דף טו - ב
מתניתין:
המשנה ממשיכה לבאר דין צירוף מעילה. במשנה הקודמת למדנו רק צירוף הבשר בשני קרבנות, ובאה המשנה לחדש, שגם שאר חלקי הקרבן מצטרפין, ואפילו המנחות והנסכים [549].
חמשה דברים בקרבן עולה [550] , מצטרפין זה עם זה, להתחייב משום המעלה בחוץ [551], וכן לענין להתחייב על אכילת [552] פיגול נותר וטמא, וכן להתחייב על מעילה [553].
ואלו הן: הבשר, והחלב [אימורין], והסולת של המנחה הבאה עמה, והיין נסכי היין, והשמן של המנחה. אם הקטיר בחוץ חצי כזית ממין אחד וחצי כזית ממין אחר, חייב. וכן אם אכל חצי כזית פיגול נותר וטמא ממין אחד עם חצי כזית פיגול נותר וטמא ממין אחר, מצטרפין להתחייב עליהן כרת. וכן אם מעל בחצי פרוטה מאחד מחמשת הדברים וחצי פרוטה משאר הדברים, חייב משום מעילה [554].
וששה דברים מצטרפין בקרבן תודה, להתחייב עליהן משום פגול נותר וטמא.
ואלו הן: הבשר, והחלב, והסולת מנחה הבאה עמו [מנחת נסכים [555]], והיין, והשמן של מנחת נסכים, והלחם, ארבעים לחמי תודה הבאים עמו.
אבל מעילה אין בתודה, מפני שהוא קדשים קלים.
גמרא:
מתני ליה רב הונא לרבה בריה [556], שנה רב הונא לבנו, רבה: חמשה דברים שבעולם [עם מם סופית] מצטרפין זה עם זה.
אמר ליה רבה לרב הונא: בעולם קא אמרת [557]?! וכי אין בעולם אלא חמש דברים?!
והא קתני, הרי שנינו בסיפא: בתודה, ששה דברים שבתודה: הבשר והחלב והסולת והיין והשמן ולחמי תודה, הרי שיש "בעולם" יותר מחמשה דברים?
אמר ליה, חזור בך! ותני ושנה: בעולה.
הגמרא מבארת שמשנתנו האומרת שהבשר מצטרף לאימורין, היא סיוע למה שאמרה הברייתא [558].
תנינא, משנתנו שנתה להא דתנו רבנן, לברייתא זו:
עולה ואימורים [ואימוריה [559]] מצטרפין לכזית [560], בשר פחות משיעור מצטרף לאימורין להשלים שיעור כזית, להעלותן בחוץ, להתחייב עליהם אם העלה אותם בחוץ, ולחייב עליהן משום פיגול ונותר וטמא.
הגמרא סברה, שמדובר באוכל פיגול נותר וטמא שיעור כזית, חציו מהבשר וחציו מהאימורין,
על כן מדייקת הגמרא: קתני שנינו: עולה ואימוריה, משמע בעולה, אין אכן, מצטרפים, ואילו בשלמים, לא מצטרפים,
וקשה: בשלמא, להעלותן בחוץ, מובן החילוק בין עולה לשלמים, כי עולה דכליל הוא, בשרה נקטר על אש המזבח כשם שהאימורין נקטרים, והכל נחשב כמו אימורין [561], הלכך מצטרפין,
ואילו שלמים, שבשרו אינו נקטר, ואם העלה את בשרו בחוץ, פטור, מפני שאינו מתקבל בפנים [כמבואר [562], שאין חייבים על המעלה בחוץ אלא על דבר הראוי להתקבל בפנים], וכיון שכך, לא מצטרפין, ואם אין שיעור שלם באימורין בלבד, אינו חייב.
אלא, קשה, לגבי לחייב עליהן משום פיגול ונותר וטמא, אמאי לא מחייב, ולמה לא יצטרף חצי כזית בשר פגול נותר וטמא עם חצי כזית אימורין של פגול נותר וטמא להתחייב האוכלו, הרי פיגול נותר וטמא שייך בין בבשר ובין באימורין [כמבואר בזבחים מג א], ופיגול נותר וטמא שייך בכל הקרבנות, ולאו דוקא בעולה,
והתנן, והרי שנינו [במשנה הבאה]: כל [563] הפיגולים מצטרפין זה עם זה, וכל הנותרות מצטרפות זו עם זו, ואפילו אימורין עם בשר,
ולמה שנתה הברייתא דין צירוף בשר ואימורי פיגול נותר וטמא, לגבי עולה בלבד [564]? ומתרצינן: אלא, אימא, כך תתבאר הברייתא: עולה ואימוריה מצטרפין זה עם זה לכזית ליזרק עליהן את הדם, כגון: אם נאבד הבשר והאימורין קודם זריקת הדם, ונשתייר מהם חצי כזית בשר וחצי כזית אימורין,
וכיון דמצטרפין ליזרק את הדם חייב וכו'. ועתה, בעולה, מצטרף הבשר עם האימורין לכזית, הואיל וכולה כליל והכל נקטר, הלכך יש כאן "אכילת מזבח", וזריקת הדם הויא זריקה. וכיון שהיא זריקה כשרה, והקרבן כשר, לפיכך, אם נתפגל או ניתותר, ואכל כזית ממנה, או שאכל כזית ממנה בטומאת הגוף, חייב.
מה שאין כן בשלמים, לא מצטרפין חצי כזית בשר וחצי כזית אימורין, הילכך, לא נשאר לא שיעור בשר [אכילת אדם] ולא שיעור אימורין [אכילת מזבח], ואין "שיור" כדי לזרוק עליו את הדם, וכמו שיבואר, הלכך, אפילו אם זרק, לא נחשב הזריקה, ואין חייבין עליו משום אכילת פיגול נותר וטמא. כמו שקיימא לן [מנחות כה ב]: כל הניתר לטהורים חייבים עליו משום טמא, וכן לענין פיגול ונותר. כלומר, רק על קרבן שנעשה בו זריקה, חייבים עליו משום פגול נותר וטמא.
נמצא, שבעולה הצטרפות הבשר לאימורין, גורמת לזריקה כשרה, וממילא לחיוב על אכילת פגול נותר וטמא. ואילו בשלמים, לא מצטרפים והזריקה אינה כשרה, ועל כן, אין חיוב על אכילת פגול נותר וטמא.
וממשיכה הגמרא: ומאן קתני לה, כדברי מי נשנתה הברייתא?
רבי יהושע היא, הסובר [זבחים קד א], שאין זורקין את הדם, אלא אם נשאר או כזית בשר לאכילת אדם, או כזית אימורין להקטרה לאכילת מזבח, לפיכך, בשלמים אינו זורק את הדם,
[אבל רבי אליעזר הסובר שזורקין את הדם, והקרבן כשר, אף אם לא נשאר כזית בשר, יסבור, שגם בשלמים, על אף שלא מצטרף הבשר לאימורין, חייב על פגול נותר וטמא, כי הזריקה כשרה בכל אופן],
דתניא, כמו ששנינו: רבי יהושע אומר: כל הזבחים שבתורה שנשתייר מהן כזית בשר וכזית [או כזית [565]] חלב, זורק את הדם.
אבל אם נשתייר כחצי זית בשר וכחצי זית חלב, אינו זורק את הדם.
ובעולה, אפילו נשתייר כחצי זית בשר וכחצי זית חלב, זורק את הדם, מפני שכולה כליל.
וממשיכה הברייתא:
ובמנחה, אפילו כולה קיימת, לא יזרוק את הדם.
ותמהינן: מנחה? ! מאי עבידתיה, כלומר, מה זריקת דם שייך במנחה?
ומתרצינן: אמר רב פפא: הברייתא מדברת במנחת נסכים הבאה עם הזבח, ואבד בשר הזבח והמנחה קיימת, ועל כך אומרת הברייתא: לא יזרוק את הדם בשביל המנחה שנשתיירה, ואיננה כנשתייר כזית בשר או כזית אימורים, כיון שאין המנחה מגוף הזבח.
מתניתין:
המשנה ממשיכה בדיני צירוף איסורים זה עם זה.
התרומה, תרומה גדולה הניתנת לכהן שתים ממאה, ותרומת מעשר [566], שהלוי נותן לכהן אחד מעשרה מהמעשר שהוא קיבל, ותרומת מעשר [567] של דמאי [568] [פירות שקנו אותם מעם הארץ החשוד שאינו מעשר את פירותיו נקרא "דמאי". וחכמים תיקנו שהקונה יעשרם, והלוי יפריש תרומת מעשר מהמעשר] והחלה, והביכורים, כל אלו מצטרפין זה עם זה, מפני שכולם נקראים "תרומה" והם כולם איסור אחד, כמו שיבואר בגמרא.
ולאיזה דין מצטרפים?
לאסור, אם נפלו פירות ממינים אלו לתוך חולין, ואין בחולין מאה נגד כולן, למרות שיש מאה חולין נגד כל מין ומין שבתערובת, מצטרפים כולם לאסור את החולין, כדין תרומה שאינה בטילה, אלא אם יש מאה בחולין נגד התרומה [569] וכן אם נפל בתבשיל של חולין, ואין בחולין ששים נגד כל המינים יחד [570].
וכן אם נפל שאור ממינים אלו לתוך עיסה של חולין, ויש בכולן כדי לחמץ את העיסה, למרות שאין באחד מהם בלבד כדי לחמץ, מצטרפים כולם לאסור את העיסה, כדין תרומה האוסר את החולין [אף אם יש בחולין יותר ממאה נגד התרומה] כשהתרומה מחמצת את החולין [571].
וכן מצטרפים לשיעור כזית [572] לחייב עליהן את החומש, כדין האוכל תרומה בשגגה, שמשלם קרן וחומש.
המשנה ממשיכה בדין צירוף.
כל הפיגולים, מכל הקרבנות, מצטרפים זה עם זה. כגון: האוכל חצי זית פיגול מעולה וחצי זית פיגול משלמים, חייב כרת, כדין אוכל כזית פיגול.
וכן כל הנותרים [573], מצטרפין זה עם זה.
ולקמן בגמרא [יז ב] יבואר, שפיגול נותר וטמא מצטרפין זה עם זה.
גמרא:
הגמרא מבארת הטעם שחלה וביכורים מצטרפין לתרומה.
מאי טעמא?
כולהו, כל אלו, איקרו, נקראים "תרומה".
גבי חלה, כתיב [במדבר טו] "ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה".
ביכורים [574] נמי איקרו תרומה. דתניא, שנינו ברייתא: אמרה התורה [דברים יב] "לא תוכל לאכול בשעריך ... ותרומת ידך", ודרשו חכמים: אלו ביכורים, שאסור לאוכלם אכילת שערים, דהיינו חוץ לירושלים. ו"ידך", היינו ביכורים, שנאמר בפרשת ביכורים [דברים כו] "ולקח הכהן הטנא מידך".
הרי שהתורה קראתו לביכורים "תרומה".
אבל אינך, שאר אלו שנשתנו במשנה: תרומה, תרומת מעשר ותרומת מעשר של דמאי, לא צריכא, לא צריך לפרש מדוע מצטרפין, שהרי דבר פשוט הוא, שהם נקראים תרומה.
מתניתין:
המשנה ממשיכה בענין צירוף איסורים.
האוכל כזית נבילה, לוקה.
ועוד הלכה יש בנבלה, שהיא אב הטומאה, ומטמאת כלים אוכלין ומשקין במגע, ומטמאת אדם אף במשא.
טומאת נבילה, היא גם בנבלת בהמה או חיה טמאה [אפילו נשחטה כראוי].
כל הנבלות, מצטרפין זו עם זו, לשיעור כזית. והיינו, חצי כזית נבילה מבהמה זו וחצי כזית מבהמה אחרת, מצטרפין. ובגמרא יבואר, אם מצטרפין לגבי טומאת נבילות בלבד, או שמצטרפין גם לחיוב מלקות כל אכילת נבילה.
האוכל כזית מן השרץ, לוקה, ואינו מטמא. במה דברים אמורים? בשאר השרצים, כגון הצפרדע הנחש והעקרב. אבל שמונה שרצים האמורין בתורה [ויקרא יא] כמו החולד והעכבר והצב, נוסף על איסור אכילה הם גם מטמאים [אדם וכלים, אוכלים ומשקין] במגע ולא במשא. ושיעורם לטמא, הוא בכעדשה.
וכל השרצים [575], מצטרפין זה עם זה. כלומר, שאר השרצים מצטרפין לשיעור כזית להתחייב מלקות על אכילתן. ושמונת השרצים מצטרפין לשיעור כעדשה לטמא טומאת שרצים. וכן להתחייב מלקות להאוכלן.
גמרא:
שנינו במשנה: כל הנבלות מצטרפין זה עם זה.
הגמרא דנה, אם מצטרפין לענין טומאת נבלות בלבד, או שמצטרפין גם לענין אכילה.
כלומר, לגבי טומאת נבלות אמרה התורה [שם] "וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה הנוגע בנבלתה יטמא עד הערב". ודרשו חכמים [חולין ע ב עא א] שגם נבלת בהמה טמאה, מטמאה.
הילכך, לגבי דין טומאת נבלות, אין הבדל בין נבלת בהמה טהורה לנבלת בהמה טמאה, וכולם מטמאים. וכיון שכולם מטמאים וכולם שיעורם בכזית, כולם מצטרפין.
אבל, לגבי איסור אכילה, יש מקום לומר שעל נבלת בהמה טמאה, לא לוקין משום איסור נבלה, אלא משום איסור אכילת בהמה טמאה בלבד.
והטעם, מפני שכיון שהבהמה אסורה מכבר באיסור אכילת "בהמה טמאה", לא חל עליה במיתתה איסור "נבלה". לפי ש"אין איסור חל על איסור".
ורק בהמות טהורות נאסרים במיתתם משום איסור נבלה.
נמצא, שלפי דעה זו, מה שאמרה המשנה שהנבלות מצטרפות, היינו כל הנבלות, מבהמות טמאות ומבהמות טהורות, מצטרפות לשיעור כזית לגבי טומאת נבלות.
ואילו לגבי חיוב מלקות על איסור אכילת נבלה, מצטרפות הטהורות בפני עצמן. ואם אכל חצי כזית נבלה מבהמה וחיה טהורה זו עם חצי כזית מבהמה וחיה טהורה אחרת, לוקה על איסור אכילת נבילה.
וטמאות בפני עצמן. ואם אכל חצי כזית מבהמה וחיה טמאה אחת עם חצי כזית מבהמה וחיה טמאה אחרת, לוקה על איסור אכילת בהמה טמאה.
אבל אם אכל חצי כזית בהמה טהורה עם חצי כזית מבהמה טמאה, אינו לוקה. ואין חצי כזית הטמאה מצטרף, כי אינה אסורה כלל באיסור נבלות.
ופשוט, שאין איסור אכילת נבלה מצטרף עם איסור אכילת בהמה טמאה, מפני שדין צירוף הוא בשני חלקי איסור ["שם"] אחד, ולא בשני איסורים שונים.
גמרא:
אמר רב:
הערות
[549] תוס' זבחים קט א.
[550] המשנה נקטה עולה, משום שרק בעולה מועלין בבשרה אחר זריקת דמה, ולא בשאר קדשי קדשים.
[551] רש"י [כריתות טז ב] וכן כתבו המיוחס לרש"י ורבינו גרשום, וכן משמע בתוס' בהמשך הסוגיא. אבל הרמב"ם בפירוש המשנה אינו מפרש לענין המעלה בחוץ, אלא מפרש, הצירוף של משנתנו לענין מעילה ולענין פגול נותר וטמא. וכתבו התוס' [זבחים קט, מובא בתוס' יום טוב ומצויין בשיטה מקובצת]: ודאי שמשנתנו אינה מדברת לענין צירוף של המעלה בחוץ. וכתבו כמה טעמים לדבר. האחד, הלא בברייתא המובאת בגמרא, לא נאמר אלא בשר ואימורין מצטרפין לגבי המעלה בחוץ, משמע ששאר הדברים הסלת יין ושמן, אינם מצטרפין. ומוסיפים: אף על גב, שבלי ספק חייבים על הסלת יין ושמן משום מעלה בחוץ, שהרי הם ראויים לבוא בפנים, היינו דוקא אם העלם בפני עצמם. ומכל מקום, אינם מצטרפין. [התוס' אינם מבארים מדוע. והקרן אורה מבאר: מפני שכל חצי כזית מהם אינו ראוי להקטיר בפנים, לאו הקטרה הוא]. ועוד, שהרי בסיפא של המשנה נאמר גם לחמי תודה, ועליהם ודאי שלא חייבים אם העלם בחוץ. [מפני שאינם ראויים להקטרה בפנים]. ועוד, איך מצטרפים חלב ויין, הלא אין שיעורם שוה, שחלב שיעורו בכזית, ויין שיעורו שלשת לוגין לגבי המעלה בחוץ. על כן, כתבו התוס' שם, שמשנה אינה מדברת לענין צירוף לגבי המעלה בחוץ. אבל, בכל זאת, כאן משמע שהמשנה מדברת לענין המעלה בחוץ. שהרי אמרה: תנינא להא דתנו רבנן, העולה וכולהו. כלומר, שמשנתנו היא סיוע להברייתא שאמרה שהעולה עם אמוריה מצטרפין לגבי המעלה בחוץ, משמע, שגם משנתנו עוסקת בענין המעלה בחוץ. שם במסכת זבחים מובאת הסוגיא בנוסח אחר. אבל לפי סוגיתנו, ודאי שמוכח כן. ועיין בהגהות מצפה שמואל על התוספתא שכתב שהן סוגיות הפוכות.
[552] כתבו התוס' [שם]: כלומר, כשפיגל בקרבן, והקרבן עם מנחתו ונסכיו נפסל ונתפגל, אם אכל חצי כזית מזה וחצי כזית מזה, חייב משום פיגול. ועיין לקמן [הערה 564]. ואין לפרש המשנה, כגון שחשב בשעת שחיטה לאכול חצי כזית לאחר זמנו ולהקטיר חצי כזית לאחר זמנו, מפני שאין מחשבת אכילה מצטרף עם מחשבת הקטרה, כמו ששנינו בסוף פרק שני דזבחים וסוף פרק שני דמנחות. ומוסיף התוס' יום טוב: כלומר, אי אפשר לפרש כן את הסיפא של המשנה, מפני שהבשר והלחם נאכלין, ואילו החלב והסולת והיין נקטרים. אבל הרישא בעולה שהכל נקטר, שפיר אפשר לפרש במחשבת פיגול, מפני שהכל עולה כליל ונקטר על גבי המזבח. [ומבואר בהמשך הגמרא]. ועוד כתבו התוס', שמה שמצטרפין חלב ויין, אף על גב ששיעור חלב הוא בכזית ושיעור יין הוא ברביעית, הוא, מפני, ששיעור רביעית במשקה הוא דוקא כששותה אותו, אבל בדרך אכילה, כגון: השורה פתו ביין, שיעור המשקה הוא בכזית. ובענין זה עיין במגן אברהם [סימן ר"י ס"ק א] ובמנחת חינוך [מצוה קמח] וברש"ש וקרן אורה ושפת אמת.
[553] המיוחס לרש"י ורבינו גרשום ורבינו עובדיה מפרשים, בין לענין המעלה בחוץ ובין לענין פגול נותר וטמא ובין לענין מעילה. ואילו התוס' במסקנתם והרמב"ם בפירוש המשנה [מובא בהערה 551] מפרשים לענין פגול נותר וטמא ולענין מעילה [בעולה ולא בתודה]. ומשמע מדברי התוס' יום טוב שהרמב"ם בספרו יד החזקה מפרש את המשנה בפירוש אחר לגמרי. וזה לשונו [פרק יא מהלכות מעשה הקרבנות הלכה א-ב]: כל האוכל כזית מבשר העולה, בין לפני זריקת דמה בין לאחר זריקת דמה, לוקה, שנאמר: לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך תירושך ויצהרך וגומר וכל נדריך אשר תדור. מפי השמועה למדו, שזו אזהרה לאוכל בשר העולה. וחלבה ובשרה וסלתה ושמנה ויין של נסכיה מצטרפין לכזית. וכתב שם הכסף משנה, שמקורו ממשנתנו. וכתב הברכת הזבח [בזבחים שם], שהרמב"ם מפרש משנתנו, לא לענין מעילה ולא לענין מעלה בחוץ ולא לענין פגול נותר וטמא, אלא להתחייב עליו בלאו של "לא תוכל לאכול". וגם על דרך זו יוקשה ממשמעות הגמרא לקמן בגמרא שהמשנה מדברת לגבי המעלה בחוץ. ונצטרך לתרץ, שהם סוגיות הפוכות [כמבואר בהערה 551 בשם המצפה שמואל], והרמב"ם דחה סוגיתנו מפני הסוגיא שם בזבחים.
[554] כתבו התוס' [שם], המשנה באה לחדש כמה חידושים. האחד, כמבואר, שאף כמה מינים מצטרפין. [וכן חייבים על חצי כזית פיגול וחצי כזית נותר, כמבואר במשנה הבאה]. ועוד, למעט דם שאין חייבים עליו משום פיגול נותר וטמא. [עיין רש"ש בסוגיתנו ברש"י ד"ה א"ל]. ומוסיף התוס' יום טוב: אף על פי שהיא משנה מפורשת בפרק ד דזבחים וסוף פרק ח דחולין, מכל מקום, כן היא דרך המשנה. ועוד, הא גופא אשמעינן, שחייבים על אכילת פיגול [נותר וטמא] על כל החמשה דברים שבעולה, וששה דברים שבתודה.
[555] המיוחס לרש"י. כמו שאמרה הגמרא [מנחות צ ב], שמלבד לחמי התודה, מובאת עמו מנחה [מנחת נסכים], כמו בשאר הקרבנות.
[556] גירסת השיטה מקובצת.
[557] המלאכת שלמה מעדיף לפרש שרב הונא אמר בעולה, אלא שרבה לא הבין.
[558] הסוגיא מופיעה במסכת זבחים [שם] בשינויים, ותפורש כאן על פי רש"י שם. שם אמרה המשנה "המעלה כזית מן העולה ומן האימורין [גירסת השיטה מקובצת: ומאימוריה] בחוץ, חייב". ומדייקת שם הגמרא, שרק בשר עולה מצטרף לאימורין, משום שהבשר נקטר כשם שהאימורין נקטרין, אבל שלמים, שבשרו אינו בר הקטרה ואינו ראוי לבוא בפנים, אינו מצטרף לאימורין. ומשנה ההיא היא סיוע לאותה ברייתא המובאת בס וגיתנו.
[559] גירסת הגמרא שם.
[560] שיעור הקטרה הוא כזית, כמבואר במסכת מנחות [יז ב]. פירוש המיוחס לרש"י [המציין ציין זבחים כח ב, ואינו מדוייק]. ועיין סוגית הגמרא מנחות [כו ב] ובתוס' שם. ובתוס' מנחות [נח ב] ובתוס' שם ד"ה אביי. ורש"י כריתות [יד א] וברש"ש שם.
[561] תוס'.
[562] זבחים [קיא ב].
[563] וכתבו שם התוס', שהגמרא דייקא לשון המשנה "כל הפיגולים", שבא לרבות צירוף בשר ואימורין בכל הקרבנות, ולא דוקא עולה.
[564] על הסתירה בין פיגול לפיגול, כלומר, שמהברייתא משמע שבשלמים לא מצטרף הבשר עם האימורים, ואילו במשנה משמע שכל הפיגולים מצטרפין, תירצה שם הגמרא: "כאן בפיגול כאן במחשבת פיגול". פירוש: המשנה שאמרה שמצטרפין, מדברת באוכל חצי שיעור בשר שלמים עם חצי שיעור אימורי שלמים, מקרבן שנתפגל. לפיכך, מצטרפין, ואילו הברייתא מדברת, בחישב מחשבת פיגול, כלומר, בשלמים, אם חישב בשעת שחיטה או בשעת זריקה, על מנת לאכול חצי כזית בשר וחצי כזית אימורין, לא פיגל. והטעם: משום שלא חישב על אכילת כזית מהבשר, והאימורין אינם מצטרפין למחשבת אכילה, מפני ש"אין מחשבת אכילה באימורין", שאינם נאכלים, אלא נקטרים. או, אם חישב בשעת שחיטה או בשעת זריקה, על מנת להקטיר חצי כזית בשר וחצי כזית אימורין, לא פיגל. מאותו הטעם, מפני ש"אין מחשבת הקטרה בבשר" שהוא מהנאכלים. וחילוק זה נאמר בשלמים ובכל הקרבנות. אבל בעולה, אם חשב להקטיר חצי כזית אימורין וחצי כזית בשר, פיגל, כיון שגם הבשר הוא מהנקטרין. וכתבו שם התוס', שלפי התירוץ שהגמרא שם מתרצת בהמשך, והוא התירוץ הכתוב בסוגיתנו, שוב לא צריך לחלק בין פיגול למחשבת פיגול.
[565] כן הגירסא בכמה מקומות בש"ס.
[566] תרומת מעשר נקראת תרומה, כמו שאמרה התורה [במדבר יז] "והרימותם ממנו תרומת ה' מעשר מן המעשר".
[567] בתרומה גדולה לא שייך דמאי, מפני שחכמים לא חייבו להפריש תרומה גדולה מפירות הנקנין מעם הארץ, לפי שעמי הארץ הקפידו לתרום תרומה גדולה. כמבואר במסכת סוטה [מח א].
[568] התוס' יום טוב במסכת ערלה [פרק ב משנה א] ובמסכת בבא מציעא [פרק דמשנה ה] מאריך לבאר, על פי הגמרא, שמשנתנו היא בשיטת רבי מאיר הסובר ש"חכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה", לפיכך מצטרף תרומת מעשר של דמאי לשאר התרומות. ועיין שם שמקשה על פסקי הרמב"ם, שבהלכות מאכלות אסורות [פרק טו הלכה יז] השמיט הרמב"ם לתרומת מעשר של דמאי, מפני שלא פסק כרבי מאיר. ואילו בהלכות תרומות [פרק י] פסק כרבי מאיר. ועיין באור חדש [בבא מציעא] ובתוס' אנשי שם [ערלה] המביאים שהרמב"ם עצמו במקום שלישי [פרק ט"ו מהלכות תרומות הלכה כ-כא] ביאר היטב את דרכו. ועיין. ועיין בקרן אורה.
[569] רבינו עובדיה ערלה [פרק ב משנה א].
[570] תפארת ישראל.
[571] פירוש המיוחס לרש"י.
[572] כן כתבו רבינו עובדיה והתפארת ישראל. אבל המיוחס לרש"י כתב שמצטרפין לשיעור פרוטה. וכתב הרש"ש שהוא תלוי במחלוקת אבא שאול וחכמים במסכת פסחים [לב ב]. ועיין מנחת חינוך [מצוה רפא].
[573] כתבו התוס' [זבחים קט א], שלכן לא אמרה המשנה "כל הטמאים מצטרפין זה עם זה", אף שהדין הוא שמצטרפין, מפני שאז היה במשמע שגם "כל הטמאים" דהיינו: שרץ נבילה ובשר המת מצטרפין לטמאות, והאמת שאינם מצטרפין, כיון שאין שיעורן וטומאתן שוה, כמבואר לקמן [יז ב].
[574] גירסת הב"ח.
[575] גירסת המשנה והשיטה מקובצת.
א ע"ב. משנה, חמשה דברים בעולה מצטרפין זה עם זה הבשר והחלב והסולת והיין והשמן וששה בתודה וכו'. - והנה רש"י פירש דכל הני מצטרפין לכזית לחייב משום מעלה בחוץ ולחייב משום פיגול ונותר וטמא. - וכן פירש רגמ"ה. - וקשה טובא הא בעינן לענין חוץ שתהי' מתקבל בפנים דראוי אל פתח אוהל מועד בעינן, וכיון דלכל חד ליכא שיעור הקרבה א"כ אינו מתקבל בפנים דפחות מכשיעור אין חייבין עליו בחוץ מטעם דאינו מתקבל בפנים כמו דתנן זבחים ק"ט וכן פסק הרמב"ם בה' מעה"ק ה"ד המנסך יין או מים פחות משלשה לוגין בחוץ פטור וכו' הואיל וחסר השיעור הרי אין ראוין להתקבל בפנים יעוי"ש. - וכן לא מצינו צירוף כזה לענין הקרבה. - וא"כ היאך יתכן שיתחייב על זה בחוץ. - והנה התוס' בזבחים ק"ט הקשה הרבה על רש"י יעוי"ש. - אבל לפלא שלא הקשו מזה דאין ראוי לפנים.
ב והנה שם בזבחים ק"י מיבעי הש"ס אם חסרון מבחוץ הוי חסרון. - ואם אמרינן דחסרון מבחוץ לא הוי חסרון שפיר מצינו למימר דכל אלה נתחסרו מבחוץ. - ושפיר הוי מתקבל בפנים. ושפיר שייכי בצירוף. - אבל מבואר כי בעי' זו לא נפשטה, והרמב"ם פוסק ג"כ דספק הוי. - ואם אמרינן דהמשנה מיירי באופן זה תקשה מדוע לא נפשט בעי' זו מהכא. - אבל יש לדחות ולומר דכיון דלא תנן במשנה בהדיא הא דמעלה בחוץ. - ויש לומר דלא מיירי התנא לענין מעלה בחוץ, אבל אפשר דרש"י ורגמ"ה נקטו שנפשטה הבעי' דחסרון בחוץ לא הוי חסרון להכי פירשו בהמשנה דהצירוף מהני גם לענין מעלה בחוץ.
ג ונראה דבאופן שלקח מעט משיעור שלם והקריב בחוץ שפיר נקרא מתקבל בפנים.
ה והיינו דהא דתנן דאינו חייב על פחות מכשיעור, זהו דוקא דלא נתמלא השיעור גם בפנים. - אבל באופן שהשיעור בפנים בשלימות, ולקח מן השיעור והקריב בחוץ הנה דבר זה נקרא מתקבל בפנים, מטעם דיכול לחזור מה שלקח ולהשלים השיעור שבפנים, אם לא הי' נפסל ביציאה. - ועל פסול יציאה חייבה רחמנא. אבל בעינן כשיעור להיות חייב בחוץ דלא חייבה תורה אחוץ בפחות מכשיעור, ועל זה תנן דין צירוף.
ד והנה בתוספתא דמכילתין פר"א תניא עולה ונסכיה מצטרפין זה עם זה למעלן בחוץ לחייב עליהן משום פיגול נותר וטמא יעוי"ש, הרי מבואר דע"כ סבר האי תנא דאין בזה חסרון מטעם קבלה בפנים, וע"כ אחת משתים או דסבר דחסרון שבחוץ לא הוי חסרון, ומיירי דהחסרון נעשה בחוץ, או שהוא מהטעם שכתבנו דמיירי שלקח מעט מן השיעור שבפנים. - והנה אם נפרש כפירוש הראשון תקשה מדוע לא פשיט הש"ס מהתוספתא זו דחסרון מבחוץ לא שמי' חסרון, וע"כ צריך לומר כהטעם השני, וכמוש"נ.
ה איברא דקשה לרש"י ורגמ"ה מה שהקשו התוס' בזבחים ק"ט ומכח הני קושיות פירשו דמיירי לענין להתחייב בפיגול נותר וטמא. - אבל סיימו שם לבסוף דגם לדבריהם תקשה מדוע נקט התנא בעולה הלא גם בשלמים ג"כ יש להתחייב משום פיגול נותר וטמא יעוי"ש. - אבל לפירש"י ורגמ"ה שפיר נקט התנא עולה משום דבשלמים ליכא משום מעלה בחוץ דאינו מתקבל בפנים. - וזה ניחא לפירש"י ורגמ"ה.
ו והרמב"ם מפרש המשנה דלענין חיוב פיגול נותר וטמא מיירי כמבואר בפיה"מ. - וגם בהלכה כתב דעולה ואימוריה מצטרפין. - מבואר דסבר דלא מהני צירוף לענין מעלה בחוץ, וזהו כשיטת התוס'. - ולכאורה קשה מהתוספתא, ואפשר דסבר הרמב"ם דע"כ לענין מעלה בחוץ לא יתפרש רק אם חסרון מבחוץ לא שמי' חסרון, וכיון דלא הביא הש"ס למיפשט מזה דחסרון מבחוץ לא שמי' חסרון, ע"כ דסבר הש"ס דתוספתא זו לא מיתניא בי ר' חייא ור' הושעיא. - להכי מפרש דרק לענין חיוב פיגול נותר וטמא מיירי המשנה.
א שם, משנה, התרומה וכו' מצטרפין זה עם זה. - ויש לעיין מדוע לא חשיב תרומת לחמי תודה, ואפשר לומר דשאני לחמי תודה משום דשונה דין לחמי תודה מכל אלו התרומות דחשיב התנא, ולהכי לא הוי תרומת לחמי תודה בדין צירוף נ"כ.
ב והנה לפי"ז יש לעיין בהא דבעי רבא במנחות ע"ז תרומת לחמי תודה אם חייבין עליה מיתה וחומש וכו' ולא איפשטא, וקשה מדוע לא פשיט רבא ממשנה זו דמעילה דלא חשיב תרומת לחמי תודה בכלל התרומה, ולענין צירוף ג"כ.
ג ולכאורה אפשר לומר דלא חשיב שם רק באופן שיצוייר התשלומין דבשוגג בפירות מתוקנים ונעשים תרומה ע"י הפרשה, משא"כ תרומת לחמי תודה שאינם בתשלומין להיות נעשים תרומת לחמי תודה, דע"כ לא אפשר להיות לחמי תודה ע"י התשלומין שמחויב לשלם עבור הלחמי תודה שאכל מפני שאין לחם תודה רק במחויב תודה, ולא במחויב תשלומין עבור הלחם שאכל.
ד אמנם יש להעיר דאפשר דיתכפר גם בתשלומין של פירות מתוקנים הנעשים תרומה אעפ"י שלא נעשה תרומת לחמי תודה, והיינו דאם אמרינן דלחם תודה איקרי תרומה להכי סגי באופן שהתשלומין נעשים תרומה מפירות מתוקנים כתשלומי תרומה דעלמא, וראי' לזה מהא דחזינן דגם באוכל ביכורים בשוגג ישנו בתשלומין פירות מתוקנים וע"כ דלא נעשה התשלומין ביכורים, והיינו דע"כ אין זה ביכורים ואפי' אם אמרינן דתורת תוספת ביכורים עליהם, מכ"מ הא אין חיוב חומש בתוספת ביכורים כמבואר במשנה פר"א דבכורים מ"ח באחריות ביכורים שגם כן תורת תוספת ביכורים עליהם כמבואר בירושלמי, ומ"מ אין בזה חיוב חומש. וכן מבואר בפרי"ג דאיתא שם תוספת ביכורים וכו' ולא חשיב חומש, וא"כ אין התשלומין כתשלומי תרומה דעלמא, ומכל זה חזינן דחשיב שם התנא ביכורים, וא"כ תקשה מדוע לא חשיב שם תרומת לחמי תודה.
ה ונראה לומר דכוונת התנא במשנה לחשוב כל מיני התרומות אשר יצטרפו כולם לכשיעור, היינו אופני התרומות אשר יצוייר אצלם עניני תרומה פחות מכשיעור מדאורייתא גם מראשית התקדשם, דהיינו דכל התרומות דחשיב התנא אין להם שיעור בהפרשתם, ויתקדשו גם בפחות מכשיעור, וגם תרומת מעשר שהוא אחד מעשרה, מ"מ יצוייר שבא בהפרשה פחות מכשיעור היינו פחות מכזית באופן שגם בפחות מכזית ישנו לשיעור אחד מעשרה וכל אלו בצירופם יצטרפו לשיעור כזית, משא"כ בתרומת לחמי תודה אשר לא יצוייר פחות מכשיעור בראשונה בראשית הקדושה, דהרי ע"כ חלה שלימה היא באה, ואפילו למ"ד במנחות ע"ו דיכול לעשות הרבה חלות, אמנם עכ"פ אינו יכול לעשות בפחות מכזית, וא"כ תמיד בא הפחות מכשיעור, משיעור שלם, וא"כ אינו בדמיון להתרומות דחשיב התנא, וא"כ לא תקשה לרבא מדוע לא פשיט מהמשנה, מטעם דאפשר לומר דהתנא לא חשיב אלא אופני התרומות כאלה אשר גם בראשיתם יצוייר שהמה בני פחות מכשיעור, כן נראה לבאר זה.
ו והנה לפי מה שכתבנו בספרנו נזר הקודש למנחות שם בביאור דברי הרמב"ם דפסק בזה לקולא, משום דתליא בזה דפליגי תנאי בתשלומי תרומה אם לפי מדה או לפי דמים משלם, ורבא ע"כ סבר דלפי מדה משלם, בזה יש ליישב ג"כ הא דלא פשיט רבא האי דינא מהמשנה, והיינו משום דכיון דפליגי תנאי ג"כ אם לפי מדה משלם או לפי דמים, והיינו ר"ע וריוב"נ כמבואר בפסחים ל"ב שם, וא"כ מפרש רבא דהמשנה היא אליבא דר"ע דסבר לפי דמים משלם, וזה ליתא בתרומת לחמי תודה, ורבא סבר לפי מדה משלם, ומטעם זה אתי שפיר דפסק הרמב"ם לקולא, והיינו דהרמב"ם סבר דלפי דמים משלם וכמו שביארנו שיטתו בספרנו דברי סופרים סי' א', ושפיר פסק בזה לקולא משום דאין כאן שילום דמים.
ז והנה רש"י פירש דהצירוף לאוכל מכולן שוה פרוטה בשגגה לחייב עליהן את החומש. - וקשה הלא פליגי תנאי בזה אם בעינן כזית או פרוטה כמבואר בפסחים ל"ב, ואנן קיי"ל דבכזית, ותמוה מדוע לא פירש אליבא דהלכתא, ורגמ"ה פירש ג"כ לצירוף כזית, וכן פירש הברטנורא. - ומה שפירשו בשיעור שו"פ צ"ע.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0