דלג לתוכן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף עג - א

תלמוד לומר: "וכל מנחה אשר תאפה בתנור וכל נעשה במרחשת ועל מחבת לכהן המקריב אותה לו תהיה. וכל מנחה בלולה בשמן וחריבה, לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו", ומשמע: כולם יאכלו ממנה, ולא יחלקו מנחות כנגד זבחים.

יכול לא יחלקו מנחות כנגד זבחים [בהמות הנזבחות בסכין], [1] משום שלא קמו תחתיהן בדלות [אין מנחה עומדת במקום הזבח כשהמביא הוא דל], שהרי הדל מביא קרבן מן העוף תחת הזבח, ובדלי דלות מביא מנחה תחת חטאת העוף, [2] אבל יחלקו הכהנים מנחות כנגד עופות, שהרי קמו תחתיהן בדלי דלות?

לפיכך תלמוד לומר: "וכל נעשה במרחשת... לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו", ולא הוצרכה התורה לפרט את מנחת המרחשת, ודי לו שהיה אומר "וכל מנחה לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו", ומקרא מיותר הוא, לרבות שלא יחלקו מנחות כנגד עופות.

יכול לא יחלקו מנחות כנגד עופות, ואף שקמים הם תחתיהם בדלי דלות, ומשום שהללו מיני דמים, והללו מיני קמחים. אבל יחלקו עופות כנגד זבחים הקמים תחתיהם בדלות, שהללו והללו מיני דמים -

לפיכך תלמוד לומר: "ועל מחבת... לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו", ואף זה מקרא מיותר הוא, ואם אינו ענין למנחות כנגד זבחים [3] לפי שאינן מינן, שאלו מיני דמים ואלו מיני קמחים, תנהו ענין לזבחים ועופות.

יכול לא יחלקו עופות כנגד זבחים, משום שהללו - מליקת העופות - עשייתן ביד [בצפורן], והללו - שחיטת הזבחים - עשייתן בכלי [בסכין] ; אבל יחלקו מנחות כנגד מנחות, שאלו ואלו עשייתן ביד [קמיצת המנחות נעשית באצבעות היד] -

לפיכך תלמוד לומר: "וכל מנחה בלולה בשמן, לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו", והזכרת "בלולה בשמן" מקרא מיותר הוא, ללמד שלא יחלקו מנחות כנגד מנחות.

יכול לא יחלקו מנחת מחבת כנגד מנחת מרחשת, ומנחת מרחשת כנגד מנחת מחבת, משום שזו - המנחה הנעשית במחבת, שהיא רחבה - מעשיה קשין; וזו - מנחת המרחשת - מעשיה רכין [המנחה הנעשית במרחשת שהוא כלי עמוק, רכה היא], אבל יחלקו מנחת מחבת שהביא ראובן כנגד מנחת מחבת שהביא שמעון, ומנחת מרחשת כנגד מנחת מרחשת, שהרי זו וזו מעשיה קשין, או זו וזו מעשיה רכין -

לפיכך תלמוד לומר: "וחרבה לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו", "וחרבה" קרא יתירא הוא, ללמד שלא יחלקו מנחה כנגד מנחה ואפילו מאותו המין; והוא הדין שכל קרבן חולקים אותו הכהנים, ואין חולקים קרבן כנגד חבירו ואפילו אם זה וזה חטאת או שלמים.

יכול לא יחלקו קרבן כנגד חבירו בקדשי קדשים כמנחה, אבל יחלקו קרבן כנגד חבירו בקדשים קלים. [4]

לפיכך תלמוד לומר: "וכל מנחה בלולה בשמן וחריבה לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו... ואם על תודה" שהיא קדשים קלים, ובאה הסמיכות [5] ללמד:

כשם שאין חולקין קרבן כנגד חבירו במנחה שהיא קדשי הקדשים, כך אין חולקין קרבן כנגד חבירו בתודה שהיא קדשים קלים. [6]

ולכך נאמר: "איש כאחיו": כדי ללמד:

איש כהן חולק בקרבנות, ואפילו כהן בעל מום שאינו ראוי לעבודה - [7]

ואין הקטן שאינו איש חולק בקרבנות, [8] ואפילו אם הוא תם.

הרי שכל הפסוק נדרש לענין אחר, ואם כן מנין שמנחת העומר ומנחת קנאות שיירייהם נאכלים לכהנים!?

ומשנינן: ההוא - דילפינן בברייתא לדין חלוקה [9] מפסוק זה - מיתורא ד"כל" נפקא, שהרי היה יכול לומר "מנחה בלולה בשמן וחריבה"; ואילו חזקיה למד מעיקר הפסוק למנחת העומר וקנאות ששייריהם נאכלים לכהנים.

ומקשינן עלה: והא אפיקתיה ל"כל" [והרי "כל" נצרך ללמד] לכדרבי יוסי ברבי יהודה לעיל סג ב, שאין מנחת מאפה תנור אלא כולה חלות או כולה רקיקין!? [10] אלא, [11] ההוא דילפינן בברייתא לענין חלוקה מ"וכל" [מיתור הוי"ו], ו"כל" עצמו לכדרבי יוסי ברבי יהודה.

רבינא נחלק על חזקיה במקור דין שיירי מנחת עומר ומנחת קנאות שהן לכהנים, ואמר:

אתיא שיירי מנחות אלו מדתני לוי [מברייתא ששנה לוי] ; דתני לוי:

כתיב בפרשת מתנות כהונה [במדבר יח ט]: "זה יהיה לך מקדש הקדשים מן האש, כל קרבנם לכל מנחתם ולכל חטאתם ולכל אשמם אשר ישיבו לי, קדש קדשים לך הוא ולבניך"; ומפרשת הברייתא:

"כל" קרבנם לרבות לוג שמן של מצורע שנטהר, שמאותו לוג יוצק הכהן אל כפו, ומזה לפני ה' ונותן על המצורע, ושאר הלוג נאכל לכהנים -

ולכך הצרך הכתוב לרבות לוג שמן של מצורע, כי סלקא דעתך אמינא: לא יהיו שייריו נאכלים לכהנים, כי "מן האש" כתב רחמנא ומשמע הנותר מן האש, ואילו לוג שמן של מצורע לא נותר מן האש שאין עולה ממנו כלום לאישים אלא נותנים ממנו על המצורע - [12]

קא משמע לן "כל" לרבות לוג שמן של מצורע.

"לכל" מנחתם, לרבות מנחת העומר ומנחת קנאות ששייריהם נאכלים לכהנים -

ולכך הצרך הכתוב לרבותם, [13] כי סלקא דעתך אמינא: "ואכלו אותם אשר כופר בהם" אמר רחמנא [שמות כט לג] גבי אכילת כהנים, והיינו: כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים - [14]

ואילו האי - מנחת העומר להתיר חדש לישראל קא אתיא, ואידך - מנחת קנאות - נמי לברר עוונה של האשה קא אתיא, וסבור הייתי לומר, שלא ייאכלו השיירים לכהנים, ומשום שאין אני קורא בהם "ואכלו אותם אשר כופר בהם".

קא משמע לן. [15]

"לכל" חטאתם, לרבות חטאת העוף שהיא נאכלת לכהנים; ולכך הצרך הכתוב לרבות חטאת העוף, משום דסלקא דעתך אמינא: חטאת העוף נבילה היא, שהרי לא נשחטה אלא נמלקה בצפורן, ותהיה אסורה האכילה לכהנים -

קא משמע לן "לכל" אשמם, לרבות אשם נזיר טמא [16] ואשם מצורע שנטהר, שהם נאכלים לכהנים.

ומקשינן: וכי הצרך הכתוב לרבות אשם מצורע שיהיה לכהן, והרי אשם מצורע בהדיא כתיב ביה [ויקרא יד]: "ולקח הכהן את הכבש האחד והקריב אותו לאשם. ושחט את הכבש במקום אשר ישחט את החטאת ואת העולה [על ירך המזבח בצפון] כי כחטאת האשם הוא לכהן קדש קדשים הוא"; הרי שהוא "לכהן"!? [17]

אלא כך תאמר: לרבות אשם נזיר טמא שייאכל לכהנים כאשם מצורע; והצרך הכתוב לרבותו, כי:

סלקא דעתך אמינא: אשם נזיר טמא להכשיר את הנזיר קא אתי [להכשירו שיחול עליו נזירות טהרה], [18] ולא לכפר הוא בא, ולא קרינן ביה "ואכלו אותם אשר כופר בהם" -

קא משמע לן.

"אשר ישיבו" זה גזל הגר שמת ואין לו יורשים [כי גר שנתגייר כקטן שנולד דמי], וכשמשיב הגזלן את הגזל לכהנים הוא נותנו.

"לך הוא ולבניך", ללמד: שלך הוא - גזל הגר - ולבניך שיהו כנכסים של חולין שאין בו שום קדושה דממון בעלים הוא, ואפילו לקדש בו את האשה. [19]


הערות

[1] על פי רש"י בקדושין נג א.

[2] כפי שהובא במשנה בענין "מנחת חוטא".

[3] נתבאר על פי רש"י בקדושין נג א; והוא הדין שהיה יכול לומר "ואם אינו ענין למנחות כנגד עופות".

[4] בשפת אמת דן בעיקר הדין המבואר בברייתא כאן, וכתב: מסופק אני אם הפירוש הוא, שאפילו אם שניהם מתרצין בכך אינם יכולים לחלוק; דקשה על זה הלא במתנה ודאי יכול אחד ליתן חלקו לחבירו ונהי דלית ביה קנין לקדש את האשה, מאי נפקא מינה בזה, הרי גם בחלקו אינו יכול לקדש רק לאוכלו, וכמו כן יכול להאכיל לחבירו, אם כן כשחולק עמו מנחה כנגד זבח ליהוי כנותן זה מנחתו במתנה לחבירו, וחבירו נותן לו במתנה זבחו, ודוחק לומר דגזירת הכתוב היא לאסור כי האי גוונא. ולכן כתב לפרש, שעיקר הלימוד הוא, שאין אחד יכול לכוף את חבירו לחלק מנחה כנגד זבח, כי לולי הפסוק הוה אמינא שיכול אחד לכוף את חבירו על זה, כמו שכופין על מדת סדום, כיון שאין בחלק משהו של המנחה כדי אכילה, ושותפין כי האי גוונא יכול אחד לכוף לחבירו בדינא ד"גוד או אגוד" כיון שאין בו כדי חלוקה, קא משמע לן קרא שהלכה כך הוא, שיחלקו בכל מנחה בפני עצמו:. וזהו שכתב רש"י [ראה פירוש המיוחס לרש"י ד"ה כנגד זבחים] "שלא יאמר הכהן לחבירו טול אתה זבחים ואני מנחות", פירוש, כשהשני מעכב; אבל אם כל בית האב מרוצין לחלוק מנחה כנגד מנחה או זבח, אפשר דרשאין, וצריך עיון בזה לדינא ; וראה מה שהעיר בזה חתנו בהגה"ה שם. ורש"י קדושין נג א פירש מה שאמרו "יכול לא יחלקו בקדשי קדשים אבל יחלקו בקדשים קלים": יכול לא יחלקו קרבן כנגד חבירו בקדשי קדשים כמו מנחה, אבל יחלקו קרבן כנגד חבירו בקדשים קלים, דאית להו זכייה בגווייהו ויכול למכור חלקר בקרבן זה בשביל זה; הרי מבואר שהנידון הוא על הסכמה ולא על כפייה. ב"חזון איש" [אבן העזר סימן קמח בחידושיו לקדושין שם], הקשה: יש לעיין, הא לכולי עלמא יש דין חלוקה בקרבנות, לענין שכל אחד זוכה חלקו למצות אכילה, ואם כן, מנא לן דלא מצי לזבוני חלקו, דלמא ברייתא הכי קאמר "יכול לא יחלקו מנחות כנגד זבחים", היינו באחד אומר שנחלוק במנחה לחוד ובזבחים לחוד, ואחד אומר נחלוק מנחות כנגד זבחים, הדין עם האומר לחלוק כל קרבן בפני עצמו [והיינו: שמא נאמר כהבנת ה"שפת אמת" שאין כאן אלא דין שאינו יכול לכפות]! ? וכתב לתרץ שזה פשיטא, שאין זה חלוקה שוה במה שיתנו קרבן כנגד קרבן; אלא על כרחך מדעת כולם איירי, ואפילו הכי אין זה חלוקה, ולא זכה כל אחד חלקו; ורשאי זה שאכל את המנחה, לתבוע חלקו בזבח, שלא הפסיד חלקו בזבח, שאין יכול להקנות חלקו לאחרים, ואם איתא דיכול למכרו בכסף, כל שכן שיכול למכור מנחות כנגד זבחים. והקשה: אם אין לו רק זכות המצוה, למה לי קרא שאין חולקין זבח כנגד מנחה, כיון שאין כופין זה לזה לחלוק זבח כנגד מנחה, כי רצו נמי לא הוי חלוקה, דלאו דיליה הוא להקנות! ? ותירץ: הוה אמינא: כי רצו הוי עיקר חלוקה כך, וכל אחד זוכה חלקו למצות אכילה; וראה עוד בשיעורי רבי שמואל לקדושין מה שהביא מדברי תוספות הרא"ש שם, ומה שהעיר הוא בזה, וראה עוד ב"אילת השחר" לקידושין שם ; וראה עוד ב"קרן אורה" בסוגיין; וראה עוד ב"חזון איש" בבא קמא סימן כ סקכ"א.

[5] כן פירש רש"י מכתב יד כאן; ובתוספות הקשו על זה, כי ברייתא זו רבי יהודה היא כמבואר בקדושין נג א, ורבי יהודה אינו דורש סמוכין; וציינו לדבריהם בקדושין נג א שפירשו באופן אחר ראה שם; וראה גם בפירוש המיוחס לרש"י כאן.

[6] ראה ב"קרן אורה" שהאריך בענין חלוקת הבעלים בקדשים קלים קרבן כנגד קרבן.

[7] כתב רש"י בקדושין נג א: אפילו בעל מום: שאף הם היו מתליעים בעצים ומפשיטים ומנתחים ושוחטים; ומבואר, שאף בעלי מומים זוכים משום שהם עושים איזה עבודה בקדשים, וחידוש הוא.

[8] אבל אוכל בחלק אביו; פירוש המיוחס לרש"י.

[9] נתבאר על פי הפירוש המיוחס לרש"י ורבינו גרשום.

[10] תמהו התוספות: והרי סוגייתנו היא לדעת רבי שמעון, והוא הרי חולק על רבי יוסי ברבי יהודה, ואם כן הרי לשיטת רבי שמעון עצמו ניחא! ? וראה מה שיישבו.

[11] ראה ב"קרן אורה" מה שכתב על לשון "אלא".

[12] א. כתב רש"י בזבחים מד ב: לרבות לוג שמן, שאף הוא נאכל שהרי קרוי קרבן דכתיב "והקריב אותו לאשם ואת לוג השמן", אלמא הוא נמי בכלל "והקריב"; סלקא דעתך: כלומר, האי דאיצטריך "כל" לרבויי, ולא נפקא ליה מ "קרבנו". ב. [לכאורה יכולה היתה הגמרא לומר גם, שהצרך הכתוב לומר שהוא של מצורע, משום ש"ואכלו אותם אשר כופר בהם" אמר רחמנא, וכעין המבואר בהמשך בענין שיירי מנחת העומר ומנחת קנאות שאינם באים לכפר]. ג. בחידושי רבי ארי' לייב [מאלין] חלק ב סימן מג, עמד על דברי הרמב"ם בפרק ד ממחוסרי כפרה, שכתב שם שהלוג נאכל לזכרי כהונה בעזרה כשאר קדשי קדשים שהרי הוקש לאשם; ולמה לו להרמב"ם להביא מהיקש אחר שמפורש בברייתא ממקרא מפורש ד"כל קרבנם" שהלוג נאכל לכהנים כשאר קדשי קדשים; וראה שם שביאר, דשיירי לוג שמן של מצורע נאכלים לכהנים לא רק מחמת שהוא מותר של המתנות, אלא גם משום שהוא מותר האשם הבא עמו, וראה שם שיש נפקא מינה בזה, ראה שם באריכות.

[13] לכאורה אינו מובן, שהרי כבר נתבאר לעיל עב ב, שעדיין לא ידענו למנחות אלו ששייריהם נאכלים לכהנים! ? ולכאורה הביאור הוא, דאם כי לרבי שמעון צריכים אנו לריבוי, מכל מקום הרי לרבנן אין אנו צריכים ריבוי, והגמרא כאן מפרשת את הצורך בריבוי זה של הכתוב לפי רבנן. אלא דקשה בהיפוך, כיון שמסברא זו אף לרבנן אין אנו יודעים ששיירי מנחות אלו נאכלים [ואף שלשיטתם יש סברא לומר "מדנקמצת שייריה נאכלין"], אם כן למה אמרה הגמרא לעיל שלרבנן אין צורך בפסוק מיוחד; וראה היטב ב"קרן אורה" על הגמרא דלעיל; וראה עוד בחידושי רבי ארי' לייב [מאלין] סימן מג.

[14] נתבאר על פי רש"י מכתב יד כאן, ומשמע כוונתו, כיון שאכילת הכהנים כפרה היא, הרי אין שייך זה אלא בקרבן שעיקרו לכפרה, ואז אף אכילת הכהנים מכפרת, אבל קרבן שעיקרו לא בא לכפרה, אי אפשר שתהיה אכילת הכהנים כפרה; אבל ברש"י בזבחים מד ב כתב: "ואכלו אותם אשר כופר בהם: דבר שיש בו כפרה נאכל, ושאין בו כפרה אינו נאכל".

[15] הרמב"ם בספר המצוות מנה במצוה פח את אכילת שיירי מנחות כמצוה בפני עצמה, ומנה במצוה פט את אכילת בשר קדשי הקדשים כמצוה בפני עצמה מ"ואכלו אותם אשר כופר בהם", והקשו עליו מסוגייתנו, שהרי משמע דגם "ואכלו אותם אשר כופר בהם" קאי על שיירי מנחות; וראה מה שכתב בזה בחידושי רבי ארי' לייב [מאלין] חלק ב סימן מג. ב. יש כאן מקום להביא את דברי ה"משך חכמה" בפרשת צו על הפסוק "לא תאפה חמץ, חלקם נתתי אותה מאשי", שמשם למדו חז"ל שאף שיירי מנחות אין לאוכלם חמץ, וביאר את הענין: פירוש, לא תאפה חמץ משום שחלקם נתתי אותה מאשי, וכמו שפירשו במדרש "אוכל ממה שרבו אוכל", וכמו שעל המזבח לא יעלה שאור, כן בחלקם הנאכל, כי המנחה כולה נאכלת לה', רק החילוק: דאזכרתה נאכל על גבי המזבח שהאש אוכלה, והנותר אוכלים בני אהרן במקום קדוש, לכן אמרו שהמחמץ שיריים לוקה ; וראה עוד שם.

[16] נזיר שנטמא הרי הוא סותר את ימי נזירותו, ולכשנטהר הרי הוא מביא קרבנות וביניהם אשם, וקרבנות אלו מטרתם להכשיר את הנזיר להתחיל ולמנות נזירות טהרה.

[17] משמע שפירוש הכתוב הוא שיהיה האשם לכהן, ורש"י שם לא פירש כן, אלא: בכל עבודות התלויות בכהן השוה אשם זה לחטאת, שלא תאמר: הואיל ויצא דמו מכלל שאר אשמות להנתן על תנוך ובהונות, לא יהא טעון מתן דמים ואימורים:. ; ומקורו הוא מתורת כהנים.

[18] לשון רש"י מכתב יד ד"ה להכשיר, שכתב: להכשיר אתי לתגלחת ולטמא למתים - צריך תיקון, כי אנו דנים כאן באשם נזיר טמא, ולא בקרבנות הנזיר שהוא מביא כשמלאו ימי נזרו והם מכשירים אותו לתגלחת ולטמא למתים שהנזיר היה אסור בהם; וברש"י בזבחים מד ב כתב כפי שנתבאר בפנים, וכן כתב בפירוש המיוחס לרש"י כאן.

[19] נתבאר על פי רש"י בזבחים מד ב; וכן הוא מוכרח שלענין גזל הגר בלבד הוא שאמרו כן, דאילו המקדש בחלקו בין קדשים קדשים בין קדשים קלים אינה מקודשת כמבואר בקדושין נב ב; ומה שכתב כאן בפירוש המיוחס לרש"י "שלך הם: כל הני דמתרבו מהאי קרא; לקדש בו: כדאמר המקדש בחלקו בקדשי קדשים מקודשת", צריך ביאור.

לכך תלמוד לומר (מלמדנו האמור) בתורה "וכל המנחה אשר תאפה וכל נעשה במרחשת ועל מחבת לכהן המקריב אותה לו תהיה. וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה בתנור לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו" (ויקרא ז, ט— י), ובא הכתוב ללמדנו שכל בני אהרן מחלקים בשווה את המנחה, ומודגש שדווקא את המנחה חולקים הכהנים, ואולם אין הם חולקים את המנחה כנגד הזבחים.

וממשיכים לדון: יכול שלא יחלקו ביניהם הכהנים מנחות כנגד זבחים, וסברה היא: שהרי המנחות לא קמו (אינן מובאות) תחתיהן (במקומם) של הזבחים בדלות, שגם הדל, שאינו יכול להביא בהמה לקרבן (כגון בקרבן חטאת עולה ויורד) — אינו מביא מנחה במקום הזבח, אבל שמא תאמר שיחלקו הכהנים ביניהם מנחות כנגד עופות, שהרי קמו תחתיהן בדלות, שאם היה המקריב עני מאד ("דלי דלות"), ואין הוא יכול להביא קרבן עוף בקרבנו, הריהו מביא מנחה — לכך תלמוד לומר עוד בכתוב זה "וכל נעשה במרחשת... לכל בני אהרן תהיה...", והרי זה מקרא יתר הבא להורות שדווקא באותה מנחה חולקים הכהנים, ואין הם חולקים במנחות אף כנגד עופות.

ועדיין יכול אתה לומר כי לא יחלקו מנחות כנגד עופות, שהרי הללו העופות הם מיני דמים (שיש בהם נתינת דם על המזבח), ואילו הללו (המנחות) הינן מיני קמחים, ואולם שמא יחלקו ביניהם עופות כנגד זבחים, שכן הללו והללו מיני דמים? — לכך תלמוד לומר עוד בכתוב זה "ועל מחבת... לכל בני אהרן תהיה...", ואף מקרא זה יתר, ובא ללמד שדווקא באלה הכהנים חולקים, ואין הם חולקים בדבר אחר. ומאחר שכבר למדנו שאינם חולקים מנחות כנגד עופות, בא פסוק זה להורות שאף אינם חולקים בעופות כנגד זבחים.

ועדיין יכול שלא יחלקו דווקא בעופות כנגד זבחים, שכן יש ביניהם הבדל, שהללו (העופות) עשייתן (שחיטתן) נעשית ביד (במליקה בצפורן), ואילו הללו (הזבחים) עשייתן (שחיטתם) נעשית בכלי (בסכין), אבל שמא יחלקו מנחות מסוג אחד כנגד מנחות מסוג אחר, שהרי דומות הן, שכן אלו ואלו עשייתן (קמיצתן) ביד? — לכך תלמוד לומר עוד בכתוב זה "וכל מנחה בלולה בשמן... לכל בני אהרן תהיה...", ואף מקרא זה יתר, ובא ללמד שאין חולקים מנחות כנגד מנחות.

ועדיין יכול שלא יחלקו מנחת מחבת כנגד מנחת מרחשת ומנחת מרחשת כנגד מנחת מחבת, משום שהן שונות זו מזו, שהרי זו (המחבת) מעשיה (הדברים הנעשים בה, בשל היותה רחבה ואינה עמוקה) קשין, ואילו זו (המרחשת) מעשיה (הדברים הנעשים בה, בשל היותה עמוקה) רכין, אבל שמא יחלקו מנחת מחבת שהביא אדם זה, כנגד מנחת מחבת שהביא אדם אחר. וכן מנחת מרחשת שהביא אדם זה כנגד מנחת מרחשת שהביא אדם אחר? — לכך תלמוד לומר עוד בכתוב זה "וחרבה לכל בני אהרן תהיה...", ואף זה מקרא יתר, ללמד שגם אופן זה של חלוקת מנחה כנגד אותה מנחה אסורה.

ועדיין שואלים: יכול שלא יחלקו בקדשי קדשים, כמו מנחות, אבל יחלקו בקדשים קלים? — לכך תלמוד לומר עוד בסוף הכתוב הזה "איש כאחיו", ובסמוך לו נאמר דין הקדשים הקלים: "וזאת תורת זבח השלמים אשר יקריב לה'. אם על תודה יקריבנו והקריב על זבח התודה..." (שם י— יא) — לומר: כשם שאין חולקין בקדשי קדשים, כך אין חולקים בקדשים קלים כגון תודה.

ועוד נדרש מהכתוב "איש כאחיו": "איש" — ללמד כי דווקא כהן שהוא איש (בוגר) הוא שחולק (נוטל חלק בקרבנות המשמר), ואפילו הוא בעל מום, ואין הכהן הקטן חולק (נוטל חלק בקרבנות המשמר, שאינו אוכל אלא מחלק אביו), ואפילו הוא תם (שאין בו מום). הרי שנדרשו הכתובים "וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה" ללמדנו לענין איסור חלוקה בין הכהנים, וכיצד איפוא דרש חזקיה מייתור הכתובים הללו לענין אכילת שיירי מנחת עומר ומנחת הסוטה!

ומשיבים: הלימוד ההוא המובא בברייתא מהכתובים הללו לענין איסור החלוקה אינו מכל הכתוב "וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה", אלא רק ממה שנאמר "כל" ("וכל מנחה") נפקא [יוצא, נלמד], ואילו חזקיה למד לענין אכילת שתי המנחות הללו מגוף הכתוב. ושואלים על כך: והא אפיקתיה [והרי כבר הוצאת אותו, למדת ממנו, מהמלה "כל"] דרשה אחרת, לכמו מה שאמר ר' יוסי בר' יהודה (לעיל מנחות דף סג,ב) שאין הנודב מנחת מאפה תנור מביא שני מיני מנחות, אלא עשר חלות או עשרה רקיקים! ומשיבים: אלא הלימוד ההוא לענין חלוקה הריהו מתוספת האות ו' במלה "וכל" ("וכל מנחה") הבאה לרבות.

א רבינא אמר: המקור (לשיטת ר' שמעון) שאף מנחת העומר ומנחת הקנאות נאכלות אתיא [באה, נלמדת] הלכה זו מדתני [מאותה ברייתא ששנה] החכם לוי, דתני [שכן שנה] לוי ברייתא: נאמר בתחילת פרשת מתנות הכהונה: "זה יהיה לך מקודש הקדשים מן האש כל קרבנם לכל מנחתם ולכל חטאתם ולכל אשמם אשר ישיבו לי קודש קדשים לך הוא ולבניך" (במדבר יח, ט), ותוספת "כל" בכל אחד מן הפרטים שבפסוק זה באה לרבות:

"כל קרבנם" — לרבות לוג שמן של מצורע, שניתן לכהנים למאכל. ויש צורך בריבוי מיוחד, שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר], כי כיון ש"מן האש" (שם) כתב רחמנא [כתבה התורה] בפסוק זה, ולוג שמן של מצורע, אינו עולה על המזבח, לכך קא משמע לן [הוא, הכתוב משמיע לנו] שגם זה בכלל הניתנים לכהנים.

וממשיכה הברייתא: "לכל מנחתם" — בא לרבות שאף מנחת העומר ומנחת קנאות ניתנות לכהנים לאכילה. ונצרך לכך ריבוי, שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] כי כיון שבענין אכילת הכהנים מן הקדשים "ואכלו אתם אשר כפר בהם" (שמות כט, לג) אמר רחמנא [אמרה התורה], והיה מקום לומר כי רק דבר הבא לכפר ניתן לכהנים, והאי [וזו] מנחת העומר — להתיר את אכילת התבואה החדשה קא אתיא [היא באה] ולא לכפרה, ואידך נמי [והאחרת, מנחת קנאות, גם כן] אינה באה לכפרת האשה הסוטה, אלא לברר אם חטאה האשה בניאוף קא אתיא [היא באה], והיה מקום לומר שלא תינתנה אלה לכהנים לאכילה, לכך קא משמע לן [הוא, הכתוב משמיע לנו], שאף אלה ניתנות לכהנים.

וממשיכה עוד הברייתא: ומה שנאמר "לכל חטאתם" — הרי הוא לרבות חטאת העוף, שניתנת לכהנים. ונצרך לכך ריבוי מיוחד, שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] שאינה ניתנת לכהנים לאכילה לפי שנבילה היא, שהרי היא נמלקת מן העורף (ויקרא ה, ח), ואסורה באכילה, על כן קא משמע לן [הוא, הכתוב משמיע לנו] שהיא ניתנת לכהנים לאכילתם.

ומה שנאמר בכתוב זה "לכל אשמם" — בא לרבות אף את אשם נזיר שנטמא, ואשם מצורע שניתנים לכהנים. ותוהים: מה צורך בדרשה מיוחדת ללמד על אשם מצורע, שניתן לכהנים לאכילה, והרי בהדיא כתיב ביה [במפורש נאמר בו] שהוא נאכל על ידי הכהנים, שכן נאמר "כי כחטאת האשם הוא לכהן" (שם יד, יג)!

אלא כוונת הדברים היא, שבא כתוב זה לרבות אשם נזיר שנטמא, לומר שיהא דינו כאשם מצורע, שאף הוא נאכל. שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] שאשם נזיר אינו בא לכפר, אלא רק להכשיר (לאפשר לו) להתחיל מחדש את נזירותו קא אתי [הוא בא], ואילו אשם מצורע מכשירו לאכול מן הקדשים, והרי אכילת הכהנים נאמרה ביחס לקדשים המכפרים ("ואכלו אותם אשר כופר בהם"), לכך קא משמע לן [הוא הכתוב משמיע לנו] שגם אלה ניתנים לכהנים לאכילה.

ומה שנאמר בכתוב זה "אשר ישיבו" — זה הוא גזל הגר, שהגוזל מן הגר שאין לו יורשים, צריך לתת לכהנים את הגזילה בתוספת חומש מערכה. ומה שנאמר עוד בכתוב "לך היא ולבניך" — לומר כי שלך היא, לכל דבר, והינך נוהג בה כקניינך הממוני, שאתה מורישה לבניך ואפילו יכול אתה לקדש בו את האשה, שאין זה דבר השייך למקדש.

ב ועוד בדין אכילת כהנים מן הקדשים, אמר רב הונא:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The verse states: “And every meal offering that is baked in the oven…shall all the sons of Aaron have, each man like the other” (Leviticus 7:9–10). This verse emphasizes that the sons of Aaron must divide the meal offering equally among themselves, without exchanging it for a portion of any other offering.

The baraita continues: One might have thought that they may not receive a share of meal offerings in exchange for portions of animal offerings since they do not substitute for them in the case of poverty. One who is too poor to afford to bring an animal offering, e.g., in the case of a sin offering determined on a sliding scale, does not bring a meal offering in its stead. Since meal offerings are not brought in place of animal offerings, there is clearly no connection between them. But perhaps they may receive a share of meal offerings in exchange for portions of bird offerings, since they do substitute for them in the case of poverty. If one is so destitute that he cannot afford to bring a bird offering he brings a meal offering. Therefore, the same verse states: “And all that is prepared in the deep pan…shall all the sons of Aaron have,” again emphasizing that all must have an equal share in that meal offering.

The baraita continues: One might have thought that they may not receive a share of meal offerings in exchange for portions of bird offerings since these, i.e., bird offerings, are types of offerings that involve blood sprinkled on the altar, and those, i.e., meal offerings, are types of offerings made of flour. But perhaps they may receive a share of portions of bird offerings in exchange for portions of animal offerings, since both categories are types of offerings that involve blood sprinkled on the altar. Therefore, the same verse states: “And on a pan…shall all the sons of Aaron have,” a seemingly superfluous phrase, which teaches that one may not receive a share even of bird offerings in exchange for portions of animal offerings.

The baraita continues: One might have thought that they may not receive a share of bird offerings in exchange for portions of animal offerings because with regard to these, i.e., the birds, their processing, i.e., killing, is executed by hand, by pinching the nape of the neck, and with regard to those, i.e., the animals, their processing, i.e., killing, is executed with a utensil, by slaughtering with a knife. But perhaps they may receive a share of meal offerings in exchange for portions of other meal offerings, since the processing of both these and those are carried out by hand. Therefore, the next verse states: “And every meal offering mixed with oil…shall all the sons of Aaron have” (Leviticus 7:10).

The baraita continues: One might have thought that they may not receive a share of a meal offering prepared on a pan in exchange for portions of a meal offering prepared in a deep pan, or portions of a meal offering prepared in a deep pan in exchange for portions of a meal offering prepared on a pan, since the actions with this pan result in a hard product, and the actions with that deep pan result in a soft product. But perhaps they may receive a share of a meal offering prepared on a pan in exchange for the portions of a different meal offering prepared on a pan, or a share of a meal offering prepared in a deep pan in exchange for portions of a different meal offering prepared in a deep pan. Therefore, the same verse states: “Or dry, shall all the sons of Aaron have” (Leviticus 7:10).

The baraita continues: One might have thought that they may not receive a share of offerings of the most sacred order, e.g., meal offerings, in exchange for a portion of another similar offering, but they may receive a share of offerings of lesser sanctity in exchange for a portion of another similar offering. Therefore, the same verse states with regard to meal offerings: “Shall all the sons of Aaron have, one as well as another” (Leviticus 7:10), and near it appears the verse: “If he offers it for a thanks offering” (Leviticus 7:12), from which is derived: Just as one may not receive a share of one offering in exchange for a portion of another similar offering in the case of offerings of the most sacred order, so too, one may not receive a share of one offering in exchange for a portion of another similar offering in the case of offerings of lesser sanctity, e.g., a thanks offering.

The baraita further expounds this verse: It states: “One as well as another [ish ke’aḥiv],” which teaches that with regard to priests, a man [ish] who is an adult receives a share even if he is blemished, but a priest who is a minor may not receive a share even if he is unblemished. This baraita evidently interprets the verse: “And every meal offering, mixed with oil, or dry, shall all the sons of Aaron have, one as well as another” (Leviticus 7:10), as referring to the prohibition against priests exchanging shares of offerings. If so, how does Ḥizkiyya state that this verse is referring to the priests’ eating of the remainder of the omer offering and the meal offering of a sota?

The Gemara answers: With regard to the prohibition against exchanging priestly shares, that is derived from the term: “Every meal offering.” By contrast, Ḥizkiyya derives his principle with regard to these two meal offerings from the rest of the verse. The Gemara asks: But haven’t you already derived from the word “every” that which Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, states, that when one vows to offer a meal offering baked in an oven, all the baked items must be of a uniform type, either loaves or wafers (see 63b)? The Gemara answers: Rather, that halakha concerning the exchange of shares of offerings is derived from the addition of the word “and,” in the term: “And every [vekhol] meal offering.”

§ Ravina said: According to the opinion of Rabbi Shimon, the source for the halakha that the omer offering and the meal offering of a sota are eaten comes from the baraita that Levi teaches, as Levi teaches: The verse states with regard to the priestly gifts: “This shall be yours of the most sacred items, reserved from the fire: Every offering of theirs, and every meal offering of theirs, and every sin offering of theirs, and every guilt offering of theirs, which they may restore to Me, shall be most holy for you and for your sons” (Numbers 18:9). The word “every” in each clause includes a number of additional offerings that are eaten by the priests.

The Torah states: “Every offering of theirs,” to include the log of oil that accompanies the guilt offering of a recovered leper, teaching that it is also eaten by the priests. As, it might enter your mind to say that since the Merciful One writes in this verse: “From the fire,” this would exclude this oil, which is not brought onto the altar. Therefore, the verse teaches us: “Every offering,” to include the leper’s oil.

The baraita continues expounding the verse: “And every meal offering of theirs,” serving to include the omer meal offering, and the meal offering of jealousy brought by a sota, teaching that they are also eaten by the priests. As, it might enter your mind to say that since the Merciful One states: “And they shall eat those wherewith atonement was made” (Exodus 29:33), the verse thereby indicates that the priests may eat only those offerings that help the owner achieve atonement. And this omer comes to permit eating from the new grain (see Leviticus 23:9–14), not to achieve atonement; and concerning the other offering, i.e., the meal offering of a sota, as well, it comes to clarify whether or not the accused woman is guilty of adultery, but not to achieve atonement. Therefore, the verse teaches us: “Every meal offering,” to teach that these two meal offerings are included.

The baraita continues to expound the verse. The verse states: “And every sin offering of theirs,” to include a bird sin offering, teaching that it is also eaten by the priests. As, it might enter your mind to say: The priests may not eat it because it is an unslaughtered animal carcass, as it is killed by pinching the nape of the neck (see Leviticus 5:8), not by conventional slaughter. Therefore, the verse teaches us: “Every sin offering,” teaching that bird sin offerings are included.

The baraita continues to expound the verse. The Torah states: “And every guilt offering of theirs,” to include the guilt offering of the nazirite who has become ritually impure (see Numbers 6:12) and the guilt offering of the leper, teaching that they are also eaten by the priests. The Gemara objects: With regard to the guilt offering of the leper, it is explicitly written with regard to it: “For as the sin offering is the priest’s, so is the guilt offering” (Leviticus 14:13), which already teaches that it is eaten by the priests.

The Gemara answers: Rather, the verse serves to include the guilt offering of the nazirite, stating that its status is like the guilt offering of the leper. As, it might enter your mind to say: The guilt offering of the nazirite is not sacrificed for atonement, but rather it comes to prepare the nazirite to begin his period of naziriteship anew, and therefore its meat would not be eaten by the priests. Therefore, the verse teaches us: “Every guilt offering,” teaching that the guilt offering of the nazirite is included.

The baraita concludes: “This shall be yours of the most sacred items…which they may restore”; this is referring to an item stolen from a convert who has no heirs and subsequently dies. In this case, the stolen item is given to the priests together with an additional one-fifth of its worth. The phrase “for you and for your sons” means that it is yours and your sons’ personal property, and it may be used even to betroth a woman with it, and it does not belong to the Temple treasury.

§ Rav Huna said:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

לכל בני אהרן תהיה. שלא יחלקו זה כנגד זה:

שלא קמו מנחות בדלות אלא בדלי דלות:

ועל מחבת לכל בני אהרן. אם אינו ענין למנחה תנהו לעופות:

עשייתן ביד. מליקה בציפורן:

בכלי. בסכין:

ההוא. ברייתא מנין שאין חולקין:

מכל נפקא. כל מנחה בלולה בשמן והאי דחזקיה נפקא ממנחה דיכול למימר מנחה בלולה בשמן וחריבה:

והא אפיקתיה ההוא כל מנחה בלולה לעיל בפרק כל המנחות באות מצה בסופיה לכדר' יוסי בר' יהודה מה כל (וכל) האמור למטה שני מינין:

ההוא מוי"ו דמכל ובריית' מכל:

רבינא אמר הא דחזקיה אתיא מדתני לוי:

סלקא דעתך אמינא מן האש כתב דבר שממנו לאישים שיריו לכהנים אבל לוג שמן שאין ממנו לאישים אימא לא קמ"ל:

להכשירא)כן פירש גם ברש"י כת"י אבל תמוה דהא אשם נזיר טמא הוא דמייתי ולהכשירו כדי שיחול עליו נזירות טהרה וצ"ע: אתי לשתות יין ולגלח ולטמא למתים קמ"לב)כאן צ"ל מ"ש בע"ב מד"ה זה גזל הגר עד תיבת אליו::

ת"ל ועל מחבת, מרבויא דקרא דהא ממילא ידענא דמחבת בשאר מנחות ואא"ע ת"ע לזבחים, מליקה ביד וזבחים בכלי, ומשני ההיא מכל, פי' האי דרשא דחלוקה מכל נפקא, ל"ה. ר"ל אבל שיריים נאכלין דשל שעורים בין חריבה בין בלולה מחריבה ובלולה כדתניא חזקי' לעיל אא"ע לבלולה של חטין, אבל ליכא לפרש איפכא דר"ל דקרא דבלולה וחריבה אתא לדרשא דחלוקה כדמשמע מבריית. דקאמר ת"ל בלולה ת"ל וחריבה חדא דפשטיה דקרא בבלולה וחריבה לכל בני אהרן תהיה משמע דבא לומר דנאכלת לכהנים ולהכי נוקי לה באא"ע לשל חטין ת"ע לשל שעורים, ועוד דאי נוקי לומר דבאלומר בשל חטין ולומר דלא יחלקו מנחות כנגד מנחות ולא מחבת כנגד מרחשת הרי מכל דאייתר לדרש' אחרינא לא הוה משתמע דאתי למימר דשל שעורים נאכל דמכל לא משמע הכי אבל כי מוקמי' גופיה דקרא בשל שעורים משום דאייתר קרא לשל שעורים מצי לאוקמ' יתורא דכל למימר דלא יחלקו מנחות כנגד מנחות דר"ל דאפי' בהני דהוו של שעורים לא יחלקו מנחות כנגד מנחות ומחבת כנגד מחבת:
והא אפיקתיה לכדר' יוסי בר יהודה, בסוף כל המנחות באות מצה דאמר מה כל האמור למטה שני מינין, מוכל פי' מרבוייא דו"ו מרבה, ל"ה:

מדתני לוי אתא, דמנחת העומר ומנחת קנאות דהוו של שעורים דשיריהם נאכלין, ל"ה:

של מצורע ששירי הלוג נאכל לכהנים. סד"א מן האש כתיב, פי' דכתי' וזה יהיה לך מקדש הקדשים מן האש והאי לאו אישים הוא:

אשר כפר בהם, ודרשי' כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים סד"א מידי דלכפרה אתי אכלי כהנים אבל הנך עומר דלהיתר חדש אתיא ודקנאות דלברר עון אתא קמ"ל:

להכשיר אתי, פי' להתגלחות ויין וטומאה דמידי דלאו כפרה לא אכלי כהנים:

רש"י ד"ה בדלות. שנאמר ואם לא תמצא ידה וגו' עד ולקחה כו'. כה"נ להגיה לכאורה. והוא הנאמר בר"פ תזריע. אבל שם לא נאמר שתביא בדלי דלות מנחה. לכן צריך להגיה ואם לא תגיע ידו וגו' עד שתי תורים:

רש"י ד"ה שהרי קמו. שהמחוייב קינין כו'. ור"ל במטמא מקדש וחביריו האמור בויקרא:

תו' ד"ה איש וכו' ומטילין חלשים. נ"ב עלח"ש שם:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

רש"י בד"ה יכול לא יחלקו בקדשי קדשים חטאת כנגד אשם אבל יחלקו בקדשים קלים שלמים כנגד תודה ל"ד פי' כן דה"ה דשלמים כנגד שלמים ג"כ אסור וכמבואר בדברי הרמב"ם ז"ל בפ"י הנ"ל דאין חולקין חזה ושוק כנגד חזה ושוק אלא דקרא דיליף מינה קדשים קלים היינו ואם על תודה כו' להכי כתב חלוקה שלמים כנגד תודה ומה שביאר הרמב"ם ז"ל חלוקת קדשים בחזה ושוק משום דקרא איירי בחלוקת כהנים אבל ה"ה דבעלים בבשר אין חולקין זה כנגד זה דהא קדשים קלים נמי לאו ממונן הוא כדתנן בקידושין דבעלים ג"כ אין מקדשין בחלקן וע"כ ילפינן מהא דאין חולקין קדשים קלים ג"כ דמקרא דילפינן התם זה יהי' לך מן האש כאש לאכילה לחוד בכהנים הוא דכתיב אבל בעלים מנ"ל דלאו ממונו הוא וע"כ מהאי קרא אלא דלכאורה לא שייך חלוקה בבעלים בבשר דאם יש לו שלמים ולחבירו שלמים ואתי למימר דאסור ליתן שלו לחבירו וחבירו יתן לו את שלו בזה בלא"ה אסור דהא מצוה לבעלים לאכול קרבנן ואפשר דאתי למימר דאסור ליתן חלק משלו לחבירו ע"מ שחבירו יתן לו משלו אבל אין זה דומיא דכל חלוקות דברייתא דנותן חלקו בקרבן זה ונוטל חלק חבירו בקרבן אחר. וראיתי במהרש"א ז"ל בקידושין שם שכתב כן דקדשים קלים נפל מהאי קרא דאינה מקודשת אלא דפירש שם הא דאמר ר"י נמנו וגמרו כו' היינו דבא לחדש דר' יוסי בקדשים קלים נמי אמר דאינו מקודשת דתחלה לא הוי פליגי אלא בקדשי קדשים ואתי ר"י למימר דנמנו וגמרו דלר' יוסי בקדשים קלים ג"כ אינה מקודשת מהא דאין חולקין בקדשים קלים ג"כ ורב אמר עדיין היא מחלוקת פי' דאכתי יש חילוק לר' יוסי בין קדשי קדשים לקדשים קלים ע"ש. ולא הבנתי דבריו ז"ל אי לר' יוסי ג"כ בקדשים קלים מקודשת א"כ מתניתין דתנן אינה מקודשת כמאן אתיא (אם לא כר"י דוקא) ועוד אי הא דרב קאי אקדשים קלים ולר' יוסי מאי קאמר התם וכרב מי לא תניא מהגרגרנים חולקים הא בקדשי קדשים וודאי אין חולקין וצ"ל דתרתי קאמר רב ר' יהודה חולק בקדשי קדשים ור' יוסי מודה בקדשי קלים וכמה דחוקים הדברים שוב ראיתי בתוס' ז"ל בב"ק דף י"ד שכתב דהמקדש בחלקו בקדשים קלים דאינה מקודשת היינו דוקא כהנים בחזה ושוק אבל בעלים יכולין לקדש בו אשה בבשר והכריחו כן מלשון המשנה המקדש בחלקו כו' ובבעלים לא שייך לשון חלק דעיקר הקרבן שלהם וכן משמע מלשון הרמב"ם ז"ל בפ"ה מה' אישות ויליף מקרא דזה יהי' לך מן האש כו' דלא ניתן אלא לאכילה כמ"ש שם בפי' המשנה ולפ"ז איסור חלוקה ג"כ לא שייך בבעלים בבשר אלא דוקא בכהנים בחזה ושוק ובירושלמי פ"א דמעשר שני משמע דבחלק בעלים נמי פליגי ור' יהודה יליף כל הקדשים מבכור דמקדשין בו אשה ור' יוסי יליף ממעשר בהמה דאין מקדשין בו ואין כאן מקומו להאריך בזה וכתבתי בזה בחי' לתמורה בפ"ק ע"ש:

גמרא אלא ההוא מוכל נפקא מלשון אלא משמע דברייתא דחלוקה מוכל נפקא וריבר"י מכל והא דאם אינו ענין (ממנחה) אבל רש"י ז"ל לא גרס אלא ופי' ההוא ממכל נפקא היינו דריבר"י וברייתא דחלוקה מכל והקשו התוס' ז"ל מאי פריך מר"י בר"י הא לר"ש אמרינן הכא ור"ש לא ס"ל דרשא דר"י בר"י ור"ט דדייק אי ריבר"י ס"ל הך ברייתא דחלוקה מנ"ל הא כו' צריך לרבויא דשני מינים הם ועדיין אינו מיושב מנ"ל דריבר"י ס"ל כר"ש דאשכחן מנחה נקמצת ואינה נאכלת דילמא ס"ל כרבנן ולא צריך קרא לחריבה של שעורים ואיכא תרי קראי חדא לדין חלוקה וחדא מה התם שני מינים ולפמש"כ לעיל דלרבנן נמי נצרכה א"ש:

תוס' בד"ה מן האש תימא. עיין בה"ז שכתב דמן האש צריך לדרשא דאין מקדשין בו את האשה כדאמרינן בקידושין וכתב הצ"ק דלמסקנא דילפינן דאין חולקין זכנ"ז שמעינן מינה דאין מקדשין ג"כ וכקושיית מהרש"א ז"ל שם בקידושין אבל למאי דמסיק אין חולקין זכנ"ז תו לא מצינן למילף מהא דאין חולקין אף על גב דאין חולקין מ"מ מקדשין בו אשה כדאמרינן לקמן ועיין רש"י לקמן בבה"ז ז"ל וכבר כתבתי בזה בזבחים דף מ"ד:

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

ברש"י ד"ה יכול כו' קדשים קלים שלמים כנגד תודה. צ"ע הא שלמים כנגד שלמים נמי אין חולקין כמ"ש הרמב"ם (פ"י מה' מעה"ק) ואע"ג דליכא קרא ע"ז. מ"מ משמע דכל הקרבנות שוין למנחות בהאי דינא. והכ"מ שם כ' דכן הוא בתוספתא (פי"א דזבחים) ע"ש:

בתוס' ד"ה זה גזל הגר. וקשה לפירושו וכו' מיהו צריך לדקדק וכו' ונראה דבזה מיושב שפיר פירש"י דהתם בזבחים. דבאמת עיקר הפרטים נאמרו מפני מחלוקתו של קרח. לכן עיקר הילפותא הכא לרבות הני מילי הוא מדכתיב לכל ולהכי גבי אשר ישיבו דאמרי' זה גזל הגר דלא כתיב כל ליתורא שפיר כתב רש"י דלא קשה דבהדיא כתיב בי' דבזה שוב י"ל דלא נכתב רק מפני מחלוקתו של קרח. והברייתא דלוי מפרש מה דכתיב אשר ישיבו דזה גזל הגר אבל לאו יתורא היא כנ"ל:

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

גמרא אשר ישיבו לי זה גזל כו' כצ״ל. וטעה המדפיס והדפיס ל"ה ומ״ה מ"ו הב"ז מוחק תיבה זו ובאמת אינו מן הצורך למחוק:

רש״י ד"ה יכול לא יחלקו בקדשי קדשים שלא יתנו כו'. כצ״ל והשאר נמחק דיתור לשון הוא:

ד"ה תלמוד לומר כו' לפניו ואיתקש כו' הד״א ובזה מתורץ קושי׳ התוס׳:

ד"ה ההוא מוכל כו' והא דתנהו ענין לחריבה כו' כצ״ל:

ד״ה מן האש כתב כו' הוא דשירים כו׳ כצ״ל:

בא"ד לאישים אימא לא כו' כצ״ל:

בא"ד לכהן להכי כתב כו' כצ"ל:

ד"ה לרבות מנחת כו' לכהנים ומהכא אתיא כו׳ כצ״ל. פירוש רבינא אתיא מהכא:

ד"ה להכשיר אתי להתחיל עליה כו' כצ"ל:

ד"ה שלך הם כל הני כו׳. ועיין במסכת זבחים דמ"ג ע״ב מה שכתבתי ישוב נכון על רש״י שדבריו סותרים זה את זה:

תוס׳ ד"ה תלמוד לומר כו' וסמיך ליה אם על תודה משמע כו' כצ״ל:

בא״ד והתם פירשתי הס״ד. פירוש דשם מתרצו קושי זו דמוי״ו קדריש דמוסיף על ענין ראשון וכפרש״י הכא ועיין בתוספ׳ דיבמות ד"ד ע״א ד"ה וכי כו' דמתרצי נמי בע"א:

ד"ה איש חולק כו' אלא כלומר אין מריבין בו כו'. כצ״ל וכ"ה בס"י ופירוש לשון מחלוקת:

בא״ד וממתני׳ דבכורים אלא כדפי׳ בקונטרס כו' כצ״ל:

בא״ד בלחם הפנים וכל כהן המגיעו כזית יש אוכל כו׳ כצ״ל:

בא"ד וכל כהן המגיעו כפול כו׳ וכיון כו׳ כצ״ל:

בא״ד למאי חזי וקס"ד דדרך עילוי כו׳ כצ"ל:

בד"ה והא אפיקתי׳ כו׳ דדייק הכי אם אית׳ דרבי יוסי בר׳ יהודא הך ברייתא כו׳ כצ״ל:

ד״ה מן האש כתי׳ תימא כו׳. יש מקשין לא ידענו מה הוקשה להם דלמא סבירא ברייתא זו כר׳ יוסי דקדושין דהמקדש בחלקו אינו מקודשת ויליף התם מדכתיב מן האש עכ״ל וכן הקשה מ״ו הב״ז והניח בצ"ע ולענ״ד תוספ׳ הקשו שפיר אליבא דמסקנא דהתם דאסיקנ׳ דר׳ יהודא הדר ביה וסבירא ליה ג״כ כר״י דאינו מקודשת וקאמר אביי ת״כ דר׳ יוחנן דס״ל דר״י הדר ומייתי בריית׳ לסייעה ויליף התם מקרא דלאו ממונו הוא אלא משולחן גבוה קא זכי לפ״ז אפי׳ לר״י לא צריכא מן האש והקשו שפיר לא ליכתוב מן האש אפי׳ לר"י וכ״כ מהרש"א שם בחידושיו ומהרש״א שם מביא קושי׳ בשם ת״י על ר״י וז״ל כיון דר׳ יהודא דס״ל דמקודשת ויליף מיהיה לך לכל צרכך ור״י יליף מאש לישתוק מלך דמשמע כל צרכך ולא איצטריך ליכתוב אש עכ״ל. ולענ"ד נמי לאו קושיא היא כיון דכתיב גבי גזל הגר לך היא ולבניך אפי׳ לקדש בו האשה מ"ה איצטרך מן האש דס״ד דקאי על כל הני דמתרבי כמו שפרש״י הכא:

ד"ה זה גזל הגר כו׳. וקשה לפירושו דא״כ כו'. ולפי מה שכתב רש״י שם בזבחים ד״ה אשם מצורע כו׳. וז״ל נהי דאשמ׳ כתיב הכא לסדר בפרשה כו׳. לפ״ז לא קשה מידי עיין מה שכתבתי שם:

בא"ד מיהו צריך לדקדק אמאי צריך לכל כו׳. ודבריהם אינם מובנים לי דאי לא כתיב לכל לא הוה שמעינ׳ דאתי לרבוי׳ כל הני אלא מאי דכתיבי בהדיא כבר וסידרו הכתוב כאן מפני מחלוקת של קרח כמו שפרש״י אע״ג דתוספת לא ס״ל הך סברא מ״מ הוי אמינא איכא וצ״ע:

ד״ה ואפי׳ לקדש כו׳ ומיהו הא מילתא כו׳. פירוש דאין יכול ליתנו אלא לכהן שבאותו משמר כו׳:

בא"ד ושמא אתי קרא לאשמעינן כו׳. פי׳ קרא לה׳ לכהן שהם לה׳ עד שיבא ליד כהן. ויש להקשות כיון דחרמים ילפינן התם מגזל הגר בג"ש לכהן לכהן שנותנים לכהן שבאותו משמר וקי״ל דאין ג״ש למחצה ולפ״ז ע״כ מצינו נמי למילף גזל הגר מחרמים בג״ש לכהן לכהן דכל זמן שהם ביד בעלים ה"ה כהקדש וא״כ לה׳ ל״ל וצ״ע:

בא״ד הגוזל קמא דאם החזירו בלילה או החזירהו חצאין כו׳ כצ״ל:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

חדושים

פרק ואלו מנחות

תוספות ד״ה מן האש כו׳ בעי לכל הס״ד. ואני בעניי שותא דברי התוס' לא ידעתי מה הוקשה להם דלא ליכתוב מן האש די״ל דקמ"ל דלא זכו הכהנים בהם כ"א אחר הקטרת האישים וכמ"ש רש״י בחומש פ' קרח והכי איתא בספרי שם ותו דדילמא ס״ל להברייתא זו כר' יוסי דקדושין דהמקדש בקדשים דאינה מקודשת ויליף התם מדכתיב מן האש הרי הוא כאש דאסור בהנאה עיי״ש. ואע״ג דלכאורה משמע מדברי רש"י שבכאן דתני לוי ס"ל דהמקדש בקדשים מקודשת עיין בד״ה לקדש כו׳ מ״מ נ״ל דלא דק דהא מסקינן בפרק האיש מקדש דנמנו וגמרו אף לר׳ יודא דאינה מקודשת והאי לך יהי׳ לא קאי אלא אגזל הגר ובו שרי לקדש מדכתיב לך יהיה וכך פירש"י בפ׳ כ״ש דף מ"ח וכ״כ התוס׳ שם דף ס"ג ע״ב עיי״ש~:~ ד״ה ואפי׳ לקדש כו' משמע כדברי התוס' דלקמן ולכן דברי רש״י והתוס׳ הנ"ל צל״ע ודו״ק: ואח"כ ד״ה והגזל הגר כו׳ כדדרשינן כו׳ לה׳ לכהן עכ״ל. ר״ל דזכו משולחן גבוה וקמ״ל הקרא דלך יהיו דזכו אפי׳ לקדש בו את האשה וכמ״ש בתוס' בדיבור שאח"ז ובזה מיושבת הגירס׳ שדחה רש"י ז"ל ודו״ק נ"ל:

בא״ד. וחטאת העוף ואשם נזיר מיהו צריך כו׳ כצ"ל:

הגהות

גמרא איש חולק כו׳ (גם זה במיימוני שם).

אשר ישיבו זה גזל כו׳ כצ"ל ותיבת ל"ה הוא ט"ס:

רש״י ד״ה שלא קמו מנחות כו׳ שתי תורים כצ״ל והס"ד: ואח״כ ד״ה שהרי כו׳ קינין ואין כו׳ כצ״ל: ואח״כ ד״ה עופות כו׳:

ד״ה בכלי בסכין הס"ד:

ד״ה יכול לא כו׳ בקדשים קלים שלא יתנו כו׳ כצ״ל והשאר נמחק:

ד"ה ואין כו׳ בחלק אביו הס״ד:

ד"ה ההוא מוכל כו׳ והא דאם אינו ענין כו׳ תנהו ענין לחריבה כו׳ כצ״ל נ"ל:

ד״ה מן האש כו׳ הוא שירים כו׳ לכהן כתיב כו׳ כצ"ל:

ד״ה לרבות מנחת כו׳ ושירים לכהנים הס״ד: ואח״כ ד״ה והאי מנחת העומר כו׳ אתיא כצ״ל והס"ד: ואח״כ ד"ה ואידך כו׳ קנאות לברר כו׳ קמ״ל כצ״ל והד״א והס״ד: ואח"כ ד״ה לרבות כו׳ לכהנים הס"ד:

ד"ה נבילה כו׳ תאכל קמ״ל הס"ד: ואח״כ ד״ה להכשיר כו׳ ליחול עלי׳ נזירות כו' כצ"ל:

ד״ה זה גזל כו׳ לאיש גואל דאשם כו' כצ"ל:

תוספות ד״ה איש חולק כו׳ אלא כלומר אין מריבין בו כו׳ (נ"ל דצ"ל אין מקפידין). א״נ י״ל כו' אלא שאין מחלקי׳ כו' כצ״ל:

ד״ה והא אפיקתי׳ כו׳ הך סוגיא לר"ש כו׳ (כדאמרינן לעיל כי קא מיבעי׳ לן אליבא דר"ש כו׳) ברייתא היכי דריש הס"ד:

ד"ה ואפי׳ לקדש כו׳ קא זכו דאם לא כן היאך כו׳ ומיהו הא מילתא כו' דלא הוי מסתבר כו׳ כצ״ל:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

א דף עג לכל חטאתם לרבות חטאת העוף סד"א נבילה היא קמ"ל, עי' בספרנו נזר הקודש לזבחים במלואים סי' ח', שמבואר שם הענין לנכון.

ב אשר ישיבו זה גזל הגר, ויש לעיין בדין הגר בזמן הזה שאין אשם להקריב אם נוהג בהממון דין גזל הגר לכפר על השבועה, ומקודם יש לבאר בעצם הדין אשם גזלות בזה הזמן היינו לענין החומש.

בדין תשלומי הקרן דאשם גזילות

ויש לעיין בתשלומין דהקרן של אשם גזילות אם הוא ענין כפרה כמו החומש והאשם, או דלמא שהוא רק ממונא גרידא, ורק תנאי הוא בכפרה שמקודם ישלם הקרן, והנה באשם גזילות דגזל הגר מבואר ב"ק ק"י דגם הקרן הוי כפרה כדאיתא שם אמר אביי כסף מכפר מחצה, ובזה יש לעיין היאך הדין בהקרן דאשם גזילות של גזל חבירו, ונפק"מ בזמן הזה אם יש חיוב אשם גזילות בתשלומי הקרן.

א תנן ב"ק ק"ח ע"ב הגוזל את אביו ונשבע לו ומת הרי זה משלם קרן וחומש וכו' ופירש"י ואף על גב דנפלה ירושה קמי' דהיאך, בעי למיעבד השבה, ואין מעכב אפילו כנגד חלקו, וכן מבואר בגמ' במסקנא דלא מהני מחילה דנפשי' ובעי למיעבד השבה ממש, ויש להבין, וטעמא בעי מדוע בעינן השבה לאחר שירש את הגזילה וקנה את הגזילה בירושה והלא בגזלן דעלמא דלא הוי מחיוב אשם גזילות פשיטא שלכו"ע פטור מהשבה, וכן מבואר בשיט"מ בשם הראשונים, וכן מבואר בשו"ת הרשב"א הובא במל"מ פר"ג מגזילה, אעפ"י שגם שם בגזלן איכא עשה של חיוב השבה והשיב את הגזילה, וע"כ משום דלאחר שנפלה לי' בירושה ונעשה שלו נפטר מהשבה וע"כ הטעם בזה משום דהזכיי' בעצמותה מפני שבא מכח המוריש, וא"כ מ"ש הכא בקרן דאשם גזילות דלא נפטר עד דעביד השבה מעליא בפועל ממש, וגם חלק הגזילה שיש מהנגזל מחויב להוציא מתחת ידו וכל זה טעמא בעי.

ב והנה כמו כן יש לדייק שם בברייתא בגזל הגר והודה בחיי הגר וזקפו עליו במלוה ומת הגר דסבר ר' עקיבא אין לו תקנה עד שיוציא גזילה מתחת ידו והנה לשיטת רש"י המבואר בסוגיא זו דגזלן איתא בירושה ודמים מעליא חיוב אשם גזילות, א"כ איתא גם כן בזכייה דנכסי הגר, ובאמת פוסק הרמב"ם כן להלכה בפר"ח מגו"א ה"ד וז"ל וכן הגוזל את הגר ונשבע לו וחזר והודה, וזקף עליו הכל מלוה, ואח"כ מת הגר, אעפ"י שזכה בגזילה חייב להוציאה מתחת ידו יעוי"ש, מבואר שיטת הרמב"ם כשיטת רש"י דע"כ זכייה דירושה לא גרע מזכייה דנכסי הגר, וגם כן תקשה כיון שזכה מהפקר, כדין זוכה בנכסי הגר, א"כ למה לי עוד השבה. כיון דנעשה שלו ממש.

ג עוד תמוה לן הרבה הא דאמר רב יוסף שיכול הגזלן היורש לקיים מצוה דהשבה על ידי שיתן לארנקי של צדקה, וקשה דמה זה ענין להשבה שאמרה תורה והשיב את הגזילה, דהיינו להנגזל, ובמה יקיים מצוה זו שמחזיר לארנקי של צדקה, ומצאתי בשיטמ"ק שכתב בד"ה ואם שכל זה הוא מדרבנן, אבל מדאורייתא לא בעי השבה, ורק תקנת חכמים יש בזה שיעשה אדם תשובה בלב שלם יעוי"ש, אמנם תמוה הרבה מסוגיא במסקנא דמשני רבא כי אמר ר' עקיבא דלא מצי מחיל לנפשי' אבל לאחרים מצי מחיל. ולפי דברי השיט"מ הא דלא מצי מחיל לנפשי' לא הוי אלא מדרבנן, ומדאורייתא גם המחילה דלנפשי' הוי מחילה מעליא, וכל עיקר ההשבה דתנן במשנתינו אינו אלא מדרבנן, וא"כ ע"כ גם לר' עקיבא איתא במחילה דלנפשי', ולפי"ז קשה מאי פריך הש"ס לריוה"ג שם בסוגיא גזל הגר דלכהנים היכי משכחת לה כמבואר שם, וקשה והלא גם לר' עקיבא תיקשה כן היאך משכחת לה מדאורייתא גזל הגר דהוי לכהנים, וע"כ מוכח דלר"ע לא מצי מחיל לנפשי' הוי גם מדאורייתא, ושפיר משכחת לר"ע גזל הגר דלכהנים הוי, וממילא לא מהני הא דזכה מטעם ירושה או מטעם זוכה בנכסי הגר, ובעי השבה גם לאחר הזכיי' מדאורייתא, וגם פשטות הסוגיא משמע שדין תורה הוא, וכן מורה לשון הרמב"ם ז"ל, ודברי הראשונים שכתבו דהוי מדרבנן לדעתינו צריך עיון גדול.

ד והנה שיטת התוס' ע"כ דלא כרש"י ורמב"ם שנראה מדבריהם דסברי התוס' דבאמת אין הגזלן זוכה כלל בירושה דהגזילה כמבואר בדבריהם בד"ה לבניו שפירשו בניו של גזלן שיורשים הגזילה מכח אבוה דאבא יעוי"ש, ולפי"ז ע"כ יפרשו גם הא דגזל הגר והודה בחיי הגר דסבר ר"ע דמחויב להוציא הגזילה מתחת ידו, היינו שאין להגזלן שום זכייה בזה מעיקר הדין, הכלל בזה שאין הגזלן זוכה בירושה, וגם לא במתנה הדמים של שילום האשם גזילות, ומהאי טעמא פירשו התוס' הא דלוה ובע"ח באין ונפרעין, באופן אחר ולא כפירש"י כמבואר שם להמעיין, וגם הא דאמר רב יוסף דיכול ליתן לארנקי של צדקה ע"כ אין לפרש כפשוטו, דאיזה זכות יש לו ליתן מעות של אחרים לצדקה, וע"כ יפרשו כמו שפירשו בשיט"מ דזה קאי על הלואה, היינו אם אינו מוצא ללות, לוה, אף מצדקה יעוי"ש, ולשיטת התוס' תהי' ההלואה באופן שפירשו התוס' וכמו שמבואר כל זה, והא דפריך בש"ס ונימחלי' לנפשי' לשיטת התוס' יש לעיין הא כיון שאינו זוכה כלל בירושה, וע"כ צריך לומר דכוונת הש"ס דכיון דמחילה מהני א"כ מדוע אינו מועיל ירושה דס"ד דש"ס דמחילה דנפשי' דומה למחילה דאחרים, וא"כ פריך הש"ס מדוע אינו זוכה בירושה ויהי' פטור מהשבה ממילא מטעם מחילה דנפשי', אמנם פשטות הסוגיא מורה לפרש כשיטת רש"י והרמב"ם, אמנם גם לשיטת התוס' תקשה מדוע באמת אינו יורש, ואינו זוכה בנכסי הגר אשר הם תחת יד הגזלן, ומדוע ישתנה האי גזילה דאשם גזילות מכל גזלן דעלמא.

ה ונראה דכמו שחזינן שאמרה תורה בהשבה דגזל הגר בשהודה לאחר מיתת הגר דשילום הדמים באשם גזילות דגזל חבירו גם כן הוי כפרה וכמו שאמר אביי כסף מכפר מחצה בדמים של השבה דגזל הגר הניתן לכהנים, כן ע"כ גם השבה דהדמים בגזל חבירו הניתן לחבירו, גם כן הוי כפרה, ודינו כחומש הניתן לבעלים בתורת כפרה, כן גם הקרן ניתן לבעלים בתורת כפרה, והסברא נוטה לזה דמ"ש הדמים הניתן לכהנים בגזל הגר מהדמים הניתן להבעלים בתור תשלומין הלא בשתיהן על עסקי כפירה ושבועה באה, ואטו חמור יותר גזילות הגר מגזל חבירו, ועוד הלא גם בגזל הגר והודה בחיי הגר דסבר ר"ע דמוציא הגזילה מתחת ידו מדמי הש"ס לדינא דמשנתינו דהגוזל את אביו דלא מהני ירושה ובעי השבה. ולא אמרינן דשאני גזילות הגר, וכיון שפשוט בסברא דלא חמירא גזל הגר משארי גזילות, ולכן כמו שחזינן בגזל הגר הניתן לכהנים דכפרה הוי, כן אית לן לומר בגזל חבירו השילום הדמים כפרה הוי.

ו ואם נחליט דשילום הקרן דאשם גזילות בתורת כפרה הוא בא, נמצא דיש כאן בזה שני חיובים על שילום הדמים, א) הא דמחויב לשלם לחבירו הגזילה, ב) מחויב להחזיר מטעם שעל ידי זה יושלם כפרתו, והנה על החיוב הראשון פשיטא דמהני גם אם זוכה בירושה או שזכה מטעם זוכה בהפקר כדין זוכה בנכסי הגר, אמנם מטעם החיוב השני, דהוא מטעם כפרה, בזה מצאו רבותינו ז"ל דלא יושלם תנאי הכפרה עד שתהי' הוצאה ממש מתחת ידו, או לכל הפחות באופן זכייה כזה אשר אני קורא עליו שזהו זכייה חדשה כאופן שהיתה יציאה ממש מרשותו, ולזה מצאו חז"ל בענין מחילה שזה ממש כאילו זכה בזה הנגזל, ואח"כ נתן הנגזל להגזלן, בתורת מתנה, והרי זה זכייה חדשה ממש, ובזה יצא הגזלן ידי השבה גם לחלק החיוב שהוא מצד כפרה, אמנם באופן שזכה הגזלן מכח זכות ירושה שזה לא בא מצד המקנה מטעם כי ירושה הוא דבר שממילא, וכמו כן בזוכה בתורת הפקר בנכסי הגר שגם כן לא הוי הזכייה מכח המקנה, שזהו הנגזל, סבר רבי עקיבא דאעפ"י שאיסור גזילה אין כאן, כדין כל גזלן דעלמא שפטור מהשבה באופן הזה, אמנם אין כאן תיקון חיוב השני שהוא מצד כפרה, וזהו הביאור בסוגיא דמסקנא שם דלא מהני מחילה דלנפשי', זהו מה שמבואר לדעתינו כזה, אמנם מצאו חז"ל בזה לומר דכמו שמצינו בשילום הדמים של הקרן דאשם גזילות בגזל הגר שאמרה תורה דיושלם תנאי הכפרה בזה שניתן הדמים לכהנים, לכן אמרו חז"ל דגם בגזל חבירו באופן שזכה אח"כ להדמים בתורת ירושה או שגזל מהגר באופן דלא הוי הדמים להכהנים דזכה הגזלן בהדמים בתורת הפקר, מחדש לן רב יוסף דכאשר יתן הדמים לארנקי של צדקה, יקוים ויתוקן גם חלק החיוב שמצד כפרה בזה שיוציא הגזילה מתחת ידו כמו שנתבאר, ובזה מיושב הסוגיא לנכון נמצא יוצא לנו מסוגיא זו דשילום הדמים דהקרן של אשם גזילות בגזל חבירו גם כן המה כפרה כמו שילום החומש דגזל חבירו.

ז כתב המחבר בחו"מ סי' שס"ז ס"ו הגוזל את הגר ונשבע לו ומת הגר בלא יורשים אפילו הודה לגר וזקפו עליו במלוה, אעפ"י שזכה בגזילה חייב להוציאה מתחת ידו, וכתב הסמ"ע וז"ל פי' ליתנו לצדקה שבזמן הבית הי' צריך ליתנו לכהנים וכו' ובזמן הזה אפילו נותנו לארנקי של צדקה יעוי"ש, ודבריו תמוהים במה שכתב דבזמן הבית הי' ניתן הדמים לכהנים, דזה ליתא דהלא כל עיקר דינא דגזל הוא הניתן לכהנים, הוא כשהודה לאחר מיתת הגר, משא"כ בדין דהמחבר שהודה בחיי הגר ליתא בזה זכייה לכהנים גם בזמן הבית, ודברי הסמ"ע צריך עיון, אמנם עיקרן של הדברים בהא הסמ"ע שצריך לחלק המעות לעניים בזה, הנה לפי מה שביארנו זהו דינו של הש"ס בהא דאסר רב יוסף שצריך ליתן לארנקי של צדקה, ובאופן זה דמיירי המחבר דזהו דין המשנה והסוגיא שכתבנו לשיטת ר' עקיבא דקיי"ל כן לדינא הוי הדין הכי גם בזמן הבית, והכל כמו שנתבאר.

ח והנה גם לפי מה שפירש השיט"מ בשם הרא"ש שמפרש הא דבעי רבא גזל שתי אגודות בפרוטה והחזיר לו אחת מהן וכו' הדר פשטה אף על פי שגזילה אין כאן השבה אין כאן ומעכבת את הקרבן דאשם גזילות יעוי"ש, והנה יש לעיין דאם אמרינן דכל עיקר שילום הדמים דהקרבן של אשם גזילות בגזל חבירו לא הוי אלא בגדר תנאי לכפרת האשם, והיינו דכל זמן שלא הוציא הגזילה מתחת ידו, לא מכפר האשם מטעם דהרי זה כטובל ושרץ בידו, וא"כ הכא באופן שע"כ גזילה אין כאן א"כ פשיטא שאינו יכול לעכב את כפרת האשם, אעפ"י שלא קיים מצות השבה, דע"כ אין סברא לומר דמצות חסרון השבה מעכב כפרת האשם, דע"כ כיון שגזילה אין כאן תעשה האשם כפרתו, וע"כ מוכח מזה דשילום הדמים דהקרן המה גם כן בגדר כפרה, ומעכבת כפרת האשם מפני שעכ"פ לא הוציא הגזילה בהשבה ממש, ולא עדיפא מהא דזכה הגזלן בתורת ירושה. או כזוכה מן ההפקר, דגם כן מעכבת הכפרה, וזה לא עדיף, כן נראה בסברת הראשונים בזה.

ט והנה יוצא מזה דשילום דמים דהקרן דאשם גזילות דגזל חבירו המה גם כן בגדר כפרה, וכן מבואר בחידושי פני יהושע ב"ק ק"י שכתב בהא דכתבו התוס' שם ד"ה כסף מכפר מחצה דלא מהני מחילה לתשלומי כפרה, והקשה הפנ"י מדוע בדמים דאשם גזילות דגזל חבירו מהני מחילה יעוי"ש, הרי מבואר דהי' פשוט להגאון בעל פנ"י דשילום הקרן באשם גזילות דגזל חבירו המה גם כן בגדר כפרה, ולפי מה שביארנו מוכח כן ומבואר להדיא בהסוגיא, וכמו שנתבאר.

בדין גזל הגר

ב"ק ק"י אמר אביי ש"מ כסף מכפר מחצה וכו' יעוי"ש, והנה האי מחצה ע"כ אין הביאור חצי כפרה, דהלא אין כפרה לחצאין אלא ע"כ הביאור בזה כך הוא, משום דלענין כפרה מתפרשה שפיר בשתי אופנים, א) דכל הענין דאשם גזילות דהיינו הקרן והחומש והאשם, ואעפ"י שכל אחד ואחד הוא ענין כפרה, אמנם כל אחד בפני עצמו הוי חצי כפרה, ואין כפרה לחצאין, ודוקא בצירוף כולם נגמרה הכפרה בשלימות. ב) יש לפרש דהתורה אמרה דיביא שלשה קרבנות לכפר וכל אחד עושה פעולת כפרה, והרי זה בדמיון לנזיר טהור שמביא שלשה קרבנות וכל אחד עושה פעולת הכפרה בשלימות כמו דקיי"ל אם גילח על אחת משלשתן יצא, וזהו חידוש דין של אביי שאמר כסף מכפר מחצה היינו שהכסף הוא כפרה בפני עצמה, והיינו שגם בלעדי האשם, עושה הכסף פעולת כפרה, מדחזינן דלא מהדרינן הכסף ליורשים, כשמת לאחר חזרה דהכסף, ולא הקריב האשם, ולפי"ז תצא לנו מזה אשר ע"כ בזה ישונה הקרן דאשם גזילות של גזל חבירו דע"כ בגזל חבירו דלא קריי' רחמנא אשם להדמים דהתשלומין, אעפ"י שכפרה הוי כמו שביארנו, אמנם ע"כ הביאור בזה דבצירוף קרן וחומש ואשם נעשה כפרה שלימה, אבל כל אחד בפני עצמו אינו עושה פעולת כפרה.

יא ולפי"ז נראה לומר דבגזל חבירו בזמן הזה שאין אשם לכפרה היינו קרבן אשם, ממילא אין כאן צירופים לכפרה גם כן, וממילא אין תורת כפרה לזה בזה"ז, וממילא נתבטלה תורת כפרה גם מהדמים ומהחומש, אמנם הקרן מחויב לשלם בגזל חבירו, מטעם דעכ"פ הא איכא גם חלק הממון המוטל על הגזלן וכמו"ש בסימן הקודם, ולפי"ז שפיר פסקו הטור והמחבר בסי' שס"ז דבזה"ז מחויב לשלם הקרן, ולא פסקו חיוב תשלומין להחומש מטעם כי נתבטלה כל עיקר כפרה בזה בזה"ז, ואין כאן חיוב חומש כלל, ושילום הדמים לא בתורת כפרה הוא בא רק בתורת השבה דגזילה בעלמא, ובמנח"ח מצוה קכ"ט הביא בשם היש"ש לחקור מדוע אין חומש בזמן הזה, והעלה שם בצריך עיון, ולפי דעתינו נראין הדברים כמו שכתבנו.

יב והנה לכאורה יש להעיר מהא דמצינו ב"ק דהיורשין משלמין חומש על גזילת אביו אעפ"י שאין מביאין קרבן, וא"כ חזינן דהחומש תורת ממונא עליו גם כן, ומשלמין אותו גם בלעדי הקרבת הקרבן וכן פסק הרמב"ם, וע"כ צ"ל דשאני התם דעכ"פ נתחייב אביהם בחומש עם הקרבן, ונשתעבדו הנכסים לזה, ושוב לא פקע השעבוד, משא"כ בזה"ז שאין קרבן לא יתחייב בחומש, ובזה מיושב מה שכתבתי במקו"א תמיה על הרא"ש שכתב שאין חומש בזה"ז, דע"כ זה מוכח מסוגיא דהכא דהחומש עם הקרבן בא וכשאין קרבן אין כאן כפרה כלל, ורק דמים משלם.

יג אמנם לפי"ז יש לעיין הא דפסקו הטור והמחבר בגוזל את הגר ונשבע לו ומת הגר בלא יורשים אפילו הודה לגר וזקפו עליו במלוה אעפ"י שזכה בגזילה חייב להוציאה מתחת ידו, וביארנו בסי' הקודם שזהו מטעם כפרה דאם לא כן אין כאן חובת השבה, וקשה כיון דבזה"ז שאין שייך כפרה מטעם ביטול הקרבן שאין לנו, וא"כ נתבטלה ע"כ גם כל עיקר הכפרה גם משילום הדמים, והנה כמו שלא כתבו חיוב השבה בגזל הגר באופן כשהודה לאחר מיתת הגר, והיינו שמפני שכל עיקרו הוא כפרה ולכן אין זה בזה"ז, וא"כ לפי"ז גם בגזל הגר שההודאה היתה בחייו, גם כן יתבטל השבה, דהרי מאיזה טעם יחזיר, דהרי חלק הממון זכה במיתת הגר וחלק כפרה אין כאן, וכמו כן תקשה בגוזל את אביו וירש את חלקו בהגזילה למה יחזיר, דלפי דברינו ע"כ כל עיקר דין המשנה איירי בזמן הבית שהי' קרבן אשם, ודוחק לומר דסברי דעיקר השבה בזה הוא מדרבנן וצ"ע.

יד והנה בהא דהחזירו חצאין הנלמד מאשם דלא יצא הביא השיט"מ בשם הרמ"ה דהטעם דחצאין לא מהני באשם הוא מפני שהוי בעל מום, יעוי"ש, ויש לעיין באיזה אופן מיירי הא דהחזירו חצאין, דאם לא השלים הגזילה פשיטא דלא יצא, דהרי בעינן שיחזיר כולו, ולמ"ל קרא על זה, ואם לבסוף השלים והחזיר כל הגזילה ונתמלא השיעור מדוע לא מהני ויתחשב ההשבה משעה שהשלים, וא"כ אין כאן חצאין, ולא שייך כאן מום כיון דחשבינן ואזלינן בתר בסוף משעת ההשלמה, ולא שייך כאן פסול בע"מ אם ניזיל בתר בסוף לאחר שנתמלא השיעור, ואפשר לומר דבשהחזיר חצאין חל תיכף שם פסול מטעם החסרון, ושוב לא מהני ההשלמה, וזה טעמא בעי, וצריך עיון.

טו שם ת"ש עשרים וארבעה מתנות כהונה וכו' וגזל הגר, הקשו בתוס' תימא אמאי חשיב גזל הגר מעשרה בגבולין, דכי היכי דאמר רבא החזירו בלילה ולחצאין לא יצא דאשם קריי' רחמנא ה"נ אם החזירו בגבולין לא יצא כדין אשם, ונראה דעיקר כוונת התורה בקריאת שם אשם להדמים של הגזילה, היינו דוקא בזה שנוגע לענין הכפרה, לומר דבחזרת הדמים מתכפרים הבעלים כמו שמתכפרים באשם וזהו שאמרו הכסף מכפר מחצה וכיון שיש פעולת כפרה בהשבה זו, לכן כל הענינים השייכים לכפרה באשם הטילו גם ענינים אלו גם על הדמים בההשבה, וזהו שאמרו דחזרה דחצאין ודלילה פסולה היינו דבאופן זה באשם הקרבן אינו פועל פעולת כפרה לכן גם הדמים באופן זה אינו פועל פעולת כפרה, משא"כ בענינים שאינם שייכים לכפרה רק דין הוא בקרבן, כמו הא דבעינן בקרבן אשם שיהי' בפנים בעזרה, אבל מפני שאין זה ענין לכפרה להכי אין לומר שדין זה ינהוג בהדמים של גזל הגר, יען שלא אמרה תורה שדין קדשים ינהוג בהדמים רק בזה שנוגע לכפרה לחודיא, לומר שתורת מכפר עליו, ומיושב קושיות התוס', ויש להעיר גם מדברי הרמ"ה שפירש בהא דחצאין שהוא מטעם בעל מום, דלכאורה גם הא דמום פוסל בקדשים, גם כן אינו ענין שהוא מכוון ענין כפרה, רק דין הוא בקדשים.

טז כתב הרמב"ם פר"ח מגזו"א ה"ו י"ז מפי השמועה למדו שזהו שנאמרה בתורה וכו' ואשם זה האמור כאן הוא הגזילה, או דמיה, לפיכך המחזיר גזל הגר בלילה לא יצא וכו' יעוי"ש, ותמוה מדוע השמיט רבינו הא דהחזירו חצאין לא יצא, - ומצאתי במנח"ח מצוה קכ"ט שעמד בזה יעוי"ש, ונראה לפי מה שכתבנו לעיל, דמדחשיב התנא לגזל הגר במתנות כהונה הניתנים בגבולים ע"כ מוכח דלא בעינן בגזל הגר דומיא דאשם, אלא בדברים השייכים לכפרה דוקא, דהיינו, בזה שנעשה פעולת הכפרה, וכמו שכתבנו ביישוב קושיות התוס' דלעיל, וכנראה שזהו גם כן סברת הרמב"ם, ומטעם זה סבר דחזרה דחצאין, שאינו גם כן ענין בפעולת הכפרה ממש, אלא דין הוא הנוהג בקדשים, להכי סבר רבינו שאין זה מעכב בהדמים של גזל הגר, - וזה מוכח מהתנא דברייתא מדסבר דהדמים של גזל הגר ניתן להכהנים גם בגבולין ולא בעי פנים בעזרה, וסבר הרמב"ם דחזרה דחצאין לא גרע מחזרה דחוץ לעזרה כיון דתרווייהו אינם רק דינים הנוהגים בקדשים, ואינם שייכים לעצם פעולת הכפרה, ולהכי השמיט הרמב"ם הא דהחזירו חצאין, ומפרש רבינו דע"כ רבא דאמר דחזרה דחצאין לא מהני, לא אמר כן אלא קודם שידע הברייתא דגזל הגר מתנות כהונה הוי, ומטעם זה בעי שם אם כהנים בגזל הגר יורשים הוי או מקבלי מתנות הוו, אבל רבא הא דאיתא כברייתא דגזל הגר כמתנות כהונה הוא, ממילא ידע גם כן דחשיב התנא לגזל הגר ממתנות שבגבולין, וממילא ההכרח לומר דחזרה דחצאין בגזל הגר הוי חזרה מעליא, ומכפרת גם כן, זהו ברור בסברת רבינו בס"ד.

יז שם בסוגיא תניא אידך אשם זה קרן המושב זה חומש וכו' או אינו אלא המושב זה כפל וכו', הקשו התוס' תימא היכא מצי למימר כפל, והלא אין מתחייב כאן אלא בהתודה דכתיב והתודה, וכפל לא מתחייב בהודה עכ"ל, מכאן יש להוכיח שיטת התוס' דהודאה דחוץ לבי"ד בקנס לא מהני מידי אף לענין תפיסה וכדומה, וכבר פליגי בזה הפוסקים כמבואר בקצה"ח סי' א', דאילו להסוברים דההודאה דקנס גם בשהודה חוץ לבי"ד מהני לענין להיות חייב לכל הפחות לענין לצי"ש, ולענין תפיסה א"כ אין מקום לקושיות התוס' דשפיר מתפרשה בכוונת התורה דבשהודה על הכפל חוץ לבי"ד נקבע החיוב השבה לדין גניבת הגר, וע"כ מוכח דשיטת התוס' דהודאה דחוץ לבי"ד לא מהני כלל בכפל, ובזה מיושב הא דהקשה הפני יהושע שם בסוגיא אדברי התוספות.

יח והנה בשיט"מ כתב בשם הר"מ וז"ל דאיכא לאוקמי כגון שבאו עדים מתחילה ונתחייב כפל על פיהם ושוב הודה ונתחייב על הודאתו חומש ואשם עכ"ל, ויש לעיין מה שייך חומש הכא לפום הס"ד דהמושב זהו כפל, ולא חומש ועוד כיון שעדים חייבוהו בכפל הרי יש בכלל גם חיוב קרן, וא"כ הרי חסר כאן והתודה, ותנאי הוא באשם גזילות שאין חיוב קרבן בא רק באופן שהודה מעצמו, על הקרן וזהו כוונת התוס' דהקושיא ודברי הר"מ, וצריך עיון. :

יט כתב הרמב"ם פר"ח מגזילה ואבידה הי"א וז"ל נתן הגזלן הכסף לאנשי משמר, ומת קודם כפרה, אין יורשי הגזלן יכולין להוציא מידם דהכהנים שנאמר איש אשר יתן לכהן לו יהיה, ואפילו היה הגזלן קטן שאין מתנתו מתנה, אין היורשים מוציאין מידי הכהנים עכ"ל וכתב הרה"מ מקור לדין זה ממתני' דב"ק יעוי"ש, אבל האי דינא שכתב הרמב"ם בשהי' הגזלן קטן אינו מבואר לא במשנה ולא בגמרא, והנו"כ לא ציינו מקור לזה, ויש לעיין בעיקר החידוש דין שמחדש לנו רבינו דאף בשהיה הגזלן קטן, מ"מ זכו הכהנים בהממון, דקשה טובא מהא דאמר אביי ש"מ כסף מכפר מחצה, והיינו מהא דתנן במתני' דלא מהדרינן הכסף להיורשים כשמת הגזלן לאחר חזרה דהכסף, ולא הקריב האשם, ומזה מוכח דהכסף לחודיא גם כן מכפר, ולפי"ז יש לעיין בשהיה הגזלן קטן דידוע דאין תורת שבועה לקטן, ואצלו לאחר השבועה כקודם השבועה, וכיון שכל עיקר גזל הגר הניתן לכהנים בתורת כפרה, זהו דוקא בשנשבע להגר בחיי הגר, והודה לאחר מיתת הגר, בזה זכו הכהנים בהגזל, ואין זה נחשב לנכסי הגר להיות אדם אחר זוכה בו, מפני שכבר יצא זה הממון מכחו של גר בחיי הגר, וכמבואר זה בשיט"מ ב"ק ק"ח ע"ב בשם הראב"ד, ולפי"ז בשהיה הגזלן קטן ואין שבועתו שבועה, ולא הועילה שבועה זו להוציא הממון מרשותו של גר, והרי זה גם עתה כדין נכסי הגר, וכל הקודם לזכות זכה, ולפי"ז כשבא הממון לידי הכהנים הרי זכו בזה כדין זוכה בנכסי הגר ואין זה ענין לכפרה כלל, ואם כן אין זה ענין כלל לדין המשנה בזכיית הכהנים בהממון מטעם כפרה וקרבן, וה"ה אם זכה בזה איש אחר קודם שניתן לכהנים, והגזלן בעצמו זוכה בזה אם יש לו יד לזכות כדין זוכה בנכסי הגר שמת ואין לו יורשים, וצע"ג.

כ עוד יש לעיין לפי מה שכתב הרמב"ם פר"ט משגגות ה"ד דקטן הנתחייב בקטנותו כתב וז"ל ויראה לי שאינו מביא עד שיגדיל ויהי' בן דעת יעוי"ש, ולפי"ז גם בדין גזל הגר של כפרה הוא בא וכיון שאין זמן כפרתו בקטנותו, קשה היאך זכו הכהנים בהאי ממון דלכפרה הוא בא, כיון דהרמב"ם לשיטתו סובר דזמן כפרה שלו בגדלותו דוקא, ותקשה על דבריו שכתב הכא בזה.

כא בשיט"מ הקשה בהא דתניא קטן אי אתה צריך לחזור עליו וכו', משמע שאם גזל גר קטן ונשבע לו והודה משלם קרן וחומש ואשם, וקשה הא אין נשבעין על טענת קטן, ואין כאן חומש, כמו דאמרינן גבי גזל אביו שאינו משלם חומש מטעם דאין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות, והכי נמי כיון דאין נשבעין על טענת קטן, אין חיוב שבועה זו מחייבו, וי"ל מה שאין משלם חומש על כפירת שעבוד קרקעות, לאו משום דאין בי"ד מחייבין אותו שבועה, אפילו נשבע מפי עצמו משלם חומש וכו', הא דמיפטר מחומש בשעבוד קרקעות זהו משום דממעטין קרקעות מדין חומש ואשם יעוי"ש, ביאור הדברים דשבועה דנשבעין על טענת קטן לא גרע מנשבע מפי עצמו, ויש בזה חיוב קרבן כדין נשבע מפי עצמו, ונראה להביא ראי' לדברי השיט"מ מהא דמצינו דגם ר' אליעזר דדריש ריבוי ומיעוט ומרבה קרקעות לשבועה, ומכ"ז סבר ר' אליעזר דלענין קרבן שבועה ליתא הכא בקרקעות כמבואר בתוס' כתובות מ"ב ד"ה הפלת, וזהו גם כן שיטת הרמב"ם בה' גזו"א וז"ל העבדים וכו' אין בהם תוספות חומש שנאמר וכחש בעמיתו בפקדון כל האמור בענין מטלטלין הוא וגופן ממון, משמע שמצד עצמן נתמעטו מחומש ואשם, ולא מטעם חסרון השבועה, והרה"מ כתב שם דמטעם דאין נשבעין עליהם יעוי"ש, ולדבריו תקשה על הרמב"ם היאך יתחייב קרבן שבועה בטענת קטן, וכמו שהקשה השיט"מ, וע"כ צריך לומר דגם כוונת הרמב"ם כסברת השיט"מ, וכמו שנתבאר.

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

תלמוד לומר לכל בני אהרן תהיה. שלא יחלקו זה כנגד זה אלא בין כולם יחלקו המנחות: שלא קמו. מנחות תחת זבחים: בדלות. שאין מביא מנחה אלא בדלי דלות שנאמר אם לא תמצא ידו וגו' עד ולקח שתי תורים: שהרי קמו תחתיהן בדלות. שהמחוייב קינין ואין לו יכול להביא מנחה: תלמוד לומר ועל מחבת לכל בני אהרן. אם אינו ענין למנחות תנהו ענין לזבחים ועופות: עשייתו ביד. מליקה בציפורן: בכלי. בסכין: יכול לא יחלקו בקדשי קדשים אבל יחלקו בקדשים קלים. שלא יתנו חטאת כנגד אשם ולא מנחת מאפה כנגד מנחת הסולת דכולם קדשי קדשים הן אבל יחלקו בקדשים קלים כגון שלמים כנגד תודה: תלמוד לומר איש כאחיו. וסמיך ליה אם על תודה דמקרא נדרש לפניו ואיתקוש קדשים קלים לקדשי קדשים למנחות לענין חלוקה: ואין קטן חולק. אבל אוכל בחלק אביו: ההיא. ברייתא שאין חולקין: מכל נפקא. וכל מנחה בלולה בשמן (ויקרא ז): הא אפיקתיה. לכל מנחה בלולה לעיל בפ' כל המנחות (דף סג:) לכדרבי יוסי בר' יהודה דאמר מה כל האמור למטה שני מינין: ההוא מוכל נפקא. ברייתא מכל והא דאם אינו ענין כו' תנהו ענין לחריבה של שעורין נפקא לי' ממנחה: לרבות לוג שמן של מצורע. שהשיריים שמשתייר משל בהונות הוו לכהן: מן האש כתיב. דדבר שממנו לאישים הוא דשיריים לכהנים אבל לוג שאין ממנו לאישים אימא לא ליהוי לכהן [להכי] כתב לכל קרבנם: לרבות מנחת העומר ומנחת קנאות. שנקמצו ושיריים לכהנים ומריבוי אתיא דנקמצות ושיריים לכהנים: והאי. מנחת העומר להתיר חדש אתיא: ואידך. מנחת קנאות: לברר. עון אתיא ולא לכפרה אימא לא יהו שיריה נאכלין קמשמע לן: לרבות חטאת העוף. שנאכלת לכהנים: נבילה היא. משום מליקה ולא תאכל קמשמע לן: להכשיר אתי. ליחול עליה נזירות טהרה ולא יהא נאכל: זה גזל הגר. דכתיב (במדבר ה) אם אין לאיש גואל האשם המושב לכהן זה הקרן שאם גזל את הגר ומת הגר ורוצה להחזיר גזילו ואין לו יורשין יחזירנו לכהנים ויביא קרבן אשם על השבועה שכפר ונשבע לו: שלך הם. כל הני דמתרבו מהאי קרא: לקדש בו. כדאמר (קידושין דף נב: ע''ש) המקדש בחלקו בקדשי קדשים מקודשת:

רש"י מכ''י רבינו בצלאל אשכנזי ז''ל
לכל בני אהרן. משמע כולם יאכלו ממנה: שלא קמו. מנחות תחת זבחים בדלות דמי שנתחייב עולה או חטאת אין מביא תחתיה מנחה אבל מביא תחתיה תורים: מנחות. קמו תחת עופות דכתיב בויקרא ואם לא תשיג ידו לשתי תורים: לכל בני אהרן תהיה. אכולה קרא קאי: ת''ל על מחבת. מרבויא דקרא דהא ממילא ידענא דמחבת כשאר מנחות ואם אינו ענין לה תנהו לזבחים ועופות: יכול לא יחלקו בקדשי קדשים. כגון חטאת כנגד חטאת ואשם כנגד אשם: אבל יחלקו. שלמים כנגד שלמים דהא לא גלי קרא [אלא] גבי מנחה דקדשי קדשים היא: ת''ל איש כאחיו. וסמוך ליה אם על תודה: איש. איש כאחיו: מוכל. מרבוי דוי''ו: אתיא. למנחת העומר וקנאות דשיריהם נאכלים מדתני לוי: לרבות לוג שמן של מצורע. שיהא מה שנאמר מן ההזאות נאכל לכהנים: סד''א מן האש. וזה יהיה לך מקדש הקדשים מן האש והאי לאו ממותר אישים הוא: אשר כופר בהם. ודרשינן כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים הילכך מידי דכפרה [אכלי] כהנים אבל הנך לא: אלא אשם נזיר. [שיהא] נאכל כאשם מצורע: להכשיר אתי. לתגלחת ולטמא למתים ומידי דלאו לכפרה לא [אכלי] כהנים קמ''ל: זה גזל הגר. דכתיב האשם המושב לה' לכהן ואמרי' בבבא קמא בהגוזל קמא דבגזל הגר הכתוב מדבר:
תלמוד לומר איש כאחיו. ואם על תודה כר' יהודה מוקמינן הך ברייתא בפ''ב דקידושין (דף נב: ונג.) וגרסינן התם וסמיך ליה תודה משמע דמסמוכין דריש וקשיא דר' יהודה לא דריש סמוכין בפרק קמא דיבמות (דף ד.) והתם פירשתי: איש חולק אפילו בעל מום. לשון חולק לאו דווקא דהא קאמר אין חולקין אלא כלומר אין מקפידין בו אבל חלוקה גמורה לא עבדי ליטול בשוה וכן הא דתנן בשילהי בכורים והן מתחלקין ביניהם כקדשי המקדש וכן הני דבריש טבול יום (זבחים דף צט.) לשון חלוקה לאו דווקא וקצת קשה מהא דתנן בפ' שואל (שבת דף קמח:) ומטילין חלשים על הקדשים ביום טוב ושמא מפני דרכי שלום בעלמא היו עושין ועוד נראה דדווקא קאמר אין חולקין לענין שיהא שלו לקדש בו את האשה דאהכי מייתי ליה בפ''ב דקידושין (דף נג.) אי נמי י''ל דלא ממעטינן הכא אלא שאין מחלקין מנחה חריבה זו כנגד מנחה חריבה אחרת אבל מנחה אחת בפני עצמה מחלקין וכן זבח אחד והא דפריך התם בפרק האיש מקדש (גם זה שם) מהא דתנא הצנועים מושכין ידיהן והגרגרנין חולקין ולא משני במנחה אחת שאני משום דהתם לאו מלשון חולקין גרידא דייק מדלא מייתי ממתני' דטבול יום וממתניתין דביכורים [אלא] כדפי' התם בקונטרס דס''ד דהאי חולקין לאו ליטול חלקו המגיעו קאמר דגבי לחם הפנים (יומא לט.) תניא ארבעים שנה ששימש שמעון הצדיק היתה ברכה מצויה בלחם הפנים [וכל כהן שמגיעו כזית] יש אוכל ושבע ויש שבע ומותיר מכאן ואילך נשתלחה מאירה בלחם הפנים וכל כהן מגיעו כפול כו' וכיון דהוי כפול למאי חזי אלא דרך עילוי חולקין מניח חלקו לחבירו ונוטל כנגדו במקום אחר אלמא אית בהו דין חלוקה ומשני חלקו המגיעו קאמר וכשאינו שוה לו חוטף חלק חבירו ואוכלו והא דתנן במסכת סוכה (דף נו.) הנכנסין חולקין בצפון חלקו המגיעו קאמר ובעוד שהיתה בו ברכה: והא אפיקתיה לכדר' יוסי ברבי יהודה. וא''ת והא מסקינן כולה הך סוגיא לר' שמעון ואיהו פליג עליה בסוף כל המנחות באות מצה (לעיל סג:) ועוד דמוקמינן להך ברייתא בקידושין (דף נג.) כרבי יהודה ואיהו נמי פליג עליה וי''ל דדייק הכא אם איתא דרבי יוסי ברבי יהודה אית ליה הך ברייתא היכי דריש: מן האש כתיב. תימה לא לכתוב מן האש ולא בעי לכל: זה גזל הגר. ואתא קרא לאשמועינן כדדרשינן בהגוזל קמא (בבא קמא דף קי.) האשם המושב לה' לכהן ובספרים ישנים גרסינן בפ' ב''ש בזבחים (דף מד:) גזל הגר בהדיא כתיב ביה דכתיב בפרשת נשא לו יהיה ופי' שם בקונטרס דלא גרסינן ליה משום דחטאות ואשמות ושאר האמורים בפרשה בהדיא כתיבי כל אחד ואחד במקומו וסידרו לו הכתוב לאהרן כאן מפני מחלוקתו של קרח וקשה לפירושו דא''כ מאי קא פריך אשם מצורע בהדיא כתיבי ביה אלא כל הני דאתא קרא לרבויי להו לא כתיבי בשום מקום כגון לוג שמן של מצורע ומנחת העומר ומנחת קנאות וחטאת העוף ואשם נזיר מיהו צריך לדקדק אמאי צריך לכל בכל הני לרבוינהו מדכתיב קרבנם ומנחתם חטאתם ואשמם הוה שמעינן להו כיון דשאר כתיבי כולהו בהדיא והני לא כתיבי דמזאת תורת המנחה וזאת תורת החטאת וזאת תורת האשם לא הוה ידעינן הני כדמפרש טעמא בכל חד וחד: ואפי' לקדש בו את האשה. הא דדרשינן בסוף הגוזל קמא (בבא קמא ד' קט:) ובמס' ערכין בסוף המקדיש (דף כח:) גבי גזל הגר האשם המושב לה' לכהן קנאו השם ונתנו לכהן שבאותו משמר על כרחין אית לן למימר דלאו משולחן גבוה קא זכו דאם לא כן היאך מקדשין בו את האשה הא אמרינן בפרק האיש מקדש (קידושין דף נב:) המקדש
הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.

הערה אישית

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד