פרק שביעי - בזמן שכהן גדול
דף לג - ב
מתניתין:
א. בזמן שכהן גדול נכנס להשתחוות [1] בהיכל לאחר הקטרת הקטורת, שלשה כהנים היו אוחזין בו. אחד בימינו, ואחד בשמאלו, ואחד באבנים טובות שבחשן! [רא"ש. וברמב"ם איתא, באבני השהם שבכתפות האפוד].
וכיון ששמע הממונה את קול רגליו של כהן גדול [על ידי פעמוני הזהב שבמעיל], כשהוא יוצא מן ההיכל כשגמר להשתחוות, הגביה לו את הפרוכת שלפני פתח ההיכל.
שהיתה הפרוכת פרוסה על הפתח, בזמן שהיה כהן גדול נכנס להיכל. משום שכבוד הוא לכהן גדול להצניע אחריו, בשעה שהוא מתייחד עם קונו. [תוספות יום טוב. ויש מפרשים דקאי על פרוכת האולם].
וקודם נכנס כהן גדול והשתחוה ויצא. ואחר כך נכנסו אחיו הכהנים, והשתחוו ויצאו.
ב. באו שלשת הכהנים שעסקו בעבודת הקטרת [המקטיר, הזוכה במחתה, והמחזיק בכף], ועמדו על מעלות האולם היורדות לעזרה.
עמדו השנים הראשונים [שזכו בדישון המזבח הפנימי והמנורה], על מעלות האולם, לדרום אותם שלשת אחיהם הכהנים שנעמדו שם עכשיו בצד צפון. שהצפון חשוב יותר, ששם נשחטים קדשי קדשים, הלכך, שם עמדו מקטירי הקטורת שהיא העבודה היותר חשובה. [רא"ש].
וחמשה כלים בידם של חמשת כהנים אלו:
הטני ביד אחד - זה שדישן מזבח הפנימי.
והכוז ביד אחד - זה שדישן את המנורה.
והמחתה ביד אחד - זה שהכניס את הגחלים לצורך הקטורת.
והבזך ביד אחד - זה שהקטיר את הקטרת.
והכף וכיסויו ביד אחד - המסייע למקטיר.
ומשם ברכו את העם ברכה אחת! שאת כל שלשת הפסוקים שבברכת כהנים היו אומרים יחד. לפי שאין עונין אמן במקדש.
ואף שהיו עונים במקדש לאחר הברכות "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", אבל בברכת כהנים לא ענו כן, משום שאינה כי אם לברך את ישראל.
אלא שבמדינה אומרים אותה, את ברכת הכהנים, בג' ברכות. לפי שמפסיקין בין פסוק לפסוק בעניית אמן. אבל במקדש שאין מפסיקין, אמרוה בברכה אחת.
ועוד חלוקה ברכת כהנים של מקדש, שבמקדש היו אומרים את השם ככתבו, ביו"ד ה"א וי"ו ה"א. ובמדינה אומרים אותו בכינויו, באל"ף דלי"ת נו"ן יו"ד.
וכן, במדינה, כשהכהנים מברכים את העם, הריהם נושאים את ידיהם כנגד כתפיהם, ותו לא. ובמקדש היו נושאים את ידיהם על גבי [מעל] ראשיהן! לפי ששכינה שורה למעלה מקשרי אצבעותיהם.
וכן עשו כל הכהנים שבמקדש, חוץ מכהן גדול, שאין הוא מגביה את ידיו למעלה מן הציץ! שמפני שכתוב בו שם המפורש, אין ראוי שיגביה ידיו למעלה ממנו.
רבי יהודה אומר: אף כהן גדול מגביה את ידיו למעלה מן הציץ! שנאמר "וישא אהרן את ידיו אל העם, ויברכם". ולשון "נשיאה", משמע למעלה מהראש.
ג. כהן גדול עובד במקדש כל עבודה שהוא רוצה בה, בלא פיס.
ובזמן שכהן גדול רוצה להקטיר את אברי התמיד על גבי המערכה, היה עולה בכבש, והסגן עולה בימינו. וכשהגיע הכהן גדול למחצית הכבש, וכבר נתייגע בעליה, אחז הסגן בימינו, והעלהו לראש הכבש.
ותשעת הכהנים שזכו באברי התמיד, עמדו על הכבש, זה אחר זה, והאברים בידיהם.
והושיט לו הכהן הראשון את הראש והרגל. וסמך עליהן הכהן הגדול [ואין זו סמיכה דקרבנות, דהיא אינה אלא בחיי הקרבן, אלא דרך חשיבות היא, להראות שעבודת כהן גדול חשובה. מנחות ס"ב:], וזרקן למערכה.
אחר כך הושיט הכהן השני לראשון את שתי הידיים של התמיד, והראשון נותנן לכהן גדול. שכן הוא דרך כבוד לכהן גדול, שיקבל את כל האברים מידו של כהן אחד.
וסמך עליהן וזרקן. ונשמט השני משם והלך לו.
וכך היו כל הכהנים מושיטין לו לראשון את שאר כל האברין שבידיהם, והוא נותנן לכהן גדול, והוא סומך עליהן וזורקן על גבי המערכה.
ובזמן שהוא רוצה, הוא סומך עליהם על האברים, והכהנים האחרים שזכו בהם זורקין אותם למערכה.
וכשהוא גומר להקטיר, בא לו הכהן גדול להקיף את המזבח לצורך ניסוך היין שהוא לאחר הקטרה.
מהיכן הוא מתחיל את הקפתו? - מקרן דרומית מזרחית! שהרי הכבש עומד לדרומו של מזבח. וכשמגיע לראש המזבח, פונה לימין [שכל פינות שאתה פונה לא יהיו לימין], ונמצא פוגע בקרן דרומית מזרחית תחלה. וממנה ממשיך לקרן מזרחית צפונית. וממנה לקרן צפונית מערבית. וממנה למערבית דרומית, ששם היו הספלים שלתוכם ניסכו את היין.
ורק כהן גדול שרצה לנסך היה מקיף כך, משום שלא החזיק את היין בידיו עד שהגיע למקום הניסוך. ושם, זה שזכה בניסוך הושיט לכהן הגדול את היין. אבל בזמן שהכהן שזכה בפיס היה מנסך בעצמו, לא היה מקיף מימין. דבכך היה היין מתעשן מעשן המערכה, בהליכתו סביבה. ויין מעושן פסול לנסכים. אלא מיד בעלייתו למזבח היה פונה לשמאלו לקרן דרומית מערבית, ומנסך שם. [זבחים ס"ג.] וכן זה שהושיט לכהן גדול את היין לניסוך, פנה לשמאל ונתנו לו. [רא"ש]
נתנו לו לכהן גדול יין לנסך! שאותו כהן שזכה בהעלאת היין למזבח, פנה לשמאלו, והושיט לו את היין.
הסוגיא שלפנינו איירי בכל כהן שמנסך, ולא דוקא בניסוך של כהן גדול.
והסגן עומד על הקרן של המזבח, והסודרים [הדגלים] בידו, להניף בהם בשעת הניסוך.
ושני כהנים עומדים על שלחן החלבים, שבו היו נותנין את חלבי הקרבנות קודם הקטרתם. וגבוה היה מכל השלחנות שבעזרה. ושתי חצוצרות בידם. וכשראו את הסגן עומד על הקרן, תקעו והריעו ותקעו, בשביל להודיע למנגנים, שישימו לבם לסודרים שבידי הסגן, לראותם כשיונפו.
אחר כך ירדו שני התוקעים משם, ובאו ועמדו אצל בן ארזא הממונה על השיר. אחד עמד מימינו ואחד משמאלו.
שחה [התכופף] הכהן לנסך את היין, והניף אז הסגן בסודרים. וזה היה האות להתחיל בשיר. לפי ש"אין אומרים שירה אלא על היין"!
והקיש בן ארזא בצלצל [כלי נגינה], ודברו הלוים בשיר. והשיר היה מורכב משלשה פרקים. וכשהגיעו הלוים לסוף פרק [2] , תקעו הכהנים בחצוצורות, תקיעה תרועה ותקיעה. והשתחוו העם שבעזרה.
על כל פרק תקעו תקיעה תרועה ותקיעה, ועל כל תקיעה השתחוו השתחויה.
זהו סדר התמיד לעבודת בית אלוהינו.
יהי רצון שיבנה במהרה בימינו אמן!
ד. השיר שהיו הלוים אומרים בבית המקדש.
ביום הראשון היו אומרים: "לה' הארץ ומלואה, תבל ויושבי בה"!
על שם שיום זה הוא תחלת מעשה בראשית, וביום זה קנה עולמו, וצופה ושליט בעולמו [ראש השנה ל"א.].
[הגר"א בשם הזוהר ביאר שהשירה בכל יום מתייחסת ל"יומו" של הקדוש ברוך הוא בעולם שברא, שהוא אלף שנה, ועל כל אלף שנים נאמרה שירה נפרדת. עיין הערה 3].
בשני היו אומרים: "גדול ה' ומהולל מאד, בעיר אלוהינו הר קדשו"! על שם שאז חלק מעשיו, שנחלקו המים העליונים מהמים התחתונים, ומלך עליהם, ונתעלה וישב על כסא כבודו [שם].
בשלישי היו אומרים: "אלהים נצב בעדת א-ל בקרב אלהים ישפוט"! על שם שאז גילה תבל [במאמר "יקוו המים"] בחכמתו, והכין הכל לעבודתו. [שם].
ברביעי היו אומרים: "אל נקמות ה', אל נקמות הופיע"! על שם החמה והלבנה שנבראו ביום זה, שעתיד להפרע מעובדיהן [שם].
בחמישי היו אומרים: "הרנינו לאלהים עוזנו, הריעו לאלקי יעקב"! על שם שנבראו אז עופות ודגים, לשבח את שמו [שם].
בששי היו אומרים: "ה' מלך גאות לבש, לבש ה' עז התאזר"! על שם שאז נגמרה מלאכתו, ומלך עליהם.
בשבת היו אומרים: "מזמור שיר ליום השבת"! שהוא מזמור שיר לעתיד לבא, ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים!
שיום של הקדוש ברוך הוא הוא אלף שנים כדכתיב "כי אלף שנים בעיניך, כיום אתמול כי יעבור". ויום השבת הוא כנגד האלף השביעי. ושית אלפי שנין קיימא עלמא, וחד [באלף השביעי] חרוב. [3] ואז יתקיים "ונשגב ה' לבדו ביום ההוא". לכך אומרים מזמור זה בשבת [4].
הדרן עלך פרק בזמן שכהן גדול וסליקא לה מסכת תמיד
הערות
[1] ואף על גב דהנכנס להיכל שלא לצורך, לוקה משום "ואל יבא בכל עת אל הקדש", אבל בשביל להשתחוות מותר. דהשתחוייה צורך עבודה היא. תוספות, מנחות כז ב. ומשמע מדבריהם, דדוקא להשתחוייה שבגמר העבודה מותר ליכנס, דאז היא חשובה כצורך עבודה. אבל לא להשתחויה בעלמא. מדלא כתבו דהשתחויה עצמה עבודה היא. וכן הוא להדיא בסמ"ג, ובחינוך מצוה קפ"ד. אך מדברי הרמב"ם בפרק ב' מהלכות ביאת מקדש הלכה ד' משמע, דבכל השתחויה מותר. אלא שהכסף משנה שם, נדחק להעמיד גם דברי הרמב"ם כהסמ"ג. תוספות יום טוב. וברא"ש כתב "ולא הוי ביאה ריקנית, משום דהשתחואה עבודה היא". (ומדבריו נראה דבכל השתחואה שרי). ויעויין במנחת חינוך שם, שתמה לפי זה, היכא משכחת לה מלקות בלאו זה. והא התראת ספק היא, שהרי יכול עדיין להשתחוות.
[2] כן פירש הרא"ש. וצריך עיון, דהא תנן בסוכה: אין פוחתין מעשרים ואחת תקיעות, ט' תקיעות לתמיד של שחר וכו'! והא איכא עוד תקיעות שעל שלחן החלבים. וצריך לומר, דכיון דהני תקיעות לא היו למצוה, אלא להודעה בעלמא, לא היו עושין אותם תמיד, אלא בשעת חירום וכיוצא בזה, שהיו טרודין. שאז הוצרכו לזרזם להיות מוכנים להנפת הסודרים. אמנם התוספות שם כתבו, דהתקיעות היו בראש כל פרק. ולדידהו אתי שפיר. דאותן תקיעות שעל שלחן החלבים, נחשבו גם לתקיעות של פרק הראשון. תוספות יום טוב.
[3] ואיתא בזהר, שאמרו שירה בכל יום, כנגד אלף שנה המיוחסים לו [כדכתיב "כי אלף שנים בעיניך כיום יעבור"]. שביום הראשון אמרו "לה' הארץ ומלואה", על שם שבאלף הראשון היתה הארץ במלואה. שעד המבול לא חסרה כל טוב. וביום השני - "גדול ה' וכו' בעיר אלהינו", שבאלף השני נבחר הר המוריה. בשלישי היו אומרים "אלוהים נצב בעדת א-ל", שבאלף השלישי ניתנה תורה. ברביעי - "אל נקמות", שבאלף הרביעי החריבו האומות את בית המקדש, ועתיד הקדוש ברוך הוא לעשות נקמה בהם. בחמישי - "הרנינו", לפי שכל האלף החמישי אין לנו בית המקדש, ואין לנו אלא רנה בפה. בשישי - "ה' מלך גאות לבש", שבאלף השישי יהיה ה' לנו למלך, והיתה לה' המלוכה. ובשבת, שהוא נגד אלף שביעי - "מזמור שיר ליום השבת", שהוא מזמור שיר לעתיד לבא וכו'. ביאורי הגר"א.
[4] ברטנורא. ובא לבאר, למה אמרוהו ביום השבת? והרי אינו עוסק כלל מעניני שבת. תפארת ישראל. ובביאורי הגר"א פירש, שהוקשה לו מהו כפל הלשון שב"מזמור" וב"שיר". ומבאר, דקאי על לעתיד לבא. ואית ליה להאי תנא דשית אלפי שני קיימא עלמא, ובתרי חרוב (ופלוגתא היא בראש השנה ל"א.). דלפי זה לעתיד לבוא יהיו שני ימים. יום אחד, שהוא "יום שכולו שבת ומנוחה". והיום השני הוא, "לחיי העולמים", לאחר תחית המתים.
בא לו להקיף את המזבח מהיכן הוא מתחיל מקרן דרומית מזרחית והולך לו למזרחית צפונית ומשם לצפונית מערבית ומשם למערבית דרומית והקפה זו אף בכל שאר הכהנים כן ולא נאמרה בייחוד לכהן גדול לבד אלא שמכיון שהתחיל בעבודת כהן גדול הולך ומונה אף מה שכל הכהנים שוים בו ואמר שכשהגיע לשם נתנו לו יין לנסך והסגן עומד על הקרן וסודרים בידו להניפן להביא הלויים לשיר ובשעה שנותנין את היין לנסך שני כהנים עומדים על שלחן החלבים והוא שלחן של שיש שייעדנו שהיו האברים נתונים עליהם ושתי חצוצרות בידם ותקעו והריעו ותקעו ובאו אצל בן ארזא שהיה מקיש בצלצל ועומדין לו אחד מימינו ואחד משמאלו וכשהוא מנסך הסגן מניף בסודרין ובן ארזא מקיש בצלצל ותוקעין אלו בחצוצרות והלויים מתחילים לשורר ועל כל פרק ופרק מפרקי השיר תוקעין וכל העם שבעזרה משתחוים על כל פרק תקיעה ועל כל תקיעה השתחוואה ותשע תקיעות היו ובמקומו יתבאר שכל זה אינו אלא בחובת עולת הצבור וזבחי שלמים האמורים בתורה אבל עולת נדבה שמקריבין ממותר הלשכה אע"פ שהן של צבור אין בהם שירה וכן נסכים הבאים בפני עצמן אין טעונין שירה:
וביאר אחר כן שהשיר שהיו הלויים אומרים מזמור לדוד לי"י הארץ ומלואה ופרשו הטעם במסכת ראש השנה לרמז מעשה בראשית בשני גדול י"י ומהולל מאוד מפני שבו נחלקו המים והיו קצת הרקיעים תחתיהם כדכתיב ויבדל אלהים בין המים וכו' ובשלישי אלהים נצב בעדת אל מפני שבו נראתה הארץ שבני אדם יושבים בה ועליהם הוא הדין והמשפט ברביעי אל נקמות י"י וכו' שבו נבראו מאורות שקצת העולם תועים ויצפו לנקמת מי שהוא עליהם בחמשי הרנינו לאלהים עוזנו מפני שבו נבראו בעלי חיים שבקצתם נראים דברים מחדשים דומים לפלאים שגורמים להיות הרואים משבחים את בוראם בששי י"י מלך גאוה לבש שבו נברא אדם שהוא תכלית היצירה והמכוון ממנה להשיגו מכבוד השם כפי מה שבטבע האנושי להשיגו בשבת מזמור שיר ליום השבת רומז לעולם שכלו שבת ומנוחה לחיי עולם שהוא הוא התכלית ובמוספי שבת ומנחה ומוסף ראש השנה ובמנחה ובראש חדש מזמורים אחרים וכבר ביארנו הכל במסכת ראש השנה:
זהו סדר התמיד לעבודת בית אלהינו ית' וית' זכרו וכסדר של שחרית כך הוא סדר של בין הערבים חוץ מהרמת הדשן שבמזבח החיצון וסדור המערכות שאינן אלא בשחרית וכן לא היה שם פייס אלא הזוכה באחת מהן בשחרית זוכה בה לערב:
ונשלם הפרק ונשלמה המסכתא תהלה לאל יתברך:
ומהנה נשלם מה שנראה לנו לכללו בעניני מסכת תמיד תהלה לאל יבא אחריו מה שיראה לנו לכללו בעניני מסכת מדות בעזרת הצור ובישועתו אמן אמן סלה.
והשתחוה ויצא. לפי שנגמר עם העבודה היה משתחוה כעבד שמשמש את רבו ונוטל רשות ויוצא:
מדשן את המזרחי. מסיר הפתילה והשמן ומקנח את המנורה ונותן לתוכו פתילה חדשה ושמן:
ומניח את המערבי דולק. כדכתיב להעלות נר תמיד זהו נר מערבי שנותן בה השמן כמדת חברותיה והיתה דולקת עד הערב והיה מדליק ממנה לשאר נרות ועדות היא שהשכינה שורה בישראל ואף על גב דאמר בסדר המערכה דאביי [יומא לג.] הטבת ב' נרות קודם לקטרת אלמא דחשיב ב' נרות כאחד קרא אניסא לא סמיך ואביי סידר סדר המערכה כשאין ישראל ראוים לעשות להם נס כמו אחר שמת שמעון הצדיק ע"ה:
מצאו שכבה. בזמן שאין הנס:
מדשנו. כמו האחר ומדליקו בערב ממזבח העולה ומדליק ממנו שאר הנרות ובפרק טרף בקלפי [דף מה.] מפרש טעמו למה מדליק ממזבח העולה:
נטל את הכוז ממעלה שניה. שהניחו שם כשהטיב הנרות כדתנן לעיל וא"ת הרי כבר נטלו כשמדשן שתי הנרות והרי הוא בידו ומחמת קושיא זו מפ' ומדליקו ממזבח העולה מיד בבוקר ומניח את הכוז על המעלה בשעה שהולך להביא האש מעל המזבח אבל משמע בכל דוכתא שלא היה נר המערבי דולק ביום אלא בשעת הנס:
ורידדן בשולי המחתה. היה מפזרן על המזבח כדי להשליך הקטרת עליהן כשהוא דק ולא עב כדי שיהיה שורף מהר ולמעט העשן. וירקעו מתורגם ורדידו:
והשתחוה ויצא. כי עתה גמר עבודתו:
נותנו לאוהבו. כשישפוך אותו:
לתוך חפניו. וא"ל מדהזכיר חפניו על המתפזר מכלל דהשאר לא היה בחפניו זה א"א דאם ההתפזר לבד היה נותן לתוך חפניו האיך ישא הבזך:
ומלמדין אותו. לפי שלא הקטיר מימיו היו צריכין ללמדו שלא יתפזרו הקטרת מעל הגחלים שלפניו כי יעלה תמרתו וכשיושיט חפניו על הגחלים לפזר חוצה לא יכוה אלא מתחיל ברחוק ממנו ומושך ידו אליו והיינו דקאמר מתחיל מרדד ויוצא כלומר התחיל מרדד ומפזר לצד פנים כלפי המערב ויוציא מוציא ידיו:
עד שהממונה אומר לו הקטר. כי הממונה היה מזהיר את כולם לפרש בשעת הקטרה ואז אומר למקטיר הקטר:
פרשו העם. מבין האולם ולמזבח וכו' יליף לה מקרא דצריך לפרוש:
הדרן עלך פרק החלו עולים
נכנס להשתחוות. אחר הקטרה נכנס להיכל להשתחוות ואין זה ביאה רקנית דהשתחוואה עבודה היא:
שלשה אוחזין בו. לכבודו של כה"ג כשר שסומכין בו עבדיו בכניסתו להיכל המלך:
ואחד באבנים טובים. שבחשן:
הגביה לו את הפרוכת. התלוי לפני פתח ההיכל לצניעות וכן היה לפני שער האולם:
באו ועמדו על מעלות האולם. המקטיר הזוכה במחתה מאותו שקיבל הכף:
עמדו ראשונים. שדשנו מזבח פנימי והמנורה:
לדרום. של השלשה לפי שבצפון חשוב הוא לקדשי קדשים לכך מקטירי הקטרת היו עומדין לצד צפון:
וברכו את העם ברכה אחת. נשאו כפיהם לברך את ישראל יברכך וגו' יברכך יאר ישא היו אומרים ביחד בלי הפסק בנתיים שאין עונין אמן במקדש לכך לא היו מפסיקין ביניהם. וא"ת והרי עונה ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד י"ל כיון דברכת כהנים אינה כ"א לברך את ישראל לא היו עונים בשכמל"ו ואע"פ שביום הכפורים היו עונין זהו משום חשיבות היום שהוא יום סליחה ומחילה וכפרה:
שבמדינה אומר ג' ברכות. מפסיק ביניהם באמן:
את השם ככתבו. יו"ד ה"א וי"ו ה"א ובפרק אלו נאמרים [דף לח.] מפיק ליה מקרא:
בכנויו. באל"ף דל"ת:
ובמקדש ע"ג ראשיהן. לפי שמזכירין שם המפורש ושכינה שורה למעלה שקשה להגביה אצבעותיהם:
למעלה מציץ. שכתוב בו קדש לה' ולא יתכן שיהיו ידיו למעלה:
וישא אהרן את ידיו אל העם. משמע שנשאום למעלה מראשם:
בזמן שכה"ג רוצה להקריב. כי כה"ג א"צ פייס כי הוא מקריב בראש איזה קרבן שרוצה:
אוחז הסגן בימינו והעלהו. שכבר נתייגע בעליית חצי הכבש:
וסמך עליהן וזרקן. מפ' במנחות [דף סב:] דהך סמיכה לאו סמיכה גמורה היא דאין סמיכה בצבור אלא ב' סמיכות ועוד דאין סמיכה בשחוטין. ואין סמיכה זו אלא להראות שעבודת כה"ג חשובה לכך סומך על האברים וזורקן על המערכה:
הושיט השני להראשון. זהו דרך כבוד כהן גדול שיקבל כל האברים מיד אחר:
בא לו להקיף את המזבח. לצורך ניסוך כי אחר הקטרת האברים היה ניסוך היין. והכבש היה בדרום וכשעלה בכבש ופנה לימינו ולשמאלו ומתחיל להקיף פוגע בקרן דרומית מזרחית תחלה ומקיף לימינו עד שהוא מגיע לקרן מערבית:
נתנו לו יין לנסך. ששם היו השיתין שהנסכים יורדים בו לתוכו כדאיתא בפרק קדשי קדשים [דף שא:] שהוסיפו על המזבח ד' אמות מהמערכה וד' אמות מן הדרום כדי להכשיר השיתין למזבח ואע"ג דתנן בזבחים [דף סג.] כל העולים למזבח עולין דרך ימין ומקיפין ויורדין אל דרך שמאל חוץ מהעולים לג' דברים אלו שעולין ופונין דרך שמאל וחוזרין על העקב ניסוך היין והמים [ועולת העוף] דהיינו כהן שזכה בניסוך היין (אותו) הוא עולה עם היין במערבו של כבש ופונה לשמאלו לקרן דרומית מערבית שאם היה פונה לימינו להקיף את המזבח היה היין מתעשן בעשן המערכה ויין מעושן פסול לנסכים [ועולת העוף נמי שמא תמות בעשן]. אבל כה"ג שעולה להקטיר אם רצה גם לנסך מקיף דרך ימין וכהן שזכה בניסוך העלה את היין ופנה לשמאל ופגע בכהן גדול נותן לו יין לנסך:
הסגן עומד על קרן. שהיא אמה על אמה:
על שולחן החלבים. שהוא גבוה וכשראו הכהנים שהסגן עומד על הקרן והסודר בידו. הלכו כהנים ועמדו על שולחן החלבים ותקעו והריעו ותקעו כדי שיתקעו הלוים בשיר:
באו ב' כהנים ועמדו אצל בן ארזא. הוא היה הממונה על השיר כדאיתא בשקלים [פ"ה מ"א] ואחריו נקראו כולם:
שחה לנסך. לשפשף היין לספלים מיד הניף הסגן שיתחילו הלוים בשיר:
הגיע לפרק. שיש פרשה שהוא סוף המליצה וג' פרקים היה בשיר שהן מפסיקין כו' ועל כל פרק ופרק תקיעה ותרועה ותקיעה והיינו דתנן בפ' בתרא דסוכה [דף נג:] אין פוחתין מעשרים ואחד תקיעות במקדש ג' לפתיחת שערים ותשע לתמיד של שחר וכו' והיינו ג' תקיעות תקיעה ותרועה ותקיעה על כל פרק ופרק:
ביום ראשון היו אומרים לה' הארץ ומלואה. מפ' בר"ה בפ' י"ט [דף לא.] על שם שקנה עולמו וצופה ושליט בעולמו:
בשני גדול ה' ומהולל מאד. על שם שחלק מעשיו ומלך עליהם ונתעלה וישב על כסא כבודו:
בשלישי היו אומרים אלהים נצב בעדת אל. על שם שגלה תבל בחכמתו והכין הכל לעבודתו:
ברביעי אל נקמות ה'. ע"ש חמה ולבנה ועתיד להפרע [מעובדיהן]:
בחמישי היו אומרים הרנינו לאלהים עוזינו. ע"ש שברא עופות ודגים לשבח שמו כנף רעננים נעלסה:
בששי היו אומרים ה' מלך גאות לבש. ע"ש שנגמר מלאכתו ומלך עליהם:
בז' מזמור שיר ליום השבת מזמור שיר לעתיד לבא ליום שכלו שבת ומנוחה לחיי העולמים:
הדרן עלך בזמן שכהן גדול וסליקא מסכת תמיד בס"ד ב"י לא"ו
השיר שהיו הלוים אומרים כו׳. מפורש בגמ׳ במס׳ ר״ה פ״ד ע״ש: סליק מס׳ תמיד
גמ' ובזמן שהוא רוצה הוא סומך אחרים זורקין כצ"ל:
במפרש (ברה"ע) שמפייסים לה חדשים לא ישנים בין הערבים כצ"ל:
בזמן שכ"ג נכנס להשתחוות. פי' הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה דהשתחויה זו לא תהא אלא בהיכל בלי ספק וכך הם דבריו בחבורו בפ"ה מהלכות כלי המקדש ואין ספק שכתב כן כדי שלא תטעה לומר שהיה נכנס בבית קדשי הקדשים כמו שעלה בדעת התוספות בפרק קומץ רבה גבי הא דתניא וטהורים שנכנסו לפנים ממחיצתן להיכל כלו בארבעים וז"ל להיכל כלו בארבעים הקשה הררי"ט מלפנצו מהא דתנן בפ"ב דתמיד בזמן שכ"ג נכנס להשתחוות שלשה אוחזין כו' הגביה לו הפרוכת ונכנס והשתחוה ויצא נכנסו אחיו הכהנים והשתחוו ויצאו אלמא לבית קדש הקדשים שרי ותירץ ר"ת דהשתחואה צורך עבודה היא עכ"ל ואני תמיה על ר"ת פה קדוש יאמר דבר זה שהרי משנה שלמה שנינו בפ"ק דכלים בית קדש הקדשים מקודש מהם שאין נכנס לשם אלא כ"ג ביום הכפורים בשעת העבודה ושנינו בתוספתא ארבעה פעמים נכנסו שם ביום הכפורים א' להקטיר קטורת ב' להזות מדם הפר ג' להזות מדם השעיר ד' להוציא הכף והמחתה מקדש הקדשים ואם נכנס חמשה פעמים חייב מיתה כו' ואלו לדעת ר"ת היה נכנס לקדש הקדשים ביום הכפורים חמשה פעמים דלישנא בזמן שכ"ג נכנס להשתחוות משמע שכל עצמו לא נכנס רק להשתחוות ולא משום עבודה אחרת ועוד דהא פרק זה לא איירי מיום הכפורים אלא מסדר התמיד וכדקתני בהדיא בסמוך זהו סדר התמיד כו' א"כ מאי ענין בזמן שכ"ג נכנס להשתחוות ביום הכפורים לכאן ועוד קשה דלישנא נכנסו אחיו הכהנים השתחוו משמע באותו מקום עצמו שהיה נכנס הכ"ג והשתחווה היו נכנסים והשתחוו אחיו הכהנים ואם איתא בקדש הקדשים איך אפשר זה לכן פירש הרמב"ם ז"ל דהשתחויה זו לא תהא אלא בהיכל בלי ספק וכן נראה מדברי סמ"ג דהשתחויה זו היתה דוקא בהיכל שכתב וז"ל הנכנס להיכל חוץ לקדש הקדשים שלא לעבודה או להשתחוות וכהנים שלא עבדו בין גדול בין הדיוט לוקה ואינו חייב מיתה ומה ששנינו בזמן שכ"ג נכנס להשתחוות בגמר עבודה מדבר עכ"ל. על כן לא אוכל להאמין שעלה על דעת ר"ת דמיירי בקדש הקדשים כי רב גובריה ולא יטעה בדבר משנה ואולי שט"ס הוא מה שכתוב בתוספות אלמא לבית קדש הקדשים שרי וצריך להיות אלמא להיכל שרי וכן נותנת הסברא מדכתבו כן הדבור להיכל כלו בארבעים כו' אלמא דאיירי בהיכל ולא בבית קדש הקדשים כן נ"ל. (הגה"ה. ומיהו תימה רבתי בעיני היאך אפשר לומר דהשתחואה צורך עבודה היא שהרי בפרק ארבע מיתות גבי לפי שיצתה זביחה לדון בעבודות פנים פריך הגמרא מניין לרבות השתחואה כו' משמע בהדיא דהשתחואה לאו עבודה היא בפנים וכן פרש"י בהדיא וכן מוכח שם כל הסוגיא דגמרא ואי אפשר לומר נהי דהשתחואה לאו עבודה ממש היא בפנים כמו זובח מקטר ומנסך דלא סגי בלאו הכי מ"מ צורך עבודה היא בפנים וכה"ג אמרינן ביומא ריש פרק בא לו כ"ג לענין קריאה דכ"ג ביום הכפורים וכן לענין אכילת קדשים דכהנים דא"כ איך פריך הגמרא שם אימא יצאת השתחואה ללמד על הכלל כולו ופרש"י ומתרבי מגפף ומנשק כו' והלא מגפף ומנשק לאו צורך עבודה בפנים כלל ועיקר וצ"ע היטב. ע"כ הגה"ה):
וכיון ששמע הממונה. הרמב"ם ז"ל כתב בפ"ה מהל' כלי המקדש הסגן במקום הממונה משמע שפירש הממונה זה היינו הסגן וקשה לי דהא אמרינן ביומא ריש פרק טרף בקלפי דהסגן לעולם הולך בימינו של כ"ג וכן כתב הרמב"ם גופיה בפ"ד מהלכות כלי המקדש וכן היה באמת כדאשכחן בסנהדרין בפרק כ"ג וביומא בדוכתי טובא וכן בפרק זה בסמוך וא"כ מאי שנא הכא שהלך כהן אחר בימינו ועוד א"כ ה"ל לומר בהדיא הסגן כדמזכירו בסמוך הרבה פעמים ועוד דהא בירושלמי דיומא פרק אמר להם הממונה חשיב חמשה דברים שהסגן היה משמש ולא החשיב להא בהדייהו אלמא הממונה זה לאו סגן הוא וכה"ג ממש הקשו התוספות על רש"י בפ"ק דיומא גבי אמר להם הממונה צאו והביאו טלה כו' לכן נ"ל דזה הממונה היינו הממונה על הפרוכת והוא אלעזר כדתנן בשקלים והסגן היה אחד מאלו ג' כהנים שאוחזין בו והוא אוחז בו בימין:
ואחד באבנים טובות. פי' שבאפוד מאחוריו כך כתב הרמב"ם בפ"ה מהלכות כלי המקדש:
את קול רגליו של כ"ג שהוא יוצא כו'. אם אין מלת יוצא טעות סופר וצריך להיות נכנס צריך לפרש הא דקאמר אח"כ נכנס והשתחוה היינו הממונה אי נמי קאי על כ"ג ור"ל יוצא מחדרו כדי ליכנס להיכל דוק ותשכח:
הגביה לו את הפרוכת. לכאורה נראה דאיירי דוקא במקדש שני דאלו במקדש ראשון מי הואי פרוכת ויש לדחות לעולם במקדש ראשון נמי ומאי פרוכת פרוכת דבבי וכה"ג משני הגמ' ביומא פרק הוציאו לו גבי מגלין להן הפרוכת ומראין להן הכרובים כו' דא"ר זירא אמר רב י"ג פרוכות היו במקדש ז' כנגד ז' שערים שתים אחת לפתחו של היכל ואחת לפתחו של אולם שתים בדביר ושתים כנגדן בעליה:
וברכו את העם ברכה אחת. נראה בעיני היינו דאמרינן בתפלת י"ח ברכנו בברכה המשולשת בתורה כלומר באמת ברכה אחת היא כדתנן כאן כאלו היה הכל פסוק אחד רק שהיא משולשת בתורה דהיינו יברכך. יאר. ישא:
ובמקדש ברכה אחת כו'. בסוטה פרק אלו נאמרין איתא נמי משנה זו ומפרש בגמרא וכל כך למה לפי שאין עונין אמן במקדש וכתבו התוס' וא"ת והלא היו עונין ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד כשהיו שומעין שם הקדוש כדתנן בפרק אמר להם הממונה ובפרק טרף בקלפי וזה היה הפסק גדול מעניית אמן ועוד שהרי בשעת הגרלה היו נופלין על פניהם כשהיו שומעין את השם מפי כ"ג כדאיתא בירושלמי הקרובים היו נופלין על פניהם והרחוקים היו אומרים בשכמל"ו ואלו ואלו לא היו זזין משם עד שהיה מתעלם מהן פי' הקרובים היו נופלים וכ"ש שהיו אומרים בשכמל"ו אבל הרחוקים לא היו נופלים אלא בלא נפילה היו אומרים והיה שם הקדוש מתעלם ומשתכח מן השומעים קודם שהיו זזין משם א"כ קא חזינן שהיו מפסיקין בענייתם בשכמל"ו וי"ל שמא היו עונין בשכמל"ו תיכף ומיד כשהיו שומעין שם הנכבד והנורא ולא היו ממתינין עד סוף הפסוק ולפי שלא היו מפסיקין בין פסוק לפסוק חשיב להו כמו ברכה אחת:
ובמדינה בכנויו. כל המפרשים שראיתי פירשו בכנויו היינו כמו שאנו קוראין באל"ף דל"ת מלבד רבינו הלל פירש בספר בכנויו כגון אל אלהים צבאות ואין זה אמת דהיכי תיסק אדעתא לשבושי קרא למימר יברכך אלהים במקום שם בן ד' אותיות:
והושיט לו הראשון. פירוש מאותן י"ב כהנים העוסקין בתמיד והא דסמך הכ"ג על האברים אע"ג שכל הסמיכות דוקא על בעלי חיים הם מפרש אביי בס"פ שתי מדות הטעם משום יקרא דכ"ג ופרש"י משום יקרא דכ"ג שיהא נראה כמו שהקריב הוא את כלן:
מקרן דרומית מזרחית צפונית מערבית כו'. חסרון הניכר יש כאן וצריך להגיה מקרן דרומית מזרחית מזרחית צפונית צפונית מערבית כו' וכך הוא בזבחים פרק קדשי קדשים ונתבאר שם דדוקא הכ"ג הקיף דרך ימין אבל הכהן הדיוט הקיף דרך שמאל ובקרן מערבית דרומית דוקא נתנו לו יין לנסך לפי דשם היה מקום הניסוך כדתנן במדות ובקרן מערבית דרומית היו ב' נקבים כשני חוטמין דקין ובאותו קרן למטה ברצפה מקום היה שם אמה על אמה וטבלא של שיש וטבעת היתה קבועה בה שבו יורדין לשיתין:
ושתי חצוצרות בידם. לכאורה היה נראה לי דמקרניים עשויות אלו שתי חצוצרות מדתנן בסוף מסכת קנין זהו שאמרו כשהוא חי קולו אחד וכשהוא מת קולו שבעה כיצד שתי קרניו לשתי חצוצרות כו' וכן משמע בע"א פרק כל הצלמים דבעי רמי בר חמא המשתחוה לבהמה קרניה מהו לחצוצרות אך קשה דהא תניא בתוספתא פ"ק דחולין ומייתי לה בגמרא בפרק הקומץ רבה חצוצרות היתה באה מן העשת של כסף עשאה של שאר מיני מתכת פסולה כו' א"כ כ"ש של קרן פסולה והתוספות מביאין הך משנה דהכא התם ובזבחים בפרק חטאת העוף בלשון זה ושתי חצוצרות של כסף בידם וכתבו דלכן אי אפשר לתרץ דההיא דבהקומץ רבה בחצוצרות של משה דוקא קאמר שלא היו כשרות לדורות כדאמרינן התם ומיהו מההוא דקנין לא קשה כולי האי לפי שאפשר לפרש חצוצרות דהתם היינו שופר של ראש השנה כדאמרינן בסוף פרק במה מדליקין ובפרק לולב הגזול דאשתני שמייהו חצוצרתא שיפורא שיפורא חצוצרתא ובסוף במה מדליקין איכא ברייתא שקוראה לחצוצרות שופר אבל לספרים דגורסין הכא ושתי חצוצרות של כסף כדמשמע מדברי התוספות שהבאתי וכן ההיא דפרק כל הצלמים ליכא לשנויי הכי דאיירי בשופר דהא הכא והתם לענין קרבן איירי ועל הקרבן לא היו תוקעין בשופר אלא דוקא בחצוצרות כדכתיב ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם וגו' ותירצו בשם ר"ת דשני עניני חצוצרות היו של כהנים בשל כסף ושל לוים בשל קרני בהמה ולפי זה הא דתנן בפרק החליל ועמדו שני הכהנים בשער העליון ושתי חצוצרות בידיהן היינו נמי של כסף. כן נראה לי:
ושתי חצוצרות בידם כו'. לא חש התנא למיתני כנורות וחלילין לפי שלא היו בכהנים אלא בלוים אבל קצת קשה למה קתני והקיש בן ארזא בצלצל ושמא י"ל דחדא מנייהו נקט: הגיעו לפרק תקעו וכו'. מכאן קשה לפרש"י בפרק החליל גבי מאי שייר דהאי שייר שייר ערב הפסח ופרש"י שייר ערב הפסח שיש בשחיטת הפסח עשרים ושבע תקיעות שהפסח נשחט בשלשה כתות כת אחר כת כדתנן בתמיד נשחט וכל כת קוראה את ההלל שלש פעמים שהיו פסחיהן מרובין והיו טעונין הלל בשחיטתן ולא מפסיקים לשחוט פסחיהן כל כת וכת עד שיקראוהו ג' פעמים ואע"ג דתנן ואעפ"י שלא שלשו מימיהם לא גמרו פעם שלישית מיהו אין כת שלא היתה גומרתו שתי פעמים ומתחלת בו פעם שלישית ואין חסר מן התקיעות כלום שבתחלת קריאה תוקעין ובכל קריאה שלש תקיעות עכ"ל. שהרי כאן תנן הגיעו לפרק תקעו כו' על כל פרק תקיעה אלמא שלא היו תוקעין בתחלת קריאה כי אם הגיעו לפרק א"כ בודאי גם גבי שיר של פסח לא היו תוקעין בתחלת קריאת הלל כי אם הגיעו לפרק ועוד הקשו התוספות על פרש"י שגם אין הלשון משמע כן דתנן התם קראו את ההלל אם גמרו שנו ואם שנו שלשו אע"פ שלא שלשו מימיהן משמע שאפילו כת ראשונה לא התחילה פעם שלישית מעולם לכן פירשו התוספות שהיו תוקעין בתחלת ההלל שלש תקיעות כדתנן בפרק תמיד נשחט ננעלו דלתות העזרה תקעו והריעו ותקעו וכן לכל פרק ופרק שבהלל דשני פרקים יש בהלל מדרבי יהודה דאמר מימיה של כת שלישית לא הגיע לומר אהבתי משמע דאהבתי הוא תחלת הפרק והודו נמי תחלת הפרק כדאמרינן בפרק לולב הגזול מכאן שמצוה לענות בראשי פרקים נמצא להלל אחד תשע תקיעות וכן לכל כת וכת ואין לך כת שלא היתה גומרת הלל אחד לרבנן נמצא לשלש כתות שלשה הללות ובהן כ"ד תקיעות אפילו כשלא היו שונות את ההלל כלל וכשהיו שונות נפישי תקיעות טובא אלא הני דפסיקי ליה קאמר דשייר והא דתנן אין מוסיפין על מ"ח תקיעות הוה מצי לאקשויי זימנין דמוסיפין כגון היכא דשונות את ההלל אבל בלאו הכי פרכינן עלה מערב פסח שחל להיות בשבת דנפישי לרבי יהודה ולרבנן ומשני כיון דליתיה בכל השנה לא קא חשיב. וגם מה שפרש"י שהכת קוראה את ההלל כתבו עליו התוספות התם דליתא שלא היתה הכת קוראה אלא הלוים קוראים כדתניא בתוספתא דפסחים הלוים היו עומדים על דוכנן ואומרים את ההלל בשיר אם גמרו שנו ואם שנו שלשו ואע"פ שלא שלשו מימיהם אמר רבי יהודה מימיה של כת שלישית לא הגיע לומר אהבתי כלומר לא הגיעו הלוים לומר אהבתי בשחיטת פסחיהן וכן הם דברי הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות קרבן פסח שלא היתה הכת קוראה אלא הלוים קוראים את ההלל ואין בידינו להכריע כי יש פנים לכאן ולכאן עד שיבא מורה צדק:
זהו סדר התמיד כו'. כל ימי תמהתי למה לא המתין התנא מלומר זהו סדר התמיד כו' עד אחר סיום המסכתא הואיל שהשיר שהיו הלוים אומרים במקדש כו' דקא מפרש ואזיל הוא נמי מענין עבודת התמיד כדתנן לעיל ודברו הלוים בשיר כו' דהיינו השיר שהיו הלוים אומרים במקדש כו' כשהיו מנסכין את נסכי התמיד כדאיתא בהדיא בפרק בתרא דר"ה ובפרק אין נערכין ועתה שלמדתי מסכת סנהדרין מצאתי בפ' ד' מיתות אמר רב פפא אף סדר יומא דוקא קתני דתנן כל מעשה יום הכפורים האמורים על הסדר אם הקדים מעשה לחבירו לא עשה ולא כלום רב הונא בריה דרב יהושע אמר אף סדר תמיד דקתני עלה זהו סדר התמיד ואידך ההוא למצוה בעלמא כו'. והיה נראה לכאורה בעיני כיון שכבר הזכיר לענין סדר קדימה ודברו הלוים בשיר שוב לא רצה להמתין מלומר וזהו סדר התמיד כו' עד אחר סיום המסכתא לפי שסדר המזמורים אין מעכב ואי אפיך לית לן בה ואפילו משום מצוה בעלמא לית בהו לענין סדר קדימה הלכך דקדק התנא לומר דוקא כאן זהו סדר התמיד כו' ולא רצה לומר כן אחר סיום המסכתא דא"כ הוה משמע דסדר המזמורים מעכב אי נמי משום מצוה יש בסדר המזמורים למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. אבל אי אפשר לומר כן שהרי בפרק אין נערכין פריך רבא ואי תימא רב אשי ותסברא שירה דיומיה לה' הארץ ומלואה וישב עליהם את אונם וברעתם יצמיתם בשירה דארבעה בשבת הוא ש"מ בהדיא דסדר המזמורים מעכב א"נ לכל הפחות משום מצות יש בסדר המזמורים וכן משמע בהדיא בפרק בתרא דר"ה גבי שאני התם דשירה דיומיה הוא והכי נמי מסתברא כיון שמצינו שם לחכמים הראשונים רב יהודה משום רבי עקיבא ורבי נחמיה שנתנו טעם למה ייחדו אלו המזמורים לאלו הימים ולכן עכשיו הנני יוסיף להפליא הפלא ופלא כיון שמוכח בהדיא מכל אלה מקומות שהבאתי סדר המזמורים מעכב אי נמי משום מצוה יש בסדר המזמורים לענין קדימה דומיא לשאר כל מעשה תמיד האמורים על הסדר א"כ ה"ל לומר זהו סדר התמיד אחר סיום המסכתא ללמדנו דסדר המזמורים מעכב א"נ משום מצוה יש בסדר המזמורים לענין קדימה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה דומיא לשאר כל מעשה תמיד האמורים על הסדר וצריך נגר ובר נגר דיפרקיניה:
השיר שהיו הלוים אומרים. פירוש בין בתמיד של שחר בין בתמיד של בין הערבים ואע"ג דפשוט הוא הוצרכתי לכתוב זה מפני שראיתי רבים מן המעיינים נשתבשו וטעו לומר שהשיר לא היה מצותו בתמיד של בין הערבים ותולין עצמן באילן גדול רב עמרם שכתב הטור א"ח בשמו בסימן קל"ג ובסימן רל"ז שהשיר לא היה מצותו בערב אלא בבקר וחשבו דמה שכתב שהשיר לא היה מצותו בערב היינו בתמיד של בין הערבים וזה דבר שאפילו בר בי רב דחד יומא לא יטעה בו שהרי משנה שלמה שנינו בפ' בתרא דר"ה פעם אחת נשתהו העדים מלבוא ונתקלקלו הלוים בשיר כו' והיינו בשיר של תמיד של בין הערבים כדמפרש שם הגמרא בהדיא ש"מ שהיה מצותן של השירים גם בתמיד של בין הערבים כמו בתמיד של שחר והא ודאי דלרבי מאיר דאמר בפרק אין נערכין השיר מעכב את הקרבן היינו אפילו בתמיד של בין הערבים כמו בתמיד של שחר משום דאין חילוק ביניהם בענין השיר וכן פירש בהדיא הרמב"ם ז"ל שם במשנה נתקלקלו הלוים בשיר ענינו שלא אמרו שירה כלל שלא ידעו כו' עד כי על כל פנים צריך שירה על כל קרבן ע"כ וכן לחכמים דפליגי על ר"מ בפרק אין נערכין ואמרו השיר אינו מעכב את הקרבן היינו אפילו בתמיד של שחר כמו בתמיד של בין הערבים משום דאין חילוק ביניהם בענין השיר כדאמרן ומה שהקריבו הקרבן בלא שיר כלל כדמפרש שם הגמרא נתקלקלו הלוים בשיר היינו שלא אמרו שירה כל עיקר צריך לומר דהך משנה נתקלקלו הלוים בשיר כו' אתיא כחכמים דס"ל שהשיר אינו מעכב הקרבן דאלו לר"מ לא היו יכולין להקריב הקרבן כיון שלא אמרו שירה כל עיקר ואי אפשר לומר דאה"נ שלא הקריבו הקרבן דא"כ למה הזכיר נתקלקלו הלוים בשיר בלבד ולא הזכיר עדיפא מינה שלא הקריבו הקרבן אי נמי אפשר לומר דהך משנה נתקלקלו הלוים בשיר כו' אתיא כרבי מאיר והכי מסתבר משום דסתם מתניתין ר"מ ומה שהקריבו הקרבן בלא שיר כלל יש לומר שהקריבו בלא ניסוך דהניסוך אין מעכב הקרבן כדאיתא בהקומץ זוטא דמביא אדם זבחו היום ונסכו מכאן ועד עשרה ימים והא דאמר ר"מ השיר מעכב את הקרבן היינו ניסוך שאם אין שירה אין ניסוך דהא בהא תליא כדאמרינן בערכין ובברכות מניין שאין אומרים שירה אלא על היין שנאמר ותאמר להם הגפן וכו' אבל הקרבן עצמו אינו מעכב וכן פירשו בהדיא התוספות שם בפרק אין נערכין ולכל האופנים הדבר מבואר דמצוה מיהא איכא בשיר בתמיד של בין הערבים כמו בתמיד של שחר אפילו לחכמים אע"ג דאינו מעכב ולר"מ מעכב דאל"כ איך אמר ונתקלקלו הלוים בשיר מאי קלקול הוה ועוד מדלא קחשיב בפ"ב דיומא השירים בהדי אינך דברים דקחשיב התם שלא היו עושין בתמיד של בין הערבים כמו שהיו עושין בתמיד של שחר דהיינו הרמת הדשן ממזבח החיצון וסדור המערכות והפייסות אלמא שהיו מצותן של השירים גם בתמיד של בין הערבים. לכן אומר אני שהטור לא כן ידמה ולבבו לא כן יחשוב באמרו שהשיר לא היה מצותו בערב היינו בתמיד של בין הערבים משום דלא ניתן ליחשד דאשתמיטתיה המשנה דפרק בתרא דר"ה והגמרא דיומא שהבאתי ובפרט שלא מפי עצמו אמר כן אלא בשם רב עמרם גאון ובלאו הכי אי אפשר לעלות על לב דבר זה שהוא סתור מאליו דהא עת הקרבת תמיד של בין הערבים הוא עת המנחה כדתנן בפסחים ריש פרק תמיד נשחט והטור מיירי אחר גמר תפלת ערבית שהוא בלילה אלא מה שכתב הטור שהשיר לא היה מצותו בערב ר"ל בלילה שהוא עת תפלת ערבית והשתא שפיר אמר שהשיר לא היה מצותו בערב כי זה גמרא ערוכה הוא בפרק אין נערכין א"ר אלעזר מה כפרה ביום אף שירה ביום ויליף ליה מקרא ואתנה את הלוים נתונים לאהרן ולבניו מתוך בני ישראל ולכפר על בני ישראל ואע"ג שכתב שם בית יוסף בשם אורחות חיים ז"ל במנחה לא ראיתי מי שאומר השירים והטעם לפי שלא היה מצותן אלא בבקר עכ"ל. נראה לי דמלת במנחה ט"ס הוא וצריך להיות בערבית כדכתב הטור. ואין להקשות על הטור שכתב שמצות הקטורת היה גם בערב דהיינו בלילה דהא גמרא ערוכה אמר בתמורה פרק שני וכן בפרק הקומץ רבה דקטורת אינו קרב אלא דוקא ביום ולא בלילה די"ל כיון דהקטורת מתעכל והולך כל הלילה באברי עולה כדאמר שם בגמרא הלכך שפיר שייך לומר שמצותו גם בערב והשתא דמיא אמירת פטום הקטורת אחר גמר תפלת ערבית לתפלת ערבית עצמה שהיא ג"כ כנגד אברים ופדרים של תמיד של בין הערבים שלא נתעכלו ביום שקרבין והולכין כל הלילה כן נ"ל:
מזמור שיר לעתיד לבוא כו' לא שהלוים היו אומרים מזמור שיר לעתיד לבוא כו' אלא התנא מפרש טעם למה היו אומרים בשבת מזמור שיר ליום השבת ואמר על שם יום שכולו שבת שיהיה לעתיד לבוא. ויש ספרים דגרסי בהדיא מזמור שיר ליום השבת כלומר מזמור שיר לעתיד לבא כו' וקשה לי למה פירש התנא טעם דוקא על המזמור שהיו אומרים בשבת ושבק אינך טעמים המפורשים בפרק בתרא דר"ה לכל שאר המזמורים שהיו אומרים בימות החול. ונ"ל דאתא לאפוקי מדרבי נחמיה דאמר שם שאין הטעם מה שהיו אומרים בשבת מזמור שיר ליום השבת כדאמר שם רבי יהודה משום ר"ע על שם יום שכולו שבת שיהיה לעתיד לבא מפני שאין לחלק בין הפרקים הללו פירוש שכל ששת ימים נאמרים הפרקים הללו על שם שעבר מה שנעשה בכל יום ויום בששת ימי בראשית ואיך יאמרו שיר של שבת על שם להבא בתמיה אלא אף ביום שבת על שם מעשיו הוכנה השיר וכן פירושו מזמור שיר ליום השבת על שם ששבת שנאמר כי בו שבת ומסיק שם הגמרא וקמיפלגי בדרב קטינא דאמר רב קטינא שיתא אלפי שני הוי עלמא וחד חרוב כו' והאי תנא ס"ל כרבי יהודא שיתא אלפי שני הוי עלמא וחד חרוב כו'. כן נ"ל:
ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים. בספרים המדוייקים לא גרסינן מנוחה לחיי העולמים אלא ליום שכולו שבת ותו לא וכן אשכחן בפרק בתרא דר"ה בשבת היו אומרים מזמור שיר ליום השבת ליום שכולו שבת ותו לא וכן בפרק בתרא דסנהדרין מייתי דרשה זו מזמור שיר ליום השבת ליום שכולו שבת ולא סיים מנוחה לחיי העולמים. לכן נ"ל שלשון זה מנוחה לחיי העולמים אינו מעיקר המשנה אלא תוספת אחרונים הוא שהוסיפו לשון זה בגליון מבחוץ ולפיכך נמצאו נוסחאות מתחלפות בזה דבמקצת נוסחאות כתוב מנוחה לחי עולמים מלת לחי ביו"ד אחת ובמקצת נוסחאות כתוב שהוא מנוחה לחיי עולמים ובמקצת נוסחאות כתוב מנוחה וחיי עולם הבא. ואני אומר שכל המוסיף גורע וסיום המסכתא היא ליום שכולו שבת ותו לא. ואל מלך יושב על כסא רחמים יזכנו לחיי עולמים ואז נדע דברי מי קיימים:
סליקא לה מסכת תמיד
{ברכת הזבח: גמרא בזמן שכהן גדול כו' (מיימוני פ"ח מהל' כלי המקדש)
בא לו להקיף את המזבח כו' דרומית מזרחית מזרחית צפונית צפונית מערבית כו' כצ"ל: (מיימוני פרק ז' מהלכות מעשה קרבנות)
~שהא~{שחה} לנסך והניף הסגן כו' (מיימוני פ"ו מהלכות תמידין ומוספין)
השיר שהלוים כו' (גז"ש):
סליק מסכת תמיד}
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
פרק שביעי משנה, בזמן שכהן גדול נכנס להשתחוות וכו'. - פירש הרמב"ם והשתחויה זו לא תהא אלא בהיכל, ומשמע דסבר הרמב"ם דמותר כניסה להיכל להשתחוות אפילו בלא גמר עבודה, וזהו דסבר דהשתחויה בעצמה עבודה היא, והיינו דזה עצמה נחשבת עבודה, וכתב התוסיו"ט שכן משמע מהרמב"ם בפר"ב מביאת מקדש, וכתב הכס"מ שכך הם דברי התוס' אלא ששיטת הסמ"ג דהשתחויה מותר רק בגמר עבודה יעו"ש. ונראה להוכיח כשיטת הסמ"ג כאשר יבואר.
איתא במנחות כ"ז ע"ב מבית לפרוכת למ"ל דהיכל מחייב מבל"פ מבעי' יעו"ש. וקשה להפוסקים דסברי דמותר ליכנס להיכל להשתחוות דלמא רבתה תורה מבית לפרוכת שיהיה חייב בכניסה להשתחוות, דבהיכל מותר, ומזה הוכיח הגאון בטו"א שלהי חגיגה דע"כ בהיכל גם כן אסור כניסה לצורך השתחוואה יעו"ש. וכן כתב לדייק גם בספר קרן אורה בחידושיו למנחות יעו"ש. - ומכח זה החליטו דהשתחוואה בהיכל רק בגמר עבודה, וזהו כשיטת הסמ"ג, ובזה מיושב הא דפריך הגמרא שפיר דלמ"ל קרא מבל"פ היכל מחייב מביל"פ מיבעי', והיינו משום דהיכל ומבפ"ל שניהם שווים ואם אמרינן דמבל"פ אין שום השתחוואה אפילו בגמר עבודה, אם כן אכתי כש"כ יש להקשות מאי פריך הש"ס הלא יש לומר דהתורה רבתה דמבל"פ שיהיה חייב בה גם בהשתחוואה בגמר עבודה, והיינו לומר שאם השתחווה, וממילא שהה שם בהשתחוואה ללא צורך הרי הוא בלאו דלא יבוא דבהיכל שרי, ובמבל"פ כיון דבלאו הכי אסור אם כן רבתה תורה להיות באזהרה, וע"כ מוכח דהיכל ומבל"פ שווים בזה, וכל שמותר בהיכל דהיינו השתחוואה בגמר עבודה וגם מצוה איכא בזה שהוא דרך שירות בכך, ע"כ דישנו לדין זה גם במל"פ, ואין זה בכל השנה שאסור כניסה, וע"כ זה ביום הכפורים בגמר עבודה, ואם כן מוכח דדעת בעל טו"א והקרן אורה דהיתה השתחוואה בגמר עבודה ביום הכפורים. אמנם קשה מהתוספתא דכלים פר"א דאיתא שם כהן גדול נכנס לשם בכל שנה ושנה לעבודת יום הכפורים ארבע פעמים ביום (להקטיר קטורת ולהזות דם הפר, ולהזות דם שעיר ולהוציא הכף והמחתה) ואם נכנס חמש חייב מיתה יעו"ש, ועי' בבאר שבע. אמנם נראה ליישב דחשיב התנא ארבע פעמים המחויבים לעבודת היום, אבל מהא דמשתחווה בגמר העבודה לא חשיב מפני שאין זה בעיכובא, אבל מותר לו לכנס בגמר עבודה כמו שכל הכהנים היו עושים בגמר עבודה השתחוואה, הנה כן יכול לעשות גם הכהן גדול ביום הכפורים אחרי גמר כל העבודות וגם לאחרי הוצאת כף ומחתה וכמוש"נ. ובעיקר הענין מבואר בספרנו נזר הקודש למנחות שם והוכחה וראיה לשיטת הסמ"ג.
שם במשנה ג', והושיט לו הראש והרגל וסמך עליהן וזרקן. - והנה מצינו סמיכה בהאברים הנזרקין על המזבח אעפ"י שקיי"ל דאין סמיכה אלא בחיים. אמנם מבואר במנחות צ"ד ע"א אמר אביי משום כבודו דכהן גדול ופירש"י שתהא הקטרתו מעולה יעו"ש. וכן כתב התוסיו"ט. והביאור בזה דמשום כבודו של כהן גדול הוסיפו לו עוד עבודה להורות שעבודתו יותר חשובה לפני המקום ב"ה, וזהו כי ענין סמיכה הוא להוסיף קדושה, וגם היא שייכות לכפרה שהרי אמרה תורה בסמיכה וכפר אעפ"י שאינו מעכב כפרה, אבל כיון שאמרה תורה וכפר גם גבי סמיכה וגם מצינו בזה הוספת קדושה כמו שנאמר ונתת מהודך עליו, וכשהכהן גדול סומך על הבשר יש בזה הוספת קדושה מפני שהכהן גדול בעצמו קדושתו מעולה משארי הכהנים, ויש בזה גם כן כפרה יותר מעולה, כי התמידין באין גם לכפר כמו שאמרו רבותינו כי התמיד של שחר מכפר על עבירות דלילה, ושל בין הערבים מכפר על עבירות דיום, ובזה מראין לכהן גדול שעבודתו חשובה הן במעלת הקדושה הן במעלת הכפרה, וזהו ענין הנמצא בסמיכה, להכי היה סומך את ידיו על כל האברים הנקרבין על המזבח. - זהו מה שנראה בביאור דברי אביי שאמר משום כבודו דכהן גדול בדבר הסמיכה.
שם במשנה, ושתי חצוצרות בידם. - הנה הכא במשנה לא תנא דהחצוצרות היתה של כסף ואיכא למימר דהיו מקרנים של כבש וכמו דתנן במס' קנין פר"ג מ"ו. אמנם התוס' במנחות כ"ח מביאים משנה דהכא בגירסא דהיו משל כסף, וסמך לזה מדתניא בתוספתא והובא שם בסוגיא דכשרים רק בשל כסף, ומטעם זה הקשו שם בתוס' דהלא מוכח דבאו גם מקרנים, ומכח זה מחדש הר"ת דבשל כהנים היו בשל כסף והלוים של קרני בהמה. והנה הרמב"ם בפר"ו מתו"מ ה"ו כתב סתם בחצוצרות ולא כתב של כסף, ואפשר שסמך על מה שכתב בפר"ג מכלי המקדש ה"ה, החצוצרה היתה נעשית בשל כסף, וממילא כשכתב חצוצרה, הכוונה בשל כסף. והמל"מ בפר"ג דכה"מ שם כתב שלדעתו שיטת הרמב"ם דלכהנים היתה חצוצרה בשל כסף דוקא, ושל לוים כשר מכל מין, וזהו דשאני של לוים כיון דסבר הרמב"ם דעיקר שירה בפה, והכלים אינם באים רק לבסומי קלא, והיו עושים מן קרני בהמה. והנה יש לעיין בר"ה במקדש שהיו תוקעין בשופר ובחצוצרות כדאיתא במשנה בר"ה כ"ח וברמב"ם פר"א מהל' שופר ה"ב, באיזה חצוצרות היו תוקעין אם בשל כסף של כהנים או בשל קרני כבש של הלוים. ומסתברא שהיו תוקעין בשל קרני בהמה כדי להזכיר אילו של יצחק. ובזה יש ליישב הא דאיתא במס' קנין ובע"ז מ"ז, שהיו חצוצרות מקרני בהמה.
שם משנה ד', השיר שהיו הלוים אומרים. - הטור באו"ח סימן קל"ג כתב דהשיר לא היה מצותו אלא בבוקר, הסכים לזה הב"י יעו"ש. - וקשה מהא דאיתא בר"ה ל' ונתקלקלו הלוים בשיר, וזה היתה בשיר של בין הערבים כמבואר בסוגיא שם. וראיתי בבאר שבע שהקשה בזה. אמנם ראיתי בשו"ת מהר"ם אלשיך סימן קל"ח שנשאל בזה ומבאר דבתמיד של שחר השיר מעכב, ובתמיד של בין הערביים אין השיר מעכב. וזהו כוונת הטור שכתב דמצות השיר אינו בערב, היינו משום שאינו בעיכובא.
משנה, השיר שהלוים וכו'.
תניא בערכין י"א, ת"ר השיר מעכב את הקרבן דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים אינו מעכב, מ"ט דר"מ וכו' ורבנן ההוא לאידך דר"א דאמר ר"א מה כפרה ביום אף שירה ביום. והקשו בתוס' דהא השיר בשעת ניסוך והניסוך אינו מעכב הקרבן דאדם מביא קרבנו היום ונסכים מכאן עד עשרה ימים. ונראה לפרש שיר מעכב את הקרבן היינו ניסוך שאם אין שירה אין ניסוך עכ"ל. והנה משמע מזה כיון דדרשי רבנן דשירה הוא ביום ע"כ כן הדין דאין שיר בלילה, ואם כן תמוה מדוע השמיט הרמב"ם להאי דינא, ובספרנו לערכין כתבנו זה בצ"ע. גם יש להבין והלא גם ר"מ ע"כ בעי קרא למידרש דשירה ביום ולא בלילה, וא"כ היאך דריש מהקרא לעכב את הניסוך. - ונראה דזה תליא בפלוגתא אם יש שירה בלא ניסוך, והיינו אם בעינן שתהיה השירה בשעת הניסוך דוקא, או דשפיר דמי אם השירה תהיה אחר הניסוך. והנה איתא שם אמר רבי שמואל ברבי נחמני אמר רבי יונתן שאין אומרים שירה אלא על היין, וע"כ הכוונה שהשירה היא בשעת הניסוך, ובירושלמי פר"ד דתענית ה"ה פליגי בזה רבי יוחנן ורשב"ל יעו"ש, ויש לומר דפליגי בזה גם רבי מאיר וחכמים, והיינו דר"מ סבר שעיקר השירה הוא דוקא בשעת הניסוך, וזהו שאמר השיר מעכב את הקרבן וכמו שפירשו התוס' דהכוונה הניסוך. ולפי"ז לא בעינן קרא ללמדנו דהשירה היא ביום, והיינו דכיון דהניסוך הוא ביום מטעם דכתיב מנחתם ונסכיהם, והוקשו לשלמים, וכמו שכתב הרמב"ם בפר"ד ממעשה הקרבנות ה"ה, וממילא כיון דאין נסכים בלא שיר ולהכי כמו שהנסכים ביום כן השירה ביום, כיון דהשיר מעכב את הניסוך, וממילא לא בעינן קרא ללמדנו דהשירה ביום, וזהו שיטת רבי מאיר. אבל חכמים ע"כ כיון דסברי דהשיר אינו מעכב את הניסוך, והשיר יכול להיות אחרי הניסוך, ואם כן אפשר לומר דכשר גם בלילה כיון דאינו מקושר עם הניסוך, לזה בעי קרא ללמדנו דהשיר הוא ביום. והנה הרמב"ם דסבר דשיר מעכב את הניסוך והיינו דסבר דאין שירה בלא יין כמו שכתב בפר"ג מבה"מ ה"ב ובפר"ו מתו"מ ה"ה, נמצא דהשירה מקושר עם הנסכים ביחד, וזהו גם שיטת הרמב"ם לענין עיכוב כמו שביארנו בספרנו שם, ואם כן לא צריך הרמב"ם להביא להלכה דשירה ביום כיון דהשירה באה עם הנסכים ביחד. ובזה יש ליישב גם כן הא דבעי הש"ס שם י"ב בנסכים הבאים בפני עצמן אם טעונים שירה ולא איפשטא יעו"ש. וקשה הא יש לפשוט מהא דדרשו דהשירה ביום, וע"כ דאתי הקרא לנסכים הבאין בפני עצמן, דאילו לנסכים הבאים עם הזבח כבר ידענו מזה דהוקשו לשלמים, והמנחת חינוך הקשה בזה ומסיים בצ"ע. אבל לפי מה שביארנו ע"כ בעי' זו קאי לר"מ דלא דריש הקרא לשירה ביום, והיינו דלא איצטרך לזה ודריש הקרא לעיכוב דהשיר מעכב הניסוך, וקיי"ל בזה כוותי' מטעם דקיי"ל דאין אומרים שירה אלא על היין. והנה בדבר הנסכים הבאין בפני עצמן, פסק הרמב"ם דאין טעונים שירה כמו שכתב בפר"ג מכה"מ ה"ב, וכן כתב בפר"ו מתו"מ ה"ח, וכתב מרן מפני דהוי בעי' דלא איפשטא פסק לקולא יעו"ש. ולכאורה מדוע לא ניזיל לחומרא כדין ספיקא דאורייתא לחומרא. ונראה דהכלי שיר בטח היו באים מתרומת הלשכה ואסור להשתמש בהם רק לצורך קרבן, וכיון דהוי ספק אם זה הוי צורך קרבן ואסור להשתמש, ואעפ"י שלא ראיתי מפורש שהיו הכלי שיר מתרומת הלשכה אבל מסתבר שכן היה. - ונראה דהא דאיתא בתוספתא דשקלים פר"ב והמזמרות יעו"ש. אמנם זה ניחא אם עיקר שירה בכלי, אבל למ"ד עיקר שירה בפה, הלא אין הפסד אם היו אומרים שירה על הנסכים הבאים בפני עצמן. והרמב"ם בפר"ג מכה"מ ה"ג כתב גם כן דעיקר שירה בפה, אבל ניחא מטעם דאעפ"י דעיקר שירה בפה היינו שזהו עבודת הלוים, אבל גם היו אחרים מנגנין גם בכלי שיר כמבואר שם ברמב"ם, ומטעם זה אין להחמיר בספיקא, מטעם שאסור להשתמש בכלי שיר מספיקא וכמוש"נ.
שם במשנה, לחיי העולמים. - התוסיו"ט כתב שיש לומר חיי בציירי, ובהגהות חק נתן פליג עלי'. וכן בשו"ת שאילות יעב"ץ סימן קמ"א ח"א מאריך בהשגה על התוסיו"ט ומביא הרבה ראיות נגד התוסיו"ט. אמנם לדידן יש לנהוג כהתוסיו"ט מפני שכן פסק המג"א, והגר"א ז"ל שם הסכים לזה וכתב שכן עיקר לומר בצייר"י חי העולמים.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
שזכה בו (ערבית יזכה שחרית) אלא לקטרת בלבד שמפייסים לה חדשים עם ישנים בין הערבים כמו שהקדמנו. וכבר אמר בגמ' סוכה (דף נו:) משמר היוצא מקריב תמיד של שחר ומוספים ומשמר הנכנס מקריב תמיד של בין הערבים ובזיכין אלו ואלו חולקין בלחם הפנים כמו שבאר שם ודע שבין הערבים אי אפשר גם כן בלי דישון מזבח הפנימי ובלי דישון מנורה כמו שזכרנו בבקר ולפיכך יהיה סדור האמתי היוצא מכל מה שאמרנו ועל דעת חכמים כן והוא שאחר הרמת הדשן ממזבח החיצון והוא מזבח העולה מסדרין מערכה גדולה ואחר כן מערכה שניה ואחר כן מעלין שני גזרי עצים ונותנין אותם על מערכה גדולה ואחר כן מזמנים כבש התמיד ואחר כן פותחין שער הגדול כמו שזכרנו ובשעת פתיחתו שוחט התמיד ובאים שתי כהנים להיכל שאחד מהם מדשן מזבח הפנימי והשני מדשן המנורה תוך זמן ששוחטין התמיד ונטל דמו במזרק ואינו זורק דמו על גבי מזבח עד שגמר דישון מזבח הפנימי ואז זורק דמו ואחר זריקת דמו מתעסק בהטבת חמש נרות המתעסק בו ומתעסקים האחרים בניתוח התמיד והבאת אבריו לכבש ומליחתם שם כמו שהקדמנו הכל בבת אחת אחר כך מתקבצין בלשכת הגזית וקורין כמו שהקדמנו ואחר כן מביא הקטרת להיכל ומקטיר ואחר כן מטיב שתי נרות הנשארים כמו שהקדמנו ואחר כן מעלין האברים לגבי מזבח ואחר כן הסלת ואחר כן החביתין ואחר כן יין לנסך ובשעת ניסוך היין מתחילים הלוים בשיר ומנגנים בכלים הנזכרים בערכין (דף י.) ותוקעין תשע תקיעות בהפסקות כפי הפסקות השיר כמו שיתבאר עכשיו וכשיוצא המקטיר מן ההיכל עומד על מעלות האולם עם הכהנים האחרים כמו שיתבאר עד שיגמר העלות האברים למזבח אח''כ מברכין העם ברכת כהנים כמו שיתבאר ושמור הסדר הזה שהוא יוצא מתוך כל מה שנאמר בענין זה במשנה ובהתלמוד: בזמן אבנים טובות ר''ל אבני אפוד והשתחויה זו לא תהא אלא בהיכל . בלי ספק: באו ועמדו. רומז אל הכהנים שקראו בלשכת הגזית ואח''כ עשו מן העבודות מה שעשו אחר כך החלו עולים במעלות האולם והראשונים הם חמשה כהנים שזכר אותם ואחר שגמרו עבודתם תחלה ועמדו על מעלות קודם שיגיעו שאר אחיהם העוסקים בהעלאת אברי התמיד כמו שנתבאר בסדר שזכרנו ופרשנו הענין שנשאר מן ההלכה הזאת בשביעי מסוטה ושם פירשנו אותו פירוש גמור תדרשנו משם: הקפה זו אינה מיוחדת לכהן גדול אלא כל המקיף המזבח כך הוא מקיף כמו שבארנו בחמישי מזבחים וכבר נתבאר בששי משקלים שהיו במערבו של כבש שתי שלחנות אחד של כסף נותנין עליו כלי שרת ואחד של שיש נותנין עליו האברים והוא שלחן החלבים הנזכר כאן ובחמישי משקלים אמרנו בן ארזא מקיש הצלצל וכבר בארנו בחמישי ממנחות שהסמיכה לא תהא אלא על החיים וסמיכה זו היא על האברים ולפיכך היא כמו שאמרנו שם משום כבודו של כהן גדול כדי שתהא לו היכרא: וסודרין. הם דגלים: כבר נתבאר בגמרא ר''ה (דף לא.) הטעם למה ייחדו אלו המזמורים לאלו הימים ואמרו ביום ראשון לה' הארץ ומלואה לפי שהוא תחלת מעשה בראשית ובשני שבו נחלקו המים והיו השמים תחתיהם אומר גדול ה' ובשלישי שבו נראית הארץ שעליה יהיה הדין והדיינין אומר אלהים נצב בעדת אל ברביעי שבו נבראו השמש והירח אומר אל נקמות ה' שהוא נוקם מן התועים אחר עבודתם בחמישי שבו נבראו מיני בעלי חיים ויש בזה פלאים מפני החלוק שבמיניהם ותנועתם מעצמם ופלאים אחרים שיש בבעלי חיים אומר הרנינו לאלהים עוזנו לפי שבשעה שרואין אותם משבחים הבורא ומגדלים אותו בששי שבו נשלם מעשה בראשית ונברא האדם גם כן שמבין גדולת הבורא יתעלה אומר ה' מלך גאות לבש: