דף פה - ב
ואילו בברייתא קתני "ושניה חורש ושונה"!?
כלומר, הרי בהכרח שאין דעת משנתנו כדעת הברייתא, כי חרישה נוספת יותר על על חרישה רגילה שעושים בשדה, ודאי שאין לה כל מקור במשנתנו, ואילו בברייתא נזכרו שתי חרישות בשנה השניה; ובהכרח ששתי שיטות הן, ואין ללמוד מן הנאמר בברייתא לפרש את המשנה.
ומשנינן: הא לא קשיא: כאן - משנתנו - עוסקת בשדה עבודה, שנרה בשנה ראשונה, ואם כן כשיעשה ניר בשנה השניה הרי לנו שתי חרישות.
כאן - הברייתא, ששנינו בה "חורש ושונה"
- עוסקת בשדה שאינה עבודה -
כלומר, אם אכן נרה בראשונה כי אז בשניה עושה חריש אחד וזורע, ואם לא נרה בשנה הראשונה, כי אז עושה שתי חרישות בשנה השניה; ואם כן אין סתירה מן הברייתא; ומכל מקום תפשוט, שבשנה השניה עושה חרישה שניה.
אך לא פשיטא לגמרא ישוב זה, ולכן שואלת הגמרא:
מאי הוי עלה על הספק בפירוש משנתנו?
ופושטת הגמרא: תא שמע שאין הוא חורש פעם שניה, מהא דתניא:
כך הוא עושה: נר [1] את כל השדה בחציה של השנה, [2] וזורע בחצי השנה האחרת את חציה של השדה -
ושוב לשנה הבאה נר את כל השדה בחציה של השנה, וזורע בחצי השנה השניה את חציה האחר של השדה [זו שהשאירה כשהיא ניר בשנה הקודמת]; וכן עושה לסירוגין בשנים הבאות, ומוכח שאחרי שעשאה ניר שוב אינו חוזר וחורש.
אמר רבי יוחנן: אין מביאין את העומר אלא מן השדות המודרמות שבארץ ישראל, [3] שבהן חמה זורחת ומהן חמה שוקעת; נר חציה וזורע חציה, נר חציה וזורע חציה.
אבא שאול אומר: עומר היה בא מבקעת בית מקלה, ואותה בקעה כמין שלשה סאין היתה, [4] ושדה מודרמת היתה, ובה חמה זורחת וממנה חמה שוקעת, נר חציה וזורע חציה נר חציה וזורע חציה.
רב חלקיה בר טובי הוה ליה קרנא דארעא, ועבדה על חד תרי, ומזבין להו לחיטי לסמידא -
[רב חלקיה בר טובי היתה לו חלקת קרקע בקרן זוית, [5] והיתה עושה תבואה כפול משדה רגילה, והיתה התבואה מובחרת מאד, והיה מוכרה כדי לעשות ממנה סולת למנחות].
שנינו במשנה: ואם התליעה, פסולה: תנו רבנן:
סולת שהתליעה רובה, הרי היא פסולה.
וכן חיטין שהתליעו רובן הרי הן פסולות מלטוחנן להקריב סולתן.
בעי רב ירמיה, נסתפק רב ירמיה בפירוש מה ששנינו בברייתא: חיטין שהתליעו רובן:
האם ברוב חיטה, והיינו: כל חיטה שהתליעה רובה הרי היא פסולה -
או אפילו ברוב סאה, והיינו: סאה של חיטים שהתליעה רובה, הרי כל הסאה פסולה למנחות, ואפילו אותן שלא התליעו כלל. [6]
ומסקינן: תיקו!
כל המקדיש בהמה שיש בה מום - שהיא פסולה - לגבי המזבח, עובר בלא תעשה ולוקה על הקדשו, שנאמר [ויקרא כב כ] "כל אשר בו מום לא תקריבו", מפי השמועה למדו, שזו אזהרה למקדיש בעלי מומין. [7]
בעי רבא:
הקדישן לחיטים המתולעות, מהו שילקה עליהן משום מקדיש בעל מום למזבח?
וצדדי הספק הם: האם נאמר: כיון דפסיל, [כיון שפסולים הם], כבעל מום דמי, והרי זה לוקה על הקדישן כדין המקדיש בעל מום למזבח -
או דילמא: אין בעל מום אלא בבהמה, ואלו, אף שפסולים הם, הרי אינם בעלי מומים, ואין לוקה על הקדישם?
ומסקינן: תיקו!
תנן התם במסכת מדות ב ה:
כל עץ שנמצא בו תולעת, הרי הוא פסול לגבי מזבח ליתנו על המערכה של המזבח:
אמר שמואל: לא שנו אלא עץ לח שהתליע, כיון שאין יכול לגרור ממנו את מה שהתליע, [8] אבל עץ יבש הרי זה גוררו למה שהתליע, וכשר העץ.
בעי רבא:
הקדישו לעץ שהתליע, מהו שילקה עליו משום מקדיש בעל מום למזבח?
וצדדי הספק הם:
האם נאמר: כיון שפסול העץ, כבעל מום דמי, והרי זה לוקה על הקדישו כדין המקדיש בעל מום למזבח -
או דילמא: אין בעל מום אלא בבהמה, ועץ שהתליע אף שפסול הוא הרי אינו בעל מום, ואין לוקה על הקדישו. [9]
ומסקינן: תיקו! [10]
מתניתין:
לאחר שנתבאר במשניות הקודמות איזו היא התבואה המובחרת יותר לעשות ממנה סולת, מתבאר במשנתנו כאן מה הם המקומות שהשמן מובחר שם ביותר.
תקוע אלפא [אל"ף בלשון יוני] לשמן. שמן הבא מתקוע הוא המובחר ביותר למנורה ולמנחות, ומביאין משם, משום שנאמר "מבחר נדריך".
אבא שאול אומר: שניה לה [לתקוע] העיר רגב שבעבר הירדן.
כל הארצות היו כשרות להביא מהם שמן, אלא שמיכן [מכאן, מהמקומות שנזכרו] היו מביאין.
אין מביאין שמן למנורה ומנחות -
לא מבית הזבלים [שדה שצריך לזבלה] מפני שהם מאוסים. [11]
ולא מבית השלחים [שדה הגדילה על מעין שבתוכה] מפני שפירותיה רעים.
ולא ממה שנזרע ביניהם, כלומר, ולא שמן הבא מעצי זית שזרעו תבואה ביניהם, ומשום שהזרעים מכחישים את הזיתים ואין השמן הבא מהם מעולה.
ומכל מקום, אם הביא מאחד מכל אלו כשר השמן.
אין מביאין אנפקטין, סוג שמן ויתבאר בגמרא - ואם הביא אנפקטין הרי זה [כשר] [פסול, רש"י]. [12]
אין מביאין שמן:
מן הגרגרין [גרגרי הזית] שנשרו במים, כי המים מקלקלים את השמן הבא מהם.
ולא מן הכבשים [שמן הבא מזיתים כבושים].
ולא מן השלוקים [שמן הבא מזיתים מבושלים].
ואם הביא מאחד מכל אלו הרי השמן פסול.
גמרא:
שנינו במשנה: תקוע אלפא לשמן:
כתיב [שמואל ב, יד] "וישלח יואב תקועה [לתקוע] ויקח משם אשה חכמה" -
ומפרשינן: מאי שנא תקועה, [13] למה שלח להביא אשה חכמה מתקוע דוקא?
אמר פירש רבי יוחנן: מתוך שרגילין בשמן זית, חכמה מצויה בהן, כי שמן זית מפקח את הלב.
תנו רבנן: כתיב גבי ברכת משה לשבטים [דברים לג כד]: "ולאשר אמר, ברוך מבנים אשר, יהי רצוי אחיו וטובל בשמן רגלו":
זה חלקו של אשר [14] בארץ ישראל שמושך שמן כמעין. כלומר, ריבוי שמן יש בחלקו.
אמרו: פעם אחת נצטרכו להן אנשי לודקיא [שם מקום] לשמן, מינו להם פולמוסטוס [גוי ממונה] אחד, ואמרו לו: לך והבא לנו שמן בערך של מאה ריבוא מנים.
הלך אותו גוי לירושלים להביא את השמן ; אמרו לו היהודים אנשי ירושלים: לך לצור, [15] שם תמצא שמן רב כל כך.
הלך אותו גוי לצור, אמרו לו אנשי צור: לך לגוש חלב - שהיה בחלקו של אשר - שם תמצא שמן רב כל כך.
הלך אותו גוי לגוש חלב, אמרו לו אנשי המקום: לך אצל פלוני, אצלו תמצא שמן.
הלך אותו גוי לביתו של אותו פלוני ולא מצאו בביתו.
אמרו לו אנשי הבית: הרי הוא בשדה.
הלך אותו גוי ומצאו לאותו פלוני שהיה עוזק [חופר ועודר] בעצמו תחת זיתיו, ואף שהיה עשיר. [16]
אמר שאל לו הגוי לאותו פלוני: היש לך שמן במאה ריבוא מנים שאני צריך?
אמר לו היהודי לגוי: הן! אך המתן לי עד שאסיים מלאכתי. [17]
המתין אותו גוי עד שסיים היהודי את מלאכתו; לאחר שסיים מלאכתו הפשיל אותו פלוני את כליו לאחוריו [שם את כלי עבודתו מאחורי גבו], והיה מסקל ובא [מפנה היה אבנים מן השדה], ומתוך כך היה נדמה לאותו גוי שעני הוא.
בדרך אמר לו: וכי יש לך שמן במאה ריבוא!? כמדומה אני ששחקו בי היהודים ששלחוני אליך.
כיון שהגיע היהודי לעירו, הוציאה לו שפחתו של היהודי קומקומום [18] של חמין ורחץ בו ידיו ורגליו, ועוד הוציאה לו ספל של זהב מליאה שמן, וטבל בו ידיו ורגליו.
לקיים מה שנאמר על חלקו של אשר "וטובל בשמן רגלו".
לאחר שאכלו שניהם ושתו, מדד לו היהודי שמן במאה ריבוא מנים - כבקשתו.
אמר לו [שאל היהודי את הגוי]: כלום [שמא] אתה צריך ליותר שמן?
אמר לו הגוי ליהודי: הן! אלא שאין לי דמים לקנות עוד שמן.
אמר לו היהודי לגוי: אם אתה רוצה ליקח עוד שמן קח לך, ואני אבוא עמך ואטול דמיו של השמן הנוסף.
ואכן מדד לו עוד שמן בשמונה עשר ריבוא מנים נוספים.
אמרו: לא הניח אותו האיש [אותו שליח גוי] לא סוס ולא פרד ולא גמל ולא חמור בארץ ישראל שלא שכרו להוליך עליהם את השמן הרב שרכש.
כיון שהגיע אותו גוי לעירו, יצאו אנשי עירו לקלסו על שמילא את שליחותו על הצד היותר טוב.
אמר להם הגוי לאנשי עירו: לא לי תקלסוני, אלא לזה היהודי שבא עמי, שמדד לי שמן במאה ריבוא, והרי הוא נושה בי בשמונה עשרה ריבוא נוספים. [19]
לקיים מה שנאמר [משלי יג] "יש מתעשר ואין כל מתרושש והון רב", יש מי שמראה את עצמו כעשיר אך חסר כל הוא, ויש המראה את עצמו כרש והוא בעל הון רב; ואף יהודי זה מתנהג היה כרש שהיה מסקל וחופר בעצמו תחת זיתיו, אך היה עשיר גדול. [20]
שנינו במשנה: אין מביאין לא מבית הזבלים... אין מביאין אנפקינין, ואם הביא פסול:
ומקשינן: והתניא אין מביאין אנפקינין,
הערות
[1] כן נראית הגירסא ברש"י, וכאשר הוא משפט הלשון.
[2] כן נראה מדברי רש"י מכתב יד, שפירוש "נר חציה" הוא חצי של השנה, "וזורע חציה" פירושו: חצי השדה ; ובעיקר הטעם שלא היו זורעים שנה אחר שנה באותו מקום ביאר רש"י: ולהכי אין זורעה כולה כאחת, שאין דרך בני אדם לזרוע קרקעותיהם שנה אחר שנה, מפני שמתישים את השדות, לכך זורעה לחצאים, ומרבים פירות בכל שנה. ומפירוש המיוחס לרש"י נראה יותר, שהוא מפרש "נר חציה וזורע חציה" הכל על השדה; אלא שהוא נר את כל השדה, ואינו זורע אלא חציה. ובין לפירוש זה ובין לפירוש זה, כבר בשנה ראשונה הוא זורע בחציה של השדה; ולפי פירוש זה לכאורה צריך להבין: איך יתיישב לשון המשנה "נרה שנה ראשונה ובשניה זורעה", דמשמע, שבשנה ראשונה אינו זורע כלל. אך ראה ברמב"ם [איסורי מזבח ז ד] שכתב "וכיצד היו עושין בזריעת חיטי המנחות והנסכים: נר חצי השדה בשנה ראשונה וזורע חציה, ובשנה שנייה נר החצי שזרע בראשונה וזורע החצי האחר קודם לפסח שבעים יום", ומבואר שהיו לוקחים למנחות ממה שזרעו בשנה השניה, וזו היא ששנינו "נרה שנה ראשונה, ובשניה זורעה".
[3] ראה הערה בעמוד א בפירוש "מודרמות" אם הוא מיקום השדה בארץ ישראל שיהיו בצד דרום, או שיהיה שיפוען לדרום, ולפי פירוש שני, פירוש הברייתא הוא, שיביא מן השדות שבארץ ישראל ומאותן המודרמות.
[4] בפירוש המיוחס לרש"י פירש, שהיתה אותה שדה מצמיחה שלש סאין של שעורים, כפי הנצרך לקצור לעומר לפי דעת חכמים לעיל סג ב; ואולם מסתימת לשון רש"י בכתב יד נראה, שהפירוש הוא כפשוטו, שהיה גודלה של השדה "בית שלש סאין", שהוא מאה וחמשים אמה על חמשים אמה.
[5] מדברי רש"י מכתב יד נראה בביאור הספק: האם אין פסולה חיטה למנחה אלא אם התליעה רובה, אבל אם היתה סאה של חיטים והתליעו רוב החיטים במיעוטן או ברובן לא נפסלו שאר החיטים, או שאפילו אם התליעו רוב החיטים שבסאה [ואפילו התליע מקצת מכל חיטה] הרי החיטין האחרות פסולות, ואפילו שלא התליעו כלל; ועל דרך זה נתבאר בפנים. אבל הרמב"ם [איסורי מזבח ו יא] כתב: סולת שהתליעה רובה, או שהתליע רוב החיטים שנעשית מהם פסולה, התליע רוב חטה אחת הרי זו ספק; ואם כן הספק הוא: האם אין פסולה המנחה עד שיתליעו רוב חיטיה ואפילו במיעוטם, או אפילו אם לקח למנחה חיטה אחת שרובה מתולעת הרי המנחה פסולה. ובפשוטו שני חילוקים יש ביניהם, שלרש"י הנידון הוא על סאה שרק חלק ממנה לקח למנחות, והספק הוא: האם די בהתלעת רוב החיטים שהותלע מקצת מכל חיטה, כדי שייפסלו אף החיטים שאינן מתולעות אותן לקח למנחה, או שמא אין פסולה למנחה אלא חיטה שרובה מתולעת; ואילו להרמב"ם, אין אנו דנים אלא על אותם החיטים שלקח למנחות, והספק הוא: האם הפסול הוא רק כשרוב חיטי המנחה מתולעות ואפילו מקצתן, או די בחיטה אחת שרובה מתולעת כדי שתיפסל כל המנחה. וראה שם ב"כסף משנה" שכתב על דברי הגמרא: משמע דהכי פירושא: הא דאמרינן דחטים שהתליעו רובן פסולות, היינו כשהתליע רוב כל חטה וחטה, אבל אם לא התליע רוב כל חטה וחטה, אף על פי שהתליע רוב סאה או כולה, מאחר שלא התליעה מכל חטה אלא מיעוטה, כשר; או דילמא: כיון שהתליע רוב סאה אף על פי שלא התליע מכל חטה אלא מיעוטה פסול. אבל מדברי רבינו נראה שהוא מפרש: מי סגי ברוב חטה אחת שתהיה מתולעת אפילו היא מעורבת בסאה חיטים שלא התליעו, או דילמא לא מיפסיל עד שיתליעו רוב חיטים שבסאה; ומדבריו נראה, שאפילו לפי פירושו, אין צד שתהיה חיטה שאינה מתולעת כלל פסולה למנחה, והספק אינו אלא בחיטה שמיעוטה מתולעת שתיפסל משום שרוב הסאה מתולעת; ועוד נראה מדבריו, שאין בין פירושו לפירוש הרמב"ם החילוק השני שנתבאר לעיל, דהיינו: אם הנידון הוא בסאת חיטים שרק את חלקם לקח למנחה, או בסאת חיטים שאת כולה לקח למנחה; וראה עוד במהר"י קורקוס וברדב"ז.
[6] לשון הרמב"ם בהלכות איסורי מזבח א ב; וראה ברש"י מכתב יד ד"ה מהו שילקה עליהם משום בעל מום, שכתב: דקיימא לן בפרק קמא דתמורה המקדיש בעלי מומין למזבח עובר בחמשה לאוין, והדברים צריכים ביאור.
[7] כן כתב רש"י מכתב יד; ולשון הפירוש המיוחס לרש"י: לפי שלח אינו יכול לגרור ממנו מה שהתליע כמו היבש. וראה ב"חזון איש" [מנחות מב כה]: האי גוררו היינו מקומו שלא יהא ניכר שהוא חללו של תולעת; ופירש רש"י שאין הלח נגרר כמו היבש; ויש לעיין: מה טעם הוא זה, מכל מקום כי גריר ליה ללח, השתא אין בו מום בלח כמו ביבש! ? ואפשר, דכמו דפסול ישן וכדאמר לעיל כב א, הכי נמי זה שהיה פגום ונתקן, פסול; ולפי זה, זה אם התליע לח אפילו נתיבש פסול, שזה שצריך טורח מרובה לגרור המקום המתולע, מזדלזל ואין כבודו למערכה, ומיפסל לעולם; וראה עוד שם.
[8] לשון רש"י מכתב יד הוא: קרנא דארעא, בקרן זוית עומדת; ובמוסגר הוסיפו "בדרומה"; ולכאורה הוא מוכרח, שאם לא כן, מה הוא יתרונה של חלקת קרקע זו שהיתה תבואתה מובחרת, וגם מה ענין סיפור זה לעניננו; ולפי מה שהגיהו מתבאר, שהיתה השדה מובחרת משום שהיה בדרום ; אלא שלכאורה אי אפשר לפרש כן, כי לשיטת רש"י עצמו, השדות המודרמות שהן משובחות היינו שהן עומדות בדרומה של ארץ ישראל, וזה הרי ודאי לא משמע כלל בלשון הגמרא.
[9] ראה מה שכתבו התוספות למה חזרה הגמרא ונסתפקה בספק זה; וראה עוד ספיקות כעין אלו לקמן פו א, ופז א.
[10] בפשוטו, ספק הגמרא הוא במי שהקדיש עצים ליתנם על המערכה, וכן נראה מדברי הרמב"ם [איסורי מזבח ו ג] ; אבל התוספות ביארו, שספק הגמרא אינו אלא לרבי הסובר לעיל כ ב, שיש קרבן מנחה של עצים ועושים בו כמעשי המנחה, וכיון שקרבן הוא, יש לדון בו משום מקדיש בעל מום למזבח, אבל לרבנן שאין קרבן עצים, אין מקום לספק הגמרא לחייבו משום מקדיש בעל מום למזבח; וראה בכל זה ב"חזון איש" מנחות סימן מב סקכ"ה וסקכ"ו.
[11] כן פירש רש"י מכתב יד כאן; וראה לעיל פה א גבי תבואת בית הזבלים שאין מביאים ממנה סולת למנחות, שפירש שני פירושים: א. שמא לא נזדבלה כל צרכה, ונמצאו כל פירותיה כחושין. ב. הזבל מבאיש ומקלקל טעם הפירות.
[12] כן מוכחת הגירסא מרש"י בכתב יד לקמן פו א ד"ה מפני שהוא שרף, וכן כתבו התוספות משמו שם בד"ה ואם; ומשם רבינו תם הביאו לגרוס "כשר", וכאשר הוא לפנינו.
[13] ביאר המהרש"א: שלשון הכתוב שלא אמר "וישלח יואב ויקח אשה חכמה מתקוע", נראה, שלא היה מכיר אותה אשה ושלח לקוראה ממקומה, אלא ששלח לתקוע בהנחה שודאי ימצאו שם אשה חכמה, ולכן שואלת הגמרא: מאי שנא תקוע.
[14] ראה מה שביאר המהרש"א את הטעם שהצרכה הגמרא לפרש כן, שהרי ממיילא משמע כן, כי גבי ברכתו של אשר נאמר פסוק זה.
[15] כתבו התוספות: אין זו צור המעטירה [שנזכרה בישעיה כג ח], אלא צור אחרת שהיתה בארץ ישראל.
[16] כמבואר בסוף הענין, שהיה מראה עצמו כעני.
[17] כנראה, שאף זה מדרכו של אותו איש להראות את עצמו כעני, כי סתם עשיר לא היה מניח מלמכור עד שיסיים את מלאכתו.
[18] ברש"י כתב יד הגירסא "קומקום", ופירש: יורה קטנה.
[19] ראה מה שביאר המהרש"א את הקילוס בדבר זה, הובאו דבריו בהערה הבאה.
[20] נתבאר על פי רש"י מכתב יד. וכתב המהרש"א: רצונו לומר, דודאי מה שאמר "לא לי תקלסוני אלא לזה", לאו משום דעשיר גדול היה, דמשום עשירות לא שייך למימר "קלסו לו", אלא דהכי קאמר: קלסו לזה על מדה זו שהיה מראה עצמו כעני לעבוד עבודת שכיר ויש לו הון רב, ולא תקלסו לי שאתם רואים אותי כעשיר ואין לי כל, שהרי כל זה אינו שלי, ולקיים מדה זו דקאמר שלמה "יש מתעשר:. ", דגינה מידה זו, "ויש מתרושש:. " לשבח מידה זו.
ברייתא דקתני שונה:
לא קשיא מתני' דקתני נרה שנה ראשונה ולא אמר בשניה משום דעבודה היתה כבר קודם שנה ראשונה. וברייתא דקתני חורש ושונה בשניה דלא היתה עבודה קודם שנה ראשונה אבל מתני' אם לא היתה עבודה ולא קצינן אם חוזר ושונה ואם לאו דלא קתני בה שונה מאי הוי עלה:
ת"ש דתניא נר חציה וזורע חציה כגון דנרה שנה ראשונה ובשניה נר חציה וזרע חציה ובשנה שלישית זורע מה ששייר ונר מה שזרע בשניה וכן יעשה לאחר מכן בכל שנה נר חציה וזורע חציה ותפשוט מינה דבשניה זורע בלא נרה דזורע מה שלא נר. ואם נפשך אדם לומר [אמאי אינו] זורעה כולה בשנה שניה היינו טעמא לפי שאין כח בארץ לזורעה בכל שנה כולה משום הכי נר חציה וזורע חציה:
לא שנו אלא לח. שנבלע אירסו:
ולא מן הנזרע ביניהן. מן הזיתים שנזרע ביניהן שהזרעים מכחישן:
אין מביאין אינפקינון. שלא נתבשל יפה:
פולמוטוס. ממונה אחד:
במאה רבוא. מנה:
עוזק. חופר:
היה מסקל. משליך האבנים שמצא בדרך:
וישלח יואב תקועה גו' מ"ש תקוע כו'. דמלשון המקרא משמע דלא ידע יואב מאשה זו בתקוע דאל"כ הל"ל וישלח יואב לאשה החכמה לתקועה ולכך קאמר מ"ש כו' וק"ל:
וטובל בשמן רגלו זה חלקו של אשר כו'. גבי ברכת אשר כתיב אלא דס"ד דאיכא לפרושי דקאי אדבתריה ומדבר כנגד ישראל כמו ברזל ונחשת מנעליך דכתיב בתריה כפרש"י שם:
לקיים מה שנאמר יש מתעשר גו'. ר"ל דודאי מה שא"ל לא לי קלסו אלא לזה כו' לאו משום דעשיר גדול היה דמשום עשירות לא שייך למימר קלסו לו אלא דה"ק קלסו לזה על מדה זו שהיה מראה עצמו כעני לעבוד עבודת שכיר ויש לו הון רב ולא קלסו לי שאתם רואים אותי כעשיר ואין לי כל שהרי כל זה אינו שלי ולקיים מדה זו דקאמר שלמה יש מתעשר גו' דגינה מדה זו ויש מתרושש גו' לשבח מדה זו וק"ל:
במשנה תקוע אלפא לשמן. במשניות הגי' תקועה. וט"ס הוא כי שם העצם שלה תקוע כדכתיב בריש עמוס ובירמיה (ו) והא דכתיב וישלח יואב תקועה. שם בא הה"א במקום למ"ד בתחלתה:
גמרא אנשי לודקיא לשמן. כצ"ל:
גמ' בעי ר' ירמיה ברוב חטה וכו'. נ"ב קשיא לי. מאי קמבעיא ליה. אי ס"ד ברוב סאה מאי אריא למנחות. תפוק ליה דאפילו להדיוט אסורות. הא על כרחך ברוב חטה קאמר. ואי ברוב של כל חטה קמבעיא ליה. הא נמי פשיטא דאסורות. דלמא משמע ליה אע"ג דמשליך המתולעות פסולות ואהא שייכא הבעיא:
שם במשנה ולא מן "הכבושים" כצ"ל:
תוד"ה הלך וכו' אין זה צור. נ"ב ל"י מנ"ל זה:
ד"ה עוזק וכו' עוזק תחת זיתיו. נ"ב אין מזה הכרח. כי החופר סביב עץ הזית. ודאי עומד תחת הזיתים. שהם הפרי שהענפים מרובים. ארוכים ורחבים. והעושה הגומא סביב לאילן. אינו עושה אותה ברחוק כל כך. אלא בסמוך לו. גם העץ נקרא זית כפרא. ככתוב ויאמרו העצים לזית וגו'. וכן כל עצי פירות. שמות עציהן ופריין שוה. כמ"ש שם ג"כ:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
"וְטֹבֵל בַּשֶּׁמֶן רַגְלוֹ", זֶה חֶלְקוֹ שֶׁל אָשֵׁר, שֶׁמּוֹשֵׁךְ שֶׁמֶן כְּמַעְיָן (דברים לג, כד). נראה לי בס"ד מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ (בראשית מט, כ) 'שמנה' בהפוך אתוון 'השמן' משם לחמו שממנו מתעשר. גם 'אשר' במלואו עולה המלוי גימטריא 'מן שמן' [480] כי אושר שלו הוא מן שמן.
גמ' הקדישן מהו שילקה עליהם משום בע"מ. עיין יומא סג ע"ב תד"ה זריקת:
גמרא בעי ר' ירמי' ברוב חטה או ברוב האה. ופי' ז"ל בעינן שיתליע כל חטה ברובה או אפילו אין יתולע אלא מיעוט כל חטה אי רוב סאה מתולעי' פסולין והשתא אי ברוב חטה איכא תרתי לקולא דלא מיפסיל אלא אם התליעו כל החטים וגם ברובן דוקא ואי ברוב סאה או אפילו לא התליעו אלא מיעוט כל חטה כל שהוא רוב סאה פסולין וקשה קצת להאי צד דבעינן רוב חטה מ"ט בעינן עוד שיתליעו כל החטים ולא סגי ברובן אטו אם חטה אחת נשארה שלימה וכשר כל הסאה ומדברי הרמב"ם ז"ל נראה שפירש ברוב חטה היינו בחטה אחת שהתליע רובה נפסל כולן וכ' שם דאם התליעו רוב החטים שנעשית מהם פסולין וודאי משמע אפילו לא התליע רוב כל חטה אלא מיעוטן כל שהתליעו רוב החטים פסולין ורוב חטה אחת הוי ספק ולכאורה גם זה ספק הוא אם התליעו רוב החטים במיעוטן דשמא דוקא רוב חטה בעינן ואין הדברים ברורים עד שיבא מברר כל הספיקות:
גמרא הקדישן מהו שילקה עליהם משום בע"מ וכן בעי לה ביין ושמן ועצים. וע' במשנל"מ ז"ל בה' א"מ שדקדק אמאי בעי לה בהקדישו ולא בעי נמי לענין הקטרה ע"ש והי' נראה דבמנחה דבעינן קיבול כלי להקרבה וכיון דפסולין הם לא קדשי בכלי כלל וליכא בהו חיוב הקטרה והוי כמו שהקטיר מכלי חול ולאו דבע"מ לא שייך גביה אבל הקדש חייב אפילו הקדש לדמיו אין זה מוכרח וע"ש עוד מ"ש בדברי התוס' שכתבו דבעיא דעצים הוא אליב' דרבי דוקא ע"ש ומ"ש התוס' ז"ל ביומא דבניסוך המים ליכא משום בע"מ לא ידעתי הכרח לזה ואמאי לא נילף מהדדי ניסוך המים מניסוך היין ולקמן ביין בעי לה ר' יוחנן להך בעיא ואפ"ל דלרבא לא מיבעי' ליה משום דניסוך לאו הקטרה ואינו לוקה על בע"מ אלא על העולה לאישים ובעיא דשמן לפי גירסתינו רבה בעי לה וי"ל דגם בזה לא בעי רבא דגם שמן אינו בא להקטרה אלא עם הסלת והסלת היא העיקר ובעצים שפיר מיבעי' לרבא תו ביין דאפילו לרבנן מיבעי' ליה אע"ג דלאו קרבן גמור הוא ושפיר איצטריכו כל הני בעיא ודו"ק:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
בגמ' הא לא קשיא כאן בעבודה כו' צ"ע הלשון הא לא קשיא הא זה כוונת המקשן דאמר ולטעמיך. והו"ל לסיים אלא לאו הא בעבודה כו' ה"נ הא בעבודה כמסקנת הש"ס בכל מקום. ואולי יש איזה ט"ס כאן:
בגמ' נר חצי' וזורע חצי'. נראה דכל זה הי' הכנה להיות הקרקע מוכן תמיד למנחות. אבל זריעה דחצי' בשנה ראשונה אינו למנחות. וכן משמע בפי' בלשון הרמב"ם (פ"ז מה' איסורי מזבח) ע"ש. ולהכי הוקשה לרש"י כיון דאין זה [שזרע בשנה ראשונה] כשר למנחות. מוטב שיהי' כל השדה ניר ובשני' יתכשר כל הקרקע. ותי' דיש קרקע שאין בה כח להיזרע כולה נ"ל:
בגמ' רב חלקי' כו' ועבדה על חד תרין. ולכאורה לא הרויח כלום כיון דזרע חצי' ואילו הי' זורע כולה הי' ג"כ עושה כל כך. וצ"ל משום דהרויח הזרע. או דעיקר הרבותא דזבנא לסמידא. אכן יותר נראה דכל השדות הדרך להניח בורה שנה א'. רק דזה הדרך לעשות חצי' ניר וחצי' זרוע נכון יותר. ועבדת על חד תרין מאותן שמבירין כל השדה וזורעין כולה בשנה שני'. ונראה דמכאן הוציא הרמב"ם מ"ש (בפ"ז מה' אסוה"מ) דלמנחות עושין כן ולא הביא כלל לניר שנה ולזרוע שנה שני'. משום דמסקנת הגמ' דזה נכון יותר לניר חצי' ולזרוע חצי' כנ"ל:
בגמ' בעי ר"י ברוב חטה או ברוב סאה. פשוט נראה לפרש דודאי סולת שהתליע רוב השק פסול הכל דכח הרקבה שלט בכל השק. אבל בחטה מיבעיא לי' אי נימא ג"כ דרוב שק חטים שנתלע יהי' כולו פסול או כיון דכל חטה היא בפ"ע אין השאר נפסל. רק החטים שנתלעו רובן כל חטה ששלט ברובה תולעת נפסלת. אך הרמב"ם (פ"ו מה' אסוה"מ הי"א) יש לו פי' אחר ע"ש וצ"ע:
בגמ' בעי רבא הקדישן כו'. נראה דל"ד הקדישן ה"ה הקריבן ג"כ בכלל בעיא זו. וכ"כ המל"מ פ"ו מאסוה"מ]. רק נקט לחומרא דאפשר גם על ההקדש לוקה. ויש לעיין בעוף מחוסר אבר אי ג"כ בכלל בעיא זו. דלכאורה טפי יש לחייב בעוף דהוא כעין זבח. ותמהני על הרמב"ם שכ' (בפ"ג דאסוה"מ) על מחוסר אבר ושאר פסולין ויראה לי דאין לוקין לפי שלא נתפרשה אזהרתן ע"ש. והלא הני מומין דמנחות ודאי ליכא אזהרה ומ"מ נשאר בתיקו אי לוקין עליו וצ"ע בזה:
במשנה אין מביאין מן הגרגרין שנשרו במים. עי' בתיו"ט שהבין מ"ש ברש"י שנפלו דהיא מלתא בפ"ע. וליתא דברש"י כתוב שנפלו ונשרו במים. ונראה דרש"י כתב כן ליישב (מה דתני ולא מן הכבושים] דכבושים היינו נשרו ולהכי מחלק דנשרו היינו שמעצמם נפלו ונשרו במים. וכבושין בכוונה:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
וישלח יואב תקועה ויקח משם אשה חכמה מ"ש תקועה אמר רבי יוחנן מתוך שרגילין בשמן חכמה מצויה בהם. אפשר דקשיא ליה דתסגי לומר וישלח יואב ויקח אשה חכמה כי אותה הוא מבקש. ומה לנו לדעת זאת האשה איה מקום כבודה ומאיזה עיר היתה. ולכן אתא רבי יוחנן להודיענו זהירות יואב אשר נזדרז בענין מאד מאד כי זאת העיר תקועה דתנן תקועה אלפא לשמן ומתוך שהם רגילים בשמן זית חכמה מצויה בהן ושלח משם אשה חכמה דאפילו בתקועה שכלם חכמה מצויה בהם אשה זאת היתה מצויינת וקורין לה חכמה ולהכי כתיב וישלח יואב תקועה עיר החכמה ויקח משם אשה חכמה ונמצא שהיא מיוחדת בחכמתה וראויה לדבר אל המלך במשל ובמליצה אשה מצא להלל נרצה:
לקיים מה שנאמר יש מתעשר ואין כל מתרושש והון רב. כתב הרב עיון יעקב ז"ל וכן הוא אצל החכמה והתורה שמרמז אליו השמן כי יש מתגאה בטלית ת"ח ואין כל ויש מתרושש והון רב מתרושש כאלו אינו והוא חכם גדול ולהכי נמשלה התורה למים שהיא הולכת למקום נמוך עכ"ל. וזה שכתב הרב וכן הוא אצל החכמה והתורה שמרמז אליו השמן כדי נסבא דהגם דסוגיין קאי בעובדא דמוכר שמן מה שאמרו הפסוק על מתעשר ומתרושש דעלמא דבממון איירי ואין עיקר הכתוב ולא מה שהביאוהו בהך עובדא מיירי בשמן כדי שיאמר הרב דכן הוא אצל החכמה והתורה שרומז אליו השמן:
ומ"מ אפשר לומר בסגנון אחר קרוב לדברי הרב בענין התורה יש מתעשר שהוא חכם ונתגאה ואין כל שחכמתו מסתלקת ממנו כמו שאמרו רז"ל יש מתרושש שהוא עני בתורה שאינו חכם כל כך אבל הוא מחזיק עצמו יותר עני ממה שהוא כלומר שהוא מחזיק עצמו לעם הארץ והון רב שבזכות זה דאינו מחשיב עצמו כלום יזכה לתורה והון רב כי הענוה הוא סגולה ליראה ולחכמה ולכוין אל האמת והוא מרכבה לשכינה ותורה שבע"פ רומזת לשכינה ולכך מכוין אל האמת כמ"ש גבי בית הלל דהלכה כמותן מפני שהן ענוים:
רש"י ד"ה הא לא קשיא כו׳ ולא קתני ושונה היינו כו׳ כצ״ל:
בא"ד היתה עבודה בשנה כו׳ כצ"ל:
בא״ד משום שלא היתה עבודה בשנה ראשונה כו' כצ״ל:
בא"ד אבל מתני׳ אם לא היתה כו׳ כצ״ל:
בא"ד ולא שונה ומאי כו׳ הד"א. והכי פירושו דהאי סוגי' דמתחלה בעי למיפשט מברייתא דאע"ג דבמתני׳ לא קתני דבשני׳ חורש כיון דתני בברייתא בשני׳ חורש ע״כ מתני׳ נמי הכי פירושו דבשנה ראשונה חורש ולא זורעה ובשני׳ זורעה נמי דהיינו עם החריש׳ וקאמר ולטעמיך דמבריית׳ משמע דבשני׳ חורש ב"פ דחורש ושונ׳ קתני ובמתני׳ לא משמע דבשני׳ שונה ומשני דמתני׳ איירי דכבר היתה עבודה בשנה ראשונה קודם שהיה נרה וכיון דבשנה ראשונה היתה עבודה קודם שנרה ~מ"מ~{צאן קדשים: מ"ה} בשניה אינו חורש אלא פעם אחת ובברייתא מיירי בשאינו עבודה בשנה ראשונה קודם נרה ומ״ה חורש ושונה בשנה שניה מיהו הא ליכא למישמע ממתני׳ דאם לא היתה עבודה בשנה ראשונה קודם שנרה שבשנה שניה חורש ושונה ומ״ה קאמר מה הוי עלה כנ״ל. ומ"ו הב״ז מפר׳ סוגיא זו בע״א ודבריו קשה להולמן:
ד"ה נירה חציה וזורע חציה כגון שנירה חציה בשנה ראשונה כו' כצ״ל. והרע״ב בפי׳ המשניות גורס דכל שנה חורש כולה וזורע חציה רק בשניה זורע אותה חציה שלא זרע אשתקד ותמי׳ לי מי הכריחו לכך להוציא ממשמעות הלשון של הברייתא דבהדיא קתני בכל שנה נירה חציה וכ״כ הרמב״ם בפ״ז מה׳ תו״מ ד"י וצ״ע:
בא"ד כולה בשנה שניה היינו כו׳ כצ״ל וכ״ה בס״י:
ד״ה כמין ג׳ סאין היתה וגדל בכל שנה כשיעור כו' כצ״ל:
ד"ה ברוב חיטה כו׳ שיתליע רוב כל חטה הס״ד כצ"ל:
וד"ה מהו שילקה כו' מומין לוקה הס"ד וכצ״ל:
ד"ה אין מביאין כו׳ שנפלו ונשרו כו׳ כצ״ל:
בא"ד שאין מוציאין שמנן אלא כו' כצ״ל:
תוס׳ ד"ה בעי רבא כו׳ ונראה דבעי׳ העצים אליבא דר׳ כו׳. ודבריהם אינם מובנים לי מאי דכתבו דבעי׳ קאי דוקא אליבא דר' ולא אליבא דרבנן דהא לרבנן הוי עצים קרבן נדבה ולר׳ קרבן גמור וכ״כ תוס' לעיל ובתמורה ד"ז ע"ב מסיק אליבא דכ״ע דאפי׳ בנדבה אינו רשאי לומר על בעלת מום הרי זו למזבח ואם אמר עובר על לאו לא ירצה ע"ש ברש״י וצ״ע ואיפכא מסתברא דבעי׳ זו אליבא דרבנן דס"ל דלאו קרבן גמור הוא ומ"ה מיבעי' ליה אכל חד וחד נ"ל. ומ״ו הב״ז כתב דהרמב״ם לא ס״ל כסברת התוספת שהרי פסק בחיבורו דלא כר' ואפ״ה הביא בעי׳ זו כו' עכ״ל. ואיני יודע מניין הוא לו דרבינו פסק דלא כר׳ ואי משום דכתב בפ"ה מה׳ איסורי מזבח דעצים אין צריכי' מלח ולר׳ עצים צריכי׳ מלח כדאמרי׳ לעיל משום הא לא ארי׳ דהא מסיק התם ודבר זה קבלה כו׳ וכתב הכ״מ הא דכתב רבינו ודבר זה קבלה משום דאילולי הקבלה לא היינו ממעטינן עצים ממלח משום דאיקרי קרבן לפ״ז אפשר דס״ל כר׳ דעצים קרבן גמור ולענין מלח קבלה היא נ"ל:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
רש"י בד"ה הא ל״ק וכו' אבל מתני׳ אם היתה עבודה וכו׳ דהא לא קתני בה שונה ומאי הוי עלה כצ״ל והד"א והס"ד ועיין פי׳ האי סוגיא בס׳ לח״מ ז"ל בפ"ז מהל׳ איסורי מזבח והוא הפי׳ הנכון:
בד״ה נר חציה וכו׳ כגון שנרה כולה בשנה ראשונה וזרע חציה ובשניה נר חציה וזורע חציה במה שנר וכו' כצ"ל דאלת״ה שזרע חציה בראשונה אלא שנרה כולה ולא זרע כלום א״כ למה בשניה נר חציה הא כבר נרה כולה בראשונה ולפירש״י ז"ל הבעיא נפשטה דבשניה זורעה בלא נרה דלא בעי׳ אלא חרישה א׳ אלא מוכרח לומר דבראשונה זרע חציה ולכך בשניה נר חציה דהיינו במה שזרע בראשונה ודו״ק ודעת רש"י ז"ל כדעת הרמב״ם ז"ל בפ״ז מהל׳ איסורי מזבח וכמו שביאר דעתו הל״מ ז"ל ע"ש:
בא"ד ותיפשוט מיניה דבשניה זורעה בלא נרה וכו׳ עיין בפי׳ הרע״ב ז״ל שנראה מפי׳ שהבעיא נפשטה איפכא שצריך שתי חרישות דלא כרש״י ז"ל:
בא"ד והאי דאין זורעה כולה בכל שנה היינו לפי וכו׳ כצ"ל:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
חדושים
גמרא בעי ר׳ ירמיה ברוב חטה או ברוב סאה פי׳ שאינן פסולים אלא בשהתליע רוב כל חטה וחטה אבל כשהתליע מיעוט' דחטה אע״פ שהתליע רוב סאה מותר או דילמא אפילו כשהתליע מיעוטא דכל חטה אסור כשהוא רוב סאה מהמתולעים במיעוט׳ כ״כ הכ"מ (שם מיימוני פ״ז מהל׳ תו״מ). והרמב״ם פי׳ בע"א עיי״ש:
רש״י ד"ה הא לא קשיא כו' קתני ושונה כו׳ דקתני חורש ושונה כו׳ אבל מתני׳ אם היתה כו׳ (כצ"ל) ויותר נראה דכצ"ל אם לא היתר עבודה לא ידעינן אם חורש ושונה כו׳ דהא לא קתני לא חורש ולא שונה כנ״ל ודו״ק:
תוספות ד"ה בעי רבא כו׳ אכל חד וחד ונראה דבעי׳ כו׳ אליבא דרבי לעיל כו' גמור הוא ושייך בהן לא תקריבו כצ"ל נ"ל ודו"ק. אכן הרמב״ם נראה דלא ס״ל כסברת התוס' שהרי פסק בחיבורו דלא כרבי ואפ"ה הביא בעיא זו דעצים וס"ל דהבעיא קאי ג״כ לרבנן דרבי דכיון דצורך קרבן הם שייך בהו ג״כ פסול בעל מום וק"ל:
הגהות
גמרא שונה הא לא קשיא כו' אמר ר"י אין מביאי׳ כו׳ (מיימוני פ״ז מהלכות תמידין ומוספין):
תנן התם כל עץ שנמצא כו׳ (מיימוני פ״ו מהלכות איסורי מזבח):
כל הארצות כו' (גז״ש במיימוני):
רש״י ד״ה ומאי הוי כו' בשנה ראשונה (וזרע חציה) בשניה נר כו׳ (ה"ג הרע״ב) דאי זורעה כולה היינו לפי כו׳ (והשאר נמחק) בכל שנה כצ״ל והס"ד נ"ל:
ד"ה ברוב חטה כו׳ עד שיתליעו רוב הס"ד: ואח"כ ד״ה הקדישן לצורך כו׳ כצ"ל נ״ל:
ד״ה ולא מן כו׳ לאילנות הס״ד:
ד"ה ענין אחר כו׳ שמנה אא״כ כו' הד״א:
ד״ה פולמוסטות שליח עכו"ם הס״ד:
ד"ה מתרושש כו׳ עשיר גדול והוא כו' עבודות שדהו כו' כצ״ל:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
א עמוד ב' בעי רבא הקדישן מהו שילקה עליהן משום בעל מום כיון דפסול כבעל מום דמי, או דלמא אין בעל מום אלא בבהמה תיקו, וכן לקמן גבי שמן, וגבי יין, ויש לעיין מדוע בעי דוקא אם לוקה על ההקדש, ומדוע לא בעי על ההקרבה אם לוקה משום מקריב בעלי מומין, ומצאתי במל"מ בפר"ו מאי"מ ה"ג שעמד בזה, וכתב לעיין בתוס' יומא ס"ג ד"ה זריקת דמים, והנה כתבו שם דאקמיצה לא מחייב, וזה פלא מדוע יתחייב על ההקדש, ולא על הקמיצה, וכנראה שה"ה על ההקטרה, ויש להסתפק בכוונתם דאפשר דוקא קמיצה, ויש לעיין בזה.
ב והנה בקר"א כתב דליתא איסור בהקטרה מטעם דפסולים הם ולא יתקדשו בכ"ש, וממילא הם חולין, ואין בה משום מקריב בע"מ, יעוי"ש, אבל תמוה דע"כ אף אם אמרינן דיש בזה משום בע"מ, א"כ יש בזה גם קידוש כלי, כמו בקרבן בהמה בעלת מום דחייב משום קבלה וזריקה, ומ"ש הני.
ג ואפשר לומר דרבא לשיטתו דסבר כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אעל"מ, ופריך הגמ' בתמורה מדוע מקדיש בע"מ נתפס ההקדש, ומשני מדכתיב לא ירצה משמע דקדוש, כמבואר שם, והנה במקדיש הני פסולין שפסלה תורה להקריבם מדכתיב בהו תמימים, ויש לומר בזה אעל"מ, ורק אם אמרינן דזה נחשב לבע"מ, וא"כ גם זה בכללי הדינים של בע"מ בין בזה שנוגע להקדושה, בין בזה שנוגע לאיסור ולמלקות, אבל אם אמרינן דאין בע"מ אלא בבהמה, נמצא דרק פסול איכא, אבל לא נאמרה בזה מה שנאמרה בבהמה בע"מ, ואם כוונת התורה בהא דתמימים יהיו שלא להקדיש הני הפסולים, אם כן אמרינן דלא קדוש גם בדיעבד מטעם כל מלתא דאמר רחמנא לא תעבוד אעל"מ, וזהו שבעי אם הקדישו אם לוקה, והספק בעצם גם אם קדוש גם כן, ולא שייך למיבעי' אהקטרה, כיון דבעי לענין עצם הקדושה אם קדוש, וכל הני בעיות הוא רבא, ולקמן פ"ז איתא בעי ר' יוחנן גריס השיט"מ רבא, והרמב"ם מביא בעי' דרבא, ומשמע שתפיס לדינא כרבא, בדין אעל"מ, ועוד יש לעיין בזה.
ד איתא בסוכה נ"ג תנא אשה היתה בוררת חטים לאור של בית השואבה, וכתבו התוס' בירושלמי פריך היאך בוררת האיכא מעילה דשמן ופתילה היו של הקדש, ומשני דקול ומראה וריח אין בהם משום מעילה, וקשה הא אמרינן בפר' כל שעה מעילה הוא דליכא הא איסורא איכא, ויש לומר דבוררת, לאו דוקא יעוי"ש, וקשה מדוע לא משני הירושלמי דהיתה אשה בוררת חטים למנחות הבאות מצה, ויש להחטים מחמצת והיתה בוררת המחומצות, ואין לומר דגם בזה אסור, היינו שאסור להקדש להיות נהנה מהקדש, דליתא דהלא שיטת התוס' במעילה י"ג ד"ה ולד המעושרת דהולד קודש מותר לינק מבהמה של קדשים, וא"כ לשיטת התוס' קשה מאי פריך הירושלמי ומדוע לא משני שהיתה בוררת חטים למנחות מחשש מחומצים, וצריך עיון. תניא רבי יהודה אומר אנפקנין שמן זית שלא הביא שליש וכו', והנה יש לבאר עיקר הענין לשיטת הרמב"ם בזה.
א גרסינן בקדושין נ"ד ת"ש הפודה נטע רבעי מוסיף חומש, בין משלו ובין שניתן לו במתנה, ופריך מנו אי ר' מאיר מי מצי יהיב במתנה וכו', ומשני לעולם ר"מ וכגון דיהיב כשהוא סמדר ודלא כר' יוסי דאמר סמדר אסור מפני שהוא פרי יעוי"ש, הרי מבואר מזה דדוקא סמדר שהוא פחות מבוסר ליתא עלי' קדושת פרי של נט"ר, אבל בוסר שהוא גדול יותר מסמדר וחשוב אסור ליתן במתנה מפני שקדושת נט"ר עליו, וע"כ שנקרא פרי, אמנם תמוה לפי"ז הא דכתב הרמב"ם בפר"ט ממעשר שני ה"ב דכתב בזה הלשון אעפ"י שאסור ליתן מעשר שני במתנה על כל זה כשהוא בוסר מותר ליתן במתנה, יעוי"ש, הרי דעתו דבוסר לא נקרא פרי היפך המבואר בסוגיא דקדשין.
ב ונראה לבאר שיטת הרמב"ם בהא דמצינו בירושלמי פר"א דמעשר וז"ל אמר ר' זעירא כתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעך דבר שהוא נזרע ומצמיח יצא פחות משליש גידולו שאינו נזרע ומצמיח, וכן כתב גם הרמב"ם לדין נטע רבעי דבעינן שיגיע לעונת המעשרות דכתיב להוסיף לכם תבואתו עד שיגיע לעונת שיעשה תבואה, והיינו גם כן נזרע ומצמיח, ומקור הדין מבואר בתו"כ פ' קדושים, נמצא דדין מחודש איכא במעשר ובנט"ר דבעינן שתהי' דוקא תבואה, ובזה בעינן שליש בישול דוקא דהיינו שתהי' נזרע ומצמיח, וכשהוא בוסר עדיין לא בא למדרגה זו, להכי אין קדושת מעשר שני ונט"ר על בוסר כיון שבעינן תבואה דוקא, ולהכי סבר הרמב"ם דבוסר אין עליו קדושה כלל, ומותר ליתן במתנה נט"ר כשהוא בוסר כיון דבזה בעינן תבואה, להכי פסק הרמב"ם כהירושלמי והתו"כ, ולפי זה עדיין אין הכרע בשיטת הרמב"ם להלכה אם בוסר נקראת פרי.
ג ונראה דפליגי בזה אביי ורבה בסוכה ל"ה דאמר רבה ר' עקיבא ור' שמעון אמרו דבר אחד ר"ע הא דאמרן ר"ש מאי היא דתנן ר"ש פוטר את האתרוגים בקוטנן, אמר לו אביי דלמא לא היא עד כאן לא קאמר ר"ע אלא הבא דבעינן הדר וליכא, אבל התם כרבנן ס"ל א"נ עד כאן לא קאמר ר"ש התם אלא דכתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעך כדרך שבני אדם מוציאין לזריעה, אבל הכא כרבנן ס"ל, יעוי"ש, והביאור בדבריהם דרבה סבר דאם נקרא עלי' שם פרי הוי פרי גם לענין מעשר, ולהכי מאן דסבר דבוסר הוי פרי למצוה ע"כ הוי ג"כ פרי למעשר, ואביי פליג וסבר דאעפ"י שהוי באמת פרי מ"מ לענין מעשר בעינן שתהי' דוקא תבואת זרעך, וזהו כשיטת הירושלמי שכתבנו, ובזה יש ליישב הסוגיא דקדושין, דאיכא למימר דסוברת כשיטת רבה, דאם בוסר הוי פרי לשארי דברים דאז גם למעשר וגם לנט"ר דין פרי עליו בקדושת נט"ר, ולהכי מוקים דוקא בדיהיב כשהוא סמדר, משא"כ בוסר כיון ששם פרי עליו דאז גם קדושת נט"ר עליו, אבל הרמב"ם פסק כאביי וכשיטת הירושלמי והתו"כ, להכי מתיר בוסר במתנה, ולפי"ז מבואר דלפי מסקנת דברי אביי דבוסר נקרא שפיר פרי ורק לענין מעשר ונט"ר כיון דבעינן תבואה דוקא, ומטעם זה אעפ"י שפוסק הרמב"ם בפר"ב ממעשר ה"ג דבוסר פטור ממעשר, מ"מ שפיר מצינן למימר דבוסר הוי פרי, ומה"ט יש להכשיר אתרוג הבוסר למצוה כיון שנקרא פרי.
ד ובזה יש ליישב הא דפסק הרמב"ם בפר"ו מאי"מ דשמן פגין לא יביא לכתחילה למנורה, ואם הביא כשר, ומקור הדין מסוגיא זו. אבל תמוה לכאורה דכיון דכתב הרמב"ם בפר"א מטו"א ה"ה וז"ל משקה היוצא מזיתים וענבים עד שלא הביאו שליש אינו מכשיר ולא הוי אלא מי פירות גרידא, יעוי"ש, ולפי"ז תקשה הכא בשמן למנורה דבעינן שמן מזית דוקא, וכיון שפוסק הרמב"ם דדין מי פירות עליהם, א"כ אינו שמן זית, והיאך כשר בדיעבד, ומצאתי בספר קר"א שעמד בזה יעוי"ש, אבל בדברינו יבואר לנכון, דבאמת פגין ובוסר שם פרי עליהם, והיינו שנקראים בשמם המיוחד להם זיתים וענבים מטעם דבאמת המה פירות, וממילא השמן הנסחט מפגין ובוסר קרינן שפיר בהו שמן זית כיון שבא מזית, ולהכי בדיעבד כשר כיון ששמן זית הוא אלא שאינו מן המובחר, משא"כ לענין הכשר שכתב הרמב"ם, דדיני הכשר תלוים בקבלת טומאה, ומי שאינו מקבל טומאה אינו מכשיר ג"כ, וכיון שלענין קבלת טומאה להשמן בודאי בעינן שמן מזיתים שנתבשלו כל צרכן, דבקבלת טומאה כתיב על כל זרע זרוע, דהיינו שראוי לזריעה, וזהו דוקא לאחרי שהביאו שליש בישול, ואם באנו לטמא את השמן בתורת קבלת טומאה בודאי בעינן שתהי' השמן מזיתים שנתבשלו, להכי גם להכשיר בעינן שמן כזה, כיון שזה בזה תליא, כמו"ש הרמב"ם בפר"א מטו"א ה"ד, ולהכי השמן שבא מזיתים שלא הביאו שליש בישול אינו מכשיר, ואעפ"י שפסק הרמב"ם שם בהלכה י"ג דבוסר גם כן מקבל טומאת אוכלין, אמנם ביארנו דבוסר מקבל טומאה לא מצד חשיבות עצמותו, אלא מצד החשיבות של הבעלים התולשו, אבל מצד עצמו אין בכחו לקבל טומאה, ולהכי לענין הכשר דאית לן למיזל בתר העצמות של הדבר דהיינו כפי החשיבות של הדבר מצד התורה, וכיון שאין לבוסר דין אוכל מצד דין התורה, להכי אין בכחו של המשקה היוצא ממנו להיות עליו תורת משקה להכשיר, וממה שכתבנו בזה יהי' ראיה לדברי הלח"מ שכתב בפר"א מפסוה"מ הל"ו דיש טומאה למשקין מה"ת לשיטת הרמב"ם, יעוי"ש, דלפי דברינו ע"כ צריך לומר דסבר הרמב"ם דע"כ יש טומאה למשקין, דהיינו השמן, ואתי שפיר פסקי הרמב"ם.
א עמוד ב' וממנה היה מדליק ובה היה מסיים, והנה בשבת כ"ב ע"ב פריך מזה למ"ד אין מדליקין מנר לנר או משום בזוי מצוה או משום אכחושי מצוה יעוי"ש, והנה הרא"ש בתשובה כלל ג' כתב דמותר ליטול דיו בקולמוס מן האות בכדי שתתייבש מהר מטעם דאין בזה משום אכחושי מצוה, והט"ז ביו"ד סי' רע"ד הקשה על זה דאכתי אסור משום בזוי מצות, וזה הטעם נשאר בגמ' לעיקר, והכא הוי בזוי מצוה כשיטול דיו מן האות וילך לאיבוד, וביותר מתפלא על הרא"ש דנקט טעם אכחושי מצוה שנדחה בהסוגיא בתיובתא, וחכם אחד העיר בזה דסברת הרא"ש דבאופן דליכא אכחושי מצוה, ממילא אין בזה גם בזוי ג"כ, ולכוונה זו נקט הרא"ש דלא דמי למדליק נר חול מנר מצוה, דלדבריו דאין בזה משום אכחושי א"כ למה נקט נר חול, וע"כ דבא להורות דבאופן דליכא משום אכחושי ליכא גם משום בזוי, עכ"ד, אבל מצדו תברא במה שסיים הרא"ש ואף בנר אם היה מכחישו בלא שישביח נר חול ממנו לא מצינו שום איסור בזה, אלא אסור להשביח נר של חול בהכחשת נר מצוה, הרי כתב הרא"ש דעיקר האיסור הוא דוקא באופן שיש שבח לחול, ומובן מזה דבאופן שאין שבח לחול דאז גם באכחושי מותר. ובזה תקשה דהלא עכ"פ איכא משום בזוי מצוה דהלא כיון דמכחיש המצוה איכא בזוי מצוה, דהלא ע"כ אף שאין שבח איכא בזיון למצוה במה שעוסק לפעול פעולת חול בהמצוה, ובזה שוב תקשה מה שהקשה הט"ז מדוע לא נחית הרא"ש לטעם בזוי מצוה.
ב ובעיקר הקושיא נראה דלא נדחה בש"ס הא דאכחושי רק באופן שעושה השתמשות ממצוה למצוה כמו התם בנר של מנורה להדליק מנר לנר, משא"כ נר של חול מנר של מצוה פשיטא דאסור מטעם אכחושי אפילו באופן שאין בזה משום בזוי מצוה, וסבר הרא"ש דנטילת הדיו בקולמוס בכדי להתייבש אין בזה משום בזוי, דהלא אדרבה עיקר גמר האות הוא לאחר הייבוש, ורק יש בזה משום אכחושי, ולזה נחית שאין כאן גם משום אכחושי משני טעמים, א) משום דזה נחשב למותר, ובמותר לא שייך כחש, ב) דבמקום שאין שבח אין איסור אכחושי.
ג איברא דיש להבין עיקר סברא זו דהלא אם יש איסור לאכחושי למצוה מאי נפק"מ אם יש שבח לדבר הנפעל ממנו או שאין בו שבח, הלא עכ"פ המצוה נעשה כחושה, ופשיטא שאסור להכחיש המצוה גם באופן שהולך לאיבוד.
ד ונראה דסבר הרא"ש דעיקר הא דאכחושי למצוה היינו משום דאסור להשתמש בדבר שהוקצה למצותו, וממילא באין השתמשות של הנאה אין כאן משום אכחושי מצוה, וגם לא משום בזוי מצוה, ועיקר האיסור בין משום אכחושי ובין משום בזוי, הוא מפני השינוי שמשנה מהמצוה שהוקצה מעיקרא.
ה עוד מה שכתב הט"ז דבנר ליכא אכחושי, ומסתיי' מדברי רש"י שפירש דמחזי כמו ששואב ממנו אור, ע"כ כוונת הט"ז דאינו דומה ענין אכחושי מצוה באופן שמכחיש הממש, לאכחושי מצוה שאין בזה הכחשה בממש, אלא מחזי כמכחיש האור, דע"כ גם הט"ז מודה דהתמעטות האור יש בה משום אכחושי מצוה, דהלא זהו טעמו דמ"ד אסור להדליק מנר לנר משום אכחושי מצוה, הלא סבר דיש בנר משום אכחושי מצוה, ומהאי טעמא פריך הש"ס מהא דמנורה, וע"כ כוונת הט"ז דיש לחלק בין כחש דעצם הדבר, לבין כחש חיצוני, ובהא דדיו שיש כחש לעצם הדיו שהוא מגוף המצוה שייך בה הכחשה, זהו סברת הט"ז.
ו אמנם לפי דברי הט"ז תצא הבדל בין אם מדליק מהנר ממש, לבין אם מדליק מהשלהבת, דלפי דברי הט"ז כשמדליק מהנר עצמו אסור משום אכחושי מצוה מטעם הכחשת השמן, דלפי"ז קשה מאי פריך הש"ס ממנורה, דאין שם משום אכחושי מצוה, דלמא מיירי שמדליק מן השלהבת, ומאן דאסור הוא באופן שמדליק מן גוף הנר, ואפשר שמטעם זה לא נחית לזה רבינו הרא"ש, וסבר דאין הבדל ביניהם, ורק משגיחין על ההשבחה לחול מהקדש, וזה כמו שכתבנו לעיל דסברת הרא"ש דעיקר הא דאכחושי הוא משום דאסור להשתמש לחול ממה שהוקצה להמצוה, ובדיו מרובה, אשר אין צורך להאות לא שייך הוקצה למצוה כי האות אין צורך בו, כי אין צורך מצוה רק על דיו הדבוק להגויל, וזה נתקדש ולא יותר.
ז והנה קשה לי טובא לפי שיטת הרבינו פרץ שמפרש המשנה דמעילה פר"ג ולד המעושרת לא ייניק מן המעושרת דמיירי בולד מוקדשים שילדו שהיו מוקדשים, והלימוד דגם הקדש אסור ליהנות מהקדש, והובא פירושו בתוסיו"ט, וכן משמע גם פירוש הרמב"ם בפיה"מ ובספר הי"ד פר"ג דמעילה הי"ב, וא"כ תקשה בלאו הכי היאך היו במנורה מדליקין מנר לנר והא אסור להקדש להנות מהקדש, וע"כ צריך לומר דזה פשוט להש"ס דלא שייך כאן איסור נטילה מהקדש כיון שאינו נוטל כלום ואין זה דמיון להא דולד המעושרת דנוטל ממש מן החלב ומשביח בזה, וענין אכחושי מצוה שייך אפילו באופן שאין פחת מן ממש, והיינו אפילו כשמדליק מן השלהבת ואינו נוטל מן הממש כלום, ואף כשנוטל מן הממש, אבל אין ממש זה בתור משביח בהנר הנדלקת מנר זה, ומזה מקור לדברי הרא"ש, כמו שנתבאר.
ח והנה ראיתי בחת"ס לשבת שהביא קושיא בשם ספר בני יונה דמקשה דמאי פריך הש"ס ממנורה דלמא מדליק משלהבת ואינו שואב משמנו וקיי"ל בביצה ל"ט ע"א דשלהבת של הקדש אין בו משום מעילה, יעוי"ש, ודברים תמוהים הם דמה שייך הא דאין בו משום מעילה הכא, דהלא הענין הכא הוא משום אכחושי מצוה, וממילא אף אם אין בו ממשות של הקדש לענין חיוב מעילה, אבל עכ"פ מצוה איכא בשלהבת גם כן, ואם יש במצוה משום אכחושי מצוה, ע"כ גם בשלהבת שייך אכחושי.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
וברייתא קתני שונה: הא לא קשיא. מתניתין דקתני נרה שנה ראשונה ולא קתני (ושניה חורש) ושונה היינו שכבר היתה עבודה שנה ראשונה ועכשיו נוחה ליגדל יותר וברייתא דקתני חורש ושונה וזורעה היינו משום שלא היתה עבודה קודם שנה ראשונה אבל מתני' אם היתה עבודה לא ידענא אם חורש ושונה בשניה אם לא דהא לא קתני לא חורש ולא שונה ומאי הוי עלה: ניר חציה וזורע חציה. כגון שנרה כולה בשנה ראשונה וזרע חציה ובשניה ניר חציה וזורע חציה מה שנר בשנה ראשונה ובשנה שלישית זורע מה שנר בשניה ונר מה שזורע בשניה וכן יעשה מכאן ואילך בכל שנה נר חציה וזורע חציה ותפשוט מינה דבשניה זורעה בלא נרה והאי דאין זורעה כולה (בשנה שלישית) היינו לפי שאין כח בקרקע להיזרע כולה בכל שנה: כמין שלשה סאין היתה. גדל בשנה כשיעור שצריך לקצור לצורך העומר: קרנא דארעא. חתיכת שדה: בעי רבי ירמיה. הא דקתני חיטין שהתליעו רובן פסולין: ברוב חטה. שאינה פסולה עד שיתליע רוב כל חטה: הקדישן. לצורך מנחות: מהו שילקה עליהן משום מקדיש בעל מום. דהכי אמר רבי במסכת תמורה (דף ו:) שהמקדיש בעלי מומין לוקה: אלא לח. לפי שלח אינו יכול לגרר ממנו מה שהתליע כמו היבש: הקדיש. לעצים שהתליעו: מתני' ולא מן מה שנזרע ביניהם. מן הזיתים שנזרעו זרעים ביניהם לפי שהזרעים מכחישים לאילנות: אנפקטן. מה שלא נתבשל יפה: אין מביאין מן הגרגרין. של זיתים שנפלו ונשרו במים ושהו בהם הרבה או שנכבשו או שנשלקו לפי שאין שומנם יפה יפה ענין אחר מן הגרגרים שנשרו אין מביאין מאותן זיתים שאין מוציאין שמנה אלא א''כ נשרו במים או שצריך לשולקן או לכובשן קודם שיוציאו שומנן: גמ' פולמוסטוס. שליח עובד כוכבים: צור. הוא שכונת עיירות שבארץ ישראל: עוזק. שחופר סביב הזית כעין טבעת כמו עיזקתא: הפשיל כליו לאחוריו. כמו שכיר עני: והיה מסקל. השליך האבנים מן הפרדס: לקלסו. לשבחו על שקנה להם כל כך: יש מתעשר ואין כל. שנוהג בעצמו כעשיר ואין לו כלום: מתרושש. ויש נוהג כעני ויש לו הון רב כגון זה שהיה עשיר גדול והוא עושה עבודת שדהו בעצמו כמו עני:
רש"י מכ''י רבינו בצלאל אשכנזי ז''ל ובמתניתין [נרה בשניה אינו] מזכיר: בעבודה. [שנרה] אחת בשנה [ראשונה] וברייתא [באינה] עבודה [שלא נרה שנה] ראשונה: מאי הוי עלה. דבעיא הני שנויי [שנויי] נינהו: ת''ש [דלא נרה] אלא בשנה [ראשונה]: נר חציה. חציה דשנה [ראשונה] חורשה כולה וזורע חציה [ומניח] חציה ניר וכן [בשנה שניה] חורש כולה וזורע החצי שלא [זרע] אשתקד והחצי [שזרע] אשתקד מניח ניר בכל שנה [זורע] ניר של אשתקד [ופשיט] דאין נרה אלא פעם אחת ולהכי אין זורעה כולה כאחת שאין דרך בני אדם [לזרוע] קרקעותיהם שנה אחר שנה מפני שמתישים את השדות לכך זורעה לחצאים ומרבים פירות בכל שנה: שלש סאין היתה. השדה: קרנא דארעא. [אלא] בקרן זויות [בדרומה] עומדת: לסמידא. סולת למכור למנחות שאינו [בנמצא]: ברוב חטה. [שרוב] החיטה התליע פסולה: או ברוב סאה. רוב הסאה מתולעת אפילו יש שם חיטים [שלמים] בלא תולעת: הקדישן. לאותן חיטין המתולעות: מהו שילקה עליהם משום בעל מום. דקיי''ל בפ''ק דתמורה המקדיש בעלי מומין למזבח עובר בחמשה לאוין: לח. אם התליע אין לו תקנה עוד דלח אי אפשר לגרור התולע: מתני' מבית (השלחין) [הזבלים]. הן מאוסים: ולא ממה שנזרע ביניהם. שהזרעים מכחישים את הזיתים ואין השמן מעולה: אנפקינין. מפרש בגמרא: שנשרו במים. (שהיו המים) [שהמים] מקלקלין את השמן: גמ' חכמה מצוייה בהם שמן זית מפקח את הלב: פולמוסטוס. עובד כוכבים ממונה: במאה ריבוא. מנים: לגוש חלב. שם מקום ובחלקו של אשר: עוזק. אותו יהודי היה חופר ועודר תחת זיתיו: מסקל. מפנה אבנים מן השדה ומתוך כך נדמה לו לאותו פולמוסטוס שהוא עני: קומקום. יורה קטנה: מתעשר. מראה עצמו כעושר ואין לו כלום. מתרושש. מראה עצמו כרש כגון זה שהיה מסקל וחופר תחת זיתיו:
והשוקע גמר שקיעתו נמצאו ששה עולין בשתים עשרה שעות של יום וששה בלילה כל ימי ניסן ראש טלה מתחיל לצאת ובאייר שור ובסיון תאומים וכן הסדר נמצא באדר מזל דגים מתחיל לעלות בבוקר ולסוף שתי שעות טלה מתחיל לעלות ולסוף ארבע גמר עלייתו ושור עולה לסוף שש גמר שור ומתחיל תאומים ולסוף שמונה גמר תאומים ומתחיל סרטן נמצא ראש טלה באמצע הרקיע שהרי עברו שש שעות משהתחיל לעלות ובשש שעות ראשו מגיע לאמצע הרקיע שהרי מתחלת עליית המזל עד תחלת שיקועו י''ב שעות נמצא שמשעה שמתחיל לעלות עד ו' שעות מגיע לאמצע הרקיע ולסוף ח' שעות משעלה הוי זנבו באמצע הרקיע נמצא זנב טלה באדר בסוף שעה עשירית באמצע הרקיע ומשני התם הא בחרפי הא באפלי ופירש שם בקונט' בחרפי חטין ושיפון הנזרעים בתחלת החורף באפלי שעורים וקטניות הנזרעים באדר ומיהו קשיא לפירוש הקונטרס דבי' שעות ביום אין כוכבים נראין ומזל כימה נראה ועוד וכי דרך פועלים לצאת ממלאכתם בעשרה שעות הא אמרינן בריש הפועלים (ב''מ דף פג:) דפועל בכניסתו לביתו משלו דהיינו בלילה על כן נראה דהיינו בשבט שמזל דלי מתחיל לעלות בבקר ונמצא דקיימא כימה ארישייהו בסוף היום: בעי רבא הקדישו מהו שילקה. שמא יש שום צריכותא הא דאזיל ומיבעיא ליה אכל חד וחד ונראה דבעיא דעצים אליבא דרבי לעיל בהקומץ רבה (דף כ:) דעצים קרבן גמור הוא ושייך בהן לא תקריבו: הלך לצור. אין זה צור המעטירה אלא צור אחרת שהיתה בארץ ישראל: עוזק. יש מפרשים כמו (ישעיה ה) ויעזקהו עושה גדר סביב זיתיו ולא יתכן דהא תניא עוזק תחת זיתיו ובערוך פירש חופר ומשליך אבנים כדפרישית בריש פירקין: