דף צ - ב
ב. המקבל עליו לספק להקדש סלתות משלש סאין לסלע, והוזלו הסלתות ועמדו מארבע סאין בסלע, אף זה יספק מארבע [לפי מחיר ארבע סאין לסלע], והיינו, שיוסיף על הסאים שקיבל עליו עד כנגד המעות שקיבל.
שיד הקדש לעולם על העליונה - ואותם סאים נוספים שהוא מספק מעבר למה שקיבל עליו בשעת היוקר, והם אינם נצרכים לנסכי הציבור, הן הן "מותר נסכים" שהולכים לקיץ המזבח. [1]
תניא כוותיה דרבי חייא בר יוסף, ותניא נמי כוותיה דרבי יוחנן:
תניא כוותיה דרבי חייא בר יוסף: בירוצי מידות הללו של הנסכים מה היו עושין בהן, אם יש זבח אחר - להקריב באותו יום - יקרבו עמו, ואם לנו, יפסלו בלינה - [2]
ואם לאו, מקיצין בהן את המזבח.
וקיץ זה מהו? עולות, הבשר לשם ועורות לכהנים. [3]
תניא כוותיה דרבי יוחנן: המקבל עליו לספק סלתות מארבע ועמדו משלש, הרי זה מספק מארבע; משלש, ועמדו מארבע, אף זה מספק מארבע, שיד הקדש על העליונה -
וזהו ששנינו "מותר נסכים [4] לקיץ המזבח".
מתניתין:
משנתנו עוסקת בחיוב נסכים לקרבנות השונים:
כל קרבנות הציבור והיחיד טעונין הבאת נסכים עמהם, היינו מנחת נסכים בלולה בשמן שהיא עולה כליל על המזבח, וכן נסכי יין ליתן לספלים שעל גבי המזבח. [5]
חוץ מן הבכור והמעשר בהמה והפסח, והחטאת והאשם, שאינם טעונים נסכים.
אלא שחטאתו של מצורע - שנטהר - ואשמו שמביא עמה, חלוקים משאר חטאות ואשמות וטעונין נסכים, ושיעורם כשאר נסכים. [6]
גמרא:
תנו רבנן: נאמר בפרשת נסכים [במדבר טו]: "כי תבואו אל ארץ מושבותיכם אשר אני נותן לכם. ועשיתם אשה לה' עולה או זבח, לפלא נדר או בנדבה, או במועדיכם, לעשות ריח ניחוח לה' מן הבקר או מן הצאן. והקריב המקריב קרבנו לה' מנחה "::
אילו אמר הכתוב רק "ועשיתם אשה לה' והקריב המקריב קרבנו... " יכול הייתי לומר: כל העולה לאישים יהא טעון נסכים, ואפילו מנחה יביא עמה עוד מנחת נסכים כליל לה', ויין לנסכים - תלמוד לומר "עולה".
ומאחר שפירט הכתוב עולה, שלמים מנין שאף הם טעונים נסכים, תלמוד לומר "עולה או זבח". [7]
תודה מנין [8] שאף היא טעונה נסכים, תלמוד לומר "או זבח", ובאה תיבת "או" לרבות את התודה.
יכול שאני מרבה אף את הבכור ומעשר ופסח וחטאת ואשם, שיהיו טעונים נסכים -
תלמוד לומר "לפלא נדר או בנדבה", ללמד: קרבן הבא בנדר ונדבה - כעולה שלמים ותודה - הוא בלבד טעון נסכים, אבל קרבן שאינו בא בנדר ונדבה, אין טעון נסכים. [9] משמע להוציא את אלו, כלומר, יכול כשם שאני מוציא את אלו, כך אוציא גם את חובות הבאות מחמת הרגל ברגל, ומאי נינהו? [10] עולות ראייה ושלמי חגיגה, ומשום שנאמר: לא חייב הכתוב בנסכים אלא כשהוא מביא נדר או נדבה, אבל קרבנות חובה אינם טעונים נסכים -
תלמוד לומר "או במועדיכם", ללמד: לא רק עולות המוספין טעונים נסכים, אלא כל הבא במועדיכם - ואף עולות ראיה ושלמי חגיגה - טעון נסכים.
משמע להביא את אלו, כלומר, יכול כשם שאני מביא את אלו, כך אביא גם שעירי חטאת של מוספי הרגל הואיל ובאין חובה ברגל, ואף שאינם באין בנדר ונדבה -
תלמוד לומר בהמשך הפרשה: "וכי תעשה בן בקר עולה או זבח, לפלא נדר או שלמים לה' והקריב על בן הבקר מנחה" -
והרי "בן בקר" בכלל היה, כלומר, הרי כבר נאמר בתחילת הפרשה "לעשות ריח ניחוח לה' מן הבקר או מן הצאן", ואם כן למה יצא בן בקר, כלומר, למה כתיב "וכי תעשה בן בקר", יאמר הכתוב "והקריב על בן הבקר מנחה". [11]
להקיש אליו ולומר לך: מה בן בקר מיוחד הבא בנדר ונדבה, אף כל בא בנדר ונדבה בלבד הוא שחייב בנסכים, ולא חטאת ואפילו כשהיא באה מחמת הרגל.
כאן שבה הברייתא לפרש את תחילת הפרשה:
"לעשות ריח ניחוח לה' מן הבקר או מן הצאן" מה תלמוד לומר, כלומר, למה הזכיר הכתוב "מן הבקר או מן הצאן", והרי בפירוט שפירטה התורה באותה פרשה את דיני הנסכים לבן בקר לאיל ולכבש, כבר למדנו שהחיוב הוא בבקר ובצאן, ולמה הזכיר בתחילה "מן הבקר או מן הצאן"? [12]
לפי שנאמר בתחילת הפרשה: "ועשיתם אשה לה' עולה", שומע אני אפילו עולת העוף במשמע שיתחייב להביא עמה נסכים, שהרי באה היא בנדר או בנדבה, לפיכך תלמוד לומר: "מן הבקר או מן הצאן", למעט עולת העוף. דברי רבי יאשיה.
רבי יונתן אומר: אינו צריך "מן הבקר או מן הצאן" כדי למעט עולת העוף, שהרי הוא אומר "עולה או זבח", ואילו עוף אינו זבח שאינו בזביחה [בשחיטה] אלא במליקה, ונתמעטה עולת העוף -
ואם כן, מה תלמוד לומר "מן הבקר או מן הצאן" -
לפי שנאמר בתחילת ספר ויקרא: "אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם".
יכול הייתי לומר: האומר "הרי עלי עולה", הרי זה יביא שתי קרבנות משניהם, הן מן הבקר והן מן הצאן -
לפיכך תלמוד לומר בפרשת נסכים "מן הבקר או מן הצאן" ולא אמר "מן הבקר ומן הצאן", כדי ללמד: רצה אחד מביא, רצה שנים מביא.
תניא בסנהדרין סו א על הכתוב [ויקרא כ ט]: "כי איש איש אשר יקלל את אביו ואת אמו מות יומת, אביו ואמו קילל דמיו בו":
אין לי אלא [שקילל את] אביו ואמו [את שניהם], אביו שלא אמו, אמו שלא אביו, מנין? תלמוד לומר: "אביו ואמו קילל, דמיו בו", אביו קילל, אמו קילל - דברי רבי יאשיה.
רבי יונתן אומר: [אינו צריך, כי "את אביו ואת אמו"] משמע שניהם כאחד, ומשמע אחד בפני עצמו, עד שיפרוט לך הכתוב "יחדיו" [כדרך שפירט בכלאים "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו"].
ומקשינן לרבי יונתן:
למה לי קרא להפריד בין בקר לצאן, והרי כיון שאמר הכתוב "מן הבקר ומן הצאן" כבר ידענו שהכוונה היא או זה או זה, דהאמר רבי יונתן עצמו:
"את אביו ואת אמו" משמע כל אחד בפני עצמו, עד שיפרוט לך הכתוב "יחדיו", ואם כן "מן הבקר ומן הצאן" משמע נמי כל אחד בפני עצמו כיון שלא פירט הכתוב "מן הבקר ומן הצאן יחדיו תקריבו את קרבנכם"; ולמה לן יתור "או" בפרשת נסכים!?
ומשנינן: איצטריך הכתוב בפרשת נסכים להפריד ביניהם, כי סלקא דעתך אמינא:
הערות
[1] כן נראה בפשיטות, דכשקיבל עליו בשעת הזול ומספק כשעת היוקר, זה אינו בכלל מותר נסכים; אך ראה בפירוש רבינו גרשום, וצריך תלמוד.
[2] מבואר מן הברייתא שבירוצי המידות ההולכים לקיץ המזבח קדושים קדושת הגוף, שהרי נפסלים הם בלינה, והיינו משום שקדשו בכלי, וכמו שכתבו התוספות לעיל פח א [וביארו שם, דהיינו משום שברייתא זו סוברת "בירוצי מידות נתקדשו", הובאו דבריהם בהערה בעמוד א] ; ולפי זה יש לתמוה: האחד: לשיטת רש"י בכתובות קו א - הובאו בהערה בעמוד א - שבירוצי המידות המבוארים כאן עדיין לא קדשו בכלי, אם כן למה ייפסלו בלינה! ? השני: לפי שיטת רש"י בביאור הסוגיא לעיל עט א, דאיתא שם: אין הנסכים מתקדשים אלא בשחיטת הזבח; ופירש רש"י שם כפשוטו, דהיינו לענין ליפסל בלינה שאין הכלי מקדשם ליפסל, אלא שחיטת הזבח מקדשתם, [והתוספות שם ולעיל טו ב חלקו עליו, ופירשו דלענין ליפסל בלינה ודאי הכלי מקדשם, והנידון הוא לענין שינוי הנסכים לזבח אחר] ; ולכאורה תיקשי על רש"י: הרי בירוצי המידות המבוארים כאן היינו בירוצי מידות הנסכים, ומפורש בברייתא, שאם לנו ייפסלו בלינה! ? [ויש מי שהעיר, דמאחר שהולכים לקיץ המזבח, אין דינם כנסכים]. אך ראה ב"כסף משנה" [מעשה הקרבנות ב י] שהוא מפרש: אם לנו, שלא הקריבן עם הזבח האחר - נפסלו בלינה, דכיון דיש שם זבח אחר נתקדשו הבירוצין ליפסל בלינה [הובאו דבריו גם ב"משנה למלך" שם] ; ולפי זה מתיישב. וכבר העירו האחרונים, שלשון הברייתא משמע כפירוש זה, שאם לא כן היה לו לומר "ואם לנו יפסלו בלינה" אחר שאמר שילכו לקיץ המזבח; ומשמע: דוקא אם יש שם זבח אחר ייפסלו בלינה, אבל אם הולכים הם לקיץ המזבח לא ייפסלו בלינה, ואף לאחר שלנו מקיצין בהם את המזבח, אם לא נשחט עליהם הזבח.
[3] ביאר בפירוש המיוחס לרש"י: מהו דתימא, הואיל ולקיץ המזבח הוא, יהא כולו עולה ואפילו עורה, שיחזור ויקח מדמי עור הבהמה לצורך עולה, ולא יהא עורה לכהנים, קא משמע לן.
[4] ב"מקדש דוד" סימן י אות א, הוכיח מכאן, שמנחת הנסכים נקראת "נסכים", שלא כמו שכתב הרמב"ם בפירוש המשניות בזבחים, אלא כדבריו בהלכות מעשה הקרבנות כמובא שם; וראה לשון רש"י מכתב יד כאן: וסלתות קרי "נסכים", דהרי למנחת נסכים הם באים.
[5] שיעור הנסכים נתבאר בכתובים: שלשה עשרונים לפר, ושני עשרונים לאיל, ועשרון לכבש; ויין ושמן, חצי הין לפר, ושלישית ההין לאיל, ורביעית ההין לכבש.
[6] א. כמבואר ברמב"ם מעשה הקרבנות י ב. ב. כתב הרמב"ם בפירוש המשניות: אמרו בגמרא סוטה, שסיבת היות החטאת והאשם אינן חייבין נסכים, כדי שלא יהא קרבנו מהודר, והוא גם הסיבה להיות מנחת חוטא בא בלא שמן ולא לבונה; אבל חטאת מצורע ואשמו טעונים נסכים, לפי שאינן באין על חטא, אבל חטאת נזיר אינה חייבת נסכים לפי שהם אמרו "נזיר חוטא הוא"; [וראה לקמן צא א, דילפינן לחטאת ואשם שהם טעונים יין לנסכים, מ"עולה" ומ"זבח", ומקשינן: הרי מצינו בנזיר - לפי שיטת רש"י - שמתיבת "זבח" נלמד חטאתו ואשמו כאחד; ומשנינן: הני מילי - בנזיר - היכא דתרוייהו כי הדדי נינהו [ופירש רש"י דשניהם להכשיר], אבל היכא דאשם להכשיר וחטאת לכפר בעינן תרי קראי, וצריך תלמוד].
[7] הנה שלמים נכתבו בהמשך הפרשה שם במפורש: "וכי תעשה בן בקר עולה או זבח לפלא נדר או שלמים לה"'.
[8] לקמן מקשינן: אטו תודה לאו זבח, ומשנינן לה.
[9] ה"פרי מגדים" ב"אשל אברהם" באורח חיים סימן א סק"ח כתב: ויש לראות כפי הנראה דהטור [שם] ספוקי מספקא ליה אם בא בנדבה ממש כרבי אליעזר [מסכת כריתות] דאמר: מתנדב אשם תלוי כעולה ממש:. אם כן אשם תלוי לרבי אליעזר בר נסכים הוא, דבא בנדר ובנדבה כעולה, ראה שם הנפקא מינה בזה לדינא היום, ומה שכתב עוד בזה.
[10] כלומר, אי אתה יכול למעט את עולות המוספין, כי נאמר בהם במפורש בתורה שהם חייבים בנסכים, ולכך מפרשת הברייתא שהייתי ממעט עולת ראיה ושלמי חגיגה, ובפירוש המיוחס לרש"י הזכיר גם שלמי שמחה.
[11] הנה כך הוא סדר הפרשה שם: ועשיתם אשה לה' עולה או זבח:. והקריב המקריב קרבנו לה' מנחה סולת עשרון:. ויין לנסך רביעית ההין תעשה על העולה או לזבח לכבש האחד. או לאיל תעשה מנחה סולת שני עשרונים :. ויין לנסך שלישית ההין:. וכי תעשה בן בקר עולה או זבח לפלא נדר או שלמים לה'. והקריב על בן הבקר מנחה סולת שלושה עשרונים:. ויין תקריב לנסך חצי ההין:; ולפי זה אין מקום לשאול למה יצא בן בקר, שהרי הכתוב מפרש את דיני הכבש לחוד ואת האיל לחוד ואת בן הבקר לחוד שנסכיהם שונים - ובהכרח לפרש כפי שנתפרש בפנים על פי לשון הפירוש המיוחס לרש"י; וב"טהרת הקודש" ביאר את דבריו, שאין כוונתו לומר דלא ליכתוב "וכי תעשה בן בקר עולה או זבח", שהרי "עולה או זבח" נדרש לקמן צא א, [ראה שם], אלא: לא ליכתוב אלא וכי תעשה עולה או זבח, ולא ליכתוב "וכי תעשה בן בקר עולה או זבח".
[12] כן נראה לפרש.
בפרק שתי מדות על מתני' דכל קרבנות צבור והיחיד טעונין נסכים גמ' אנו רבנן ועשיתם אשה לה' יכול כל העולה לאשים טעון נסכים ואפי' מנחה:
וקשיא איזה נסכים שייך להביא עם המנחה והלא גוף הנסכים מנחה הם כדכתיב בפ' זו והקריב המקריב קרבנו מנחה לה' סולת עשרון בלול, וכי עם מנחה יביא מנחה מאי אולמיה דהאי מהאי ולא דמי לזבח, ונ"ל דלא שיביא מנחת נסכים עמה קאמר אלא שיביא נסכי יין עמה לבד דס"ד הואיל והוא בכלל אשים שתטעון נסכי יין כמו מנחת נסכים ונהי דלא נוכל לרבותה לכל דין אשים כמו זבח מ"מ כמה שנוכל לרבותה נרביה:
אוציא חובות הבאות מחמת רגל ברגל, הואיל ואינם באים בנדר ונדבה אע"פי שכמותם באין בנדר ונדבה מפני שנאמר שלא הטעין הכתוב נסכים אלא לנדר ונדבה דוקא:
בן בקר בכלל היה, פירש"י בכלל ועשיתם אשה דשמעי' מינה דכל אשה טעון נסכים חוץ מאלו שמיעט:
וקשיא דא"כ עולה או זבח למה לי והלא בכלל אשים הם אלא אצטריך עולה למעוטי מנחה וזבח משום דאי לא כתב אלא עולה לבד היו ממעטים שלמים ותודה ואצטריך זבח לרבויינהו וכי היכי דלא נרבה מכלל זבח גם בכור ופסח אצטריך לפלא למעט דבר שאינו בא בנדר ונדבה ואצטריך במועדיכם לרבוייה חובות הבאות מחמת הרגל שכן שיטת הברייתא א"כ מאי קאמר בן הבקר בכלל אשים היה והלא יצאו כולם ממיעוטא דעולה כדפירשנו והוצרך הכתוב לכתוב בהדיא כל הטעונין ולא נשאר דבר שנרבה ממנו אשים שלא נתפרש ומאי דלא פרש לא מרבי' א"כ אי לא כתב בן הבקר לא הוה מרבינן ליה מכלל אשה:
וצ"ל דה"ק דודאי אה"נ דלא מרבינן מכלל אשה זבחים שלא נתפרשו אך מ"מ אותן הזבחים שנתפרשו מרבי' להו מכלל אשה מכל מין שיביא אותן בין מבקר בין מצאן ולכך קאמר דלא אצטריך (לכבש) לכתוב בן בקר, כנ"ל לפי דעת רש"י, וממק"ל דא"כ לקשי ליה נמי למה אצטריך לכבש האחד או לאיל תעשה שבכלל אשה הם כבן בקר ומאי לדרוש בהו כדדריש בבן בקד אלא מאי אית לך למימר דאיצטריכ' כדי לפרש מפני שאינם שוים בשעור הנסכים כמו כן בן בקר אצטריך נמי לחלוק נסכיו שהיא ו' עשרונות וחצי הין והכבש עשרון ורביעית והאיל ב' עשרונים ושלישית ההין, לכנ"ל דלאו דלא אצטריך ליה דודאי אצטריך לדינו כדפי' אלא קשה ליה מדכתיב ביה עולה או זבח לפלא נדר דנהי דמעולה או זבח לא קשיא לן שהרי כמו כן נכתבו על כבש והוצרך לכתבם לומר ההוא שהטעינו נסכים ר"ל בין יהיה עולה בין יהיה זבח וכמו שפירשו בצאן בא לפרשו וא"ת והלא בראש הפרשה כתיב עולה או זבח וא"כ לישתוק מניה בין בכבש בין בבקר, ז"א דאי לא חזר ופרשו במינין היינו יכולין לומר דלא קאי עולה או זבח לכל המינים אלא לאחד מהם או עולה לצאן וזבח לבקר או להיפך משום דכיון דעולה אכתוב למעוט לא הוה מרבינן אלא לכל הפחות שנוכל לרבות ועולה להוי דומיא דזבח דאותו מין הילכך הוצרך לפרש דקיימי אכל מין ומין:
וא"ת לישתוק מעולה או זבח דריש פרשתא כיון דנכתבו על המינין, ז"א דהא אצטריכא עולה למעט מנחה וזבח לרבויי הנך כדאיתא לעיל משום דמהנך עולה או זבח דאכתוב על המינין לא חזינן הכי משום דה"א דאצטריכו לרבויי המינים בין בעולה בין בזבח כדפי' ולא למעוטא דמנחה כיון שיש לרבותם מכלל אשה ואינהו לא אכתוב גבי אשה ולכך אצטריך לכתוב עולה או זבח גבי רבויא דאשה כדי למעט הנך דלא אתו מכלל אשה, אך מ"מ לפלא נדר לא היה צריך לכותבו שנית דהא כתב מתחלה לפלא נדר דבעינן דבר הבא בנדר ונדבה ולא היה צריך כי אם לפרש דין הנסכים בגדול לפי גדלו ובקטן לפי קטנו הילכך דריש שפיר למה יצא, וניחא מאי דקאמר מה בן בקר מיוחד בא בנדר ונדבה. פי' מיוחד שלכך נכתב בו לבדו לפלא נדר לומר דבעי' קודם שיטעון נסכים שיבא בנדר ונדבה אף כל ר"ל שאר המינין דהיינו כבש ואיל אינו טעון אלא כשבאים בנדר ונדבה א"כ יצאו שעירי רגלים שהם מין צאן דאינם טעונים הואיל ואינם באים בנדר כ"א חובה:
וא"ת גם עולת ראיה ושלמי נדבה נמעט מהאי לפלא בתרא ואי משום במועדיכם דמרבה להו א"כ גם חובה דמועדות נרבה ועוד מאי אשמועינן מיעוטא טפי האי לפלא בתרא מקמא דקאי לכל מילי:
י"ל דהיינו דאתא לפרושי דאי מקמא לא מתמעיט שום חובה דרגל גם שעירים דכיון דאכתוב במועדיכם לרבויי כל מילי דמועדות משמע ולכך אצטריך לפלא בתרא דבקר למעט חובה דמועדות כדקאמר אף כל כדפריש' ולמעט כל חובה דמועדות גם שלמי חגיגה לא מצינן למימר דא"כ לשתוק מיניה ומקרא דמועדיכם ומלפלא קמא הוה ממעטי' לכל חובה גם דמועדות ומדכתי' במועדיכ' לרבויי חובה דמועד ש"מ דלפלא בתרא אתא למימר דבעי' שיהא אותו קרבן דחובה דמועד דרבי במועדיכם בא בנדר ונדבה במקום אחר כעולת ראיה ושלמי חגיגה שבאים במקום אחר בנדר ונדבה בעולה ושלמים ולמעט שעירי' שאינם בנדבה דלא מצינו חטאת נדבה, ולמה אצטריכו במועדיכם ולפלא בתרא דאי מלפלא קמא הוה ממעטי' כל מידי דליתיה נדבה ואע"פי שבא במינו נדבה במקום אחר ואף במועדות ולפלא לרבויי חובה דמועדות שיש במינה נדבה במקום אחר ומ"מ חובה שאינה דמועדות שיש במינה נדבה במקום אחר משמע דממעטי' לה מלפלא קמא דהכי משמע לשון הברייתא דקא' אוציא אף חובות הבאות ברגל ת"ל במועדיכם משמע דלא רבי כי אם דמועדות לבד ודרבויא דמועדות מעוטא לשאר מילי:
וא"ת דלעולם לימא דגם לשאר מילי נרבה חובה שבאה במקום אחר נדבה משום דלפלא בתרא גלי לן דלפלא קמא לא אתא למימר דנבעי נדר ונדבה אלא שיהא בא בנדר ונדבה, וכי תימא דא"כ לשתוק מבמועדיכ' כיון דלא הוי דוקא דז"א דנוכל לומר דאי לאו במועדיכם לא הוה משכחינן סמך על מה ליקו מיעוט דלפלא בתרא ואצטרי' למכתבי' כי היכי דליקו עליה ולעולם נימא דגלי במועדות והוא הדין בשאר מילי:
וי"ל דז"א שהרי גם כי כתב במועדיכם הוה מצי לפלא בתרא לגלויי על קמא ובכל מילי לא בעינן נדר ונדבה כי אם בא בנדר ונדבה משום דהא דאין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות ודאתא לרבויי מה שבמינו בא בנדר ונדבה דאין לומר דהוה מרבי' אף חובה, דז"א לשתוק מתרוייהו לפלא ומאשה מרבינן אף חובה ומדכתבינהו ש"מ דאתו למעוטי חובה ולרבויי חובה שבאה במקום אחר נדבה וא"כ לעולם נימא דאי מרבי' גם בשאר מילי לשתוק ממועדות ומדכתבינהו ש"מ למעוטי כל שאר מילי אם לא יהא נדר ונדבה:
וא"ת והלא עולת חובה טעונה נסכים וא"כ נימא טעמא משום דמינה באה נדבה, וי"ל דאין עולת חובה כי אם בצבור והתם כתי' בהדיא נסכים דהייינו עולת תמיד ושלמי נזיר ועולת נזיר אינו כי אם בנדר שהרי הנזירות נדר הוא ועולת מצורע נמי אע"פי שאינה באה נדר מ"מ כתב ביה בהדיא מנחתו, ולפי מה שפי' מה בן בקר בא למעט גבי מועדות דבעי' בא בנדר ונדבה ואף כל קאי אכבש ואיל דמועדות, או נוכל לומר אף כל דר"ל אף כל קרבן המועדות אלא שנראה יותר לומר דקאי אף כל אאיל וכבש מפני שבקר שם מין הוא ודכותיה משמע אף כל דקאי אשאר מינין ואינו שם קרבן דנימא אף כל אשאר קרבנות:
וא"ת הא תינח דאצטריכו עולה ולפלא קמא ועולה למעט מנחה ולפלא למעט מידי דליתיה בנדבה דבחד מינייהו לא סגי דאי לא כתי' אלא לפלא מרבי' כל מידי דנדבה ואפי' מנחה ואצטרי' עולה למעט מנחה ואי כתב עולה לבד ה"א עולה בין חובה בין נדבה ותו לא ואצטרי' לפלא לרבויי שאר מילי דבאים בנדבה אבל מאו זבח לשתוק דמלפלא מרבי' ליה:
י"ל דאי לא כתי' או זבח לא הוה מרבי' ליה מלפלא דכמו דממעטי' מנחה מעולה כמו כן נמעט זבח דנימא עולה דוקא ולפלא למעט עולת חובה אתי ולא לרבות שאר דברים הבאים בנדבה בר מעולה לכך אכתיב או זבח לרבות שאר זבחים ולא מיעטו כי אם מנחה ולפלא למעט בהו מידי דחובה ומועדיכם אתא לרבויי חובה דמועדות ולפלא בתרא לגלות דבעי' בהו דליתיה בעלמא בנדר ונדבה:
אפי' עולת העוף במשמע, וא"ת מאי טעמא, וי"ל מדכתי' או זבח דמשמע דר"ל הנזבח ולא עוף שנמלק מכלל דעולה ר"ל דבר שאינו נזבח, כ"נ מרש"י, ומ"מ לא צרכי' לכולי האי אלא משום דכל עולה במשמע. ת"ל מן הבקר ומן הצאן. נוכל לפרש דלכך אצטריכו תרווייהו למעט עוף דאי לא כתי' אלא בקר ה"א כי היכי דאינו מיעוט גבי צאן דהא בתר הכי כתב איל וכבש כמו כן אינו מיעוט לגבי עוף שישנו במשמעות עולה לכך אצטרי' לכתוב בקר וצאן למעט עוף דע"כ למעט עוף אתו דלגופייהו לא מצטרכי שהרי פרשם בפרשה אחרי כן בפרש' בדיני איל וכבש ובן בקר:
אדם כי יקריב מכם. קרא דריש ת"ק קא דריש. יכיל האומר הרי עלי עולה, נ"ל דמשום דבעולה איירי קרא כדמשמע בתר הכי דמפרש הפרש' דיני עולה מן הבקר ומן הצאן ומן העוף נקט עולה. יביא משניהם דהכי משמע קרא דאדם שוקריב קרבן לד' מן הבהמה. פי' שנדר קרבן עולה מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם דצריך שיביא מן הבקר ומן הצאן:
וק"ל דאיך תיפוק אדעתין דיביא משניהם והלא כתיב בתריה ואם עולה קרבנו מן הבקר אלמא משמע דיכול להביא קרבנו מאחד מהם לבד, ונ"ל דה"א דהיינו דוקא במפרש להביא עולה מן הבקר ומן הצאן אבל האומר סתם הרי עלי עולה מן הבהמה יצטרך להביא משניהם הואיל ולא פי' אם צאן אם בקר דנימא דלהכי אתא קרא דמן הבקר ומן הצאן, ת"ל מן הבקר ומן הצאן רצה אחד מביא פי' דהכא נמי משמע דמיירי בנודר סתם כדכתי' ועשיתם אשה לה' עולה או זבח לפלא נגד משמע שנדר סתם כדקאמ' לפלא נדר עולה וקאמר בתריה מן הבקר או מן הצאן או לחלק שיבא מאחד מהם כפי שירצה:
וא"ת א"כ לשתוק קרא דמן הבקר ומן הצאן דפ' ויקרא כיון דלא אתא למימר כדפי' לעיל דמאחר דלא אתא למאי דאפקיה קרא א"כ לחנם נכתב:
וי"ל דאצטרי' לדרשא דמן הבהמה להוציא את הרובע מן הבקר להוציא את הנעבד מן הצאן להוציא את המוקצה ומ"מ אע"ג דמצטרכי לדרש' ס"ד מעיקרא מפשטיה דקרא דצריך להביא משניהם אי לאו דאפקיה אידך קרא:
רצה שנים מביא, וק"ל והלא כיון דאם רצה מביא אחד אלמא נודר סתם הוי אחד א"כ כשיביא שנים ויוסיף יביא חולין לעזרה, דאין לומר דר"ל רצה שנים מביא אם היה דעתו כשנדר לשנים דא"כ פשיטא דיביא ולמאי אצטרי' קרא להכי, וגם לא מצית אמרת דלא דביא שנים כדקאמר או לחלק אלא צ"ל דבנודר סתם מיירי והק"ל דכיון דעולה סתם אחד משמע איך נשרי ליה להביא שתים. וי"ל דלעולם משמע תרווייהו אחד או שנים הילכך כשמביא אחד או שנים יצא:
אי נמי נוכל לומר דלכך אצטריך קרא דמן הבקר ומן הצאן דויקרא לומר דיכול להביא שניהם ושבידו להרבות:
סד"א הואיל וכתי' דומן הצאן כמאן דכתי' יחדיו דמי. נ"ל לפרש דמו"ו דומן הצאן קא דריש כדאמרי' בעלמא דו"ו הדריה וערביה ה"נ ו"ו דומן משמע דערביה עם בקר למבעי תרוייהו:
וקשיא דא"כ לא לכתוב לא ו"ו ולא או לחלק דכותיה איכא בריש פסחים דפרי' לא לכתוב רחמנא לא ו"ו ולא ה"א, ושמא י"ל דאצטריכו הו"ו לדרשא כדאית' בת"כ מן הצאן להוציא המוקצה ומן הצאן להוציא הנוגח. ומקצת פיר"שי משמע דלאו מכח וי"ו קאמר אלא משום דכיון דבקר וצאן לפירושי בהמה קיימי משמע דבהמה דאמרי' הויא בקר וצאן וכמאן דכתיב יחדו דמי, ולא נראה לי אלא כדפי':
א עמוד ב' בתוס' ד"ה מארבע וכו' ועוד דאפילו בכי ה"ג אסור מדאורייתא דחשוב כאילו הויא הנאה למלוה כיון דקעביד על פיו והוי כמו הן מנה לפלוני ואקדש אני לך דמקודשת מדין ערב יעוי"ש, מבואר מדברי התוס' דהמלוה מעות לפלוני ברבית שיתן הקרן והרבית להקדש הוי איסור דאורייתא משום רבית, והיינו אע"ג דלא מטי הרבית לידו של מלוה, וזהו מפני שזה שנותן להקדש הרי"ז נחשב כאילו הגיע לידו, ויש לעיין אם הוא זה מטעם ערב כמו שכתבו התוס', וזהו משום דנפיק ממונא אפומי', וע"כ הכוונה על הרבית, דהקרבן בלאו הכי מחויב לשלם, אבל יש לעיין כמה הוא הרבית אם כל הסך שנתן עבור הרבית, נחשב כאילו בא לידו ממש כל הסך הרבית, או דלמא כיון דהעיקר הוא בשביל ההנאה, דקעביד על פיו, וא"כ אפשר שזהו רק פרוטה, ונפק"מ לענין להוציא בדיינים אם מוציאין ממנו כל הרבית שנתן להקדש, או דלמא שאין מוציאין רק פרוטה.
ב גרסינן בקדושין ז' ע"א אמר רבא תן מנה לפלוני ואקדש אני לך מקודשת מדין ערב, ערב לאו אע"ג דלא מטי הנאה לידי' קא משעבד נפשיה, האי אתתא נמי אע"ג דלא מטי הנאה לידה קא משעבדא ומקני' נפשה, והנה בערב באמת איכא הנאה להערב בזה שעושה על פיו ומהימן לי' וכמבואר ב"ב קע"ג דמסיק רב אשי שם דהשתעבדות של הערב הוא מטעם בההוא הנאה דקא מיהמן לי' גמר ומשעבד נפשי', ומבואר בראשונים דבההיא הנאה דמחזיקו בנאמן וגם סומך עליו חשובה הנאה זו בעיניו כאילו נתן לו דמים ממש, ודמים האלו עושים השתעבדות, ולפי"ז היאך קאמר הש"ס הכא דבערב לא מטי הנאה לידי', וע"כ כוונת הש"ס דלא מטי הנאה דמנה לידי', ומכ"ז עושה השתעבדות עבור ההנאה דקא מיהמן לי', ונותן מעות על פיו, הכי נמי באשה איכא הנאה זו שנותן מעות על פיה, והנה עדיין יש לעיין בדבר התפסת הקדושין בזה, עבור איזה מן הדמים נעשה קדושין, והיינו כי שתים יש בזה, וזה הדבר כי לאחר שחידשה תורה דין ערב וחיובו, הוה הכא בהאשה הלזו שאמרה תן מנה לפלוני ואקדש אני לך, ע"כ יש כאן ערבות בפועל גם כן, דזה פשיטא שאם יתבטל הקדושין שאז היא מחויבת לשלם מטעם ערבות, מפני שהנותן ע"מ קדושין נתן, ולפי"ז הכא בהאשה הלזו יש כאן שני מיני דמים, א) עצם המנה שנותן לפלוני והיא נכנסת ערב בזה, ב) ההנאה שנותן ממון על פיה, וההנאה זו תורת כסף יש בזה, וא"כ יש לעיין עבור איזה מן הדמים הקדושין נתפסים הכא אם בעבור עצם המנה שנותן לפלוני על פיה, או בעבור ההנאה שמגיע לה שנותן על פיה, והרי זה דומה כמו הא דאדבר עליך לשלטון, או שהקידושין נתפסים עבור שניהם, והנה כתב הרשב"א וז"ל תן מנה לפלוני וכו' כלומר חוזר ואומר לה התקדשי לי בהנאה זו שאני נותן במתנה זו לפלוני בדבורך דערב נמי בההיא הנאה דקא מהימן לי' משתעבד ולא מחמת גוף הממון ממש שאינו מקבלו, וכ"כ הרמב"ם האשה שאמרה וכו' ואמר לה הא"מ לי בהנאת מתנה זו שנתתי על פיך הרי זו מקודשת עכ"ל, וכן מצאתי בריטב"א וז"ל לאו למימרא דלא מטא לי' שום הנאה דאם כן במה נשתעבד, אלא לומר אע"ג דלא מטא לי' הנאת ממון שהוציא המלוה ולא הגיע לידו של ערב לא כסף ולא שוה כסף, אפ"ה משתעבד בהנאה דמטי לידי' במה שהלוהו לזה על אמונתו דהאי בכל דוכתי חשיב ככסף, הכי נמי אע"ג דלא מטא לידה הנאת ממון עצמו, מקנה נפשה בהאי הנאה דשוי' פרוטה דיהבי' מנה לפלוני בדיבורה עכ"ל, הרי מבואר מכל זה דעיקר הקדושין הוא מטעם ההנאה הלזו שנותן ממון על פיה, והביאור בדברי רבא דכמו שנעשה אדם ערב בהנאה זו דהוצאת ממון על פיו. כן נעשית אשה מקודשת בהנאה זו דהוצאת ממון על פיה, ויש לעיין מדוע לא תתקדש בעצם הערבות שע"י הקדושין היא נפטרת מהערבות, וע"כ צריך לומר דהרי זה כמקדש במלוה דגם כן איכא הנאת מחילת מלוה ומכ"ז אינה מקודשת כיון שכעת מקדשה בדבר שאינו מגיע כלום לידה, וה"נ כשמקדשה בהמעות שנותן לפלוני מפני הערבות שלה, והוא נותן בשליחותה, הרי זה בדמיון שמלוה לה מעות ומקדשה במלוה זו שג"כ אינה מקודשת אף שהלואה והקדושין היו באים בזה אחר זה דהיינו שתיכף בעת חלות ההלואה, חלה הקדושין תיכף ומיד, ומכל זה אין הקדושין חלין, מטעם דהרי זה קדושי מלוה, וכן בהא דערבות שתורת מלוה איכא בזה, ולהכי הוכרח רבא לומר דהקדושין בזה הוא מטעם ההנאה דנותן על פיה.
ג אמנם עדיין יש להבין מדוע אמר רבא דמקודשת מטעם ערב, הלא בפשיטות מצי למימר דהוי קדושין מטעם ההנאה הלזו דעושה עפ"י דבריה ונותן לפלוני, וזהו בההיא הנאה, וכמו דקאמר הש"ס בעלמא בההיא הנאה, ולאיזה צורך אמר לן רבא הדמיון לערב, ונראה דהנה בערב דעלמא גם כן שתים יש, א) עצם ההלואה שנותן להלוה על פיו של הערב ובשליחותו, ב) בההיא הנאה דקא מהימן לי', והנה מטעם השליחות הרי"ז כאילו הוא עצמו הוא הלוה, כדין שליחות בכ"מ, וכן פירש הרשב"ם ב"ב שם ד"ה גמר ומשעבד בלב שלם ושליחותא דערב קא עביד מלוה כאילו הוא עצמו הלוה עכ"ל, וא"כ איכא הלואה אצל הערב, ולטעם השני הרי מקבל הערב כסף עבור הערבות, וזהו בההיא הנאה, והנה מהטעם הראשון לחודיא לא יספיק לחייב את הערב. ובעינן שיקבל הערב כסף להשתעבדות שלו וזהו בההיא הנאה, והנה הכא בנידון דידן באשה האומרת ליתן לפלוני מנה גם כן שתים יש, א) השליחות שזהו כמו שהיא בעצמה לותה, ב) הכסף שמקבלת, וזהו בההיא הנאה, נמצא שיש כאן תורת ערב דעלמא, ולהכי אמר רבא בזה שמקודשת מדין ערב, והיינו ערב ממש, כיון שכן הוא האמת, ועדיין יש לחשוש בקדושין שמא מקדשה בהחלק ההלואה שיש בזה דהיינו בזה שהיא משלחת ליתן לפלוני, ובזה הרי היא כלוה, ובזה אין קדושין נתפסין, להכי מסיים רבא ואמר כי הקידושין הכא בהשעבוד של הערב, במה שהערב משתעבד עצמו, והיינו בהקבלת כסף שמקבל, וזהו בההיא הנאה ובזה הוא מקדשה, ואפשר שמטעם זה דייקו הרמב"ם והרשב"א שצריך המקדש לומר לה שמקדשה בהנאת מתנה שנתתי על פיך" והיינו משום דאם לא אמר לה כן אלא אמר סתם שמקדשה בזה, שאז תתפרש שהקידושין הוא בשביל הערבות, והרי זה כמקדש במלוה ופרוטה, להכי מצרכו שיאמר שמקדשה בהנאת שנתתי על פיך, וזהו שמקדשה בההיא הנאה, וכמו שנתבאר, אמנם רש"י פירש בד"ה ואקדש אני לך וכשנתנו לו אמר לה התקדשי לי מקודשת יעוי"ש, משמע מזה דאעפ"י שאמר לה סתם גם כן הוה קדושין, ולא חיישינן לקדושי מלוה בזה דהיינו במעות הערבות של הלואה, ונראה דסברת רש"י בזה דכשמקדשה באופן זה דערבות, הנה גם בסתמא המובן שתחול הקנין בדין ערב, וזהו הכוונה באופן המועיל, והיינו כמו שמהני בערב, והרי זה כמו שאמר בפירוש מדין ערב שפשיטא דמהני, וכיון שביארנו דעיקר הקדושין עבור ההנאה שהיא שו"פ, ה"נ עיקר הרבית הוא הפרוטה ותו לא.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0