דף עג - א
תלמוד לומר: "וכל מנחה אשר תאפה בתנור וכל נעשה במרחשת ועל מחבת לכהן המקריב אותה לו תהיה. וכל מנחה בלולה בשמן וחריבה, לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו", ומשמע: כולם יאכלו ממנה, ולא יחלקו מנחות כנגד זבחים.
יכול לא יחלקו מנחות כנגד זבחים [בהמות הנזבחות בסכין], [1] משום שלא קמו תחתיהן בדלות [אין מנחה עומדת במקום הזבח כשהמביא הוא דל], שהרי הדל מביא קרבן מן העוף תחת הזבח, ובדלי דלות מביא מנחה תחת חטאת העוף, [2] אבל יחלקו הכהנים מנחות כנגד עופות, שהרי קמו תחתיהן בדלי דלות?
לפיכך תלמוד לומר: "וכל נעשה במרחשת... לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו", ולא הוצרכה התורה לפרט את מנחת המרחשת, ודי לו שהיה אומר "וכל מנחה לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו", ומקרא מיותר הוא, לרבות שלא יחלקו מנחות כנגד עופות.
יכול לא יחלקו מנחות כנגד עופות, ואף שקמים הם תחתיהם בדלי דלות, ומשום שהללו מיני דמים, והללו מיני קמחים. אבל יחלקו עופות כנגד זבחים הקמים תחתיהם בדלות, שהללו והללו מיני דמים -
לפיכך תלמוד לומר: "ועל מחבת... לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו", ואף זה מקרא מיותר הוא, ואם אינו ענין למנחות כנגד זבחים [3] לפי שאינן מינן, שאלו מיני דמים ואלו מיני קמחים, תנהו ענין לזבחים ועופות.
יכול לא יחלקו עופות כנגד זבחים, משום שהללו - מליקת העופות - עשייתן ביד [בצפורן], והללו - שחיטת הזבחים - עשייתן בכלי [בסכין] ; אבל יחלקו מנחות כנגד מנחות, שאלו ואלו עשייתן ביד [קמיצת המנחות נעשית באצבעות היד] -
לפיכך תלמוד לומר: "וכל מנחה בלולה בשמן, לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו", והזכרת "בלולה בשמן" מקרא מיותר הוא, ללמד שלא יחלקו מנחות כנגד מנחות.
יכול לא יחלקו מנחת מחבת כנגד מנחת מרחשת, ומנחת מרחשת כנגד מנחת מחבת, משום שזו - המנחה הנעשית במחבת, שהיא רחבה - מעשיה קשין; וזו - מנחת המרחשת - מעשיה רכין [המנחה הנעשית במרחשת שהוא כלי עמוק, רכה היא], אבל יחלקו מנחת מחבת שהביא ראובן כנגד מנחת מחבת שהביא שמעון, ומנחת מרחשת כנגד מנחת מרחשת, שהרי זו וזו מעשיה קשין, או זו וזו מעשיה רכין -
לפיכך תלמוד לומר: "וחרבה לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו", "וחרבה" קרא יתירא הוא, ללמד שלא יחלקו מנחה כנגד מנחה ואפילו מאותו המין; והוא הדין שכל קרבן חולקים אותו הכהנים, ואין חולקים קרבן כנגד חבירו ואפילו אם זה וזה חטאת או שלמים.
יכול לא יחלקו קרבן כנגד חבירו בקדשי קדשים כמנחה, אבל יחלקו קרבן כנגד חבירו בקדשים קלים. [4]
לפיכך תלמוד לומר: "וכל מנחה בלולה בשמן וחריבה לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו... ואם על תודה" שהיא קדשים קלים, ובאה הסמיכות [5] ללמד:
כשם שאין חולקין קרבן כנגד חבירו במנחה שהיא קדשי הקדשים, כך אין חולקין קרבן כנגד חבירו בתודה שהיא קדשים קלים. [6]
ולכך נאמר: "איש כאחיו": כדי ללמד:
איש כהן חולק בקרבנות, ואפילו כהן בעל מום שאינו ראוי לעבודה - [7]
ואין הקטן שאינו איש חולק בקרבנות, [8] ואפילו אם הוא תם.
הרי שכל הפסוק נדרש לענין אחר, ואם כן מנין שמנחת העומר ומנחת קנאות שיירייהם נאכלים לכהנים!?
ומשנינן: ההוא - דילפינן בברייתא לדין חלוקה [9] מפסוק זה - מיתורא ד"כל" נפקא, שהרי היה יכול לומר "מנחה בלולה בשמן וחריבה"; ואילו חזקיה למד מעיקר הפסוק למנחת העומר וקנאות ששייריהם נאכלים לכהנים.
ומקשינן עלה: והא אפיקתיה ל"כל" [והרי "כל" נצרך ללמד] לכדרבי יוסי ברבי יהודה לעיל סג ב, שאין מנחת מאפה תנור אלא כולה חלות או כולה רקיקין!? [10] אלא, [11] ההוא דילפינן בברייתא לענין חלוקה מ"וכל" [מיתור הוי"ו], ו"כל" עצמו לכדרבי יוסי ברבי יהודה.
רבינא נחלק על חזקיה במקור דין שיירי מנחת עומר ומנחת קנאות שהן לכהנים, ואמר:
אתיא שיירי מנחות אלו מדתני לוי [מברייתא ששנה לוי] ; דתני לוי:
כתיב בפרשת מתנות כהונה [במדבר יח ט]: "זה יהיה לך מקדש הקדשים מן האש, כל קרבנם לכל מנחתם ולכל חטאתם ולכל אשמם אשר ישיבו לי, קדש קדשים לך הוא ולבניך"; ומפרשת הברייתא:
"כל" קרבנם לרבות לוג שמן של מצורע שנטהר, שמאותו לוג יוצק הכהן אל כפו, ומזה לפני ה' ונותן על המצורע, ושאר הלוג נאכל לכהנים -
ולכך הצרך הכתוב לרבות לוג שמן של מצורע, כי סלקא דעתך אמינא: לא יהיו שייריו נאכלים לכהנים, כי "מן האש" כתב רחמנא ומשמע הנותר מן האש, ואילו לוג שמן של מצורע לא נותר מן האש שאין עולה ממנו כלום לאישים אלא נותנים ממנו על המצורע - [12]
קא משמע לן "כל" לרבות לוג שמן של מצורע.
"לכל" מנחתם, לרבות מנחת העומר ומנחת קנאות ששייריהם נאכלים לכהנים -
ולכך הצרך הכתוב לרבותם, [13] כי סלקא דעתך אמינא: "ואכלו אותם אשר כופר בהם" אמר רחמנא [שמות כט לג] גבי אכילת כהנים, והיינו: כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים - [14]
ואילו האי - מנחת העומר להתיר חדש לישראל קא אתיא, ואידך - מנחת קנאות - נמי לברר עוונה של האשה קא אתיא, וסבור הייתי לומר, שלא ייאכלו השיירים לכהנים, ומשום שאין אני קורא בהם "ואכלו אותם אשר כופר בהם".
קא משמע לן. [15]
"לכל" חטאתם, לרבות חטאת העוף שהיא נאכלת לכהנים; ולכך הצרך הכתוב לרבות חטאת העוף, משום דסלקא דעתך אמינא: חטאת העוף נבילה היא, שהרי לא נשחטה אלא נמלקה בצפורן, ותהיה אסורה האכילה לכהנים -
קא משמע לן "לכל" אשמם, לרבות אשם נזיר טמא [16] ואשם מצורע שנטהר, שהם נאכלים לכהנים.
ומקשינן: וכי הצרך הכתוב לרבות אשם מצורע שיהיה לכהן, והרי אשם מצורע בהדיא כתיב ביה [ויקרא יד]: "ולקח הכהן את הכבש האחד והקריב אותו לאשם. ושחט את הכבש במקום אשר ישחט את החטאת ואת העולה [על ירך המזבח בצפון] כי כחטאת האשם הוא לכהן קדש קדשים הוא"; הרי שהוא "לכהן"!? [17]
אלא כך תאמר: לרבות אשם נזיר טמא שייאכל לכהנים כאשם מצורע; והצרך הכתוב לרבותו, כי:
סלקא דעתך אמינא: אשם נזיר טמא להכשיר את הנזיר קא אתי [להכשירו שיחול עליו נזירות טהרה], [18] ולא לכפר הוא בא, ולא קרינן ביה "ואכלו אותם אשר כופר בהם" -
קא משמע לן.
"אשר ישיבו" זה גזל הגר שמת ואין לו יורשים [כי גר שנתגייר כקטן שנולד דמי], וכשמשיב הגזלן את הגזל לכהנים הוא נותנו.
"לך הוא ולבניך", ללמד: שלך הוא - גזל הגר - ולבניך שיהו כנכסים של חולין שאין בו שום קדושה דממון בעלים הוא, ואפילו לקדש בו את האשה. [19]
הערות
[1] על פי רש"י בקדושין נג א.
[2] כפי שהובא במשנה בענין "מנחת חוטא".
[3] נתבאר על פי רש"י בקדושין נג א; והוא הדין שהיה יכול לומר "ואם אינו ענין למנחות כנגד עופות".
[4] בשפת אמת דן בעיקר הדין המבואר בברייתא כאן, וכתב: מסופק אני אם הפירוש הוא, שאפילו אם שניהם מתרצין בכך אינם יכולים לחלוק; דקשה על זה הלא במתנה ודאי יכול אחד ליתן חלקו לחבירו ונהי דלית ביה קנין לקדש את האשה, מאי נפקא מינה בזה, הרי גם בחלקו אינו יכול לקדש רק לאוכלו, וכמו כן יכול להאכיל לחבירו, אם כן כשחולק עמו מנחה כנגד זבח ליהוי כנותן זה מנחתו במתנה לחבירו, וחבירו נותן לו במתנה זבחו, ודוחק לומר דגזירת הכתוב היא לאסור כי האי גוונא. ולכן כתב לפרש, שעיקר הלימוד הוא, שאין אחד יכול לכוף את חבירו לחלק מנחה כנגד זבח, כי לולי הפסוק הוה אמינא שיכול אחד לכוף את חבירו על זה, כמו שכופין על מדת סדום, כיון שאין בחלק משהו של המנחה כדי אכילה, ושותפין כי האי גוונא יכול אחד לכוף לחבירו בדינא ד"גוד או אגוד" כיון שאין בו כדי חלוקה, קא משמע לן קרא שהלכה כך הוא, שיחלקו בכל מנחה בפני עצמו:. וזהו שכתב רש"י [ראה פירוש המיוחס לרש"י ד"ה כנגד זבחים] "שלא יאמר הכהן לחבירו טול אתה זבחים ואני מנחות", פירוש, כשהשני מעכב; אבל אם כל בית האב מרוצין לחלוק מנחה כנגד מנחה או זבח, אפשר דרשאין, וצריך עיון בזה לדינא ; וראה מה שהעיר בזה חתנו בהגה"ה שם. ורש"י קדושין נג א פירש מה שאמרו "יכול לא יחלקו בקדשי קדשים אבל יחלקו בקדשים קלים": יכול לא יחלקו קרבן כנגד חבירו בקדשי קדשים כמו מנחה, אבל יחלקו קרבן כנגד חבירו בקדשים קלים, דאית להו זכייה בגווייהו ויכול למכור חלקר בקרבן זה בשביל זה; הרי מבואר שהנידון הוא על הסכמה ולא על כפייה. ב"חזון איש" [אבן העזר סימן קמח בחידושיו לקדושין שם], הקשה: יש לעיין, הא לכולי עלמא יש דין חלוקה בקרבנות, לענין שכל אחד זוכה חלקו למצות אכילה, ואם כן, מנא לן דלא מצי לזבוני חלקו, דלמא ברייתא הכי קאמר "יכול לא יחלקו מנחות כנגד זבחים", היינו באחד אומר שנחלוק במנחה לחוד ובזבחים לחוד, ואחד אומר נחלוק מנחות כנגד זבחים, הדין עם האומר לחלוק כל קרבן בפני עצמו [והיינו: שמא נאמר כהבנת ה"שפת אמת" שאין כאן אלא דין שאינו יכול לכפות]! ? וכתב לתרץ שזה פשיטא, שאין זה חלוקה שוה במה שיתנו קרבן כנגד קרבן; אלא על כרחך מדעת כולם איירי, ואפילו הכי אין זה חלוקה, ולא זכה כל אחד חלקו; ורשאי זה שאכל את המנחה, לתבוע חלקו בזבח, שלא הפסיד חלקו בזבח, שאין יכול להקנות חלקו לאחרים, ואם איתא דיכול למכרו בכסף, כל שכן שיכול למכור מנחות כנגד זבחים. והקשה: אם אין לו רק זכות המצוה, למה לי קרא שאין חולקין זבח כנגד מנחה, כיון שאין כופין זה לזה לחלוק זבח כנגד מנחה, כי רצו נמי לא הוי חלוקה, דלאו דיליה הוא להקנות! ? ותירץ: הוה אמינא: כי רצו הוי עיקר חלוקה כך, וכל אחד זוכה חלקו למצות אכילה; וראה עוד בשיעורי רבי שמואל לקדושין מה שהביא מדברי תוספות הרא"ש שם, ומה שהעיר הוא בזה, וראה עוד ב"אילת השחר" לקידושין שם ; וראה עוד ב"קרן אורה" בסוגיין; וראה עוד ב"חזון איש" בבא קמא סימן כ סקכ"א.
[5] כן פירש רש"י מכתב יד כאן; ובתוספות הקשו על זה, כי ברייתא זו רבי יהודה היא כמבואר בקדושין נג א, ורבי יהודה אינו דורש סמוכין; וציינו לדבריהם בקדושין נג א שפירשו באופן אחר ראה שם; וראה גם בפירוש המיוחס לרש"י כאן.
[6] ראה ב"קרן אורה" שהאריך בענין חלוקת הבעלים בקדשים קלים קרבן כנגד קרבן.
[7] כתב רש"י בקדושין נג א: אפילו בעל מום: שאף הם היו מתליעים בעצים ומפשיטים ומנתחים ושוחטים; ומבואר, שאף בעלי מומים זוכים משום שהם עושים איזה עבודה בקדשים, וחידוש הוא.
[8] אבל אוכל בחלק אביו; פירוש המיוחס לרש"י.
[9] נתבאר על פי הפירוש המיוחס לרש"י ורבינו גרשום.
[10] תמהו התוספות: והרי סוגייתנו היא לדעת רבי שמעון, והוא הרי חולק על רבי יוסי ברבי יהודה, ואם כן הרי לשיטת רבי שמעון עצמו ניחא! ? וראה מה שיישבו.
[11] ראה ב"קרן אורה" מה שכתב על לשון "אלא".
[12] א. כתב רש"י בזבחים מד ב: לרבות לוג שמן, שאף הוא נאכל שהרי קרוי קרבן דכתיב "והקריב אותו לאשם ואת לוג השמן", אלמא הוא נמי בכלל "והקריב"; סלקא דעתך: כלומר, האי דאיצטריך "כל" לרבויי, ולא נפקא ליה מ "קרבנו". ב. [לכאורה יכולה היתה הגמרא לומר גם, שהצרך הכתוב לומר שהוא של מצורע, משום ש"ואכלו אותם אשר כופר בהם" אמר רחמנא, וכעין המבואר בהמשך בענין שיירי מנחת העומר ומנחת קנאות שאינם באים לכפר]. ג. בחידושי רבי ארי' לייב [מאלין] חלק ב סימן מג, עמד על דברי הרמב"ם בפרק ד ממחוסרי כפרה, שכתב שם שהלוג נאכל לזכרי כהונה בעזרה כשאר קדשי קדשים שהרי הוקש לאשם; ולמה לו להרמב"ם להביא מהיקש אחר שמפורש בברייתא ממקרא מפורש ד"כל קרבנם" שהלוג נאכל לכהנים כשאר קדשי קדשים; וראה שם שביאר, דשיירי לוג שמן של מצורע נאכלים לכהנים לא רק מחמת שהוא מותר של המתנות, אלא גם משום שהוא מותר האשם הבא עמו, וראה שם שיש נפקא מינה בזה, ראה שם באריכות.
[13] לכאורה אינו מובן, שהרי כבר נתבאר לעיל עב ב, שעדיין לא ידענו למנחות אלו ששייריהם נאכלים לכהנים! ? ולכאורה הביאור הוא, דאם כי לרבי שמעון צריכים אנו לריבוי, מכל מקום הרי לרבנן אין אנו צריכים ריבוי, והגמרא כאן מפרשת את הצורך בריבוי זה של הכתוב לפי רבנן. אלא דקשה בהיפוך, כיון שמסברא זו אף לרבנן אין אנו יודעים ששיירי מנחות אלו נאכלים [ואף שלשיטתם יש סברא לומר "מדנקמצת שייריה נאכלין"], אם כן למה אמרה הגמרא לעיל שלרבנן אין צורך בפסוק מיוחד; וראה היטב ב"קרן אורה" על הגמרא דלעיל; וראה עוד בחידושי רבי ארי' לייב [מאלין] סימן מג.
[14] נתבאר על פי רש"י מכתב יד כאן, ומשמע כוונתו, כיון שאכילת הכהנים כפרה היא, הרי אין שייך זה אלא בקרבן שעיקרו לכפרה, ואז אף אכילת הכהנים מכפרת, אבל קרבן שעיקרו לא בא לכפרה, אי אפשר שתהיה אכילת הכהנים כפרה; אבל ברש"י בזבחים מד ב כתב: "ואכלו אותם אשר כופר בהם: דבר שיש בו כפרה נאכל, ושאין בו כפרה אינו נאכל".
[15] הרמב"ם בספר המצוות מנה במצוה פח את אכילת שיירי מנחות כמצוה בפני עצמה, ומנה במצוה פט את אכילת בשר קדשי הקדשים כמצוה בפני עצמה מ"ואכלו אותם אשר כופר בהם", והקשו עליו מסוגייתנו, שהרי משמע דגם "ואכלו אותם אשר כופר בהם" קאי על שיירי מנחות; וראה מה שכתב בזה בחידושי רבי ארי' לייב [מאלין] חלק ב סימן מג. ב. יש כאן מקום להביא את דברי ה"משך חכמה" בפרשת צו על הפסוק "לא תאפה חמץ, חלקם נתתי אותה מאשי", שמשם למדו חז"ל שאף שיירי מנחות אין לאוכלם חמץ, וביאר את הענין: פירוש, לא תאפה חמץ משום שחלקם נתתי אותה מאשי, וכמו שפירשו במדרש "אוכל ממה שרבו אוכל", וכמו שעל המזבח לא יעלה שאור, כן בחלקם הנאכל, כי המנחה כולה נאכלת לה', רק החילוק: דאזכרתה נאכל על גבי המזבח שהאש אוכלה, והנותר אוכלים בני אהרן במקום קדוש, לכן אמרו שהמחמץ שיריים לוקה ; וראה עוד שם.
[16] נזיר שנטמא הרי הוא סותר את ימי נזירותו, ולכשנטהר הרי הוא מביא קרבנות וביניהם אשם, וקרבנות אלו מטרתם להכשיר את הנזיר להתחיל ולמנות נזירות טהרה.
[17] משמע שפירוש הכתוב הוא שיהיה האשם לכהן, ורש"י שם לא פירש כן, אלא: בכל עבודות התלויות בכהן השוה אשם זה לחטאת, שלא תאמר: הואיל ויצא דמו מכלל שאר אשמות להנתן על תנוך ובהונות, לא יהא טעון מתן דמים ואימורים:. ; ומקורו הוא מתורת כהנים.
[18] לשון רש"י מכתב יד ד"ה להכשיר, שכתב: להכשיר אתי לתגלחת ולטמא למתים - צריך תיקון, כי אנו דנים כאן באשם נזיר טמא, ולא בקרבנות הנזיר שהוא מביא כשמלאו ימי נזרו והם מכשירים אותו לתגלחת ולטמא למתים שהנזיר היה אסור בהם; וברש"י בזבחים מד ב כתב כפי שנתבאר בפנים, וכן כתב בפירוש המיוחס לרש"י כאן.
[19] נתבאר על פי רש"י בזבחים מד ב; וכן הוא מוכרח שלענין גזל הגר בלבד הוא שאמרו כן, דאילו המקדש בחלקו בין קדשים קדשים בין קדשים קלים אינה מקודשת כמבואר בקדושין נב ב; ומה שכתב כאן בפירוש המיוחס לרש"י "שלך הם: כל הני דמתרבו מהאי קרא; לקדש בו: כדאמר המקדש בחלקו בקדשי קדשים מקודשת", צריך ביאור.
א דף עג לכל חטאתם לרבות חטאת העוף סד"א נבילה היא קמ"ל, עי' בספרנו נזר הקודש לזבחים במלואים סי' ח', שמבואר שם הענין לנכון.
ב אשר ישיבו זה גזל הגר, ויש לעיין בדין הגר בזמן הזה שאין אשם להקריב אם נוהג בהממון דין גזל הגר לכפר על השבועה, ומקודם יש לבאר בעצם הדין אשם גזלות בזה הזמן היינו לענין החומש.
בדין תשלומי הקרן דאשם גזילות
ויש לעיין בתשלומין דהקרן של אשם גזילות אם הוא ענין כפרה כמו החומש והאשם, או דלמא שהוא רק ממונא גרידא, ורק תנאי הוא בכפרה שמקודם ישלם הקרן, והנה באשם גזילות דגזל הגר מבואר ב"ק ק"י דגם הקרן הוי כפרה כדאיתא שם אמר אביי כסף מכפר מחצה, ובזה יש לעיין היאך הדין בהקרן דאשם גזילות של גזל חבירו, ונפק"מ בזמן הזה אם יש חיוב אשם גזילות בתשלומי הקרן.
א תנן ב"ק ק"ח ע"ב הגוזל את אביו ונשבע לו ומת הרי זה משלם קרן וחומש וכו' ופירש"י ואף על גב דנפלה ירושה קמי' דהיאך, בעי למיעבד השבה, ואין מעכב אפילו כנגד חלקו, וכן מבואר בגמ' במסקנא דלא מהני מחילה דנפשי' ובעי למיעבד השבה ממש, ויש להבין, וטעמא בעי מדוע בעינן השבה לאחר שירש את הגזילה וקנה את הגזילה בירושה והלא בגזלן דעלמא דלא הוי מחיוב אשם גזילות פשיטא שלכו"ע פטור מהשבה, וכן מבואר בשיט"מ בשם הראשונים, וכן מבואר בשו"ת הרשב"א הובא במל"מ פר"ג מגזילה, אעפ"י שגם שם בגזלן איכא עשה של חיוב השבה והשיב את הגזילה, וע"כ משום דלאחר שנפלה לי' בירושה ונעשה שלו נפטר מהשבה וע"כ הטעם בזה משום דהזכיי' בעצמותה מפני שבא מכח המוריש, וא"כ מ"ש הכא בקרן דאשם גזילות דלא נפטר עד דעביד השבה מעליא בפועל ממש, וגם חלק הגזילה שיש מהנגזל מחויב להוציא מתחת ידו וכל זה טעמא בעי.
ב והנה כמו כן יש לדייק שם בברייתא בגזל הגר והודה בחיי הגר וזקפו עליו במלוה ומת הגר דסבר ר' עקיבא אין לו תקנה עד שיוציא גזילה מתחת ידו והנה לשיטת רש"י המבואר בסוגיא זו דגזלן איתא בירושה ודמים מעליא חיוב אשם גזילות, א"כ איתא גם כן בזכייה דנכסי הגר, ובאמת פוסק הרמב"ם כן להלכה בפר"ח מגו"א ה"ד וז"ל וכן הגוזל את הגר ונשבע לו וחזר והודה, וזקף עליו הכל מלוה, ואח"כ מת הגר, אעפ"י שזכה בגזילה חייב להוציאה מתחת ידו יעוי"ש, מבואר שיטת הרמב"ם כשיטת רש"י דע"כ זכייה דירושה לא גרע מזכייה דנכסי הגר, וגם כן תקשה כיון שזכה מהפקר, כדין זוכה בנכסי הגר, א"כ למה לי עוד השבה. כיון דנעשה שלו ממש.
ג עוד תמוה לן הרבה הא דאמר רב יוסף שיכול הגזלן היורש לקיים מצוה דהשבה על ידי שיתן לארנקי של צדקה, וקשה דמה זה ענין להשבה שאמרה תורה והשיב את הגזילה, דהיינו להנגזל, ובמה יקיים מצוה זו שמחזיר לארנקי של צדקה, ומצאתי בשיטמ"ק שכתב בד"ה ואם שכל זה הוא מדרבנן, אבל מדאורייתא לא בעי השבה, ורק תקנת חכמים יש בזה שיעשה אדם תשובה בלב שלם יעוי"ש, אמנם תמוה הרבה מסוגיא במסקנא דמשני רבא כי אמר ר' עקיבא דלא מצי מחיל לנפשי' אבל לאחרים מצי מחיל. ולפי דברי השיט"מ הא דלא מצי מחיל לנפשי' לא הוי אלא מדרבנן, ומדאורייתא גם המחילה דלנפשי' הוי מחילה מעליא, וכל עיקר ההשבה דתנן במשנתינו אינו אלא מדרבנן, וא"כ ע"כ גם לר' עקיבא איתא במחילה דלנפשי', ולפי"ז קשה מאי פריך הש"ס לריוה"ג שם בסוגיא גזל הגר דלכהנים היכי משכחת לה כמבואר שם, וקשה והלא גם לר' עקיבא תיקשה כן היאך משכחת לה מדאורייתא גזל הגר דהוי לכהנים, וע"כ מוכח דלר"ע לא מצי מחיל לנפשי' הוי גם מדאורייתא, ושפיר משכחת לר"ע גזל הגר דלכהנים הוי, וממילא לא מהני הא דזכה מטעם ירושה או מטעם זוכה בנכסי הגר, ובעי השבה גם לאחר הזכיי' מדאורייתא, וגם פשטות הסוגיא משמע שדין תורה הוא, וכן מורה לשון הרמב"ם ז"ל, ודברי הראשונים שכתבו דהוי מדרבנן לדעתינו צריך עיון גדול.
ד והנה שיטת התוס' ע"כ דלא כרש"י ורמב"ם שנראה מדבריהם דסברי התוס' דבאמת אין הגזלן זוכה כלל בירושה דהגזילה כמבואר בדבריהם בד"ה לבניו שפירשו בניו של גזלן שיורשים הגזילה מכח אבוה דאבא יעוי"ש, ולפי"ז ע"כ יפרשו גם הא דגזל הגר והודה בחיי הגר דסבר ר"ע דמחויב להוציא הגזילה מתחת ידו, היינו שאין להגזלן שום זכייה בזה מעיקר הדין, הכלל בזה שאין הגזלן זוכה בירושה, וגם לא במתנה הדמים של שילום האשם גזילות, ומהאי טעמא פירשו התוס' הא דלוה ובע"ח באין ונפרעין, באופן אחר ולא כפירש"י כמבואר שם להמעיין, וגם הא דאמר רב יוסף דיכול ליתן לארנקי של צדקה ע"כ אין לפרש כפשוטו, דאיזה זכות יש לו ליתן מעות של אחרים לצדקה, וע"כ יפרשו כמו שפירשו בשיט"מ דזה קאי על הלואה, היינו אם אינו מוצא ללות, לוה, אף מצדקה יעוי"ש, ולשיטת התוס' תהי' ההלואה באופן שפירשו התוס' וכמו שמבואר כל זה, והא דפריך בש"ס ונימחלי' לנפשי' לשיטת התוס' יש לעיין הא כיון שאינו זוכה כלל בירושה, וע"כ צריך לומר דכוונת הש"ס דכיון דמחילה מהני א"כ מדוע אינו מועיל ירושה דס"ד דש"ס דמחילה דנפשי' דומה למחילה דאחרים, וא"כ פריך הש"ס מדוע אינו זוכה בירושה ויהי' פטור מהשבה ממילא מטעם מחילה דנפשי', אמנם פשטות הסוגיא מורה לפרש כשיטת רש"י והרמב"ם, אמנם גם לשיטת התוס' תקשה מדוע באמת אינו יורש, ואינו זוכה בנכסי הגר אשר הם תחת יד הגזלן, ומדוע ישתנה האי גזילה דאשם גזילות מכל גזלן דעלמא.
ה ונראה דכמו שחזינן שאמרה תורה בהשבה דגזל הגר בשהודה לאחר מיתת הגר דשילום הדמים באשם גזילות דגזל חבירו גם כן הוי כפרה וכמו שאמר אביי כסף מכפר מחצה בדמים של השבה דגזל הגר הניתן לכהנים, כן ע"כ גם השבה דהדמים בגזל חבירו הניתן לחבירו, גם כן הוי כפרה, ודינו כחומש הניתן לבעלים בתורת כפרה, כן גם הקרן ניתן לבעלים בתורת כפרה, והסברא נוטה לזה דמ"ש הדמים הניתן לכהנים בגזל הגר מהדמים הניתן להבעלים בתור תשלומין הלא בשתיהן על עסקי כפירה ושבועה באה, ואטו חמור יותר גזילות הגר מגזל חבירו, ועוד הלא גם בגזל הגר והודה בחיי הגר דסבר ר"ע דמוציא הגזילה מתחת ידו מדמי הש"ס לדינא דמשנתינו דהגוזל את אביו דלא מהני ירושה ובעי השבה. ולא אמרינן דשאני גזילות הגר, וכיון שפשוט בסברא דלא חמירא גזל הגר משארי גזילות, ולכן כמו שחזינן בגזל הגר הניתן לכהנים דכפרה הוי, כן אית לן לומר בגזל חבירו השילום הדמים כפרה הוי.
ו ואם נחליט דשילום הקרן דאשם גזילות בתורת כפרה הוא בא, נמצא דיש כאן בזה שני חיובים על שילום הדמים, א) הא דמחויב לשלם לחבירו הגזילה, ב) מחויב להחזיר מטעם שעל ידי זה יושלם כפרתו, והנה על החיוב הראשון פשיטא דמהני גם אם זוכה בירושה או שזכה מטעם זוכה בהפקר כדין זוכה בנכסי הגר, אמנם מטעם החיוב השני, דהוא מטעם כפרה, בזה מצאו רבותינו ז"ל דלא יושלם תנאי הכפרה עד שתהי' הוצאה ממש מתחת ידו, או לכל הפחות באופן זכייה כזה אשר אני קורא עליו שזהו זכייה חדשה כאופן שהיתה יציאה ממש מרשותו, ולזה מצאו חז"ל בענין מחילה שזה ממש כאילו זכה בזה הנגזל, ואח"כ נתן הנגזל להגזלן, בתורת מתנה, והרי זה זכייה חדשה ממש, ובזה יצא הגזלן ידי השבה גם לחלק החיוב שהוא מצד כפרה, אמנם באופן שזכה הגזלן מכח זכות ירושה שזה לא בא מצד המקנה מטעם כי ירושה הוא דבר שממילא, וכמו כן בזוכה בתורת הפקר בנכסי הגר שגם כן לא הוי הזכייה מכח המקנה, שזהו הנגזל, סבר רבי עקיבא דאעפ"י שאיסור גזילה אין כאן, כדין כל גזלן דעלמא שפטור מהשבה באופן הזה, אמנם אין כאן תיקון חיוב השני שהוא מצד כפרה, וזהו הביאור בסוגיא דמסקנא שם דלא מהני מחילה דלנפשי', זהו מה שמבואר לדעתינו כזה, אמנם מצאו חז"ל בזה לומר דכמו שמצינו בשילום הדמים של הקרן דאשם גזילות בגזל הגר שאמרה תורה דיושלם תנאי הכפרה בזה שניתן הדמים לכהנים, לכן אמרו חז"ל דגם בגזל חבירו באופן שזכה אח"כ להדמים בתורת ירושה או שגזל מהגר באופן דלא הוי הדמים להכהנים דזכה הגזלן בהדמים בתורת הפקר, מחדש לן רב יוסף דכאשר יתן הדמים לארנקי של צדקה, יקוים ויתוקן גם חלק החיוב שמצד כפרה בזה שיוציא הגזילה מתחת ידו כמו שנתבאר, ובזה מיושב הסוגיא לנכון נמצא יוצא לנו מסוגיא זו דשילום הדמים דהקרן של אשם גזילות בגזל חבירו גם כן המה כפרה כמו שילום החומש דגזל חבירו.
ז כתב המחבר בחו"מ סי' שס"ז ס"ו הגוזל את הגר ונשבע לו ומת הגר בלא יורשים אפילו הודה לגר וזקפו עליו במלוה, אעפ"י שזכה בגזילה חייב להוציאה מתחת ידו, וכתב הסמ"ע וז"ל פי' ליתנו לצדקה שבזמן הבית הי' צריך ליתנו לכהנים וכו' ובזמן הזה אפילו נותנו לארנקי של צדקה יעוי"ש, ודבריו תמוהים במה שכתב דבזמן הבית הי' ניתן הדמים לכהנים, דזה ליתא דהלא כל עיקר דינא דגזל הוא הניתן לכהנים, הוא כשהודה לאחר מיתת הגר, משא"כ בדין דהמחבר שהודה בחיי הגר ליתא בזה זכייה לכהנים גם בזמן הבית, ודברי הסמ"ע צריך עיון, אמנם עיקרן של הדברים בהא הסמ"ע שצריך לחלק המעות לעניים בזה, הנה לפי מה שביארנו זהו דינו של הש"ס בהא דאסר רב יוסף שצריך ליתן לארנקי של צדקה, ובאופן זה דמיירי המחבר דזהו דין המשנה והסוגיא שכתבנו לשיטת ר' עקיבא דקיי"ל כן לדינא הוי הדין הכי גם בזמן הבית, והכל כמו שנתבאר.
ח והנה גם לפי מה שפירש השיט"מ בשם הרא"ש שמפרש הא דבעי רבא גזל שתי אגודות בפרוטה והחזיר לו אחת מהן וכו' הדר פשטה אף על פי שגזילה אין כאן השבה אין כאן ומעכבת את הקרבן דאשם גזילות יעוי"ש, והנה יש לעיין דאם אמרינן דכל עיקר שילום הדמים דהקרבן של אשם גזילות בגזל חבירו לא הוי אלא בגדר תנאי לכפרת האשם, והיינו דכל זמן שלא הוציא הגזילה מתחת ידו, לא מכפר האשם מטעם דהרי זה כטובל ושרץ בידו, וא"כ הכא באופן שע"כ גזילה אין כאן א"כ פשיטא שאינו יכול לעכב את כפרת האשם, אעפ"י שלא קיים מצות השבה, דע"כ אין סברא לומר דמצות חסרון השבה מעכב כפרת האשם, דע"כ כיון שגזילה אין כאן תעשה האשם כפרתו, וע"כ מוכח מזה דשילום הדמים דהקרן המה גם כן בגדר כפרה, ומעכבת כפרת האשם מפני שעכ"פ לא הוציא הגזילה בהשבה ממש, ולא עדיפא מהא דזכה הגזלן בתורת ירושה. או כזוכה מן ההפקר, דגם כן מעכבת הכפרה, וזה לא עדיף, כן נראה בסברת הראשונים בזה.
ט והנה יוצא מזה דשילום דמים דהקרן דאשם גזילות דגזל חבירו המה גם כן בגדר כפרה, וכן מבואר בחידושי פני יהושע ב"ק ק"י שכתב בהא דכתבו התוס' שם ד"ה כסף מכפר מחצה דלא מהני מחילה לתשלומי כפרה, והקשה הפנ"י מדוע בדמים דאשם גזילות דגזל חבירו מהני מחילה יעוי"ש, הרי מבואר דהי' פשוט להגאון בעל פנ"י דשילום הקרן באשם גזילות דגזל חבירו המה גם כן בגדר כפרה, ולפי מה שביארנו מוכח כן ומבואר להדיא בהסוגיא, וכמו שנתבאר.
בדין גזל הגר
ב"ק ק"י אמר אביי ש"מ כסף מכפר מחצה וכו' יעוי"ש, והנה האי מחצה ע"כ אין הביאור חצי כפרה, דהלא אין כפרה לחצאין אלא ע"כ הביאור בזה כך הוא, משום דלענין כפרה מתפרשה שפיר בשתי אופנים, א) דכל הענין דאשם גזילות דהיינו הקרן והחומש והאשם, ואעפ"י שכל אחד ואחד הוא ענין כפרה, אמנם כל אחד בפני עצמו הוי חצי כפרה, ואין כפרה לחצאין, ודוקא בצירוף כולם נגמרה הכפרה בשלימות. ב) יש לפרש דהתורה אמרה דיביא שלשה קרבנות לכפר וכל אחד עושה פעולת כפרה, והרי זה בדמיון לנזיר טהור שמביא שלשה קרבנות וכל אחד עושה פעולת הכפרה בשלימות כמו דקיי"ל אם גילח על אחת משלשתן יצא, וזהו חידוש דין של אביי שאמר כסף מכפר מחצה היינו שהכסף הוא כפרה בפני עצמה, והיינו שגם בלעדי האשם, עושה הכסף פעולת כפרה, מדחזינן דלא מהדרינן הכסף ליורשים, כשמת לאחר חזרה דהכסף, ולא הקריב האשם, ולפי"ז תצא לנו מזה אשר ע"כ בזה ישונה הקרן דאשם גזילות של גזל חבירו דע"כ בגזל חבירו דלא קריי' רחמנא אשם להדמים דהתשלומין, אעפ"י שכפרה הוי כמו שביארנו, אמנם ע"כ הביאור בזה דבצירוף קרן וחומש ואשם נעשה כפרה שלימה, אבל כל אחד בפני עצמו אינו עושה פעולת כפרה.
יא ולפי"ז נראה לומר דבגזל חבירו בזמן הזה שאין אשם לכפרה היינו קרבן אשם, ממילא אין כאן צירופים לכפרה גם כן, וממילא אין תורת כפרה לזה בזה"ז, וממילא נתבטלה תורת כפרה גם מהדמים ומהחומש, אמנם הקרן מחויב לשלם בגזל חבירו, מטעם דעכ"פ הא איכא גם חלק הממון המוטל על הגזלן וכמו"ש בסימן הקודם, ולפי"ז שפיר פסקו הטור והמחבר בסי' שס"ז דבזה"ז מחויב לשלם הקרן, ולא פסקו חיוב תשלומין להחומש מטעם כי נתבטלה כל עיקר כפרה בזה בזה"ז, ואין כאן חיוב חומש כלל, ושילום הדמים לא בתורת כפרה הוא בא רק בתורת השבה דגזילה בעלמא, ובמנח"ח מצוה קכ"ט הביא בשם היש"ש לחקור מדוע אין חומש בזמן הזה, והעלה שם בצריך עיון, ולפי דעתינו נראין הדברים כמו שכתבנו.
יב והנה לכאורה יש להעיר מהא דמצינו ב"ק דהיורשין משלמין חומש על גזילת אביו אעפ"י שאין מביאין קרבן, וא"כ חזינן דהחומש תורת ממונא עליו גם כן, ומשלמין אותו גם בלעדי הקרבת הקרבן וכן פסק הרמב"ם, וע"כ צ"ל דשאני התם דעכ"פ נתחייב אביהם בחומש עם הקרבן, ונשתעבדו הנכסים לזה, ושוב לא פקע השעבוד, משא"כ בזה"ז שאין קרבן לא יתחייב בחומש, ובזה מיושב מה שכתבתי במקו"א תמיה על הרא"ש שכתב שאין חומש בזה"ז, דע"כ זה מוכח מסוגיא דהכא דהחומש עם הקרבן בא וכשאין קרבן אין כאן כפרה כלל, ורק דמים משלם.
יג אמנם לפי"ז יש לעיין הא דפסקו הטור והמחבר בגוזל את הגר ונשבע לו ומת הגר בלא יורשים אפילו הודה לגר וזקפו עליו במלוה אעפ"י שזכה בגזילה חייב להוציאה מתחת ידו, וביארנו בסי' הקודם שזהו מטעם כפרה דאם לא כן אין כאן חובת השבה, וקשה כיון דבזה"ז שאין שייך כפרה מטעם ביטול הקרבן שאין לנו, וא"כ נתבטלה ע"כ גם כל עיקר הכפרה גם משילום הדמים, והנה כמו שלא כתבו חיוב השבה בגזל הגר באופן כשהודה לאחר מיתת הגר, והיינו שמפני שכל עיקרו הוא כפרה ולכן אין זה בזה"ז, וא"כ לפי"ז גם בגזל הגר שההודאה היתה בחייו, גם כן יתבטל השבה, דהרי מאיזה טעם יחזיר, דהרי חלק הממון זכה במיתת הגר וחלק כפרה אין כאן, וכמו כן תקשה בגוזל את אביו וירש את חלקו בהגזילה למה יחזיר, דלפי דברינו ע"כ כל עיקר דין המשנה איירי בזמן הבית שהי' קרבן אשם, ודוחק לומר דסברי דעיקר השבה בזה הוא מדרבנן וצ"ע.
יד והנה בהא דהחזירו חצאין הנלמד מאשם דלא יצא הביא השיט"מ בשם הרמ"ה דהטעם דחצאין לא מהני באשם הוא מפני שהוי בעל מום, יעוי"ש, ויש לעיין באיזה אופן מיירי הא דהחזירו חצאין, דאם לא השלים הגזילה פשיטא דלא יצא, דהרי בעינן שיחזיר כולו, ולמ"ל קרא על זה, ואם לבסוף השלים והחזיר כל הגזילה ונתמלא השיעור מדוע לא מהני ויתחשב ההשבה משעה שהשלים, וא"כ אין כאן חצאין, ולא שייך כאן מום כיון דחשבינן ואזלינן בתר בסוף משעת ההשלמה, ולא שייך כאן פסול בע"מ אם ניזיל בתר בסוף לאחר שנתמלא השיעור, ואפשר לומר דבשהחזיר חצאין חל תיכף שם פסול מטעם החסרון, ושוב לא מהני ההשלמה, וזה טעמא בעי, וצריך עיון.
טו שם ת"ש עשרים וארבעה מתנות כהונה וכו' וגזל הגר, הקשו בתוס' תימא אמאי חשיב גזל הגר מעשרה בגבולין, דכי היכי דאמר רבא החזירו בלילה ולחצאין לא יצא דאשם קריי' רחמנא ה"נ אם החזירו בגבולין לא יצא כדין אשם, ונראה דעיקר כוונת התורה בקריאת שם אשם להדמים של הגזילה, היינו דוקא בזה שנוגע לענין הכפרה, לומר דבחזרת הדמים מתכפרים הבעלים כמו שמתכפרים באשם וזהו שאמרו הכסף מכפר מחצה וכיון שיש פעולת כפרה בהשבה זו, לכן כל הענינים השייכים לכפרה באשם הטילו גם ענינים אלו גם על הדמים בההשבה, וזהו שאמרו דחזרה דחצאין ודלילה פסולה היינו דבאופן זה באשם הקרבן אינו פועל פעולת כפרה לכן גם הדמים באופן זה אינו פועל פעולת כפרה, משא"כ בענינים שאינם שייכים לכפרה רק דין הוא בקרבן, כמו הא דבעינן בקרבן אשם שיהי' בפנים בעזרה, אבל מפני שאין זה ענין לכפרה להכי אין לומר שדין זה ינהוג בהדמים של גזל הגר, יען שלא אמרה תורה שדין קדשים ינהוג בהדמים רק בזה שנוגע לכפרה לחודיא, לומר שתורת מכפר עליו, ומיושב קושיות התוס', ויש להעיר גם מדברי הרמ"ה שפירש בהא דחצאין שהוא מטעם בעל מום, דלכאורה גם הא דמום פוסל בקדשים, גם כן אינו ענין שהוא מכוון ענין כפרה, רק דין הוא בקדשים.
טז כתב הרמב"ם פר"ח מגזו"א ה"ו י"ז מפי השמועה למדו שזהו שנאמרה בתורה וכו' ואשם זה האמור כאן הוא הגזילה, או דמיה, לפיכך המחזיר גזל הגר בלילה לא יצא וכו' יעוי"ש, ותמוה מדוע השמיט רבינו הא דהחזירו חצאין לא יצא, - ומצאתי במנח"ח מצוה קכ"ט שעמד בזה יעוי"ש, ונראה לפי מה שכתבנו לעיל, דמדחשיב התנא לגזל הגר במתנות כהונה הניתנים בגבולים ע"כ מוכח דלא בעינן בגזל הגר דומיא דאשם, אלא בדברים השייכים לכפרה דוקא, דהיינו, בזה שנעשה פעולת הכפרה, וכמו שכתבנו ביישוב קושיות התוס' דלעיל, וכנראה שזהו גם כן סברת הרמב"ם, ומטעם זה סבר דחזרה דחצאין, שאינו גם כן ענין בפעולת הכפרה ממש, אלא דין הוא הנוהג בקדשים, להכי סבר רבינו שאין זה מעכב בהדמים של גזל הגר, - וזה מוכח מהתנא דברייתא מדסבר דהדמים של גזל הגר ניתן להכהנים גם בגבולין ולא בעי פנים בעזרה, וסבר הרמב"ם דחזרה דחצאין לא גרע מחזרה דחוץ לעזרה כיון דתרווייהו אינם רק דינים הנוהגים בקדשים, ואינם שייכים לעצם פעולת הכפרה, ולהכי השמיט הרמב"ם הא דהחזירו חצאין, ומפרש רבינו דע"כ רבא דאמר דחזרה דחצאין לא מהני, לא אמר כן אלא קודם שידע הברייתא דגזל הגר מתנות כהונה הוי, ומטעם זה בעי שם אם כהנים בגזל הגר יורשים הוי או מקבלי מתנות הוו, אבל רבא הא דאיתא כברייתא דגזל הגר כמתנות כהונה הוא, ממילא ידע גם כן דחשיב התנא לגזל הגר ממתנות שבגבולין, וממילא ההכרח לומר דחזרה דחצאין בגזל הגר הוי חזרה מעליא, ומכפרת גם כן, זהו ברור בסברת רבינו בס"ד.
יז שם בסוגיא תניא אידך אשם זה קרן המושב זה חומש וכו' או אינו אלא המושב זה כפל וכו', הקשו התוס' תימא היכא מצי למימר כפל, והלא אין מתחייב כאן אלא בהתודה דכתיב והתודה, וכפל לא מתחייב בהודה עכ"ל, מכאן יש להוכיח שיטת התוס' דהודאה דחוץ לבי"ד בקנס לא מהני מידי אף לענין תפיסה וכדומה, וכבר פליגי בזה הפוסקים כמבואר בקצה"ח סי' א', דאילו להסוברים דההודאה דקנס גם בשהודה חוץ לבי"ד מהני לענין להיות חייב לכל הפחות לענין לצי"ש, ולענין תפיסה א"כ אין מקום לקושיות התוס' דשפיר מתפרשה בכוונת התורה דבשהודה על הכפל חוץ לבי"ד נקבע החיוב השבה לדין גניבת הגר, וע"כ מוכח דשיטת התוס' דהודאה דחוץ לבי"ד לא מהני כלל בכפל, ובזה מיושב הא דהקשה הפני יהושע שם בסוגיא אדברי התוספות.
יח והנה בשיט"מ כתב בשם הר"מ וז"ל דאיכא לאוקמי כגון שבאו עדים מתחילה ונתחייב כפל על פיהם ושוב הודה ונתחייב על הודאתו חומש ואשם עכ"ל, ויש לעיין מה שייך חומש הכא לפום הס"ד דהמושב זהו כפל, ולא חומש ועוד כיון שעדים חייבוהו בכפל הרי יש בכלל גם חיוב קרן, וא"כ הרי חסר כאן והתודה, ותנאי הוא באשם גזילות שאין חיוב קרבן בא רק באופן שהודה מעצמו, על הקרן וזהו כוונת התוס' דהקושיא ודברי הר"מ, וצריך עיון. :
יט כתב הרמב"ם פר"ח מגזילה ואבידה הי"א וז"ל נתן הגזלן הכסף לאנשי משמר, ומת קודם כפרה, אין יורשי הגזלן יכולין להוציא מידם דהכהנים שנאמר איש אשר יתן לכהן לו יהיה, ואפילו היה הגזלן קטן שאין מתנתו מתנה, אין היורשים מוציאין מידי הכהנים עכ"ל וכתב הרה"מ מקור לדין זה ממתני' דב"ק יעוי"ש, אבל האי דינא שכתב הרמב"ם בשהי' הגזלן קטן אינו מבואר לא במשנה ולא בגמרא, והנו"כ לא ציינו מקור לזה, ויש לעיין בעיקר החידוש דין שמחדש לנו רבינו דאף בשהיה הגזלן קטן, מ"מ זכו הכהנים בהממון, דקשה טובא מהא דאמר אביי ש"מ כסף מכפר מחצה, והיינו מהא דתנן במתני' דלא מהדרינן הכסף להיורשים כשמת הגזלן לאחר חזרה דהכסף, ולא הקריב האשם, ומזה מוכח דהכסף לחודיא גם כן מכפר, ולפי"ז יש לעיין בשהיה הגזלן קטן דידוע דאין תורת שבועה לקטן, ואצלו לאחר השבועה כקודם השבועה, וכיון שכל עיקר גזל הגר הניתן לכהנים בתורת כפרה, זהו דוקא בשנשבע להגר בחיי הגר, והודה לאחר מיתת הגר, בזה זכו הכהנים בהגזל, ואין זה נחשב לנכסי הגר להיות אדם אחר זוכה בו, מפני שכבר יצא זה הממון מכחו של גר בחיי הגר, וכמבואר זה בשיט"מ ב"ק ק"ח ע"ב בשם הראב"ד, ולפי"ז בשהיה הגזלן קטן ואין שבועתו שבועה, ולא הועילה שבועה זו להוציא הממון מרשותו של גר, והרי זה גם עתה כדין נכסי הגר, וכל הקודם לזכות זכה, ולפי"ז כשבא הממון לידי הכהנים הרי זכו בזה כדין זוכה בנכסי הגר ואין זה ענין לכפרה כלל, ואם כן אין זה ענין כלל לדין המשנה בזכיית הכהנים בהממון מטעם כפרה וקרבן, וה"ה אם זכה בזה איש אחר קודם שניתן לכהנים, והגזלן בעצמו זוכה בזה אם יש לו יד לזכות כדין זוכה בנכסי הגר שמת ואין לו יורשים, וצע"ג.
כ עוד יש לעיין לפי מה שכתב הרמב"ם פר"ט משגגות ה"ד דקטן הנתחייב בקטנותו כתב וז"ל ויראה לי שאינו מביא עד שיגדיל ויהי' בן דעת יעוי"ש, ולפי"ז גם בדין גזל הגר של כפרה הוא בא וכיון שאין זמן כפרתו בקטנותו, קשה היאך זכו הכהנים בהאי ממון דלכפרה הוא בא, כיון דהרמב"ם לשיטתו סובר דזמן כפרה שלו בגדלותו דוקא, ותקשה על דבריו שכתב הכא בזה.
כא בשיט"מ הקשה בהא דתניא קטן אי אתה צריך לחזור עליו וכו', משמע שאם גזל גר קטן ונשבע לו והודה משלם קרן וחומש ואשם, וקשה הא אין נשבעין על טענת קטן, ואין כאן חומש, כמו דאמרינן גבי גזל אביו שאינו משלם חומש מטעם דאין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות, והכי נמי כיון דאין נשבעין על טענת קטן, אין חיוב שבועה זו מחייבו, וי"ל מה שאין משלם חומש על כפירת שעבוד קרקעות, לאו משום דאין בי"ד מחייבין אותו שבועה, אפילו נשבע מפי עצמו משלם חומש וכו', הא דמיפטר מחומש בשעבוד קרקעות זהו משום דממעטין קרקעות מדין חומש ואשם יעוי"ש, ביאור הדברים דשבועה דנשבעין על טענת קטן לא גרע מנשבע מפי עצמו, ויש בזה חיוב קרבן כדין נשבע מפי עצמו, ונראה להביא ראי' לדברי השיט"מ מהא דמצינו דגם ר' אליעזר דדריש ריבוי ומיעוט ומרבה קרקעות לשבועה, ומכ"ז סבר ר' אליעזר דלענין קרבן שבועה ליתא הכא בקרקעות כמבואר בתוס' כתובות מ"ב ד"ה הפלת, וזהו גם כן שיטת הרמב"ם בה' גזו"א וז"ל העבדים וכו' אין בהם תוספות חומש שנאמר וכחש בעמיתו בפקדון כל האמור בענין מטלטלין הוא וגופן ממון, משמע שמצד עצמן נתמעטו מחומש ואשם, ולא מטעם חסרון השבועה, והרה"מ כתב שם דמטעם דאין נשבעין עליהם יעוי"ש, ולדבריו תקשה על הרמב"ם היאך יתחייב קרבן שבועה בטענת קטן, וכמו שהקשה השיט"מ, וע"כ צריך לומר דגם כוונת הרמב"ם כסברת השיט"מ, וכמו שנתבאר.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0