דף פג - ב
מאי עביד ליה, מה דורש רבי עקיבא מפסוק זה?
ומשנינן: מיבעי ליה, צריך רבי עקיבא מקרא זה לדורשו כדרב נחמן; דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה:
מנין למותר הפסח, כגון שהפריש מעות לפסחו, וניתותרו [1] שקרב שלמים [יביא מהם שלמים]?
שנאמר: "וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר", והלא אין פסח בא אלא מן הכבשים ומן העזים ולא מן הבקר - אלא ללמד על מותר הפסח שיהא לדבר הבא מן הצאן ומן הבקר דהיינו שלמים. [2] ומקשינן: וכיהא - דמותרפסח באשלמים - מהכא [מ"וזבחת"] נפקא!? והרי מדאבוה דשמואל נפקא [מלימוד אביו של שמואל הוא נלמד], דכתיב [ויקרא ג ו]:
"ואם מן הצאן קרבנו לזבח שלמים", ולא הוצרך הכתוב לומר "לזבח שלמים" שכן כל הפרשה בשלמים עוסקת, ואמר אבוה דשמואל: ללמד בא הכתוב על דבר הבא מן הצאן - היינופסח שאינובא אלא מן הצאן - שיהא מותרו לזבח שלמים!?
מוסיפה הגמרא להקשות: ואכתי, וכי מהכא - מ"אם מן הצאן" - נפקא מותר הפסח שיהא לשלמים, והרי מהתם נפקא!? והתניא:
כתיב בפרשת שלמים [ויקרא ג ו]: "ואם מן הצאן קרבנו לזבח שלמים לה' זכר או נקבה תמים יקריבנו. אם כשב הוא מקריב את קרבנו... ואם עז קרבנו, והקריבו לפני ה'"; ולא הוצרך הכתוב לומר "אם כשב הוא מקריב את קרבנו", שהרי הפרשה עוסקת בצאן, ודין עז הרי מפורש בפני עצמו, וממילא נדע שפרשה ראשונה בכבש היא עוסקת; אלא ללמד:
"כבש", לרבות אף את הפסח לאליה, להקריבה על גבי המזבח, כמפורש בתורה גבי כבש לשלמים. [3]
כשהוא אומר "אם כבש" [יתור תיבת "אם"]:
א. להביא פסח שעברה שנתו [שאינו כשר לפסח, כי בן שנה בעינן] והביא אחר, וזה שנשאר "מותר הפסח" הוא -
ב. ולהביא עוד שלמים הבאים מחמת פסח, היינו חגיגת ארבעה עשר הבאה עם הפסח - שאוכליו מרובים - כדי שייאכל הפסח על השובע - [4]
לכל מצות שלמים, לענין שיטענו סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק, ואף שפסח אינו טעון את כל אלה.
כשהוא אומר בפרשת שלמים "ואם עז" הפסיק הענין, לימד על העז של שלמים [5] שאינה טעונה אליה למזבח כמו הכבש.
ואם כן תיקשי: למה לי כל שלשת המקראות הללו ללמד על מותר פסח שהוא בא שלמים!?
ומפרשינן תלתא קראי כתיב, ונצרכו כולם:
חד קרא לפסח שעברה זמנו [עבר הפסח] ועברה שנתו של הקרבן והביא אחר, שיהא לשלמים.
וחד קרא לעברה זמנו ולא עברה שנתו, שיהא שלמים.
וחד קרא ללא עברה זמנו ולא עברה שנתו, שהקריב את הפסח שהפריש קודם זמנו, וקא משמע לן שהוא כשר בתורת שלמים. [6]
וצריכי כל הכתובים ללמד לשלש אלו: דאי אשמעינן רק גבי פסח שעברה זמנו ועברה שנתו שיהיה לשלמים, הייתי אומר: היינו משום דאידחי ליה לגמרי מפסח - [7]
אבל עברה זמנו ולא עברה שנתו, דעדיין חזי להקריבו לפסח שני, אימא לא יהא שלמים, קא משמע לן. [8]
ואי אשמעינן רק גבי פסח שעברה זמנו ולא עברה שנתו שהוא שלמים, הייתי אומר, משום דאידחי ליה על כל פנים מפסח ראשון, ולכן שלמים הוא -
אבל פסח שלא עברה זמנו ולא עברה שנתו, דאפילו לפסח ראשון נמי חזי, אימא לא יהא שלמים, אלא ייפסל. [9]
צריכא.
הדרן עלך פרק התודה היתה באה
הערות
[1] כן פירש רש"י מכתב יד, ובפירוש המיוחס לו בפירוש ראשון; ובזבחים ז ב פירש: שאבד הפסח ונתכפר באחר, ונמצא הראשון, וכן הוא בפירוש שני בפירוש המיוחס לו כאן; ובפסחים ע ב פירש: בין שהפריש פסחו ואבד, ונתכפר באחר ואחר כך נמצא זה, בין שהפריש מעות לפסחו, וחלה קדושת פסח על כולן, והוזלו טלאים וניתותרו מן המעות; וראה מה שנתבאר בגמרא בסוף הסוגיא כאן.
[2] ביאר ברש"י מכתב יד: לדבר הבא מן הצאן ומן הבקר, והיינו שלמים; ואף על גב דעולה באה גם מן הצאן ומן הבקר, אפילו הכי שלמים אתי, דהא לשם אכילה הפרשה, ולא לשם כליל; ולפי טעם זה לא נתבאר עדיין למה לא נאמר שהוא בא לשאר זבחים, [ומסתבר, שהטעם הוא משום שאלו בלבד באים בנדבה]. אך ברש"י זבחים ז ב פירש: היינו שלמים, שהן באין מכל צאן ומכל בקר בין זכרים בין נקבות, מה שאין כן בשאר זבחים שהוקבעו או בזכר או בנקבה, עולה ואשם הוקבעו בזכרים, חטאת הוקבע בנקבות והוקבע בזכירם כגון שעיר נשיא אינו בא נקבה.
[3] ברש"י פסחים צו ב הוסיף ביאור: דבככל קרבנות כבש, אליה כתיבא עם האימורין, בשלמים: "חלבו האליה", ובאשם כתיב: "את כל חלבו ירים ממנו את האליה", וחטאת כאשם; אבל פסח, אימורין גופייהו לא כתיבי בהדיא, אלא נפקא לן מ"את דמם תזרוק ואת חלבם תקטיר", הלכך אלייתו צריכה להתרבות בקרבנות, שבשור לא הזכר אליה באימוריו.
[4] כן פירש רש"י מכתב יד. ובפירוש המיוחס לו: ושלמים הבאים מחמת פסח, היינו מותר פסח; והתוספות כתבו, שאי אפשר לפרש דהיינו מותר הפסח שהרי זה נכלל בפסח שעברה שנתו, וגם על פירוש רש"י מכתב יד - פקפקו; והביאו מדברי רש"י בפסחים צו ב, שפירש: היינו תמורת פסח עצמו.
[5] א. כן פירש רש"י מכתב יד. ובפירוש המיוחס לו: לימד על העז ועל פסח הבא מן העז שאינם טעונים אליה. ב. כתב רש"י בזבחים ט ב: יש מפרשים עז אין לו אליה, וטעות הוא בידם, שהרי ממקום שהכליות יועצות היא ניטלת; ועוד, מה לימד הכתוב הואיל ואין לו.
[6] א. נתבאר על פי רש"י מכתב יד ובזבחים ט ב; אבל בפירוש המיוחס לרש"י פירש: כגון שאבד קודם חצות והפריש אחר תחתיו, כלומר, ונמצא קודם חצות שאחד מהם הוא "מותר הפסח" וקרב שלמים. ב. הנה לעיל בהערות הובא מדברי רש"י בכתב יד בפירוש "מותר פסח" דהיינו שהפריש מעות לפסחו וניתותרו, וכן פירש בפירוש המיוחס לרש"י בפירוש אחד; וצריך ביאור, שהרי אופן זה לא נזכר כלל בגמרא.
[7] כתבו התוספות: הוא הדין עברה שנתו ולא עברה זמנו, שבשעה שהקדישו לא היה ראוי לפסח, דהרי כשיגיע זמנו של הפסח תעבור שנתו.
[8] ב"שפת אמת" בזבחים ט ב צידד לומר, שאם הבעלים עצמם חייבים בפסח שני, כי אז אפשר להקריבו לפסח שני, וכאן מיירי שהבעלים כבר הקריבו את פסחם.
[9] על פי רש"י מכתב יד שכתב "אימא לא ליהוי שלמים, ואם שחטו קודם לפסח, יפסל", והוא על פי פירושו בלא עברה זמנו ושנתו, דהיינו כגון ששחטו קודם לפסח.
פרק תשיעי - כל קרבנות הציבור
מתניתין:
כל קרבנות הציבור והיחיד, כלומר, כל המנחות, [1] הן של ציבור והן של יחיד, באין: הן מן תבואת הארץ והן מתבואת חוצה לארץ -
הן מן החדש [מן התבואה החדשה] והן מן הישן -
חוץ מן העומר הבא למחרת יום טוב הראשון של פסח [2] ושתי הלחם הבאים בעצרת, שאינן באים אלא מן החדש, ומן הארץ. [3]
וכולן [כל המנחות כולן] אינן באין אלא מן המובחר, כלומר, אף שהם באים מן הישן, שאינו מובחר כמו החדש, מכל מקום, יביאו ממין מובחר. [4]
ואיזהו מובחר שלהם?
הבא מ"מכמיס" ו"זינתא" [שמות מקומות הם] אלפא [ראשון הוא ומובחר במעלה כאלפ"א שהוא בלשון יווני אות האל"ף הראשונה לאותיות] [5] לסולת.
שנייה להן: "כופריים" [6] בבקעה. כלומר, שני מקומות יש, שנקראו כל אחד מהם "כפר", והכפר שיושב בבקעה תבואתו היא המובחרת לסולת.
כל הארצות שבארץ ישראל [יהודה ועבר הירדן והגליל] היו כשרות להביא מהם עומר ושתי הלחם, [7] אלא שמכאן - מהמקומות האלו שנשנו - היומביאין אותם, לפי שמצוה להביא מן המובחר.
גמרא:
שנינו במשנה: חוץ מן העומר ושתי הלחם שאינן באין אלא מן החדש ומן הארץ:
מתניתין - דמשמע ממנה שעומר ושתי הלחם "אינם באים אלא מן החדש", ואפילו אם הביא מן הישן פסולים הם - [8] היא דלא כי האי תנא, הסובר שהם כשרים אפילו מן הישן -
דתניא: עומר הבא מן הישן הרי הוא כשר, וכן שתי הלחם הבאות מן הישן הרי הן כשרות, אלא שחיסר מצוה. [9]
ומפרשת הגמרא:
עומר שהוא כשר אפילו מן הישן, הוא משום דכתיב [ויקרא ב יד]: "ואם תקריב מנחת בכורים [מנחת העומר] לה', אביב קלוי באש גרש כרמל תקריב את מנחת בכוריך", ולשון "תקריב" בא לרבות: תקריב מכל מקום, ואפילו מן התבואה הישנה שבעלייה. [10]
שתי הלחם שהם כשרים אפילו מן הישן, הוא משום דכתיב [ויקרא כג טז]: "עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום והרבתם מנחה חדשה לה'. ממושבותיכם תביאו לחם תנופה שתים, שני עשרונים, סולת תהיינה, חמץ תאפינה, בכורים לה'", ולמדנו מפסוק זה שני דינים:
א. "ממושבותיכם תביאו" ולא מן חוצה לארץ. [11]
ב. "ממושבותיכם תביאו" ואפילו מן התבואה הישנה שבעלייה.
ומקשינן עלה: האיך נלמד מאותו פסוק שאפילו מן העלייה כשר, הא אפיקתיה [הרי כבר דרשנוהו לענין חוצה לארץ]!?
ומשנינן: אמר קרא "תביאו" מכל מקום, ואפילו מן העלייה.
ואכתי מקשינן: והא האי קרא ד"תביאו" מיבעי ליה [נצרך הוא] כדי ללמד:
שכל שאתה מביא חמץ ממקום אחר, כלומר, כל חמץ אחר שאתה מביא לקרבן והיינו לחמי תודה שעשרה מהם היו חמץ, הוא כזה כמו שתי הלחם; כשם שכל לחם משתי הלחם - שהם באים חמץ, שנאמר "חמץ תאפינה" - הוא מעשרון אחד [דכתיב "שתים שני עשרונים"], כך כל לחם חמץ מעשרת הלחמים שאתה מביא לתודה יהא מעשרון, וכמבואר לעיל עז ב.
ומשנינן: אם כן, שלא בא הכתוב אלא ללמד דין אחד, ליכתוב קרא "תביא" בלא וי"ו, מאי "תביאו", אלא ודאי שמע מינה מפסוק זה תרתי הלכות: אף מן העלייה כשרים שתי הלחם, ולחמי חמץ שבתודה בא כל אחד מהם מעשרון.
ומקשינן בין על עומר ובין על שתי הלחם שאתה אומר שאם הביא מן הישן, כשר:
והכתיב בין בזה ובין בזה "ראשית", שהרי:
נאמר בעומר [ויקרא כג י]: "והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן".
ונאמר בשתי הלחם [ויקרא ב יא]: " [כי כל שאור וכל דבש לא תקריבו ממנו אשה לה']. קרבן ראשית [שתי הלחם הבאין מן השאור, ובכורים מן הפירות] תקריבו אותם לה', ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח" -
הרי שהם באים דוקא מראשית התבואה החדשה!?
ומשנינן: למצוה צריך שיבואו מן החדש ומשום שנאמר בהם "ראשית", אבל אם הביא מן הישן, כשר, וכפי שנדרש לעיל.
ואכתי מקשינן: האיך אתה אומר בשתי הלחם שהם באים מן הישן? הכתיב עוד בשתי הלחם [ויקרא כג טז]: "עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום והקרבתם מנחה חדשה לה'", [ובבמדבר כח כו: "וביום הבכורים בהקריבכם מנחה חדשה לה' בשבועותיכם"]:
ומאחר ששנה הכתוב דין זה ["קרבן ראשית" ו"מנחה חדשה"] ללמד שהיא באה מן החדש, הרי קיימא לן דשנה עליו הכתוב לעכב, והאיך אתה אומר שתי הלחם הבאים מן הישן - כשרים!? [12]
ומשנינן: האי - "חדשה" - מיבעיליהללמד לכדתניא:
רבי נתן ורבי יעקב אמרו: שתי הלחם הבאות מן הישן כשרות, [13] ומה אני מקיים "חדשה"? שתהא היא חדשה לכל המנחות הבאות מן החדש. כלומר, שיביאו שתי הלחם קודם שיביאו שום מנחה מן החדש, אבל שתי הלחם עצמן באות אפילו מן הישן. [14] מוסיפה הגמרא לבאר את דין תבואה הבאה מחוץ לארץ: עד כאן לא פליגי התנא של משנתנו והתנא של הברייתא אלא בחדש, אם הוא מעכב בעומר ובשתי הלחם -
הערות
[1] כן פירש רש"י, ומנחת הציבור הנזכרת כאן היינו מנחת נסכים [ולחם הפנים], שהרי אין מנחת ציבור אחרת מלבד עומר ושתי הלחם שנזכרו בהמשך המשנה, [וכן נראה שמפרש הרמב"ם בהלכות איסורי מזבח ו טו, ראה שם, אלא שהוסיף נסכים, והיינו נסכי יין ושמן]. והתוספות כתבו על דבריו: ונראה, דשייך נמי - חדש וישן - בזבחים, כדאשכחן במעשר בהמה; ראה בכורות נג א במשנה, לענין מעשר מן הנולדים לאחר אחד באלול שהוא ראש השנה למעשר בהמה, לנולדים לפניו, דקרי להו חדש וישן, [וכן נראה שמפרש הרמב"ם בפירוש המשניות]. והוסיפו התוספות: אלא דהוה ליה למיתני "חוץ מבכור ומעשר" דאין באין מחוצה לארץ ; וב"זבח תודה" כתב, דרש"י פירש את המשנה במנחות, משום דבקרבנות אין שייך לומר באין מן הארץ ומחוצה לארץ, כיון שבכור ומעשר אינם באים מהם; וסיים: ועיין תוספות; והיינו, שדבריו הם שלא כהתוספות שהבינו בדברי רש"י ד"חדש וישן" הוא דאין שייך אלא במנחות.
[2] הרמב"ם בפרק ז מתמידין ומוספין, שם הזכיר את כל דיני העומר לא הזכיר בכל דבריו, שהעומר בא מן החדש; ואילו בפרק ח מתמידין ומוספין, שם הזכיר את דיני שתי הלחם, פתח הרמב"ם "שתי הלחם אינן באין אלא מן הארץ ומן החדש". אולם בהלכות איסורי מזבח [ו טו] העתיק את משנתנו, וכתב: כל המנחות והנסכים כשרים מהארץ מחוצה לארץ מן החדש ומן הישן, ובלבד שיביאו מן המובחר, חוץ מן העומר ושתי הלחם, שאינן באין אלא מן החדש ומארץ ישראל. [וכבר הרגיש בכל זה ה"מנחת חינוך" מצוה שב אות ג ד"ה ומבואר; אלא שכתב שם "הן אמת דלענין לכתחילה [מן החדש] יש להוכיח מדכתב בפרק ז מתמידין ומוספין הלכה ו, דעיקר מצוה להיקצר בליל טז, אם כן ממילא מצותו להביא מן החדש"; ותמהו האחרונים: הרי כתב שם בהלכה ח "מצותו להביא מן הקמה, לא מצאו יביאו מן העומרים", ולא כתב, שמכל מקום יביאו מן החדש]. וכעין זה בחינוך, שבמצות העומר [מצוה שב] לא הזכיר שהעומר בא מן החדש, ואילו במצות שתי הלחם [מצוה שז] פתח: להקריב ביום חג השבועות לחם חמץ מן חיטה החדשה, וזה נקרא בכתוב "מנחה חדשה"; [והרמב"ם בספר המצוות מצוה מב ומצוה נא לא הזכיר לא בזה ולא בזה שהם באים מן החדש].
[3] מדברי הגמרא מתבאר, שהוא משום שנאמר הן בעומר והן בשתי הלחם "ראשית", דבעומר נאמר [ויקרא כג י]: "והבאתם את עומר ראשית קצירכם על הכהן", ובשתי הלחם נאמר [ויקרא ב יא]: " [כי כל שאור וכל דבש לא תקריבו ממנו אשה לה']. קרבן ראשית [שתי הלחם מן השאור, ובכורים מן הפירות] תקריבו אותם לה', ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח"; ועוד נאמר בשתי הלחם [ויקרא כג טז]: "עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום והקרבתם מנחה חדשה לה"'; ראה בגמרא בעמוד זה: והכתיב "ראשית":. הכתיב "חדשה"; וראה בזה בהערות שעל הגמרא. ביאור מה הוא "חדש" ומה הוא "ישן": א. הנה הדין הוא, שהחדש אסור להדיוט עד שיביא עומר, והכלל הוא: כל תבואה שנשרשה קודם לעומר, הרי העומר מתיר אף את הגידולין שגדלו לאחר העומר. וכן אין להביא מנחות למקדש מתבואה שלא עבר עליה עומר, ואם הביא פסול; [ובפרט זה דנו האחרונים, אם הטעם הוא משום שאסורים הם להדיוט וממילא פסולים הם משום "ממשקה ישראל - מן המותר לישראל", או שהעומר מתיר חדש למקדש לענין פסול, ונתבאר בהערות לעיל סח ב] ; ואף לאחר העומר אין להביאם, שהעומר מתיר חדש להדיוט, ושתי הלחם מתירים חדש במקדש, אלא שאם כבר חלף עליו העומר, אין הוא פסול למנחות, אלא לכתחילה הוא דלא יביא, ואם הביא כשר. ואם השרישה תבואה לאחר העומר וקודם שתי הלחם, לא מיבעיא שאין להביא ממנה מנחות עד שיבוא העומר הבא, אלא אף לאחר שיבוא העומר הבא, מסתפקת הגמרא לעיל סח ב שמא אין היא כשירה לכתחילה למקדש, ומשום שחלפו עליה שתי הלחם ועומר שלא כסידרן, ושמא צריך שיחלפו עליה כסדרן, ובעיא זו לא נפשטה שם. ב. מה ששנינו, שהעומר ושתי הלחם באים מן החדש, היינו כל אחד לפי היתירו, שהעומר בא מן התבואה שהיתירה תלוי בעומר, ושתי הלחם באים מן התבואה שהיתירה למקדש תלוי בשתי הלחם, כמבואר ב"חידושי מרן רי"ז הלוי" עמוד מב תחילת ד"ה ולפי"ז; והיינו, שהעומר בא מן התבואה שהשרישה בין עומר לעומר, ושתי הלחם באים מן התבואה שהשרישה בין שתי הלחם לשתי הלחם; ומיהו, אם שתי הלחם אין מתירין שלא כסידרן, אם כן שתי הלחם באים אף ממה שהשריש קודם לשתי הלחם של השנה שעברה, אם השרישה לאחר העומר שבאותה שנה, שהרי עדיין לא עבר עליה שתי הלחם להתירה, כמבואר ב"מנחת חינוך" מצוה שז אות א ד"ה והנה מבואר, וראה עוד ב"חזון איש" מב יט וכ. ג. [יש להסתפק לפי הצד ששתי הלחם אינם מתירין שלא כסדרן, אם שתי הלחם באים ממה שנשרש בין העומר לשתי הלחם, כיון שאין שתי הלחם הללו מתירים אותו; ומיהו מטעם אחר אינם באים ממנו, שהרי הוא קודם לעומר, וקודם לעומר פסולים כל המנחות, ומסתמא הוא הדין שתי הלחם]. ד. מה ששנינו, שהמנחות באים מן החדש ומן הישן, פירש ב"זבח תודה": היינו בין תבואה ישנה של שנה שעברה, ובין תבואה חדשה של שנה זו, ובלבד שיקריב שתי הלחם תחילה שהיא המתרת במקדש; ולא נתבאר בדבריו, מה היא "שנה זו" ומה הוא ראש השנה שלה. וב"מנחת חינוך" [שז ד ד"ה ובזה מובן לי לשון המשנה] נתקשה בלשון המשנה "כל קרבנות הציבור באין מן החדש", שהרי אין הקרבנות באות מן החדש, ראה שם, ובמה שהוסיף עוד בזה ללמוד ממה שהצרכה המשנה לומר שהקרבנות באות מן החדש.
[4] א. כך יש ללמוד לפרש מלשון הרמב"ם באיסורי מזבח [ו טו]: כל המנחות והנסכים כשרים מהארץ ומחוצה לארץ מן החדש ומן הישן, ובלבד שיביאו מן המובחר, חוץ מן העומר ושתי הלחם, שאינן באין אלא מן החדש ומארץ ישראל. ב. כתבו התוספות: וכולן אין באין אלא מן המובחר, שנאמר "וכל מבחר נדריכם". ג. ראה מה שכתב ב"שפת אמת" על הלשון "אין באין אלא מן המובחר".
[5] על פי רש"י מכתב יד; ולפי פירוש שני ברש"י שלפנינו, הוא לשון "מיוחד".
[6] נכתב על פי גירסת רש"י בכתב יד, ופירושו.
[7] נתבאר על פי רש"י, שפירש, דעל ארצות שבארץ ישראל המשנה מדברת, ואם כן עוסקת המשנה בעומר ושתי הלחם שאינן באין אלא מן הארץ; [וב"קרן אורה" הבין מזה, דגם "וכולן אין באין אלא מן המובחר" קאי לשיטת רש"י על עומר ושתי הלחם, ודלא כהרמב"ם; וכוונתו, שאם כי לשון "וכולן" משמע בהדיא דזה קאי על כל המנחות, מכל מקום אם זה קאי על כולן, למה פירש רש"י את המשך המשנה על עומר ושתי הלחם בלבד, והרי המשך המשנה באה לפרש את הפיסקא "וכולן אינן באין:. "; ומכל מקום בפנים נתבאר לפי פשוטו]. ואף ששנינו לעיל סד ב, שהעומר בא מן הקרוב לירושלים, הנה ראה רש"י בסנהדרין יא ב ד"ה על שתים, שמבואר בדבריו ד"מן הקרוב לירושלים" היינו מיהודה, ראה שם; וראה בהערות לעיל סד ב בגמרא שעל המשנה שם. ובפירוש המיוחס לרש"י כתב "יהודה ועבר הירדן והגליל", ולפרש לשון "ארצות" הוא בא; ועל מה שהכליל את עבר הירדן, ראה מה שציין רבי עקיבא איגר.
[8] ביארו התוספות את דיוק הגמרא מן המשנה שהם פסולים: ד"אינן באין" לאו לכתחילה משמע, חוץ מהנך דתניא "לא יביא, ואם הביא כשר"; וראה עוד ב"שיטה מקובצת", וב"כסף משנה" תמידין ומוספין ח ב.
[9] א. יש לבאר, על פי מה שכתב הרמב"ן אמור כג טו, לבאר את ענין העומר ושתי הלחם: והנה טעם הפרשה, שיתחיל לספור בתחילת קציר שעורים, ויביא ראשית קצירו כרמל מנחה לשם, ויקריב עליו קרבן; וישלים מספרו בתחילת קציר חטים כעלות גדיש בעתו, ויביא ממנו סולת חטים מנחה לשם, ויביא קרבן עליו. ומבואר מזה דעומר ושתי הלחם יסוד דינם הוא להביא מבכורי ראשית קצירו מנחה לה' [והוא כעין מצות בכורים שמביא כל אחד משדהו; וב"קרבן ראשית" כללה התורה בכורים עם שתי הלחם], ולפי זה אם מביא מן הישן, חסר כל ענין מצות הבכורים שבעומר ושתי הלחם, והיינו "אלא שחיסר מצוה". ב. יש לדקדק בלשון הברייתא שלא אמרה: "עומר ושתי הלחם הבאות מן הישן כשרים, אלא שחיסר מצוה"; וראה בזה ב"כסף משנה" תמידין ומוספין ח ב.
[10] א. כתב ברש"י מכתב יד: ותנא דפסיל, יליף טעמא מ"ראשית קצירכם", והאי "תקריב" מפיק ליה: "תקריב" ואפילו בשבת, "תקריב" ואפילו בטומאה, כדרשינן לעיל בפרק רבי ישמעאל; והוא לעיל עב א, בברייתא שם; אך בתוספות שם מבואר, שדרשה זו - לענין שבת וטומאה - לאו דוקא, כי ממקום אחר הוא נלמד כמבואר שם בעמוד ב; [ומיהו בברייתא שם ילפינן מ"תקריב" עוד דינים אחרים, ראה שם]. ב. הנה בברייתא שם ילפינן לה מריבוי לשון "תקריב" שהוא נכפל בפסוק, ולפי זה מסתבר שאף כאן מריבוי "תקריב" ילפינן לה; וקצת סותר לזה לשון רש"י: תקריב, משמע מכל מקום, וראה סוף הברייתא שם.
[11] אפשר, שכל זה הוא מגוף הברייתא, שאם לא כן מנין שהוא דורש כן, והרי בהמשך מביאה הגמרא מי שסובר: עומר בא מחוץ לארץ, ומשמע אפילו לכתחילה, ואם כן אינו דורש "ממושבותיכם למעט חוצה לארץ", ושמא דעת תנא זה כהאי תנא, וראה הערה על הברייתא לקמן פד א.
[12] נתבאר על פי התוספות.
[13] כתב ב"קרן אורה": מפשטות הסוגיא מתבאר, ששלש שיטות של תנאים יש בדין עומר ושתי הלחם מן הישן: לתנא דמתניתין, שניהם פסולין מן הישן; ולתנא דברייתא שניהם כשרים, ולא בעי חדש אלא למצוה; ורבי נתן ורבי עקיבא סוברים, דבשתי הלחם מן הישן כשר, ואילו עומר משמע דסבירא להו דמן הישן פסול; וראה שם ביאור למה עומר חמור משתי הלחם; וראה עוד ב"לחם משנה" תמידין ומוספין ח ב, שהוא סובר בדעת הרמב"ם, שהעומר אינו כשר אלא מן החדש ואפילו בדיעבד, ואילו שתי הלחם כשרים בדיעבד אף מן הישן; וב"מנחת חינוך" מצוה שב אות ג ד"ה ומבואר, השיג על ה"לחם משנה" שהבין חילוק זה מדברי הרמב"ם.
[14] א. וגם הפסוק השני נדרש לקמן בברייתא פד ב לענין זה, ראה שם. ב. משמע לכאורה, דפשטא דקרא ד"מנחה חדשה" - על כל פנים לדעת הסובר דשתי הלחם הבאים מן הישן, כשרות - לא משמע כלל שיביאנה מן התבואה החדשה; וראה ברמב"ן על התורה, שכתב בויקרא שם: וטעם מנחה חדשה, שלא יובא בית ה' מנחה עד שיביאו זאת, כמו שפירשו רבותינו; ורש"י בחומש שם שפירש: "היא המנחה הראשונה שהובאה מן החדש", יש לומר, שדבריו הם כדעת הסובר דשתי הלחם הבאים מן הישן פסולים, ולשיטתו באמת מתפרש הפסוק כן, וכקושיית הגמרא. אך בחינוך מצוה שז כתב "להקריב ביום חג השבועות לחם חמץ מן חיטה חדשה וזה נקרא בכתוב מנחה חדשה"; ושם בדיני המצוה כתב, ששתי הלחם הבאות מן הישן כשרות, ולכאורה הרי מבואר כאן, דפשטא דקרא, אינו כלל שיביאם מן התבואה החדשה, אלא רק שתהא חדשה לכל המנחות; וצריך לומר, דודאי פשטא דקרא הוא שיביא מן התבואה החדשה, אלא שכל עיקר קושיית הגמרא הלוא היתה ד"שנה עליו הכתוב לעכב", ולזה אמרינן שהכתוב נשנה כדי ללמד שתהא חדשה לכל המנחות, ולא לעכב. ג. מה שנתבאר בפנים הוא על פי פשוטו, וכאשר פירש בפירוש המיוחס לרש"י, ורבינו גרשום. אבל רש"י בכתב יד כתב: שתהא חדשה לכל המנחות, שאפילו מן הישן תהא קודמת לכל המנחות; ומבואר מדבריו, שחידוש יש בזה שאם שתי הלחם אינם מן החדש מכל מקום אסור להביא מנחות קודם להם; והחידוש בזה, דהנה ראה "שפת אמת" לעיל סח ב ד"ה במשנה, שכתב: דבשתי הלחם אין מפורש דאסור להקריב מקודם, ועיקר איסור דהקרבה קודם שתי הלחם הוא משום דצריך להיות שתי הלחם "מנחה חדשה", אם כן אין הפסול בהקרבה שהקדימו, רק נעשה חסרון במצות שתי הלחם ; ואפשר נמי, אם הקריבו מקודם, דקיימא לן דכשר, שוב רשאין אפילו לכתחילה להביא עוד מנחות קודם לשתי הלחם, כיון דשוב בלאו הכי לא תהיה מנחה חדשה; ע"כ. ומיהו בפשוטו, כל זה אינו שייך אלא אם כן שתי הלחם באים אף הם מן החדש, ואז אם כבר קרבו מנחות מן התבואה החדשה אין שתי הלחם "מנחה חדשה" לתבואה זו, שמסוג תבואה זו אמרה תורה שיהיו שתי הלחם ראשונים; אבל אם שתי הלחם עצמם יבואו מן הישן, כי אז אין חסרון בהם כלל אם יביאו מנחות מתבואה חדשה, כשם שאין חסרון אם יביאו מנחות קודם להם מתבואה ישנה, ובא הכתוב לומר, דמכל מקום אסור להביא מנחות קודם להם; על פי א חרונים. ד. הנה מצינו כמה פסוקים שנקראו שתי הלחם "בכורים": "וחג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה", שמות כג טז; "וחג שבועות תעשה לך בכורי קציר חטים", שמות לד כב; "והקרבתם מנחה חדשה לה'. ממושבותיכם תביאו:. בכורים לה"', ויקרא כג יז; "וביום הבכורים, בהקריבכם מנחה חדשה לה"'; במדבר כח כו; וגם העומר נקרא בכורים בויקרא ב יד "ואם תקריב מנחת בכורים לה', אביב קלוי באש גרש כרמל תקריב את מנחת בכוריך"; ופשוטו של מקרא ודאי משמע שיביאו מן החדש בכורים לה', והגמרא לא הביאה את כל הפסוקים האלו; אך הרמב"ם בפירוש המשניות הביא גם מזה; וכן בהלכות תמידין ומוספין ח ב, כתב: "שתי הלחם אינן באין אלא מן הארץ ומן החדש, שנאמר ממושבותיכם תביאו לחם תנופה וגו"', וכוונתו לסוף הפסוק שנאמר "בכורים לה"', וראה גם ב"תוספות יום טוב" שהעיר בזה. ה. הנה הרמב"ם [הובא לשונו באות ד] פסק בשתי הלחם שהם כשרות מן הישן, שלא כסתם משנתנו; וראה בהשגת הראב"ד ובנושאי כלי הרמב"ם. וב"זבח תודה" כתב דבר מחודש בביאור שיטתו, והיינו, שאף הרמב"ם סובר כדעת משנתנו, והראיה שבפרק ו מאיסורי מזבח כתב כמבואר במשנתנו [הובא לשונו בהערה 2], אלא דסברת הרמב"ם לגבי שתי הלחם דוקא, אם יכול להשיג מן החדש והוא הביא מן הישן פסול בדיעבד, אבל אם אינו יכול להשיג כלל, יכול אף להביא מן הישן כדי שלא תתבטל המצוה לגמרי, ויצא לו דבר זה מתוספתא דמנחות פרק ט.
א דף פג עמוד ב' מניין למותר הפסח וכו', כל הסוגיא מבוארת בספרנו נזר הקודש לזבחים.
ב תוספות ד"ה חד לעברה שנתו וזמנו, הוא הדין שנתו בלא זמנו וכו' ואפילו מפריש נקבה לפסחו או זכר בן שתי שנים תורת שלמים עליו כדתניא במי שהיה טמא פסחים צ"ו ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו שלמים עכ"ל, ויש לעיין מדוע בעברה שנתו בלא זמנו הוא עצמו קרב שלמים, ומדוע במפריש נקבה או זכר בן שתי שנים תרעה עד שתסתאב ובדמיו מקריבין שלמים, ואם בשביל דדחוי, א"כ גם בשנתו ולא זמנו דחוי הוא כיון דבשעה שיגיע זמנו אינו ראוי לפסח.
ג ונראה דמותר פסח קרב שלמים זהו דוקא אם הוא בסוג פסח ואז אעפ"י שנדחה אח"כ מ"מ אם אין בע"ח נדחים אמרינן הוא עצמו קרב שלמים כדין מותר פסח, משא"כ באופן שאינו בסוג פסח בשעת ההקדש כמו מפריש נקבה לפסחו, או מפריש זכר בן שתי שנים, דאינו בסוג פסח גם באותה שעה אז רק דמיו שלמים ולא הוא עצמו, וזהו הטעם בעברה שנתו בלא זמנו, דבשעת ההקדש אין בו פסול, ורק הזמן דוחהו, אין בו רק דחוי של פסח, ולא הדחוי של שלמים, והוא עצמו קרב שלמים כדין מותר הפסח, ומבואר שזהו גם שיטת הרמב"ם כאשר יבואר.
א כתב הרמב"ם בפר"ד מק"פ ה"ו מי שאבד פסחו ומצאו אחר שהפריש פסח אחר, והרי שניהם עומדים, יקריב איזה מהם שירצה לשם פסח, והב' יקריב שלמים, וכן אם המיר בזה הנמצא לאחר שחיטה הרי תמורה זו תקרב שלמים, וכתב הראב"ד בהשגה זה שיבוש, אלא ירעה עד שיסתאב ויביא בדמי' שלמים יעוי"ש, דברי הראב"ד מבוארין במשנה פסחים צ"ו אמר ר' יהושע שמעתי וכו' כמבואר, והנה מרן בכס"מ כתב בטעם הרמב"ם משום דסבר אין בע"ח נדחין, והביאור בזה דהנה התוס' כתבו שם בפסחים דהמשנה אתיא אפילו לרב דסבר אין בע"ח נדחין, ושאני הכא דדחיי' בידים וכמו"ש רש"י, והרמב"ם לא סבר כרש"י ותוס' בזה, אלא סבר הרמב"ם דזה תליא בפלוגתא אם יש דחוי לבע"ח, וכיון שדעת הרמב"ם דאין דחוי לבע"ח להכי פסק דאפילו בנמצא קודם שחיטת הפסח יקריב איזה מהם שירצה לשם פסח, והשני הוא עצמו יקריב שלמים, אבל יש לתמוה לפי מה שמוכיח הלח"מ בפר"ג משגגות ה"ח דע"כ גם הרמב"ם מודה דיש דיחוי בבע"ח היכא דדחיי' בידים, והצדק עם הלח"מ מדכתב הרמב"ם בפר"ד מק"פ ה"ד המפריש נקבה לפסחו או זכר בן שתי שנים, ירעה עד שיפול בו מום וימכר ויביא בדמיו פסח, ואם לא נפל בה מום עד שהקריב פסחו יביא בדמיו שלמים יעוי"ש, ואם לא סבר בזה תורת דחוי מטעם דאין בע"ח נדחים, הלא הדין בזה דהוא עצמו קרב שלמים, וע"כ דגם הרמב"ם סובר כרש"י ותוס' דגם רב מודה בבע"ח דנדחין היכא דדחייה בידים. .
ב והנכון בזה כמו שפירש השעה"מ בפר"ד מה' ק"פ שפירש דשאני הא דהפריש נקבה לפיסחו שהוא דיחוי גמור, שאי אפשר לנקבה להיות פסח, ולכן גם למותר הפסח לא חזי דהיינו לשלמים, וביאור הדברים לפי"ז דהרמב"ם באמת לא סבר הא דדחיי' בידים, וממילא האי דינא דהמשנה תליא בדין אם בע"ח נידחים, ומטעם זה פסק הרמב"ם דהפסח בעצמו יקרב שלמים משום דלשיטתו דאין בע"ח נידחין שפיר קרב הוא עצמו, ורק בהמפריש נקבה לפסחו שאני, מפני שכל עצמו אינו בדין פסח, ומהאי טעמא לא הוי גם בדין מותר פסח שהוא שלמים, מפני שהשלמים האלו גם כן מפסח בא, וכל שאינו בפסח אינו במותר פסח.
ג והנה הביא שם דברי הרשב"א בקדושין ז' שכתב וז"ל ויש לך דחוי מעיקרא בלא דיחוי דמים אלא דיחוי הגוף כי הא דאמרינן במס' תמורה כ"ו תניא אידך אמר בהמה זו חציה עולה וחציה שלמים קדושה ואינה קרבה ועושה תמורה ותמורתה כיוצא בה, והא ודאי מדעושה תמורה מעיקרא חיילא עליה קדושה"ג, דאילו קדושת דמים אינה עושה תמורה, והקשה על זה השעה"מ שהרי בהמה של שני שותפין דקדושת דמים היא, דהרי מזה מוכיח הש"ס דיש דיחוי בדמים, ומכל זה עושה תמורה, וע"כ הטעם משום דגופה חזי' לקדושה"ג יעוי"ש, ודבריו תמוהין בזה שרוצה לומר דקדושת דמים עושה תמורה, דזה ודאי ליתא דהרי מבואר בתמורה י"ט שאין עושה תמורה אלא רועה להסתאב, והיינו קדושה"ג שהיא צריכה מום קבוע לפדות עליו, ובהא דשני שותפין הלא הא דעושה תמורה היינו אחרי שנתקדשה בקדושת הגוף, והיינו אחרי שחזר ולקחה והקדושה קדושה"ג, והיינו גם כן שחזר והקדישה בהקדש חדש, ורק לענין הקרבה נדחת מפני הקדש דמים דמעיקרא, אבל עתה היא בקדושה"ג.
ד ויש להביא ראיה לשיטת הרמב"ם דהכא לא הוי הטעם משום דחיי' בידים, והוא לשיטת ר' יהודה דסבר אין שוחטין הפסח על היחיד, וא"כ כל פסח צריך להיות בשותפין, וא"כ היאך יצוייר הא דילפינן מקרא דאין תמורת הפסח קריבה, הא לא משכחת כלל תמורה בפסח דכיון דהוי של שותפין, ושותפין אינם עושים תמורה, וע"כ צריך לומר דהקרא מיירי באופן שהמיר בשעה שלא היה על הפסח רק אחד, ואע"ג דאין שוחטין הפסח על היחיד, מ"מ יש בכח הפסח השני שנעשה טרם שנמצא הראשון, לעשות להראשון להיות נדחה לרעיי', מטעם דעכ"פ אין זה גרעון בהקדושה דהפסח, והנה לפי"ז הא תינח אם אמרינן דזה הוי למ"ד בע"ח נידחין אתי שפיר הא דנעשה הפסח הראשון דחוי מהקרבה, אבל אם אמרינן דבזה לכו"ע נדחה מטעם דחייה בידים, הנה הכא לא שייך דחייה בידים, והיינו דלא שייך הכא דחייה בידים על ידי זה השני שנעשה פסח, דהרי בלאו הכי לא היה ראוי עדיין להיות נשחט מטעם דלע"ע לא היה עליו נמנה רק אחד, ואינו ראוי עתה להקרבה מצד עצמו, וא"כ אין זה דחיי' בידים, וע"כ מיירי הסוגיא למ"ד בע"ח נידחין, וזהו כפירושא דהרמב"ם לפי דברי מרן.
ה והנה לפירש"י ותוס' אפשר לומר דלר' יהודה דסבר אין פסח נשחט על היחיד לשיטתו אתי שפיר מטעם דהוא סבר בע"ח נידחין כמבואר ביומא ס"ד דאמר בנשפך הדם ימות המשתלח יעוי"ש, ובזה יש להוכיח דר' שמעון דסבר אין בע"ח נידחין כמבואר פסחים צ"ח, וא"כ אם סבר כר' יהודה דאין שוחטין פסח על היחיד, וא"כ לדידי' לא מיתוקם הלימוד הא דנלמד דאין תמורת פסח קריבה, ודחייה בידים לא שייך הכא כמו שכתבנו לעיל, ובזה מיושב הא דהקשו התוס' בפסחים צ"א דלמא סבר ר' שמעון כר' יהודה דאין שוחטין פסח על היחיד, דהרי כיון דסבר אין בע"ח נדחין, ע"כ סבר דשוחטין פסח גם על היחיד, אבל הרמב"ם הי' לו הוכחה דע"כ מדלא קאמר הש"ס דזה הוי דלא כר' יהודה דאמר שאין שוחטין פסח על היחיד דלדידי' לא שייך לומר דחייה בידים, וע"כ מטעם זה הוכיח דזה אזלא למ"ד בע"ח נידחין, וכדברי מרן.
פרק תשיעי
א כל קרבנות הצבור והיחיד באין מן הארץ ומחוצה לארץ וכו' ופירש"י דבמנחות קאמר, ובתוס' פירשו דבכל קרבנות מיירי, אלא דהוי ליה למיתני חוץ מבכור ומעשר שאינן באין מחוצה לארץ, ובתוספתא תניא בהדיא חוץ מבכור ומעשר יעוי"ש, אבל זה ודאי לכו"ע דבכור ומעשר אין באין להקרבה מחוץ לארץ, וכן מבואר בבכורות נ"ג דפריך שם לימא מתניתין דלא כר"ע דתניא יכול יעלה אדם מעשר בהמה מחוץ לארץ לארץ ישראל וכו' ומשני אפ"ת ר"ע כאן להקדש, כאן ליקרב, והנה כמו כן דריש ר"ע לענין בכור כמו לענין מעשר והוא ברייתא בתמורה כ"א ע"ב, והתם גם כן ע"כ הכוונה ליקדש ולא ליקרב.
ב והנה לפי"ז יש לחקור לענין בכור בחוץ לארץ שאינו קרב על המזבח, אם יש בו משום שחו"ח דהרי קיי"ל כל שאינו ראוי לפתח אהל מועד ואינו מתקבל בפנים אין בו משום שחו"ח והבכור שבחוץ לארץ כיון שאינו בהקרבה בפנים, א"כ אין בו משום שחו"ח, ומכ"ש בכור בחוץ לארץ בזמן הזה, אין בו משום שחו"ח, ושמעתי אשר חכם אחד יצא לידון בזה כן.
ג אבל נראה דזה ליתא, והוא לפי מה שכתבו הרמב"ן והרא"ש בפר' כל פסולי המוקדשין דע"כ דהכוונה שם בבכור כמו הכא לענין מעשר, היינו לומר דהתורה אמרה אשר בכור בחו"ל קדוש בקדושת בכור, ורק מהקרבה מיעטה התורה, וע"כ דיש על הבכור קדושה גמורה, כמו מע"ב בחו"ל, וכל דיני קדשים עליו, וכמו שהחליטו הפוסקים, נמצא דשני מיני בכור אמרה תורה, א) בכור שהוא בר קרבן, ב) בכור קדוש ואינו בר קרבן, אבל קדוש הוא לנהוג בו קדושת קרבן לכל מילי, כמו לענין גיזה ועבודה, וכמו כן אסור להטיל בו מום כדין קרבן, וממילא נלמד מזה דחסרון הקרבה אינו גורע מקדושתו, כיון שרבתה תורה דיש גם מין בכור כזה שיש לנהוג בו קדושה, ואינו בהקרבה, ותצא מזה דין חדש דבכור אינו נגרע מקדושתו אף באופן שאינו בהקרבה, ממילא שוב אין מקום לומר דשלילת זכות הקרבה תהי' כמום, והיינו שאמרה תורה דבכור בחוץ לארץ כל דיני בכור עליו במה שנוגע בקדושתו של בכור, לבד הקרבה, וממילא כמו שהבכור בארץ ישראל יש משום שחו"ח, הנה כמו כן בכור בחוץ לארץ כיון שהטילה עליו התורה קדושה של בכור ארץ ישראל, הנה ממילא הוטל עליו הקדושה של בכור ארץ ישראל שישנו בדין איסור שחו"ח.
ד כתב הרמב"ם בפר"ד מתמורה ה"ח וז"ל ולדות הקדשים שיצאו דרך דופן או שילדו טו"א וכלאים וטרפה הרי אלו יפדו, ויביא בדמיהן קרבן הראוי להביא בדמי ולד של זו עכ"ל, ומבואר דלא בעינן מום אחר, והיינו מטעם שאין לך מום גדול מזה, וכן כתב הלח"מ, ובספר מלבושי יו"ט סי' כ' תמה ממשנה מפורשת בכורות י"ט דתנן יוצא דופן והבא אחריו ר"ט אומר שניהם ירעו עד שיסתאבו ויאכלו במומן לבעלים, הרי מבואר דיוצ"ד לא הוי מום להיות נשחט, וא"כ גם בשארי קדשים לא הוי מום להיות נפדה עליו, עוד הקשה בהא דטרפה פסק הרמב"ם דהוי מום להיות נפדה עליו מהא דאמר שמואל תמורה י"ט המקדיש טרפה צריכה מום קבוע לפדות עליו, אלמא דטרפה לא הוי כמום, ואעפ"י דלא קיי"ל כשמואל היינו מטעם אחר, אבל בסברא זו דטרפה לא הוי מום קבוע לפדות עליו לית מאן דפליג עכת"ד, אמנם לפי מה שביארנו דכוונת התורה במעשר ובכור בחוץ לארץ אליבא דר"ע דאעפ"י שמיעטה התורה מהקרבה אבל רבתה התורה שתהיה עליהם הקדושה בכל הפרטים כמעשר ובכור של ארץ ישראל, לבד מהקרבה.
ה בזה יבואר לנכון המשנה דבכורות אליבא דר"ט, והוא דהנה הא דיוצ''ד דפסול להקרבה ע"כ אינו מטעם מום, דהרי באמת אין זה מום, משום דאין כאן שום שינוי בגוף, וגם לא נעשה שום מעשה מכוערה בגוף, ורק איסור הקרבה יש בזה, ואעפ"י שפסול זה נחשב הוא גם כן למום, והיינו כיון דעכ"פ משולל הוא מהקרבה, ומה לי מום, ומה לי פסול, דהלא גם פסול הקרבה הרי הוא כמום, כיון שעכ"פ אינו עולה למזבח, וזהו באמת סברת הרמב"ם דכתב דיוצ"ד וכל פסולי מזבח נחשב למום, וגם נפדה על ידי זה, אמנם שאני הא דבכור לר"ט דסבר דגם בנולד יוצ"ד נחשב לבכור מטעם דעכ"פ נולד ראשון, וכל דיני בכור עליו, רק משולל הוא מהקרבה בשביל שהוא יוצ"ד, אבל א"כ אין זה מום, כיון שבאמת אין זה מום, ואיסור הקרבה אינו פועל לעשותו מום, כיון דמצינו כזה אליבא דר"ע דסבר דחסרון הקרבה אינו גורע מקדושת בכור, והוא כבכור חוץ לארץ, ולכן האי בכור יוצ"ד דינו כבכור חו"ל לר"ע, וכמוש"נ.
ו ובזה נבוא לבאר גם בהא דקשה על הרמב"ם מהא דטרפה דאמר שמואל דהמקדיש טרפה צריכה מום קבוע לפדות עליו, ולא אמרינן דהטרפות בעצמותה תהי' מום קבוע לפדיון, והוא דיש להבין טעמא דשמואל, ומדוע באמת סבר שמואל כן, הלא מסתברא דכיון דלא חזי להקרבה אין לך מום גדול מזה.
ז ונראה לפי מה דתניא בברייתא בתמורה כ"ח הרובע והנרבע והמוקצה והנעבד והמחיר והכלאים והטרפה, (לפי גירסת הצ"ק שם) הרי הם שקדם מום עובר להקדשן, וצריכין מום קבוע לפדות עליהן יעוי"ש, הנה לפי גירסא זו תניא בהדיא כשמואל, והתנא הוסיף דברים ואמר "הרי הן כקדשים שקדם מום עובר להקדשן", והרי"ז מחוסרין ביאור, ומה דברי התנא בזה, ומה זה נתינת טעם, ונראה דהתנא בא להורות לנו מדוע לא יספיק איסור הקרבה לחודיא, אשר בשביל זה יחשב למום, על זה אמר התנא כי הלא גם כשיש מום עובר אסור בהקרבה טרם שהלך המום, ומ"מ לא הוי עתה שעת פדיון, הנה כמו כן כל הני פסולים אעפ"י שאסורים בהקרבה, מ"מ עדיין אין פודין על זה, והיינו דכיון דבאמת אין אלו נחשבים למומין, ורק איסור הקרבה יש בזה, ובשביל איסור הקרבה לחודיא אין פודין, (ותמוה לכאורה דלא מייתי ראיה מזה לשמואל), אבל עכ"פ חזינן מזה דע"כ בהני דאין בהם מום אלא חסרון הקרבה אין זה מום לפדות עליו, ולא הוי דינם אלא כמו עובר.
ח והנה כתב הרמב"ם בפר"ג מאי"מ ה"י וז"ל המקדיש טומטום ואנדרוגינוס וטרפה וכלאים ויוצ"ד למזבח הרי"ז כמקדיש עצים ואבנים יעוי"ש, ומקור לדין כתב הכס"מ שם שהוא מסוגיא בתמורה דאמר שמואל דכל אלו (לבד מטרפה) לא קדושין בתמורה ולא מקדישין לעשות תמורה, וכתב הכס"מ ומכש"כ שאין קדושין באמירת פה יעוי"ש, עוד כתב הרמב"ם שם אבל המקדיש רובע ונרבע ומוקצה ונעבד ואתנן ומחיר הרי"ז כמקדיש בע"מ עובר, וירעו עד שיפול בהם מום, וכתב מרן שמקור לזה ברייתא בתמורה כ"ח, יעוי"ש, והנה מזה נראה אשר לא היתה הגירסא שם טרפה, דלא כהצ"ק, והנה בביאור הדברים ההבדל שבין רישא וסיפא בדברי הרמב"ם מבואר לנכון בסוגיא דכל אלו דחשיב ברישא לא קרבו במינן, והביאור בזה כמו"ש התוס' שם ד"ה א"ה משום דהם בריות משונות, משא"כ בסיפא רובע וכו' שיש במינם קריבות, לכן בשביל איסור הקרבה לחודיא הרי"ז נחשבים למום עובר, וצריכים מום קבוע לפדות עליו, אבל לפי"ז תקשה מדוע חשיב הרמב"ם טרפה כרישא הלא טרפה יש במינה קרב למזבח, ורק איסור הקרבה לחודיא איכא, והרי זה דומה לרובע ונרבע וכדומה, וזהו באמת סברת שמואל דאמר דטרפה צריכה מום קבוע לפדות עליו, ולכאורה הצדק עמו, ויש להבין טעמא דר' הושעי' שם דפליג עליו.
ט ונראה דבזה פליגי שמואל ור' הושעי' דשמואל סבר דטרפות לא הוי אלא איסור הקרבה לחודיא, והרי הוא כרובע ונרבע, וכדומה לזה, אבל ר' הושעי' סבר דטרפה היא ג"כ נחשבת כמין בפ"ע, ומלבד האיסור שאסרה תורה לאכילה ולהקרבה, הרי הוא נחשבת לפגם גדול, ודמיא לבע"מ, ויש מקור לזה ברייתא דבכורות נ"ז דיליף שם דטרפות פסול לקרבן ממעשר בהמה דכתיב כל אשר יעבור פרט לטרפה שאינה עוברת, והיינו חתיכת רגל, יעוי"ש ברש"י ובתוס', ולכאורה תמוה אכתי מניין לשארי טרפות, אבל הביאור בזה דהתורה כללה כל הטרפות תחת סוג זה דאינה עוברת, דכל טרפות מפני שחסר להם החיות הנדרש נקראת אינה עוברת, וממילא נחשבת גם למום, עוד יש בזה משום הקריבהו נא לפחתך, כמבואר ברמב"ם פר"ב ה"י, ובשביל זה נחשבת ג"כ למום, ובקרית ספר כתב דבשביל איסור אכילה דמיא יותר לטמאה, ולהכי מכריע בזה הרמב"ם כר' הושעי' דהמקדיש טרפה הרי הוא כמקדיש עצים ואבנים בלבד, וחשיב הרמב"ם טרפה בהדי הבריות המשונות, ובזה מיושב הא דפסק הרמב"ם דהמקדיש טרפה אינה צריכה מום אחר, וזהו לפי שיטתו שפסק בפ"ג מאי"מ ה"י, והכל כמו שנתבאר, ולכן הדבר ברור דיש איסור שחו"ח בבכור בחו"ל, וגם חיוב כרת, כמו בכור של ארץ ישראל, מטעם דהתורה הטילה על בכור בחו"ל קדושת בכור ארץ ישראל, וכן דעת הסמ"ג מ"ע ר"י שכתב שם דמה שממעט ר"ע בכור חו"ל הוא דוקא לענין הקרבה, אבל מיקדש קדשי, משמע דקדושת בכור, מעליא עליו, והיינו גם לענין שחו"ח, וכן דעת מוהר"י מברונא בסי' רמ"ד, ובסי' רנ"ז, ומביא שם שכן דעת רש"י בהרבה דוכתי, ומסיק לדינא דיש חיוב כרת בשוחט בכור בחו"ל, וגם בספרנו נזר הקודש לזבחים ס' ביארנו בזה, עיין מה שכתבנו לעיל בסוגיא דף נ"ו.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0