה אית לה תקנה: לא סגי דלא מייתי אחרינא. ולייתי בהמה אחריתי ולחם ולתני ולימא אי הך דקיימא תמורה היא הך בהמה לתודה לחובתו והא לחמה והאחרונה שנשתיירה תיהוי לאחריות דהוי כמפריש תודות לאחריות דהוא קריבה עם לחם וחדא בלא לחם: לא צריכא דאמר הרי זו. דהויא נדבה להכי לא מצי למימר דהא תיהוי לאחריות דלנדבה ליכא אחריות משום הכי אין לה תקנה: למידין לפני רבי. היינו לוי כדאמרי' בסנהדרין (דף יז:) למידין לפני חכמים לוי: ואי לא ליפוק לחולין. שיאכלו הבעלים אותן חלות בתורת חולין והכהנים יאכלו לאותן ד' דתרומה בתורת חולין: וכי מכניסין חולין לעזרה. דדלמא הך דקיימא תמורה היא והיאך הביא לחם חולין בעזרה: ולייתי בהמה אחרת ולחם. (דלא) דאע''ג דאסקינן דאמר הרי זו יביא בהמה ומה בכך שהרי אדם יכול להרבות [תודות] נדבה ויהא להם תקנה: ממעט הוא לאכילה דשלמים. דהשתא הויא ספק שלמים ודין שלמים דנאכלים לשני ימים ולילה ותודה ליום ולילה ואי אכיל לה בתורת תודה שמא נשתייר ממנה למחר ונמצא מביא קדשים לבית הפסול שיקדים זמנו דשמא שלמים הוא:
רש"י מכ''י רבינו בצלאל אשכנזי ז''ל לחם איקרי תודה. כדכתיב התודה חלות הלכך כי אמר מעות הללו לתודה הרי לחם בכלל דהא נמי תודה איקרי: תודה לא איקרי לחם. וכי אמר מעות הללו ללחמי תודה לא הויא תודה באותו שם דהא לא איקרי לחם: שניה אינה טעונה לחם. דהא קרבה חליפין דידה והויא ליה מותר תודת הראשונה אבל שלישית טעונה לחם דחליפין דשניה היא ושניה לא קרבה ולא הויא מותר תודה: שתיהן אינן טעונות לחם. דתרוייהו שייכי באמצעית: חליפין דהדדי נינהו. דמכח ראשונה באו כלן: מאי וכן. פשיטא דכדין תודות לענין לחם כך דין חטאת לענין מתה בכה''ג: דליכא למימר מרבה בחטאות הוא. דחטאת לאו בר נדר ונדבה הוא ואימא דכלן ימותו: תודה שנתערב בתמורתה. דלא ידע הי תודה והי תמורה: ומתה אחת מהן כו'. אבל אם שתיהן עומדות מביאן לעזרה וארבעים חלות עמהם ומתנה אם זו תודה הא לחם שלה וזו תמורתה ואם זו תודה יהא לחם שלה וזו תמורתה וקא בעי תלמודא אי דאמר האי גברא מתחלה הרי עלי תודה לא סגי דלא מייתי תודתו וכיון דלא סגי דלא מייתי יכול להפריש אחרת לאחריות הלכך לייתי בהמה עם הנותרת ולתני: אי הך דקיימי תמורה היא האחרת שהבאתי תהא תודה זו לחמה ואי הך דקיימי תודה היא הא לחם שלה וזו האחרת אני מפריש לאחריות של זו שאם תאבד תהא זו תחתי' ויקריב הראשון ולחמה ושניה בלא לחם כדין המפריש שתי תודות לאחריות דאמרן לעיל השניה אינה טעונה לחם: דאמר בקמייתא הרי זו ואין לה אחריות ולא מצי למימר הא תהא לאחריות: למדין. היינו לוי בפ''ק דסנהדרין: וכי מכניסין חולין לעזרה. ואי הך תמורה היא אשתכח דאייתי חולין לעזרה: לייתי בהמה. אחרת עם הנותרת: משום דקא ממעט באכילה דשלמים. דאין יכול לאוכלה להך אחרת אלא ליום ולילה והנותר ישרף דשמא תודה היא ואיכא למימר לאו תודה היא אלא שלמים שנאכלים לשני ימים ולילה אחד ושלא כדין שרפן ואייתי קדשים לבית הפסול: לוי. היינו נמי למדין אלא קמייתא אמר ליה בישיבת שאר התלמידים וזו בינו לבין עצמו: והא תיהוי מותר תודה. ותקרב בלא לחם:
כולהו חליפין דהדדי נינהו. אביי לטעמיה דאמר כי האי גוונא בהקומץ רבה (לעיל דף כד:) גבי עשרון וכן בפרק כלל גדול (שבת עא.) גבי קצר וטחן כגרוגרת בשגגת שבת וזדון מלאכות ושמא אין שייך אלא לדמות הנך תרתי דמדמי להו הכא תודה וחטאת: וכי מכניסין חולין לעזרה. מצינו למימר דרבי לטעמיה דאית ליה הכי לקמן בפרק בתרא (דף קו.) גבי פירשתי מנחה של עשרונות ואיני יודע מה פירשתי אי נמי אפילו לרבנן התם אפשר דמחוייב כולה ואפילו אינו מחוייב כולה יש שם מקצת שהוא מחוייב אבל כאן שמא כל הלחם חולין ואף על גב דאדם נכנס במלבושי חול לעזרה ומביא כבשתו לעזרה ומקדישה אחר כך לא אסרינן להכניס חולין לעזרה אלא היכא דאיכא כעין עבודה כי הכא וביכורים דפרק המוכר את הספינה (ב''ב דף פא:) דאיכא (הגשה ותנופה) וכן חזה ושוק דפרק הזרוע והלחיים (חולין קל.) שיש תנופה וכן ההיא דפירשתי ואיני יודע מה פירשתי כדדרשינן מה שלי בשלך אסור אף שלך בשלי אסור דהיינו כעין עבודה דומיא דשלי בשלך והא דפריך לעיל בהקומץ רבה (דף כא:) חולין פשיטא מאי בעי התם ומשני דאע''ג דאמר מר יאכלוה שיאכלו עמה חולין ותרומה כדי שתהא נאכלת על השובע אפילו הכי מלח דקדשים לא יהבינא להו ופירש שם בקונטרס דחוץ לעזרה יאכלו חולין ותרומה ויכנסו ויאכלום על השובע ועל חנם פירש כן דיכול לאכול החולין עמה בעזרה דתנן בפרק כל התדיר (זבחים צ:) וכולם רשאין הכהנים לתת לתוכן תבלי חולין ותרומה ודריש לה בגמרא מדכתיב למשחה לגדולה ומה שתאמר תחילה כל כך בפשיטות חולין מאי בעי התם בדין קא מתמה דמאי בעיא אכילת חולין בפני עצמה בעזרה דאיצטריך למימר דלא יהבינן להו מלח וא''ת מאי קשיא לן הכא ובכמה דוכתי מחולין בעזרה יקדישה ויאמר דאי לאו תודה היא יהו לבדק הבית כשאר הקדשות שמביאים בעזרה שהיה שם גפן של זהב שכל המתנדב גרגיר מביא ותולה בה ואין חילוק בין אוכלים לשאר דברים ובהדיא אמרי' בפרק המוכר את הספינה (ב''ב דף פא:) גבי קונה שתי אילנות דמספקא אי קנה קרקע ומביא ביכורים מספק ומקדישן דלא ליהוי חולין בעזרה וכי בעי למיכל פריק להו וכמו כן קשה בההיא דפירשתי ואיני יודע מה פירשתי וי''ל דלא שרינן הכי אלא גבי ביכורים דלא הוו כולי האי כעין קרבן אע''ג דאיכא (הגשה ותנופה) לר' אליעזר בן יעקב אבל כאן באין עם הזבח ובמנחה של עשרונות נמי יש עמהן מנחה גמורה ולא שרינן על ידי הקדש לבדק הבית וא''ת והא כי האי גוונא שרינן לעיל בפ' התכלת (דף מח.) גבי שחט שני כבשים על ד' חלות דמושך שנים מהן ומניפם והשאר נאכלות בפדיון דחולין ממילא הוו והכא נמי אמר אי הך דקיימא תודה היא הא לחמה ואי לא ניפקו לחולין חולין ממילא הויין ויש לומר דלא שרינן להכניס לכתחילה מספק והא דשרינן גבי ספק מצורע להביא אשמו ולוגו ושרינן להכניס לוג שמן לכתחילה מטעם דחולין ממילא הויין התם בטיל ליה בהדי אידך שמן והא דלא שרינן מטעם ביטול גבי פירשתי ואיני יודע מה פירשתי דהתם ששים עשרון לא בטלי בחד אבל אין לומר מטעם תקוני גברא שרי טפי גבי מצורע דלא מסיק אדעתיה האי טעמא עד המסקנא ועוד י''ל דהתם גבי תודה לא בעי למימר דמקדיש ופריק גזירה שלא יאמרו יש פדיון ללחמי תודה כדאשכחן לעיל דגזירה שמא יאמרו מוציאין מכלי שרת לחולין וכן בההיא דפ' בתרא (לקמן קו.) שיכול להיות מנחה אחת חיישינן שמא יאמרו מוציאין מכלי שרת לחולין אבל בלוג שמן של מצורע דליכא שיעור ידעי דהא דיש לו פדיון משום דאין קדוש קדושת הגוף וכן ביכורים ידעי דמשום ספיקא הוא דאין ביכורים ניפדין כתרומות ומעשרות וכן שחט שני כבשים על ד' חלות ידע דלא קדשי אלא שתים: אמר ליה לוי לרבי. פירש בקונט' לוי היינו למידין דר' קמייתא אמר ליה בישיבת שאר תלמידים וזו בינו לבין עצמו ועל חנם דחק דבסוף פ''ק דסנהדרין (דף יז:) אמרינן למידין לפני חכמים היינו לוי אבל למידין לפני רבי חכם אחר היה [ועי' היטב תוס' מעילה ט: ד''ה הלמידין]: