דלג לתוכן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כב - א

רב פפא אמר: כיסין אלוגין רמא ליה, ריש לקיש הקשה לרבי יוחנן סתירת משנתנו עם המשנה של "לוגין".

ריש לקיש סבר, שהטעם שרבי עקיבא מודה בסיפא, הוא משום שסובר "יש ברירה [821] ", כלומר, שעל כל פרוטה שמוציא עד לאחרונה, יש לומר עתה הוברר הדבר שזו אינה של הקדש,

ומביא סתירת הברייתא של "לוגין".

דתניא, [822] הלוקח חבית יין של מאה לוגין, מבין הכותים, בערב שבת בין השמשות, ואין לו פנאי להפריש תרומות ומעשרות עד כניסת השבת, ואין לו מה לשתות כי אם יין זה שהוא טבל ודאי, כיצד יעשה?

אומר: שני לוגין שאני עתיד להפריש בצאת השבת, הרי הן תרומה גדולה, בתוך החבית. עשרה לוגין שאני עתיד להפריש, הרי הן מעשר ראשון. תשעה לוגין, הרי הן מעשר שני! ומיחל, ומחלל את המעשר שני על מעות שיש לו בבית, שכל מה שיוכל לתקן עתה, מתקן, ומעשר שני מתחלל באמירה [בלי מעשה]. וכאשר עשה כן, שותה, מותר לו לשתות אותו, מיד. אלו הם דברי רבי מאיר, הסובר "יש ברירה", ועל היין שהוא שותה בשבת יש לומר שאינו תרומה ומעשר ראשון. ומהנשאר יוציא תרומה ומעשר בצאת השבת, ו"הוברר הדבר למפרע" שהוא התרומה ומעשר, ומה ששתה בשבת "הוברר הדבר" שהיה מן החולין.

רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון אוסרים לעשות כן, מפני שהם סוברים "אין ברירה".

ועתה מקשה ריש לקיש: אפילו לרבי מאיר הסובר "יש ברירה", היינו דוקא כשמפרש ברירתו ואומר "שאני עתיד להפריש", ואילו ב"סתם" שאינו מפרש, גם רבי מאיר מודה שלא שייך לומר "ברירה",

ואילו במשנתנו אמר רבי עקיבא שאפילו בסתם שלא פירש "פרוטה שאני עתיד להפריש", גם כן מותר להוציא כל פרוטה פרוטה עד לאחרונה מטעם "ברירה" [823]?

אמר ליה רבי יוחנן: סיפא, מדובר, באומר "לא יפטר כיס זה מן ההקדש", ולכן, הוי כמפרש ברירתו. וכשם שלגבי לוגין אומר "שאני עתיד להפריש", ומועיל מטעם "יש ברירה", גם כאן מועיל מטעם ברירה.

פירוש אחר: משמעות לשון זו היא לפרוטה האחרונה בלבד, ואין כאן ענין לברירה. ואפילו אם רבי עקיבא יסבור "אין ברירה", מודה שרק הפרוטה האחרונה היא של הקדש [824].

הדרן עלך פרק השליח שעשה שליחותו וסליקא לה מסכת מעילה


הערות

[821] מפשטות הסוגיא משמע שהדיון הוא על הסיפא של המשנה. והיינו, שהטעם שרבי עקיבא מודה בסיפא הוא משום שסובר יש ברירה, ואילו ברישא לא שייך ברירה. כי אם גם ברישא שייך לומר ברירה, היה צריך להקשות "מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא".

[822] הברייתא מובאת כמה פעמים בש"ס, עיין מסורת הש"ס, והיא מבוארת כאן בקיצור על פי רש"י בבא קמא סט ב.

[823] כן פירשו התוס'. אבל המיוחס לרש"י מפרש בפשטות, שהקושיא היא מרבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון הסוברים "אין ברירה" ואילו במשנה סובר רבי עקיבא "יש ברירה". התוס' מביאים פירוש זה בשם "ויש מפרשים", ואינו מתקבל עליהם, כי מה הקושיא, הרי משנתנו היא משנת רבי מאיר הסובר כרבו רבי עקיבא ש"יש ברירה"? על כן, מבארים, שהקושיא היא אפילו למאן דאמר "יש ברירה", כמבואר בפנים.

[824] כתב הרמב"ם [סוף הלכות מעילה]: ראוי לאדם להתבונן במשפטי התורה הקדושה ולידע סוף ענינם כפי כחו, ודבר שלא ימצא לו טעם ולא ידע לו עילה, אל יהי קל בעיניו ולא יהרוס לעלות אל ה' פן יפרץ בו, ולא תהא מחשבתו בו כמחשבתו בשאר דברי החול. בוא וראה כמה החמירה תורה במעילה! ומה אם קוצים ואבנים ועפר ואפר, כיון שנקרא שם אדון העולם עליהם בדברים בלבד, נתקדשו, וכל הנוהג בהן מנהג חול מעל בה, ואפי' היה שוגג צריך כפרה. קל וחומר למצוה שחקק לנו הקב"ה, שלא יבעט האדם בהן מפני שלא ידע טעמן, ולא יחפה דברים אשר לא כן על השם, ולא יחשוב בהן מחשבתו כדברי החול:. וכתב האבן האזל: לכאורה צריך ביאור, מדוע קבע הלכה זו שהיא מיסודות התורה לסוף הלכות מעילה? והנה ידוע דעת הרמב"ם [ועיין הערה 687] שבמעילה אינו חייב אלא בהנאה, וגם באיסור מעילה כתב בריש הל' מעילה "אסור להדיוט ליהנות מקדשי השם". ואפילו הוציא מרשות הקדש, דלשיטת התוס' מועלין, לשיטת הרמב"ם אין מועלין אלא אם נהנה מזה. ואם כן, כאן שכתב שאל יהיה קל בעיניו ולא יהרוס וכו' והמשיל למעילה, וכתב על זה: קל וחומר למצוה שלא יבעט בהן, והרי בזה אין גדר מעילה אלא מזיק ומשחית? ונראה שבאור דבריו הוא, להודיענו שאם אחד לא ידע טעם של מצוה, ויחפוץ למצוא בעצמו טעם, שיצא מזה הרס, לומר, שעל אופן זה לא צותה התורה. או עוד יותר, שבזמן כזה לא צותה התורה, ובאופן זה יוכל להרוס כל דיני התורה. וזהו שכתב "ולא יהרוס לעלות אל ה' פן יפרוץ בו", והודיענו בזה, שהיסוד של רצון ביקוש טעם למצוה ולהוציא מזה קולות, זהו בשביל רצון להפטר מהעול והחיובים שנתחייב על פי התורה, וחופש הוא רצון והנאה ככל ההנאות, שאילולי רצונו להפטר מהחיובים לא היה אומר כן, והיה מקבל דיני התורה בפשטותם ובכללותם, ולא לפרוט על פי טעמו שימצא, שבאופן זה או בזמן כזה בטל החיוב. וזהו מה שכתב הרמב"ם: אמרו חכמים: חוקים חקתי לך, ואין לך רשות להרהר בהן, ויצרו של אדם נוקפו בהן. והיינו, לומר, שאין עיקר חיפוש טעם שלו, הוא על פי השכל והסברא, אלא יצרו של אדם נוקפו, והסבה הוא היצר. ומבואר מה שדימה הרמב"ם כל זה לדין מעילה, כי מה שמחפש דרכים להיות בחופש ולצאת מחיובי התורה זו היא הוצאה מרשות הקדש, ושגם הוא נהנה מזה למלאות רצונו. וכבר בארתי [פ"ז הל' י' ד"ה אכן] שאף על פי שסובר הרמב"ם שאין מעילה אלא בהנאה, מכל מקום, זהו החדוש במוציא מרשות הקדש, שאין צריך שתהא ההנאה מעצם החפץ, אלא גם אם ההנאה היא מההוצאה מרשות הקדש לרשות אחרים, מעל בזה. וכן זה, כשהוציא את עצמו מרשות הקב"ה להפטר מאיזה דינים מדיני התורה. וד' יחזק לבנו בתורתו ויהי' לבבנו שלם בעבודתו.

רב פפא אמר: בין משנתנו זו שעניינה כיסין (פרוטת הקדש הנמצאת בכיס מעות חולין) ובין המשנה במסכת דמאי שעניינה לוגין הוא שרמא ליה [השליך לו, הראה סתירה] ריש לקיש לר' יוחנן. דתנן [שכן שנינו]: הלוקח (הקונה) יין מבין הכותים (שומרונים), לשיטה שהם מפרישים תרומות ומעשרות, אלא שאין הם מפרישים אלא לעצמם ולא מן הדברים שהם מוכרים, והרי זה איפוא טבל ודאי. ואין הקונה יכול עתה להפריש תרומות ומעשרות מיין זה (כגון שקנה את היין לפני כניסת השבת, ולא היתה בידו אפשרות לעשר עד כניסת השבת), מה יעשה על מנת שיוכל לשתות מיין זה בשבת?

— הריהו אומר "שני לוגין מתוך מאה הלוגים שלפני שאני עתיד להפריש מיין זה לאחר זמן — הרי הן מעתה תרומה גדולה. ועשרה לוגים שאני עתיד לעשר ולתיתם ללוי — למעשר ראשון, וכן תשעה לוגים (עשירית מן הנשאר) שאני עתיד להפרישם הריהם מעשר שני!". ומיחל [ומחלל] את המעשר השני על כסף ואם רוצה, הריהו שותה מיד (פרט לשיעור תרומה ומעשרות), וסומך על מה שיפריש לאחר מכן, שאז יתבררו הלוגים שהופרשו לתרומה ולמעשרות. אלו דברי ר' מאיר.

ר' יהודה ור' יוסי ור' שמעון אוסרים, שלדעתם אין אומרים שלאחר מכן יתברר מה הופרשו לתרומה ולמעשר. נמצא שאף לדעת ר' מאיר, הרי זה רק באומר "שאני עתיד להפריש", ובהסתמך על כך שיתברר הדבר בסוף איזה הם אותם לוגים שהופרשו. ואילו בסוף משנתנו שנינו לדעת ר' עקיבא שמותר להוציא את כל הפרוטות שבכיס, ואף שלא אמר המקדיש שההקדש יחול על הפרוטה שהוא עתיד להפריש לאחר מכן! אמר ליה [לו] ר' יוחנן בתשובה לדבר: סיפא דמתניתין [בסוף משנתנו] מדובר באדם האומר בלשון "לא יפטר כיס זה מן ההקדש!", והרי זה כאדם האומר "שאני עתיד להקדיש", ולכשיעלה את הפרוטה האחרונה מן הכיס, יתברר הדבר שהיא הפרוטה שהוקדשה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rav Pappa said yet another version of Reish Lakish’s question. He raised a contradiction between the mishna here involving purses and another mishna referring to a log measure. As we learned in a mishna (Demai 7:4): In the case of one who purchases wine from among the Samaritans [Kutim] and there is reason to suspect that teruma and tithes were not separated, and he cannot separate them before the start of Shabbat, what should he do?

The mishna explains that he proceeds as follows. If, for example, there are one hundred log of wine in the barrels, he says: Two log that I will separate in the future are teruma, as the established average measure of teruma is one-fiftieth; ten log are first tithe; and one-tenth of the remainder, which is nine log, are second tithe. And he desacralizes the second tithe that he will separate in the future, transferring its sanctity to money, and he may drink the wine in the barrel immediately, relying on the separation that he will perform later. This is the statement of Rabbi Meir.

Rabbi Yehuda and Rabbi Yosei and Rabbi Shimon prohibit one from doing so. These three Sages reject the principle of retroactive designation, upon which this method relies, as at the time of the declaration the identity of the particular portions of wine that will be teruma and tithes is unknown. Even according to Rabbi Meir, one can rely on retroactive designation only in a case where he says: That I will separate in the future. In the case of the mishna here, each peruta might be the consecrated one, and one cannot rely on the last one. Rabbi Yoḥanan said to him: The latter clause of the mishna is referring to a situation where one said: This purse will not be exempt from consecration, in which case he is understood as referring to the last peruta left in the purse.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

כיסין אלוגין רמא ליה. ריש לקיש לרבי יוחנן:

דתנן הלוקח יין מן הכותים אומר שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה ועשרה מעשר ראשון ותשעה מעשר שני. כשמשתייר בו בכלי כשיעור זה:

ומוחל ושותה. כלומר והשאר חולין וישתה ממנו לאלתר ויזהר שיהא מותיר בכלי שיעור התרומות והמעשרות:

דברי ר' מאיר. דקסבר יש ברירה:

רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון אוסרין. דקסברי הראשון לאלתר והא תרומה ומעשר והא דר' יהודה ור' יוסי ור' שמעון קשיא לר' עקיבה דמודה שמוציא והולך עד האחרונה:

א"ל סיפא דמתני'. דמודה ר' עקיבה מיירי (באחד) [באומר] לא יפטור כיס זה מן ההקדש:

הדרן עלך השליח חסלת מסכת מעילה

במפרש ד"ה וחטא בהמה וכו' ארבע מתנות על ארבע קרנות כצ"ל וכן בתוס':

בד"ה סדר קינין וכו' אבל זב וזבה מביאין קן אפילו עשירים כצ"ל

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

(כב א) כיסין אלוגין רמי ליה וכו'.—בירושלמי דמאי פ"ז ה"ה מוכח, דפריך אר' יוסי ור"ש, דכמו שאוסרים בלוגין שמא תיבקע הנוד ונמצא שותה טבלים למפרע, ה"נ באומר פרוטה מן כיס זה להקדש לא יוציא כלום עד שיתן פרוטה להקדש, שמא יאבד הכיס ונמצא שהוציא מן ההקדש. וזה כעין פי' רש"י כאן ודלא כפי' התוס'. ומלבד זה קשה לפי' התוס', דהו"ל להביא כאן משנה דדמאי פ"ז מ"ד, ושם ליתא סיפא דר' יוסי ור"ש אוסרים. ומדשביק למתניתין ומייתי ברייתא ש"מ כפי' רש"י.

רש״י ד"ה אומר שני לוגין שאני עתיד כו' כצ״ל:

בא"ד גדולה ואח״כ ממה שנשתייר ממאה מדות מפריש עשרה למעשר ראשון ונשתיירו כו׳ הד"א וכצ"ל:

ד"ה ומיחל שיעור זה של מעשר שני מיחל שיכול כו' כצ"ל:

תוס' ד"ה דתנן הלוקח כו' באחרונה ורש״י מפרש דפריך מר"י כו׳ וכצ"ל וכ"ה בס״י:

הדרן עלך השליח וסליקא לה מסכת מעילה.

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

הגהות

רש"י ד"ה ב׳ לוגין תרומה גדולה כצ"ל:

ד"ה ונשתיירו כו' למעשר שני. הס"ד:

ד"ה ומיחל שיעור זה מיחל כו' לאלתר אלא שיזהר כו' כצ"ל נ"ל:

תוספות ד"ה דתנן כו' לא אמר נמי נתפס לה כו׳ וי"מ דפריך כו׳ (והוא דעת רש"י):

סליק פירקא

סליקו הגהות מס׳ מעילה.

{ברכת הזבח: ובכן אתן שבח ותהילה. לאל שזיכני לגמור מסכת מעילה}

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

א דף כ"ב. רב פפא אמר כיסין אלוגין רמא לי' דתנן הלוקח יין וכו', רבי יהודה ורבי יוסי ור"ש אוסרים, ופירש"י דקסברי אין ברירה ואכל כוס וכוס יש לומר שהוא תרומה יעוי"ש. והנה מבואר מפירש"י דאעפ"י שאין ברירה מ"מ אין זה עיכוב לחלות התרומה, והוי תרומה מעליא רק אסור לזרים מטעם התערובות תרומה, אבל שיטת התוס' בעירובין ל"ז יש שני שיטות דדעת התוס' שם דכיון דאין ברירה אין שם גם חלות התרומה והוי טבל. - ודעת מהר"י שם כשיטת רש"י הכא.

ב והנה נראה דהכא בסוגיא ע"כ מוכח דחל הקדש גם בתערובות מהא דאמר פרוטה בכיס זה יהי' הקדש דהרי תנן מודה ר"ע דמוציא והולך עד פרוטה האחרונה ועל זה פריך הש"ס דאין ברירה, ואסור להשתמש בכולן מטעם ספק הקדש. וע"כ מוכח דחל הקדש בתערובות דאל"כ אין כאן איסור כלל, ולא דמי לתרומה דאם אין חלות התרומה אסור משום טבל, וכיון דע"כ סבר ר"ע דיש חלות הקדש בתערובות, וממילא ע"כ גם גבי תרומה יש חלות תרומה בתערובות ג"כ. - ועל זה משני הש"ס בהא דמודה ר"ע מיירי שאמר לא יפטר כיס זה מן ההקדש דהכוונה על פרוטה האחרונה ואין זה שייכות לברירה, ואין זה דמיון להא דשני לוגין.

ג והנה על שיטת התוס' בעירובין דסברי דליתא חלות התרומה בתערובות קשה טובא מדוע סבר האי תנא דיש חלות הקדש גם בתערובות. - ונראה דאפשר לומר דשאני הקדש דהתערובות אינו מונע ההקדש מלחול, מטעם דיש עצה לברר ע"י חילול, משא"כ בתרומה דליתא בחילול, והוי תערובות בלא בירור, משא"כ הקדש דיש עצה לברר, ולהכי יש בזה חלות ההקדש, מטעם דע"י החילול הרי זה כמבורר.

ד וכן פסק הרמב"ם כמשנתינו דיש חלות ההקדש בתערובות שמביא דין המשנה בפרוטה של הקדש שנתערבה בכיס, או שאמר פרוטה בכיס זה הקדש, ומסיים ואם הוציא ולא חילל לא מעל עד שיוציא את כל הכיס יעוי"ש.

ה והנה מבואר דסבר הרמב"ם דהוי מעילה מדאורייתא, וע"כ דסבר דלא שייך בזה ביטול. ויש להבין טעמא מאי דהנה התוס' כתבו מטעם דשיל"מ או משום דמטבע חשוב. - וכן כתב מרן בכס"מ. - אבל תמוה הא כל אלו לא הוי אלא מדרבנן, והיאך תהי' מעילה מדאורייתא להביא קרבן, ועי' במל"מ, שמצדד לומר שהוא דאורייתא, ועי' בשאילות יעב"ץ ח"א סי' קנ"ח והביא סמך מהא דלא תענה על רב דילפינן מזה שלא יאמר המופלא שבסנהדרין דעתו בתחילה כדי שלא יחלוקו עליו מפני שהוא דבר חשוב יעוי"ש. - ובעיקר דבריו יש להעיר דלא דמי להא דמופלא שבסנהדרין דהוא החשוב שבהם, משא"כ בכל מקום שהמבטל הוא ג"כ דבר חשוב, וא"כ הוי חשוב בחשוב ולא שייך ביטול. ומאי אולמי' חשיבות האיסור מחשיבות ההיתר, וכיון דאיכא רוב היתר שפיר יש כאן ביטול ברוב, ומן התורה ע"כ יש כאן ביטול ברובא.

ו ואפשר לומר דסברת התוס' דאזלינן בתר האיכות, והיינו מפני החשיבות דהקדש, דוגמא לזה כמו דפליגי רבי יהודה ורבנן בהא דמב"מ דרבנן אזלי בתר האיכות כמבואר בר"ן נדרים נ"ב. - וה"נ סברי התוס' דהחשיבות דמטבע שהוא הקדש וחשיבותי' דידי' אילימא טובא.

ז אבל נראה לומר כמו שכתבנו לעיל בסברת התוס' דעירובין דזהו ג"כ סברת הרמב"ם והוא דכיון דיש תקנה לברר האיסור ע"י חילול, להכי הרי"ז כאילו הוכר האיסור, וידוע דלא שייך ביטול באופן דהאיסור הוכר לפנינו. - ובספרנו נזר הקודש למנחות דף קי"א דף הספר ביארנו שזהו שיטת הרמב"ם, וזהו גם בדאורייתא.

ח ויש לעיין בסוגיא דב"מ נ"ג דמעש"ש לא בטל באופן שיל"מ. - וקשה דבלא"ה לא שייך ביטול מטעם דכיון דיש לתקן ע"י פדיון הוי כהוכר האיסור, ולא נגרע ע"י התערובות. ולא שייך ביטול גם מן התורה, והוא מן הטעם הזה עצמו דכיון דאפשר בפדיון, הרי"ז כאילו אפשר לברר האיסור מתוך התערובות, והרי"ז כהוכר האיסור לפנינו. - ומדויק בזה לשון הרמב"ם בפר"ו ממעש"ש הי"ד וז"ל, פירות מעשר שנתערבו בפירות חולין יאכל הכל בטהרה במקום, או יפדה את המעשר, לפיכך אם נתערבו בירושלים אסורין בכל שהן במינן, הואיל והוא בירושלים הרי הוא כדשיל"מ עכ"ל. - ולכאורה דבריו תמוהין טובא בזה שמחלק בין אם התערובות בירושלים לחוצה לה, הלא דין אחד להם דאין כאן ביטול ברובא, ומדוע מחלקן הרמב"ם לשתי הלכות. - ועוד דמה הוסיף במה דהוי דשיל"מ בירושלים, כיון דגם בשנתערבו בחוץ לירושלים אינם בטלים והדין דמחייב להביא במקום.

ט אמנם הביאור בזה דבשנתערבו המעש"ש בחולין חוץ לירושלים דהיינו בריחוק מקום אעפ"י שאין זה ענין לדשיל"מ מטעם טורח הדרך כמבואר בגמ', אמנם כיון דאפשר בפדיון, הנה דינם כאילו לא נתערבו כלל, וממילא יש חיוב הבאה עליהם כדין מעש"ש דעלמא. - ובזה כתב הרמב"ם, יאכל הכל בטהרה במקום, - והיינו מצד הדין משום דאין כאן דין ביטול ברובא. - אבל בשנתערבו בירושלים, דבזה שייך תערובות מפני שאין פודין מעש"ש בירושלים, ובזה שפיר שייך ביטול. - אמנם כיון דהוי כדבר שיש לו מתירין, להכי לא בטל. - וזהו שכתב הרמב"ם לפיכך, לומר שבזה יובדל תערובות מעש"ש בירושלים דשייך בזה תורת ביטול מן התורה, ורק מטעם דשיל"מ לא בטל. - וכזה אתי שפיר שם בהט"ז.

י ומצאתי און לי בספר קרית ספר להגאון המבי"ט שכתב בהדיא בפר"ו ממעש"ש וז"ל, מעות חולין ומעות מעשר שנתפזרו או נתערבו, אע"ג דרובא חולין ואזלינן בתר רובא מדאורייתא אפילו הכי נראה דצריך לחלל מן התורה כיון דאית בהו פדיון כל היכא דהוו, דבמידי דאיסורא דלית בהו חילול אמרינן דבטל מדאורייתא, אבל הכא כיון דאפשר בחילול לא בטל וצריך לחללן מן התורה כדאמרן, עכ"ל, ויען שהספר קרית ספר מבאר תמיד דעת הרמב"ם ע"כ צ"ל שלמד זה מדברי הרמב"ם, לכן נראה שע"כ למד דברי הרמב"ם מדיוק לשונו בהלכה זו. וכמו שכתבנו.

יא ויש להעיר דלפי"ז מדוע הקשו דליבטל ברובא פרוטה דהקדש, דהתם ג"כ כיון דשייך חילול הרי"ז כאילו לא נתערב כלל. - אמנם בזה נראה לפי מה שהסתפקתי היאך הדין בהקדש מטבע אם גם המטבע בעצמותה קדושה, ונפק"מ לענין שארי הנאות מלבד השיווי כגון לסתום פי צלוחית וכדומה. - ולדעתי נראה דזה תליא בפלוגתא דרש"י ותוס' בהא דהקדש מפקיע מידי שעבוד, דרש"י פירש דרק קונמות מפקיע מידי שעבוד, ולא הקדש דמים, ולדעתי ביאור שיטת רש"י דהקדש דמים הוא רק על השיווי, ולא על העצם, ואם אמרינן דקדושת דמים מפקיע ג"כ מידי שעבוד, ע"כ משום דגם העצם הוא קודש, והרי"ז כמו קונמות בקדושת חפצא, ובשיטה זו היא שיטת התוס' דמעילה. - ובזה שפיר שייך ביטול, היינו ביטול איסור דהמטבע היינו העצמותה שלה, וזה נתבטל גם קודם החילול, וממילא שייך ביטול למטבע של הקדש.

יב ובמה שביארנו יש לומר דשייך ביטול לפירות מטעם דנתבטלה מצות אכילה, דבזה לא שייך ביטול, דכיון דע"י פדיון תשוב המצות אכילה גם כן, לכן הרי היא כמאן דאיתא בעין גם בתערובות. והיינו דע"כ המצוה זו עצמה שעל הפירות תשוב על הפדיון, משא"כ במטבע דלא שייך דהאיסור של המטבע הנתערבה תשוב על המטבע הבאה במקומה, כמובן, וראי' לדברינו מדברי הרמב"ם שכתב פירות מעשר שנתערבו בפירות חולין יאכל הכל בטהרה, וביארנו שזהו מן התורה, והיינו דלא שייך הכא ביטול, והיינו דלא נתבטל גם ממצות אכילה, וכמוש"נ.

יג והנה לפי"ז תמוה טובא הא דקאמרה הסוגיא דלא בטל מטעם דשיל"מ. - נראה דכיון דמיירי במעש"ש שאין בו שו"פ, ואינו בר פדיון, להכי שייך בזה ביטול ברובא אם לא מטעם דשיל"מ, והוא רק מדרבנן. - והיינו דסבר הרמב"ם דכל עיקר הפדיון על מעות הראשונות דינא דחזקי' לא הוי אלא מדרבנן, ומדאורייתא לאו בר פדיון הוא. - וכן מבואר בשיט"מ בשם הריטב"א דעיקר דינא דחזקי' הוא דרבנן, יעוי"ש. ואפשר שכן דעת הרמב"ם ג"כ. - איברא דיש פוסקים דסברי דדינא דחזקי' הוא דאורייתא. - וכן יש להוכיח גם מדברי רש"י דפירש בגמ' בהא אמרינן דאורייתא ודרבנן שהוא מטעם ביטול ברוב, וע"כ מפרשים הא דממעטין ממעשרו ולא כל מעשרו פרט למעש"ש שאין בו שו"פ, היינו שאין צריך פדיון, אבל כשפודהו הוי על מה"ר הוי פדיון גמור מן התורה. - אמנם ע"כ כל זה כשהוא בעין, אבל כשנתערב ברובא לא שייך לומר דאין כאן ביטול מטעם דהוי כהוכר האיסור, והיינו דכיון דלא הוי בר פדיון כשהוא בפני עצמו, ורק נתפס על ידי מעות הראשונות דגם כן בתערובות הוא, ואין לו הכרה בפני עצמו, רק נטפל הוא במעות הראשונות, להכי אין עליו חשיבות כזה בכדי שנאמר עליו שאין לו ביטול.

יד עוד נראה ועיקר לפי מה שכתב השיט"מ דלשיטה זו גם כן מדאורייתא אינו מחויב בפדיון, ומדאורייתא מניחו עד שירקב, יעוי"ש. - להכי יש לומר דבנתערב ברובא הרי"ז כאבוד וכנרקב. - ואין כאן שום ענין פדי' מן התורה, היינו שאינו נתפס בפדיון כיון שבנאבד נחשב. - ורק מפני שאמרו חכמים חיוב פדיון על מעות הראשונות כמו"ש השיט"מ שם, להכי מפני חיוב זה לא בטל מטעם דשיל"מ ומדרבנן, והיינו דהחיוב פדיי' מדרבנן על מעות הראשונות אין להניחו להיות נרקב, רק אמרו חכמים שיבואו לתכלית מעש"ש, וממילא כשנתערב לא בטל מטעם דשיל"מ, כמובן.

א כתב הרמב"ם בפר"ו מה' מעילה הי"ג וז"ל, המפריש שקלו והוציאו בשאר צרכיו בין הוא בין חבירו מעל עכ"ל. ופשטות הדברים מורים דהחבירו היינו שקבל השקל עבור איזה צרכים שנתן עבור השקל ג"כ מעל, וזהו כמו שכתב הרמב"ם בה"ז וז"ל, אמרו חכמים שהנוטל אבן או קורה של הקדש ונתנה לחבירו שניהם מעלו, ולא קשה דהלא תיכף בשהוציא יצא לחולין. - והיינו דמיירי שהוציא בזדון, וכמו שכתב שם הרמב"ם, ובאופן זה מיירי הכא ג"כ. - וזהו כוונת הכס"מ שכתב דאזדא רבינו לטעמי'.

ב והנה כתב הכס"מ שמקורו של הרמב"ם הוא מהתוספתא דמעילה פר"א, והנה זה לשון התוספתא שם המפריש שקלו והוציאו הרי זה מעל, המפריש שקלו לחבירו הרי"ז מעל יעוי"ש. וכפי הנראה הפירוש בזה דשנה התנא דאין הבדל בין אם הוציא השקל שלו, לבין אם הוציא השקל ששקל לחבירו דגם כן מעל. - והנה לכאורה יש להבין מה משמיענו התנא בסיפא שהוציא השקל ששקל לחבירו איזה חידוש דין איכא בזה, דהלא סו"ס הוא שקל של הקדש.

ג ונראה לפרש דהכוונה שנתן שקלו שלו ושילם להקדש לפטור את חבירו משקל, ובזה ג"כ מעל מטעם דנהנה מהקדש בזה שהחבירו יחזיק לו טובה בעבור זה, והרי"ז כדין נותן שקלו ממעות הקדש. - ודין זה מבואר במעילה י"ט ובתוספתא שקלים פר"א. - ומשמיע לנו התנא דלאו דוקא בשלקח שקל מהקדש ממש, אלא גם באופן זה ששקל שקלו שלו ונתן עבור חבירו שג"כ דינו כמו שלקח מהקדש ממש. אבל לפי"ז אין מזה מקור לדינו של הרמב"ם במה שכתב בין הוא בין חבירו מעל כיון שזה ליתא כלל בתוספתא זו.

ד והנה בתוספתא דשקלים פר"א איתא המפריש שקלו והוציאו הרי"ז מעל, המוציא שקלו של חבירו הרי"ז מעל יעוי"ש. - והנה גם זה תמוה דמאי קמ"ל בסיפא, דפשיטא דכשם שהמפריש שקלו מעל כשהוציא, פשיטא שגם אחר המוציא מעל. - אבל דינו של הרמב"ם ליתא גם בתוספתא זו, וא"כ תמוה על מרן שכתב שהרמב"ם מקורו מהתוספתא אשר אין מזה שום הוכחה לדינו של הרמב"ם שכתב בין הוא ובין חבירו מעל. ולפי"ז מה שטען מרן על הראב"ד מה שכתב שזה טעות כיון שמבואר הדין בהתוספתא, הנה לפי מה שביארנו ליתא זה בתוספתא.

ה וראיתי לחכם אחד שמפרש דמקורו של הרמב"ם מהא דהתוספתא דשקלים, ומפרש דהתוספתא מחדש הדין דגם בשהוציא אחד שקל של חבירו טרם נתנו להקדש דעדיין הוי ממונו לפטור בו את עצמו, והו"א דבשוגג אינו יוצא לחולין קמ"ל שהמוציא שקלו של חבירו נמי מעל. - ומפרש שזהו ג"כ כוונת הרמב"ם שכתב בין הוא בין חבירו היינו שהחבירו הוציא שקלו שלו עכת"ד. - והנה אם כי לכאורה יפה העיר, אבל נראה שע"כ לא הוי הפירוש בהתוספתא כמו שפירש, והיינו דאם נפרש דכוונת התוספתא באופן שנטל חבירו את שקלו והוציאו, דלפי"ז למה שנה התנא הא דהוציא, דהלא אם אחד נוטל מרשות שאינו שלו הנה בהוצאה שמרשות לרשות יש בו מעילה, כמו שכתבו התוס' בקדושין נ"ה, וא"כ מדוע מדייק התנא והוציא. - גם מה שכתב שכן מתפרשא התוספתא דמעילה ליתא כלל דהלא שם שנה התנא דבר חדש, ואין זה שייכות לדינא דהתוספתא דשקלים, כמו שכתבנו לעיל, וגם אין להעמיס בדברי הרמב"ם שכוונתו להתוספתא דשקלים, דע"כ אין לומר כן דהלא שם בתוספתא איתא דמעל חבירו לכשיוציא, ולשון הרמב"ם שכתב סתם בין הוא ובין חברו מעל, לא כתב הוצאה בחבירו, וע"כ מורה שכוונת הרמב"ם דחבירו היינו שקבל השקל מעל בקבלה זו, והרי זה ממש לזה שכתב הרמב"ם לעיל בה"ז, וזהו מפני שמפרש כוונת הש"ס דפריך מ"ש הוא ומ"ש חבירו, דהכוונה דשניהם ימעלו, והיינו במזיד, וזהו ג"כ דינו הכא בהא דשקלים. - אמנם הראב"ד אינו מפרש כן בהסוגיא, ולכן השיג גם בהלכה זו, ואין לזה מקור מהתוספתא שכתב מרן וכמוש"נ.

ו והנה התוספתא דשקלים תמוה טובא דמאי קמ"ל בהא דמוציא שקלו של אחר דמעל, דהלא פשיטא שהקדש הוא תיכף בהפרשתו. - ונראה דע"כ מיירי בשוגג, והיינו שהי' שוגג בשתים מלבד שלא ידע שהוא הקדש הנה לא ידע ג"כ שהוא של חבירו, וא"כ הו"א דאעפ"י שרבתה תורה לחיוב מעילה לחייב אף על מעשה שהוא בטעות, אבל יש לומר דכיון דחידוש הוא לחייב אדם על מעשה שוגג, וא"כ אין לך בו אלא חידושו, שהטעות הוא רק בזה שלא ידע שהוא הקדש. - אבל באופן שהיתה הטעות בשתים, והיינו שלא ידע שהוא של חבירו, הוי אמינא דבטעות כזה לא חייבה תורה, על זה משמיענו התנא דיש חיוב מעילה גם בהרבה טעיות כמו הכא.

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

כיסין אלוגין רמא ליה. ר''ל לר' יוחנן: דתנן הלוקח יין מבין הכותים. עד שלא נאסר יינם וכגון שהיה בדרך או בערב שבת בין השמשות ואינו יכול לתקנו לאלתר: אומר שני לוגין. תרומה גדולה שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה גדולה ואחר כך עושה ממה שנשתייר מאה מדות מפריש עשרה למעשר ראשון ונשתיירו תשעים מדות ומפריש מהן תשעה למעשר שני: ומיחל. שיעור זה מיחל למעשר שני שיכול לחללו ושותה והשאר חולין וישתה ממנו לאלתר אלא שיזהר שיותיר בכלי שיעור התרומה והמעשרות דקסבר יש ברירה: רבי יהודה ור' יוסי ורבי שמעון אוסרין. עד שיפריש ממש דקסברי אין ברירה ואכל כוס וכוס יש לומר שהוא תרומה ומעשר ואפילו מראשון והא דר' יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון קשיא אדרבי עקיבא דמודה שמוציא והולך עד האחרונה דכי היכי דהכא אמר אין ברירה דמן הראשון אמרינן נמי שהוא תרומה ומעשר גבי הקדש נמי אכל פרוטה ופרוטה איכא למימר שהיא הקדש: אמר ליה סיפא דמתני'. דמודה רבי עקיבא מיירי באומר לא יפטר כיס זה מן ההקדש:

הדרן עלך מסכת מעילה

כיסין אלוגין רמא ליה. דס''ד דטעמא דמתני' משום ברירה אע''פ שאין מפרש שום דבר ולכך פריך מלוגין דאפילו למ''ד יש ברירה מכל מקום דוקא משום שפירש שאני עתיד להפריש אבל בסתמא לא ומשני באומר לא יפטור בכיס וכו' והוה כמפריש בלוגין ומהני מטעם ברירה אי נמי מטעם זה יועיל אפילו למאן דלית ליה ברירה: דתנן הלוקח יין מבין הכותים כו'. מרבי מאיר פריך למה ליה למימר שאני עתיד להפריש במוצ''ש כי לא אמר נמי נתפס לה התרומה באחרונה כמו גבי כיסין שפרוטה של הקדש באחרונה וי''מ דפריך מרבי יוסי ורבי שמעון דאוסרין דלית להו ברירה דה''נ לימא דאין ברירה ולא נהירא דמאן נימא לן דר' יוסי ור''ש היא:

הדרן עלך מסכת מעילה

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.

הערה אישית

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד