דף עא - ב
א. מתירין גמזיות של הקדש של חרוב ושל שקמה,
ב. ופורצין פרצות בגנותיהן ובפרדסותיהן, כדי להאכיל נשר לעניים בשני בצורת ואפילו בשבתות ובימים טובים.
ג. ונותנין פאה לירק שאינו חייב מן הדין, ולא היה זה ברצון חכמים, משום שהיו העניים אוכלין אותה בטיבלה כשאר פאה, ואינו מן הדין, שהרי אינה פאה. [1]
ובכל אלו מיחו בידם.
והשתא תיקשי: "מאן קתני מיחו ולא מיחו", כלומר, מדקתני במשנתנו לענין גדישה לפני העומר "ולא מיחו בידם", הרי משמע שרבי יהודה היא, כי הוא זה שחילק במעשי אנשי יריחו שבחלקם מחו בהם חכמים ובחלקם לא, ואמר על גדישה שלא מיחו בהם חכמים; כי רבי מאיר הלוא לא נתייחס כלל לענין המחאה -
ואם כן תיקשי מה ששנינו ברישא: "קוצרין ברצון חכמים", כי לרבי יהודה אף קצירתם שלא ברצון חכמים היה!?
ומשנינן: וליטעמיך שאתה סבור: ברייתא זו אינה משובשת, ואכן אמר רבי יהודה שקוצרים היו שלא ברצון חכמים, הלוא תיקשי:
וכי ששה מעשים של אנשי יריחו היו, וכדקתני "ששה דברים עשו אנשי יריחו"!? והרי שבעה דברים הוו לדעת רבי יהודה, שהרי הוסיף בין אלו שלא מיחו בידם את הקצירה, ועוד לו שלשה שמיחו בידם, ואם כן שבעה הוו.
אלא סמי מכאן [הסר מדברי רבי יהודה שבברייתא] את הקצירה, ולדעת רבי יהודה אין הקצירה בכלל הששה כלל, ומשום שקצירתם ברצון חכמים היה, ואין נמנים בין הששה אלא אותם שלא ברצון חכמים היו עושים -
ואם כן משנתנו רבי יהודה היא כולה.
שנינו במשנה: קוצר לשחת ומאכיל לבהמה; אמר רבי יהודה אימתי בזמן שהתחיל עד שלא הביא שליש; רבי שמעון אומר: אף יקצור ויאכיל אף משהביא שליש:
הגמרא מביאה משנה הדנה בדיני פאה, ומפרשת הגמרא את המבואר שם על פי המבואר במשנתנו לענין עומר: תנן התם, שנינו במסכת פאה ב א:
ואלו מפסיקין שדה גדולה לענין פאה, שאם חצה אחד מאלו את השדה, הרי היא נחשבת כשתי שדות, וצריך ליתן פאה לכל אחת ואחת:
הנחל, והשלולית [של מי גשמים] -
ודרך היחיד [דרך רחבה ארבע אמות], ודרך הרבים [דרך רחבה שש עשרה אמות] - ושביל הרבים [דרך צרה מאד, [2] והוא מקום הילוך רבים, ואינו כמו דרך שמהלכים שם עגלות וסוסים] [3] ושביל היחיד הקבוע [ים] הן בימות החמה והן בימות הגשמים, שחצה אחד מאלו את השדה -
והבור [חלק מהשדה שאינו זרוע], והניר [חלק שאינו זרוע אלא חרוש בלבד], וזרע אחר [שונה] שנזרע בשדה הזרועה במין אחר. [4]
בכל אלו לא נחלקו תנאים, אבל בדין המבואר בהמשך המשנה נחלקו תנאים:
וקוצר לשחת, אם קצר חלק מתבואת השדה כשהיא שחת שלא נתבשלה כל צרכה - ואפילו קצרה בשביל אדם - [5] אף הוא מפסיק את השדה שמשני עבריו, ולכשתתבשל התבואה יתן מכל עבר פאה נפרדת; ובהמשך הסוגיא מתבאר, אם שחת זה עדיין לא הביא שליש או אף כשהביא שליש מגידולו -
דברי רבי מאיר.
וחכמים אומרים: קוצר לשחת אין מפסיק, אלא אם כן אף חרש שם והרי הוא כניר שהוא מפסיק, אבל כשלא חרש מחשיבים את קצירת השחת כתחילת קצירת השדה, ולכשתיגמר בישולה של כל התבואה ויקצרנה, הרי זה כגומר את קצירתו, ונותן פאה אחת על הכל.
אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן:
רבי מאיר במסכת פאה, הסובר: קצירת שחת אינה חשובה קצירה, ומשמע: אפילו הביאה שליש, כל שלא נתבשלה כל צרכה - [6]
בשיטת רבי שמעון שבמשנתנו - אמרה, שאף הוא סובר: אין קצירת שחת חשובה קצירה, ואפילו קצרה לאחר שהביאה שליש -
דהרי אמר רבי שמעון במשנתנו: יקצור שחת קודם לעומר ויאכיל, אף משהביאה התבואה שליש -
אלמא קסבר רבי שמעון: כל קצירה לשחת - אפילו הביאה התבואה שליש, אלא שלא נתבשלה כל צרכה - לאו קצירה היא ולכן מותרת היא לפני העומר, והוא הדין שאין קצירת השחת חשובה כהתחלת קצירת השדה, וממילא היא מפסקת אפילו כשלא חרש.
יתיב רבה וקאמר לה להא שמעתא [ישב רבה וחזר על שמועה זו משמו של רבי יוחנן], איתיביה רב אחא בר הונא לרבא על דברי רבי יוחנן, הסובר: קצירה לשחת אפילו כשכבר הביאה התבואה שליש אינה חשובה קצירה לדעת רבי מאיר - ממה ששנינו בתוספתא דפאה:
אכלה חגב לחלק מתבואת השדה ואותו חלק חוצה את השדה, או שקרסמוה נמלים, או שברתהו הרוח, [7] הכל מודים:
אם חרש שם הרי הוא מפסיק בשדה ונעשו כשתי שדות, אבל אם לא חרש, אינו מפסיק, ומשום שתחילת קצירה היא ואפילו כשלא קצרה אדם.
והרי הכל מודים - מאן, מי הוא זה שהצרכה הברייתא לומר שהוא מודה בזה, הלוא רבי מאיר הוא, שנחלק בקוצר לשחת, וסובר: אין זו קצירה; ומודה בזה שהיא תחילת קצירה, ואינו מפסיק בלי חרישה.
והשתא תיקשי:
אי אמרת בשלמא: מתניתין דפאה - ששנינו: וקוצר לשחת מפסיק, דברי רבי מאיר - עוסקת רק בשלא הביאה שליש, וברייתא דפאה גבי אכלה חגב, ששנינו בה: דחרש אין [אכן הוא מפסיק] לא חרש - לא מפסיק, עוסקת בשכבר הביאה שליש -
הרי שפיר מבואר החילוק ביניהם, כי קצירת תבואה שלא הביאה שליש אינה חשובה תחילת קצירה ואפילו קצרה אדם, ולכן מפסיק; ואילו קצירת תבואה כשהביאה שליש חשובה קצירה אפילו כשלא נעשתה על ידי אדם, [8] ואינו מפסיק אלא אם כן חרש -
אלא אי אמרת כדבריך: מתניתין דפאה נמי [אפילו] בשהביא שליש, ומכל מקום סובר רבי מאיר: כל קצירת שחת לאו שמה קצירה; אם כן תיקשי:
השתא, ומה התם - "קוצר לשחת, מפסיק"
- דקצירה דאדם היא, אדם הוא שקצרה ויותר סברא היא לומר שתחילת קצירה היא, מכל מקום אמר רבי מאיר קצירת שחת לא שמה קצירה -
הכא בברייתא גבי חגב ונמלים שלא נעשתה הקצירה על ידי אדם לא כל שכן שאם קצרוה כשהיא שחת שאין זו תחילת קצירה, ומן הדין שתהא השדה מופסקת!? [9]
אלא מכח קושיא זו מפרשת הגמרא את שיטת רבי מאיר באופן אחר:
רבי מאיר שאמר "וקוצר לשחת, מפסיק", והיינו דוקא כשלא הביאה שליש וכפי שנתבאר, לא בשיטת רבי שמעון אמרה, אלא אדרבה בשיטת רבי יהודה שבמשנתנו - אמרה, דאמר רבי יהודה במשנתנו:
אימתי מותר הוא לקצור שחת בזמן שהתחיל עד שלא הביא שליש, כי קצירת שחת בשלא הביאה שליש אינה חשובה קצירה, אבל אם התחיל עד שהביא שליש, אסור; ומשום שקצירת שחת חשובה קצירה אם כבר הביאה התבואה שליש -
ואף רבי מאיר - המחלק בקצירת שחת בין פחות משליש לשליש - כשיטת רבי יהודה אמרה.
ומקשינן עלה: אימר דשמעת ליה לרבי יהודה - דקצירת שחת כשלא הביאה התבואה שליש אינה קצירה - רק בכגון שקצר לבהמה, שבזה אנו עוסקים במשנתנו וכמו ששנינו "וקוצר לשחת ומאכיל לבהמה" -
אבל כשקצר שחת לאדם [לעשות ממנו קליות] וכאופן שדיבר בו רבי מאיר, מי שמעת ליה לרבי יהודה שלא תהא קצירת שחת חשובה קצירה!? [10] דאם כן, שאם תאמר: רבי יהודה במשנתנו אינו מחלק בין קצירה לאדם לקצירה לבהמה, ונחלק בזה על תנא קמא שלא התיר אלא קצירת שחת לבהמה - [11]
הרי הוו להו במשנתנו תלתא תנאי [שלש שיטות תנאים] -
א. תנא קמא לא התיר קצירת שחת אלא כשקוצרה על מנת להאכיל לבהמה, וכמו ששנינו: "קוצר לשחת ומאכיל לבהמה".
ב. רבי יהודה מתיר - לדבריך - קצירת שחת אפילו לאדם, ובלבד שלא הביאה התבואה שליש.
ג. רבי שמעון מתיר קצירת שחת ואפילו לאדם [12] ואפילו משהביאה שליש.
והרי קיימא לן: כל מקום ששנה רבי יהודה "אימתי" אינו אלא לפרש, ולא לחלוק עם תנא קמא. [13]
ובהכרח דכשם שלתנא קמא לא הותרה קצירת שחת אלא לבהמה, אף לרבי יהודה כן, ואם כן קצירת שחת לאדם שאינה קצירה כדברי רבי מאיר בפאה, זאת לא תשמע מרבי יהודה, ואיך נאמר: רבי מאיר בשיטת רבי יהודה אמרה!? [14]
אלא כי אתא רב דימי, אמר: רבי מאיר -
הסובר: קצירת שחת שלא הביאה שליש אפילו לאדם לא הוי קצירה - בשיטת רבי עקיבא רבו, אמר [ה], דאמר רבי עקיבא: אף לאדם נמי לא הויא קצירת שחת קצירה כשלא הביאה שליש.
דתנן במסכת פאה:
המנמר מקצת שדהו [קוצר שורות לסירוגין, קוצר אחת ומניח אחת, ושוב קוצר] ושייר בו קלחים לחים, כלומר, ומה שלא קצר הם קלחים לחים שלא בישלו כל צרכן. [15]
רבי עקיבא אומר: הרי זה נותן פיאה מכל אחד ואחד [מכל שורה ושורה] מהשורות שיקצור.
וחכמים אומרים: מאחד על הכל -
ואמר רב יהודה אמר שמואל:
לא חייב רבי עקיבא אלא במנמר לקליות, היינו שקוצר תבואה שלא הביאה שליש לאדם לעשות ממנה קליות, אבל במנמר לאוצר, כלומר שקוצר תבואה שהביאה שליש [16] כדי לאוצרה וליישנה - לא.
הרי למדנו מדברי רבי עקיבא, שכל קצירת שחת כשלא הביאה התבואה שליש ואפילו כשקוצרה לאדם אינה קצירה, ולכך נותן הוא שתי פיאות.
ומקשינן על מה דאמרינן "רבי מאיר בשיטת רבי עקיבא רבו אמרה": איני!?
והא כי אתא רבין אמר רבי יוחנן שלא כדברי שמואל:
מחייב היה רבי עקיבא, אף במנמר לאוצר שהיא תבואה שהביאה שליש; ואם כן אין דברי רבי מאיר - המחלק בין הביאה שליש ללא הביאה שליש - כרבי עקיבא!?
הערות
[1] ראה הביאור בזה בפסחים נו ב.
[2] כתב הרע"ב: שביל: זוטר טובא, דשקיל כרעא ומנח כרעא.
[3] על פי רשב"ם בבבא בתרא נה א.
[4] שיעור רוחב שלשת אלו, כתב הרע"ב בפאה שם: כדי שלשה תלמים של מענית המחרישה.
[5] וכמתבאר בהמשך הגמרא, וראה בהערות שם.
[6] כן היא פשטות כוונת הגמרא, ראה בזה בהערות בהמשך הענין.
[7] רש"י פירש את חילוק הלשון: אכלה חגב קרסמוה נמלים, דרך חגב לאכול מלמעלה, דרך נמלה לקרסם קנה השבולה מלמטה.
[8] ולהשמיענו פרט זה נקטה הברייתא "אכלה חגב", "קרן אורה"; וב"טהרת הקודש" ביאר באופן אחר למה לא נקטה הברייתא בפשוטו, "הכל מודים בשהביאה שליש".
[9] הקשו התוספות: והרי יש לומר, שהברייתא דקצירת חגב ונמלים עוסקת בתבואה שנתבשלה כל צרכה ועומדת היא ליקצר, ולכן קצירה היא אפילו כשנקצרה שלא על ידי אדם, אבל משנתנו עוסקת בתבואה שהביאה שליש ולא נתבשלה כל צרכה, ולכן אינה קצירה ואפילו על ידי אדם! ? וכתבו ליישב בשלשה אופנים: א. אם הברייתא עוסקת כשכבר נתבשלה כל צרכה, בזה לא היה מועיל אפילו אם חרש, ואילו בברייתא מבואר שאם חרש הרי זה מפסיק; ובהכרח שאף הברייתא עוסקת כשלא נתבשלה התבואה כל צרכה. ב. אם הברייתא עוסקת בתבואה שנתבשלה כל צרכה, לא היתה צריכה הברייתא להשמיענו שאין זה הפסק אלא אם כן חרש, כי קצירת תבואה שנתבשלה כל צרכה - ואפילו שלא על ידי אדם ולא בשביל אדם - ודאי תחילת קצירה היא. ג. אין לחלק בין הביא שליש לעומדת ליקצר. וב"קרן אורה" תמה מאד על תירוצם השלישי: אם כן, לפי מאי דסלקא דעתין דרבי מאיר אפילו בהביא שליש קאמר דמפסיק, הוא הדין דאפילו עומדת ליקצר דמפסיק, וזה אי אפשר, דאם כן מאי קאמר רבי מאיר "וקוצר לשחת, מפסיק", הא אפילו בתבואה גמורה קאמר דמפסיק; ועוד, הא רבי מאיר אף בקוצר לאדם מיירי כדאמרינן בשמעתין, אם כן אמאי הוי הפסק, כיון דהוי קצירה כתיקנה; אלא על כרחך דוקא בהביא שליש קאמר, וגם זה מיקרי "קוצר לשחת", כיון דעדיין לא נגמרה, אבל אם נגמרה לגמרי, ודאי לא הוי הפסק. ולכן כתב ליישב, דהא דלא מוקי לברייתא דאכלה חגב בעומדת ליקצר, דאם כן, מאי האי דקאמר "הכל מודים", פשיטא דרבי מאיר מודה בזה, דהא רבי מאיר לא אמר אלא "קוצר לשחת"; אבל אי איירי בהביאה שליש, הוי סלקא דעתין דזה גם כן בכלל "קוצר לשחת", כיון דלא נגמרה עדיין, קא משמע לן דרבי מאיר דוקא שחת קאמר, היינו שלא הביא שליש.
[10] א. כתב רש"י להכריח שדברי רבי מאיר בפאה הם אף כשקצר לאדם, מדאמר "קוצר לשחת" ולא הזכיר בהמה, מה שאין כן במשנתנו. וב"שפת אמת" כתב שזה דוחק, כי יש לומר שסתם קוצר לשחת לבהמה הוא - ולכן פירש באופן אחר: כיון שרבי מאיר הלוא לא אמר שקצירת שחת אינה קצירה אלא אם כן לא הביאה התבואה שליש, אם כן בהכרח דהיינו אפילו לאדם, דאי לבהמה גם חכמים מודים דודאי לאו קצירה היא; וראה בהערה 14 אות א הוכחה לפירושו מדברי רש"י בפסחים כג א. ב. הקשו התוספות: למה לא הקשתה כן הגמרא גם לעיל, לפי מה דסלקא דעתין דרבי מאיר בשיטת רבי שמעון אמרה! ? [וראה ב"שיטה מקובצת" במשנה שהוא מבאר את דברי רבי שמעון שהוא מתיר אפילו לאדם, וכתב שכן מוכח בגמרא, ואפשר שכוונתו ליישב את קושיית התוספות] ; ויישבו, דבאמת יש לומר שרבי שמעון מיירי אפילו לאדם, כי על זה לא תיקשי: אם כן תלתא תנאי הוו. וב"שפת אמת" תמה: האיך אפשר לומר שרבי שמעון אמר אפילו לאדם, והרי לשונו הוא "יקצור ויאכיל"! ? ולכן יישב את קושייתם באופן אחר, ועל פי מה שנתבאר באות א, שהכרח הגמרא לפרש את דברי רבי מאיר אפילו לאדם, הוא רק משום שהכריחה הגמרא בדעת רבי מאיר, שאף הוא לא אמר אלא כשלא הביאה התבואה שליש, ובהכרח לומר שאף לאדם אינה קצירה לדעתו, כי קצירת שחת שלא הביאה שליש - שאינה ראויה עדיין לקציר - ולבהמה, בזה אפילו חכמים מודים; אבל לפי מה דסלקא דעתין שלרבי מאיר קצירת שחת אפילו כשהביאה שליש אינה קצירה, אם כן יש לפרש את דבריו כשאר קצירת שחת שהיא לבהמה, וחכמים שנחלקו עליו הלכו בשיטת רבי יהודה, שקצירת שחת בתבואה שהביאה שליש אפילו לבהמה חשובה קצירה; ואם כן שפיר אמרינן, דבשיטת רבי שמעון אמרה. ג. הרע"ב בפאה פירש את דברי רבי מאיר: דקסבר כל לשחת לאו קצירה היא, דלא חשבינן לה אתחלתא דקצירה ; שחת: תבואה שלא הביאה שליש, וקוצרים אותה להאכיל לבהמות. ורבי עקיבא איגר בגליונו תמה עליו: דהא במנחות אמרינן להדיא, דעל כרחך רבי מאיר לאו בשיטת רבי יהודה אמרה, דאימר דשמעת ליה לרבי יהודה לבהמה, אבל לאדם מי שמעת ליה ; ופירש רש"י שם: ורבי מאיר אפילו בקוצר לאדם, מדלא קתני "והקוצר לבהמה"; וב"תפארת ישראל" הביא מתשובת רבי עקיבא איגר אליו בענין זה, שכתב: וחידוש ראיתי כעת, שהאיש אלקי הגאון מהר"א ווילנא זצ"ל בספרו "שנות אליהו", כתב גם כן כהר"ב ובמפורש יותר, וז"ל: כיון שקצר לבהמה ולא לאדם, לפיכך מפסיק. וב"תפארת ישראל" שם כתב, דבירושלמי מבואר, דבאמת רבי מאיר בשיטת רבי יהודה אמרה, וכדי שלא תיקשי קושיית הגמרא כאן על זה, צריך לומר, שאף רבי מאיר עוסק רק בקצירה לבהמה; והם הלכו בשיטת הירושלמי.
[11] לכאורה אין מובן מאי סלקא דעתין לפרש בדברי רבי יהודה דהיינו אפילו לאדם, והיכן יש רמז בדברי רבי יהודה שהוא חולק בזה על תנא קמא! ? ואפשר, דהכי קאמר: שמא, כל שלא הביאה התבואה שליש סברא היא שאינה קצירה ואפילו לאדם, ומה שאמרו: רבי מאיר בשיטת רבי יהודה אמרה, היינו רק לענין שאם הביאה שליש חשובה היא קצירה אפילו לבהמה; ודוחה הגמרא, שרבי יהודה סובר לא כן, אלא דוקא קצירה לבהמה אינה קצירה ואפילו כשלא הביאה שליש.
[12] נתבאר על פי רש"י, ולכאורה מוכרח מכאן כדברי ה"שיטה מקובצת" שרבי שמעון אמר אפילו לאדם.
[13] נתבאר על פי רש"י; וראה מה שביאר הרש"ש, למה לא פירש רש"י כפשטות לשון הגמרא, שההוכחה היא משום דלא משמע לגמרא שיש כאן שלש שיטות תנאים; [ומיהו לא נתבאר עדיין, כיון שההוכחה היא ממה שאמר רבי יהודה "אימתי", למה הזכירה הגמרא דהוה תלתא תנאי].
[14] א. איתא בפסחים כג א, גבי מה שאמר רבי אבהו שם כא ב: כל מקום שנאמר "לא יאכל", "לא תאכל", "לא תאכלו", אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה: והרי חדש, דרחמנא אמר "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה", ותנן: קוצר לשחת ומאכיל לבהמה; והיינו, דכיון דמאכיל חדש לבהמה, הרי מוכח שחדש מותר בהנאה. ופירש רש"י שם: "קוצר לשחת: אף על גב דכתיב "עומר ראשית קצירכם אל הכהן", דמשמע דאסור לקצור לפני העומר, מותר לקצור לשחת כשהוא עשב דלאו קציר הוא; ומאכיל לבהמה: אף חיטין גמורים על ידי קיטוף ; מכל מקום [מוכח] חדש מותר בהנאה. ומבואר, דרש"י שם אינו מפרש כמו שפירש כאן ד"קוצר לשחת ומאכיל לבהמה" הוא דבר אחד, אלא שני דינים הם; ומיהו בהכרח צריך לומר, ד"קוצר לשחת" היינו נמי להאכיל לבהמה, וכאשר מבואר בסוגייתנו בהדיא, שלא התיר תנא קמא אלא להאכיל לבהמה. והנה בסוגייתנו מבואר, דממשנתנו לא משמע אלא קוצר לבהמה, ואילו מהמשנה בפאה משמע אפילו לאדם; ורש"י כאן פירש את החילוק, משום שכאן שנינו "ומאכיל לבהמה" ובפאה שנינו סתם "קוצר לשחת"; ולדברי רש"י שם, שאף במשנתנו לא שנינו אלא "קוצר לשחת", ו"ומאכיל לבהמה" הוא דין בפני עצמו, צריך לפרש כמו שפירש השפת אמת [הובא בהערה 9], שהחילוק הוא, משום שבאמת סתם "קוצר לשחת" משמע שהוא מאכיל לבהמה, ובמשנה בפאה מתוך הכרח סוברת הגמרא דהיינו אפילו לאדם, ומשום שבקצירת שחת שלא הביאה שליש לבהמה, אפילו חכמים היו מודים. ב. הוקשה לתוספות בפסחים שם, כיון דמוכח מסוגייתנו שאף "קוצר לשחת" היינו במאכיל לבהמה, אם כן בפשוטו משמע ד"קוצר לשחת ומאכיל לבהמה" הוא דין אחד, ואם כן לא מצינו במשנתנו אלא שמותר להאכיל שחת לבהמה, ומזה הרי אין להוכיח שחדש מותר בהנאה, דבתבואה שלא הביאה שליש אין כלל איסור חדש! ? וכתבו לפרש בתירוצם הראשון, דמשמע לגמרא, ש"ומאכיל לבהמה" אינו דין אחד עם עם "וקוצר לשחת", אלא הוא דין נוסף, דהיינו האכלת חיטים גמורים לבהמה על ידי קיטוף, וכפירוש הקונטרס. ובתירוצם השני כתבו, דבאמת "קוצר לשחת ומאכיל לבהמה" הוא דין אחד, אלא שכוונת הגמרא להוכיח מרבי שמעון שהוא מתיר אפילו בהבאת שליש; וכאן כתבו התוספות, שהגמרא סומכת על המשך המשנה בדברי רבי יהודה, שאם התחיל לקצור כשלא הביא שליש מותר להמשיך אפילו כשהביא שליש ולהאכיל לבהמה. ג. האחרונים - ראה "קרן אורה" ו"שפת אמת" בסוגיין, ו"מנחת חינוך" מצוה שב, ועוד - נתקשו בדברי התוספות שם, מנין להם שחדש אינו אסור אלא בשהביאה התבואה שליש; ומכל מקום בפשוטו, אף מדברי רש"י משמע לכאורה כן, שאם לא כן מה הכריחו לידחק בביאור המשנה; [וראה סוגיית הגמרא לעיל סט ב גבי שבולת שלא הביאה שליש ששתלה, בהערות שם על דברי רש"י]. ומיהו יש לומר [וראה "שפת אמת" כאן], שהכריח את רש"י לפרש כן מטעם אחר, ומשום שאם כפשוטו, מנין שמאכיל הוא לבהמה מיד, שמא קוצר ומאכיל לבהמה לאחר הבאת העומר, ואין ראיה שחדש מותר בהנאה ; ומזה מוכרח ש"ומאכיל לבהמה" הוא דין העומד בפני עצמו ואף שלא בקצירת שחת, ובהכרח הכוונה היא שמאכיל לבהמה מיד, שאם תפרש שהוא כמו "ולהאכיל לבהמה", אם כן משמע דקאי על "קוצר", וכאילו אמר "קוצר להאכיל לבהמה", וזה פשיטא ליה לרש"י שאף לבהמה אין מותר אלא על ידי קיטוף. ד. יש לעיין בדברי רש"י ותוספות שם: הרי קצירה על ידי קיטוף מותרת אפילו לאדם, כדמוכח לעיל סח א גבי שוקי ירושלים שהיו מלאים בקמח קלי שנקצר על ידי קיטוף! ? אך ראה ב"שאגת אריה" דיני חדש סימן י, שכתב על סוגיית הגמרא לעיל "אומר אני דלאו דברי הכל היא, אלא דבר זה תליא בפלוגתא דתנאי", ראה שם; וגם הרמב"ם לא הזכיר היתר קצירה על ידי קיטוף, וכמו שהעיר ב"מנחת חינוך" מצוה שב. ה. מבואר מכל סוגייתנו, שדין קצירת שחת לענין עומר ודין קצירת שחת לענין הפסקה בפאה דין אחד להם -
[15] ביאר רש"י, דלכך אמר רבי עקיבא ששייר בו קלחים לחים, משום שאם היו אלו קלחים שנתבשלו כל צרכן וראויים לקצירה, ודאי שהנימור היה נחשב כתחילת קצירה.
[16] כן פירשו תוספות ורבינו גרשום; ואולם רש"י פירש: דמנמר לקליות היינו כשלא הביאה שליש, ואילו מנמר לאוצר, היינו כשבישל כל צרכו, וכן פירש הר"ש במשנה דפאה שם; ולפי זה החילוק אינו בין לא הביאה שליש להביאה שליש וכשיטת רבי מאיר, אלא בין לא הביאה שליש לנתבשלה כל צרכו, אבל בהביאה שליש לא שמענו; ובהכרח צריך לומר, שאין הגמרא מביאה מדברי רבי עקיבא אלא לענין תבואה שלא הביאה שליש, שאפילו כשקוצרה לאדם אינה קצירה, ולא לענין החילוק שחילק רבי מאיר בין פחות משליש ליותר משליש; ובפרט, דלענין חילוק זה שפיר קיימינן דרבי מאיר בשיטת רבי יהודה אמרה, כי בתבואה שהביאה שליש שהיא קצירה ואפילו לבהמה, זאת אכן שמענו מרבי יהודה, ורק לענין תבואה שלא הביאה שליש שאפילו לאדם אינה קצירה זאת לא שמענו מרבי יהודה, ולזה הביאה הגמרא שרבי עקיבא סובר כן.
א עמוד ב' מתירין גמזיות של הקדש וכו' והקשו בתוס' ויחללו שוה מנה על שוה פרוטה וכו' ותירצו דמיירי דאסרו בקונם, ביאור הדבר דאיסור קונם ישנו גם בהחליפין, כמו דתנן נדרים נ"ז קונם פירות האלו אסור בחילופיהן וגידוליהן וכו', ולהכי מיחו חכמים באנשי יריחו שהיו מתירין את הגידולין, מפני שזהו שלא כדין.
ב והנה יש לעיין במה שפירשו הר"ן והרא"ש שם דבאומר קונם פירות האלו דאסור בחילופיהן ובגידוליהן מטעם דאסר עליו כהקדש, ואסור בגידולין כהקדש, ותמוה ממשנה דתרומות פר"ט גידולי הקדש חולין, והיא תמיה נשגבה, - ומצאתי בהגהות על הש"ס, ונראה לפי המבואר בירושלמי שם בתרומות ה"כ ופודה אותם בזמן זרעים רבי אבוה בשם ר' יוחנן פודה את כל האוצר בדמי אותה סאה וכו' יעוי"ש, ביאור הדברים דתנן במשנה פודה בזמן זרעם, דהיינו קודם הזריעה, ור' יוחנן סבר ומוסיף דאם לא פדה בזמן הזרע, דאז ההקדש בהפירות כולן, והיינו בתערובות, וצריכין פדיון בדמי הסאה הקדש, נמצא דיש תורת הקדש על הגידולין קודם פדיון, וע"כ לפי"ז הפירוש בהמשנה גידולי הקדש חולין, היינו שאין הפירות הגידולין נתפסין בקדושה, להיות כל הגידולין קודש, אבל עכ"פ יש בהגידולין קדושה כפי החשבון דהזריעה, שהסאה זרע שנזרע שהי' הקדש, לא נתבטלה, והרי היא מעורב בכל הגידולין, והא דבאמת לא נתבטלה הסאה הזרע בכל הגידולין כולן, זהו ע"כ משני טעמים, א) משום דשיל"מ שזהו טעם דלא שייך ביטול להקדש, ב) מטעם שעשאוהו חכמים לעיקר מפני שהוא המוליד וזהו ע"כ סברת הרא"ש והר"ן שכתבו דהגידולין אסורין בהקדש, והיינו קודם פדיון, וממילא כולן אסורין, ובנדרים דליתא לפדיון, וביותר קונם פרטי דליתא בפדיון, להכי אסור בהגידולין.
ג והנה שיטת הרמב"ם ע"כ דלא כהירושלמי, והוא מדכתב בהדיא בפר"ה מה' מעילה הי"א דהגידולין חולין גם קודם פדיון, ומבואר דע"כ תפס דין המשנה כפשוטה, ותמוה טובא מדוע לא תפס שיטת הירושלמי להלכה, ומצאתי במלאכת שלמה מביא שכבר תמהו הראשונים בזה על הרמב"ם, - ונראה לדון בזה והוא דהנה לכאורה מדוע אמר ר' יוחנן דנשאר ההקדש דהסאה הלא מדוע ישתנה זה מגידולי תרומה דלכו"ע גידולי תרומה חולין, כמבואר בפר"ט דתרומות מ"ב, ובירושלמי פר"ו שם, והיינו דהגידולין לאו תרומה נינהו כיון שע"כ פנים חדשות באו לכאן, וא"כ גם בהקדש כן, אמנם ביאור הדברים דשאני תרומה דקודשה"ג היא, וכיון שהלך הגוף הראשון ובאו גופים אחרים חדשים נינהו, ואין בהם קדושת תרומה, אמנם כל זה שייך בתרומה, דהתחברות לקרקע מבטלם מהקדושה דאין תרומה במחובר, מה שאין כן הקדש דמים מדוע יתבטל הקדושה מהדמים בחיבורן להקרקע, וכי אין הקדש בחיבורם, וגם פירות זרועים בקרקע שוין דמים, ושייכים להקדש, וזהו סברת ר' יוחנן בירושלמי לענין הקדש, ונראה דאפשר לומר בזה דסברת הרמב"ם דכיון דבשעת זריעה ספק הוא אם תעלה הצמיחה וכדומה, נמצא כי עתה הולכים לאבדון, והאחריות על הזורע, והחיוב אחריות הרי זה כחילול, וסברא זו מבוארת היטב בחידושי הריטב"א חולין קל"ט, וממילא תיכף בשעת זריעה שנוטל האחריות עליו, הרי"ז נתחייב בתשלומי הדמים להקדש, והפירות בעצמותן יצאו לחולין, אמנם כל זה תליא אם יש חיוב מזיק להקדש, אמנם אם אין חיוב מזיק להקדש ע"כ לא נסתלק תורת הקדש מעל הפירות, ושיטת הירושלמי דמזיק הקדש פטור, אמנם שיטת הרמב"ם בזה דמזיק הקדש רק מחומש נתמעט, וכפשטות הסוגיא ב"מ צ"ט, וכן פסק רבינו בה' שכירות פ"ב ה"ג דפושע בהקדש חייב מטעם מזיק, להכי מפרש דין המשנה כפשוטה.
ד כתבו התוס' בע"ז מ"ט ד"ה שאם נטע וא"ת מ"ש גדולי של ערלה מגדולי טבל וממעשר שני שהם חולין וכו', וי"ל דערלה שאני שאסור בהנאה וכו' אבל באיסור אכילה וכו' עכ"ל, ויש להעיר הלא שם, במשנה פר"ט מ"ד דתרומות איתא גם הקדש שהגידולין חולין, ונראה דע"כ מלבד שפשטות המשנה מיירי שלא פדה אותם בזמן זרעם, והיינו דע"כ הגידולין אינם צריכים כלל לפדיון, וכן מבואר להדיא בירושלמי פר"ט דתרומות ה"ב רבי אבהו בשם ר' יוחנן פודה את כל האוצר בדמי אותה יעוי"ש, וכן מבואר בהדיא ברמב"ם פר"ה דמעילה דהגידולין חולין גם בלא שום פדיון יעוי"ש, אמנם העיקר בזה כמו שכתבנו במקום אחר דענין הקדש הוא הדמים, והיינו שאין בזה איסור הנאה מצד עצמו, רק ההנאה אסורה מטעם הדמים של הקדש, וא"כ ע"י הפדיון הסאה, וגם ישלם ההנאה שמגיע לו עבור זה שהיה נהנה מהזריעה, וזה ישלם כדין תשלומי הדיוט, ואין זה איסוה"נ, ובזה שאני מאיסור ערלה ושאר איסוה"נ שאין להם פדיון כאן שהם בעצמותם האיסור, וזהו כוונת התוס' שם.
ה ויש להעיר על הרמב"ם בפר"ה דמעילה שם שפסק דאין מעילה בגידולין וחולין הם, ואינו מחלק בין דבר שזרעו כלה, לאין זרעו כלה, ובירושלמי שם מבואר דדוקא שזרעו כלה הדין כן בגידולין, וצריך עיון.
א ונותנין פאה לירק ומיחו בידם חכמים, ופירש"י לפי שהיו מפקיעין ממעשר שלא כדין, - ולכאורה לשיטת הריב"ם דלוקח קודם מירוח פטור, א"כ בלאו הכי פטור ממעשר מטעם לקוח, ואם כן אין כאן הפקעה ממעשר, וכעין זה הקשה הר"ש בפר"א בפאה למה איצטרך קרא למיפטר הפקר ממעשר תיפ"ל דפטור מטעם לקוח, והיינו דבהפקר לאחר מירוח לא מהני להיות פוטר ממעשר גם לשיטת הריב"ם מטעם דאין להפקיע החיוב, ובקודם מירוח פטור מטעם לקוח, והנה תירץ שם דמיירי דזכה הבעלים לאחר מירוח דאין כאן פטור לקוח, ופטור מטעם הפקר יעוי"ש, אבל הכא לא שייך תירוץ זה, דהרי אין לבעלים זכיי' בפאה, וא"כ ממילא פטור מטעם לקוח, ואין לאוקמי באופן שלא נתנו הבעלים הפאה בקמה עד מירוח, משום דאם נתמרח ביד בעלים שוב לא נפטר גם מטעם לקט כמבואר בב"ק צ"ד, וא"כ ממנפ"ש ליכא הפקעה, דקודם מירוח בלאו הכי פטור מטעם לקוח, ולאחר מירוח בלאו הכי חייב, איברא דהריב"ם מודה דלקוח חייב מדרבנן, אבל דוחק לומר דמיחו בידם בשביל חיוב דרבנן, משום דכל עיקר מעשר ירק הוא מדרבנן, וא"כ הוי תרי דרבנן, להכי מסתבר יותר כשיטת הר"ת דלקוח קודם מירוח חייב מן התורה, וא"כ הוי הכא חיוב גמור, ומיחו בידם חכמים.
ב ואפשר לומר דנפק"מ באופן שנתייאשו העניים מלקבל הפאה, ומותרים כל אדם לזכות בה, ופטור ממעשר, וגם הבעלים מותרים, דמ"ש הוא מאחר, ואין בזה משום לקוח כיון שבא ליד בעלים, ופטור ממעשר מטעם פאה, וא"כ יש בזה הפקעה ממעשר, אבל יש להעיר לפי דברי המל"מ נפטרו לשו"פ ממעשר טרם זכו בהן העניים, וא"כ כשזכו הבעלים טרם שבא לזכיית העניים אין כאן דין פאה להיות פוטר ממעשר, וכתבתי בזה לעיל.
ג תוספות ד"ה ונותנין וכו' הקשו וא"ת והא כיון דהוי הפקר פטור ממנפ"ש וכו' ותירצו משום דהוי הפקר בטעות יעוי"ש, וקשה טובא נהי דהפקר לא הוי, אבל עכ"פ נתייאשו מזה הבעלים, ויאוש מהני אף בטעות, דהרי כל יאוש בטעות הוא, וכן מבואר בהג"א בפר' איזהו נשך להדיא דכל הפקר בטעות לא הוי הפקר אבל מידי יאוש לא נפקע, וכן כתב להלכה הקצה"ח בסי' קמ"ב ובסי' ת"ה יעוי"ש, ובזה יש לבאר הסוגיא דכריתות כ"ד שור הנסקל שהוזמו עדיו כל המחזיק בו זכה בו, וקשה הא הוי הפקר בטעות, והנה התם ג"כ הטעם דעכ"פ יאוש הוי, וזכה מטעם יאוש, ויאוש קונה אפילו אם הי' בטעות, משום דזהו עיקר דין יאוש שבטעות הוא בא, וא"כ הכא ליהוי פטור ממעשר מטעם יאוש, ואם כן הדרא הקושיא הלא ממה נפשך פטור ממעשר מטעם יאוש, -
ד ונראה דסברי התוס' דיאוש אינו פוטר ממעשר, והסברא נוטה לזה לפי מה שכתבו הקצה"ח בסי' ת"ה ובנתיה"מ בסי' רס"ב דיאוש לא נפיק מרשות בעלים עד דאתא לרשות זוכה, והוכיחו זה מסוגיא דב"ק ס"ו, וא"כ אינו דומה להפקר, - ודוקא גבי הפקר חידשה תורה הדין פטור ממעשר, אבל לא ביאוש מטעם דלא יצא עדיין מרשות בעלים, וממילא גם כשיזכה מן היאוש נעשה הקנין יאוש על ידי זכייתו, והזוכה פועל בהקנין היאוש של הבעלים, וברשות הזוכה נגמר היאוש, להכי אין זה פוטר ממעשר, ושפיר כתבו התוס' הכא דאם ההפקר הוא בטעות ולא הוי עתה אלא גדר יאוש, וזה אינו פוטר ממעשר, וממילא מיחו בידם חכמים שהיו סבורים שזוכים מתורת פאה.
ה וכן יש להוכיח שזהו דעת הרמב"ם ג"כ דיאוש אינו פוטר ממעשר, והוא מהא דכתב בפר"ג ממעשר הכ"ד מצא תאנים תחת התאנה הרי זה ספק וכו' שמא מתאנה זו נפלו או מתאנים שנתעשרו, וכתב הראב"ד וז"ל א"א זה אין צריך אלא שמא הפקירם, יעוי"ש בכס"מ, ולכאורה קשה טובא הלא ע"כ אף שתאנים הללו מתאנה זו הלא עכ"פ יש כאן יאוש כמבואר בגמ' ב"מ כ"א מטעם דתאנים עבידי דנתרי, וכן כתב הרמב"ם בפרט"ו מגו"א הט"ז וז"ל תמרים שמשירן הרוח מותרות משום גזל יעוי"ש, ומסתמא הוא הדין תאנים ג"כ כיון שהרוח מנתרן כדאיתא בב"מ שם תאנה נמי מידע ידיעי דנתרא, וא"כ מוכח דסבר הרמב"ם דיאוש לא מהני להיות פוטר ממעשר, ולענין הפקר סבר הרמב"ם דלא הפקירם, ולהכי פסק דהוי ספק לענין מעשר מטעם שמא הם מתאנים שנתעשרו, ויש לדחות דאפשר דכוונת הרמב"ם דמיירי שהבעלים בעצמן זוכין בתאנים הללו, ובזה פשיטא דלא מהני יאוש דבזה נעשה שלו למפרע, ורק משום ספק שמא אינם מאילן זה ולדעת הראב"ד הוי ספק הפקר, אבל דעת התוס' ע"כ כמו שכתבנו.
ו עוד יש ליישב קושיות התוס' באופן אחר, והוא דיש לחקור אם נותן פאה בע"מ להחזיר אם יצא ידי חובת המצוה, ולכאורה לא עדיף מתרומה ע"מ להחזיר דיצא ידי נתינה, ואם כנים אנחנו בזה, יש לומר כפשוטו דנתנו פאה ע"מ להחזיר, והפקר פשיטא דלא מהני בע"מ להחזיר, ולא הוי הפקר, ואין זה דמיון לדינא דהג"א בפר"ב דפסחים דמהני הפקר ע"מ לזכות אחרה"פ, דהתם ע"כ הכוונה שלא בדרך תנאי, אמנם בעצם הדין אם מהני במתנות עניים בע"מ להחזיר עוד יש לעיין בזה וכאשר יבואר.
בדין מתנות עניים אם מהני בע"מ להחזיר
א גרסינן בירושלמי דמאי פר"ו ה"ב רבי יוסי בר"ח אומר אדם נותן מעשרותיו בטובה"ג רבי יוחנן אמר אין אדם נותן מעשרותיו בטובה"נ, מה טעם דר' יוסי בר"ח שנא' ואיש את קדשיו לו יהיו מה עביד לי' ר' יוחנן יתנם לכל מי שירצה, מתניתין פליגא על רב יוסי בר"ח קונם כהנים ולוים נהנים לי יטלו על כרחו, תיפתר באומר אי אפשר ליתן כל עיקר, מתניתין פליגא על ר' יוחנן, אומר הוא ישראל לחבירו הילך סלע זה ותן בכור זה לבן בתו כהן, פתר לה ברוצה ליתן לשנים ובן בתו אחד מהם, ע"כ הסוגיא, והביאור בזה נראה דפליגי בטובה"נ ממון, דר' יוסי בר"ח סבר דנלמד מקרא דאיש את קדשיו לו יהיו, היינו שיש להבעלים זכות ממון, והרשות לבעלים לעשות מהקדשים האלו ממון, והיינו שיכולים להעלות עליהם הדמים כמה שיעלה, ור' יוחנן סבר דהתורה לא נתנה לו זכות דמים, ואסור לו להרויח ולעשות דמים, ורק זכות נתינה לחודיא זכתה לו תורה ליתן לכל מי שרוצה ליתן, ולפעמים מותר לקבל דמים עבור הטובה"נ באופן אשר בלא הדמים הי' הרצון אצלו קודם ליתן לזה, זהו תוכן הסוגיא בירושלמי.
ב והנה תצא עוד נפק"מ ביניהם באופן שנטל הכהן המתנות בע"כ של הבעלים, דלר' יוסי בר"ח דסבר דזכות דמים יש להבעלים בזה, א"כ ע"כ פשיטא שאין ליטול בע"כ של בעלים, וממילא יכולים הבעלים לתבוע בדין על זכות ממון שלו, אמנם לר' יוחנן כיון שאין להבעלים זכות ממון מסתבר דמהני תפיסה, ואעפ"י שלפעמים יש אופן שמקבלים הבעלים דמים דהיינו מאותן המקבלים אשר בלאו הכי הי' רצון הבעלים ליתנם, אמנם אין זה זכות ממון, וממילא אין ניתן לתבוע בדיינים.
ג והנה הרמב"ם תפס לדינא כר' יוחנן, ומה"ט כתב בפרי"ב מתרומות הט"ו וז"ל ואם לקח שלא מדעת בעלים זכה בהן שאין להבעלים בהן אלא טובה"נ, וטובה"נ אינה ממון, וזהו כאשר ביארנו, והיינו דאעפ"י שלפעמים מקבל הבעלים דמים עבור זכות הנתינה כמו"ש הרמב"ם שם בהלכה זו, ולקמן בה"כ, אמנם כיון שעכ"פ אין בזה תביעת ממון, ולהכי מהני תפיסה בדיעבד, והיינו מפני שטובה"ג אינה ממון.
ד והנה גם בתנאי דמתנה ע"מ להחזיר בהא דמתנות כהונה, נראה גם כן שתליא בפלוגתא זו, אם יש להבעלים זכות ממון בזה אם לא, והיינו דאם יש להבעלים זכות ממון, ממילא יכולים הבעלים להעלות על הדמים של הטובה"נ כמו שירצה, וממילא יכולים גם להתנות בתנאי דחזרה ג"כ, כיון ששלו הוא ואדם מתנה בשלו, משא"כ למ"ד טובה"נ אינה ממון, והיינו שאין להבעלים שום זכות ממון בזה, וא"כ ע"כ גם זכות זה להתנות תנאי זה דחזרה כולה, וזהו בתנאי דע"מ להחזיר, אין בידו להתנות, כיון שלא הוי בעלים על זה ותנאו בטל.
ה ואין להקשות בהא דכתבו התוס' ב"מ ו' ע"ב שהקשו אמאי אין מוציאין מידו והלא יכולים לטעון שיתן לכהן אחר ותירצו בא"נ שאינו יכול לטעון ולתבוע רק טובה"נ למ"ד טובה"ג ממון, ולכאורה הא יכול לתבוע דמי כולה שהרי יש לו זכות כולה מטעם שיכול ליתן במתנה עמ"ל, ליתא דכיון שאסור לעשות כן בתחילה מטעם שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות כמבואר בקדושין, ולכן אין להוציא מן התופס אעפ"י שמן הדין יש לו זכות, אבל עכשיו חכמים הפקיעו זכות זה.
ו ובזה יובן הא דתשובות מהר"ם ב"ד ברוך הובא במרדכי פר"ק דמציעא אם ראובן נתן מעשר לבניו של שמעון הסמוכים על שלחנו של שמעון במתנה ע"מ שאין לשמעון אביהם רשות בהם, אלא לצורך עצמן, מה שהן נושאים ונותנים לפיהם לא מהני תנאה מידו, כיון דטובה"ג אינה ממון לא מצי מהני, ובטל תנאי כיון דידם כיד אביהם דמי, והרי"ז כאילו אביהם זוכה מיד כמעשר עני, ואביהם עשיר הוא, ע"כ ביאור הדברים דכיון דטובה"ג אינה ממון ממילא לא הוי בעלים על התנאי, והוי כאילו לא הותנה וממילא הוי הדבר כמו שהוא, וזהו כמו שכתבנו דאם טובה"נ אינה ממון לא הוי בעלים לאתנויי מידו.
ז והנה דברי הרמב"ם תמוה טובא דלפי"ז היאך מתפרשה סוגיא דקדושין ו' ע"ב אמר רבא הילך מנה ע"מ שתחזירהו לי וכו' בתרומה יצא ידי נתינה, וקשה הא לכאורה לא מהני תנאי אלא למאן דאמר טובה"ג ממון, ומדוע לא קאמר רבא דזה תליא בפלוגתא דטובה"נ אם הוי ממון, ודוחק לומר דרבא אליבא דנפשי' קאמר, ואיהו סבר דטובה"ג ממון כמבואר בנדרים פ"ה, הנה מלבד דזה אינו מוכרח מב"מ י"ב, הנה יותר יוגדל התמי' על הרמב"ם דפסק טובה"נ אינה ממון, ופסק לדינא דרבא כמבואר ברמב"ם פרי"ב דתרומות הי"ט.
ח עוד יש להעיר בדברי הרמב"ם דפסק כרבא דמתנה עמ"ל דשמה מתנה, והנה מבואר דכל זה דוקא בשהחזיר לבסוף, דהרי בעינן לקיומא לתנאה, וכמו"ש הרמב"ם בפ"ח מה' לולב ה"י דדוקא בשהחזיר הלולב יצא, ואם לא החזיר לא יצא, ואילו הכא בתרומה דעמ"ל כתב הרמב"ם דיצא ידי נתינה, ולא כתב דאם לא החזיר הכהן התרומה דלא יצא, ודוחק לומר דסמך על מה שכתב במקום אחר.
ט והנה לפי מה שפירשנו לעיל דעיקר ההבדל שבין אם אמרינן טובה"ג ממון, לבין אם אמרינן טובה"נ אינה ממון, היינו דלמ"ד טובה"נ ממון, יכול להרויח ולעשות מזה ממון, והנה החזרת החפץ, הרי זה כפיסוק דמים, והיינו שרוצה בחזרת החפץ עצמו, ומה לי אם נותן לו ע"י שיקנה לו דבר אחר כנגדו ומה לי אם נותן לו בע"מ להחזיר לו אותו דבר בעצמו, וממילא אם יש להבעלים זכות דמים, הרי מחויב המקבל לקיים שילום הדמים כפי התנאי שביניהם, ואם לא ישלים התנאי, הרי לא יצא עדיין מרשות בעלים הראשונים, והרי הוא גזל ביד המקבל, אמנם אם אין להבעלים זכות דמים, אם כן אין לו לעשות בזה שום תנאי בדבר זכות ממון, וגם אם התנה כמאן דליתא לתנאי דמי, ואין על המקבל שום חיוב להשלים התנאי, וא"כ גם אם ישלים התנאי המקבל בשילום הדמים או בחזרת החפץ, הרי"ז מצד עצמו, ולא מצד התנאי, כיון שלא נתחייב בשילום מצד התנאי כלום, וגם אם לא ישלים לשלם פיסוק דמים שהתחייב מצד התנאי אין בית דין יכולים להוציא מידו. והנה בדינא דרבא שם בקדושין לא אמר בתרומה דמתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה באופן אם החזיר דוקא כמו שאמר בהא דאתרוג אם לא החזיר לא יצא, והיינו כי ההבדל ביניהם. כי באתרוג כשנותן לו במתנה עמ"ל הרי הוא נותן לו דבר שהוא של ממש ויכול אדם להתנות כפי חפצו ורצונו, וגם יכול לעשות פיסוק דמים כמו שירצה, וא"כ כשעשה הפיסוק דמים באופן שרוצה האתרוג בחזרה, הרי המקבל מחויב להשלים התנאי בשילום הדמים האלו, ואם לא יקיים התנאי דחזרה הרי הוא גזל בידו למפרע, וזהו שאמר אם לא החזירו לא יצא, אמנם שונה הוא הא דמת"כ שע"כ עצם המתנות אינו שלו, ורק זכות נתינה יש להם להבעלים עם הטובה"נ המגיע מזה, והנה אם יש בזה גם זכות דמים תליא אם טובה"נ ממון או לא, והנה אם יש לו בזה זכות דמים, ממילא יש לו גם זכות להתנות על הדמים ג"כ, כמו על דבר שהוא שלו ממש, וממילא כשלא יושלם התנאי לבסוף הרי הוא גזל בידו, ויוצא גם בדיינים מד"ת, אבל למאן דאמר טובה"נ אינו ממון, אז אינו מעכב תנאי החזרה את הנתינה, דלא גרע מחוטף ממש שג"כ אינו יוצא בדיינים, והנה לפי"ז אם החזיר אח"כ אעפ"י שאינו מחויב, מ"מ יצאו הבעלים ידי נתינה, והיינו מטעם דמתנה עמ"ל שמה מתנה, והיינו שהיה להמקבל קבלה מהנותן, כיון שיש חשיבות נתינה באופן הזה וכדמצינו באתרוג, וממילא יש בזה נתינה דמתנות כהונה גם כן.
יא והנה לפי"ז בדינא דרבא בתרומה הוי לכו"ע בין למאן דאמר טובה"ג ממון, ובין למאן דאמר טובה"נ אינה ממון, ולשניהם אם החזיר יצא ידי נתינה רק ההבדל בשניהם דלמאן דאמר טובה"ג ממון החזרה הוא בחיוב, ולמאן דאמר טובה"ג אינה ממון החזרה אינה בחיוב, אבל עכ"פ הדין דין אמת לכו"ע דבאופן זה דחזרה יצא ידי נתינה, אבל גם אם לא החזיר יצא ידי נתינה, ומדויק בזה דינא דהרמב"ם שכתב שם נתן תרומה לכהן עמ"ל יצא ידי נתינה, ולא כתב הקפידא דחזרה כמו שכתב בפר"ח מה' לולב ה"י, והיינו מהטעם שכתבנו, דהנה באתרוג כיון דשלו הוא, א"כ הוי התנאי תנאי מעליא, משא"כ הכא שאין אדם מתנה בדבר שאינו שלו, והיינו שאין לו זכות דמים בזה, וכמו שכתבנו, וזהו לשיטתו שסובר טובה"נ אינה ממון.
יב והנה גם במעשר עני כמו כן נלמד דיש להם להבעלים זכות נתינה כמבואר בספרי והובא בתוס' יבמות ק' דנלמד כי יש שני זמנים בדבר הנתינה, א) חילוק הבית, ב) חילוק הגרנות, וחילוק הבית זכות נתינה להבעלים, אמנם אם יש להם להבעלים זכות דמים בהנתינה ע"כ תליא גם כן בדין טובה"נ ממון, ואע"פ שאין בזה מקרא מפורש, כמו שיש בתרומות ומעשרות מקרא שנא' ואיש את קדשיו לו יהיו, אמנם ע"כ סברא יש כאן דחלקה התורה לשני זמנים, והנה ע"כ חילוק הבית מורה על זכות נתינה, וממילא למאן דאמר טובה"ג ממון, יש להבעלים זכות דמים בזה כשאר מתנ"כ, ולמאן דאמר טובה"נ אינה ממון אין בזה אלא זכות נתינה גרידא, ובזה יש לבאר גם דברי רש"י דיבמות שפירש שני טעמים בדבר חילוק המעשר עני בתוך הבית, א) משום דכתיב בשעריך, ב) משום דלא ליכספו עניים, ותמוה מה בעי רש"י בזה, אולם כוונת רש"י לפרש בכדי שיהי' נאות לכו"ע בין למ"ד טובה"נ ממון, ובין למ"ד טובה"נ אינה ממון, והיינו דלמ"ד טובה"ג ממון, הנה כוונת התורה לחילוק בתוך הבית משום זכות הדמים להבעלים, ואמרה תורה שיש בזה להבעלים זכות דמים, ולמ"ד טובה"נ אינה ממון, ואם כן אין זכות להבעלים, וזכות נתינה הלא יכול להיות גם בגורן, וא"כ למה דייקה תורה בשעריך, וזה פירש"י שיש בזה זכות לעניים מטעם דלא ליכספו עניים, וכיון שכן מבואר דגם במעשר עני הדין במתנה עמ"ל כמו במתנ"כ דלא מיבעי' למ"ד טובה"נ ממון כיון דזכות דמים יש לו להבעלים א"כ הוי מתנה עמ"ל שמה מתנה, אלא גם למ"ד טובה"נ אינה ממון, מ"מ אם החזיר העני הרי"ז כמחילה מצדו, אבל הבעלים יצאו ידי נתינה, וכמו שנתבאר.
יג אמנם נראה להעיר מסוגיא דנדרים פ"ד ע"ב אוקימתא דאביי דכו"ע ספיקו טובל ור"א ורבנן בהא קמיפלגי דר"א סובר לא נחשדו עמי הארץ על מעשר עני מטעם דאי בעי מפקיר נכסי' והוא עני ושקיל לי', ורבנן סברי נכסי לא מפקר אינש, דמירתת דילמא זכו בי' אינש אחרינא, ואם אמרינן דמהני נתינה על מנת להחזיר, אם כן גם לרבנן יש תקנה למעשר עני שיתן בתנאי דעל מנת להחזיר, ומוכח דלא מהני נתינה בעמ"ל.
יד והנה אין להקשות דלפי זה מדוע נחשדו על מעשר ראשון, ולא אמרינן דאין כאן חשד מטעם זה משום דאי בעי נתן במתנה בעמ"ל, ליתא דע"כ שאני מעשר ראשון שיש בזה איסורא משום דנראה כמסייע בבית הגרנות, וכיון שכן ע"כ לא ימצא מי שיעשה כן לקבל במתנה עמ"ל, ויעבור על איסורא, אמנם ע"כ שונה מעשר עני, דנראה שאין בזה משום איסור מסייע בבית הגרנות, מטעם דכל העיקר האיסור ושחתם את ברית הלוי על מתנ"כ נאמרה, והוא מפני שזה נלמד מקרא "ואת קדשי בני ישראל לא תחללו" כדאיתא בתוספתא פר"ה דדמאי, ובירושלמי פר"ו דדמאי, וזה דוקא על קדושה נאמרה, וכן מורה ברש"י תמורה ח' ד"ה היינו טעמא, ורש"י עירובין כ"ח ד"ה אלא אומדין כמה כו' משא"כ מעשר עני דלא שייך בזה חילול, וא"כ אם מהני במתנה בעל מנת להחזיר, אין בזה איסור משום מסייע וכו' וא"כ תיקשה בסוגיא דנדרים שם, וע"כ מוכח דלא מהני נתינה בעל מנת להחזיר במעשר עני, ובזה אתי שפיר גם סוגיא דיומא ט' דקאמר שם לא נחשדו וכו' מעשר עני המע"ה, ולא קאמר הסוגיא מטעם דלא נחשדו על מעשר עני מפני העצה דמתנה על מנת להחזיר, והיינו משום דלא מהני במתנה בעמ"ל במעשר עני.
טו איברא דיש לומר גם בזה דמירתת ליתן במתנה בעמ"ל שמא לא יתן לו העני אחר כך בחזרה, כי בדיעבד אין מוציאין מידו אפילו למאן דאמר טובה"נ ממון כמו שכתבו התוס' ב"מ ו' ע"ב, אבל ליתא דהלא אם אמרינן דמהני מתנה עמ"ל במעשר עני, א"כ שפיר יכול להוציאו גם בדיינים מטעם דמפסידו ממון גמור שזה יכול ליתן במתנה עמ"ל, ואין זה ענין לדברי התוס' שם דשאני מתנות כהונה משום איסור מסייע, וכמו שכתבנו לעיל, - וא"כ שפיר אפשר לומר דלא מהני מתנה על מנת להחזיר במעשר עני.
טז והנה גם טעם איכא בזה כי מצינו בחז"ל בכוונת התורה בהא דמעשר עני, כי שונה היא נתינה זו משארי נתינות, כי התם המטרה הנתינה, ובמעשר עני המכוון הקבלה, ויש לומר דזה נלמד מדאמרה תורה שני עניני נתינות, א) ונתת, ב) והנחתו, כמבואר בפרשה, ובספרי, ואעפ"י שדרשו מזה למעשר עני המתחלק בתוך הבית כמבואר בתוס' יבמות, אמנם ע"כ בעינן שתקוים גם בבית הא דוהנחתו, והיינו כיון שאמרה תורה והנחתו בשעריך, דבשעריך מורה על חלוקת הבית, וכדפירש"י וכתיב גם כן בזה והנחתי כדכתיב "והנחתי בשעריך" וע"כ הביאור בזה שאף בהמתחלק בתוך הבית שיש בזה זכות נתינה להבעלים עכ"ז הנחה בענין, ולא סגי בנתינה גרידא, ומזה יש להוכיח דכוונת התורה שתגיע דבר ממשי להמקבל, וזהו עיקר המטרה בנתינה זו, וממילא מוכח דלא מהני בעמ"ל, ואפשר שזהו כוונת רש"י הנכונה דכיון שגם בבית בעינן הנחה, והוקשה לרש"י הא בבית נתינה בענין, ופירש"י דהכוונה דבעינן הנחה ע"י נתינה דהיינו שמחויב הבעלים ליתן באופן שההנחה תהי' כדרך נתינה, ונתינה כדרך הנחה, והביאור בזה שיתן בדרך כבוד, אבל ישאר בידם של עניים כמובן הנחה, וזהו דלא כשארי נתינות שבתורה.
יז עוד נראה לפי דרשת הספרי והובא בתוספות תענית ט' ד"ה עשר תעשר אין לי אלא תבואות זרעך, רבית ופרקמטיא וכל שארי רווחים מניין וכו', והנה מבואר מזה דחיוב מן התורה יש לעשר מכל ריוח שאדם מרויח, ותמוה דברי הב"ח והט"ז בסי' של"א שלא הביאו דברי הספרי והתוס', ובשער אפרים סי' ש"ו כתב דמדאורייתא הוא, והנה לפי"ז כשחייבה תורה מעשר היינו ליתן עשירית מהריוח, וא"כ כשיתן במתנה עמ"ל, א"כ הרי יתחייב שוב במה שהוחזר לו, ליתן מזה ג"כ עשירית, וא"כ החיוב חוזר וניעור, גם מבואר דמחויב ליתן מאותו דבר עצמו שמרויח, וא"כ מבואר דלא יצא במתנה עמ"ל, דלא מיבעי' לשיטת הראשונים בכל מתנה עמ"ל דלא בעי קנין, אלא אף אם בעי קנין, והוא שיטת הרא"ש, גם כן תליא בדין ריוח שמרויח יהי' מאיזה אופן שיהי', ומחויב ליתן מטעם ריוח, לכן נראה דאין יכול לסלק חיובא במתנה על מנת להחזיר במעשר עני.
יח והנה בצדקה נראה דע"כ לכו"ע טובה"נ אינה ממון, דבזה לא מצינו שזכתה תורה זכות נתינה להבעלים, ומה"ט נראה דדברי מהר"ם במרדכי במעשר כספים שכנראה סבר דמעשר כספים הוא מדאורייתא, וא"כ לא מהני תנאי, למ"ד טובה"נ אינה ממון, מטעם שדין מעשר כספים כדין מעש"ע, ובצדקה דעלמא לא מהני תנאי לכו"ע מטעם דלא מצינו בזה זכות נתינה, ואם בהחלטה דלעיל דגם במעשר עני לא מהני תנאי עמ"ל, א"כ פשיטא שבצדקה לא מהני תנאי על מנת להחזיר,
יט אמנם נראה עוד בזה דיש הבדל בצדקה, בין צדקה סתם, לצדקה פרטית, וכאשר יבואר, וזה הדבר כשנדר ליתן לצדקה סכום ידוע לעניים, וע"כ שאין לו זכות דמים בזה, דהרי מחויב הוא ליתן הסכום בלא טובה"ג כיון שבזה לכו"ע טובה"ג אינה ממון, וא"כ כשנותן לעני הסכום הזה במתנה על מנת להחזיר, א"כ העני הזה המקבל אינו מחויב להחזיר, כיון שלאו בל כמיני' לשדות תנאי בנתינה זו, ואם העני הזה מקיים התנאי מצדו הרי זה ממנו כמחילה, אבל אין זה מסולק מנדרו, כיון שעכ"פ לא נתן מה שנדר, דהרי אין בכח העני הזה למחול זכותן של עניים, אמנם כשהנדר הוא פרטי לעני פלוני, וזה המקבל קבל בע"מ להחזיר, והחזיר להנותן, הרי זה כמחילה, ושפיר נפטר הנותן מליתן עוד לפלוני העני הזה, כיון שיש כאן מחילה, וחזרה מן העני להבעלים. -
כ ובזה יש להבין דברי הרבינו ירוחם הובא בב"י ובש"ך סי' רנ"ח בנשבע ליתן אינו יוצא במתנה ע"מ להחזיר מטעם שכבר זכו בי' עניים, - ולכאורה תמוה מה טעם הוא זה, הלא כיון שקיי"ל מתנה על מנת להחזיר שמה מתנה א"כ נפקע מזה גם זכות עניים, וביותר אם אמרינן דגם במתנות כהונה יש סברא דזכיי' כוללת מטעם אמירה לגבוה וכו', אמנם כוונת הרבינו ירוחם בנשבע ליתן לעני, היינו צדקה כללית וסתמית, וכיון שאין ביד הנותן ליתן במתנה על מנת להחזיר מטעם דחסר לו זכות זה, וא"כ ע"כ החזרה הוא מחילה, ואם כן לא מהני מחילתו של זה לגבי שארי עניים, וזהו המכוון בדבריו שכבר זכו בו עניים.
כא והנה בזה שהחלטנו דבפרטי מהני גם בעל מנת להחזיר, יש להעיר כי עוד בזה עפ"י מה שכתב הרמ"א בחו"מ סי' רמ"א ס"ו מביא בשם הריב"ש האומר לחבירו ליתן לו מתנה לא מהני בעל מנת להחזיר, וכתב הסמ"ע שם בטעמו של דבר מפני שנודר ע"ד חבירו, וזה שאני מנודר או נשבע סתם, ובדברי הסמ"ע מיושב שלא תקשה מתשובת הרא"ש כלל ט' והובא בב"י סי' רכ"א ברוצה להבריח מן המכס נותן לחבירו במתנה על מנת להחזיר, ונשבע הלה שהוא שלו וכו' וכתב הרא"ש דשבועת אמת היא מטעם דמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה, - ובדברי הסמ"ע אין זה סתירה להריב"ש, מפני שהנודר לחבירו ע"ד חבירו הוא נשבע וגודר והפלוני חבירו למתנה גמורה נתכוון.
כב והנה הש"ך בסי' רנ"ח כתב לחלק בין עשיר לעני, ותמוה דממנפ"ש אם אנו סוברים דמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה דישבע ליתן, א"כ אין הבדל בין עשיר לעני, ואם שמה מתנה בכל אופן הוי מתנה, ויש בזה ענין צדקה הנתינה זו עצמה דמתנה על מנת להחזיר כיון שיש בה חשיבות נתינה, א"כ יש בה גם ענין צדקה, ודוחק לומר דהבדל בין עשיר לעני בזה, מטעם דבעשיר שיכול לחזור, הוי זה כעין חזרה, ובעני שאינו יכול לחזור להכי מחויב ליתן מתנה שלימה, וחילוק זה מבואר בחו"מ סי' קכ"ה וסי' ר"ד וסי' רמ"א, ועו"מ, ועוד מה נעשה במתנה מועטת דליתא בחזרה, סו"ד דברי הש"ך תמוה. כ"ג עוד יש בזה דבעני המבקש מזון בזה ע"כ לא מהני בעל מנת להחזיר כיון שמחויב לזונו, וזה מבואר בחידושי הרשב"א שבועות כ"ה בשם רבותינו הצרפתים, דהבדל יש בין סתם עני, לעני המבקש טרף לשעה זו, וכתב שם הרשב"א דכל שאין באופן זה נקרא עשיר, וא"כ אם העני באופן הזה המבקש מזון לרעבונו, א"כ לא שייך בזה מתנה עמ"ל, כיון שמחויב לזונו מצד הדין למלא רעבונו, ועל זה אמרה תורה נתן תתן.
כד והנה היוצא מזה, דבמעשר עני. או גם במעשר כספים לא מהני על מנת להחזיר, ובצדקה באופן שהעני נצרך למזון גם כן לא מהני, ובצדקה כללית בסתם ג"כ לא מהני, וזהו דינו של הרבינו ירוחם, ואם בפרטי, וגם אם היתה ע"ד המקבל, בזה מהני במתנה עמ"ל, וכמו שנתבאר.
כה וע"ד הא דמבואר במשנה דמאי פר"ו מ"ג כהן ולוי שקבלו מישראל כשם שחולקים בתבואה כך הם חולקים בתרומה ומעשר. ר' אליעזר אומר אף המעשרות שלהם, שעל מנת כן באו, ופריך שם בירושלמי התיבן רבנן לר"א במה קנו, והקשה חכ"א דלמה דרוש קנין הלא קיי"ל בחו"מ סי' שט"ו ס"ד והוא מתשובת הרא"ש דתנאי השכירות קיים ואין צריכין קנין, ובדיבור בלבד הוא מחויב להשלים התנאי, והכא הרי שכירות הוא וא"צ קנין ע"כ קושיתו ונראה דשאני הכא בדבר זכיית המעשרות שהוא מת"כ ויש בזה משום מסייע בבית הגרנות כשנוטלים התרומה והמעשרות מטעם שכירות. ובמקום שיש איסורא לחזור באופן שלא היתה בקנין, וזהו ג"כ הטעם הא דפועל יכול לחזור, וכתב הריטב"א והוא במחנא"פ דבקנין אינו יכול לחזור.
כו וזהו ביאור הירושלמי לנכון דפריך שם לר"א במה קנו, והיינו דבשביל השכירות גרידא כיון דאיכא איסורא, וא"כ איכא היתרא דחזרה ובמקום שיש חזרה אין כאן קנין, לזה משני דאמר לו תלוש מן הקרקע וכו', וכיון שיש להם להמקבלים קנין בהשדה עכשיו יש לפרש בשני טעמים, א) מטעם זה הוי כאילו השדה שלהם, ואין בזה משום מסייע בבית הגרנות. כיון שעצם המעשר שלהם בתורת בעלים מפני הקנין שיש להם, ב) יש לפרש לפי דברי הריטב"א דבקנין אין חזרה.
כז ונראה עוד דכל עיקר ההקנאה להמעשר אם אמרינן טובה"נ ממון, וד"א ע"כ ס"ל טובה"נ ממון, ויש להעיר בפסחים מ"ו, אבל אם אמרינן טובה"נ אינו ממון, אינו בהקנאה כלל, ובזה מיושב דלא הביא הרמב"ם האי דינא בפר"ו ממעשר הי"ז, והרדב"ז כתב מטעם הפשיטות. אבל לדעתנו נראה דהרמב"ם לא ס"ל מהטעם שכתבנו.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
ונותנין פאה לירק ולא יתכן כלל חדא מדלא פריך עלה ששה שבעה הוו ועוד כי דייק מאן שמעת ליה דאמר מיחו ולא מיחו הוה ליה למידק מאן שמעת ליה דאמר גודשין לפני העומר שלא ברצון חכמים רבי יהודה: ומתירין גמזיות של הקדש. וא''ת ויחללו שוה מנה על שוה פרוטה דבזמן הזה שרי אפילו לכתחילה כדמוכח בסוף המקדיש שדהו (ערכין דף כט.) וי''ל דאסרום בקונם וכן יש לפרש מסותא דשנים אוחזין (ב''מ דף ו:) אי נמי דוקא בעלים הוא דיכול לפדות שוה מנה על שוה פרוטה דאין סברא שיוכל כל אחד לפדות הקדש חבירו שוה מנה על שוה פרוטה ויקחנו לעצמו: ונותנין פאה לירק ומיחו בידם חכמים. לפי שהיו מפקיעין הפאה ממעשר כדפירש בקונט' וא''ת והא כיון דהוי הפקר. פטור ממה נפשך וי''ל דהתנן (פאה פ''ו מ''א) ב''ה אומרים עד שיהיה הפקר בין לעניים בין לעשירים כשמיטה ואפי' לב''ש דאמרי הפקר לעניים הוי הפקר הכא הפקר בטעות הוא ופאה דפטור לב''ה כדדרשינן בספרי ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך יצא זה שיש לו חלק ונחלה עמך: הנחל והשלולית. משנה זו במסכת פאה פרק שני ומפרש בירושלמי בגמרא שלולית כל שהיא מושכת נחל אע''פ שאינו מושך ופריך התם מכיון דתנינן דרך היחיד דרך הרבים מה צריכא אתא למימר לך אפילו דרך הרבים אינו מפסיק לאילן אלא גדר פירוש דקתני בתר הך בבא הכל מפסיק לזרעים ואינו מפסיק לאילן אלא גדר והדר פריך מכיון דתנינן שביל הרבים ושביל היחיד מה צורכה ונראה דגרסינן איפכא דזו אינה קושיא דהא איצטריך לאשמועינן דאפילו שביל היחיד מפסיק אבל איפכא פריך שפיר דכיון דתנא שביל היחיד שביל הרבים מה צריכא דאי משום אילן דסיפא אפי' דרך הרבים לא מפסיק ומשני להוציא הקבוע בימות החמה ואינו קבוע בימות הגשמים: דרך הרבים ודרך היחיד. בסוף המוכר פירות (ב''ב ק:) תניא דרך היחיד ד' אמות דרך הרבים ט''ז אמה דרך מעיר לעיר שמנה אמות דרך ערי מקלט שלשים ושנים אמות: אלא אי אמרת אידי ואידי בהבאת שליש כו'. ואם תאמר ולימא מתני' בהבאת שליש וברייתא בתבואה העומדת ליקצר ויש לומר דהתם אפי' חרש לא מהני א''נ אהא לא הוה צריך לאשמועינן דבעי חרש א''נ אין לחלק בין הביא שליש לעומדת ליקצר: אימור דשמעת ליה לרבי יהודה לבהמה לאדם מי שמעת ליה. בפרק כל שעה (פסחים דף כג.) גבי לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה משמע ופריך והרי חדש דרחמנא אמר לא תאכלו ותנן קוצר לשחת ומאכיל לבהמה ופי' שם בקונטרס קוצר לשחת להאכיל לאדם ומאכיל לבהמה חטין גמורין והקשה ה''ר יעקב דאורליינ''ש דהכא משמע בהדיא דלבהמה איירי וכולה חדא מילתא קתני והא דדייק התם מהכא דשרי אסיפא סמיך דקאמר רבי יהודה אימתי בזמן שהתחיל עד שלא הביא שליש אלמא שרי אפילו משהביאה שליש: לאדם מי שמעת ליה. הא דלא פריך כה''ג לעיל דקאמר ר''מ בשיטת ר''ש דאימר דשמעת ליה לר''ש לבהמה לאדם מי שמעת ליה משום דהכא לא פריך אלא מכח דא''כ הוי להו תלתא תנאי: במנמר לקליות. היינו לא הביאה שליש דהא לר''מ בלא הביא שליש איירי כדאמרן לעיל ומנמר לאוצר היינו הביאה שליש: