דלג לתוכן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף צא - ב

וכאשר מצינו במקום אחר, דאמר מר:

נזיר שנטמא בתוך ימי נזירותו, הרי זה מגלח ומביא אשם, מלבד חטאת ועולת העוף; ונזיר טהור שמלאו ימי נזירותו הרי זה מגלח, ומביא שלש קרבנות בהמה: עולה חטאת ושלמים.

כתיב בפרשת נזיר ביום מלאת ימי נזרו [במדבר ו יח]: "וגילח הנזיר פתח אהל מועד את ראש נזרו, ולקח את שער ראש נזרו, ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים"; ואין לי אלא נזיר טהור שהוא נותן את שערו תחת דוד שמבשל בו את השלמים -

תחת החטאת שמביא ביום מלאת ימי נזרו, ותחת האשם שמביא נזיר שנטמא, מנין?

כלומר, מנין שאם שילח נזיר טהור את שער ראש נזרו תחת החטאת, יצא; ומנין לנזיר טמא שהוא משלח את שער גילוחו תחת האשם שהוא מביא - [1]

תלמוד לומר "אשר תחת זבח השלמים", ובא תיבת "זבח" לרבות חטאתו ואשמו -

הרי למדנו, שמ"זבח" אנו מרבים חטאת ואשם כאחד, ולמה לי שני ריבויים ליין נסכים בחטאתו ואשמו של מצורע!?

ומשנינן: הני מילי שאפשר לרבות מתיבת "זבח" הן חטאת והם אשם, היכא דתרוייהו כי הדדי נינהו [כששניהם למטרה אחת הם באים], כי אשם נזיר טמא בא להכשירו למנות נזירות טהרה, וחטאת נזיר טהור באה להכשירו ולהתירו ביין ותגלחת שהנזיר אסור בהם -

אבל היכא דאשם להכשיר וחטאת לכפר, כלומר, אבל חטאתו של מצורע ואשמו שהאשם בא להכשירו לבוא אל המחנה שהיה אסור להכנס שם בהיותו מצורע, והחטאת באה לכפר על העבירות שהנגעים באים עליהם, בעינן תרי קראי לחטאת לחוד ולאשם לחוד; ולכך לא מרבינן לשניהם מ"זבח". [2]

תו מקשינן על מה ששנינו בברייתא: "זבח" זו חטאת מצורע לרבותה ליין הנסכים:

ואימא: זו חטאת ואשם דנזיר [חטאת של נזיר טהור, ואשם של נזיר טמא], ללמד שהם טעונים יין לנסכים? [3]

ומשנינן: לא סלקא דעתך שריבה הכתוב נסכים בחטאת ואשם של נזיר, משום דתניא:

כתיב גבי נזיר ביום מלאת ימי נזרו "והקריב את קרבנו לה' כבש בן שנתו תמים אחד לעולה, וכבשה אחת בת שנתה תמימה לחטאת, ואיל אחד תמים לשלמים. וסל מצות ומנחתם ונסכיהם", בעולתו ובשלמיו של נזיר טהור הכתוב מדבר שיביא עמם מנחה ונסכים, ולא בחטאתו של נזיר טהור, ולא באשמו של נזיר טמא.

אתה אומר בעולתו ובשלמיו, או אינו אלא אפילו חטאת של נזיר טהור טעונה נסכים?

תלמוד לומר בפרשת נזיר: "ואת האיל יעשה זבח שלמים ומנחתו ונסכו", והרי איל בכלל כל השלמים היה להטעינו נסכים, ולמה יצא איל שלמים של נזיר לפרט בו "ומנחתו ונסכו"? [4] להקיש אליו ולומר לך: מה איל מיוחד שהוא בא בנדר ונדבה - שהרי שלמים הוא - והצריכו הכתוב נסכים, אף כל בא בנדר ונדבה שבנזיר צריך נסכים, יצאו חטאתו ואשמו שאינם באים בנדר ובנדבה שאינם טעונים נסכים.

תו מפרשינן את אשר שנינו בברייתא: "עולה" זו עולת מצורע:

ואימא: זו עולת יולדת, להצריכה נסכים. [5]

אמר תירץ אביי: אי אתה יכול לרבות עולת יולדת מפסוק זה, כי עולת יולדת מסיפא דקרא נפקא, דתניא: רבי נתן אומר: "לכבש ["תעשה על העולה או לזבח לכבש האחד"]: זו עולת יולדת.

"לכבש האחד" זה אחד עשר של מעשר, שאם העביר בהמותיו תחת השבט למעשר בהמה, וקרא לעשירי "תשיעי", ולתשיעי "עשירי", ולאחד עשר "עשירי", שלשתן קדושות, והאחד עשר קרב שלמים, והשמיענו הכתוב שהוא טעון נסכים.

שלא מצינו לה בכל התורה כעין זה שיהא טפל חמור מן העיקר, שהרי העיקר אינו טעון נסכים וכמבואר לעיל שמעשר בהמה אינו טעון נסכים, ואילו זה שקראו "עשירי" טעון נסכים.

רבא אמר ליישב על הקושיא: ואימא זו עולת יולדת: [6]

איזהו דבר שצריך שלשה רבויין - "עולה" "או" לזבח" - הוי אומר זו מצורע, שיש בו שלש קרבנות: חטאת עולה ואשם, ולכן דרשינן את כל הריבויים למצורע.

מוסיפה הגמרא לפרש את הפסוקים בפרשת נסכים:

"או לאיל תעשה מנחה, סולת שני עשרונים בלולה בשמן שלישית ההין. ויין לנסך שלישית ההין תקריב [במדבר טו י] ", למה לי, והרי כבר נאמר בפרשת פנחס [במדבר כח] גבי המוספין, שמביא עם איל שני עשרונים סולת לנסכים!? [7] אמר פירש רב ששת: בא הכתוב לרבות נסכים לאילו של אהרן הנכנס לקודש הקדשים ביום הכפורים, כמאמר הכתוב [ויקרא טז]: "בזאת יבא אהרן אל הקודש בפר בן בקר לחטאת ואיל לעולה".

ומקשינן: והרי אילו של אהרן מ"במועדיכם" נפקא, וכדמרבינן מיניה בברייתא לעיל צ ב כל חובות הבאות מחמת הרגל!? [8]

ומשנינן: אם לא פסוק זה סלקא דעתך אמינא: הני מילי, לא ריבתה תורה את קרבנות המועדים - ואף שמחויב ועומד הוא בהם ונתמעטו מהבאת נסכים, כמבואר לעיל צא א, דבר שהוא מחוייב ועומד - אלא קרבנות דצבור -

אבלקרבנות דיחיד - כאילו של אהרן - לא; וקא משמע לן "או לאיל" לרבות את אילו של אהרן.

ומקשינן: מכל מקום, למה לי קרא לאילו של אהרן: ומאי שנא אילו של אהרן מעולת יולדת ששל יחיד היא ומחויבת ועומדת היא בה, ונתרבתה לנסכים לעיל מ"לכבש"!? [9]

ומשנינן: מכל מקום הוצרך הכתוב לרבות את אילו של אהרן, כי סלקא דעתך אמינא:

הני מילי דבר שאין קבוע לו זמן כעולת יולדת, אבל דבר שקבוע לו זמן והוא מחויב ועומד בו, אימא לא יביא נסכים - קאמשמע לן "או לאיל תעשה מנחה", לרבותו.

מוסיפה הגמרא לפרש "או לאיל", כלומר, תיבת "או" למה לי?

ומפרשינן: לרבות את הפלגס [הוא כבש בחודש השלש עשרה שלו, שיצא מכלל כבש בסוף שנתו, ולא נכנס לכלל איל עד שלש עשרה חדשים ויום אחד, שכבר נכנס חודש בשנתו השניה], לחייבו בנכסי איל.

ומקשינן: הניחא לרבי יוחנן דאמר: פלגס בריה בפני עצמו הוא [לא כבש ולא איל], הרי שפיר הצרך הכתוב ללמד את דינו לענין נסכים שהוא כאיל. [10] דתנן במסכת פרה א ג: הקריבו [לפלגס] מי שנתחייב כבש או שנתחייב איל: [11] הרי זה מביא עליו נסכי איל, ואינו עולה לו מזבחו, [12] כלומר, לא יצא ידי חובתו.

ואמר רבי יוחנן לפרש:

הרי זה מביא נסכי איל בלבד ואין צריך להתנות, ומשום דכתיב בפרשת נסכים "או לאיל" לרבות את הפלגס; "ולא עלה לו מזבחו" שהרי נתחייב כבש או איל ולא פלגס שבריה בפני עצמה היא.

אלא לבר פדא דאמר זו ששנינו: "מביא עליו נכסי איל", היינו:

מייתי ומתני [מביא נסכים מרובים של איל, ומתנה: אם איל הוא הרי אלו נסכיו, ואם כבש הוא, הרי הנסכים שיעור כבש יהיו נסכיו, והשאר לנדבה], [13] ומשום דספיקא הוא אם איל או כבש הוא -

ואם כן תיקשי: וכי איצטריךקרא - "או" - לרבויי ספיקא, לרבות את הפלגס שיביא

מספק נסכי איל!? [14]

ומסיקה הגמרא: ודאי [15] דלבר פדא קשיא: "או" למה לי.

מוסיפה הגמרא לפרש את הפסוקים בפרשת נסכים:

"ככה יעשה לשור האחד או לאיל האחד או לשה בכבשים או בעזים", וכולו מיותר, שכבר נתבארו דיניהם בגוף הפרשה:

"לשור האחד" מה תלמוד לומר? לפי שמצינו שחילק הכתוב בין נסכי איל [שהוא כבש בשנתו השניה] לנסכי כבש, יכול שכמו כן נחלק בין נסכי פר [שהוא עגל בשנתו השלישית] לנסכי עגל -

תלמוד לומר "לשור האחד", ללמד שאין חילוק בנכסי שור, ואינו מביא אלא נסכים אחד, [16] בין כשהוא עגל ובין כשהוא פר.

"או לאיל האחד", מה תלמוד לומר?

לפי שמצינו שחילק הכתוב בין נכסי בן שנה [כבש] לנכסי בן שתים [איל], יכול שנחלק גם בין נכסי בן שתים לנכסי בן שלש, תלמוד לומר "או לאיל האחד", ללמד שאין באיל חילוק בשניו. [17]

"או לשה בכבשים" מה תלמוד לומר?

לפי שמצינו שחילק הכתוב בין נסכי כבש לנסכי איל, כלומר חילק בכבשים הזכרים בשנותיהם, יכול שנחלק גם בין נסכי כבשה [בת שנה] לנסכי רחלה [בת שתים] -

תלמוד לומר "או לשה בכבשים".

"או בעיזים" מה תלמוד לומר?

לפי שמצינו שחילק הכתוב בכבשים בין נסכי כבש לנכסי איל -

יכול נחלק גם בעיזים בין נסכי גדי [עז צעיר] לנסכי שעיר -

תלמוד לומר "או בעזים".

אמר רב פפא: בדיק לן רבא [מנסה היה רבא אותנו]:


הערות

[1] נתבאר על פי רש"י מכתב יד כאן, ועל פי המפרש בנזיר מה ב. ובתוספות פירשו לענין כל חטאת ואשם שייאכלו ליום ולילה, ראה זבחים לו א.

[2] ראה בפירוש המשניות להרמב"ם שהובאו בהערה על המשנה.

[3] כתבו התוספות: אחטאת ואשם דעלמא לא פריך [שיהיו טעונים יין לנסכים], אלא מהני משום דאית בהו מנחה [והייתי אומר שבא הכתוב להוסיף גם יין לנסכים], וגם דמו לנדבה, דנזירות נדבה היא. ותמה הרש"ש: לא ידעתי מהיכן פסיקא להו דאית בהו מנחה, וכעת לא מצאתי מקור לזה, וצע"ג.

[4] נתבאר על פי רש"י מכתב יד. ובפירוש המיוחס לרש"י פירש: והלא איל בכלל "ומנחתם ונסכיהם" היה, שהרי אף הוא נזכר שם.

[5] ראה בהערה לעיל בשם התוספות והרש"ש; והטעם שהוצרכנו לרבות עולת יולדת ואינה כשאר עולה שהיא טעונה נסכים, משום שמחויבת ועומדת היא, וכדאמרינן לעיל בעמוד א "מה הפרט מפורש שאינו מחוייב ועומד".

[6] נתבאר על פי רש"י מכתב יד. ובפירוש המיוחס לרש"י מפרש, שרבא בא ליישב גם את הקושיא: "ואימא זו חטאת ואשם דנזיר", ראה שם.

[7] נתבאר על פי רש"י מכתב יד. ואם תאמר: הרי בכל אותה פרשה לא נזכרה אלא מנחת הנסכים, אבל שיעור השמן ושיעור היין לנסכים לא נזכר שם, וסמכה שם התורה על המפורש כאן, כמבואר שם "ונסכיהם כמשפטם"! ? ביאר בפירוש המיוחס לרש"י: ליכתוב "וכי תעשה מנחה סולת שני עשרונים בלולה בשמן שלישית ההין", [וכן יפרש הכתוב את שיעור היין לנסכים], ואנא ידענא דהיינו איל דצריך שני עשרונים. ובשיטה מקובצת תמה על פירושו של רש"י: הרי כמו כן כתיב בפרשת המוספין דיני פר, ועל כרחך איצטריך משום דהכא איירי בנדר והתם בחובה! ? ונראה, דבעי מאיל דכתיב בתריה [במדבר טו יא]: "ככה יעשה לשור האחד, או לאיל האחד".

[8] [מכאן קשה על דברי הגר"א הידועים, שכל הנאמר בפרשה אינו דוקא ביום הכפורים, ובכל עת שיבוא אהרן אל הקודש עושה כסדר המבואר בפרשה. אך יש לומר, שאילו של אהרן כשנכנס אל הקודש ברצונו, אינו חשוב "מחויב ועומד" כיון שאינו חייב להכנס, ואין צריך לרבותו אלא ביום הכפורים שהוא מחויב להכנס].

[9] לכאורה צריך לפרש, שאם כי מבואר לעיל בעמוד א שממעטינן מכלל ופרט וכלל מה שהוא מחוייב ועומד בו, מכל מקום כיון שנתרבתה עולת יולדת, למדנו שהמיעוט הוא דוקא לבכור מעשר ופסח שיש להם שם בפני עצמם; [אלא שעדיין צ"ב: למה לי ריבוי לעולת מצורע ולעולת יולדת, והרי שתיהן אין להן שם בפני עצמן, וצריך תלמוד].

[10] הלשון אינו בדקדוק כל כך, שלא מצאנו לרבי יוחנן שיאמר בריה בפני עצמה היא, אלא שהוא אומר כמבואר כאן שהפלגס מן הפסוק נתרבה, וממילא נשמע מדבריו שבריה בפני עצמה היא.

[11] הקשה בקרן אורה: למה ראוי הוא להקרבה כלל, הרי לא מצינו בקרבנות אלא או כבש או איל; ולצאת ידי חובה ודאי אינו ראוי, אלא אפילו בנדבה ופירש "הרי עלי פילגס", מנין שיקריבנו, כיון דלא מצינו כיוצא בו בקרבנות; ודימה את זה למבואר בחולין כב א "תחילת הציהוב שבזה ובזה פסול", והיינו, שלא הכשירה תורה אלא או תורים או בני יונה, וכשהם בתחילת הציהוב אינם לא תורים ולא בני יונה, ופסולים ; [ויש לעיין: בשלמא בעולת העוף שאמרה תורה [ויקרא א יד]: "ואם מן העוף עולה קרבנו לה', והקריב מן התורים או מן בני היונה את קרבנו", לכן תחילת הציהוב שאינו לא זה ולא זה פסול; אבל גבי בהמה אמרה תורה [ויקרא א ב]: "אדם כי יקריב מכם קרבן לה', מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם:. ואם מן הצאן קרבנו מן הכשבים או מן העזים לעולה:. ", והרי ודאי שבכלל כשבים גם האילים הגדולים שמין כבשים הם, והוא הדין פלגס]. וצידד לומר, שמפסוק זה "או לאיל" הבא לרבות את הפלגס למדנו לרבות פלגס גם לעצם ההקרבה ; אך הקשה: הרי בר פדא - הסובר שהוא ספק איל ספק כבש - אינו דורש מקרא זה [ראה המשך הסוגיא], ובחולין כג ב מצדדת הגמרא לומר שלשיטתו פלגס הוא גם ספק בריה, ואם בריה הוא, איך יכול להקריבו! ?

[12] בקרן אורה הביא מדברי הפירוש המיוחס לרש"י לפרש, שאם נדר כבש או איל אינו יוצא ידי נדרו עד שיביא איל ודאי או ודאי כבש, והקשה: לבר פדא דאמר ספק הוא [כמבואר בהמשך הסוגיא], התינח אם נדר איל שאינו יכול להביא פלגס, אבל אם נדר כבש אמאי אינו יוצא ידי נדרו אפילו אם איל הוא, והרי הוי כמו נדר להביא קטן והביא גדול, דיצא! ? וצידד לפרש, דהא דאין עולה לו מזבחו היינו אם חייב כבש של חובה, דבזה אינו יוצא באיל; [ובאמת לשון רש"י בחולין כג א ד"ה ואין עולה, הוא: "אם היה מחוייב איל לבדו או כבש לבדו", ולא הזכיר נדר] ; וראה עוד שם מה שכתב בזה.

[13] שהרי מתנדב אדם נסכים בלי זבח, רש"י מכתב יד. ובתוספות הביאו מדבריו בחולין כג א, שאם כי אין אדם מתנדב יין אלא שיעור נסכי כבש, או שיעור נכסי איל או פר, [כמבואר לקמן קד א], ואם כן כשמביא ארבעה לוגין כנסכי איל, והוא באמת אינו צריך אלא לשלשה לוגין כנסכי כבש, נמצא שהוא מתנדב לוג אחד, שאין בו אפילו כנסכי כבש, מכל מקום "הכא כי האי גוונא, בהדי אחריני קרבי". ובשם הגרי"ז כתבו לבאר דבריו: שיעור הלוגין בנסכי יין, אינו שיעור בחפצא של הקרבן, שאין נחשב קרבן אם אינו כשיעור, אלא הוא שיעור במעשה הניסוך, שצריך לנסך רביעית ההין או שלישית ההין, אבל לעצם חובת הקרבן אפשר לנדב אפילו לוג אחד; ולכן, היות והניסוך הוא עם עוד שלשה לוגין, הרי יש כאן ניסוך של ארבעה לוגין יין, שהוא שיעור ניסוך; וכעין זה בקצרה במקדש דוד סימן י אות ב ד"ה ומה, וראה עוד שם מקור ליסוד זה של רש"י. ב. הקשו התוספות בחולין כג ב ד"ה דאמר [וכאן קיצרו]: במנחה היכי מתני, הא אין בלילתן שוה, דשל כבש בלילתו רכה שלש לוגין לעשרון, ושל איל בלילתו עבה שני לוגין לעשרון, ותנן פרק קמא דמנחות [יא א]: ריבה שמנה או שחיסר פסולה, ותנן נמי [לעיל פט ב]: אין מערבין מנחת כבשים בשל אילים ופרים. [והנה לשונם שכתבו "אין בלילתן שוה דשל כבש:. ושל איל:. ", צריך ביאור, שאין כאן עירוב מנחת כבש בשל איל, כי אם כבש הוא אינו איל; והעירוב הוא של כבש בשל נדבה; וכך היה להם לומר: דשל כבש בלילתו רכה שלש לוגין לעשרון, ושל נדבה בלילתו עבה לוג לעשרון, (לפי סברתם בקושייתם שמנחת הנדבה אינה מנחת נסכים). ומה שהזכירו כאן "ריבה שמנה וחיסר שמנה", הנה לעיל פט ב גבי מנחת כבשים שנתערבה בשל אילים, מבואר, שאם נתערבו לאחר שבלל כל אחת בפני עצמה הרי הן כשרות, ואם נתערבו קודם שבלל, פסולם הוא רק משום שאינם ראויים לבילה, והיינו שתימצא בלילת כל אחד שלא כדינה, שזו תהא רכה מדי, וזו תהא עבה מדי, כמבואר בתוספות שם; ומבואר מזה, שמשום "ריבה שמנה וחיסר שמנה" אין כאן חסרון, כי השמן מתיחס למנחתו, כפי שנתבאר בהערות שם בשם המקדש דוד; ואם כן אף כאן אין לדון משום "ריבה שמנה וחיסר שמנה", כיון שבסך הכל יש כאן לוג למנחת הנדבה כדינה, ושלשה לוגין למנחת הכבש כדינה, וכל החסרון כאן הוא משום שאינה ראויה לבילה, כי תימצא מנחת הכבש עבה מדינה ומנחת הנדבה רכה מדינה; אך ראה בכתבים המיוחסים לגרי"ז שם על דברי התוספות. ובעיקר קושייתם יש לדון, למה לא ייחד מקום, ויאמר: אם כבש הוא, הרי מנחת נסכיו בצפון, ומנחת הנדבה בדרום, (ואף שאינו יכול לבלול את כולה כאחת משום ספק שמא איל הוא, מכל מקום הרי בילה אינה מעכבת) ; ואף משום חסרון ראוי לבילה אין כאן, שהרי אילו היה יודע שכבש הוא, היה בולל את הסולת שבצפון עם שלשה לוגים, ואת הסולת שבדרום עם לוג אחד; על פי אחרונים]. והוסיפו התוספות: וכי תימא דמייתי שיעור מנחת כבש בכלי אחד, ושיעור מנחת איל בכלי אחד ומתנה שהאחד מהן יהא נדבה, אי אפשר לעשות כן, דמנחת נדבה נקמצת, ומנחת נסכים כולה כליל, כדתניא בהדיא בפרק אלו מנחות [עד ב]! ? [תמה הרש"ש: אף אם לא משום קמיצה האיך יעשה כן, והרי מנחת נדבה אינה טעונה אלא לוג שמן לכל עשרון ואין להרבות, ואילו כאן מנחת הנדבה יש בה יותר מלוג שמן לעשרון ; ועוד יש להעיר, שקושייתם מקמיצה תיקשי, אף אם היה נותן מנחת נסכי איל בכלי אחד ומתנה, כי האיך יקמוץ, והרי את הנותר אסור להקטיר, ואם איל הוא, הרי צריך להקטיר את הכל על המזבח]. ותירץ ריב"א, דודאי כשמתנדב מנחה סתם אז היא נקמצת, אבל אם מפרש מנחת נסכים הויא כולה כליל, ואמרינן מתנדב אדם מנחת נסכים בכל יום, והשתא יכול להתנות שפיר [כשיביא בשני כלים, וכמו שכתבו בתוספות כאן] ; ואף שלשון המשנה הוא "מביא עליו נסכי איל", הפירוש הוא, שצריך להביא נסכי איל מספיקא, וממילא משמע דמביא תרוייהו, כיון דאי אפשר בענין אחר; שפת אמת. [ויש להעיר, דמסתימת דברי רש"י כאן משמע, שאף את המנחה והשמן אינו מביא אלא כשיעור נסכי איל, ומתנה כשם שמתנה ביין]. ג. מוכח מדברי תוספות אלו, דהא דמתנדב אדם מנחת נסכים היינו אפילו בלא יין, [שהרי אינו מביא למנחת נדבה שלו אלא לוג אחד יין, כי מן היין אינו מביא אלא ארבעה לוגין כנכסי איל בלבד] ; שפת אמת. ובמקדש דוד סימן י אות ב העיר בזה מדברי רש"י לקמן קד ב, שנראה מדבריו שאין מתנדבין מנחת נסכים בלי יין, ראה דבריו.

[14] ביאר בפירוש המיוחס לרש"י: והלא לפני המקום הכל גלוי ואין ספיקא לפניו, ולא אשכחן קרא דכתיב משום ספיקא. ורש"י בחולין כג א בתוך ד"ה וא"ר יוחנן, פירש: אי ספיקא הוא, לא מרבייה קרא, דכיון דשמא איל הוא, פשיטא דבעי אתויי נסכי איל ואתנויי; ויש לדון בפירוש זה לפי שיטת הרמב"ם שספיקא דאורייתא לחומרא אינו אלא מדרבנן.

[15] א. תיבה זו שנוספה במוסגר, אין ידוע מה טיבה. ב. נתקשו המפרשים בשיטת הרמב"ם, שנראה מדבריו, שמביא נסכי איל ואינו צריך להתנות, ראה לשונו בפרק ב ממעשה הקרבנות הלכה ו; ומאידך פסק שם בפרק טז הלכה ב, שהנודר עולה מן הכבשים או מן האילים הרי זה ספק אם יצא ידי נדרו או לא יצא, וזה הוא כשיטת בר פדא, כי לדעת רבי יוחנן ודאי לא יצא, שאין זה לא איל ולא כבש; ראה בזה בנושאי כלי הרמב"ם וב"ספר המפתח".

[16] כן משמע, וראה לשון רש"י בכתב יד שהוא בא לחלק, וצריך ביאור; ובתוספות כתבו ד"שור בן יומו קרוי שור".

[17] מלשון רש"י בכתב יד נראה, שהלימוד הוא מ"או"; ולכאורה תיפוק ליה מ"האחד" כמו בשור.

וראיה לדבר שיכולים שני אלה להידרש מהמלה "זבח" כשלעצמה, שכן אמר מר [החכם] בברייתא: חטאת ואשם מנין? תלמוד לומר: "זבח"!

ומשיבים: נזקקים אנו ללימודים הללו לענין נסכי יין בחטאת המצורע ובאשמו, ואין למדים מהאמור בו "זבח", שכן הני מילי [דברים אלה] שחיוב נסכים בחטאת ואשם נלמדים מהמלה "זבח" אמורים רק היכא [היכן, במקרה] שבו תרוייהו [שניהם, החטאת והאשם] — כי הדדי נינהו [זה כמו זה הם], ששניהם באים למטרה אחת, לאפשר ("להכשיר") למביא הקרבנות הללו לעשות את מה שהיה אסור עליו קודם לכן. אבל היכא [היכן, במקרה] כמו זה שלפנינו, במצורע, ששני הקרבנות הללו באים למטרות שונות, שקרבן האשם בא להכשיר את המצורע לשוב אל המחנה, שמקודם היה אסור בו. ואילו קרבן החטאת בא לכפר על המצורע מהחטא שהביא עליו את צרעתו — אין הם נלמדים מהכתוב "זבח", ולכך בעינן תרי קראי [צריכים אנו שני מקראות] אלה שהובאו למעלה, כדי ללמדנו בדין חטאת המצורע ואשמו.

א עוד שנינו בברייתא כי "זבח" שנאמר באותו כתוב זו חטאת המצורע, וללמד שאף היא טעונה נסכי יין. ושואלים: ואימא [ואמור] כי זו חטאת המובאת על ידי הנזיר הטהור המסיים את ימי נזירותו, ואשם המובא על ידי הנזיר שנטמא בתוך ימי נזירותו, וללמד ששני קרבנות אלה טעונים נסכים!

ומשיבים: לא סלקא דעתך [לא יעלה על דעתך] לומר כן, דתניא [שכן שנויה ברייתא] על הנאמר בפרשת הנזיר "וזאת תורת הנזיר ביום מלאת ימי נזרו... והקריב את קרבנו לה' כבש בן שנתו תמים אחד לעולה וכבשה אחת בת שנתה תמימה לחטאת ואיל אחד תמים לשלמים. וסל מצות סולת חלות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן ומנחתם ונסכיהם" (במדבר ה, יג— טו), ופירשו חכמים את הנאמר "ומנחתם ונסכיהם" — במנחות ונסכים של עולתו של הנזיר, ובמנחות ונסכים של שלמיו של הנזיר הכתוב מדבר.

ודנים: אתה אומר שכוונת הדברים היא במנחות ונסכים של עולתו של הנזיר, ובמנחות ונסכים של שלמיו של נזיר. או אינו אלא שכוונת הדברים היא לומר שאפילו חטאת הנזיר הטהור צריכה מנחה ונסכים? לכך תלמוד לומר לאחר מכן "והקריב הכהן לפני ה' ועשה את חטאתו ואת עולתו. ואת האיל יעשה זבח שלמים לה' על סל המצות ועשה הכהן את מנחתו ואת נסכו" (שם טז— יז), ויש לדון: שהרי ה

איל בכלל כל קרבנות השלמים היה (כנאמר "ואיל אחד תמים לשלמים"), ולמה איפוא יצא להזכירו לעצמו? — על מנת להקיש (להשוות) אליו את שאר קרבנות הנזיר לחיוב נסכים. מה איל מיוחד בכך שהריהו בא בנדר ונדבה (כקרבן שלמים) וטעון נסכים — אף כל קרבן הנזיר הבא בנדר ונדבה טעון נסכים, יצאו מכלל זה חטאת הנזיר הטהור ואשם הנזיר הטמא שאין הם טעונים נסכים, שהרי אינם באים בנדר ונדבה.

ב עוד שנינו בברייתא כי "עלה" שנאמר בכתוב — זו עולת המצורע, שאף היא טעונה נסכים. ושואלים: ואימא [ואמור] כי זו עולת היולדת הטעונה נסכים!

אמר אביי בדחיית השאלה: אין כתוב זה בא לענין נסכי עולת יולדת, שכן חובת הבאת הנסכים בעולת יולדת מסיפא דקרא נפקא [מסופו של המקרא הנאמר בפרשת הנסכים היא יוצאת, נלמדת].

דתניא [שכן שנויה ברייתא], על הנאמר בפרשת הנסכים "ויין לנסך רביעית ההין תעשה על העולה או לזבח לכבש האחד" (שם טו, ה), ר' נתן אומר: מקרא יתר זה ("לכבש האחד") הנאמר בסוף הפסוק יש לדורשו כך: "לכבש" — זו עולת יולדת, שאף היא טעונה נסכים. "האחד" — זה הבהמה שבזמן ספירת הבהמות היוצאות מן הדיר, לצורך הפרשת העשירי למעשר בהמה, היתה היא האחד עשר של הבהמות הנמנות למעשר בהמה, ובטעות הכריז עליה "עשירי", שדינו של זה שהוא קרב כקרבן שלמים, ולימדנו כתוב זה שהריהו אף טעון נסכים (הגם שמעשר בהמה עצמו אינו טעון נסכים). ויש צורך בכתוב להשמיענו כן, ש

הרי זה חידוש, שכן לא מצינו (מצאנו) לה בכל התורה הלכה כגון זו, שיהא דינו של הדבר הטפל (הנספח) לדבר עיקר, חמור מן הדין של העיקר, שמעשר הבהמה עצמו אינו טעון נסכים, ואילו האחד עשר, הנטפל לו, טעון נסכים.

רבא אמר הסבר אחר מדוע הכתוב "עולה" בא ללמד לענין עולת מצורע, ולא לענין עולת יולדת, שהרי לפנינו בכתוב שלוש דרשות ריבוי ("עולה" "או" "לזבח"), ומעתה יש לשאול: איזהו דבר הוא זה שמובאים בו שלושה קרבנות, ולכך הריהו צריך שלשה רבויין לענין הבאת נסכים? הוי אומר: זו המצורע (המביא עולה וחטאת ואשם). ולכן נדרשים שלושת הריבויים הללו דווקא בקרבנותיו של המצורע.

ג עוד נאמר בפרשת הנסכים: "או לאיל תעשה מנחה סולת שני עשרונים בלולה בשמן שלישית ההין. ויין לנסך שלישית ההין תקריב ריח ניחוח לה' " (שם ו— ז). ושואלים: זה שנאמר "לאיל תעשה מנחה" למה לי? שהרי בפרשת פינחס, בדיני המוספים (שם פרק כח) נאמר כי מנחתו של האיל היא שני עשרונים סולת הבלולה בשלישית ההין שמן, ומעתה כיון שנאמר בפסוק שלפנינו שכך היא מנחתו, שוב אין צורך לציין כי מדובר באיל! אמר רב ששת בהסבר הדברים: כתוב יתר זה בא לרבות לענין חיוב הנסכים אף את אילו של אהרן (איל כהן גדול, הקרב לעולה, בסדר העבודה ביום הכיפורים).

ותוהים: ללמד על חובת נסכים באילו של אהרן אין צורך בכתוב זה, שהרי הלכה זו מהכתוב "במועדיכם" האמור בפרשת הנסכים נפקא [היא יוצאת, נלמדת]. שכן למדנו בדף הקודם (צ,ב) כי מכתוב זה נלמד שכל קרבנות חובות הרגלים טעונים נסכים, ואף אילו של כהן גדול בכלל זה! ומשיבים: עדיין נזקקים אנו לדרשה זו שאילו של כהן גדול טעון נסכים, שכן סלקא דעתך אמינא [היה עולה על דעתך לומר] כי מה שאמרנו שקרבנות חובות הרגלים טעונים נסכים, הני מילי [דברים אלה] אמורים בקרבנות חובה של צבור, אבל חובות הרגל של יחיד, כאילו של הכהן הגדול ביום הכיפורים — לא טעונים נסכים, ולכך משמיע לנו הכתוב "לאיל" שאף אילו של אהרן טעון נסכים.

ושואלים על כך: ומאי שנא [ומה שונה] אילו של הכהן הגדול מעולת יולדת, שאף הוא קרבן חובה של יחיד, והריהי טעונה נסכים, ומדוע נזקק הוא לדרשה מיוחדת להטעינו נסכים?

ומשיבים: נצרך הדבר, שכן סלקא דעתך אמינא [היה עולה על דעתך לומר] כי זה שאמרנו שאף קרבן חובתו של יחיד, כעולת יולדת, טעון נסכים, הני מילי [דברים אלה] אמורים דווקא בדבר שאין קבוע לו זמן להבאתו, וכעולת יולדת. אבל דבר שקבוע לו זמן להבאתו, כאילו של כהן גדול, הבא ביום הכיפורים דווקא, אימא [אמור] שלא יהיה טעון נסכים. לכך קא משמע לן [הוא משמיע לנו] בדרשה זו "לאיל", שאף אילו של אהרן טעון נסכים.

ד וממשיכים בביאור הכתובים בפרשת הנסכים. לאחר שהוסבר כי הכתוב "לאיל" מלמד שאילו של כהן גדול טעון נסכים, שואלים: די שיהא כתוב "לאיל", והלשון היתירה "או לאיל" למה לי, מה הריבוי הנלמד מהמלה "או"? ומסבירים: הרי זה בא לרבות לענין חיוב הנסכים אף את הפלגס (כבש בן שלושה עשר חודשים, המצוי בשלב ביניים: שיצא כבר מכלל כבש בן שנתו, ועדיין לא הגיע לכלל איל בשנתו השנית, כיון שטרם עברו שלושים יום בשנתו השנית), שאף הוא טעון נסכים, כנסכי האיל.

ומקשים: הניחא [זה נוח, מובן], לשיטת ר' יוחנן שאמר כי הפלגס כבריה בפני עצמה הוא נחשב, שאין הוא כבש ואין הוא איל, ולכך נזקקים אנו ללימוד מיוחד ביחס לפלגס שאף הוא טעון נסכים כאיל. דתנן [שכן שנינו במשנה]: אם עמד אדם והקריבו את הפלגס — הריהו מביא עליו נסכי איל (שני עשרונים סולת ושלישית ההין שמן ושלישית ההין יין) ואולם קרבן זה אינו עולה (נחשב) לו מכלל זבחו, שכיון שנדר להביא איל או שנדר להביא כבש — אין הפלגס נחשב כפרעון נדרו. ובפירושם של דברי המשנה הללו אמר ר' יוחנן שטעם הדבר שמביא עליו נסכי איל, הרי זה מדרשת הכתוב "או לאיל" — לרבות את הפלגס.

אלא לשיטת בר פדא שאמר בהסבר דברי המשנה הללו, כי הריהו מייתי [מביא] נסכי יין, ומתני [ומתנה] שאם איל הוא פלגס זה — הרי אלה נסכיו כראוי לקרבן האיל. ואם כבש הוא פלגס זה — עשרון סולת מכלל שני העשרונים המובאים, ורביעית ההין שמן ורביעית ההין יין, מכלל שליש ההין שמן ושליש ההין יין המובאים יהיו לנסכי הכבש, והשאר יהיו לנדבה. שכן לדעת בר פדא, הפלגס ספיקא [ספק] הוא אם זה כבש או איל, ולשיטת בר פדא יש לשאול: וכי אצטריך קרא לרבויי ספיקא [הוצרך הכתוב לרבות את הספק]? שיש דרכים קבועות לדון בכל מיני הספיקות!

ומשיבים: אכן, ודאי לשיטת בר פדא קשיא [קשה] הדבר.

ה וממשיכים בדרשת הנאמר בפרשת הנסכים. נאמר "ככה יעשה לשור האחד או לאיל האחד או לשה בכבשים או בעזים" (במדבר טו, יא). ולכאורה הלשון "אחד" שנאמרה בכתוב ביחס לשור מיותרת, ואם כן "לשור האחד" — מה תלמוד לומר? — לפי שמצינו (שמצאנו) שחלק הכתוב בין דין נסכי האיל לבין דין נסכי הכבש. מעתה יכול שאף נחלק כיוצא בזה בין דין נסכי הפר (שהוא הפר המגודל, בשנתו השלישית) לנסכי העגל — לכך תלמוד לומר "לשור האחד", שדין נסכים אחד הוא לכל אלה, לפר ולעגל, שאף העגל הוא בכלל "שור".

הכתוב "או לאיל האחד" — מה תלמוד לומר מהו הריבוי מהמילה "או"? — לפי שמצינו שחלק הכתוב בדין הנסכים בין נסכי בן שנה (הכבש) לבין נסכי בן שתים (האיל). מעתה יכול שאף נחלק בין דין נסכי בן שתים לדין נסכי בן שלש — לכך תלמוד לומר "או לאיל האחד", שדין הנסכים אחד הוא לכל אלה, שהכל קרויים "איל".

הכתוב "או לשה בכבשים" — מה תלמוד לומר? — לפי שמצינו שחלק הכתוב בדין הנסכים בין נסכי הכבש (הזכר) לנסכי האיל (הכבש הזכר הבוגר), יכול שנחלק אף בין דין נסכי הכבשה (הנקיבה) לנסכי הרחלה (הכבשה הבוגרת, בשנתה השניה) — לכך תלמוד לומר "או לשה בכבשים", שדין אחד הוא לכל נקבות הכבשים.

הכתוב "או בעזים" — מה תלמוד לומר? — לפי שמצינו שחלק הכתוב בדין הנסכים בין נסכי הכבש לנסכי האיל, מעתה יכול היה אדם לומר שכיוצא בדבר אף נחלק בין נסכי גדי (העז הצעיר) לבין נסכי השעיר (העז הבוגר) — לכך תלמוד לומר "או בעזים", שכל שהוא בעיזים דינו אחד.

ו ומתוך שהוזכר דין נסכי הרחלה, מביאים את מה שאמר רב פפא: בדיק לן [בדק, בחן אותנו] רבא בשאלה זו,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

This would be just as the Master said in a baraita concerning a nazirite: A nazirite who completes his term of naziriteship is required to shave his hair and bring various offerings. With regard to the shaved hair, the verse states: “And he shall take the hair of his nazirite head, and put it on the fire which is under the sacrifice of peace offerings” (Numbers 6:18). The baraita asks: From where is it derived that if, instead of putting his hair on the fire under the peace offering, he puts it on the fire under his sin offering or under his guilt offering, he still fulfills the obligation? The verse states: “The sacrifice,” which serves to include these two offerings. Evidently, the term “sacrifice” refers both to a sin offering and to a guilt offering. Why does the baraita concerning a leper derive a guilt offering only from the word “or”?

The Gemara explains: This matter, that both a sin offering and a guilt offering can be derived from the same term, applies only where they are both brought together, for the same purpose, as in the case of a nazirite. Both offerings serve to render him fit, in the case of a pure nazirite to partake of wine and cut his hair, and in the case of an impure nazirite to begin counting his term of naziriteship again. But in the case of a leper, where his guilt offering serves to render him fit to return to the camp and his sin offering serves to atone for the sin that was the cause of his leprosy, since they come for different purposes, we need two verses, i.e., sources, to teach about the two of them.

The Gemara once again questions the derivations in the baraita: “The sacrifice”; this is referring to the sin offering of a leper. The Gemara asks: And how does the baraita know this? I could say instead that this is referring the sin offering and guilt offering of a nazirite. The sin offering is brought by a nazirite who completes his term of naziriteship, and the guilt offering is brought by a nazirite who became ritually impure. Accordingly, only those offerings of a nazirite would require libations, but not the burnt offering of a leper.

The Gemara rejects this possibility. This should not enter your mind, as it is taught in a baraita: In describing the offerings a nazirite brings upon the completion of his term of naziriteship, the verse states: “And he shall sacrifice his offering to the Lord, one unblemished male lamb in its year as a burnt offering, and one unblemished female lamb in its year as a sin offering, and one unblemished ram as peace offerings…and their meal offering, and their libations” (Numbers 6:14–15). The baraita explains that it is with regard to his burnt offering and his peace offering, mentioned earlier in that passage, that the verse speaks, and so it is only those nazirite offerings that require libations.

Do you say that the verse speaks with regard to his burnt offering and his peace offering? Or perhaps the verse speaks even with regard to the sin offering that a nazirite brings if he becomes ritually impure? To preclude the possibility of explaining the verse in that way, the verse states in the subsequent verses: “And he shall make the ram a sacrifice of a peace offering to the Lord, with the basket of unleavened bread; and the priest shall offer its meal offering and its libations” (Numbers 6:16–17).

Now, this ram offering was already included with all other peace offerings, which all require libations. Why, then, was it singled out in this verse with an independent statement teaching that it requires libations? It was in order to equate all other offerings to it, teaching that the requirement of libations applies only to offerings similar to it. Just as a ram is distinct in that it can come in fulfillment of a vow or as a gift offering, so too, any offering that can come in fulfillment of a vow or as a gift offering requires libations. This excludes the sin offering and guilt offering of a nazirite, as they cannot be brought as vow offerings or gift offerings.

The Gemara questions another of the derivations in the baraita: “The burnt offering”; this is referring to the burnt offering of a leper. The Gemara asks: And how does the baraita know this? I could say instead that this is referring the burnt offering of a woman who gave birth (see Leviticus 12:6), and if so, there would be no source to require libations for the burnt offering of a leper.

Abaye said: The requirement to bring libations with the burnt offering of a woman who gave birth is derived from the end of that verse, so the term “the burnt offering,” mentioned just before it, remains available to include the burnt offering of a leper in the requirement for libations.

This is as it is taught in a baraita: The verse states: “And wine for pouring libations, a quarter-hin, you shall prepare with the burnt offering or for the sacrifice, for the one lamb” (Numbers 15:5). Rabbi Natan says: “For the one lamb”; this is referring to the burnt offering of a woman who gave birth and includes that offering in the requirement for libations. “The one”; this is referring to the eleventh animal of the animal tithe, which is sacrificed as a peace offering. In order to tithe his animals, the owner counts them one by one, and every tenth animal is consecrated as an animal tithe offering. If, when counting, he accidently counts the tenth animal as the ninth and the eleventh as the tenth, both are consecrated, the former as the animal tithe and the latter as a peace offering.

The baraita comments: It is necessary to have an independent derivation to teach that the eleventh animal requires libations, because we do not find another halakha like this in the entire Torah, in which the ancillary case is more stringent than the principal case. In this case, the animal tithe offering itself does not require libations.

The Gemara presents another answer. Rava says: The verse is expounded to be referring to three different offerings and includes them in the requirement to bring libations. It is reasonable that these three offerings all share an association with each other. What is the only matter in which three offerings are brought that would necessitate three inclusions to teach that each of them require libations? You must say that this is the offerings of a leper, who brings three different offerings.

§ It is further stated in the passage concerning libations: “Or for a ram, you shall prepare a meal offering of two-tenths of an ephah of fine flour, mixed with one-third of a hin of oil” (Numbers 15:6–7). The details of the meal offering brought with a ram are also mentioned elsewhere: “And two-tenths of fine flour for a meal offering, mixed with oil, for the one ram” (Numbers 28:12); therefore, the Gemara asks: Why do I need the verse here to state this? Rav Sheshet says: This verse serves to include in the requirement for libations the ram of Aaron, i.e., the ram of the High Priest that he sacrifices as a burnt offering on Yom Kippur.

The Gemara challenges: But the requirement to bring libations with the ram of Aaron should be derived from the term: “On your Festivals” (Numbers 15:3), as the baraita derived from that term that all obligatory offerings of Festivals require libations. The Gemara resolves this challenge: It is necessary to have an independent derivation for the ram of Aaron, as it might enter your mind to say that this matter, that obligatory offerings of Festivals require libations, applies only to communal offerings, but not to offerings of an individual, such as the ram of Aaron.

The Gemara questions this: But why would one think that because the ram of Aaron is an offering of an individual it would not require libations? In what way is it different from the burnt offering of a woman who gave birth, which is also brought by an individual and yet it requires libations?

The Gemara explains: It might enter your mind to say that this matter, i.e., the conclusion drawn from the halakha of the burnt offering of a woman who gave birth that even offerings of an individual require libations, applies only to an offering that does not have a fixed time when it must be sacrificed; but with regard to an offering that has a fixed time when it must be sacrificed, I might say that it does not require libations. Accordingly, it is necessary to have an independent derivation that teaches us that the ram of Aaron requires libations.

The Gemara continues to expound the verse cited: Why do I need the word “or” in the phrase “or for a ram”? The Gemara explains: It serves to include the sacrifice of a palges in the requirement to bring libations. When referring to sheep, the Torah speaks only of lambs and rams. A sheep during its first twelve months is called a lamb, and one older than thirteen months is called a ram. A palges is a sheep in its thirteenth month and is never explicitly mentioned by the Torah. It is therefore necessary to have an independent derivation to teach that if one is sacrificed, libations must be brought with it.

The Gemara raises a difficulty: This works out well according to the opinion of Rabbi Yoḥanan, who said that a palges is considered an independent entity, i.e., it is not regarded as a lamb or a ram, as we learned in a mishna (Para 1:3): One who is obligated to sacrifice a lamb or a ram and sacrificed a palges should bring with it the libations that are required when bringing a ram, but nevertheless its sacrifice is not considered a fulfillment of his obligation to bring an offering of a ram or a lamb. And, commenting on this mishna, Rabbi Yoḥanan says that the requirement to bring libations in this case is derived from the phrase “or for a ram,” which serves to include the sacrifice of a palges.

But the need for an independent derivation is difficult according to the opinion of bar Padda; as he said that in the mishna’s case, the individual brings the libations of a ram but stipulates concerning them that if a palges is a ram, then all of the libations should be regarded as its libations, and if a palges is a lamb, then the quantity of those libations required for a lamb should be regarded as its libations and the rest should be regarded as a gift offering, because he holds that a palges is either a lamb or a ram but that it is uncertain to us which it is. According to bar Padda, one can ask: Is it necessary to have a verse to include an uncertain case? Although it is not known how to categorize a palges, it is included either in the category of a sheep or a ram, and its libations are therefore detailed in the verse.

The Gemara concludes: Certainly, according to the opinion of bar Padda, this matter is difficult.

§ The Gemara discusses another verse in the passage about libations: “So it shall be done for the one bull, or for the one ram, or for the kid of the lambs or of the goats” (Numbers 15:11). Ostensibly, this verse states nothing beyond that which has already been explained in the beginning of that passage, which delineates the requirement of libations for each type of animal offering. The Gemara asks: Why must the verse state: “For the one bull”? The Gemara answers: Since we have found the verse differentiates between the libations of a ram and the libations of a lamb, even though they are both sheep, one might have thought that we should likewise differentiate between the libations of a bull, which is in its second year, and the libations of a calf, which is still in its first year. Therefore, the verse states: “For the one bull,” teaching that there is one halakha for all bulls, including calves, i.e., the same requirement applies to them.

The Gemara asks: Why must the verse state: “For the one ram”? The Gemara answers: Since we have found the verse differentiates with regard to sheep between the libations of a lamb in its first year and the libations of a ram in its second year, one might have thought that we should further differentiate with regard to rams themselves between the libations of a ram in its second year and the libations of a ram in its third year. Therefore, the verse states: “For the one ram,” teaching that there is one halakha for all rams.

The Gemara asks: Why must the verse state: “For the kid of the lambs”? The Gemara answers: Since we have found that the verse differentiates with regard to male sheep between the libations of a male lamb and the libations of a ram, one might have thought that we should further differentiate between the libations of a female lamb and the libations of a ewe. Therefore, the verse states: “For the kid of the lambs.”

The Gemara asks: Why must the verse state: “Or of the goats”? The Gemara answers: Since we have found that the verse differentiates with regard to sheep between the libations of a male lamb and the libations of a ram, one might have thought that we should further differentiate between the libations of a kid and the libations of an older goat. Therefore, the verse states: “Or of the goats.”

§ Having mentioned the libations of a ewe, the Gemara relates that Rav Pappa said: Rava tested us by asking the following question:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אבל הכא במצורע דאשם להכשירו לבוא בקהל וחטאת לכפר דעל ז' דברים נגעים באים:

לא ס"ד. דומנחתם ונסכיהם דכתיב בנזיר בעולתו ושלמים כתיב ולא בחטאת:

איל בכלל חיה. ואיל אחד לשלמים:

זה אחד עשר של מעשר. שטעון נסכים כדתנן קרא לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי התשיעי נאכל במומו והאחד עשר קרב שלמים וטעון נסכים:

רבא אמר. לא מצית אמרת לא חטאת ואשם נזיר ולא עולת יולדת. דג' רבויין יש בפסוק ומצורע צריך ג' רבויין דאית ביה חטאת ואשם ועולה:

לאיל. דכתיב בנסכים:

למה לי. דכתיב או לאיל תעשה מנחה למה לי. ליכתוב וכי תעשה מנחה סלת שני עשרונים ואנא ידענא דהיינו איל דצריך ב' עשרונים:

אלא לרבות אילו של אהרן אתא:

ומאי שנא איל [של אהרן] דיחיד מעולת יולדת דהוי דיחידאה וטעונה נסכים אף איל של אהרן נמי ולא איבעי איל לרבות:

איצטריך סד"א וכו':

או דלאיל למה לי לרבות הפלגס. לנסכים:

הניחא לר' יוחנן דאמר בריה בפני עצמה היא וטעונה נסכים דתנן הקריבו לפלגס היכא דנדר איל או כבש והקריבו לפלגס מביא עליו נסכי איל ואין עולה לו מזבחו לשם חובת נדרו וצריך להביא איל ודאי או כבש ודאי:

אלא לבר פדא דאמר מייתי נסכי איל ומתני אם כבש הוא ליקדש נסכיו מה שראוי לו והמותר יהיה נסכי נדבה ואם איל הוא הרי נסכיו דקסבר לאו בריה הוא אלא ספיקא:

וכי איצטריך למכתב או לרבויי ספיקא והלא לפני המקום הכל גלוי ואין לפניו ספיקא:

ודאי לבר פדא קשיא:

ככה יעשה לשור אחד מה ת"ל. והלא כבר נאמר והקריב על בן הבקר מנחה. לפי שמצינו שחלק הכתוב וכו':

או לאיל האחד מה ת"ל. כיון דכתיב או לאיל תעשה מנחה:

או לשה בכבשים או בעזים. כיון דכתיב לכבש האחד:

לנסכי רחלה זקנה:

או בעזים מה ת"ל. והלא עזים בכלל כבשים:

גמרא יכול נחלק בין נסכי פר לנסכי עגל. מה שנדפס בגליון בד"ח הגהה וס"א וכן לקמן על יכול נחלק בין נסכי כבשה. כולן טעותי נינהו כמבואר:

רש"י ד"ה ואיזהו. דאי בנזיר ד' רבויין מ"ל כו'. לעד"נ יותר לפרש אדרבה דבתרי הוה סגי. דבעולה ושלמים דידיה בגופייהו כתיב וכדלעיל. וכ"מ לישנא דצריך. ועי' לעיל (עה רע"ב) כה"ג. ועוד ק"ל לפירושו דהא איכא למימר דלא מרבי אלא הג' בהמות דנזיר טהור:

תד"ה אימא. משום דאית בהו מנחה. ל"י מהיכא פסיקא להו דאית בהו מנחה. וכעת ל"מ מקור לזה וצע"ג:

תוס' בד"ה דמייתי ומתני כו'. האריכו לפרש לבר פדא דפלגס ספק הוא אם כבש אם איל מייתי יין ד' לוגין ומתנה אם איל הוא הרי נסכיו ואם כבש הוא ג' לוגין הם נסכיו והלוג הרביעי נדבה ואע"ג דאין מתנדבין לוג הכא בצירוף הג' לוגין שרי דהוי ד' כנסכי איל והקשו לר"ט דאמר לאישים היכי מתני ותי' דאם מפרש לספלים גם ר"ט מודה ודברי' ז"ל תמוהין דלא אשכחן תנאי דפליגי ביין אי לספלין אי לאישים ושמן כדברי ר"ט לאישים גרסינן וכדמוכח שמעתא שם בזבחים. וכבר העיר בזה הגאון מוהרי"פ בהגהותיו ושמואל הוא דאמר הכי שם המתנדב יין מזלפי על האישים ויליף מקרא ביין לנסך תקריב ואליביה דשמואל משמע דמצות נדבה הוא דוקא לאישים בין בסתם בין במפרש וע"כ שמואל ס"ל בר"י דברים הוי ורבי' רחמנא לנסכי איל דאליביה א"א להתנות והא דתנן הקריבו מביא עליו כו' משמע דחזי להקרבה ובשלמא לב"פ דאמר ספיקא הוי א"ש דממ"נ חזי להקרבה בין איל ובין כבש הוא אלא לר"י דאמר ברי' הוי ולאו כבש ולאו איל הוא אמאי חזי להקרבה כלל הא לא מצינו בקרבנות אלא או כבש או איל ולאפוקי ידי חובה וודאי לא חזי אלא אפילו בנדבה ופי' הרי עלי להביא פילגס מנ"ל דיקריבנו כיון דלא מצינו כיוצא בו בקרבנות ומידי דהוי אתחלת הציהוב שבזה ושבזה דפסול לגמרי אי ברי' הוא לא גדול ולא קטון ונהי דיש לחלק דתורים ובני יונה תרי מיני הוא ולא הוכשר אלא זה בקטנים וזה בגדולים ותחלת הציהוב לא חזי לשניהם אפי' אם אמר הרי עלי להביא מתחלת הציהוב אבל פילגם דמין אחד הוא אפילו לאו כבש ואיל הוא לאו מומי הוא לפוסלו מהקרבה בתורת נדבה אבל מנ"ל הא כיון דלא אשכחן בקרבן אלא או כבש או איל וי"ל דמהא גופא דמרבינן מאו לאיל לנסכי איל שמעינן מהא דחזי להקרבה אבל קשה לזה לבר פדא דלא דריש לקרא דאו לאיל להא ובחולין דף כ"ה מיבעי' לן אליביה אי כברי' נמי מספקא ליה וא"כ הדק"ל היכי מיקרי בו ג"כ דילמא ברי' הוא וליכא קרא אליביה ואי מ"מ חזי להקריבן בנדבה א"כ נסכים נמי יקרבו עמו לכל הפחות כנסכי כבש ואמאי צריך להתנות כולו בנדבה ואפ"ל דבאמת לב"פ אין להקריבן לכתחלה אלא אם עבר והקריבן צריך להביא עמו נסכים ג"כ על תנאי דשמא כבש או איל הוא וחייב בנסכים. ובדברי הרמב"ם ז"ל יש כאן מקום עיון דבפ"ב מה' מעה"ק כתב למתניתין בפרה בסתם דמבי' עליו נסכי איל ולא הזכיר שום תנאי משמע דפסק כר' יוחנן דברי' הוי ומקרא איתרבי לנסכי איל ובפט"ז מה' הנ"ל פסק לבעיא דמיבעי' לן בחולין באומר הרי עלי עולה מן הכבש או מן האיל והביא פילגס ספק הוא אם יצא ידי נדרו וזה ע"כ אליבא דבר"פ דאמר ספק הוא דלר"י פשיטא דאינו יוצא כדאיתא בחולין ולב"פ הוא דמיבעי' לן אי לא הוי אלא ספק כבש ספק איל ויוצא ידי נדרו או דילמא בברי' נמי מספקא ליה ולא כבש ולא איל הוא ואינו יוצא ידי נדרו וא"כ הני תרי פיסקי סתרן אהדדי וכבר העיר בזה הלח"מ ז"ל אלא דאיכא תו למידק לשיטת הרמב"ם ז"ל שכתב לעיל דנסכי יין ג"כ אין מערבין וכמו שהארכתי לעיל בפירקין ואפילו כבר הוקטר סלתן ושמנן ודלא כמשמעות לשון הכ"מ ז"ל שם בפ"י מה' תו"מ א"כ היכי מצי לאתויי אם כבש הוא הא לוג אחד נדבה כיון דאסור לערב נסכי כבשים ואילים כ"ש דאסור לערב נסכי כבש בנסכי נדבה וע' תוס' קדושין דף נ"ה ע"ב שכתבו דאין להתנות נסכים חובה עם נדבה משום דזה לספלים וזה לאישים וגם בזה העיר הגאון מוהרי"פ ז"ל דהא נגד סוגיא דשמעתין דלב"פ מייתי ומתני וי"ל דכוונתם בקידושין דהוא דפריך הש"ס שם ודילמא אשם הוא ולא מצי לאתויי אליבא דשמואל הוא דפריך הכי דאמר דיין נדבה בא לאישים ואליביה תקשי דילמא אשם הוא אך זה נראה דלד' הרמב"ם ז"ל אסור לערב נסכי כבש עם נסכי נדבה ועוד נראה דאסור לערבן מטעם אחר דנסכי חובה אין טעון מלח ונסכי נדבה טעון מלח כמבואר בדברי הרמב"ם ז"ל וכ"כ המשנל"מ ז"ל בפ"י מה' מעה"ק ואם כן לשיטתו ע"כ ליכא למימר דפילגס ספק הוא ומביא נסכים על תנאי אלא ברי' הוא והדק"ל אמאי כתב דספק הוא אם יצא ידי נדרו. ויש לדון עוד בהא דתנן מביא נסכי איל ואינו עולה מזבחו ופירש"י ז"ל אם נדר כבש או איל אינו יוצא ידי נדרו עד שיביא כבש וודאי או איל וודאי ובשלמא למ"ד ברי' הוי א"ש דאינו יוצא ידי נדרו דלא כבש ולא איל הוא אבל למ"ד ספק הוא אמאי אינו יוצא ידי נדרו מספק וצ"ל כיון דאפשר להביא ע"י תנאי חייב להביא אחר ולצאת ידי נדרו וודאי אלא דהתינח אם נדר איל אבל אם נדר כבש אמאי אינו יוצא ידי נדרו אפילו איל הוא דהוי כנדר קטן והביא גדול דיצא והיה נראה דהא דאין עולה מזבחו היינו אם חייב כבש של חובה דבזה אינו יוצא אלא בכבש אבל אכתי יש לדקדק כבעיא דחולין דמיבעיא לן באומר ה"ע עולה מן הכבש או מן האיל והביא פילגס מהו ומאי איריא דמיבעי' ליה באומר או מן הכבש או מן האיל הא מצי למיבעי' באומר מן הכבש לחוד דאי ספיקא הוא יוצא ממ"נ דאפילו הוא איל יוצא ידי נדרו דהוי כנודר קטן והביא גדול וכמבואר בדברי הרמב"ם ז"ל בפט"ז מה' מעה"ק אלא שמא ברי' הוא ולא יצא ידי נדרו ועוד דאפילו ברי' הוא אמאי לא יצא ידי נדרו כיון דאם נדר מן הכבש יצא אפילו באיל דוודאי לאו כבש הוא משום דגדול חשוב יותר ה"ה פילגס דחשיב גדול לגבי כבש ואמאי לא יצא בו אע"ג דלאו כבש הוא ולזה י"ל דאי ברי' הוא לא חזי להקרבה כלל וכמ"ש לעיל ולהכי אינו יוצא ידי נדרו וכדמשמע נמי מהא דאמרינן התם דאי ברי' הוא מתני' לכוליה בנדבה אלמא דלא בעו נסכים כלל ואי לכ"ע חזי להקרבה לנדבה אפילו אי ברי' הוא אמאי לא ליבעי נסכים אלא וודאי משמע דלמאן דס"ל דספיקא הוי ומספקא ליה כברי' לא חזי כלל להקרבה ושפיר מיבעי' ליה אבל אכתי בהרי עלי כבש לחוד הוי מצי למיבעי' וכנ"ל וי"ל דמיבעי' ליה אפילו לרבי דאמר קטן והביא גדול לא יצא ובהרי עלי כבש לחוד ליכא למיבעי' אלא באומר הכבשים או מן האילים. אבל הרמב"ם ז"ל שכתב דקטן והביא גדול יצא קשה למה כתב להך בעיא בנודר או מכבש או מאיל הא בנודר מכבש לחוד ג"כ שייך הך בעיא דאי לאו ברי' הוא יוצא ואי ברי' הוא אינו יוצא ועוד קשה הדבר לומר דפילגס לא חזי להקרבה לכתחלה דא"כ אמאי יביא עמו נסכים כלל כיון דהוי קרבן שאינו ראוי ואסור להקריבו לכתחלה וכן צ"ע ספיקו דבר פדא היכא מספקא ליה בכבש הא בכבש כתיב בן שנתו ולא יותר וכדמונין שעות בקדשים כדאיתא בזבחים דף ל"ה ע"ב ובאיל הוא דאיכא לספוקי אי בא לכלל איל או לא ואי לאו איל הוא מביא עליו נסכי כבש מסברא כיון דלא בא לכלל איל וא"כ אפילו ברי' הוא היינו הך דלא בא לכלל איל ומידי כבש יצא ולמה לא ליבעי נסכים ואחר כל הנ"ל נראה מדברי הרמב"ם ז"ל דמביא נסכי איל בלא תנאי והיינו כר' יוחנן דברי' הוי וא"כ טובא אמאי כתב לבעיא דחולין בספיקא הא למ"ד ברי' הוי אמרינן דלא מיבעי' ליה ובדעתו ז"ל הי' אפשר לומר דאפילו ברי' הוא לאו ברי' אחרינא הוא אלא יצא מכלל כבש ולכלל איל לא בא וא"כ איכא לספוקי כיון דזה נדר או מכבש או מאיל ה"ה דיוצא בפילגס דהוי אמצעי בין כבש לאיל כיון דאו מזה או מזה קאמר יוצא נמי בפילגס שאינו לא זה ולא זה או דילמא דוקא כבש או איל קאמר אבל לא פילגס אבל סוגיא דשמעתא בחולין לא אזלי הכי וכן באידך בעיא בנודר מן התורים או מן בני יונה והביא תחלת הציהוב שבזה ושבזה ליכא לפרושי הכי דאי בריה הוי פסולה בשניהם דלא בכלל תורים הם ולא בכלל בני יונה וע"כ צ"ל דמיבעי' ליה אם פסולה מחמת ספק הוא או ברי' הוי והוי פסול וודאי ועי' תוס' ז"ל שם בחולין שכתבו דבהבאה לחוד יצא ידי נדרו ולדידי צ"ע כיון דלא חזי להקרבה היכי יצא ידי נדרו דהא באומר הרי עלי חייב באחריותה אפילו נאבדה בעזרה כיון שלא הקריבה ועדיין דברי הרמב"ם ז"ל אינן ברורים אצלי וצ"ע ועיין לקמן ד' ק"ו דמוקי לה בפלוגתא אי מותר לערב חובה בנדבה ושם יתבאר בס"ד:

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

בגמ' האחד זה אחד עשר של מעשר. נראה דלפ"ז גם ולד מעשר דינא הכי. ולעיל דמרבינן ולדות קדשים הו"א דמיירי רק בולדות שלמים אבל ולד מעשר אין טפל חמור מן העיקר. להכי מרבי הכא אחד עשר של מעשר וה"ה ולד מעשר. רק דמדרבנן אין ולד מעשר קרב למזבח כמ"ש הרמב"ם (פ"ד מה' תמורה) להכי נקט י"א של מעשר:

בגמ' ומ"ש מעולת יולדת. קצת קשה הא חזינן דלא ילפינן זה מזה דהא עולת מצורע ועולת יולדת צריך ב' קראי ובשלמא יולדת ממצורע א"ש דלא ילפינן דמצורע מידוש הוא דאשמו וחטאתו נמי בעי נסכים. אבל עולת מצורע נילף מיולדת. ומיהו י"ל דאי לא הוי קרא לעולת מצורע בפ"ע. הוי מוקמינן לכבש לעולת מצורע ויולדת לא ידעינן להכי צריכין ב' קראי. אבל אילו של אהרן שפיר איכא למיגמר מעולת יולדת כנ"ל:

בגמ' לבר פדא דמייתי ומתני. לולי פרש"י ותוס' הי' נראה לפרש דמביא נסכי כבש ונסכי איל ומתני ואידך יהי' לנדבה. ואע"ג דבמתניתן תנן מביא עליו נסכי איל. הפי' דצריך להביא נסכי איל מספיקא וממילא משתמע דמביא תרווייהו כיון דא"א בענין אחר. אכן רש"י ותוס' לא פירשו כן. ומ"מ מודין התוס' דהמנחה א"א להביא חדא רק מנחת כבש בפ"ע ואיל בפ"ע. ומוכח מדברי תוס' אלו דהא דמתנדב אדם מנחת נסכים היינו אפי' בלא יין עמ"ש בזבחים (פ"ד.) ולקמן (ק"ד:) ע"ש]:

בגמ' לבר פדא קשיא. אפשר לומר דבחולין נשאר בתיקו אי לבר פדא הוי נמי ספק שמא ברי' הוא ע"ש. וא"כ הי' אפשר לפרש ג"כ דלבר פדא נמי או לאיל מרבה פלגס אע"ג דלאו איל הוא בעי נסכי איל. והספק הוא רק אי כבש הוא או ברי' הוא. ומאי דאמר מייתי ומתני היינו כשנדר כבש והביא פלגס דצריך להביא קרבן אחר עליו מתני שמא חובה שמא נדבה. ואה"נ דבנסכים לא מתני מידי. וא"ש נמי בזה קושית התוס' בד"ה דמייתי. רק לפי אותו צד דאיתא בחולין דברי' לא ס"ל כלל לבר פדא. א"כ ע"כ הספק היא אי כבש או איל לכן קשיא או למה לי. אבל תיובתא ליכא מה"ט דשמא ספיקא דבר פדא היא אי כבש או ברי' כמ"ש. ומ"מ לא בעי למיפשט שם האיבעיא מזה דשמא דריש בר פדא או לדרשא אחרינא:

ובזה יש ליישב קצת מה דפסק הרמב"ם (פט"ז מה' מעה"ק) בעיא דחולין הנ"ל לחומרא. ותמהו עליו דהאיבעיא לבר פדא הוא וב"פ נשאר בקושיא. ולמ"ש י"ל דגם קושיא זו תלוי בבעיא הנ"ל. ושמא לבר פדא הוי ספק ברי' וליכא קושיא כמ"ש:

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

תוס' ד"ה דמייתי ומתנה. עמ"ש התוס' בחולין דף כ"ג ועיין מ"ש אני בעניי על דברי התוספות בדיבור זה ובחולין בספרי הקטן שער יוסף דף י"ח ע"ג בס"ד:

גמרא ואימא זו חטאת ואשם דנזיר כו' כצ״ל:

שם לאיל או לשה כו' כצ״ל:

רש״י ד"ה רבא אמר כו' דג׳ ריבוין כו' כצ״ל:

ד"ה הני מילי דדבר כו' טעון נסכים כגון דצבור כו' כצ״ל:

ד״ה מעולת יולדת דמרבינן לעיל כו' כצ"ל:

תוס׳ ד"ה אבל היכא דחטאת כו' אבל הכא משנינן להו כו'. לתוס׳ שכתבו לעיל דאמר מר חטאת ואשם כו' קאי על הא דבפרק כ"ה גבי נאכל ליום וליל׳ דלא כרש"י לפ״ז ה״ל לשנוי׳ הכי ה״מ היכא דלא משנינן להו כו׳ וצ״ע:

ד"ה איל בכלל כו' ולעיל פירשתי כו' כצ״ל:

ד"ה דמייתי ומתני בקונטרס פי׳ מביא כו' כצ"ל:

בא״ד כבש הבאין חובה כו' כצ״ל:

בא"ד שאני הכא דהא ארבע חזי לאיל בעלמא כו'. וצ״ע מי הכריחו לרש״י לזה דמפרש דמביא נסכי איל דלמא מייתי שבעה לוגי׳ ליקרב עמהם וכן איפכא ויש ליישב בדוחק:

בא"ד ולענין המנחה כו'. פי׳ היכא מתני הא אין בלילתן שוה דשל כבש רכה ושל איל עבה ותנן לעיל די"א ריבה שמנה או חסרה פסולה מ״ה כתב דמייתו בב׳ כלים:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

גמ׳ אחד עשר של מעשר שקרב שלמים שלא מצינו בכל התורה שיהא טפל חמור מן העיקר אלא זה רבא אמר וכו׳ כצ״ל נ"ל:

רש״י בד"ה ה״מ דנפקי וכו׳ דתרווייהו חטאת דנזי׳ טהור ואשם נזיר טמא להכשירו ביין וליטמ' במתים וכו׳ תימא דאשם נזיר טמא אינו בא להכשירו ביין וכו׳ אלא בא למיחל עליה נזירות טהרה וא״כ אינן כי הדדי נינהו דאשם נזיר טמא בא למיחל עליה נזירות טהרה וחטאת נזיר טהור בא להכשירו ביין וליטמא למתי׳ וי״ל בדוחק כיון ~דעייל~{דעל ידי} האשם מתחיל מנין נזירתו יקרא בא להכשירו ביין וכו׳ כשיכלה מנין נזירותו ודו"ק:

בא״ד אבל הכא במצורע דאשם להכשירו לבא במחנה אתי וכו׳ עיין בס׳ באר שבע במסכת כריתות פ׳ המביא אשם ד״ה מצורע כי מייתי לאו לכפרה מייתי וכו׳:

בא"ד וחטאת לכפר דעל ז׳ דברים נגעים באים עכ״ל תימא הא אמרי׳ בכריתות פ׳ המביא אשם דף כ״ח מצורע ניגעיה איכפר ליה כי מייתי לאו לכפרה מייתי אלא לאישתרויי באכילת קדשים הוא וכן אמרי׳ נמי בסוטה פ׳ היה מביא דף ט״ו וכן איתא בפ״ק דשבועות דף ח׳ עיין עליהם וא״כ אשם וחטא׳ דמצורע כי הדדי נינהו דשניהם באין להכשירו ואדרבא חטאת דנזיר לר״א הקפר ס״ל דבאה לכפרה אפי׳ חטאת נזיר טהור כמ״ש התוס׳ ז"ל בסוטה פ׳ היה מביא דף ט"ז ד"ה סבר לה כר״א הקפר וכו׳ ע״ש וכן איתא בהדיא בנזיר פ׳ מי שאמר דף י"ט ע״ש וא״כ לר״א הקפר אשם נזיר טמא וחטאת נזיר טהו׳ לאו כי הדדי נינהו דאשם בא להכשיר וחטאת לכפר אלא דהא ל״ק דאיכא למימר דהאי סוגיא היא כרבנן דפליגי אר״א הקפר אבל קושיא קמייתא דכל הנהו סוגיי משמע דחטאת לאו לכפר וצ״ע:

בד״ה ואיזהו דבר וכו׳ דאי בנזיר ד׳ ריבויין וכו׳ עיין בס׳ קרבן אהרן פ׳ מצורע פ"ג:

תוס׳ בד״ה דאמר חטאת וכו׳ בפ׳ כל הפסולים גבי נאכל ליום ולילה וכו' ר"ל דשם יליף לכל חטאות ואשמות דנאכלין ליום ולילה מזבח אלמא דתרווייהו נפקי מזבח וא״כ ה״נ תיפוק ליה תרווייהו מזבח וע"ז משני גמ׳ ה"מ היכ׳ דתרווייהו כי הדדי נינהו ר״ל דהתם ילפי׳ חטאת ואשם מזבח משום דכי הדדי נינהו דתרווייהו אתי לכפר משא״כ הכא גבי מצורע דאשם בא להכשיר וחטאת לכפר וע״ז הקשו לקמן ד״ה אבל וכו׳ כיון דאשם וחטאת דמצורע לאו כי הדדי נינהו אמאי לא מיבעיא לן תרי קראי לנאכלין ליום ולילה אלא נפקי מחד קרא בכלל כולהו חטאות ואשמות דעלמא בשלמא חטאות ואשמו׳ דעלמא דנפקי מחד קרא היינו משום דכולהו כי הדדי נינהו דכולהו באין לכפר אבל חטאת ואשם דמצורע זה לכפר וזה להכשיר ואם כן ליבעי תרי קראי ותירצו כיון דלא משנינן להו מדין שאר חטאות ואשמות הוו בכלל שאר חטאות ואשמות ולא בעו ב׳ קראי דשם חטאת א׳ הוא ושם אשם א׳ הוא משא"כ הכא דמשנינן להו משאר חטאות ואשמות ולכך בעו ב׳ קראי וק״ל ובזה ל"ק מה שהקשה בס׳ צ״ק ע"ש:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

הגהות

גמרא הניחא לר״י דאמר ברי׳ היא דתנן הקריבו מביא כו׳ כצ״ל (מיימוני פ״ב ופי״ו מהלכות מע"ק):

או לאיל האחד או לשה וגו׳ לשור האחד מה ת״ל לפי שמצינו שחלק הכתוב בין נסכי איל לנסכי כבש יכול נחלק בין נסכי פר לנסכי עגל ת״ל לשור האחר או לאיל מה ת"ל לפי שמצינו שחלק הכתוב בין נסכי בן שנה לנסכי בן שתים כו׳ כצ״ל. וכן הוא בילקוט פרשת שלח דף רכ״ו ע״א:

לנסכי רחילה ת״ל כו׳ כצ״ל:

רש״י ד"ה דאמר מר כו׳ מנין ת״ל זבח הס"ד:

ד״ה לא ס״ד כו׳ של נזיר טמא הס״ד:

ד״ה זו עולת יולדת דטעונה נסכים הס״ד:

ד״ה זה כו׳ כדתנן קרא כו׳ כצ"ל:

ד"ה רבא אמר כו׳ דיולדת בג׳ ריבוין כו' כצ"ל:

ד"ה לאיל דכתיב כו׳ שני עשרונים הס״ד:

ד"ה אלא לרבות אילו של אהרן הס"ד:

ד"ה ומאי שנא כו׳ דיחיד הוי אמינא כו' הד״א:

ד״ה או דאיל כו׳ שעבר׳ שנתן כו׳ כצ"ל:

ד״ה דתנן הקריבו פלגס היכא דנדר איל או כבש כו׳ כצ״ל:

תוספות ד"ה אבל היכא כו׳ חטאת ואשמות לא בעי כו' והני בעי נסכים כצ״ל:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

א עמוד ב' או לאיל למ"ל לרבות או הפלגס הניחא לר' יוחנן דאמר ברי' הוא דתנן הקריבו מביא עליו נסכי איל ואינו עולה לו מזבחו ואמר ר"י או לאיל לרבות את הפלגס, אלא לבר פדא דאמר מייתי ומתני דספיקא הוא איצטרך קרא לרבויי ספיקא ודאי לבר פדא קשיא, ע"כ הסוגיא, והנה דברי הרמב"ם בזה תמוה ופסקיו סותרין זה את זה, דבפר"ב ממעה"ק ה"ו כתב והמקריב את הפלגס מביא עמו נסכי איל ולא עולה לו זבחו, מבואר מזה דסבר דפלגס בריה הוי, והיינו מדלא כתב שאינו יוצא מספק, משמע שאינו יוצא כלל לא משום איל, ולא משום כבש, והיינו דסבר דברי' הוא ולא הוי לא איל ולא כבש, וזהו כר' יוחנן דסבר פלגס בריה הוי, ואילו בפרט"ז ממעה"ק ה"ב כתב וז"ל נדר עולה מן הכבשים או מן האילים והביא פלגס הרי"ז ספק אם יצא ידי נדרו או לא יצא יעוי"ש, ומדלא כתב שבודאי לא יצא מטעם דברי' הוא כמו שכתב לעיל בפר"ב, ע"כ חזינן מזה דסבר הרמב"ם דפלגס ספקא הוי, וזה תמוה בלאו הכי מדוע פסק כבר פדא כיון דאסיק הש"ס בקשיא אליבי', ועמד בזה הלח"מ, וכתב דיש מקום לומר דהלכתא כבר פדא מטעם דבעי' דר' זירא בחולין אליבא דב"פ דבעי' שם אם יש להסתפק גם בבריה, ואם בשביל דאסיק בגמ' בקושיא, לא אסיק בתיובתא, וקרא דאו לאיל לשום דרשא דריש לי', (לפלא שלא הביא דברי רש"י שם בחולין שפירש כן דבר פדא דריש לה לדרשא אחריתי) וכתב עוד אבל הא קשיא לי דלא ראיתי לרבינו ז"ל ז"ל בפר"ב מהלכות אלו כשכתב המקריב את הפלגס מביא נסכי איל ואינו עולה לו מזבחו שיזכור שם התנאי שצריך לעשות לבר פדא דקיי"ל כוותי' יעוי"ש, ואני מוסיף לתמוה מדוע לא הביא הרמב"ם בעי' דר' זירא בחולין בפלגס דספק ברי', ונפק"מ לענין נסכים שצריך להתנות בתנאי דכולו נדבה, וזה תקשה גם לדברי המהרי"ק שהביא מרן שכתב דדעת הרמב"ם דמספקא לי' אם הלכה כר' יוחנן או כבר פדא, דע"כ ג"כ צריך לחוש כל הספקות.

ב ונראה לבאר דבאמת פלגס ספיקא הוי לכו"ע בין לר' יוחנן ובין לב"פ, כיון דזהו מציאותא בטבע שהוא לא מוכרע אם הוא כבש או איל טרם שבא לגדלותו, והתורה לא באה לברר ספיקות המציאות, כי זה ניתנה לבני אדם, כי התורה נתנה לחכמים להכריע, ואם באמת אין לזה הכרעה בטבע לפי מציאותו, על זה לא נתנה תורה הכרעה, כי התורה לא לברר מציאות באה, ועל זה נאמר גם כן לא בשמים היא", רק במה שנוגע לדיני נסכים רבתה תורה ואמרה כי יש לפלגס דין איל וצריך ארבעה לוג, וזה נלמד ממה שנאמר או לאיל לרבות פלגס, והיינו שהסמוך לאיל דינו כאיל לנסכים, ובזה פליגי ר' יוחנן ובר פדא, אם כוונת התורה שיהיה הפלגס דינו כדין איל בודאי, ואין צריך לצאת ידי חובת כבש כלל, או"ד שכוונת התורה שצריך נסכים, אבל מפני שטבע מציאותו ספק הוא, ממילא מובן שצריך לצאת ידי חובת כבש גם כן, ור' יוחנן סבר דלא ירדה תורה לספקות, והיינו דמדרבתה תורה הריבוי אצל איל ע"כ כוונת התורה לעשותו איל ודאי לנסכים, ולא נצרך עוד לצאת ידי חובת ספק של כבש, וב"פ סבר דרבתה אותו תורה לדין נסכים, וכוונת התורה שרבתה אותו לאיל, הוא רק להורות שנדרש לצאת ידי נסכים של איל, אבל ע"כ צריך לצאת גם ידי חובת נסכים של כבש ג"כ ואייתי ומתני, ועל זה פריך הגמ' לב"פ איצטרך קרא לרבויי ספקא, היינו שעיקר הפירכא מדוע רבתה תורה איל, ולא כבש, כיון דשניהם שווים לדינא לצאת מידי ספק, ומדויק זה בלשון רש"י כת"י.

ג ולפי פירוש זה אין אנו מוכרחין לומר דר' יוחנן סבר דפלגס בריה הוי בטבע המציאות שלו, ושפיר יש לנו לומר דנשאר במציאותו לספק, דוגמא לזה מצינו שקראו חכמים ברי' אף שאינו מין בפני עצמו, עיין תוספות יבמות פ"ג לענין אנדרוגינוס, ובמהרש"א שבת כ"ח לענין תחש, אמנם בזה שנוגע לנסכים, כיון שרבתה תורה שמביא נסכי איל, בתורת ודאי איל, ולא צריך לצאת ידי ספק כבש, הנה לדין זה דנסכים דינו כבריה, כיון שהטילה עליו תורה תורת איל, ולא תורת כבש כלל, להכי דינו כברי' בפני עצמו לנסכים, והיינו דאף שרבתה תורה להיות דינו כאיל, אבל כיון שבאמת לאו איל הוא, ממילא לענין נסכים דינו כברי'.

ד ור' יוחנן מפרש המשנה הקריבו לפלגס מביא עליו נסכי איל, ואינו עולה לו מזבחו, היינו שבין אם נדר איל, ובין אם נדר כבש אינו יוצא ידי חובתו, לא חובת כבש ולא חובת איל, כיון דבאמת ספק הוא, ונשאר בספיקו, וזהו מה שכתב הרמב"ם בפר"ב ממעה"ק ה"ו, וזהו דאעפ"י שרבתה תורה לנסכים שדינו כאיל ודאי, זהו רק לענין זה דנסכים שעשאה אותו תורה כדין איל ודאי, אבל במציאותו ספק הוא, ואינו יוצא ידי חובתו, והכוונה דנשאר בספקו, וממילא כשנדר ואמר להביא עולה מן הכבשים, או מן האילים והביא פלגס הרי"ז ספק אם יצא ידי נדרו או לא יצא, וזהו מה שכתב בפרט"ז ממעה"ק ה"ב, ודברים אלו הם השלמה למה שכתב בפר"ב ממעה"ק, וכמו שכתבנו, ואתי שפיר שלא כתב הא דאייתי ומתני בשהביא פלגס לקרבן, כיון דלענין נסכים סבר כר' יוחנן, דדינו כאיל ודאי.

ה והנה מלבד הסברא בעצמותה שיש לפרש כן פירוש הסוגיא, עוד נראה ראיה לפירוש זה מבעי' דר' זירא שם בחולין באומר הרי עלי עולת בהמה מן האיל או מן הכבש והביא פלגס מהו לר' יוחנן לא תבעי לך דאמר ברי' הוי כי תבעי לך אליבא דב"פ דאמר מייתי ומתני, מי אמרינן איל וכבש מתנה, בברי' לא מתני או דלמא בברי' נמי מתני וכו' יעוי"ש, וקשה מדוע לא מבעי' לענין עצם הקרבן, והיינו דבאופן שנדר קרבן אחד בין מן האיל, בין מן הכבש, דאם פלגס ספקא הוא או איל או כבש יוצא ממנ"ש בפלגס, אבל אם ספק ברי' הוא, אינו יוצא ידי ספק, ומדוע בעי רבי זירא לענין נסכים, איברא דרש"י פירש שהוא הדין לענין לצאת ידי חובת קרבן, אבל תמוה מדוע בעי לענין הטפל להקרבן, ולא בעי לענין עצם הקרבן גופה, ומטעם זה סבר הרמב"ם דלענין עצם הקרבן בודאי דספקא הוי אליבא דכו"ע ואפילו לר' יוחנן וכשאמר שיביא קרבן או מן האילים או מן הכבשים ג"כ ספק הוי, והיינו ספק ברי' גם כן, והיינו דכיון דסבר ר' יוחנן דלענין נסכים דינו כאיל, זה יספיק לנו מצד דין התורה להסתפק בברי' גם כן, וזהו דקאמר הש"ס אליבא דר' יוחנן לא תיבעי דאמר בריה הוי, היינו כיון שאמר לגבי נסכים שדינו כבריה, ממילא יש לנו להסתפק דלמא בריה הוא גם לגבי הקרבה, כי תיבעי לך אליבא דבר פדא דאמר מייתי ומתני, והיינו דסבר שרק ספק איל הוא או כבש, ואין לו ספק דלמא גם בריה הוא, או דלמא שספקא הוי דלמא גם בריה הוא, לענין נסכים, וצריך להתנות בכולו לנדבה.

ו ותצא לפי"ז שהרמב"ם פוסק לגמרי כר' יוחנן דלענין נסכים פלגס דינו כאיל ודאי, ומביא ארבעה לוגין, אבל מצד עצמותו ספק הוא, וכמו שספק הוי אם הוא כבש או איל, כן ע"כ יש ספק דלמא בריה, ונפק"מ דגם באמר נדר בין מן הכבשים ובין מן האילים ג"כ אינו יוצא ידי חובתו, מטעם דלמא בריה הוי כמו שחזינן דחשבה אותו התורה למין בפני עצמו בזה שמביא נסכים כמו איל ודאי, והפירוש בדברי הרמב"ם בפרט"ז ממעה"ק ה"ב נדר להביא מן הכבשים או מן האילים, היינו שנדר כן בפירוש, ומכל זה לא יצא מידי ספק, והיינו בספק בריה, משום דזהו ע"כ גם לר' יוחנן, והוא עפ"י סוגיא דחולין, וכמו שנתבאר, זהו מה שנראה בביאור שיטת הרמב"ם בזה בס"ד.

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

דאמר מר. גבי נזיר ולקח את שער ראש נזרו ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים אין לי אלא תחת זבח השלמים תחת הדוד של חטאת ואשם מנין ת''ל זבח: ה''מ. דנפקי תרוייהו חטאת ואשם של נזיר דכי הדדי נינהו דתרוייהו (חטאת דנזיר טהור ואשם דנזיר טמא) להכשירו ביין וליטמא במתים אתו אבל הכא במצורע דאשם להכשירו לבא במחנה אתי וחטאת לכפר דעל ז' דברים נגעים באין: חטאת דנזיר טהור ואשם דנזיר טמא: לא ס''ד. דמנחתם ונסכיהם דכתיב בנזיר טהור בעולתו ושלמיו הכתוב מדבר דטעונים נסכים ולא חטאתו של טהור ואשמו של נזיר טמא: איל בכלל היה. דהא כתיב ברישא ואיל אחד תמים לשלמים: מה איל. שהוא שלמים מיוחד שבא בנדר ונדבה: אף כל בא בנדר ונדבה. אוציא חטאת ואשם שאין באין בנדר ובנדבה שאין טעונין נסכים הילכך ליכא לרבות לנסכים מזבח אלא חטאת מצורע: זו עולת יולדת. שטעונה נסכים: זה אחד עשר של מעשר. דטעון נסכים כדתנן (בכורות דף ס.) קרא לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי ולי''א עשירי שלשתן מקודשין התשיעי נאכל במומו והאחד עשר קרב שלמים וטעון נסכים: שיהא טפל חמור מן העיקר. אלא זה דמעשר גופיה לא בעי נסכים והאי דאתי מכחו טעון נסכים: רבא אמר. לא מצית למימר לא חטאת ואשם דנזיר ולא עולה דיולדת דג' ריבויין יש בפסוק העולה ואו לזבח: ואיזהו דבר שצריך שלשה רבויין הוי אומר זה מצורע. דאית ביה שלשה קרבנות חטאת ועולה ואשם דאי בנזיר ארבע ריבויין מיבעיא ליה דהא אית ביה חטאת ועולה ואשם ושלמים: לאיל. דכתיב או לאיל תעשה מנחה למה לי ליכתוב וכי תעשה מנחה סלת שני עשרונים בלולה בשמן שלישית ההין ואנא ידענא דהיינו איל דצריך שני עשרונים אלא לרבות אילו של אהרן: מבמועדיכם נפקא. כל הבא במועדיכם ואילו של אהרן הוא בא במועד ביום הכפורים: ה''מ. דדבר הבא במועד טעון נסכים דציבור אבל ביחיד באילו של אהרן אימא לא: ומאי שנא. אילו של אהרן דמשום דהוי דיחיד הוה אמינא דלא יטעון נסכים: מעולת יולדת. דמרבינן לעיל אף ע''ג דשל יחיד היא טעונה נסכים אף של אהרן נמי לא ליבעי איל לרבוייה: איצטריך סד''א כו'. אילו של אהרן קבוע לו זמן: או לאיל למה לי לרבות את הפלגס. לנסכים פלגס שעברה שנתו ולא בא לכלל שנים: הניחא לרבי יוחנן. דאמר בריה בפני עצמו הוא וטעון נסכים: דתנן הקריבו. לפלגס היכא דנדר איל או כבש והקריב פלגס מביא עליו נסכי איל ואין עולות לו מזבחו לשם חובת נדרו וצריך להביא איל ודאי או כבש ודאי דאף על גב דבריה בפני עצמו הוא קמרבי ליה קרא: אלא לבר פדא דאמר מייתי נסכי איל ומתני. אם כבש הוא יקדישו נסכים הראויין לו והמותר יהו נדבה ואם (לאו) איל הוא הרי נסכיו דקסבר לאו בריה הוא אלא ספיקא מי איצטריך קרא למיכתב או לרבויי ספיקא והלא לפני המקום הכל גלוי ואין ספיקא לפניו ולא אשכחן קרא דכתיב משום ספיקא: ודאי לבר פדא קשיא. דלדידיה לא ידעינא או למה לי: לשור האחד מה תלמוד לומר. והא כבר נאמר (במדבר טז) והקריב על בן הבקר מנחה וגו': תלמוד לומר לשור האחד. דבין גדול בין קטן נסכיו שוין: או לאיל האחד מה תלמוד לומר. והלא כבר נאמר (שם) או לאיל תעשה מנחה: [או לשה בכבשים מת''ל. והלא כבר נאמר או לזבח לכבש האחד]: או בעזים מה ת''ל. והלא עזים בכלל כבשים הם: גדי. היינו בחור שעיר היינו זקן:

רש"י מכ''י רבינו בצלאל אשכנזי ז''ל
דאמר מר. במס' נזיר בפ' ג' מינין: חטאת. [של נזיר טהור]: ואשם. דנזיר [טמא] מנין שאם נתן שיער גלוחו תחת [האש] שהחטאת ואשם מתבשלין בו מנין שיצא [שנאמר] ונתן על האש [אשר] תחת [זבח] מדלא כתיב תחת שלמים אלמא חטאת [ואשם] בכלל זבח הם: [הני מילי]. דנפקא מחד קרא היכא דתרוייהו כי הדדי נינהו כגון דנזיר דשניהם באים להכשיר אשם נזיר טמא להכשירו [למנות] נזירות שניה של טהרה וחטאת בנזיר טהור להכשירו ביין ותגלחת אבל מצורע דשניהם באים כאחת אשם להכשירו לבא אל המחנה שהרי דמיו נותנין לבהונות וחטאת לכפר על שבעה דברים שהנגעים באים עליהם כדאמרי' בערכין: ומנחתם ונסכיהם. בפרשת נזיר כתיב: ואת האיל יעשה. סיפיה דקרא ועשה הכהן את מנחתו ואת נסכו: איל. שלמי נזיר: בכלל. שאר אילים: היה. דטעונין נסכים כדכתיב בפרשת נסכים או לאיל תעשה מנחה וגו': ולמה יצא. דהדר כתיב באיל [נזיר] את מנחתו ואת נסכו: להקיש אליו. כל שאר הקרבנות: מה איל מיוחד. שהוא שלמים ודרך שלמים לבא בנדר ונדבה: אף כל בא בנדר ונדבה. יצאת חטאת ואשם: אמר מר עולה זו עולת מצורע: זה אחד עשר של מעשר. דאמרינן בפ' בתרא דבכורות קרא לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי שלשתן מקודשות ואמרי' התם תשיעי נאכל במומו ועשירי מעשר והאחד עשר יקרב שלמים וקא מרבי ליה קרא לנסכים: טפל חמור מן העיקר. כגון הכא דמעשר גופיה לא בעי נסכים כדאמרי' לעיל טפל דידיה כגון האחד עשר טעון נסכים: רבא אמר. דקפרכת לעיל ואימא זו עולת יולדת לאו פירכא היא דאיזהו דבר שצריך שלשה ריבויין שטעון שלשה קרבנות שיהא צריך שלשה קראי כגון הכא דכתיב בפרשת נסכים העולה או לזבח דכל חד מרבי חד קרבן הוי אומר זה מצורע (כו'): לאיל. דכתיב או לאיל תעשה מנחה (כו') למה הרי כבר נאמר בפנחס ושני עשרונים סולת מנחה בלול בשמן לאיל וגו': אילו של אהרן. של יום כפורים: ומאי שנא מעולת יולדת. דקרבן יחיד הוא ואתרבאי נסכים ה''נ הוה ידענא לאילו של אהרן ולא בעי קרא: הני מילי דבר שאין קבוע לו זמן. דומיא דנדר ונדבה דכתיב בקרא: לרבות את הפלגס. שאם הביא פלגס מביא עליו נסכים דאילים כאילו הוא איל: פלגס. כבש בן י''ג חדשים יצא מכלל כבש ולכלל איל לא בא דכבש בן שנה ואיל בן שתי שנים כשהוא בן י''ג חדשים ויום אחד שנכנס חדש בשנה שניה קרי ליה איל אבל בתוך חדש י''ג קרי ליה פלגס: הקריבו. לפלגס יביא עליו נסכי איל: ואמר ר''י מאי טעמא. מביא עליו נסכי איל דכתיב בנסכים או לאיל לרבות את הפלגס ומשום דבריה בפני עצמו הוא איצטריך קרא לרבויי: אלא לבר פדא דאמר. מביא נסכי איל ומתני משום דספק איל ספק כבש הוא ואומר אם איל הרי נסכיו עמו ואם כבש הוא הרי נסכים כשיעור כבש באים חובה לו והשאר יהא נסכי נדבה שהרי מתנדב אדם נסכים בלא זבח מאי איכא למימר כיון דספק איל הוא איצטריך קרא למימר דמביא עליו נסכי איל בתמיה: לשור האחד מה ת''ל. והאי אחד אתא לחלק לשור אחד: בין נסכי איל. שהוא בן שתי שנים: לנסכי כבש. שהוא בן שנה: לנסכי עגל. שהוא בן שנה: ת''ל לשור האחד. דסתם שור דין אחד להם בין עגל ובין פר דהיינו בן שתי שנים: או לאיל מה ת''ל. דמה אתא לחלק דהא אשמועינן כבר רצה אחד יביא רצה יביא שנים: ת''ל לאיל האחד (לאחד) דשמו איל אפי' בן שלש שנים דין איל יש לו: כשבה (אחת). בת שנתה: רחלה. בת שתי שנים: בדיק. מנסה:
דאמר מר חטאת ואשם מנין ת''ל זבח. בפ' כל הפסולין (זבחים דף לו.) גבי נאכל ליום ולילה ובקונטרס פירש בנזיר בפ' ג' מינין (דף מה:) גבי חטאת נזיר ואשמו: אבל היכא דחטאת לכפר ואשם להכשיר בעי תרי קראי. והא דלא מבעיא לן תרי קראי לחטאת ואשם של מצורע בפרק כל הפסולין (זבחים דף לו.) אלא נפקא לן מחד קרא כולהו חטאות ואשמות דנאכלים ליום ולילה היינו היכא דלא משנינן להו מדין שאר חטאות ואשמות אבל הכא משנינן להו דשאר חטאות ואשמות לא בעו נסכים והני בעו נסכים: אימא חטאת ואשם דנזיר. אחטאת ואשם דעלמא לא פריך אלא מהני משום דאית בהו מנחה וגם דמו לנדבה דנזירות נדבה היא: איל בכלל היה ולמה יצא. דכתיב ביה מנחתו ונסכו וא''ת והא דרשינן ליה בפ''ק דזבחים (דף ח.) וי''ל דהתם וי''ו קדריש ולעיל פירשתי בפ' התכלת (דף מד:): חמור מן העיקר. דמעשר גופיה לא בעי נסכים: דמייתי ומתני. [פירש] בקונט' מביא נסכי איל ואומר אם איל הוא הרי נסכיו עמו ואם כבש הוא יהו נסכים כשיעור כבש באין חובה לו והשאר יהו נסכי נדבה שהרי מתנדב אדם נסכים בלא זבח ובפ''ק דחולין (דף כג.) הוסיף בקונטרס אע''ג דתנן בפרק המנחות והנסכים (לקמן דף קד.) אין מתנדב לוג שנים וחמשה אלא שלשה שיהו קרויין נסכי כבש או ארבעה שקרויין נסכי איל או ששה הראויין לפר הכא כי האי גוונא בהדי אחריני קרבי והא דאמרינן לקמן בגמרא (דף קד.) דהיכא דאייתי חמשה אי אמרת אין קבע לנסכים משיך ארבעה מינייהו דחזו לאיל ומקריב ואידך הוו נדבה ופי' שם בקונטרס נדבת צבור וימכר ויפלו דמיו לשופרות או יקרב הוא עצמו ויצטרף עם שני לוגין אחרים ויקרב לנסכי תמיד דהני נמי לצבור משמע דאותו לוג חמישי אינו קרב עם הארבעה לא דמי להכא דאע''ג דאם כבש הוא השלשה באין חובה לו והרביעי ניתוסף עליהם שאני הכא דהא ארבעה חזו לאיל בעלמא וא''ת והא תניא בסוף כל התדיר (זבחים דף צא:) יין כדברי רבי עקיבא לספלים כדברי רבי טרפון לאשים והשתא לרבי עקיבא ניחא אלא לר' טרפון דאמר לאשים הא לא ידע הי מינייהו נדבה דעביד לאשים וי''ל דכי קאמר רבי טרפון בסתם אבל במפרש לספלים מודה דלספלים ולענין המנחה מייתי שתי מנחות בשני כלים אחת של שני עשרונים לאיל וד' לוגין שמן ואחת של עשרון אחד לכבש ושלשה לוגין שמן והויא חדא לחובתו ואידך נדבה ושתיהן אינן נקמצות דמתנדב אדם מנחת נסכים בכל יום ואי אפשר לערב כדתנן במתניתין אין מערבין נסכי כבשים בנסכי פרים ואילים: תלמוד לומר לשור האחד. ושור בן יומו קרוי שור כדכתיב (ויקרא יז) שור או כשב או עז כי יולד:
הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.

הערה אישית

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד