דף עז - ב
מתניתין:
מכולם [מכל המינים: חלות, רקיקים ורבוכה של מצה, ומחלות החמץ] [1] היה נוטל הכהן [2] אחד מעשרה [חלה אחת מתוך עשר חלות שבכל מין] תרומה.
שנאמר בפרשת לחמי תודה: "אם על תודה יקריבנו... על חלות לחם חמץ יקריב קרבנו... והקריב ממנו אחד מכל קרבן [אחד מכל מין] תרומה לה' לכהן הזורק את דם השלמים לו יהיה", ושיעור התרומה הוא אחד מעשר, כפי שיתבאר בברייתא בגמרא בגזירה שוה מתרומת מעשר.
ואמר הכתוב "אחד", ללמד שלא יטול הכהן פרוס [פרוסה] אלא חלה שלימה נוטל. [3] ואמר הכתוב "מכל קרבן", ללמד שיהו כל הקרבנות [כל מיני החלות שבתודה] שוות במספר החלות שלהם, כדי שלא יטול את התרומה מקרבן על חבירו, [ממין אחד על המין השני], ואם לא היה מספר החלות שוה, וכגון שהיה עושה מזה חמש ומזה עשר ומזה חמש עשרה, והיה נוטל שלש חלות, הרי נמצא שבנוטלו חלה שלימה מכל מין ומין, הרי הוא תורם מקרבן על חבירו. [4] וכתיב: [5] "לכהן הזורק את דם השלמים [הכהנים שבאותו בית אב שהיה עובד ביום הבאת הקרבן] לו יהיה" חלות התרומה -
והשאר נאכל לבעלים.
גמרא:
תנו רבנן:
כתיב "והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה לה'":
"והקריב ממנו", שיטול מן המחובר, כלומר, שיהיו כולם בכלי אחד, ליטול מהם תרומה. [6].
"אחד", שלא יטול פרוס.
"מכל קרבן", שיהו כל הקרבנות שוות במספר חלותיהם, כדי שלא יטול מן הקרבן על חבירו.
"תרומה לה'":
עדיין איני יודע אותה חלה שהוא נוטל תרומה מכמה חלות היא באה, שהרי איני יודע כמה הוא שיעור התרומה?
הריני דן גזירה שוה: נאמר כאן בלחמי תודה "תרומה", ונאמר בתרומת מעשר [במדבר יח כו] "תרומה" ["והרמותם ממנו תרומת ה' מעשר מן המעשר"].
מה להלן אחד מעשרה, אף כאן אחד מעשרה. הרי למדנו שעשר חלות היה עושה, ונוטל מהן אחת תרומה. [7]
או כלך לדרך זו, שמא תאמר נלמד את הגזירה שוה "תרומה תרומה" ממקום אחר:
נאמר כאן בלחמי תודה "תרומה", ונאמר בבכורים [דברים יב יז]: "תרומה" ["ותרומת ידך" - אלו הביכורים].
מה להלן, בבכורים, אין לה שיעור, אף כאן אין לה שיעור? [8]
נראה למי דומה תרומת לחמי תודה:
דנין תרומה שאין אחריה תרומה כתרומת לחמי תודה, מתרומה שאין אחריה תרומה כתרומת מעשר - ואל יוכיח ביכורים, שיש אחריהן תרומה, כי אחר הביכורים שהוא נותן, עדיין צריך הוא להפריש מהפיות תרומה.
או כלך לדרך זו, שמא תאמר, אדרבה, יש לנו לדון תרומת לחמי תודה מבכורים, כי:
דנין תרומה הנאכלת במקום קדוש [בירושלים], מתרומה הנאכלת במקום קדוש, שהרי אף הבכורים אינם נאכלים אלא בירושלים -
ואל תוכיח תרומת מעשר, שנאכלת בכל מקום?
תלמוד לומר בלחמי תודה "ממנו [אחד מכל קרבן] תרומה לה'", וכתיב בתרומת מעשר "ממנו תרומה" ["והרמותם ממנו תרומת ה'"] לגזירה שוה, כלומר: דנין מקום שנאמר "ממנו תרומה" ממקום שנאמר "ממנו תרומה", ואל יוכיחו בכורים שלא נאמר בהם "ממנו תרומה".
מוסיפה הברייתא לבאר:
למדנו לתרומה שהיא אחד מעשר, אבל איני יודע מכמה סולת היא כל חלה?
הריני דן גזירה שוה:
נאמר כאן - בלחמי תודה בחלות החמץ - "לחם" ["על חלות לחם חמץ"] -
ונאמר להלן בשתי הלחם "לחם" ["ממושבותיכם תביאו לחם תנופה שתים שני עשרונים", ויקרא כג יז]:
מה להלן, בשתי הלחם, עשרון לחלה [שהרי שני לחמים היו משני עשרונים] -
אף כאן בחלות לחם חמץ עשרון לחלה; [ובהמשך יתבאר, מנין שחלות המצה כל אחת שליש עשרון].
או כלך לדרך זו:
נאמר כאן בלחמי תודה "לחם", ונאמר בלחם הפנים "לחם" ["ולקחת סולת ואפית אותה שתים עשרה חלות, שני עשרונים יהיה החלה האחת. ושמת אותם שתים מערכות שש המערכת... ונתת על המערכת לבונה זכה, והיתה ללחם לאזכרה"; ויקרא כד]
מה להלן כל לחם משני עשרונות היה, אף כאן - כל חלה מחלות החמץ - שני עשרונות?
תשובתך: נראה למי דומה: דנין מנחה הבאה:
א. חמץ עם הזבח, שהרי לחמי תודה באים עם קרבן התודה -
ממנחה הבאה אף היא חמץ, ובאה עם הזבח, כשתי הלחם שהם חמץ ובאים עם קרבנות, וכמאמר הכתוב בפרשת שתי הלחם [ויקרא כג יח]: "והקרבתם על הלחם שבעת כבשים, ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים" -
ואל יוכיח לחם הפנים, שאינו בא חמץ אלא מצה, ואינו בא עם הזבח.
או כלך לדרך זו, שמא תאמר: אדרבה נלמד לחמי תודה מלחם הפנים, כי:
דנין מנחה הבאה הן מתבואת הארץ והן מתבואת חוצה לארץ, הן מן החדש [תבואה חדשה] והן מן הישן -
ממנחה הבאה אף היא מארץ וחוצה לארץ, מן החדש ומן הישן -
ואל יוכיחו שתי הלחם, שאין באות אלא מן החדש ומן תבואת הארץ, וכמו ששנינו לקמן [פג ב]: כל קרבנות [מנחות] הציבור והיחיד, באין מן הארץ ומחוצה לארץ מן החדש ומן הישן, חוץ מן העומר ושתי הלחם שאינן באין אלא מן החדש ומן הארץ.
תלמוד לומר גבי שתי הלחם:
"ממושבותיכם תביאו לחם תנופה שתים", שאין תלמוד לומר "תביאו" [לא היה לו לומר "תביאו"], ומה תלמוד לומר "תביאו": ללמד: שכל מה [כל חמץ כמותו] שאתה מביא ממקום אחר, הרי הוא כזה [במידה שוה לו], הרי למדנו:
מה להלן - בשתי הלחם - עשרון לכל חלה שלחמץ, אףכאן - בחלותהחמץ שבתודה - עשרון לחלה.
שמא תאמר: לא נלמד משתי הלחם שיהא עשרון לכל חלה, ונמצא שהיה מביא עשרה עשרונות לעשר חלות החמץ, אלא נאמר:
אימה להלן - בשתי הלחם - שניעשרונות לכל הלחמים היה מביא -
אףכאן - בחלות לחם חמץ - שניעשרונות לכל הלחמים יביא, ויעשה מהם עשרה לחמים -
תלמוד לומר גבי שתי הלחם "סולת תהיינה", ולקמן יתבאר, שמיתור האות יו"ד [מנין עשר] אנו לומדים שלחמי החמץ בכללותם הם מעשרה עשרונות.
למדנו עשרה עשרונות לחלות החמץ שבתודה -
עשרה עשרונות לחלות המצה שבתודה - מנין?
תלמוד לומר "והקריב על זבח התודה חלות מצות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן, וסולת מורבכת חלות [מצות] בלולות בשמן", ונסמך לו: "על חלות לחם חמץ יקריב קרבנו", מלמד הכתוב כי: נגד כמות הסולת שאתה מביא לחמץ, הבא כנגדה כמות סולת שוה למצה.
נמצאו, עשרים עשרונות בכל לחמי התודה, עשרה עשרונות לחמץ, ועשרה עשרונות למצה.
יכול, אותן עשרה עשרונות שבמצה לא יהו כולן אלא ממין אחד, כלומר, רצה חלות מביא, רצה רקיקין מביא, רצה רבוכה מביא -
תלמוד לומר: "אם על תודה יקריבנו, והקריב על זבח התודה חלות מצות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן, וסולת מורבכת חלות [מצות] בלולות בשמן". [9] הרי נמצאו: שלשה עשרונים ושליש לכל מין ומין -
ונמצאו שלש חלות לעשרון, שהרי משלשה עשרונים ושליש אתה עושה עשר חלות -
ונמצאו סך כל לחמי התודה ארבעים חלות.
הרי זה נוטל מהן ארבע - אחת מכל מין - ונותן לכהן, והשאר נאכלים לבעלים.
אמר מר בברייתא הנשנית לעיל:
כתיב "והקריב ממנו אחד מכל קרבן" ללמד שיהיה מן המחובר:
ומקשינן עלה: אלא מעתה הא דכתיב [ויקרא ד יט]: "ואת כל חלבו ירים ממנו" [10]
ולדברי הברייתא הרי משמע נמי שירים מן המחובר, והרי התם - גבי אימורין - מאי מחובר איכא!?
ומשנינן: אכן ייתכן בזה "מן המחובר", וכדרב חסדא אמר אבימי; דאמר רב חסדא אמר אבימי:
שלא ינתח את הבשר קודם שיטול את האימורין, כדי שיהיו האימורין מחוברין עם כל הבשר בשעה שהוא נוטלם. [11]
אמר מר בברייתא הנזכרת:
"איני יודע מכמה [חלות] היא באה [התרומה]: הריני דן: נאמר כאן "תרומה" ונאמר בתרומת מעשר "תרומה", מה להלן אחד מעשרה אף כאן אחד מעשרה:
ומקשינן עלה: ונילף לתרומת לחמי תודה מתרומת מלחמת מדין, שנאמר שם [במדבר לא]: "והרמות מכס לה' מאת [מחצית השלל שהיה של] אנשי המלחמה היוצאים לצבא, אחד נפש מחמש המאות, מן האדם ומן הבקר ומן החמורים ומן הצאן; ממחציתם תקחו ונתתה לאלעזר הכהן תרומת ה". [12]
ומשנינן: דנין תרומה הנוהגת לדורות כתרומת לחמי תודה, מתרומה הנוהגת לדורות כתרומת מעשר, ואל תוכיח תרומת מדין שאינה נוהגת לדורות. [13]
ואכתי מקשינן: ונילף מתרומת חלה שנאמר בה "ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה" דקיימא לן, שהוא נוטל אחד מעשרים וארבעה!? [14]
תנא דבי רבי ישמעאל: אין ללמוד מתרומת חלה לתרומת לחמי תודה, כי דנין דבר שנאמר בו "ממנו תרומה לה'" ["והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה לה'"], מדבר שנאמר בו "ממנו תרומת ה'" ["והרמותם ממנו תרומת ה' מעשר מן המעשר"] -
לאפוקי תרומת חלה, דלא נאמר בו "ממנו תרומה לה'".
א. זר האוכל במזיד תרומה גדולה או תרומת מעשר, הרי זה חייב מיתה בידי שמים, שנאמר [ויקרא כב ט]: "ושמרו את משמרתי [מלאכול תרומה בטומאת הגוף] ולא ישאו עליו חטא, ומתו בו כי יחללוהו אני ה' מקדשם. וכל זר לא יאכל קודש [תרומה] ", ולמדנו שזר האוכל תרומה חייב מיתה.
ב. זר האוכל תרומה או תרומת מעשר בשוגג, ואפילו שלו הם [כגון שירשה מאבי אמו כהן], הרי זה משלם קרן וחומש, שנאמר [ויקרא כב יד]: "ואיש כי יאכל קודש [תרומה] בשגגה, ויסף חמישיתו עליו, ונתן לכהן את הקודש", כלומר, הרי זה פורע דבר הראוי להיות קודש, שאינו פורע מעות אלא פירות של חולין, והן נעשין תרומה.
ג. התרומה שנתערבה בחולין אינה בטילה ברוב כשאר איסורים, אלא צריכה היא מאה חולין כנגד התרומה, כדי שתותר התרומה ["עולה באחד ומאה"], אבל בפחות מזה הכל אסור, והוא נקרא בלשון חכמים "דימוע". [15]
בעי רבא:
תרומת לחמי תודה, האם חייבין עליהן מיתה כשאכלן זר במזיד, וחומש אם אכלן בשוגג, וכדין תרומה -
או אין חייבין עליהן מיתה וחומש?
וצדדי הספק הם:
האם נאמר: כיון דאיתקש לתרומתמעשר - וכדילפינן בברייתא לעיל תרומת לחמי תודה בגזירה שוה מתרומת מעשר - כתרומת מעשר דמי, וכשם שחייב על תרומת מעשר מיתה וחומש, כן חייב גם על תרומת לחמי תודה.
או דילמא: כיון שאמר הכתוב גבי זר האוכל תרומה "בו" ["ומתו בו כי יחללוהו"] וגבי אכילת תרומה בשוגג אמר "וחמישיתו", [16] מיעט רחמנא לומר: בתרומה ולא באחר, וללמד, שרק בתרומת תבואה יהא הדין כן, ולא בתרומת לחמי תודה. [17]
עוד מסתפקת הגמרא: האם תרומת לחמי תודה מדמעת [אוסרת את מה שנתערב בה, ואינה עולה אלא במאה ואחד], וכשאר תרומה -
או אינה מדמעת כתרומה, אלא בטילה היא ברוב כשאר איסורין.
ומסקינן: תיקו! [18] אמר מר בברייתא: איני יודע מכמה היא, הריני דן: נאמר כאן תרומה, ונאמר בתרומת מעשר תרומה -
איני יודע מכמה היא חלה, הריני דן: נאמר כאן "לחם", ונאמר להלן בשתי הלחם "לחם", מה להלן עשרון לחלה, אף כאן עשרון לחלה -
או כלך לדרך זו, תלמוד לומר: "ממושבותיכם תביאו לחם תנופה שתים" ומה תלמוד לומר "תביאו", שכל מה שאתה מביא ממקום אחר הרי הוא כזה, מה להלן: עשרון לחלה, אף כאן עשרון לחלה - אי מה להלן שני עשרונות, אף כאן שני עשרונות, תלמוד לומר "תהיינה":
שואלת הגמרא מאי תלמודא, האיך נלמד מ"תהיינה" ללחמי תודה שאף הן עשרון לכל חלה כמו בשתי הלחם, ולא נאמר, שכל לחמי התודה הן שני עשרונות, כמו כל לחמי שתי הלחם?
הערות
[1] נתבאר על פי הביאור המיוחס לרש"י; ובמשניות שלפנינו, סדר המשניות הוא אחר, וקודם משנה זו מובאת המשנה הבאה בדף עח א המפרשת את לחמי המילואים והנזירות, ולאחריה מובאת משנה זו, ואם כן משמע ד"מכולם" קאי גם על מילואים ונזירות שהיתה בהם תרומה כמו בלחמי תודה, וכן פירש ב"תפארת ישראל".
[2] נתבאר על פי רש"י מכתב יד, שכתב: נוטל אחד: הכהן נוטל אחד מעשרה תרומה; ומיהו בברייתא בגמרא הלשון הוא: "נוטל מהן ארבע ונותן לכהן"; וראה ב"מקדש דוד" סימן כט אות א ד"ה עוד, שחקר: מי הוא הבעלים להפריש הכהן או בעל הקרבן, והביא מלשון רש"י ז"ל בנדרים (נב) [יב) ב, דנראה להדיא שהיה הכהן מפרישה; [ראה שם "ואית דמפרשי"] ; וראה עוד שם. ויש להעיר, שבמילואים [ויקרא כח ו] נאמר "ומסל המצות אשר לפני ה' לקח [משה שהיה הכהן בימי המלואים] חלת מצה אחת"; ובנזירות [במדבר ו יט] כתיב "ולקח הכהן את הזרוע בשלה מן האיל וחלת מצה אחת מן הסל: ".
[3] ראה לעיל מו א: עד שלא שחטה נפרס לחמה, יביא לחם אחר, ושוחט; מששחטה נפרס לחמה, הדם יזרק, והבשר יאכל, וידי נדרו לא יצא, והלחם פסול; נזרק הדם, תורם מן השלם על הפרוס; וראה ברש"י מה שכתב בטעם הדין, שאפילו לחם אחד פרוס, פוסל; וב"שיטה מקובצת" שם כתב את הטעם, משום שאין כל החלות ראויות לכהן, כיון שלא יטול פרוס; וראה ב"מקדש דוד" סימן כט אות ב ד"ה אמרינן, וראה עוד שם בד"ה והנה ע"מ.
[4] א. המשנה נתבארה על פי רש"י בכתב יד, שכתב: "כל הקרבנות: כל המינין יהו שוין עשר חלות; שלא יטול: תרומה; מקרבן על חבירו: שאם היה ממין זה חמשה וממין זה חמשה עשר, לא מפריש מזה על זה", ומה שאמר "לא מפריש מזה על זה" הוא בלשון תמיהה: וכי לא מפריש מזה על זה; וכן פירש הרע"ב, וכן הוא בפירוש המשניות להרמב"ם; ולפי פירוש זה, לא באה המשנה להשמיענו דין חדש, שכבר ידענו מן המשנה הקודמת שעשר חלות היה עושה מכל מין ומין; אלא באה המשנה להשמיענו את המקור לזה. ואם תאמר: הרי ממה שנתבאר כאן לא ידענו אלא שמספר החלות היה שוה, אבל מנין שמספרם הוא עשר, כי הרי אף ששיעור התרומה הוא עשירית כמו בתרומת מעשר, הרי אפשר שיעשה חלה קטנה לתרומה, וחלה נוספת גדולה פי תשע, ויעשה כן בכל מין ומין! ? ויש לומר, על פי המתבאר מן הסוגיא לעיל עו א - לפי פירוש רוב הראשונים - שאם התרומה היא חלה שלימה, היינו: אחת שלימה מעשר חלות שלימות כנגדה, ואין די במה שהחלה היא עשירית מכמות הסולת שבכל מין, [ראה שם היטב גבי "דאפרשינהו בלישייהו", וב"שפת אמת" שם, ובהערות שם בשם ה"מקדש דוד"] - וכן משמע מלשון הברייתא בגמרא: "אחד, שלא יטול פרוס, מכל קרבן שיהו כל הקרבנות שוות:. איני יודע מכמה [חלות הוא נוטל אחד, רש"י], הריני דן: נאמר כאן תרומה, ונאמר בתרומת מעשר תרומה, מה להלן אחד מעשרה אף כאן אחד מעשרה" ; הרי משמע, שאם אך ידענו ששיעור התרומה הוא עשירית, בהכרח שיש שם עשר חלות כנגד חלת התרומה, כדי שתהיה התרומה אחת מעשר חלות, [ואינו מוכרח]. וכן מבואר מרש"י מכתב יד לעיל עו א על מה שאמרו שם "לחמי תודה בהדיא כתיב בהו [שהן עשר] ": דכתיב והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה, ואמרינן בפרק התודה: נאמר כאן תרומה ונאמר בתרומת מעשר תרומה, מה להלן אחד מעשרה אף כאן אחד מעשרה; הרי שמזה לבד אנו יודעים שיהיו עשר חלות. והלימוד שנאמר כאן - שיהו כל הקרבנות שוות - הוא כדי שלא נאמר: אם כי חלות החמץ [שהם גדולות פי שלש מחלות המצה] ודאי עשר המה, מכל מקום שלשים חלות המצה שמא אינם עשר מכל מין ומין, אלא יעשה שלושים חלות בין כולם, ויטול שלש חלות תרומה, אך החלוקה שבין המינים לא תהיה שוה; ולזה מביאה המשנה שלא יטול מאחד על חבירו, ואם יעשה כן, הרי זה נוטל מקרבן על חבירו; וזה הוא שדקדק רש"י, ואמר "שאם היה ממין זה חמשה וממין זה חמשה עשר", והוא כדי להשלים מספר כללי נתון; אלא שיש לעיין בזה מכמה טעמים, ואין להאריך; אחרונים. ב. בפירוש המיוחס לרש"י פירש באופן אחר: שיהו כל הקרבנות שוין בהפרשת תרומה; שלא יטול מקרבן זה תרומה על חבירו, שלא יטול מן האחד שנים ומזה לא כלום, משום דבעינן שלא יטול מקרבן על חבירו. וב"שפת אמת" כתב על זה: לשון רש"י "שיהיו שוין בהפרשת תרומה אין מובן לי", ופירש מדעתו שהפירוש הוא: שיהיה מכל מין עשר חלות.
[5] היה מקום לפרש, שהמשנה באה לומר את הדין ומשתמשת בלשון הפסוק; אלא שמ"מסורת הש"ס" נראה קצת, שכוונת המשנה לצטט את הפסוק.
[6] א. נתבאר על פי לשון רש"י מכתב יד; ולשון הפירוש המיוחס לרש"י: דבעינן שיהיו כל החלות ביחד בשעת תרומה; ובכתבים המיוחסים לגרי"ז כתב, שהלשון משמע שכל החלות מכל המינים יהיו בכלי אחד, והוא חידוש, כי בפשוטו היה זה תלוי בכל מין ומין, ראה שם; וראה "מקדש דוד" סימן כט אות א ד"ה אמרינן, שחקר: אם כל התרומה מתרת את כל הלחם, או כל תרומה ותרומה מכל מין ומין מתרת את מינו, ונפקא מינה כשתרם מן החמץ לבד, או מן החלות לבד, אם כבר אותו המין מותר באכילה; ומכאן יש מקום לפשוט את ספיקו. והאחרונים הביאו עוד מלשון הראב"ד בתורת כהנים שכתב "שיהיו כולן בכלי אחד בשחיטת הזבח, ויקח מהן ארבע חלות לתרומה, וכעין תרומת הגורן שצריך לתרום מן המוקף", ומשמע שיהיו כל המינים בכלי אחד; [אלא שדבריו צריכים ביאור, כיון שבגדר "מן המוקף" הוא, למה צריך שיהיו כולם כאחד בשחיטת הזבח, שהיא שעת קידוש הלחם] ; וראה עוד באות ב. ב. בתוספות כתבו על דברי רש"י, ונראה, דאין צריך אלא מוקף [סמוך] בעלמא, כמו "ממנו" דכתיב גבי תרומה; ומיהו סייעו דברי רש"י ממה דדרשינן לעיל כד א "והרים ממנו בקומצו" דבעינן מן המחובר, והיינו שלא יביא מנחה בשני כלים ויקמוץ. ובפירוש הר"ש במעשר שני פרק ג משנה יג - הביאוב"טהרתהקודש" - חילקביןהנושאים, משום דשאני מנחה דתליא בקידוש כלי, ובעינן קמיצה מכלי שרת, משום הכי חשיבי כלים לאפסוקי, מה שאין כן לחמי תודה לא בעי קידוש כלי, דאין מתקדשין אלא בשחיטת הזבח; וראה ב"טהרת הקודש" ובכתבים המיוחסים להגרי"ז, דבלחמי תודה יש דין כלי משום מה שנאמר בנזירות ובמילואים "סל המצות"; ראה ב"טהרת הקודש" שהאריך הרבה. והוסיפו התוספות: ומיהו התם נמי בעי נגיעה:. ; וביאר ב"טהרת הקודש" את כוונתם: פירוש, דאפילו כלי אחד לא מהני בלי נגיעה, ואם כן על כרחך צריך לחלק בין מנחה לשאר דברים דבעינן בהו מוקף:. וקושיית התוספות היא: דעל כרחך יש חילוק בין מנחה ללחמי תודה, ואם כן אין להביא עוד ראיה ממנחה ללחמי תודה, ואם כן יש לומר דלחמי תודה אינם צריכים להיות בכלי אחד דוקא; [והנה מה דפשיטא להו דבלחמי תודה אין צריך נגיעה, לכאורה הוא משום שחלקם חמץ וחלקם מצה - ראה שם ב"טהרת הקודש" בהמשך דבריו - ואם כן משמע שכל ארבעים החלות צריכים להיות בכלי אחד, ראה בזה באות א]. ג. ב"מקדש דוד" סימן כט אות א ביאר שיטת רש"י: דהכא בעינן צירוף, כמו גבי חלה, כדאמרינן בחלה פרק שני "נותנן לסל, שהסל מצרפן" ; והטעם שיש חילוק בין חלה לתרומה בזה, דבתרומה בעינן רק מוקף בעלמא ובחלה בעינן צירוף, הוא משום דכל חטה וחטה חייבת בתרומה בפני עצמה, ומשום הכי לא בעינן צירוף, ורק דין מוקף יש; אבל בחלה דאין חיוב חלה עד שיהיו שם חמשת רבעים קמח ועוד, בעינן צירוף שיצטרפו כל החלות כולן לכשיעור, דאם לא ליכא חיוב חלה כלל, והכי נמי בלחמי תודה, שדין תרומת לחמי תודה שייך רק בכל הלחם יחד, דאם יהיו שם פחות משיעור לחמי תודה אינו שייך בזה תרומת לחמי תודה כלל, אם כן צריך צירוף כמו בחלה שיצטרפו כולן לכשיעור, וצריך ליתנם לכלי אחד כמו גבי חלה, דנותנן לסל והסל מצרף - ואף על גב דהתם גבי חלה, אי לש כולן יחד אין צריך ליתן אחר כך לכלי, התם גבי חלה דהגלגול מחייב בחלה, אם כן כיון דבשעת גלגול היו עיסה אחת ונצטרפו, נתחייבו בחלה; אבל הכא בתרומת לחמי תודה אין חיוב התרומה חל אלא לאחר שחיטה וזריקה, ואפילו קדם ואפרשינהו בלישייהו לא חל עליהם שם תרומה וצריך לקרות עליהם שם אחר כך, כמו שכתבו תוספות מנחות עו א ד"ה דאפרשינהו ובנדה ו ב [הובאו לעיל עו א בהערות], אם כן על כרחך צריך ליתן לכלי אחד, כדי לצרפן; וראה עוד שם; וכעין זה ב"טהרת הקודש".
[7] כבר נתבאר בהערה 4, דלכאורה צריך ביאור: אם כי התרומה היא אחד מעשרה, מכל מקום מנין שצריך עשר חלות! ? ונתבאר שם על פי מה שכתב ה"שפת אמת" לעיל עו א בסוגיא דאפרשינהו בלישייהו, להוכיח מן הסוגיא: דאחד מכל קרבן, צריך להיות מן עשרה דוקא ככל מעשר שהוא אחד מעשרה; והיינו כמו שכתב ב"מקדש דוד" סימן כט אות ב, ששיעור אחד מעשרה היינו במנין החלות ולא בכמות הסולת, [ראה שם שהוכיח כן ממקום אחר]. ויש לפרש עוד [אפילו אם נאמר ששיעור אחד מעשרה הוא מכמות הסולת], על פי מה שכתב ה"שיטה מקובצת" לעיל מו א, לבאר מה שאמרו בברייתא שם, שאם נפרס לחם אחד בין שחיטה לזריקה כל החלות פסולות, שהטעם הוא משום שאין כל החלות ראויות לתרומה, דבעינן שלם ולא פרוס; ואם כן, אם לא יעשה עשר חלות, בהכרח שיש כאן חלות שהן גדולות או קטנות משיעור התרומה, ואלו ואלו אינן ראויות לתרומה, שהקטנות פחותות מן השיעור, והגדולות יתירות מהשיעור, ולעשות תרומה על חלק מן החלה זה הוא בכלל שלא יטול פרוס; וגם אם יעשה עשרים לא יועיל, שהתורה אמרה "אחד מכל קרבן" ולא שנים.
[8] ב"קרן אורה" נתקשה: היכי סלקא דעתין למילף מביכורים דאין לה שיעור, הרי בהכרח אינו דומה לביכורים, כי ביכורים אין להם שיעור כלל ויכול לעשות כל שדהו ביכורים, ואילו גבי לחמי תודה הרי כתיב "אחד מכל קרבן", ומשמע שאינו יכול לעשות את כל הקרבן לתרומה ; ראה שם.
[9] נתבאר על פי הראב"דבתורת כהנים, ראה שם.
[10] פסוק זה נאמר בפר העלם דבר של ציבור; וכבר מצינו בויקרא ד ח גבי פר כהן משיח: "ואת כל חלב פר החטאת ירים ממנו"; ובאלו הרי נאמר "ואת עור הפר ואת כל בשרו על ראשו ועל כרעיו וקרבו ופרשו. והוציא את כל הפר:. ושרף אותו:. ", ואין מנתחין את הבשר; וכתב הראב"ד בתורת כהנים שהוא בא ללמד על שלמים, וכן כתב המזרחי [ד ח], וראה "מצפה איתן". ומצאנו בשלמים [ויקרא ג יד]: "והקריב ממנו קרבנו אשה לה"', ואפשר שבדוקא הביאה הגמרא מקום שנאמר "והרים"; והרמב"ם מעשה הקרבנות ט ו הביא דין זה בשלמים.
[11] א. ביאר רש"י מכתב יד, שבתחילה היתה סבורה הגמרא שהוא מנתח את הבשר קודם שהוא נוטל את האימורין, ולכן הקשתה הגמרא. ובתוספות הקשו על זה: דאכתי יכול להקיף, או בכלי אחד, כדפירש לעיל בקונטרס; ונראה לפרש, דפריך: למה לי קרא, פשיטא דמחובר הוא. ב. ב"שלמי יוסף" בהערות לדף זה הביא בשם הגרי"ז - על מה שכתב הרמב"ם [מעשה הקרבנות ט ו] דין זה לגבי שלמים שאין בהם דין ניתוח - שביאר: מדאיכא הך הלכה לגבי שלמים, והרי בשלמים אין דין ניתוח [רק בעולה], מבואר דאיכא הלכה של "נטילת האימורין מהבהמה", ואינו רק היכי תימצי של הקרבה, אלא דין הוא, ולכך נאמרו דינים איך להסיר את האימורים, שלא ינתח קודם, אלא יוציא אותם מבהמה שלימה; וראה עוד שם מה שהביא משמו.
[12] א. נתבאר על פי רש"י מכתב יד; ובפירוש המיוחס לרש"י כתב "דהויא אחד מחמשים", והיינו שבמלחמת מדין מצינו גם "וממחצית בני ישראל [כלומר, מחצי השלל שנטלו בני ישראל] תקח אחד אחוז מן החמשים מן האדם מן הבקר מן החמורים ומן הצאן מכל הבהמה, ונתתה אותם ללויים שומרי משמרת משכן ה". וטעמו של רש"י הוא, משום שהנלקח מאנשי הצבא נקרא "תרומה", שנאמר בו "והרמות מכס", ונאמר "ונתתה לאלעזר הכהן תרומת ה"', ונאמר "ויתן משה את מכס תרומת ה' לאלעזר הכהן", וגם ניתן לכהן; אבל הנלקח מבני ישראל אינו נקרא תרומה, ואינו ניתן לכהן אלא ללויים. ומטעמים אלו תמה ב"נודע ביהודה" מהדורא תניינא שאלה רא ד"ה ואמנם, על הפירוש המיוחס לרש"י; ובביאור דבריו צידדו ה"נודע ביהודה" וה"שפת אמת" כאן, על פי מה שכתבו התוספות ביומא כד א, גבי תרומת הדשן שנאמר בה "והרים את הדשן", ומסתפקת הגמרא שם, אם לומדים את שיעורה מתרומת מעשר או ממדין, ורש"י פירש גם שם שהנידון הוא להרים את הדשן אחד מחמש מאות; והתוספות כתבו שם: ולי היה נראה יותר למוד אחד מחמשים, כדדרשינן בירושלמי: [עין] בינונית [בתרומה גדולה] אחד מחמשים, דכתיב "אחד אחוז מן החמשים" כל שאתה אוחז ממקום אחר יהא כזה. ב. יש לעיין: הרי כבר נתבאר בברייתא שאין אנו לומדים מבכורים משום שלא נאמר בהם "ממנו תרומה", ואם כן איך נילף ממלחמת מדין! ? ולפירוש התוספות ביומא, יש לומר שהלימוד הוא משום שנאמר שם "אחד אחוז מן החמשים"; [וראה בתוספות שם שהקשו: הרי מסתבר יותר ללמוד תרומת הדשן מתרומת מעשר שהרי שניהם נוהגים לדורות, ולא מתרומת מדין; ותירצו: ולפי מה שפירש דמ"אחד אחוז מן החמשים" גמרינן, ניחא, דמשמע כל שאתה אוחז ממקום אחר יהא כזה; אלא שכאן הרי דוחה הגמרא שאין לומדים מתרומת מדין משום שאינו נוהג לדורות, וצריך עיון] ; וכן יישב ב"נודע ביהודה" יורה דעה מהדורא תניינא סימן רא בסוף התשובה; אך לפירוש רש"י מכתב יד אכתי תיקשי הקושיא.
[13] הרמב"ן בהשגותיו ל"ספר המצוות" בסוף השורש, צידד: ואולי סובר בעל ההלכות [הבה"ג] בפרשת תרומת המכס שהיא פרשה מלמדת לדורות בכל מלחמות הרשות, להקריב מן הבא ביד תרומה לה'; ותמהו על הרמב"ן מסוגייתנו, שתרומת מדין אינה נוהגת לדורות. ויישב ב"נודע ביהודה" [יו"ד מהד"ת סימן רא בסוף הסימן]: הרי ודאי שרק מה שלקחו מאנשי הצבא בזה יש לומר שהוא נוהג לדורות, אבל מה שלקחו מבני ישראל אינו דין לדורות, שאין הם נוטלים לדורות חלק בשלל כלל, ורק אנשי המלחמה בלבד, ראה שם שהוכיח כן; ואם כן הרי ניחא לפי שיטת התוספות - הובא בהערה לעיל - שהלימוד הוא מהחלק שלקחו מבני ישראל שנאמר בו "אחד אחוז מן החמשים", וזה באמת אינו נוהג לדורות.
[14] א. כן פירש רש"י מכתב יד; ובפירוש המיוחס לרש"י פירש: אחד מארבעים ושמונה; והיינו, דשיעור חלה לבעל הבית הוא אחד מעשרים וארבעה, ולנחתום אחד מארבעים ושמונה. וב"נודע ביהודה" [יורה דעה מהדורא תניינא סימן רא ד"ה ומה שתמה], הביא לתמוה: הרי שיעורים אלו הם מדרבנן, ומטעם זה צידד השואל לפרש, דנילף מחלה דסגי בכל שהוא; וראה מה שהאריך בזה ה"נודע ביהודה" שם, אם אכן אין שום שיעור מן התורה. ועל הפירוש המיוחס לרש"י הביא לתמוה: למה נקט את השיעור של נחתום ולא של בעל הבית, וצידד לומר, שהוא משום "דדקדק לאחוז היותר מועט, ותפשת מועט תפשת". ב. הנה בברייתא כבר נתבאר שאין לומדים מבכורים משום שלא נאמר בהם "ממנו תרומה", ואם כן מאי מקשה הגמרא, דנילף מתרומת חלה; וראה בזה ב"נודע ביהודה" בסוף התשובה שם, וראה מה שכתב ב"עולת שלמה".
[15] מלשון הפירוש המיוחס לרש"י בסוגייתנו - בד"ה מדמעת - נראה שדין זה הוא דין תורה; וראה עוד ברש"י בתמורה ד א גבי "ודמעך זו תרומה", דמשמע כן; והתוספות שם הקשו עליו [וראה בהגהות הגר"א שם], וכן כתבו עוד ביבמות עג א ובבבא מציעא נג א שהוא מדרבנן ; אך ראה ב"אור שמח" - מאכלות אסורות טו טז - שכתב לבאר, דהשיעור אחד ממאה הוי מן התורה, ראה שם; על פי "שלמי יוסף".
[16] רש"י מכתב יד הביא כאן את הפסוק [ויקרא ה טז]: "ואת אשר חטא מן הקודש ישלם ו [את] חמישתו יוסף עליו", וזה צריך ביאור, כי פסוק זה נאמר גבי מעילה בהקדש; ובפשוטו, כוונת הגמרא לפסוק "ואיש כי יאכל קודש [תרומה] בשגגה, ויסף חמישיתו עליו", שהוא אמור בזר האוכל תרומה, והגמרא מתפרשת כך: או דילמא "בו" אמר הכתוב גבי זר האוכל תרומה במזיד, ואמר "חמישיתו" גבי זר האוכל תרומה בשוגג.
[17] א. בפשוטו, מיעוט זה אינו אלא על מיתה וחומש, אבל לא על הקרן שהוא משלם בכל תרומה, ואם כן יכולה היתה הגמרא להסתפק בדין זה, כמו שמסתפקת הגמרא לענין דימוע, ראה היטב בהערה הבאה אות א. ב. הנה חלה חייבים עליה מיתה וחומש, כמבואר בחלה א ט, וכן הבכורים כמבואר בבכורים ב א, ומבואר שם ברמב"ם ובר"ש שהוא משום שהחלה נקראת "תרומה", וראה מעילה טו ב; וכן הביא ב"לחם משנה" [סנהדרין יט ב] שהמקור הוא משום שנקראו "תרומה" ; ומכל מקום לענין תרומת לחמי תודה הצרכה הגמרא להיקש לתרומת מעשר, ומצדדת גם למעטה מן הכתובים שלא חייבו אלא בתרומה; [ויש שפירשו את הטעם, משום שתרומה זו אינה כתרומה שהישראל תורם אותה, אלא משולחן גבוה קא זכו, ואין היא דומה לתרומה; והאריכו בזה].
[18] א. בפשוטו הספק השני של הגמרא הוא: אם לתרומת לחמי תודה דין תרומה או לא, והספק הוא לכל עניני תרומה, ונקטה ההגמרא אחד מהם, וכבר תמה בחידושים המיוחסים לגרי"ז למה נקט דוקא נפקא מינה זו; והספק הראשון הוא: אם תמצי לומר שדין תרומה לה, מכל מקום שמא אין חייבים עליהם מיתה וחומש, משום שמיעטה התורה דינים אלו מתרומות אחרות; אלא שהוא דחוק, כי היה לגמרא להסתפק בספק השני קודם הספק הראשון; ואין לומר, דאדרבה פשוט לגמרא שיש בה דין תרומה, אלא שהגמרא מסתפקת ספק מסויים לענין דימוע, שהרי בפירוש המיוחס לרש"י כתב, שהספק גבי דימוע אינו אלא משום דלא מיעטיה קרא. ולשון הרמב"ם [מעשה הקרבנות ט יג] הוא: הלחם המורם מן התודה ספק תרומה הוא, לפיכך אין חייבים עליו מיתה וחומש כתרומה ואינו מדמע כתרומה; ונראה מדבריו ששתי ספיקות הגמרא ספק אחד הם, אם דין תרומה לתרומת לחמי תודה; [ראה בכתבים המיוחסים לגרי"ז]. ב. ב"מקדש דוד" [סימן כט ד"ה עוד איבעי לן] צידד לומר, שתשלומי תרומת לחמי תודה [אם יש בהם] אינם נעשים הקדש כלחמי תודה, כי זאת לא מצאנו בתרומה, ותשלומים אלו נעשים קדושים כשאר תרומה, ויכול לאוכלם חוץ לירושלים; וכן צידד לומר בתשלומי בכורים, ראה שם; וב"אבני נזר" [יורה דעה סימן תלח] נסתפק בזה גבי בכורים, ראה שם מה שצידד להוכיח מתשלומי בכורים במחובר, ומה שהביא שם מסוגיית הגמרא לעיל ע א "לא מצינו תרומה במחובר לקרקע"; ובמכתבים שבסוף ספר חידושי מרן רי"ז הלוי עמוד פ, נקט בפשיטות גבי ביכורים שהם נעשים תרומה ולא ביכורים; [וראה שם שהביא בענין "דבר הראוי להיות קודש", דבזה חלוק חלה ובכורים [ולחמי תודה] מתרומה, שצריך לשלם בדבר הראוי להיות ביכורים או חלה, ראה שם, וראה בזה ב"אבני נזר" שם]. ג. כתב ב"מנחת חינוך" [רפד ח]: לכאורה נראה לי, כיון דרחמנא קריא "תרומה" ואיתקש לתרומת מעשר, נהי דעל התרומה של לחמי תודה לאחר הפרשה אינו חייב מיתה וחומש, דהתורה כתבה מיעוטא בתרומה, מכל מקום אמאי לא יהיה בכלל הלאו [שהוא הלאו של טבל בתרומת תבואה] "ולא יחללו את אשר ירימו, בעתיד להרים הכתוב מדבר", [היינו טבל, כמבואר בסנהדרין פג א; וחיוב מיתה בטבל נלמד "חילול חילול" מתרומה שהיא במיתה, כמבואר שם] - אם כן, אחר זריקת הדם וקודם הפרשת ארבעת חלות, אפשר דאף כהן חייב מיתה מחמת טבל, כי למה לא יהיה בכלל הלאו הזה; ואף אם לאחר הפרשה לא יהיה במיתה, מכל מקום הרי לדעת התוספות ביבמות [פו א], אפילו טבול למעשר עני שאינו חייב כלום, מכל מקום גזירת הכתוב, שכל זמן שלא נתרם חייב מיתה ; אם כן כאן לדברי הכל, כיון דנקרא תרומה, אם כן הוי בכלל "אשר ירימו" בעתידין להרים הכתוב מדבר; אם כן, קודם הפרשת ארבעת החלות, אפשר יהיו חייבים מיתה בידי שמים, בין כהן ובין ישראל; והמגיה שם הביא מה"זרע אברהם" [יז ב] שהעיר, דאף ביכורים נקראו "תרומה", ומכל מקום אינם טובלים; [ומלבד זה יש להעיר, דלכאורה על כל פנים ספק זה תלוי בספק הגמרא אם תרומת לחמי תודה מדמעת, ראה אות א]. וב"שלמי יוסף" סימן קיג הביא מדברי המפרש בנדרים יב ב, שכתב: "מאחר שנתקדשו לחמי תודה בשחיטה, נאסרו לכל העולם ונעשה טבל, עד שהופרשה התרומה לאחר זריקה שהותרה לכהן"; ועוד הביא מדברי הראב"ד בתורת כהנים [פרשת צו פרק יא הלכה ו], שכתב: "כי לחמי תודה נאכלין לבעלים חוץ מן התרומה, ותרומה מתרת השאר לבעלים, כתרומת גורן שהיא מתרת את השיריים". וב"אור שמח" - מאכלות אסורות טו טז, הובא שם - כתב לפרש פירוש חדש בספק הגמרא אם מדמעת או לא, והיינו, דספק הגמרא הוא: אם התרומה טובלת את לחמי התודה, ואם יאכלם בעוד שלא קרא שם על התרומה מי מיחייב מיתה כאוכל טבל; והביא שם דוגמאות שלשון "דימוע" מתיחס לטבל. ד. ב"מקדש דוד" [סימן כט ד"ה ובמנחות] הקשה על ספק הגמרא לענין דימוע: הא מיבמות פא ב נראה, דאף קדשים דינן כתרומה שצריך מאה ואחד לביטול, [ראה שם הוכחתו], ואם כן, אפילו אי תרומת לחמי תודה אינה כשאר תרומה, מכל מקום צריכה מאה ואחד מדין קדשים, ואף שאר לחמי תודה צריכין כן; [וכן הביא להקשות בכתבים המיוחסים להגרי"ז]. מיהו אפשר היה לומר, דמיירי הכא שנתערבה פרוסה מתרומת לחמי תודה בשאר לחמי תודה כשרות, שהביטול הוא רק על התרומה, ולזה איבעי לן אי דינה כתרומה דצריכה מאה ואחד, או לא; אך רש"י ז"ל [בפירוש המיוחס לו] פירש דמיירי שנתערבו תרומת לחמי תודה בחולין; ומטעם זה צידד שם לומר, דבאמת קדשים אינם צריכים מאה ואחד, ראה שם. וב"שלמי יוסף" סימן קיג הביא בשם הגרי"ז לתרץ, דנפקא מינה בספק הגמרא אם תצטרף תרומת לחמי תודה לתרומה למעט משיעור מאה וואחד, כי קדשים אינם מצטרפים עם תרומה. וראה עוד בזה ב"חזון איש" מנחות מב כב.
א דף עז עמוד ב' ת"ר והקריב ממנו מן המחובר וכו' ופירש"י שיהיו כל החלות ביחד בשעת תרומה, וברש"י כת"י פירש שיהיו בכלי אחד ליטול תרומה, ונפק"מ בין הפירושים נראה דלרש"י אין זה הדין מטעם קדושת קדשים, אלא דין בתרומה, ונפק"מ דלא בעינן שיהי' חיבורן ביחד בכלי שרת בשעת ההרמה, אבל לרש"י כת"י בעינן שיהיו מחוברין ביחד בכלי שרת, והיינו שחידוש דין הוא מצד קדושתן, והנה בתוס' כתבו פירוש הקונטרס שיהיו כולן בכלי אחד כשיטול התרומה, וזהו כשיטת רש"י כת"י, והתוס' כתבו דאין צריך אלא מוקף בעלמא כמו ממנו דכתיב בתרומה, והיינו דסברי התוס' שאין דין זה מצד הקדושה, אלא מצד התרומה, ולכן כמו דבעינן מוקף בתרומת מעשר, כן בעינן מוקף בתרומת לחמי תודה, ומה שהקשו מהא דהקומץ רבה דמשמע דבעינן בכלי שרת יעוי"ש, תמוה טובא דשאני התם דבעינן קמיצה בכלי שרת ופשיטא דלא מהני בשני כלים, משא"כ תרומת לחמי תודה דלא בעי כלי שרת מטעם הקדושה דכבר קדושין הם בשחיטת הזבח, ומצאתי בר"ש פר"ג דמע"ש משנה י"ב שנחית לזה יעוי"ש.
ב ונראה להוכיח דע"כ דין תרומה הוא ולא דין קדשים, והוא מהא דמצינו דיכול להפריש בלישה, והנה אז עדיין אין בהחלות קדושה קודם אפייתן בתנור, וקודם שחיטת הזבח, וע"כ ההרמה הוא רק מתורת תרומה, וכמו שפירשנו לעיל הסוגיא, ואם אמרינן דבעינן מחובר בתורת קדשים, א"כ חסר שם מן המחובר, וע"כ דכל עיקר האי דינא הוא רק מתורת תרומה, ולא בעינן אלא מוקף לחודיא, איברא דהתוס' כתבו לעיל דהקדושה נגמרת אח"כ אבל לא כתבו התוס' דבעינן מחובר בעת חלות הקדושה, והיינו דהתוס' לשיטתם דלא בעינן אלא מוקף בעלמא, וסגי המוקף שבשעת הרמה, ובעיקר דברי התוספות כתבנו לעיל להקשות, אבל על כל פנים מוכח דרק תורת תרומה איכא בזה, ודין תרומה זו כדין תרומת מעשר דבעי מוקף מטעם דכתיב ממנו.
ג ובזה יש ליישב הא דהשמיט הרמב"ם האי דינא דבעינן מחובר בשעת הרמה, והיינו דסבר דאין זה אלא מצד תרומה, וממילא מובן שדינו כדין תרומת מעשר, וכיון שכתב הרמב"ם שדינו בעשרה ממילא דינו דהרמה תהי' במוקף, והא דנקט התנא האי דינא שיטול מן המחובר, נראה דמפרש הרמב"ם דהתנא ע"כ סבר דדין זה הוא מצד הקדושה, ולזה בעינן קרא מיותר ללמדנו דבעינן הרמה בקדושה ובכלי שרת גם כן, וע"כ דלא סבר האי תנא דיכול להרים התרומה בלישה, והוא דסבר האי תנא דהרמה צריכה להיות בקדושתה, אבל הרמב"ם ע"כ לא סבר להאי דרשא מטעמים השנים, א) משום דסבר להלכה דיכול להרים תרומת לחמי תודה בלישה כמו שכתבנו לעיל, ב) משום דאם נתפוס דרשא זו דבעינן הרמה בקדושה ובכלי שרת, א"כ תקשה היאך יליף התנא גז"ש דממנו ממנו ללמדנו דתרומת לחמי תודה אחד מעשרה, והא בעינן שתהי' הגז"ש מופנה, ולכהפ"ח מופנה מצד אחד בעינן שזהו שיטת רבנן כמבואר בנדה כ"ג יעוי"ש, וע"כ שזהו שיטת הרמב"ם, וע"כ האי תנא סבר דלא בעינן גז"ש מופנות, ודריש גז"ש אף אם היא אינה מופנה, ודריש ג"כ דהאי ממנו בא להורות דבעינן מחובר מצד ההקדש, ובעינן בכ"ש גם כן, אבל הרמב"ם לשיטתו שפיר לא הביא האי דינא שלא יטול מן המחובר, וכמו"ש.
ד ונילף מתרומות חלה, ופירש"י דהוי אחד ממ"ח, ורש"י כת"י פירש אחד מכ"ד, ולא פליגי אלא אחד ממ"ח הוא שיעור הנחתום, ואחד מכ"ד הוא שיעור הבעה"ב, ותמוה טובא הלא אין שיעור לחלה מן התורה, ודינה כתרומה, כמבואר בספרי, וכן פסק הרמב"ם בפר"ה דבכורים, ובשו"ע ה' חלה, ותמהו בזה גם המפרשים.
ה ונראה דכמו דבתרומה יש שתי מצות תיקון הכרי שהוא במשהו, ומצות נתינה שיש לה שיעור, הנה כמו כן בחלה, דמצד תיקון העיסה סגי במשהו כמו בתרומה, אבל מצד קיום מצות נתינה שתהא נקראת חלה בקיום הנתינה לכהן יש לה שיעור מן התורה כפי ששיערו חכמים, וכמו שכתב הרמב"ן בשם הר"ת בחידושיו לשבת ט"ו, שמאי אומר מקב לחלה, שכתב שמעתי בשם הר"ת דכיון דכתיב בחלה תרימו תרומה פירש ותינתן לכהן וקיי"ל שיעור אוכלין בכביצה, פחות מכן אינה חלה, ולא מקיימא בי' מצות נתינה ושמאי אזיל בתר דעתו של בעה"ב שהוא מפריש אחד מכ"ד, נמצא שהוא מפריש מקב כביצה, והלל אזיל בתר דעתו של נחתום שהוא מפריש אחד ממ"ח, נמצא מפריש מקביים חלה של כביצה יעוי"ש, נמצא דלענין נתינה לכהן יש שיעור מן התורה, ומסוגיא זו ראי' לשיטתם ופריך שפיר ונילף מחלה, וכמו שנתבאר.
א בעי רבא תרומת לחמי תודה חייבין עליה מיתה וחומש וכו' ולא איפשטא, ומזה יש לתמוה להרמב"ם דפסק לקולא, אעפ"י שספד"א הוא, עוד תמהני טובא ממה שפסק הרמב"ם בפר"ח מבכורים ה"ט גר שנתגייר והיתה לו עיסה וכו' ואם ספק חייבת בחלה לפי שהוא עון מיתה, והוא דין המשנה בפר"ג דחלה, הרי מבואר דבספק מיתה פסק הרמב"ם להחמיר, וא"כ הכא ג"כ הוי ספק מיתה, ומדוע פסק להקל, ודוחק לחלק בין הספיקות דהתם הוי ספיקא דמעשה, והכא הוי ספד"ד, דמ"ש.
ב ונראה דלענין חיוב מיתה וחומש יש תנאי התשלומין דהיינו חיוב דמים, ולכאורה הא אין דמים לתרומת לחמי תודה, אמנם אפשר לומר לפי מה שפליגי תנאי ואמוראי בפסחים ל"ב בתשלומי תרומה לפי מדה משלם או לפי דמים, ורבא ע"כ סבר דלפי מדה משלם, וא"כ לא בעינן שיווי הדמים, ושפיר ישנו להתשלומין בתרומת לחמי תודה כבכל הקדשים, דהאוכל קדשים ישנו בתשלומין ועיין בתוספתא דשקלים פר"ג אות י' א"ר יוסי וכו', ואין זה דמיון להא דספק חלה דמחויב בספק מטעם דהתם שייך תשלומין של דמים, והכא ליתא ע"כ בתשלומין.
ג אבל אין זה מספיק דהלא אף אם אמרינן דאינו בר תשלומין, מ"מ אם אמרינן דיש חיוב מיתה וחומש, הרי הוא עומד בחיוב, ואינו בקיום והרי הוא בלא כפרה על אותו עון, ומצינו בזה לענין חיוב כפרה לענין כופר, בגיטין מ"ג בשור שהמית לחצי עבד וחצי ב"ח דמבואר שם דכיון דאין לו יורשין למי ישלם אמר רבא שם ראוי ליטול ואין לו, וכן פסק הרמב"ם בפרי"א מנזיקי ממון ה"ב שכתב ראוי ליתן ואין מי יקחנו, וע"כ הביאור בזה דנשאר מחוסר כפרה, ולא שייך שם לומר דספק כפרה לחומרא כמו"ש הרמב"ם בשור של שני שותפין דצריך לשלם לכל אחד כופר שלם מטעם דספק כפרה לחומרא כמו"ש הה"מ שם, וע"כ דשאני הכא כיון דאין כאן מי שיטול כיון דהיורשים אינם יורשיו, והכי נמי ע"כ סברת רבא בבעי' זו דאף אם אמרינן דיש חיוב מיתה וחומש, אמנם אם אין כאן דמים לשלם ממילא יהיה מחויב כפרה, וישאר בלא כפרה, וא"כ תקשה מדוע פסק הכא רבינו להקל, ומשמע מדבריו דאפילו חיוב אין כאן כמבואר.
ד ונראה דסבר הרמב"ם דספק מיתה ביד"ש דינו כספק מיתה ביד"א, וכמו שאמרה תורה בספק מיתה ביד"א דספק נפשות להקל, וע"כ דשם הדין דיצא לגמרי מחיוב, והיינו אפילו מספק חיוב, וההורגו חייב מיתה בודאי, כן גם בספק מיתה ביד"ש הדין דמספיקא פטור הוא לגמרי, ויצא גם מספק חיוב של ספק, והרי הוא בר פטור לגמרי, ובזה מיושב הא דהקשה מרן דלא הי' לרבינו לכתוב פטורין ממיתה דהא מיתה ביד"ש הוא וקמי' שמיא גליא, ומי פשטא בעי' יעוי"ש, ונראה דסבר הרמב"ם דחידוש דין הוא, בספק חיוב מיתה, דמיתה ביד"ש דינו כמיתה ביד"א, ובי"ד של מעלה מחויב לפסוק כמו שהדין מיתה ביד"א, וכיון שלענין מיתה ביד"א הוי בספק בר פטור גם מעצם הדין, הנה כמו כן הדין כלפי שמיא ונקרא בר פטור כלפי שמיא ג"כ, ולפי מה שפירשנו לעיל אתי שפיר דלא שייך הכא הספק כלפי שמיא לחודיא דהלא איכא נפק"מ ג"כ לדידן לענין חיוב תשלומין וחומש, ולדידן נקרא בר פטור לענין תשלומין, ממילא לא נקרא ג"כ בר מיתה בידי שמים כדין ספק מחויב מיתה דהוי בר פטור, ואין זה דמיון להא דספק כופר שכתבנו לעיל, דשאני התם דכיון דיכול לתקן בתשלומין, א"כ לא נקרא זה ספק מיתה, משא"כ בנידון דידן דלא אפשר בתשלומין, א"כ הרי"ז ספק מיתה לחודיא, וספק מיתה יצא בכלל חיוב לגמרי, ונקרא בר פטור, ונראה דכן הדבר בעלמא בכל הספיקי מיתות הן בדי"א והן בדי"ש, באופן שליתא לתקנה ע"י תשלומין, והכא ליתא לתשלומין מטעם דלפי דמים משלם, ואין כאן דמים כדלעיל, דנפקע ממנו החיוב לגמרי, ולא הוי עליו תורת ספק מיתה כלל, וזה משמיענו הרמב"ם, ונכון הוא בס"ד.
ה ובעיקר בעי' דרבא אם חייבים מיתה וחומש בתרומות לחמי תודה, יש להעיר מדוע לא פשיט הסוגיא ממשנה ערוכה מעילה ט"ו דחשיב שם צירוף תרומות ולא חשיב תרומת לחמי תודה, ולכאורה אפשר לומר דלא חשיב שם רק באופן שיצוייר התשלומין דבשוגג בפירות מתוקנים ונעשים תרומה ע"י הפרשה, משא"כ תרומת לחמי תודה שאינם בתשלומין להיות נעשים תרומת לחמי תודה, דע"כ לא אפשר להיות לחמי תודה ע"י התשלומין שמחויב לשלם עבור הלחמי תודה שאכל מפני שאין לחם תודה רק במחויב תודה, ולא במחויב תשלומין עבור הלחם שאכל.
ו אמנם יש להעיר דאפשר דיתכפר גם בתשלומין של פירות מתוקנים הנעשים תרומה אעפ"י שלא נעשה תרומת לחמי תודה, והיינו דאם אמרינן דלחם תודה איקרי תרומה להכי סגי באופן שהתשלומין נעשים תרומה מפירות מתוקנים כתשלומי תרומה דעלמא, וראיה לזה מהא דחזינן דגם באוכל ביכורים בשוגג ישנו בתשלומין פירות מתוקנים וע"כ דלא נעשה התשלומין ביכורים, והיינו דע"כ אין זה ביכורים ואפי' אם אמרינן דתורת תוספת ביכורים עליהם, מ"מ הא אין חיוב חומש בתוספת ביכורים כמבואר במשנה פר"א דביכורים מ"ח באחריות ביכורים שגם כן תורת תוספת ביכורים עליהם כמבואר בירושלמי, ומ"מ אין בזה חיוב חומש, וכן מבואר בפרי"ג מ"י דאיתא שם תוספת ביכורים וכו' ולא חשיב חומש, וא"כ אין התשלומין כתשלומי תרומה דעלמא, ומכל זה חזינן דחשיב שם התנא ביכורים, ואם כן תקשה מדוע לא חשיב שם תרומת לחמי תודה.
ז ונראה לומר דכוונת המשנה שם במעילה לחשוב כל מיני התרומות אשר יצטרפו כולם לכשיעור, היינו אופני התרומות אשר יצוייר אצלם עניני תרומה פחות מכשיעור מדאורייתא גם מראשית התקדשם, דהיינו דכל התרומות דחשיב התנא אין להם שיעור בהפרשתם, ויתקדשו גם בפחות מכשיעור, וגם תרומת מעשר שהוא אחד מעשרה, מ"מ יצוייר שבא בהפרשה פחות מכשיעור היינו פחות מכזית באופן שגם בפחות מכזית ישנו לשיעור אחד מעשרה וכל אלו בצירופם יצטרפו לשיעור כזית, משא"כ בתרומת לחמי תודה אשר לא יצוייר פחות מכשיעור בראשונה בראשית הקדושה, דהרי ע"כ חלה שלימה היא באה, ואפילו למ"ד לעיל ע"ו דיכול לעשות הרבה חלות, אמנם עכ"פ אינו יכול לעשות בפחות מכזית, וא"כ תמיד בא הפחות מכשיעור, משיעור שלם, וא"כ אינו בדמיון להתרומות דחשיב שם התנא, וא"כ לא תקשה לרבא מדוע לא פשיט מהמשנה דמעילה, מטעם דאפשר לומר דהתנא לא חשיב אלא אופני התרומות כאלה אשר גם בראשיתם יצוייר שהמה בני פחות מכשיעור, כן נראה לבאר בזה.
ח והנה לפי מה שכתבנו לעיל בביאור דברי הרמב"ם דפסק בזה לקולא, משום דתליא בזה דפליגי תנאי בתשלומי תרומה אם לפי מדה או לפי דמים משלם, ורבא ע"כ סבר דלפי מדה משלם, בזה יש ליישב ג"כ הא דלא פשיט רבא האי דינא מהמשנה דמעילה, והיינו משום דכיון דפליגי תנאי ג"כ אם לפי מדה משלם או לפי דמים, והיינו ר"ע וריוב"נ, כמבואר בפסחים ל"ב שם וא"כ מפרש רבא דהמשנה דמעילה הוא אליבא דר"ע דסבר לפי דמים משלם, וזה ליתא בתרומות לחמי תודה, ורבא סבר לפי מדה משלם, ומטעם זה אתי שפיר דפסק הרמב"ם לקולא, והיינו דהרמב"ם סבר דלפי דמים משלם וכמו שביארנו שיטתו בספרנו דברי סופרים סי' א', ושפיר פסק לקולא הכא משום דאין כאן שילום דמים.
ט שם, מדמעת או אינה מדמעת, ופירש"י לענין ביטול שיהא צריך להעלותה באחד ומאה, ולא איפשטא, וקשה טובא מהתוספתא תרומות פר"ח דתניא שם וכן פרוסה של לחה"פ וכו' וכן בחלות התודה יעוי"ש, הרי מבואר להדיא דלחמי תודה בעינן מאה לבטל, ועיין בספר אור שמח ה' מאכ"א פרי"ד הט"ז שהעיר בזה בצריך עיון, וביותר תקשה על הרמב"ם דפסק בפר"ט ממעה"ק הי"ג להקל, ומשמע מדבריו דלא בעינן מאה לבטל, וע"כ משום דאין דין לחמי תודה כתרומה, וזה היפך דברי התוספתא.
י והנה לולא דמסתפינא אמינא דבעי' דרבא לא לענין ביטול מיירי, דזה פשיטא דבעי ביטול במאה, דלא גרע קדושת לחמי תודה מקדושת תרומה, וכיון שכן הדין בתרומה ובשר קדשים, הנה כן הדין גם בלחמי תודה, אלא עיקר בעי' דרבא אם הדימוע דין תרומה עליו, ונפק"מ לענין חלה, שדימוע דאורייתא, דהיינו באופן שאין שיעור ביטול דליבטל מן התורה, כגון אם אין רובא לבטל, או באופן שיש טעם שהוא כעיקר דאז בתרומה הדימוע שלו פוטר מן חלה, וזהו מפני שתרומה פטור מן החלה, ועל זה בעי רבא אם הדימוע הזה תורת תרומה עליו להיות פטור מן החלה, או דלמא שאין תורת תרומה על זה להיות פוטר מן החלה, ובעי' זו לא איפשטא, וכמובן יש לנו למיזל לחומרא, לומר דאין עליו תורת דימוע, ולענין חלה חייבת בחלה כשנתערב לחם תודה בעודה עיסה עם עוד עיסה מן החולין, ואפילו בנו"ט של הלחם תודה חייב בחלה, ובזה אתי שפיר הא דפסק הרמב"ם שאינה מדמעת, ולכאורה תמוה מדוע פשיט לקולא, וכאשר תמה מרן כמבואר שם, אבל לפי מה שכתבנו אתי שפיר, דהרמב"ם שפסק אינה מדמעת היינו שאין על הדימוע תורת תרומה, וזהו שמדייק בתרומה, לומר שאין על זה תורת תרומה, ואינו פוטר מן החלה והוי לחומרא, וכמו שנתבאר.
יא איתא בירושלמי פר"ז דדמאי ה"ג פשיטא הדא מלתא נשרפו הפירות התרומה בטיבולה, נשרפה התרומה לכשיאכלו הפירות קדשה תרומה למפרע, והובא דברי הירושלמי בביאורי הגר"א שנות אליהו פר"ד דתרומות ה"ב וז"ל פירש שלא קדשה המעשר עד שיאכלו הפירות ואז קדשו המעשר למפרע יעוי"ש, מבואר להדיא דקדושת התרומה אינה נגמרת רק בתנאי שיאכלו הבעלים הפירות, ואח"כ נעשה הקדושה בלמפרע, ומזה שתים שמענו, א) דקדושת תרומה תלוי בקיום הפירות המתוקנים עד ראשית אכילת הבעלים, ב) שלאחר חלות הקדושה שוב לא פקעה, וממילא לא יצוייר שתיהדר לטבלה, (ולפי"ז ת"כ הא דתנן במשנה טבו"י פר"ד נשבר הלגין החביות בטבלה, היינו כמו שפירש הרב ברטנורא שנשבר מבעו"י טרם חלות התרומה, דאם אחר כך היינו אחרי החלות שוב לא נפקעת הקדושה, ויצאת מידי טבל, והרמב"ם בפר"ח מטו"א הביא להאי דינא, ולפלא שלא ציין מרן הכס"מ מקור הדין למשנה זו) ולא כתב דהאי דינא דנשבר הלגין מיירי מבעו"י טרם שנתקדש בקדושת תרומה, ע"כ התנאי דמשתחשך שכתב הרמב"ם ברישא בנשבר החבית ע"כ כוונתו גם על הא דנשבר הלגין, וכן בפיה"מ מדייק וכתב וכן נשבר הלגין קודם הערב שמש יעוי"ש), ולפי"ז יש לעיין מדוע לא הסתפק רבא בדין תרומת לחמי תודה אם דינה כתרומה גם לענין זה, דהיינו אם נאבדה התרומה, והוא דין הירושלמי, והנה כמו כן יש להבין מדוע השמיט הרמב"ם האי דינא דהירושלמי דקדושת תרומה תלוי בקיום הפירות המתוקנים.
יב ונראה להוכיח דע"כ האי דינא דהירושלמי נדחה מכח הא דאיתא בתוספתא פר"ב דתרומות כיוצא בו וכו' לכשיגיע לעיר וכו' נגנבו או שאבדו עד שלא הגיע לעיר כלכלה בטבלה משהגיע לעיר דבריו קיימין יעוי"ש, הרי מבואר דאף בשבא לעיר ומצא שהפירות נגנבו או נאבדו, ומכל זה התרומה בקדושתה, הרי חזינן דלא תלוי קדושת התרומה בתנאי דקיום הפירות המתוקנין, וממילא אין מקום להסתפק בדין אם נאבדה התרומה, והנה ע"כ הכריע רבא לדינא כהתוספתא, ומטעם זה אתי שפיר הא דהשמיט הרמב"ם להאי דינא דהירושלמי מטעם דע"כ רבא הכריע בזה כהתוספתא, ודינא דהתוספתא מבואר ברמב"ם פר"ה דתרומות הכ"ו לפי מה שמפרש דין המשנה דהמניח פירות להיות מפריש וכו' דעיקר החשש שמא לא הפריש אלא אחר שאבדו, אבל אם היתה ההפרשה בשעה שהי' קיימין שוב אין לחוש לנאבד, וזהו כדין התוספתא, ושיטת רבא בסוגיא דהכא, וכמו שנתבאר.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0