דלג לתוכן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף עח - ב

א. לחמי תודה, משנתקדשו בפה הרי הם קדושים קדושת דמים ליאסר באכילה ובהנאה, אבל לא קדשו קדושת הגוף, ואם נטמאו, נפדים ויוצאים לחולין; ושחיטת הזבח מקדשתן לגופן להיות נפסלין בטבול יום ובמגע מחוסר כפורים ובלינה, ואם נטמאו ישרפו. [1]

ב. לחמי תודה נאכלים כמו התודה עצמה בכל ירושלים, ואם יצאו חוץ למקומן משקדשו קדושת הגוף, נפסלו ויישרפו.

מתניתין:

השוחט את התודה בפנים [בעזרה] ולחמה של התודה נמצא חוץ לחומה, [ויתבאר בגמרא מחוץ לאיזו חומה]:

לא קדש הלחם קדושת הגוף. [2]

וכן אם שחטה לתודה עד שלא קרמו לחמי התודה בתנור ועדיין לא נקראו "לחם" אלא עיסה, ואפילו קרמו כולן, חוץ מאחד מהן:

לא קדש הלחם כלל, ואפילו אותן שכבר קרמו.

גמרא:

שנינו במשנה: השוחט את התודה בפנים ולחמה חוץ לחומה לא קדש הלחם:

שואלת הגמרא: מאי חוץ לחומה, מחוץ לחומתה של מה עוסקת המשנה? רבי יוחנן אמר: חוץ לחומת בית פאגי [מקום שנקרא כן, והוא צמוד מבפנים לחומת ירושלים], כלומר, חוץ לחומת ירושלים. [3] ריש לקיש אמר: חוץ לחומת העזרה.

ריש לקיש אמר: חוץ לחומת העזרה, דכתיב: "והקריב על זבח התודה חלות מצות בלולות בשמן", ומה שאמרה תורה: "והקריב על זבח", ללמד הוא בא שהזביחה מקדשת את הלחם, [4] ובעינן "על" בסמוך, [5] שיהא הלחם סמוך לזבח ואז יתקדש בשחיטתו.

ורבי יוחנן אמר: חוץ לחומת בית פאגי ומשום שהלחם נמצא חוץ למקום אכילתו שהוא בירושלים, ומשיצא מירושלים הרי הוא נפסל ביוצא -

אבל אם היה הלחם חוץ לעזרה הרי הוא קדוש, ומשום דלא בעינן "על" בסמוך.

ומקשינן: והא איפליגו בה חדא זימנא [והרי כבר נחלקו בכעין זה פעם אחרת]!?

דתנן בפסחים סג א: השוחט את הפסח על החמץ [כשיש חמץ לשוחט או לאחד מבני חבורת אותו הפסח, הרי השוחט עובר בלא תעשה, שנאמר "לא תשחט על חמץ דם זבחי".

רבי יהודה אומר: אף התמיד של בין הערבים שנשחט בערב הפסח על ידי מי שהיה לו חמץ, הרי השוחט עובר בלא תעשה, כי אמרה תורה "דם זבחי", ומשמע גם: זבחי המיוחד לי, והיינו תמיד.

ואמר עלה ריש לקיש: לעולם אינו חייב - בקרבן פסח - עד שיהא החמץ: או לו [לשוחט], או לזורק את דם הפסח, או לאחד מבני חבורה של פסח זה -

כלומר, השוחט את הפסח כשהיה לו חמץ, או הזורק את דם הפסח כשהיה לו חמץ, ושני אלו שהיה לאחד מבני החבורה חמץ, [6] הרי אלו לוקים - ואין הם לוקים עד שיהא החמץ עמו - עם השוחט או הזורק - בעזרה, ומשום שנאמר "על חמץ", ו"על" משמע בסמוך.

ורבי יוחנן אמר: אף על פי שאין החמץ עמו בעזרה, ומשום דלא בעינן "על" בסמוך. [7]

ואם כן קשה: למה היו צריכים רבי יוחנן וריש לקיש לחלוק שתי פעמים בנידון אם "על" צריך להיות בסמוך!?

ומשנינן: צריכא מחלוקתם בשני אלו, שאין למדים זה מזה:

דאי איתמר בההיא, אילו לא נשנית מחלוקתם אלא גבי פסח, הייתי אומר: בההיא קא אמר רבי יוחנן שהוא עובר אף על פי שאין החמץ עמו בעזרה, משום דכל היכא דאיתיה [בכל מקום שהחמץ נמצא] באיסורא קאי [בעל החמץ באיסור הוא עובר], שכבר הגיע זמן השבתת החמץ.

אבל לענין מקדש לחם, אימא מודי ליה לריש לקיש, דאי איתיה ללחם בפנים בעזרה אכן קדוש הלחם, אבל אי איתיה ללחם אבראי [מחוץ לעזרה], לא קדיש הלחם. [8] ואי איתמר בהא, ואילו לא היתה נשנית מחלוקתם רק לענין לחמי תודה, הייתי אומר: בהא - בלחמי תודה בלבד - קאמר ריש לקיש דבעינן שיהא בסמוך, אבל בהך גבי פסח על החמץ, כיון שבכל מקום שהוא הרי הוא עומד באיסור, אימא מודה ליה לרבי יוחנן, דלא בעינן "על" בסמוך. [9]

לפיכך צריכא לשנות את מחלוקתם בשני ענינים אלו.

תניא כוותיה דרבי יוחנן בפירוש משנתנו:

השוחט את התודה לפנים, ולחמה חוץ לחומת בית פאגי, לא קדש הלחם וכפירושו של רבי יוחנן.

שנינו במשנה: שחטה עד שלא קרמו בתנור לא קדש הלחם:

שואלת הגמרא: מנא הני מילי?

ומפרשת הגמרא, דתנו רבנן: כתיב "על חלות לחם חמץ יקריב קרבנו על זבח תודת שלמיו":

ומאמר הכתוב "על חלות לחם חמץ יקריב", מלמד: שאין הלחם קדוש אלא אם כן קרמו פניה בתנור, ומשום שכל עוד לא קרמו פניו בתנור אינו נקרא "לחם", והרי מפסוק זה אנו לומדים שהלחם קדוש בשחיטת הזבח, וכמבואר בהמשך הברייתא.

ומאמר הכתוב "יקריב קרבנו על זבח [לשון שחיטה הוא] ", מלמד: שאין הלחם קדוש ונקרא "קרבנו" אלא בשחיטת הזבח.

ומאמר הכתוב "זבח תודת שלמיו", מלמד: שאם שחט שלא לשמן [לשמה של התודה], לא קדש הלחם, כי כך היא משמעות הכתוב: יקריב את קרבנו על זבח שנזבח לשם תודה. [10]

תנו רבנן: יוצאין ידי חובת מצה בפסח: במצה נא [11] שאינה אפויה כל צרכה, וכן במצה העשויה באילפס [בקדירה]. [12]

ומפרשינן: מאי מצה נא, כלומר, כמה תיאפה ויהיו יוצאים בה?

אמר רב יהודה אמר שמואל: כל שאחר אפייתה פורסה, ואין חוטין - של הבצק - נמשכין הימנה.

אמר רבא: וכן לענין לחמי תודה - ששנינו במשנתנו: שחטה עד שלא קרמו בתנור לא קדש הלחם - השיעור הוא: כדי שיהיה פורסה ואין חוטין נמשכין הימנה.

ומקשינן על רבא: והרי פשיטא ששיעור האפיה שוה למצה וללחמי תודה, שהרי הכא במצה "לחם" ["לחם עוני"] כתיב, והכא בלחמי תודה "לחם" כתיב, ואם לגבי מצה שיעור "לחם" הוא כשאין חוטין נמשכין הימנה, הרי פשיטא שכן הוא לענין לחמי תודה!?

ומשנינן: הוצרך רבא להשמיענו שדי בשיעור זה לגבי לחמי תודה, כי מהו דתימא: "אחד" אמר רחמנא שלא יטול פרוס לתרומה, והא - "לחם נא" - כמאןדפריסא דמיא [כאילו פרוס הוא כבר], כי היות ואינו אפוי יפה, הרי הוא נפרס מעצמו, ואם כן גבי לחמי תודה אין די בזה - [13]

קא משמע לן, שאפילו לגבי לחמי תודה די בזה, ואינו חשוב כפרוס שהרי עדיין לא נפרס.

איתמר:

אין לחמי תודה אלא ארבעים חלות, אין להוסיף עליהם ואין לגרוע מהם, ואם היתה תודה ששחטה על שמונים חלות, כלומר,

הביא לעזרה שמונים חלות: [14]

חזקיה אמר: קדשו ארבעים חלות הראויים לתודה מתוך השמונים שייחד, וספק הוא מי הם הקדושים, ולכן ייאכלו כולן כחומר לחמי תודה ליום ולילה.

ורבי יוחנן אמר: לא קדשו אפילו ארבעים מתוך השמונים, ולא יצא ידי נדרו.

אמר רבי זירא לפרש באיזה אופן נחלקו:

הכל - בין חזקיה ובין רבי יוחנן - מודים:

א. היכא דאמר "ליקדשו ארבעים בלבד מתוך השמונים", כלומר, אם לא נתכוין שיקדשו אלא ארבעים, ואת השאר הביא לאחריות שאם יאבדו אלו יהו אלו תחתיהן - כולי עלמא מודים שקדשו ארבעים מתוך שמונים, וכולן בספק. [15]

ב. היכא דאמר: "אל יקדשו ארבעים, אלא אם כן יקדשו שמונים", כלומר, אם לא נתכוין שיתקדשו ארבעים בלי שיתקדשו כל השמונים, שבדקנוהו ואמר "לכולם נתכוונתי" - [16]

כולי עלמא מודים שלא קדשו כלל. [17]

כי פליגי בסתמא, ששחט סתם והלך לו:

מר - חזקיה סבר: לא נתכוין שיקדשו כל השמונים, אלא לאחריות קא מיכוין, שאם יאבדו אלו יביא את אלו. [18] ומר סבר: לקרבן גדול של שמונים חלות קא מיכוין, וזה הרי אי אפשר, ולכן לא קדשו כלל. [19]

אביי אמר לפרש את טעם מחלוקתם באופן אחר:

הסכין שבו שוחטים את הזבח כלי שרת הוא, והוא המקדש את הלחם שעם הזבח. [20]

דכולי עלמא לקרבן גדול קמכוין, ובכלי שרת - הוא הסכין - מקדשיןאתהראוילהם שלא מדעת בעל הקרבן קא מיפלגי:

מר - חזקיה - סבר: כלישרתמקדשיןשלא מדעת, ואף שדעתו לכל השמונים, מכל מקום כלי השרת מקדשין את הראוי להם, וקדשו ארבעים מתוך שמונים.

ומר - רבי יוחנן - סבר: כלי שרת אין מקדשין שלא מדעת, והיות ודעתו על כל השמונים, לא קדשו הארבעים לבדם. [21]

רב פפא אמר לפרש את מחלוקתם באופן אחר:

דכולי עלמא לקרבן גדול קמכוין, ודכולי עלמא שאר כלי שרת מלבד סכין מקדשין את הראוי להם שלא מדעת; והכא בסכין דוקא קא מיפלגי:

מר - חזקיה - סבר: אף סכיןמקדשתכשאר כלי שרת את הראוי לה ואפילו שלא מדעת הבעלים.

ומר - רבייוחנן - סבר: סכין, כיוןדליתליה לסכין תוך [בית קיבול], ושאר כלי שרת אין מקדשין אלא מתוכן, [22] אלא שחידוש הוא שחידשה תורה בסכין שתקדש אפילו שלא מתוכה, לכן אינה מקדשת כשאר כלי שרת את הראוי לה שלא מדעת. [23]

ואיכא דאמרי: רב פפא כך אמר, ולהעדיף את הסכין על שאר כלי השרת:

דכולי עלמא: שאר כלי שרת אין מקדשין אלא מדעת, ומיהו הכא בסכין קא מיפלגי:

מר - חזקיה - סבר: סכין אלימא [חזקה ועדיפה] משאר כלי שרת לקדש שלא מדעת, דהרי אף על גב דלית ליה תוך מכל מקום חידשה תורה דמיקדשה, ולכן עדיפה היא גם לקדש שלא מדעת.

ומר - רבי יוחנן - סבר: סכין לא אלימא ליה [24] משאר כלי שרת לקדש שלא מדעת. [25]

א. השוחט את הזבח לשמו, על מנת לזרוק דמו או להקטיר ממנו דבר הראוי להקטרה חוץ לעזרה, או לאכול ממנו דבר הראוי לאכילה חוץ למקום אכילתו, זו היא "מחשבת המקום", וזבחים שחשב בהן מחשבה זו, הם הנקראים "זבחים שנשחטו חוץ למקומן".

ב. השוחט את הזבח לשמו, על מנת לזרוק דמו מאחר שתשקע החמה שאינו זמן זריקתו, או להקטיר ממנו דבר הראוי להקטרה למחר מאחר שיעלה עמוד השחר שאינו זמן הקטרתו, או לאכול ממנו דבר הראוי לאכילה לאחר זמן הראוי לאכילתו, זו היא "מחשבת הזמן" וזבחים שחשב בהן מחשבה זו, הם הנקראים "זבחים שנשחטו חוץ לזמנן", והם הנקראים "פיגול" בכל מקום, וזה הוא "פיגול" האמור בתורה; [על פי לשון הרמב"ם פסולי המוקדשין יג א].

ג. האוכל מן הזבחים שנשחטו חוץ לזמנן, הרי זה חייב כרת; אבל האוכל מהזבחים שנשחטו חוץ למקומן אינו חייב כרת.

מתניתין:

משנתנו עוסקת בכמה אופנים שהתודה פסולה, מה דין הלחם:

א. אם שחטה לתודה במחשבה לאוכלה [26] חוץ לזמנה [שהוא יום ולילה], וחוץ למקומה [או שחשב לאוכלה חוץ למקומה, דהיינו מחוץ לירושלים] - קדש הלחם להיות נפסל אף הוא - [27]

אבל אם שחטה לתודה ונמצאת טריפה שהיא פסולה לקרבן, לא קדש הלחם.

שחטה ונמצאת בעלת מום:

רבי אליעזר אומר: קידש הלחם. [28]

וחכמים אומרים: לא קידש הלחם. [29]

שחטה לתודה שלא לשמה -

וכן איל המלואים שהיה בא עם לחם ושחיטתו קידשה את הלחם שעמו -

וכן שני כבשי עצרת הבאים עם שתי הלחם, ושחיטתו מקדשת אותם -

ששחטן לכל אלו שלא לשמן, לא קדש הלחם הבא עמהם. [30]

גמרא:

שנינו במשנה: שחטה חוץ לזמנה וחוץ למקומה - קדש הלחם; שחטה ונמצאת טריפה לא קדש הלחם; שחטה ונמצאת בעל מום, רבי אליעזר אומר: קידש; וחכמים אומרים לא קידש:

מבארת הגמרא: מתניתין מני, כדעת מי היא משנתנו? רבי מאיר היא ; דתניא:

זה הכלל בתודה פסולה לענין קידוש הלחם:

כל שפיסולו קודם שחיטה, לא קדש הלחם; ואם פיסולואחרשחיטה - או בשעת שחיטה - קדש הלחם; כיצד:

שחטה לתודה על מנת לאוכלה חוץ לזמנה וחוץ למקומה: קדש הלחם, שהרי אין פיסולה קודם השחיטה.

שחטה ונמצאת טריפה, לא קדש הלחם שהרי פיסולה הוא קודם לשחיטה. [31]


הערות

[1] על פי לשון רש"י בפסחים סג ב על משנתנו; ויש להעיר על שלא הזכיר רש"י שאם יצאו חוץ למקומן, יישרפו, שהוא עיקר בדין משנתנו לפי שיטת רש"י.

[2] בגמרא מסקינן לפי פירוש רש"י, שהנידון הוא באופן שהלחם הוא חוץ לחומת ירושלים; ואם כן, אפילו אם היה מתקדש הלחם לא היה הוא כשר, שהרי נפסל ביוצא, אלא שלענין פסול יוצא הוא שאמרו: לא קדש הלחם, כי מאחר שלא קדש הלחם, ממילא אין שייך בו פסול יוצא.

[3] ביאור השיטות בדברי רבי יוחנן: א. לשון רש"י מכתב יד הוא: חוץ לחומת החיצונה בירושלים; והיינו, ד"בית פאגי" הוא מקום לפנים מן חומת העיר - וכלשון רש"י בסנהדרין יד ב ד"ה בית פגי - וחומתו החיצונה היא חומת ירושלים; ולשון רש"י בפסחים סג א ד"ה בית פאגי: היינו מקום חיצון שבירושלים; וראה "תוספות יום טוב" ו" תפארת ישראל" שהוכיחו כפירוש זה מדברי הירושלמי סוף פרק ששי דיומא; [ויש לעיין מלשון רש"י לעיל סג א ד"ה כשרות בעזרה וכשרות אבית פאגי, שכתב: חוץ לחומת העזרה חומה אחת, וכן שמה]. ודעת רבינו גרשום אף היא, שהלחם מתקדש אם היה לפנים מחומת ירושלים. ופירש רש"י בפסחים שם את טעם הדין: התם הוא דחוץ לחומת בית פאגי חוץ לירושלים הוא, ואינו מקום אכילת קדשים קלים, ואם יצאו שם נפסלין, התם ודאי לא מקדשא ליה שחיטה, אבל אי חוץ לחומת עזרה קאי, אף על גב דלאו גבי זבח קאי בשעת זביחה, הואיל ובמקום הכשירו היה עומד, שפיר דמי; [ויש לעיין מלשון רש"י לעיל סג א ד"ה כשרות בעזרה וכשרות אבית פאגי, שכתב: חוץ לחומת העזרה חומה אחת, וכן שמה] ; ופשטות כוונת רש"י היא, כי היות וייפסלו ביוצא אם יתקדשו, לכן אינם מתקדשים, [אם כי יש לדון בזה]. ב. בפירוש המיוחס לרש"י כתב: היינו חוץ לחומת הר הבית, אבל אם היו בהר הבית - קדשו, אף על פי שאין בעזרה; ומדבריו משמע - כמו שכתב הרש"ש - שבית פאגי עצמו היה בתוך הר הבית וצמוד לחומת הר הבית, וחוץ לחומתו החיצונה היינו חוץ לחומת הר הבית. ולפי שיטתו צריך לומר בטעמו של דבר דיש חילוק בין הר הבית דקדוש הלחם לרבי יוחנן, ובירושלים אינו קדוש: משום דרבי יוחנן סבירא ליה דלא בעינן "על" בסמוך ממש, דהיינו בעזרה, אלא אפילו בהר הבית דאינו סמוך ממש גם כן קדוש, אבל מכל מקום ילפינן מ"על" שלא יהיה רחוק מן המזבח, ולכן אף אם הוא חוץ לחומת הר הבית, אפילו בירושלים אינו קדוש, "קרן אורה". ג. רבינו חננאל בפסחים סג ב מרכיב את השיטות, שסובר כרש"י, שמקום הלחם בירושלים, אבל בגדרי הדברים מפרש הוא כפירוש המיוחס לרש"י, שהטעם הוא משום "על", וכפי שיתבאר בהערה בהמשך הסוגיא; וראה עוד בר"ש וברא"ש בכלים א ג, ויובאו אף הם בהמשך. ד. בפירוש המשניות להרמב"ם כתב: "חוץ מבית פגים, והוא מקום חוץ להר הבית"; ותמה הרש"ש: מה חילוק יש בין תוך ה"בית פאגי" לחוצה לו, כיון דתרוייהו חוץ להר הבית! ? ואולי יש לומר, דהבית פאגי היה אצל חומת ירושלים, והיא היתה הקיר שלו, וואם כן חוצה לו הוי חוץ לעיר; ולפי פירושו, שיטת הרמב"ם היא כמו שיטת רש"י מכתב יד ורבינו חננאל; [וראה "קרן אורה" בהבנת הרמב"ם, אלא שלפום ריהטא יש שם סתירות בדבריו] ; אך הנה לשון הרמב"ם בהמשך דבריו הוא "והיה קרוב להר הבית". וכתב עוד הרמב"ם שם: והנכון אצלי, ש"בית בגי" היה המקום שאופין בו מנחות, ולכך קורין אותו "בית בגים" מגזירת "מפת בג המלך", והיה קרוב להר הבית, והוא חוץ ממנו בלי ספק:. וב"תוספות יום טוב" תיקן "שאופין בו חלות תודה ורקיקי נזיר".

[4] וכמבואר בברייתא בהמשך העמוד.

[5] א. וכעין מה שנאמר [במדבר ב יח]: "דגל מחנה אפרים לצבאותם ימה:. ועליו [ודסמיכין עלוהי] מטה מנשה"; רש"י פסחים סג ב. ב. הקשה רבי עקיבא איגר: לריש לקיש לשיטתו, הסובר בזבחים פט ב: בשר קדשים קלים [הנאכלים בכל העיר] שיצא [מן העזרה] לפני זריקת דמים - פסול, ומשום שעדיין לא הגיע זמנו לצאת, [ודלא כרבי יוחנן הסובר שם שהוא כשר, משום "הואיל וסופו לצאת"], אם כן ממילא - אף אם אין צריך "על" בסמוך - צריך שיהא הלחם בתוך העזרה, דכי היכי דלרבי יוחנן אם הוא חוץ לחומת ירושלים לא קדש הלחם כיון שהוא במקום פסולו, הכי נמי לריש לקיש אם הוא חוץ לחומת העזרה, כיון שאם יתקדש הלחם פסול הוא ביוצא קודם זריקה; וראה מה שכתבו בזה, ב"זרע אברהם" סימן ח סקכ"ג, בכתבים המיוחסים לגרי"ז כאן, ב"קהלות יעקב" בפסחים סימן נ [בנדמ"ח], וב"חידושי רבי שמואל" לפסחים סימן טז בסוף הסימן. והביאו האחרונים הנזכרים, שבירושלמי [יומא ו ו] באמת תלו את מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש במחלוקתם בזבחים.

[6] א. היינו: השוחט חייב אם היה לו חמץ או שהיה לאחד מבני החבורה, וכן הזורק חייב אם היה לו חמץ או לאחד מבני החבורה, אבל אין השוחט חייב אם היה לזורק חמץ, ואין הזורק חייב אם היה לשוחט חמץ; על פי "מנחת חינוך" תחילת מצוה פט, וראה מה שהביא המגיה שם. ב. מקטיר האימורים דינו כשוחט וכזורק, כמבואר ברמב"ם קרבן פסח א ה. ג. כתבו התוספות: "אחד מבני חבורה" אין שייך אלא בקרבן פסח שנשחט על החמץ, אבל תמיד שנשחט על החמץ - לדעת רבי יהודה - אין חיוב כשהיה לאחד מישראל חמץ.

[7] א. תמה ב"קרן אורה": לפי הפירוש המיוחס לרש"י, שאף לרבי יוחנן צריך שיהיו לחמי התודה בהר הבית, והיינו משום דגם לרבי יוחנן צריך שיהיו סמוכים - וכמו שנתבאר בהערה לעיל משמו - אם כן מאי פריך: והא איפליגו בה חדא זימנא בשוחט על החמץ, והרי אינם דומים זה לזה, דבתודה חוץ להר הבית מודה רבי יוחנן דלא קדש הלחם, ואילו גבי חמץ לא מצאנו שייפטר אם היה החמץ חוץ להר הבית! ? [וראה אות ב במוסגר, ואות ג בשם הר"ש]. ב. זה לשון פירוש רבינו חננאל בפסחים סג ב על עיקר מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש גבי חמץ, ומקשה שם הגמרא כעין סוגייתנו: "ורבי יוחנן אמר: אפילו אין עמו בעזרה חייב, ואמרינן במאי פליגי: ריש לקיש סבר כיון דכתיב "לא תשחט על חמץ", האי "על" משמע אצלו במקום שחיטה; ורבי יוחנן סבר: כיון דהוא אצלו ברשותו אפילו במקום רחוק, כאילו בידו הוא ו"על" קרינא ביה"; ומבואר מדבריו, שביאור מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש אינה אם צריך כלל שיהיה "על חמץ", אלא שלדברי רבי יוחנן אף כשהוא עמו ברשותו "על קרינא ביה". ומפרש עוד רבינו חננאל: "ואמרינן למה הוצרכו לחלוק על זה, הרי נחלקין עליו במקום אחר, דתנן: השוחט את התודה בפנים ולחמה חוץ לחומה, לא קדש הלחם; רבי יוחנן אמר: חוץ לחומת בית פאגי במקום שאינו יכול לאכלו שם שהוא רחוק מירושלים, דכתיב "והקריב על זבח התודה חלות מצות" וחומת בית פאגי רחוק הוא, ונמצא זבח בלא לחם כי הוא במקום אחד והלחם במקום אחר, אבל לפנים מחומת בית פאגי שאוכלין שם קדשים קלים, שפיר דמי:. אבל אי קאי לפנים מבית פאגי אפשר דמעיילי ליה ללחם ואכיל, כן גם זה לחם התודה אם הוא בירושלים שהוא מקום אכילת קדשים קלים קדיש הלחם, ד"על זבח קרינא ביה"; וריש לקיש אמר: אפילו חוץ לחומת עזרה לא קדש הלחם, דבעינן לחם לזבח באותו מקום שהוא". ומבואר מדבריו, שאם כי מפרש הוא לדעת רבי יוחנן גבי תודה ש"חוץ לחומה" היינו חומת ירושלים, וכדעת רש"י; מכל מקום אין זה משום דכיון שנפסל הוא ביוצא משקדש, משום זה לבד אין מתקדש הלחם - וכדמשמע מרש"י בפסחים שהובא בהערה לעיל - אלא שגם זה הוא מדין "על זבח תודת שלמיו", וכעין שפירש גבי חמץ. [ובזה מתיישבת קושיית ה"קרן אורה" - שבאות א - על הפירוש המיוחס לרש"י; שהרי מבואר מדברי רבינו חננאל, ש"על" מתפרש בכל מקום לפי עניינו, וגבי חמץ מסתבר לפרש "על" כל שהוא נמצא ברשותו, ולגבי לחמי תודה מסתבר לפרש בירושלים; ואם כן אף לפי פירוש המיוחס לרש"י הוא כן, אלא שהוא סובר דגבי לחמי תודה מסתבר לפרש "על" בהר הבית]. ג. הנה לפי הטעם שהזכיר רש"י בפסחים, שאין הלחם מתקדש חוץ לחומת ירושלים משום שהוא נפסל ביוצא, הובא בהערה לעיל, ראה שם; אם כן בנוב וגבעון, שאם כי דינם להיאכל בכל הרואה, מכל מקום אינם נפסלים ביוצא, הרי שיתקדשו שם לחמי תודה בכל מקום שהם; אבל לפי פירוש רבינו חננאל שהדין תלוי במקום אכילה, אם כן אף בנוב וגבעון לא יתקדשו לחמי תודה אלא בכל הרואה; על פי כתבים המיוחסים לגרי"ז ראה עוד שם. ד. שנינו במסכת כלים א ח: לפנים מן החומה [של ירושלים] מקודש מהם [מן העיירות המוקפות חומה], שאוכלים שם קדשים קלים ומעשר שני. וכתב על זה הר"ש: ועוד מקודש לכמה דברים דלא תנן הכא, כגון: א. לענין שוחט את התודה לפנים מן החומה, ולחמה חוץ לחומה [לדעת רבי יוחנן] ; ובפירוש הרא"ש שם כתב: איכא מילי טובא שלא חשיב הכא לענין שוחט את התודה ולחמה חוץ לחומה דלא קדש הלחם ; ואפשר דהיינו בכלל אכילת קדשים קלים שאינו קדוש אלא במקום הראוי לאכילה; ומבואר מדבריהם - כמו שהעירו האחרונים - שאין טעמו של רבי יוחנן, דמשום שהוא נפסל ביוצא דין הוא שאינו מתקדש, שאם כן אין כאן מקום לתחילת הקושיא; אלא דין הוא בלחמי תודה שיהיו במקום הראוי לאכילה, וכלשון הרא"ש, ואפשר לפרש שהוא משום "על". ב. ולענין שוחט על חמץ - לרבי יוחנן דאמר בפרק התודה ובפרק תמיד נשחט "חוץ לחומת בית פאגי"; וכן כתב בפירוש הרא"ש; וכבר תמה על זה בגליון הש"ס לרבי עקיבא איגר בפסחים סג ב, ובתשובות מהדורא קמא סימן קעו; והאחרונים פלפלו בזה.

[8] א. לשון הגמרא בפסחים סג ב הוא: אבל לענין מקדש לחם לא קדיש אלא בפנים, אימא מודה ליה לרבי שמעון בן לקיש דבעינן על בסמוך, דאי איתיה גואי קדיש אי לא לא קדיש, מידי דהוה אכלי שרת. ופירש רש"י שם: מידי דהוה אכלי שרת דמקדשי לגופה, כדכתיב "כל הנוגע בהם יקדש", ואין מקדשין אלא הנכנס לתוכן, [ראה זבחים פח א]. וב"שיטה מקובצת" כאן כתב על פירוש זה: וחימה דאין זה דמיון; אלא נראה לפרש: מידי דהוי אכלי שרת דאינו מקדש כי אם בעזרה, כדאיתא בפרק המזבח מקדש [משנה בזבחים פח א], כלי שרת אין מקדשין אלא בקודש, הכי נמי אין שחיטה מקדשת אלא מה שבקודש; וכן פירשו התוספות בפסחים סג ב ד"ה מידי דהוה, ראה לשונם, ובמה שעמד על לשונם בחידושי רבי שמואל בפסחים סימן טז אות ב. ב. בחידושי רבי שמואל באות א שם, הביא לבאר את טעמו של רש"י שלא פירש משום שאינו בקודש, כי הוא סובר שהטעם בדין זה הוא כעין המבואר כאן שאין הלחם מתקדש חוץ לחומה משום שהוא נפסל ביוצא, ומטעם זה אין כלי שרת מקדשין אלא בקודש, שהרי אם יתקדשו ייפסלו ביוצא; ואם כן גבי לחמי תודה שאין נפסלין ביוצא כשיצאו מחוץ לעזרה, אין שייך כלל דין זה שאין הם מקדשים אלא בקודש; והתוספות שפירשו כן, הוא משום שהם סוברים בעלמא שכלי שרת אין מקדשין ליפסל ביוצא, ונחלקו בזה על רש"י, ראה שם. ג. הנה בסוגיא דתודה ששחטה על שמונים חלות - בהמשך עמוד זה - מבואר בפשוטו, שסכין השחיטה מקדש את הלחם מדין כלי שרת, ומבואר עוד שם, שחידוש הוא בסכין שהוא מקדש, כי בעלמא קיימא לן שאין כלי שרת מקדשין אלא מתוכן. ולכאורה יש לעיין: למה אמרה הגמרא "מידי דהוה אכלי שרת", ומשמע שבאמת אין הקידוש מדין כלי שרת, והרי באמת כלי שרת מקדשת את הלחם! ? [ובפשוטו, מכאן ראיה למה שפירש ה"חזון איש" - הובא בהערה 25 - שאין כוונת הגמרא כלל שהסכין מקדשת אלא השחיטה מקדשת, ומה שמתבאר כאן הוא לפי פשטות הגמרא דלקמן]. ולשיטת רש"י - שהנידון בגמרא הוא מדין כלי שרת אין מקדשין אלא מתוכן, שבכלל זה גם שיהיה הלחם בעזרה - יש לפרש, דכוונת הגמרא היא "מידי דהוה אשאר כלי שרת", כלומר, הרי בסכין חידשה התורה שאין בו דין זה, ולכן באמת סובר רבי יוחנן שהיא מקדשת אף כשאין הלחם בעזרה, והחידוש בדבריו הוא, שהייתי אומר: אם כי לענין תוכו ממש שאני סכין משאר כלי שרת, מכל מקום אף בסכין יש דין תוכו לענין שיהא בעזרה, שהרי לענין פרט זה לא חידשה התורה שסכין שונה משאר כלי שרת, וקא משמע לן רבי יוחנן, שבסכין אין כלל דין זה, ואינו כשאר כלי שרת; אחרונים; ויש לפלפל בזה מדברי רבי יוחנן עצמו גבי שמונים חלות, ואין להאריך. וראה עוד מה שכתב לבאר את דברי הגמרא על פי הסוגיא דלקמן, בחידושי רבי שמואל שם באות א במוסגר.

[9] לפידברי רבינוחננאל - הובא בהערה לעיל - דמה שהוא ברשותו מיקרי "על" לרבי יוחנן, מובנת יותר סברת הגמרא, כי שמא מודה ריש לקיש דגם זה מיקרי "על".

[10] פרט זה יתבאר יותר, בהערות שבסוגיית הגמרא על המשנה הבאה.

[11] מלשון האמור בקרבן פסח "אל תאכלו ממנו נא" שהוא חצי צלוי; ובפסחים לז א הגירסא היא "מצה הינא".

[12] פרט זה של "מצה העשויה באילפס" מתבאר בסוגיית הגמרא בפסחים דף לז, ונחלקו אמוראים בדבר.

[13] א. לעיל מו א מביאה הגמרא ברייתא: עד שלא שחטה [לתודה] נפרס לחמה, יביא לחם אחר, ושוחט; מששחטה נפרס לחמה, הדם יזרק [לשם שלמים], והבשר יאכל, וידי נדרו לא יצא, והלחם פסול; נזרק הדם, תורם מן השלם על הפ רוס. וכתב שם רש"י בד"ה נפרס לחמה: לא ידענא מנלן דמיפסל לכולהו, משום דנפרסה אחת מהן! ? ויישב: דמלחם הפנים גמר, שהיא מנחה כלחם תודה, וכתיב בה "היא" שאם נפרסה אחת מחלותיה פסולות, [כמבואר לעיל יב ב]. והקשה ב"מקדש דוד" [סימן כט אות ב]: למה נקטה כאן הגמרא את הטעם משום "אחד" שלא יטול פרוס, דזה הוא רק בהפרשת התרומה דאי אפשר להפריש, ולמה לא נקטה הגמרא את הטעם משום דכל שנפרס לחמה הלחם לגמרי פסול, דילפינן מלחם הפנים. ותירץ: דהנה בסוגיית הגמרא לעיל ח א, מבואר בלחם הפנים שנפרס לחמו, שהפסול הוא משום חסרון; ואולם יש לעיין בנפרס הלחם לשנים בלי חסרון אמאי פסול! ? וצריך לומר: משום שלחם הפנים צרילך להיות שתים עשרה חלות ולא יותר, וכשנפרסה לשנים אי אפשר לחשוב את שניהם בחלות, שהרי אם כן הוה להו יג חלות, ועל כרחך אפשר לחשוב רק אחת מן הפרוסות למנין החלות ואם כן הוה ליה פסול חסרון - אך כל זה רק בלחם הפנים, אבל בלחמי תודה, אם נפרסה לשנים בלא חסרון, הרי לפי מה דקיימא לן בלחמי תודה דאין מנין החלות מעכבות [ראה לעיל דף עו מחלוקת תנאים בזה, וקיימא לן שכשר], אם כן אין כאן פסול חסרון כלל; ואם כן, נהי דסלקא דעתין דכמאן דפריסא דמיא, מכל מקום אין כאן פסול חסרון, דהא אפשר לחשבן אף למאה חלות; ועל כרחך צריך את הטעם משום התרומה דבעינן "אחד, שלא יטול פרוס", ובזה אין הפסול משום חסרון, רק בענין שיהא שלם; ורשי ז"לל שכתב דילפינן מלחם הפנים, היינו כשנפרסה ונחסרה, והתם פסול לגמרי כמו בלחם הפנים, ראה שם. ב. העירו האחרונים: לכאורה צריך לומר, שלא הצרך רבא להשמיענו שלחם נא מתקדש ואין אומרים כמאן דפריסא דמיא, אלא באופן שאפה את כולן שלא כצרכן; אבל אם היה אופה ארבע חלות כל צרכן, כי אז פשיטא שדי באפיית לחם נא, שהרי אפילו אם כמאן דפריסא דמיא, הרי הפסול הוא משום התרומה, וכשאפה ארבע חלות כצרכן, הרי יכול ליטול לתרומה אותן שנאפו כל צרכן. אלא שיש לעיין בזה, דהנה פשטות לשון רש"י במנחות מו א שהובא באות א, משמע, דלרש"י היה ניחא אילו היה מבואר בבברייתא שרק אותה חלה שנפרסה הרי היא פסולה, ואף ללא הלימוד מלחם הפנים; ולא הוקשה לו אלא למה כולן פסולות; והיינו שרש"י סובר, שאם כי בשעת זריקה כבר אין כאן ארבעים חלות כשרות, לא איכפת לן בזה, כיון שבשעת שחיטה היו ארבעים חלות, אם לא שלמדנו מלחם הפנים לפסול את כולן; ויש להסתפק: אם פסול זה הוא משום שחסרה החלה, ולענין פסול אותה חלה עצמה אין צריך ללימוד מלחם הפנים, או אפשר שהפסול הוא משום שאותה חלה אינה ראויה לתרומה כיון שהיא פרוסה, ואף שיכול ליטול מן השלם על הפרוס, מכל מקום חלה שאינה ראויה לתרומה הרי היא פסולה [וראה מקור לסברא זו מה"שיטה מקובצת" שם על דברי רש"י, הובאו דבריו בהמשך ההערה] ; ואם נאמר כפירוש השני, אם כן אף אם חלה אחת בלבד נאפתה שלא כצרכה, אילו היינו אומרים דכמאן דפריסא דמיא, לא היה הלחם מתקדש, שהרי בשעת שחיטה אין כאן ארבעים חלות. אך מדברי ה"שיטה מקובצת" שם, שכתב על דברי רש"י בשם תוספות חיצוניות: אי נמי, משום דכתיב אחד מכל קרבן שלא יטול פרוס, ובעינן שיהא כולן ראויות לכהן; מתבאר שהבין בדברי רש"י שם שלא כמבואר לעיל, ואין להאריך. ועל כל פנים לפי דברי ה"שיטה מקובצת", ודאי שאם היו החלות חשובות כמאן דפריסא, כי אז היו פסולות, אפילו אם היה עושה ארבע חלות אפויות לגמרי.

[14] מחלוקת חזקיה ורבי יוחנן לפי דברי רבי זירא, מתבארת כאן על פי דברי רש"י בקדושין נא א; ומה שכתב רש"י שהביא לעזרה, בפשוטו, היינו דוקא לריש לקיש המצריך שיהיו הלחמים בעזרה בשעת קידושם, אבל לרבי יוחנן שאינו מצריך שיהיו בעזרה, אם כן הנידון הוא כשייחדם במקום כל שהוא בירושלים ללחמי תודה, [וצריך עיון קצת לשון רש"י, שהרי רבי יוחנן הוא מן האמוראים שחלקו כאן].

[15] דעת הרמב"ם שמושך ארבעים מתוך שמונים, ומרים מהם אחד מכל קרבן, והארבעים השניות יפדו ויצאו לחולין; אבל התוספות בעניננו ובעירובין דף נ, חולקים בזה וסוברים, דאם כל ארבעים לבדן, מפריש לתרומה ארבע מכל ארבעים וארבעים; אבל אם כולן יחד אי אפשר לתקן, אם לא שיפריש אחד עשר מכל מין ומין דהא כל מין ומין יש לו עשרה חולין ועשרה קדושות, ואז, אי אפשר שלא תהא אחת תרומה מן הקדושות [עיין שם], "זבח תודה"; וראה בתוספות, וראה עוד ב"שיטה מקובצת" אות ט:

[16] כן ביאר רש"י בקידושין נא א, וזה הוא דלא כפשוטו, שאינו רוצה בקידושם של הארבעים אלא אם כן יקדשו כולם ; וראה בזה בהערות לקמן.

[17] הטעם שאין אנו אומרים: אם כי הוא נתכוין לשמונים, מכל מקום יקדשו ארבעים מתוך השמונים שכיון להם, ראה בסוגיא דקידושין נא א, שהוא משום "כל שאינו בזה אחר זה, אפילו בבת אחת אינו"; וראה עוד בכתבים המיוחסים לגרי"ז כאן.

[18] כתב ה"חזון איש" [מנחות לב יא]: האי "לאחריות" היינו אם יאבד עד השחיטה, אבל בשעת שחיטה אי אפרש לאחריות, שהרי אם יאבד אחר שחיטה אפילו חלה אחת, הלחם פסול; אלא בשעת הבאה סבר לאחריות, והלכך בשעת שחיטה סתמא מתפרש "ארבעים מתוך שמונים".

[19] ב"טהרת הקודש" העיר בדברי רבי זירא: משמע - ממה דאמר: "הכל מודים באומר לא יקדשו ארבעים אלא אם כן יקדשו שמונים, לא קדשו" - שאם לא היה אומר "אל יקדשו ארבעים", רק היה אומר שיקדשו שמונים, היו מתקדשים ארבעים; וממה שסיים אחר זה "מר סבר לאחריות קא מיכוון", משמע, דאי לאו דמכוון לאחריות, לא היו מתקדשין ארבעים, אף שלא היה בדעתו שלא יקדשו ארבעים אלא אם כן יקדשו שמונים, וראה מה שביאר בזה; [והערתו היא לפי הבנתו את דברי הגמרא כפשוטם, שאכן התנה את קדושת הארבעים בקדושת השמונים, אבל לפי מה שנתבאר בשם רש"י בקדושין נא א, אין מקום להערתו].

[20] כן הוא לפי פשוטו, ועל פי זה מתבאר בפנים ; אך ראה בזה בהערה בסוף הסוגיא.

[21] כתב ב"קרן אורה" להסתפק: האם אף לפי פירושו של אביי, קיים מה שאמר רבי זירא, שאם אמר אל יקדשו ארבעים אלא אם כן קדשו שמונים, לא קדשו? כי יש לומר, עד כאן לא אמר חזקיה שכלי שרת מקדשין שלא מדעת, אלא היכא דלא אמר בפירוש "אל יקדשו ארבעים", אבל אם אמר "אל יקדשו ארבעים" אין כלי שרת מקדשין; וראה מה שכתב בזה. והנה, דבריו הם לפי מה שהבין כפשוטו ש"לא יקדשו ארבעים אלא אם כן קדשו שמונים", היינו, שהתנה את קדושת הארבעים בקדושת השמונים; אבל לפי פירוש רש"י בקדושין, שלא התנה - וכפי שהובא בהערה לעיל - אלא שלא נתכוין לקדושת ארבעים לבד, אם כן בפשוטו צריכים אנו לומר, שאביי חלוק על רבי זירא, ונחלקו גם באופן זה; אלא שמלשון הגמרא: "דכולי עלמא לקרבן גדול קמכוין", משמע, שהנידון הוא בסתמא.

[22] ראה זבחים פח א [והובא בהערה 8 אות א, ראה שם]: אמר שמואל: כלי שרת אין מקדשין אלא שלימין:. אין מקדשין אלא מתוכן", ראה עוד שם.

[23] ב"מקדש דוד" [סימן ג אות ה ד"ה והנה], הביא מפירוש רבינו גרשום שמחבת המנחות היתה שטוחה, והקשה: אם כן איך היא מקדשת! ? וכתב, שצריך לומר, דמחבת חידוש הוא, דאף על גב דאין לה תוך, מקדשת, וכמו בסכין דאמרינן בסוגייתנו דאף על גב דאין לו תוך ומקדש, וצ"ע.

[24] בפירוש המיוחס לרש"י גרס "לא אלימא מכלי שרת".

[25] א. מחלוקתם נתבארה על פי הפירוש המיוחס לרש"י שכתב: סכין לא אלימא מכלי שרת לקדש שלא מדעת, וכן פירש רבינו גרשום; ולפי פירוש זה, מה דאמרינן "סכין אלימא מכלי שרת דאף על גב דלית ליה תוך מיקדשה", הפירוש הוא, דסכין אלימא לקדש אפילו שלא מדעת, כיון שהיא הרי מקדשת אפילו שאין לה תוך. אבל ברש"י מכתב יד כתב: אלימא מכלי שרת דהא אין לה תוך ומקדשי הלכך אלימא נמי להאי מילתא, ומבואר, שהוא מפרש את לשון הגמרא "אלימא מכלי שרת" לענין קידוש שלא בתוכה ולא לענין קידוש שלא מדעת; ומשמע ממילא, דהא דאמרינן: ומר סבר, לא אלימא מכלי שרת, היינו לענין תוך, ולא לענין קידוש שלא מדעת. ומשמע שהם חלוקים בביאור המחלוקת: לשיטת הפירוש המיוחס לרש"י: כולם מודים שחידוש יש בסכין שהיא מקדשת אף שאין זה קידוש מתוכה, ומחלוקתם היא, אם מכח חידוש זה יש לנו להמעיט בכח קידוש הסכין, או אדרבה לחזק את קידושו. ואילו לשיטת רש"י: כולם מודים, שאם חידוש הוא בסכין שהיא מקדשת אפילו שלא מתוכה, אם כן ודאי יש לנו לומר ד"אין לך בו אלא חידושו", ואינה מקדשת אלא מדעת; אלא שנחלקו אם אכן חידוש הוא בסכין שהיא מקדשת שלא מתוכה; [וראה לשון התוספות זבחים מז א ד"ה איזהו, שכתבו להוכיח ששחיטת קדשים טעונה סכין: "ועוד בריש התודה איכא למאן דאמר סכין אלימא מכלי שרת, דאף על גב דלית ליה תוך מקדשא"]. [ובביאור טעם מחלוקת חזקיה ורבי יוחנן - לשיטת רש"י - בפשוטו יש לומר, דהנה בגמרא זבחים פח א, איתא: אמר שמואל: כלי שרת אין מקדשין אלא שלימין, אין מקדשין אלא מלאין, אין מקדשין אלא מתוכן; ואמרי לה: אין מקדשין אלא שלימין ומלאים ומבפנים, [כלומר בעזרה, רש"י, וראה תוספות] ; מאי בינייהו, איכא בינייהו בירוצי מידות, היינו מה שמחוץ לחלל הכלי אם קדוש הוא כיון שאינו בתוכו של כלי השרת; ואם כן יש לומר שנחלקו כמחלוקת שתי הלשונות, ולרבי יוחנן אף שאר כלי שרת מקדשין שלא מתוכן; ומיהו בגמרא שם אמרו: "במתניתא תנא, אין מקדשין אלא שלימין ומלאים ומתוכן ובפנים", ואם כן מבואר בברייתא שאין כלי שרת מקדשין אלא מתוכן ; ויש לומר עוד, שבסכין כיון שכל דרך שימושו הוא שלא מתוכו, אין בזה חסרון שאין מקדשים אלא מתוכן, ואין להאריך]. ב. הסוגיא נתבארה לפי פשוטה, שסכין שחיטת הזבח הוא זה שמקדש את הלחם; אבל ב"חזון איש" [מנחות סימן לב יא] כתב: נראה, דלאו סכין מקדש אלא שחיטה מקדשת, ולשון "סכין" כמו "סכין מושכתן למה שהן" ; ורצה לומר שחיטה; והכוונה: דענין קידוש שחיטה אינה כענין קידוש כלי, דהתם בעינן שיבוא הדבר לתוך אויר של המקדש, אבל הכא, שחיטה שהיא תחילת עבודה מושכת אחריה הלחם; וכן הא דאמר לעיל טז ב "דם, סכין מקדשא ליה", היינו שחיטה, ורצה לומר דשחיטה שהיא עבודה ומוציאה הדם מתוספת קדושה בדם [ואף על גב דצריך עדיין קידוש כלי, הרבה קדושות יש זו למעלה מזו, עד שהוא ראוי להקרבה] - ולא יתכן דסכין ממש מקדש, שאין הסכין נוגע בדם כלל, וכל שכן שאין הסכין מקדש את הלחם, אלא הסכין משמש לשחיטה, ואף אי בעי כלי שרת לשחיטה [א"ה: ראה תוספות זבחים מז א ד"ה איזהו], מכל מקום אינה מקדשת, אלא זה תנאי בשחיטה; וכל שכן אי סכין לאו כלי שרת היא, וכמו שכתבו תוספות בחולין ג א; ע"כ. [ומדברי ה"מקדש דוד" שהובאו בהערה לעיל, נראה שהוא מפרש את הסוגיא כפשוטה, וכן נראה מסתימת האחרונים כאן; ולשון הפירוש המיוחס לרש"י בד"ה אביי אמר, בכלי שרת מקדשין שלא לדעת - הוא: והוא הדין בסכין ששוחט בו הזבח שבשחיטה מתקדש הלחם ; וראה לעיל בהערה 8 סיוע לדברי ה"חזון איש" מלשון הגמרא בפסחים סג ב גבי שחיטה המקדשת את לחמי התודה: מידי דהוה אכלי שרת, ומשמע שאינו מדין קידוש כלי שרת, אלא דומה לו בדיניו; וראה עוד ב"שיטה מקובצת" זבחים מז א אות ל "וכן משמע בפרק התודה דלא בעינן כלי שרת לשחיטה, דקאמר גבי סכין "ועדיפא מכלי שרת, דאף על גב דלית ליה תוך, מקדשא", ואי הוי כלי שרת, הוה ליה למימר "ועדיפא משאר כלי שרת", אבל רצה לומר, עדיפא מכלי שרת ממש, דהואיל והצריך הכתוב כלי לשחיטה ואף על גב דלית ליה תוך, לשון תוספות אחרות מתלמיד מהר"פ ז"ל; ומה שנתבאר באות א, לא יתכן בפשוטו לפי פירוש ה"חזון איש"].

[26] כן פירש רש"י, ולאו דוקא אם חשב על האכילה, אלא כל מחשבת חוץ למקומן וחוץ לזמנן - קדש הלחם.

[27] א. וכפי שמבואר לעיל במשנה טו א, שהתודה מפגלת את הלחם, ואם שחט את התודה לאכול ממנה למחר, היא והלחם מפוגלין. ב. בגמרא נתבאר הכלל בזה לפי דעת משנתנו: כל שפיסולו קודם שחיטה, לא קדש הלחם, פיסולו אחר שחיטה קדש הלחם; ובפשוטו - כנראה מדברי רש"י - הביאור בזה, שאם פיסולו קודם שחיטה, כי אז אף אם עלתה התודה על המזבח תרד, ולכן אין השחיטה מקדשת את הלחם; ואילו אם פיסולו לאחר שחיטה [או בשעת שחיטה], כי אז אם עלתה על המזבח לא תרד, ולכן השחיטה מקדשת את הלחם ; וזה הוא שכתב רש"י "דפסולו בקודש הוא - כלומר, לאחר שחיטה - וקיימא לן בזבחים פד א: כל שפסולו בקודש הקודש מקבלו, והיינו שאם עלה לא ירד, [אלא שיש לעיין בזה מדברי רש"י עצמו שם, שלפי פשוטו נראים דברי רש"י כאן כשיטת התוספות שם בפירוש "פסולו בקודש" ולא כדברי רש"י שם].

[28] מוקמינן לה בגמרא בדוקין שבעין, ואליבא דרבי עקיבא דאמר "אם עלו לא ירדו" בפרק המזבח מקדש, רש"י מכתב יד; ויתבאר יותר בגמרא.

[29] ב"קרן אורה" נסתפק בטעמם של חכמים - היינו רבי יהושע שבברייתא המובאת בגמרא - ותלוי בגירסת הגמרא לקמן עט א, ראה שם היטב.

[30] א. הטעם בזה - אם כי בשחיטה שלא לשמה, הקרבן כשר אפילו לכתחילה להעלותו על המזבח, רק שלא עלה לבעלים לשם חובה, וכמו ששנינו בזבחים ב א - משום שאמרה תורה "על חלות לחם חמץ יקריב קרבנו על זבח תודת שלמיו", וילפינן מינה בברייתא לעיל [בעמוד זה], שהלחם קדוש בשחיטה, ושאם שחטה שלא לשמה אין הלחם קדוש, על פי רש"י מכתב יד, ומשמע שגזירת הכתוב היא; וראה ב"חזון איש" [מנחות לב מ]: נראה, דלא משום דלא עלתה לשם חובה אתינן עלה, [ופקע שם תודה מינה], דתינח באמר "הרי עלי", אבל אם אמר "הרי זו" מאי איכא למימר; ועוד, דאף באמר "הרי עלי" ולא עלתה לנדרו, אכתי יש לה דין תודה, אלא דין מיוחד הוא, שאין התודה מקדשת את הלחם אלא בשחטה לשמה. אבל בפירוש המיוחס לרש"י כתב: אבל שלא לשמן לא קדש הלחם, הואיל ומפיק לה מקדושתה לגמרי, שהרי שחטה לשם זבח אחר; וב"נתיבות הקודש" ציין לתוספות לעיל מז א ד"ה עד שכתבו "דשלא לשמה עוקר הקרבן ועושהו קרבן אחר", ואם כן מטעם זה לא קדש הלחם. וראה עוד שם וב"שפת אמת" ד"ה במשנה, ולקמן עט א ד"ה ד"ה ובעיקר, בענין תודה ששחטה לשם בעלים אחר ["שינוי בעלים"], אם קדוש הלחם. ב. ב"שפת אמת" - ד"ה במשנה - נסתפק אם התודה כשירה, כיון שלא קדש הלחם ונמצאת תודה בלי לחם, ראה שם; [והדברים מפורשים בתוספות לקמן פט ב ד"ה שאם, והובאו דבריהם בהערות שם, וצריך תלמוד].

[31] ראה מה שנרשם בהערה על המשנה.

א משנה השוחט את קרבן התודה לפנים (בתוך העזרה), כדינה, ואולם באותה שעה נמצאו לחומה (לחמיה, ארבעים החלות הבאות עם קרבן התודה) מחוץ לחומה, במקום בו אסורות חלות התודה באכילה — לא קדש (התקדש) בשחיטה זו הלחם. וכן הוא הדין אם שחטה לקרבן התודה עד שלא (בטרם) קרמו (העלו קרום, התקשו) פניה (פני השטח החיצוני) של עיסת הלחמים הנאפית בתנור, ואפילו אם שחט את קרבן התודה כאשר כבר קרמו פניהם של כל לחמי התודה כולן חוץ מאחד מהן שבאותה עת עדיין לא קרמו פניו — לא קדש (התקדש) בכך כלל הלחם, ואף לא הלחמים שקרמו פניהם קודם שחיטת התודה.

ב גמרא שנינו במשנתנו כי כאשר החלות הבאות עם התודה מחוץ לחומה בשעת שחיטת קרבן התודה לא התקדשו. ומבררים: מאי [מה פירוש, מה הכוונה] חוץ לחומה, מחוץ לאיזו חומה מדובר? ר' יוחנן אמר: חוץ לחומת בית פאגי שבירושלים. ואילו ריש לקיש אמר: חוץ לחומת העזרה שבהר הבית.

ומסבירים את שיטותיהם: ריש לקיש שאמר כי הכוונה לתחום שמ חוץ לחומת העזרה, טעמו הוא משום שנאמר בדינם של לחמי התודה שהריהם קרבים "על זבח התודה" ("והקריב על זבח התודה חלות מצות בלולות בשמן". ויקרא ז, יב), ולכך בעינן [צריכים אנו] בלחמי התודה המתקדשים בשחיטת זבח התודה, שתתקיים משמעות הלשון "על" שהוא: בסמוך. וכאשר נמצאים לחמי התודה מחוץ לחומת העזרה, שוב אין הם נחשבים סמוכים לקרבן הנשחט בתוך העזרה.

ור' יוחנן שאמר כי הכוונה היא לתחום שמ חוץ לחומת בית פאגי, טעמו הוא משום שבמקום זה אסורה אכילתו של הלחם, ונפסל הוא משום יוצא. ולכך הוא גם לא מתקדש במקום זה. אבל אם היה הלחם בשטח שמ חוץ לעזרה, ואולם הריהו נמצא במקום המותר באכילה — הריהו קדוש על ידי שחיטת זבח התודה, ולא בעינן [ולא צריכים אנו] שיתקיים משמע הלשון "על" בסמוך ממש.

ושואלים: מדוע נצרכו ר' יוחנן וריש לקיש לחלוק בדין לחמי התודה הנמצאים מחוץ לחומה בשעת שחיטת הזבח, והא [והרי] כבר איפליגו [נחלקו] בה, בשאלה דומה, חדא זימנא [פעם אחת]!

דתנן [שכן שנינו במשנה] בדין שחיטת קרבן הפסח: השוחט את קרבן הפסח על החמץ, שעדיין יש חמץ ברשותו באותה עת — הריהו עובר בלא תעשה האמור בתורה "לא תשחט על חמץ דם זבחי ולא ילין לבוקר זבח חג הפסח". שמות לד, כה). ר' יהודה אומר: אף השוחט את קרבן התמיד של בין הערביים בערב הפסח על החמץ עובר. ובהגדרת איסור זה של שחיטה בעוד חמץ ברשותו, אמר ריש לקיש: לעולם אינו חייב משום "לא תשחט על חמץ" עד שיהא או לשוחט את קרבן הפסח, או לזורק את דמו של הקרבן, או לאחד מבני חבורה שנמנו יחד על קרבן פסח זה, חמץ ברשותו באותה עת, ואינו חייב עד שיהא החמץ עמו בעזרה. ור' יוחנן אמר: כל אחד מאלה האמורים אף על פי שאין עמו חמץ בעזרה אלא בביתו מתחייב על "לא תשחט על חמץ"! ואם כן, הרי זו אותה מחלוקת אם "על" משמעו דווקא בסמוך או שלא.

ומשיבים: אף שנחלקו ר' יוחנן וריש לקיש בשאלה דומה, עדיין צריכא [צריך] להשמיענו אף את מחלוקתם זו. משום דאי איתמר בההיא [שאם היתה נאמרת מחלוקתם רק באותה הלכה, בקרבן הפסח], ולא בדין לחמי התודה, הייתי אומר כי דווקא בהלכה ההיא קא [הוא] שאמר ר' יוחנן שעוברים על האיסור אף בזמן שאין החמץ נמצא בעזרה, וטעם הדבר: משום שכל היכא דאיתיה [היכן שנמצא] בו החמץ — באיסורא קאי [באיסור "בל ימצא" הוא עומד]. אבל לענין שיהא מקדש [מתקדש] הלחם הבא עם קרבן התודה על ידי שחיטת קרבן התודה — שמא אימא [אומר] כי מודי ליה [מודה לו] ר' יוחנן לריש לקיש, דאי איתיה [שאם ישנו] הלחם בשעת השחיטה בפנים — הריהו קדוש, ואולם אם הוא נמצא אבראי [מבחוץ] למקדש — הוא לא קדוש. ו

להיפך, אי איתמר בהא [ואם היתה נאמרת מחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש רק בהלכה זו, בדין קידוש לחמי תודה] היינו אומרים כי דווקא בהא קאמר [בהלכה זו אמר] ריש לקיש שאם היו הלחמים בשעת שחיטת הקרבן שלא בעזרה — הם לא התקדשו, אבל בהך [בזו בענין קרבן הפסח] אימא [אומר] שמודה ריש לקיש ליה [לו] לר' יוחנן, שהריהו עובר על איסור "לא תשחט על חמץ" אף שאין החמץ עמו בעזרה. על כן צריכא [צריך] שתובאנה שתי המחלוקות.

ומעירים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של ר' יוחנן: השוחט את קרבן התודה כדינה, כשהיא לפנים (בעזרה), ובאותה עת היה לחמה חוץ לחומת בית פאגי — לא קדש בכך הלחם.

ג שנינו במשנתנו כי אם שחטה לקרבן התודה עד שלא (בטרם) קרמו פניה של הלחמים בתנור — אין הלחמים מתקדשים. וכן שנינו עוד שאם נשחט קרבן התודה שלא לשמו אין מתקדשים לחמי התודה.

ומבררים: מנא הני מילי [מנין, מה מקור הדברים הללו]? — דתנו רבנן [שכן שנו חכמים] על הנאמר בלחמי התודה "על חלות לחם חמץ יקריב קרבנו על זבח תודת שלמיו" (ויקרא ז, יג) — מלמד שאין הלחם קדוש (מתקדש) בשחיטת קרבן התודה אלא אם כן כבר קרמו פניה בתנור, שרק לאחר שהם כבר מוגדרים כ"חלות לחם" — "יקריב קרבנו". והכתוב "יקריב קרבנו על זבח" — מלמד שאין הלחם קדוש אלא בשחיטת הזבח. והכתוב "זבח תודת שלמיו" — מלמד שאם שחט את קרבן התודה שלא לשמן — לא קדש בכך הלחם.

ד שנינו במשנתנו דינם של לחמי תודה שטרם נאפו בשעת שחיטת הקרבן, ומביאים עוד בענין דומה. תנו רבנן [שנו חכמים]: יוצאין ידי חובת אכילת מצה בחג הפסח אף במצה שאינה אפויה כל צורכה, אלא נא (אפויה חלקית), וכן במצה העשויה בכלי האילפס, ולא נאפתה בתנור. ושואלים: מאי [מה היא] ההגדרה של מצה נא שיוצאים בה ידי חובת המצוה? אמר רב יהודה, אמר שמואל: כל מצה שאף שנאפתה חלקית אדם פורסה (חותך אותה). ואין חוטין של בצק נמשכין הימנה, הרי זו היא מצה נא הכשרה למצות מצה.

אמר רבא: וכן הוא הדין לענין לחמי תודה, שאם בשעת שחיטת קרבן התודה היו כבר לחמי התודה בשלב אפיה שכזה, הריהם מתקדשים בשחיטה זו. ושואלים: מדוע נזקק רבא להשמיענו זאת, והרי פשיטא [פשוט הוא], שכך הדין אף בלחמי תודה, שהרי הכא [כאן, במצה] "לחם" כתיב [נאמר], כנאמר "לחם עוני" ("...שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני...". דברים טז, ג), וכמו כן אף הכא [כאן, בלחמי תודה] "לחם" כתיב [נאמר], ושווים הם בדינם!

ומשיבים: נצרך רבא להשמיענו, שכן מהו דתימא [שתאמר] כיון שכלל הלכתי הוא בדין לחמי התודה: "אחד" ("והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה לה' ". ויקרא ז, יד) אמר רחמנא [אמרה התורה] — ומכאן הוראה, שלא יטול ללחמי התודה חלק לחם שהוא פרוס, אלא לחם שלם. ואילו הא [זו, חלת נא], אף היא הריהי כמאן דפריסא דמיא [כמי שפרוסה דומה, נחשבת], ותהא פסולה ללחמי תודה. לכך קמשמע לן [הוא, רבא, משמיע לנו] שמכיון שהיא אפויה עד כדי כך הריהי נחשבת כלחם אחד, וכשרה לתודה.

ה ועוד בדיני לחמי התודה. איתמר [נאמר] שחלקו אמוראים בדינה של תודה ששחטה על שמונים חלות, ולא על ארבעים חלות, כראוי. חזקיה אמר: קדשו ארבעים חלות מתוך השמונים, ואילו ר' יוחנן אמר: לא קדשו אפילו ארבעים מתוך השמונים.

ובהסבר מחלוקת זו אמר ר' זירא: הכל, ואף ר' יוחנן, מודים שהיכא [במקום] שאמר המקדיש את התודה בשעת הקדשתו אותה "ליקדשו [שיתקדשו] ארבעים חלות מתוך השמונים" — אכן קדשו ארבעים, אף שהיו בשעת השחיטה שמונים חלות. וכן הכל מודים, ואף חזקיה, שאם המקדיש את התודה אמר בשעת הקדשתו אותה "אל יקדשו ארבעים חלות, אלא אם כן יקדשו כל השמונים חלות" — לא קדשו כלל החלות. וכי פליגי [כאשר נחלקו] חזקיה ור' יוחנן, הרי זה כשהביא בסתמא [בסתם] את קרבן התודה ושמונים חלות אתו. ונחלקו חכמים אלה בפירוש כוונתו של המקדיש: מר סבר [חכם זה, חזקיה, סבור] כי אף על פי שהביא שמונים חלות — לא התכוון אלא שיקדשו ארבעים מהן, ואילו הארבעים האחרות שהביא — לאחריות קא מיכוין [הוא מתכוון], שאם יאבדו הארבעים הראשונות, יבואו לחמי התודה מהארבעים הנוספים, אך לא התכוון לקדשם מלכתחילה, ולכך לא חלה קדושה עליהם, אלא על ארבעים מתוך השמונים. ואילו מר סבר [חכם זה, ר' יוחנן, סבור] כי לקרבן גדול של שמונים חלות קא מיכוין [הוא מתכוון], ומשום כך לא חלה קדושה עליהם כלל.

אביי אמר הסבר אחר למחלוקת זו של חזקיה ור' יוחנן: דעתם דכולי עלמא [של הכל], ואף של ר' יוחנן, כי המביא שמונים חלות בתודתו במקום ארבעים, הרי זה משום שלאחריות קא מיכוין [הוא מתכוון], ולא שתתקדשנה כל השמונים חלות, ואולם בשאלה אחרת, האם כלי שרת (כגון הסכין בו נשחט קרבן התודה, המקדש בשחיטתו את חלות התודה), הריהם מקדשין אף שלא מדעת מביא הקרבן, קא מיפלגי [הם נחלקו]. שכך נחלקו: מר סבר [חכם זה, חזקיה, סבור] כלי שרת מקדשין גם שלא מדעת מביא הקרבן, שכיון שנעשתה בהם מלאכה בכלי שרת הרי נתקדשו, ולכך מתקדשות אף ארבעים החלות הנוספות (הגם שנועדו, לדעת המקדיש, לשמש רק כאחריות), שכן קידשן הסכין בשחיטת הקרבן. ואילו מר סבר [חכם זה, ר' יוחנן, סבור] כי כלי שרת אין מקדשין שלא מדעת המקדיש, ולכך אין מתקדשות אלא ארבעים חלות, וכדעת המקדיש.

רב פפא אמר הסבר אחר למחלוקת זו של חזקיה ור' יוחנן: דעתם דכולי עלמא [של הכל], ואף של ר' יוחנן, כי כלי שרת מקדשין גם שלא מדעת המקדיש, ואולם הכא [כאן] בדינו של סכין השחיטה קא מיפלגי [הם חלוקים], מר סבר [חכם זה, חזקיה, סבור]: סכין מקדשת כשאר כלי שרת, ולכך מתקדשות כל השמונים חלות בשחיטת הקרבן, ואילו מר סבר [חכם זה, ר' יוחנן, סבור] כי סכין שחיטה, כיון דלית ליה [שאין לה] תוך (בית קיבול), שהרי היא שטוחה — אינה מקדשת, ולענין זה אין הסכין בכלל כלי שרת.

ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] שכך רב פפא אמר בהסבר מחלוקת חזקיה ור' יוחנן, ובאופן אחר: דעתם דכולי עלמא [של הכל], ואף של חזקיה כי כל כלי השרת אכן אין מקדשין אלא מדעת המקדיש, ואולם הכא [כאן] בדינו של סכין השחיטה לענין קידוש לחמי התודה קא מיפלגי [הם, חזקיה ור' יוחנן, חלוקים], מר סבר [חכם זה, חזקיה, סבור] כי סכין אלימא [תקיפה, גדול כוחה] יותר מכלי שרת, ולכך הסכין מקדשת אף שלא מדעת המקדיש, ומשום כך התקדשו גם הארבעים החלות הנוספות. וטעם הדבר שגדול כח הסכין מכח שאר כל שרת: שכן הסכין, אף על גב דלית ליה [אף על פי שאין לה] תוך, בכל זאת הריהי מיקדשה [מקדשת], ושלא כשאר כלי השרת, שאמנם מקדשים, אבל רק בהיותם בעלי בית קיבול. ואילו מר סבר [חכם זה, ר' יוחנן, סבור] כי סכין לא אלימא ליה [אינה חזקה לו, לדעתו] יותר משאר כלי שרת, וכשם ששאר כלי שרת אין מקדשים שלא מדעת, אף סכין השחיטה אינה מקדשת שלא מדעת, ולכך לא התקדשו אלא ארבעים חלות מתוך השמונים.

ו משנה אם הכהן השוחט את קרבן התודה שחטה במחשבה על מנת לאוכלה למחרת היום, או להקטיר את החלקים הקרבים על המזבח (אימורים), שהוא חוץ (מעבר) לזמנה הראוי (שכן התודה אינה נאכלת אלא ליום ולילה), או ששחטה הכהן על מנת לאכול מבשרה מחוץ למקומה הראוי לאכילה — קדש הלחם (החלות הבאות עם התודה) והתפגלו (במחשבת חוץ לזמן) או נפסלו (במחשבת חוץ למקום). אם שחטה את התודה ולאחר מכן נמצאת שהיא טריפה (שיש בה מום מסויים שיביאנה לכלל מיתה, והריהי טריפה בכך, ופסולה להקרבה) — לא קדש הלחם בשחיטה זו, שכן קדם פסולו של הקרבן לשחיטתו.

אם שחטה לקרבן התודה, ולאחר מכן נמצאת שהיא בעלת מום (שדינה של בהמה שיש בה מום שכזה, שמלכתחילה אין היא קריבה על המזבח, ואולם אם העלוה למזבח — לא תורד ממנו, ותוקרב). ונחלקו חכמים בדינם של הלחמים. שר' אליעזר אומר: קידש (התקדשו) לחמי התודה הזו, שהרי דינה הוא שאם עלתה — שוב לא תרד, ותוקרב. ואילו חכמים אומרים כי לחמי התודה לא קידש, שכן דינה של זו, שלכתחילה אין היא קריבה על המזבח.

אם שחטה לקרבן התודה שלא לשמה (לשם קרבן תודה) אלא לשם קרבן אחר, וכן הוא הדין בלחמים הבאים עם איל המילואים (שהובא בשעה שנכנסו אהרן ובניו לעבודת כהונתם במשכן במדבר סיני), שנשחט שלא לשמו, אלא לשם קרבן אחר. וכן הוא הדין בלחמים הבאים בחג השבועות עם שני כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן אלא לשם קרבן אחר — שבכל אלה לא קדש הלחם.

ז גמרא שנינו במשנתנו שאם שחט את התודה במחשבת אכילה חוץ לזמנה הראוי או חוץ למקומה הראוי — התקדשו לחמי התודה. ועוד שנינו כי אם נשחטה התודה ולאחר מכן נמצא שהיא טריפה — לא קדשו הלחמים, ואם נמצאה לאחר שנשחטה שהיא בעלת מום, נחלקו בדבר ר' אליעזר וחכמים, שר' אליעזר אומר שהתקדשו הלחמים, וחכמים אומרים שלא התקדשו. ושואלים: מתניתין מני [משנתנו כשיטת מי היא]? כשיטת ר' מאיר,

דתניא [שכן שנויה ברייתא] בדין התקדשותם של לחמי התודה בשחיטת הקרבן שנמצא פסול לאחר מכן, זה הכלל: כל שפיסולו (גורם פסילתו) של קרבן התודה היה כבר קיים קודם השחיטה של הקרבן — לא קדש הלחם בשחיטה. וכל שפיסולו של הקרבן אינו אלא לאחר השחיטה — קדש הלחם. ולכן, אם שחטה במחשבת אכילה חוץ לזמנה וחוץ למקומה, כיון שהשחיטה עצמה היתה כשרה — קדש הלחם. אבל אם שחטה ונמצאת טריפה, והרי איפוא סיבת הפסול היתה בקרבן קודם השחיטה — לא קדש הלחם.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

MISHNA: In the case of one who slaughters the thanks offering in its proper place inside the Temple courtyard, and at that time its forty loaves were outside the wall, the loaves were not consecrated. Likewise, if he slaughtered the thanks offering before the surface of the loaves formed a crust in the oven, and even if the surface of all the loaves formed a crust except for one of them, the loaves were not consecrated.

GEMARA: The Gemara clarifies: What is meant by outside the wall? Rabbi Yoḥanan says that it means outside the wall of Beit Pagei in Jerusalem. And Reish Lakish says that it means outside the wall of the Temple courtyard.

The Gemara elaborates: Reish Lakish says that it means outside the wall of the Temple courtyard, because the verse states with regard to the loaves of the thanks offering: “Then he shall sacrifice with [al] the thanks offering unleavened cakes mingled with oil” (Leviticus 7:12). And we require that the thanks offering be slaughtered strictly “with [al]” the accompanying loaves, i.e., with the loaves nearby. If the loaves are outside the wall of the Temple courtyard, they are not considered nearby.

And Rabbi Yoḥanan says: If the loaves were outside the wall of Beit Pagei, they are not consecrated, because it is prohibited to eat the loaves outside the wall of Beit Pagei. Since if they were taken outside the wall of Beit Pagei, they would be disqualified because they were removed from their permitted area, they cannot be consecrated if they are there. But if they were merely outside the Temple courtyard, where they may be eaten, they are consecrated. And we do not require that the thanks offering be slaughtered strictly “with” the accompanying loaves, i.e., nearby.

The Gemara objects: Why is it necessary for Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish to disagree with regard to a case where the loaves were situated outside the wall when the thanks offering was slaughtered? But didn’t they already disagree with regard to this matter one other time?

This is as we learned in a mishna (Pesaḥim 63a) with regard to the slaughtering of the Paschal offering: One who slaughters the Paschal offering with leavened bread still in his possession transgresses a prohibition, as the verse states: “You shall not sacrifice the blood of My offering with [al] leavened bread; neither shall the offering of the festival of Passover be left until the morning” (Exodus 34:25). Rabbi Yehuda says: Even one who slaughters the daily afternoon offering on Passover eve with leavened bread in his possession transgresses the prohibition. And Reish Lakish says: Actually, one is not liable unless the leavened bread is in the possession of the one who slaughters the offering, or the one who sprinkles its blood, or one of the members of the group, and the leavened bread is with that person in the Temple courtyard. And Rabbi Yoḥanan says: One is liable even if the leavened bread is not with that person in the Temple courtyard. Evidently, they already disagree with regard to the meaning of the word “al.”

The Gemara replies: It is necessary to state the dispute concerning both matters. As, if their disagreement were stated only with regard to that matter of the Paschal offering, one might think that only with regard to that matter Rabbi Yoḥanan said that one is liable even if the leavened bread is not inside the Temple courtyard, since wherever there is leavened bread, its owner stands in violation of the prohibition against owning leavened bread at that time. But with regard to the matter of the consecration of the loaves of the thanks offering, one could say that he concedes to Reish Lakish that if the loaves are inside the Temple courtyard when the thanks offering is slaughtered, they are consecrated, but if they are outside, they are not consecrated.

And if their disagreement were stated only with regard to this matter of the loaves of the thanks offering, one might think that only with regard to this matter Reish Lakish says that the loaves are consecrated only if they were within the walls of the Temple courtyard. But with regard to that matter of the Paschal offering, one could say that he concedes to Rabbi Yoḥanan that one is liable for slaughtering the Paschal offering while in possession of leavened bread even if it was not with him inside the Temple courtyard, as wherever there is leavened bread, its owner stands in violation of the prohibition against owning leavened bread at that time. Therefore, it is necessary to state the dispute concerning both matters.

The Gemara notes: It is taught in a baraita in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan: In the case of one who slaughters the thanks offering inside the Temple courtyard, and at that time its loaves were outside the walls of Beit Pagei, the loaves were not consecrated.

§ The mishna teaches: If he slaughtered the thanks offering before the surface of the loaves formed a crust in the oven, the loaves were not consecrated. The next mishna also teaches: If one slaughtered the thanks offering not for its sake, the loaves were not consecrated.

The Gemara seeks to clarify: From where are these matters derived? As the Sages taught: The verse states with regard to the loaves accompanying the thanks offering: “With cakes of leavened bread he shall present his offering with the sacrifice of his peace offerings for thanks” (Leviticus 7:13). This teaches that the loaves are not consecrated unless the surface of the loaves formed a crust in the oven, as only then can they be considered “cakes of leavened bread.” The phrase “he shall present his offering with the sacrifice” teaches that the loaves are consecrated only upon the slaughtering of the offering. The phrase “the sacrifice of his peace offerings for thanks” teaches that if one slaughtered the offering not for its sake, the loaves were not consecrated.

§ On a similar note, the Sages taught: One fulfills the obligation to eat matza on Passover with half-done, i.e., not fully baked, matza, and with matza made in a stewpot [ilpas] rather than baked in an oven. The Gemara asks: What constitutes half-done matza? Rav Yehuda says that Shmuel says: It is any matza that is sufficiently baked such that if one breaks it, threads of dough are not drawn from it.

Rava said: And so this is the halakha with regard to the matter of the loaves of the thanks offering, i.e., if the loaves were already half-done at the time of the slaughter of the thanks offering, they are consecrated. The Gemara asks: Why is it necessary for Rava to state this? Isn’t it obvious? Here, with regard to matza, the term “bread” is written (Deuteronomy 16:3), and here, with regard to the loaves of the thanks offering, the term “bread” is written.

The Gemara responds: Lest you say that since the Merciful One states with regard to the loaves of the thanks offering: “And of it he shall present one out of each offering for a gift unto the Lord” (Leviticus 7:14), this indicates that one may not take sliced bread for the thanks offering, and this half-done bread is considered like one that is sliced, as it will break apart upon being lifted, and it should consequently be disqualified for the bread of the thanks offering, therefore Rava teaches us that once it is baked to that point, it is considered as one loaf and it is valid for the thanks offering.

§ It was stated that there is a dispute among the amora’im with regard to a thanks offering that one slaughtered accompanied by eighty loaves rather than the required forty. Ḥizkiyya says: Forty of the eighty loaves are consecrated, and Rabbi Yoḥanan says: Not even forty of the eighty loaves are consecrated.

With regard to this dispute, Rabbi Zeira says: Everyone, even Rabbi Yoḥanan, concedes that in a case where the individual bringing the offering said: Let forty of the eighty loaves be consecrated, that forty are consecrated. Likewise, everyone concedes that where he said: Forty should not be consecrated unless eighty will be consecrated, that they were not consecrated. They disagree when one brings eighty loaves without specification. One Sage, Ḥizkiyya, holds: He intends to consecrate only forty of them, but he brought eighty in order to guarantee that there will be sufficient loaves. And one Sage, Rabbi Yoḥanan, holds: He intends to bring a large offering of eighty loaves; consequently, none of the loaves are consecrated.

Abaye offered another explanation of the dispute and said: Everyone agrees that he intends to guarantee that there will be sufficient loaves, and they disagree with regard to whether service vessels consecrate the appropriate measure without the intention of the one bringing the offering. One Sage, Ḥizkiyya, holds that service vessels consecrate items without intention. Accordingly, the knife that slaughters the thanks offering and consecrates its accompanying loaves consecrates forty of the eighty. And one Sage, Rabbi Yoḥanan, holds that service vessels do not consecrate items without intention.

Rav Pappa offered another explanation of the dispute and said: Everyone agrees that service vessels consecrate items without intention, and here they disagree with regard to whether this is also the halakha with regard to the slaughtering knife. One Sage, Ḥizkiyya, holds that the knife consecrates items as a service vessel does. And one Sage, Rabbi Yoḥanan, holds that since the knife has no inside, it does not consecrate items as a service vessel does.

And there are those who say that Rav Pappa said: Everyone agrees that service vessels consecrate items only with intention, and here they disagree with regard to the ability of the slaughtering knife to consecrate without intention. One Sage, Ḥizkiyya, holds that the power of the knife to consecrate items is stronger than that of other service vessels, as even though it has no inside it consecrates items, and therefore it also consecrates items without intention. And one Sage, Rabbi Yoḥanan, holds that the power of the knife to consecrate items is not stronger than that of other service vessels, and like all service vessels, it does not consecrate items without intention.

MISHNA: If one slaughtered the thanks offering with the intent to partake of it or to burn the sacrificial portions beyond its designated time or outside its designated area, and the offering was rendered piggul or was disqualified, respectively, the loaves were consecrated and either rendered piggul or disqualified. If one slaughtered the thanks offering and it was discovered that it was an animal with a wound that would have caused it to die within twelve months [tereifa], the loaves were not consecrated, as the cause of the animal’s disqualification preceded its slaughter.

If one slaughtered the thanks offering and it was discovered that it is a blemished animal that may not be sacrificed ab initio but if it ascended the altar it may be sacrificed, Rabbi Eliezer says: He has consecrated the loaves, since if the offering ascends the altar it is sacrificed. And the Rabbis say: He has not consecrated the loaves, since it may not be sacrificed ab initio.

If one slaughtered the thanks offering not for its sake but for the sake of another offering, and likewise, if one slaughtered the ram of inauguration not for its sake, and likewise, if one slaughtered the communal peace offering of two sheep that accompany the two loaves on Shavuot not for their sake, the loaves were not consecrated.

GEMARA: The mishna teaches that if one slaughtered the thanks offering with the intent to partake of it beyond its designated time or outside its designated area, the loaves become consecrated. The mishna also teaches that if the thanks offering was slaughtered and it was discovered that it was a tereifa, the loaves were not consecrated, but if it was discovered to have a blemish, Rabbi Eliezer says that the loaves were consecrated, and the Rabbis say that they were not. The Gemara asks: Whose opinion is expressed in the mishna? It is the opinion of Rabbi Meir.

As it is taught in a baraita: This is the principle: Any instance in which the disqualification of the thanks offering preceded its slaughter, the loaves were not consecrated, and any instance in which its disqualification came into existence after its slaughter, the loaves were consecrated. Therefore, if one slaughtered the thanks offering with the intent to partake of it or to burn the sacrificial portions beyond its designated time or outside its designated area, the loaves were consecrated, as the offering remained fit until after its slaughter. But if one slaughtered the thanks offering and it was discovered that it was a tereifa, the loaves were not consecrated, as the cause of the animal’s disqualification preceded its slaughter.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

חוץ לחומת בית פגי. חומת העיר:

על זבח התודה חלות על בסמוך בעזרה:

א)על החמץ דכתיב לא תזבח על חמץ וגו' ר"י אומר אף התמיד דכתיב על חמץ דם זבחי זבחי המיוחד לי. על דעל זבחי. זבחי המיוחד לי. והיינו תמיד של בין הערבים שנשחט בשש ומחצה אחר זמן החמץ:

זבח תודת שצריך לשחטו לשמן:

והא שאין חוטין נמשכין הימנה שאינה אפויה הרבה כל צרכה. כפריסה דמי קמ"ל:

מאן דאמר קדשי קסבר האי דשחטה סתם אין דעתו אלא על מ' והאי דהביא פ' לאחריות איכוון דאי אבדו הני ליפוק בהני:

ומאן דאמר לא קדשי קסבר האי דהביא פ' דעתו על כולם ונתכוון להביא קרבן גדול ופסול:

בכלי שרת. הסכין ששוחט בו הזבח שבשחיטה מתקדש הלחם אם מקדש הסכין מה שראוי לו בלבד (קמ"ל) שלא מדעת בעלים מה שראוי להם:

ואע"ג דלית לה תוך בית קבול. מקדשא והם הכי מקדשא שלא מדעת את הראוי לו. ומר סבר לא אלימא מכלי שרת לקדש שלא מדעת:

שחטה התודה על מנת לאוכלה חוץ לזמנה או חוץ למקומה קדש הלחם וחוץ לזמנו הוי פיגול ויש בו כרת האוכלו. חוץ למקומה פסול ואין בו כרת:

ונמצאת טרפה. בבדיקותה. לא קדש הלחם כדקאמר בברייתא כל שפסולו קודם שחיטה לא קדש הלחם וטרפה הוי פסול קודם שחיטה:

שחטה ונמצאת בעל מום בדוקין שבעין דלא הוי מום ניכר:

רש"י ד"ה חוץ לחומת ב"פ. היינו חוץ לחומת הר הבית כו'. משמע דב"פ גופי' היה בתוך הר הבית. ונראה דהיה בקצהו וחומת הה"ב היה קיר שלו מצד אחד (או מב' צדדין והיה בנוי באחד מזויות הה"ב) ולכן חוץ לחומתו שם הוא ג"כ חוץ לחומת הה"ב. והרמב"ם מפרש שהב"פ עצמו היה חוץ לחומת הר הבית. ונפלאתי על התוי"ט שכ' אחר פי' הרמב"ם וכן פרש"י. גם מש"כ עוד אבל בפי"א כו' כתב רש"י כו' ע"ש. [ולפלא על גה"ש ששכח ברישומיו פרש"י דבפי"א] משמע דר"ל דשם פי' דלא כפירושו בפסחים והירושלמי. והרי אחדים הם למתבונן בם. ועל פי' הרמב"ם (וכן לפרש"י דהכא) ק"ל מהא דפסחים (צא) אר"ח כו' לא אמרן אלא חוץ לחומת ב"פ כו' מ"ט אפשר דאמטו ליה כו'. ושם ע"כ היינו חוץ לירושלים (דהרי הוא נאכל בכל העיר). וכ"כ שם הרמב"ם בעצמו בפירושו ובחיבורו. וכן בב"מ (צ) והא בעי חומה כגון שדש לפנים מחומת ב"פ. ואולי דכאן גורס בית בגי בב' כמבואר בפירושו ובהרע"ב. ושם הגי' ב"פ. אבל עוד קשה מה חילוק יש בין תוך הב"פ לחוצה לו כיון דתרוייהו חוץ להר הבית. ואולי י"ל דהב"פ היה אצל חומת ירושלים והיא היתה הקיר שלו כמש"כ לפרש"י דכאן. וא"כ חוצה לו הוי חוץ לעיר:

ד"ה או חוץ למקומה (כצ"ל). חוץ לעזרה. ע"כ א"א לומר דר"ל ששחטה חוץ למקומה ממש וכמו דמשמע לכאורה גם כן ממש"כ לקמן (בר"ד הסמוך) בד"ה על חוץ לזמנו שקדש. "הואיל ומ"מ איתי' לזבח בעזרה אבל חוץ למקומו דלא הוי בעזרה פליגי". חדא דבכ"מ דשנאן כהדדי (ר"ל חל"ז וחל"מ) הכוונה שמחשב לאכול או להקטיר חל"ז או חל"מ. שנית דלקמן בברייתא בדברי רי"ה קרי להו לתרוייהו פסול מחשבה. וא"כ דבפסול מחשבה איירי הלל"פ חוץ לחומה שהרי נאכלת בכל העיר ובמחשב לאכול קמיירי כמו שפי' בדבור הקודם על חל"ז. שוב ראיתי להבה"ז שפי' בכוונתו שחשב לזרוק או להקטיר ע"ש ודוחק:

רש"י ד"ה קדש הלחם. והוי מפוגל. כצ"ל:

ד"ה פורסה וכו' דכי האי גוונא "הוי" עד כצ"ל:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

רש"י ד"ה חוץ לחומת בית פאגי. עי' רש"י בב"מ דף צ ע"א ד"ה בית פאגי ובסנהדרין דף ד ע"ב ד"ה בית פאגי ובתוס' שם ד"ה מלמד וצ"ע:

תוס' ד"ה ליקדשו וכו' אבל הכא קדשי. עיין לקמן דף פ ע"א תוס' ד"ה הפריש:

משנה השוחט את התודה חוץ לחומה כו' ואמר ר' יוחנן חוץ לחומת בית פגי פירש"י ז"ל היינו חוץ לחומת הר הבית וכן פי' הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה והכי משמע מפ"א דסנהדרין גבי זקן ממרא יכול מצאן אבית פגי והמרה עליהם תהי' המראה ת"ל ועלית אל המקום מלמד שהמקום גורם ומקום סנהדרין הוא בעזרה בלשכת הגזית ובית פגי היינו הר הבית ובפי' המשנה מבואר שהוא מקום חוץ להר הבית אבל סמוך לו וכ' דהכי משמע בסנהדרין מד' נראה דהר הבית הוי מקום סנהדרין ובית פגי וצ"ל לפ"ז בטעמו של דבר דיש חילוק בין הר הבית דקדוש לר"י ובירושלים אינו קדוש היינו משום דר"י ס"ל דלא בעינן על בסמוך ממש היינו בעזרה אלא אפילו בהר הבית דאינו סמוך ממש גם כן קדוש אבל מ"מ ילפינן מעל שלא יהי' רחוק מן המזבח ולהכי אם הוא חוץ לחומת הר הבית אפילו בירושלים אינו קדוש אבל בפסחים פירש"י ז"ל דחוץ לחומת בית פגי היינו חוץ לחומת ירושלים וכ"כ התוס' ז"ל בסנהדרין שם וכבר הביא התוי"ט ז"ל בשם בנו ר"א ז"ל דברי הירושלמי ביומא דמבואר בדברי ר"י עד שיהא חוץ לחומת ירושלים וכן משמע בב"מ פרק הפועלים דף צ' דחוץ לחומת בית פני היינו חוץ לחומת ירושלים ע"ש. ומ"ש בפי' המשנה דהוא מקום בישול המנחות כבר דקדק ע"ז התוי"ט ע"ש ולפ"ז א"ש כפשוטו דלר"י לא בעינן על בסמוך כלל וחוץ לירושלים לא קידש משום דחוץ לירושלים לאו מקומו הוא ואם יתקדש פסול ביוצא ולפירש"י הכא דלר"י חוץ להר הבית פסול גבי תודה א"כ מאי פריך והא פליגי חדא זימנא בשוחט על החמץ הא לא דמיין אהדדי דבתודה חוץ להר הבית מודה ר"י דפסול ואלו גבי חוץ לא אשכחן דחוץ לחומת הר הבית יפטר אלא כל היכא דאיתא באיסורא קאי ובאמת צריך לדקדק אי גבי חוץ בעינן שיהי' החמץ לשוחט ולזורק ולאחד מבני החבורה דוקא בירושלים כמו בלחמי תודה אי אפשר דוקא בתודה דמיפסיל ביוצא חוץ לירושלים הוא דלא קידש כמ"ש רש"י ז"ל בפסחים שם אבל בחוץ אפילו יש לאלו חמץ חוץ לירושלים משמע דלר"י ג"כ אינו עובר אלא אם החמץ בירושלים עמו אבל חוץ לירושלים אפילו אם הוא ברשותו אינו עובר ולא נתבאר טעמו של דבר בהא דבעינן שיהי' עמו בירושלים דוקא דלא דמי ללחמי תודה כמ"ש וצ"ל דאם אינו עמו בירושלים מקום אכילת הפסח לכ"ע לא מיקרי על החמץ והא דמיבעי' ליה בפסחים באחד בסוף העולם היינו היכא דהחמץ הוא בעזרה או בירושלים כמו שפירש"י ז"ל שם ולפ"ז הי' נראה דגבי תמיד לר"י לכ"ע בעינן שיהי' עמו דוקא בעזרה דלענין תמיד הוי ירושלים כחוץ לירושלים וא"כ מאי דפשיטא להו להתוס' ז"ל דבתמיד אם יש לאחד מישראל אינו עובר יש לפקפק קצת דדוקא בפסח באחד בסוף העולם דאין לו שום חלק בהפסח גם השוחט אינו עובר אבל בתמיד דכל ישראל שותפין בו ויש לאחד מישראל חמץ בעזרה אפשר דשפיר מיקרי שוחט על החמץ ועובר השוחט אלא דמ"מ נראה כדברי התוס' ז"ל דנהי דכל ישראל שותפין בו מ"מ אינן בכלל בל תלין וכל שאינן בכלל בל תלין אין עוברין ודו"ק:

גמרא מאי מצה נאכל שפורסה ואין חוטין נמשכין הימנה וכתבו התוס' ז"ל דחד שיעורא הוא עם קרימת פנים דתנן בשבת ויש לדקדק א"כ מאי קמ"ל רבא דא' וכן לענין לחמי תודה פשיטא דהא במתניתין תנן דאם קרמו פני' וקדש הלחם ועי' רש"י בפסחים ועוד אמאי לא קאמר האי שיעורא על מצה נאכל שקרמו פניו בתנור דבכמה משניות תנינן להאי שיעורא והי' נראה דקרימת פנים הוא קודם להאי שיעורא דכל שפורסה ולענין קידוש לחם כי קרמו פניו מוקדש ומיקרי לחם לענין זה אבל הכא מיירי לענין אכילה דיוצאין בנא היינו שלא נגמר בישולו וע"ז אמר שמואל האי שיעורא דכל שפורסה כו' ואמר רבא עלה וכן ללחמי תודה סגי באפיה בזו דסד"א א' שלא יטול פרוס והאי כמאן דפרוסה דמי ולא סגי באפיה בזו והתוס' ז"ל לעיל דף נ"ז ע"ב בד"ה ושמעינן כתבו ד קרימת פנים היינו כמו מאכל בן דרוסאי בתבשיל וזה כפי שיטתם כאן דקרימת פנים וכל שפורסה כו' חד מילתא הוא ויוצאין בה ידי מצה ולא משמע הכי בירושלמי בשבת דאמרינן התם אמתניתין ולא חררה כו' עד שיקרמו פני' ר"י ב"א בשם רב אשי אמר זרוזות הנשים בפת יותר מן התבשיל משמע דאתי למימר מ"ש דבפת סגי בקרימת פנים ובתבשיל בעינן שיתבשל עכ"פ כמאכל ב"ד ומשני דנשים זריזות הם כו' אלמא דקרימת פנים לא הוי כמו מאכל ב"ד אם לא שנאמר דשיטת הירושלמי דבעינן מתבשיל דוקא שיתבשל כ"צ מהא דאמרינן התם דמודה ר"א גבי לחם הפנים דבעינן שיקרמו פניו ולא סגי בתחתון לחוד משמע דבקרימת פנים סגי ומיקרי לחם וכמ"ש התוס' ז"ל אלא די"ל דלענין קידוש תנור קאמר וכדתנן במעילה אבל לאכילה לא סגי בהכי וכ"ז צ"ע. ואכילת נא דפסח לפי משמעותא דשמעתין דיוצאין במצה נא היינו ע"כ דראוי לאכילה קצת כמו מאכל בן דרוסאי דאל"ה היכי יוצאין בה וא"כ בפסח אפילו הגיע למאכל ב"ד אסור משום לאו דאכילת נא והרמב"ם ז"ל בהל' ק"פ כתב דנא היינו שנצלה קצת ואינו ראוי למאכל אדם משמע דלא חזי כלל למאכל אדם ועיין בפ"ג מה' שבת דמשמע מדברי הרמב"ם ז"ל דבמאכל ב"ד מיקרי ראוי לאכילה והוא חצי בישול והדברים ארוכים בזה וצ"ע בדברי הראשונים ז"ל:

גמרא תודה ששחטה על שמנים חלות כו'. ומסיק דאם אמר אל יקדשו ארבעים אלא אם קידשו שמנים לכ"ע אינו קדוש כ"פ במסתמא חזקי' כתב דלאחריות מכוין ור"י סבר דלקרבן גדול מכוין ואביי ור"פ מסיק דסתמא נמי לקרבן גדול קמכוין אלא דחזקי' סבר נהי דהוא מכוין לקרבן גדול ואין קדושתן כלום מ"מ כ"ש מקדשין שלא מדעת וממילא קדשי ארבעים מתוך השמנים ור"י ס"ל אין מקדשין אלא מדעת ולדעתו אינו קדושין כיון דלקרבן גדול מכוין ויש לדקדק לשינויא דאביי אי קיימא הא דאמרינן לר"ז דאם אמר אל יקדשו כו' לחזקי' נמי לא קדוש די"ל דע"כ לא אמר חזקי' דמקדשין שלא לדעת אלא היכא דלא אמר בפירוש אל יקדשו כו' אבל אם אמר אל יקדשו כו' אין כ"ש מקדשין או דילמא אפי' בכה"ג מקדשין ולחזקי' בכל גוונא קידשו ארבעים ואם נאמר דהיכא דאמר בפירוש אל יקדשו כו' לכ"ע אין כ"ש מקדשין אפשר ליישב קושיית התוס' ז"ל בריש מכילתין דה"ק ר"פ אפי' לר"י מקדשין שלא לדעת ולעיל שם אמר ר"י ז"א אין כ"ש מקדשין אלא מדעת ולפי הנ"ל י"ל דהתם מיירי דאמר בפי' שלא יקדשוהו הכ"ש וכן י"ל כקושייתם לעיל מחזקי' דמשמע בסוכה דס"ל דכ"ש אין מקדשין אלא מדעת היינו לאפוקי אם נתנן בכלי ופי' שלא יתקדש אבל יותר נראה דלאביי ור"פ קדשי לחזקי' אפילו אמר אל יקדשו כו' דדבריו לאו כלום הוא וכ"ש מקדשין מאיליהם והרמב"ם ז"ל פסק כר' יוחנן דלא קדושי אלא אם אמר יקדשו ארבעים מתוך שמנים ותמה הכ"מ ז"ל אמאי לא פסק כחזקי' דרבי' הוא ונכונים בזה דברי הבה"ז ז"ל דהרמב"ם ז"ל ס"ל כאוקימתא דאביי ור"פ דפליגי בכ"ש אי מקדשין שלא מדעת וכבר פסק בה' פהמ"ק דאין מקדשין אלא מדעת ממילא הלכה כר"י:

תוס' בד"ה ליקדשו מ' מתוך פ'. עיין בעירובין דף נ' שהקשו התוס' קושיא זו דר"י לית ליה ברירה אהא דאמרינן דר"י ס"ל לקרבן גדול מכוין והא בלא"ה לית ליה ברירה ואפילו לאחריות יכוין וכתב המהרש"א ז"ל שם הא דלא הקשו כהא דקאמר ליקדשו מ' כו' משום דהיכא דמברר דבריו אית ליה לר"י ברירה כמ"ש שם בעירובין דף ל"ה אבל כאן הקשו התוס' ז"ל עלה דליקדשו כו' מפרק כל הגט דלית ליה ברירה אפילו כשמברר דבריו כמ"ש התוס' ז"ל שם בעירובין דמפרק כל הגט מוכח הכי ע"ש ותי' דהכא א"צ להתברר אלא ממילא קדשי ארבעים מתוך השמנים איזה שהם ולפי שיטתם כתבו דצריך להפריש י"א חלות מכל מין לתרומה אם מעורבין הם עי' תוס' עירובין שם ובאמת אמאי יהי' מעורבין דהא ע"כ לא אפה השמנים חלות כאחת דאסור לרבות במדת עשרונם אלא ע"כ אפאן ב' פעמים כמידתן והוי הנך לחוד והנך לחוד. וכבר כתבתי לעיל בפ' התכלת דדעת הרמב"ם ז"ל לא כן הוא אלא מושך ארבעים מתוך השמנים והשאר פודן ויוצאין לחולין וכתב הבה"ז דהא דצריכו פדיון משום דתנור מקדש לכולהו ולא הבנתי דמאי ענין קדושת תנור בלחמי תודה דמעשיהם בחוץ אלא הפדיון הוא משום קדושת דמים דחייל עלייהו כשהקדישן לכך על קדושת התוס' ז"ל מהא דאין ברירה כתבתי שם מה שנ"ל לד' הרמב"ם ודו"ק:

משנה שחטה חוץ לזמנו וחוץ למקומה קדש הלחם היינו בחוץ לזמנו הוי הלחם פיגול ובחוץ למקומה הלחם קדוש ליפסיל ולא מהני ליה פדיון אבל היכא דלא קדש הלחם יכול לפדותן ועי' בפי"ב מה' פמה"ק בב"מ בשם מ"כ מש"כ בזה:

גמרא מתניתין ר"מ היא דתניא כו'. והנה ר"מ אומר דקדושת הלחם בכל שפסולו בקודש תליא ופלוגתא דר"א ור"י הוא בבע"מ בדוקין שבעין ור"א ס"ל כר"ע דאם עלה לא ירד וה"ה דמקדש הלחם ור' יהושע י"ל דלא ס"ל כר"ע או כדאמרי' כי אמר ר"ע בפסולא דגופא כו' ור"י אומר דבבע"מ ג"כ לא נחלקו ולכ"ע לא קידש וחוץ לזמנו לכ"ע קידש לא נחלקו אלא בחוץ למקומו ר"א יליף לה מחוץ לזמנו ור"י יליף מבע"מ והתחילו לדון למי דומה וצ"ל לר' יהודה דבין ר' אליעזר ובין ר"י ס"ל כר"ע דבדוקין שבעין אז עלה לא ירד דאל"ה היכי שייך לדון חוץ למקומו מדע"מ כי היכי דאין דנין מטריפה ולפ"ז נראה כנוסחא אחרינא בגמרא לקמן ור' יהודה כי אמר ר"ע כו' דלר' יהושע אליבא דר"מ מצי למימר דר' יהושע לא ס"ל כר"ע אבל קשה לפי הנ"ל הא דאמרינן לקמן דרבה דאמר לא תרד הדר בי' מדהדר ביה ר"א לגבי ר"י ומאי טעמא הדר ביה הא אפילו נדונו מבע"מ ג"כ לא תרד ומאי טעמא דרבא דאמר תרד דהא ר"י דאמר לא קידש משום דיליף מבע"מ ומינה איכא למילף דלא תרד אבל באמת בלא"ה הקשו התוס' ז"ל מסתמא דמתניתין דפ' המזבח מקדש דתנן בהדיא דחוץ למקומו אם עלה לא ירד ותמי' גדולה היא דבכל דוכתי חוץ למקומו שוה לחוץ לזמנו ומ"ש הכא דרבא מחלק בינייהו ואמר דתרד ומ"ש התוס' ז"ל דגרסינן תודה ע"ש אינו מספיק דהא בבע"מ ג"כ לא מקדש לחם ואפ"ה אם עלה לא ירד לר"ע דקיימינן הכא אליביה וכן לחלק בין קדשים קלים לקדשי קדשים אינו מוכרח והלכה זו סתומה היא עד יבא המורה ובדברי הרמב"ם ז"ל ג"כ לא הוזכר דבר מזה דלפי סוגיא דשמעתא הוי הלכתא כרבא דתרד אם לא שנאמר דרבה ורבא אליבא דר"י פליגי אבל להלכה קי"ל דלא פליגי ר"א ור"י בחוץ למקומו כלל וכסתמא דמתניתין אליבא דר"מ. והנה כל הני תנאי דמתניתין נראה דס"ל כרבי דאמר ב' דברים המתירים מעלין זבל"ז וכדתנן שחטה חוץ לזמנה קידש הלחם משמע דשחיטה לחוד מקדשא וקשה קצת הא דאמרינן ביבמות פרק מצות חליצה לר' אליעזר והא שני דברים המתירין אין מעלין זבל"ז ומשני כמאן כרבי כו' ומאי ס"ד הא ר"א ס"ל הכא במתניתין דשחיטה מקדשא וי"ל דע"כ לר"א בר"ש דאמר שני דברים אין מעלין זבל"ז מפרש לקרא דעל תודת זבח שלמיו דשחיטה וזריקה מקדשא ה"נ שחיטה דמתניתין היינו שחיטה וזריקה:

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

בגמ' חוץ לחומת בית פאגי. הרמב"ם בפיהמ"ש פי' חוץ להר הבית וכ"מ מפירש"י. ותמהני דא"כ מנ"ל לר"י דפסול כיון דלית לי' על בסמוך (מה בכך שהיא חוץ להר הבית] ולכן נראה יותר כפי' הרע"ב דהיינו חוץ לירושלים כיון דתודה נאכל בכל העיר צריך להיות הלחם תוך ירושלים נ"ל. (וכן פירש"י ג"כ להדיא בפסחים (ס"ג:) וכן כאן ברש"י כת"י. וכ"מ ברש"י סוטה (מ"ה ובסנהדרין (י"ד.). וכפי' זה משמע בב"מ (צ'.) ובפסחים (צ"א.) דבית פאגי נקרא לפנים מחומת ירושלים ע"ש]:

בגמ' או לא' מבני חבורה. כתבו התוס' דהיינו דוקא בפסח אבל בתמיד פשיטא דלא מיחייב משום א' מישראל. וצ"ע בזה דהא לר"ל ודאי גם בתמיד שייך איסור זה כיון דיש חמץ בעזרה לא' מישראל נקרא שוחט על החמץ א"כ רחוק שיחלקו ר"י ור"ל בפי' המשנה אי קאי גם על התמיד. ולמה רחוק דבר זה להתוס' שיהא האיסור כל שנמצא חמץ לא' מישראל ואי משום דא"י לידע ואם יש לא' בסוף העולם] נהוי ככל שוגג או אונס:

בגמ' אין חוטין נמשכין ממנה. לכאורה נראה דאפי' לא קרמו פני' כל שפורסה ואין חוטין נמשכין נקרא לחם. אבל מבחוץ דא"י לידע אי חוטים נמשכים דאסור לשברה דאם נפרס א' מן החלות צריך להביא לחם אחר כדאי' לעיל (מ"ו.) וע"ש ברש"י]. לכן יהיב התנא סימנא דקרמו פני' דאז ודאי אין חוטין נמשכין. אבל אה"נ דלפעמים גם קודם קרימת פנים אין חוטים נמשכים. מיהו אכתי קשה דמשמע במתני' דאם שחטו עד שלא קרמו לא קידש בודאי אפי' לקולא דאין הלחם נפסל ביוצא. וגם לזרוק הדם שלא לשם תודה. וכיון דליכא לחם. דלכאורה לא גרע מיצא או נפרס לחמה דזורק הדם לשם שלמים כדלעיל (מ"ו.) ע"ש. אכן לקמן במשנה שחטה שלא לשמה נסתפק לומר דכה"ג פסול לגמרי כיון שלא הי' לחם בשעת שחיטה]. ולמ"ש עדיין מידי ספיקא לא נפקא שמא אין חוטין נמשכים וקדש הלחם. וא"כ צריכין לומר דקרימת פנים עם שיעור דאין חוטין נמשכין זמן אחד להם. וכן נראה ממ"ש התוס' דגם קרימת פנים דשבת כן הוא. וכ"מ במרדכי ספ"ג דפסחים] וזה תימא דלפי הסברא כשהעיסה עבה נמשך שיעור דאין חוטים נמשכין הרבה יותר מקרימת פנים. וצע"ג בזה. והרמב"ם השמיט זה הדין [דפורסה ואין חוטין נמשכין] לענין לחמי תודה:

בגמ' אביי אמר דכו"ע לקרבן גדול כו'. כך הגירסא לפירש"י. ונראה דלאביי אפי' אמר בהדיא לא לקדשו מ' אא"כ יקדשו פ'. מ"מ למ"ד דמקדשין שלא מדעת קדשי מ' מתוך שמונים. וא"כ הוי מצי אביי למימר דבהכי פליגי אבל בסתם י"ל דלכו"ע לאחריות קמכוין. רק דמסתברא לאביי לומר דבסתמא לקרבן גדול נתכוין. אבל יש לקיים גירסת הספרים שלפנינו דלכו"ע לאחריות מכוין ופלוגתייהו בדפי' לא יקדשו כו' ובכ"ש מקדשין שלא מדעת פליגי ואביי קיצר בזה וסמך על המבין. והרמב"ם (פי"ב מפסוה"מ) פוסק כר' זירא. ונראה הטעם דלעיל (מ"ח.) משמע פשטא דגמ' כר' זירא:

בתוס' ד"ה לקדשו כו' היינו היכא שיתברר כו'. כוונתם דדוקא אם תלה תנאו במידי דעתיד להתברר כגון אם יבוא חכם לכאן (בעירובין ל"ו:) לכן אפי' בא כיון דאפשר הי' שלא יבוא. וכמו כן בב' לוגין שאני עתיד להפריש אותן יהיו תרומה. ואפשר הי' שיפריש לוגין אחרים רק בסוף הפריש אלו הלוגין בזה אין ברירה. אבל הכא אינו מברר לבסוף כלל וכדמסקו התוס' דמרים לכהן מכל השמונים א"כ א"צ לברירה. אכן הרמב"ם כתב דמרים רק מן איזה מ' שירצה. ולדבריו צ"ע הא בדאורייתא אין ברירה (וכן הקשה הלח"מ (פ"ח מה' תו"מ) ועי' בבה"ז כאן מ"ש בכוונת הרמב"ם ודבריו אינם מובנים]:

במשנה שחטה שלא לשמה לא קידש הלחם. יש לעיין אי התודה כשרה כיון דהוי בלא לחם. וכן בהך דלעיל דלחמה בחוץ דלא קידש. י"ל דגם התודה פסולה והגם דאיתא פ"ק דזבחים (ד'.) תודה ששחטה לשם שלמים כשרה ואע"ג דלית לה לחם. ודוחק לאוקמא התם בתודה דלית לה לחם כגון ולד תודה ותמורת תודה דהא סתמא אמרו. וכן הרמב"ם (פט"ו מפסוהמ"ק) העתיק בסתם תודה ששחטה לשם שלמים כשרה ועלתה לבעלים. מיהו י"ל התם הטעם כיון דשחטה לשם שלמים מאחר דתודה קריא רחמנא שלמים י"ל דחשיב לשמה. דהא ודאי אע"ג דשלא לשמה לא קידש הלחם מ"מ סתמא כשרה [וגם קידש הלחם] דלשמה קאי כדין כל הזבחים. א"כ י"ל דלשם שלמים לא הוי שלא לשמה כיון דגם תודה בכלל שלמים ושוב דינה כסתמא וקידש באמת הלחם. וכן נראה מוכרח דאלת"ה איך יצא ידי חובתו ועלתה לבעלים הא הוא חייב בתודה ולחמה א"ו דגם הלחם נתקדש בכה"ג. אבל בשלא לשמה ממש כגון לשם עולה וכה"ג י"ל כיון דלא קידש הלחם פסולה. ולעיל (מ"ו.) דאמרינן אם מששחטה נפרס לחמה או יצא לחמה כשרה וידי נדרו לא יצא. ואיתא שם הטעם משום דקריא רחמנא שלמים דכשרה בלא לחם עיי"ש. היינו אחר שנשחטה כדינא ונעשית תודה גלי קרא דתודה כשרה אפי' נפסל לחמה. אבל היכא דבשעת שחיטה לא נתקדש הלחם י"ל דלא חל שם תודה עלה כיון דאין תודה בלא לחם. והא דתנן סתמא כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרין משמע אפי' תודה. הוא משום דכמה שלא לשמה איכא דכשרים בתודה כגון שלא לשם בעלים דבהא נראה ודאי דקידש הלחם. וגם עכ"פ לשם שלמים כשרים ולא הי' התנא יכול לכלול תודה בהדי חוץ מן הפסח והחטאת. ובכה"ג ודאי אין למדין מן הכללות. ומברייתא דלעיל יש קצת סיוע דפסולה דתני רישא עד שלא שחטה נפרס לחמה יביא לחם אחר. מששחטה נפרס לחמה הדם יזרק וידי נדרו לא יצא. ולמה לא כייל תרווייהו בחד בבא דהו"ל למיתני יביא לחם אחר ואם שחטה ולא הביא לחם אחר יזרק הדם כו'. א"כ משמע דאם בשעת שחיטה לא הי' לחם פסולה. וצ"ע בדין זה. שוב ראיתי דראי' זו יש לדחות דלרבותא נקט מששחטה נפרס דלא נימא כיון דשחיטה עושה זיקה אבד הלחם אבדה תודה כדמקשה הגמ' שם ע"ש. ועמ"ש לקמן (ע"ט:). והנה לכאורה לשון המשנה שחטה שלא לשמה לא קידש הלחם משמע אפי' בשינוי בעלים (דלא כמ"ש בסמוך] וי"ל משום דכתיב על זבח תודת שלמיו ממעט נמי לשם בעלים אחרים:

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

רש"י ד״ה ור׳ יוחנן כו' בסמוך הס״ד:

ד״ה ואי איתמר כו׳ לחם הוא דבעינן על בסמוך כו׳ כצ״ל:

ד"ה והאי שאין אפויה כו׳ כשמטלטלי׳ (שלח) אותה וס״ד דלא ליקדשו קמ״ל הס״ד וכצ"ל ואח״כ ד"ה קדשו מ׳ מתוך פ׳ דלאחריות נתכוין דאי אבד דא ליפוק באחרינא הס״ד וכצ"ל. ואח"כ ד"ה לא קדשו סבר לקרבן גדול דהיינו פ׳ נתכוין ולא דאי מיתבדו מ׳ מינייהו ליפוק באידך הס״ד וכצ״ל:

ד"ה מ"ד קדשו כו׳ והאי דהביא פ׳ כו' כצ״ל:

ד״ה ומ"ד לא כו' ופסול הס"ד:

ד"ה אביי אמר בכלי שרת מקדשי׳ שלא כו' וה"ה בסכין כו׳ כצ״ל:

ד"ה מ"ד קדשו קסבר כו׳ גדול ופסול הס"ד. ואח״כ ד"ה רב פפא כו' שראוי לה הס״ד ואח״כ ד״ה סבר סכין נמי כו׳ מדעת בעלים ולפ׳ איכוונו ופסול הס"ד וכצ״ל ואח״כ ד"ה מר סבר אלימא מכלי שרת לקדש שלא כו' שראוין לזבח הס״ד וכצ״ל ואח"כ ד"ה אע"ג דליתא ליה לסכין תוך כיון דמקדשא הזבח יותר משאר כלי שרת שיש להם תוך הכי נמי אלימא משאר כלי שרת שמקדש מה כו' כצ״ל. פירוש דשחיטה מקדשא הלחם יותר משאר כלי שרת:

ד"ה או חוץ למקומו חוץ כו' כצ״ל. וראיתי בדפוס חדש שרוצה להגיה בנ״א ולא ניחא לי והמעיין יבין מעצמו:

תוס׳ ד״ה ולא בעינן כו' לההיא דהתם דתנופה כו׳ כצ״ל:

בא״ד לחם בעלמא אתי ליכא כו' כצ״ל:

ד"ה או לאחד כו' אבל אתמיד פשיטא כו' כצ״ל. פי׳ דתמיד קרבן צבור הוא ושייך לכל ישראל לא מיחייב אם אחד מבני ישראל היה לו חמץ אע"ג דהוי כמו א׳ מבני חבורה:

ד"ה ליקדשו ארבעים כו' היינו היכא שאינו מתברר לבסוף דלאו כלום עביד כו' כצ״ל. פי' התם גבי גט דר"י דאמר התם אף אחרון נמי אינו פוסל קאי על המתני׳ דאמר ללבלר כתוב לאיזה שארצה אגרש אע״ג דהוא מברר דבריו ואמר לאיזה שארצה עכ״פ לבסוף אינו מתברר אם היה ג"כ בשעת כתיבת הגט דעתו לזה וכתיב וכתב לשמה מ"ה ס"ל התם ר"י דאין ברירה ולאו כלום עביד כנ"ל ברור אבל הגירסא שלפנינו היכא כשמברר לבסוף לא ניחא דאדרבא כשמברר לבסוף ס״ל דיש ברירה וכ״כ תוס׳ בגיטין שם ע״ב ד"ה דר"מ כו' ובעירובין ~דקל"ו~{דל"ז} ע״א ד"ה ~דר״ש~{דר"מ} כו' אע״ג דמשמ׳ התם מתו' דדברי ר"י בפ׳ כ״ה אפי׳ במברר היינו שהוא מברר דבריו תחלה ואמר לאיזה שארצה והוי כמו שני לוגין שאני עתיד להפריש אבל לבסוף אינו מבורר אם היה דעתו בשעת כתיבה לזה וכ״כ תוספת שם בגיטין דכ"ד ע״ב ד״ה לאיזה שארצה כו׳ וכ"כ תוספת בפ"ק דמ"ט ע״ב ד"ה אלא לעולם כו, ותמיה לי על מ"ו הב״ז שלא הרגיש בזה ומקיים הגירס׳ שלפנינו ובזה יתורץ ג״כ דתוספת ציינו הכא בדברי ר"י דאמר ליקדשו מ' מתוך פ׳ קדשו והקשו דר"י לית ליה ברירה דיש לדקדק דהא הכא מפרש דבריו ומברר דיקדשו מ׳ מתוך פ׳ ס"ל אית ליה לר"י ברירה אבל כאשר כתבתי ניחא דהתם גבי גט נמי מברר דבריו תחלה ואמר לאיזה שארצה אגרש כדמשמע מתוספת כנ״ל ומשני אע״ג דמברר תחלה לבסוף אינו מתברר כנ"ל. כנלע"ד ברור ודוק. ולפ״ז תמיה לי על מ״ו מהרש"א בחידושיו במסכת עירובין דשם ד"נ ע"ב ציינו תוספת בד״ה ומר סבר לקרבן גדול קא מיכוין והקשו קושיא זו לר"י וכתב מ"ו מהרש״א הא דלא הקשו גבי הא דאמר הכל מודים היכא דאמר ליקדשו כו' כיון שמפרש ומברר דבריו איתא ליה לר״י ברירה כו' עכ״ל ואישתמיט׳ מיניה מה שכתבו תוספת שם במקומו דגבי גט נמי הוי מברר דבריו ואפ"ה לית׳ ליה ברירה וצ"ע על מ״ו מהרש״א:

בא״ד אבל הכא קדשים כל כו'. פירוש דלא צריכא לבירורין:

בא״ד וכשבא להפריש כו'. עיי׳ שם במס' עירובין ומפרשי דבריהם ביותר:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

תודה ששחטה על פ׳ חלות וכו׳ עיין לעיל בפרק התכלת דף מ״ח ברש"י ד״ה ואי דפריק וכו׳ מ"ש בזה:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

חדושים

גמרא אביי אמר דכו״ע לקרבן גדול קמכוון ובכש"מ כו׳ כנ"ל להגיה לפי פירש״י ודו״ק. והנה הרמב״ם פסק שם פי"ב מהלכות פסולי המוקדשים כר"י ודלא כחזקיה רבו ותמה עליו בכ"מ למה לא פסק כחזקיה שהוא רבו ולי נראה דטעמו משום דבתראי מסקי דפליגי בהא דחזקיה סבר דכ״ש מקדש שלא מדעת בעלים ולר״י אין מקדשים אלא מדעת ולא קדיש שהבעלים נתכוונו לקרבן גדול וכיון דכבר פסק רבינו בפ"ג מהלכות פסולי המוקדשים דין כ׳ דכ״ש אין מקדשין אלא מדעת מכח דברייתא דמנחות דף ז' ע״א אתיא כוותיה ממילא גם כאן קיי״ל כר"י ולא ס״ל לחלק בין סכין לשאר כלי שרת דכולהו אין מקדשים אלא מדעת וכמ״ש בפ״ג כנ״ל ודו״ק ועיין בתשובתי שכתבתי ס״פ ר' ישמעאל עוד בדינים אלו:

רש"י ד"ה או חוץ למקומו חוץ לעזרה כצ״ל והס"ד ואינו מוכרח דמלשון התלמוד הוא או חוץ למקומו ואזריקה והקטרה קאי שחוץ למקומו הוא חוץ לעזרה דאילו אכילת בשר חוץ למקומו הוא חוץ לחומת ירושלים וע"ל בזבחים דף פ"ד ע״א סוף ד"ה וחוץ למקומו כו׳ ק"ל:

תוספות ד״ה ולא בעינן כו' או על ממש כו׳ עכ״ל. ר"ל אבל בסמוך מיהא מודו כו״ע דבעינן ק"ל.

עו"ש אלא שיהא הלחם קיים כו' כצ"ל:

ד"ה ליקדשו ארבעים היינו היכא שמתברר כו׳ (ר"ל היכא שהדבר מתברר לבסוף בלא שום כוונה כגון בגט שיצאה רחל מהפתח נתברר עתה שעליה נכתב הגט וק"ל) כלום עביד אבל הכא קדשי כו׳ (הד״א) ור״ל אלא שנתערבו מ' של קודש במ׳ של חולין וע״ז מסקי התוס׳ וכתבו וכשבא כו׳ צריך להפריש מ"ד חלות לכהן וא״כ בע״כ יהיו בתוכן ד׳ של קדש ועיין בתוס' דעירובין ק"ל. ונראה דהרמב״ם ז״ל לא ס״ל כן בפי״ב דין ט״ו עיי״ש דס"ל דהשמונים לחמים כולן הן קדשי בתנור ופודה מ׳ מהם ונפק לחולין ומן מ׳ הנשארים נוטל ד' חלות לכהן ומדמי לה לשתי הלחם שבדף מ״ח ע״א עיי"ש ודבריו ברורים נ"ל:

הגהות

גמרא השוחט את התודה כו׳ ולחמה חוץ כו׳ כצ״ל (מיימוני פי"ב מהל׳ פסולי המוקדשים):

תנ"ה כו' ולחמה חוץ כו׳ כצ״ל.

מאי מצה נא כו׳ כצ"ל:

איתמר תודה כו׳ (מיימוני פי״ב שם):

שחטה חוץ לזמנה (גם זה במיימוני שם):

רש"י ד"ה חוץ לחומת כו' מ"ה ז"ל הס״ד:

ד"ה חוץ כו' בית פגי לא קדש הס"ד:

ד"ה דכל היכא כו׳ באיסורא כו' כצ״ל:

ד"ה אימא מודי כו׳ בעזרה צריכא הס"ד:

ד"ה על כו׳ חמץ יקריב כו' הד״א:

ד"ה יוצאים כו׳ נא הס״ד:

ד"ה וכן לענין כו׳ שפורסו ואין כו׳ הד״א:

ד"ה פשיטא כו׳ כתיב לחם הס"ד:

ד״ה והא שאין כו׳ קמ״ל הס"ד:

ד"ה דלא ליקדשו מ׳ מתוך פ׳ הס"ד וכצ״ל:

ד"ה ומאן דאמר כו׳ קדשו קסבר כו' לקרבן גדול דהיינו פ׳ נתכוון הס״ד:

ד״ה אל יקדשו כו׳ והשאר נמחק כי הוא מיותר:

ד״ה ומ"ד לא כו׳ שבשחיטה מתקדשה הלחם כו׳ כצ״ל:

ד״ה מ״ד קדשו כו׳ שלא מדעת בעלי׳ הס"ד:

ד״ה ומ"ד לא קדשי כו׳ שמונים ופסול הס"ד: ואח"כ ד"ה מר סבר כו':

ד"ה רב פפא כו׳ איכוונו ופסול הס״ד:

ד״ה דאע"ג כו׳ ה״נ אלימא משאר כו' לזבח מ' מתוך פ׳ כו' הד״א וכצ״ל:

ד״ה קדש כו' מפוגל כו' כצ"ל:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

א עמוד ב' תודה ששחטה על שמונים חלות חזקי' אמר קדשו ארבעים מתוך שמונים, ומסקנא דאם אמר לא יקדשו ארבעים אלא א"כ קדשו שמונים לכו"ע אינו קדוש, כי פליגי בסתמא וכו' ואביי ור"פ סברי דסתמא נמי לקרבן גדול ופליגי אם כ"ש מקדשין שלא לדעת דחזקי' סבר דכ"ש מקדשין שלא לדעת וממילא קדשו ארבעים מתוך שמונים, והנה משמע מהסוגיא דלאביי ור"פ אפילו אם אמר בפירוש שלא יקדשו ארבעים אלא מתוך שמונים, ומ"מ אם כ"ש מקדשין שלא לדעת שפיר קדשו ארבעים, מטעם דדבריו אין בהם ממש, דהכ"ש עושין פעולתם בשלימות גם בלא רצון הבעלים, וכן מבואר בקר"א, יעוי"ש, ולכאורה קשה מדוע לא אמרינן דנתבטל ההקדש לגמרי, היינו דכיון דלא נתמלא רצון המקדיש בכולו נימא מתוך שבטל במקצת בטל בכולו, כמו דאמרינן בנדר שבטל מקצתו בטל כולו, ובטל כל עיקר ההקדש בלמפרע, ובזה שוב לא שייך כ"ש מקדשין שלא לדעת, דע"כ לא שייך קדושת כ"ש אם חסר כאן הקדושה מצד הנדר, דהרי אין כ"ש מקדשין חולין כמו"ש התוס' לקמן ע"ט ע"ב ד"ה ולתני.

ב והנה לדעת הרמב"ן הובא בר"ן נדרים כ"ז דבנדר שהותר ע"י חרטה לא אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו, ובעינן דוקא פתח, והכא לא הוי אלא חרטה גרידא, בזה שרוצה לבטל הנדר של ארבעים אם לא יקדשו שמונים.

ג והנה יש להעיר לשיטת הרמב"ן מהא דפריך בירושלמי נזיר פר"ג ה"ד בדין דהתוספתא במי שקבל עליו נזירות שתים, ומנה את הראשונה ונשאל עליה יצאה נזירות שנייה בראשונה ופריך ונימא נדר שבטל מקצתו בטל כולו, והלא שאני הכא דההיתר היה ע"י חרטה, וחכ"א הערני בזה, והנה בפשטות י"ל דהירושלמי פריך למ"ד דאין פותחין בחרטה, דאמוראי פליגי בזה בנדרים כ"ד, ועו"מ.

ד עוד יש לומר והוא הנכון לפי דעת הרמב"ם פר"ז מעירובין דבהקדש לא מהני התרה רק ע"י פתח, ולא סגי בחרטה, וכן למד המחנא"פ בפירוש הרמב"ם בסי' ה' מה' צדקה, והנה בנזירות שם בירושלמי דמיירי שהפריש הקרבנות ושייכים להקדש, בזה לא מהני התרה ע"י חרטה, רק בעינן פתח מעליא לומר שאדעתא דהכי לא אקדיש, ואפשר שזהו גם דעת הרמב"ן, ובזה אתי שפיר גם לשיטת הרמב"ם.

א אמר ר' זירא הכל מודים היכא ליקדשו ארבעים מתוך שמונים קדשו וכו' כי פליגי בסתמא וכו', והקשו התוס' אע"ג דר' יוחנן לית לי' ברירה היינו היכא דאינו מתברר לבסוף, אבל הכא קדשי כל היכא דאיתנהו, וכשבא להפריש ד' חלות של תרומה צריך להפריש י"א חלות מכל מין ומין דאי לאו הכי כיון דאין ברירה דלמא דחולין קא שקיל יעוי"ש, וקשה לשיטת הפוסקים דאין ברירה היינו ודאי ולא הוי אלא ספק, והטעם דאין חלות על הספק, וא"כ אין כאן קדושה כלל, וביותר לר' יוחנן לשיטתו דע"כ סבר דאין ברירה שגם ספק אין כאן מדאמר שם בגיטין דאף אחרון אינו פוסל, והיינו שאין ברירה בודאי, וכמאן דליתא דמיא, וא"כ קשה הכא לר"י היאך יתקדש ארבעים מתוך שמונים כיון שאין ברירה, והנה אם אמרינן דהשחיטה מקדשת גם שלא מדעת בעלים אתי שפיר, וממילא הסכין מקדש כמה דצריך ויש כאן ארבעים חלות קדושות, כל היכא דאיתנהו, אבל הלא מבואר בהסוגיא דבאופן זה דאמר ליקדשו ארבעים מתוך שמונים קדשי אפילו למ"ד כ"ש אין מקדשין אלא לדעת, דדוקא בסתמא מבואר בסוגיא דתליא בפלוגתא אם כ"ש מקדשין שלא לדעת, וא"כ מבואר דאפילו אם אמרינן כ"ש אין מקדשין אלא לדעת, מ"מ אם אמר ליקדשו ארבעים מתוך שמונים שפיר קדשו, וקשה הא אין ברירה, מפני שאין מבוררים החלות הקדושין, וממילא אין כאן קדושה כלל.

ב ונראה לפי הכלל שמסרו לנו בעלי התוס' שם בגיטין כ"ה דשאני בין דבר העומד להתברר בודאי, ובזה כתבו ליישב שיטת ר' יוסי דאמר בהא דחילול מעשר שני על סלע שתעלה בידי מן הכיס דאמר ר' יוסי לא חילל, ולגבי גט שכ"מ דמבואר בגיטין ע"ג מה היא באותן הימים לכי מיית הוי גיטא, משום דהתם עומד להתברר בודאי דע"כ או יחיה או ימות, אבל הכא יכול להיות שלא יבוא לידי הפרשה לעולם יעוי"ש, ודברי התוס' לכאורה מחוסר ביאור דלפי דבריהם תקשה סיפא דמודה ר' יוסי שאמר שאם אמר יהא מחולל על סלע חדשה שתעלה בידי מן הכיס, וקשה דלמא לא יעלה, ומצאתי ביש"ש בדין ברירה כתב לבאר לנכון, ודברים נכונים ומתוקים, ובזה יש לבאר כוונת התוס' הכא ג"כ והיינו דלענין להיות קדוש ארבעים מתוך שמונים ע"כ עומדים להיות מבורר, והיינו דכשיפריש י"א חלות, ממילא יש כאן בירור על קדושת ארבעים, ולא חסר בירור בדבר החלות של הקדושה, ומה שחסר בירור על אכילת הבעלים, זה אינו מגרע החלות של הקדושה, ושני ענינים הם.

ג אמנם הרמב"ם לא סבר כהתוס', והוא דפסק בפרי"ב מפסוה"מ הט"ו וז"ל תודה שנשחטה על שמונים חלות לא קדשו ארבעים מתוך שמונים, ואם אמר יקדשו ארבעים מתוך שמונים מושך ארבעים מתוך שמונים ומרים מהם אחת מכל קרבן, והארבעים השניות יפדו ויצאו לחולין, מבואר דסבר דסמכינן אברירה לגמרי, וקשה טובא הא שיטת הרמב"ם דאין ברירה, וכן לענין שתי הלחם פסק הרמב"ם בפר"ח מתו"מ הי"ב דאם אמר יקדשו שתים מתוך ארבע משוך שתים מהן ומניפן, והשאר פודין אותן בפנים ונאכלין בחוץ כשאר החולין, וזה דלא כפירש"י שם שפירש דמספק כל הארבעה נאכלין בפנים, והיינו דרש"י סמך לברירה, ומדלא חש הרמב"ם לזה ע"כ דסבר דסמכינן אברירה, וקשה הא הרמב"ם סבר בכ"מ אין ברירה, ועמד שם הלח"מ בזה, והנה גם שם יש להקשות אם אין ברירה א"כ מספק היאך תחול הקדושה על השתים, וגם שם אפשר לומר דכיון דאם נחמיר בכל הארבעה מספיקא, הרי"ז כאילו מבורר, וממילא אין זה חציצה להקדושה שתעכב מלחול, וחסרון ברירה אינו במה שנוגע לעניני חולין, וכשנחמיר בדבר, שוב אין זה עכוב להקדושה מלחול, אבל להרמב"ם קשה היאך סמכינן אברירה גם בזה שנוגע לחולין.

ד ונראה דסבר הרמב"ם דכל עיקר דחסרון ברירה מעכב הוא דוקא אם דנין על החלות הענין, כמו חלות קנין גירושין, חלות קנין, חלות הקדש, חלות חילול וכדומה, דבזה אמרינן דחסרון ברירה מעכב החלות מלחול משא"כ באופן שהברירה אין לה שייכות עם החלות, והיינו דהחלות בלאו הכי חל, ולא בעינן בירור לחלות הקדושה, וגם אם אינו מבורר שפיר יש מקום להקדושה לחול, כמו בהא דשתי הלחם דאמר ליקדש שתים מתוך ארבע, ובלחמי תודה שאמר ליקדשו ארבעים מתוך שמונים, דגם אם אינו מבורר מי המה השתים, ומי המה הארבעים, מ"מ הקדושה חל עליהם כל היכא דאיתנהו, וכיון שאין חסרון בהחלות הקדושה, בזה סבר הרמב"ם ברירה לברור קודש מחולין.

ה ביאור הדברים, הנה יש להבין סברת האומרים יש ברירה בכל מקום טעמא בעי, הלא באמת מאן מפיס שזהו מה שהוברר עכשיו הוא אשר הוכן לזה מראש, והלא עכ"פ מידי ספיקא לא נפיק, וע"כ צריך לומר דהסברא בזה דכיון דנחית לברורי הרי"ז כאילו התנה בגדר תנאי שאיזה שיברור, הוא דראוי לזה, והיינו שלזה התכוון, והתנאי משלים הבירור, ומ"ד אין ברירה סברי דעל ספק אינו יכול להיות חלות, אמנם באופן שאין עיכוב להחלות הקדושה מלחול, והיינו דהקדושה ממילא תחול, גם בלא בירור, כיון שאין צריך לזה, אז אמרינן דמהני תנאי להברירה שתועיל לברר, ואמרינן יש ברירה, ולכן הכא בשאמר תקדוש ארבעים מתוך שמונים דהקדושה בע"כ נחתה לארבעים כל היכא דאיתא, ואמדינן לדעתי' דכוונתו היתה שיברור ארבעים משמונים בזה סמכינן אברירה, בצירוף כוונתו, והרי"ז כאילו אמר בתנאי דלקדשו ארבעים האילו שיברור אותן להיות קדושין.

ו ונראה להוכיח שזהו שיטת הרמב"ם, והוא דכתב הרמב"ם בפר"ד מסוטה הי"א וז"ל, כתבה שלא לשמה או מחקה שלא לשמה פסולה, כתב שתי מגילות לשתי סוטות ומחקו לתוך כוס אחד, או לתוך שתי כוסות ועירבן בכוס אחד והשקה לשתיהן פסולה, לפי שכל אחת מהן לא שתתה מגילתה, מחקן בשתי כוסות ועירבן וחזר וחילקן לשני הכוסות לא ישקה אותן ואם השקה כשר, יעוי"ש, הנה מקור הדין סוטה י"ח ובדין הראשון הוא באת"ל, ובדין דשני בעי' דלא איפשטא, וכתב מרן בכס"מ הטעם רבינו בדיעבד אינה צריכה לחזור ולשתות משום דמספיקא לא מחייבינן לה יעוי"ש, ותמוה לי טובא דהלא עיקר השתיי' הוא לברר על הטומאה, וכיון דמספיקא הוי א"כ הוי ספק בבירור, וא"כ לא יצאנו מספיקא עדיין, ואסורה היא לבעלה, וממילא הרי היא כדמעיקרא.

ז והנה בקרית ספר להמבי"ט כתב בטעם הרמב"ם משום דיש ברירה, והוברר כי כל אחת שתתה משלה יעוי"ש, אבל תמוה לי בשתים, א) הלא שיטת הרמב"ם דבדאורייתא אין ברירה, כמבואר, ב) דלפי"ז מדוע לא אמרינן ברירה בדין הראשון ג"כ, דהיינו באופן שהיתה המחיקה לתוך שתי כוסות, ועירבן לתוך כוס אחד, והשקה לשתיהן, מדוע לא אמרינן ברירה, וכל אחת שתתה משלה.

ח ונראה דסבר הרמב"ם דברירה שייך רק בשעושה ברירה מהתערובות, והחלטת המברר בעינן שיאמר כי הוא זה, ואז אחרי החלטת המברר, יש הסכמה גם מצד הדין, וזהו ההבדל בין דין הראשון לדין השני, דבדין השני כשמברר ועושה חלוקה בהמים של תערובות, הנה חלוקה זו אמרינן דכן הוא האמת, משא"כ באופן שלא היתה ברירה מצד חלוקה, אלא כל אחת שתתה בתערובות, אין כאן תורת ברירה, והוא מטעם דלא שייך ברירה רק באופן שנחית לברר, ולא באופן שנחית אדם לספיקא.

ט והא דפסק הרמב"ם הכא יש ברירה, אעפ"י שפוסק בכ"מ אין ברירה, נראה דשאני להרמב"ם בין אם בעינן לדון על החלות של הדבר לבין אם באנו לדון רק לברר החלקים בלא שום חלות, והיינו כמו הכא במי סוטה, דהחלות של הלשמה כבר חל, ועתה לא באנו רק לברר חלק של כל אחת, הנה בזה הכריע הרמב"ם דאמרינן ברירה.

י ויש ראיה לזה מהמשנה פסחים צ"ח הפסח שנתערב בפסחים כולן ירעו עד שיסתאבו ויביאו בדמי היפה שבהן וכו' ומדלא קאמר התנא דלא ישתמש בהמעות עד שיתחללו כולן, משמע דגם במחלל הדמים של אחת מהן מותר להשתמש תיכף בהמעות, וע"כ שהוא מטעם ברירה, וגם בתוספתא דפסחים פר"ט איתא להאי דינא בארוכה, ולא פריש התנא לתנאי זה, וע"כ דסבר התנא דאמרינן בזה ברירה, איברא דהתוספתא דזבחים פר"ח שונה התנא וז"ל ולא יתנו לבעלים עד שיחללם על כולן יעוי"ש, וכן איתא בתוספתא דנזיר, והובא תוספתא זו בתוס' סוטה י"ח, אבל כיון דחזינן דהמשנה דפסחים ותוספתא דפסחים לא הביאו לתנאי זה, ע"כ הטעם בזה דפליגי בזה תנאי אם אמרינן ברירה באופן הזה, וגם בסוגיא דיומא נ"ה, מבואר דתליא בברירה, והכריע רבינו דבזה אמרינן ברירה, ומטעם זה לא כתב הרמב"ם להתנאי הזה בפר"ד מה' ק"פ בה"ה להאי דינא דבעינן שיחלל כולן, ואפשר דחילי' דהרמב"ם מדלא קאמר הש"ס בפסחים שם לפרש דבעינן שיחללו מקודם על כולן, מסתמא דש"ס משמע דסברה הסוגיא דבאופן זה אמרינן ברירה, והביאור בזה דשאני ברירה זו משארי ברירה דעלמא, ע"כ הוא מטעם שכתבנו, דהכא לא בעינן חלות.

יא והנה התוס' בסוטה נחתו גם כן לומר דשאני בין אם לא הוברר מעולם, לבין אם הוברר מקודם, ואח"כ נתערב, דבזה האופן שכבר הוברר, נקל לומר ברירה, היינו לומר כי זהו מה שהיתה מבורר מעיקרא, ואפשר לומר כי זהו ג"כ כוונתם, והוא דכיון שהוברר מעיקרא, ולא בעינן לדון על החלות, להכי שייך לומר ברירה.

יב ואעפ"י שלא אמרינן ברירה באיסור שנתערב בהיתר, הנה כבר ביארו התוס' בתמורה ל"א דדוקא באיסור המבורר מקודם, אבל כשהאיסור נולד בתערובות אמרינן ברירה, יעוי"ש, ביאור הדבר דדוקא כשהתערובות גורם איסור, אז אמרינן ברירה לבטל התערובות, אבל אין אנו סומכין על ברירה להתיר האיסור, ובכל הני דאמרינן הכא התערובות הוא סיבה להאיסור, ובזה סבר הרמב"ם ברירה.

יג ולפי"ז נראה בזה כסברת הקרית ספר דטעמו של הרמב"ם הכא מטעם ברירה, דכיון דהתערובות סיבה העיקרית, ואנו דנין בזה דין ברירה, וסומכין בזה דשתתה שלה, ומדלא בדקו לה המים, ע"כ מותרת היא לבעלה, וכמו שנתבאר.

יד ובזה מיושב הא דכתב הרמב"ם בפר"ד ממעש"ש הט"ו האומר מעשר שני מחולל על סלע שתעלה בידי מכיס זה וכו' הרי"ז חילל, והקשה מרן הא מבואר דהטעם משום דיש ברירה, ואילו הרמב"ם פוסק בפרק ז' ממעשרות ובפרק א' מתרומה דבדאורייתא אין ברירה, ותירץ מהרי"ק שכיון שזה אמר הרי"ז מחולל על סלע שתעלה בידי ממנפ"ש המעשר פדוי, ופדיון מעשר בכיס זה הוא וכולם בספק יעוי"ש, ולכאורה דבריו תמוהין דהלא אם אינו מבורר איזה סלע הוא מעשר, ממילא אין כאן מעשר כלל, וממילא אין כאן חילול ג"כ, ומצאתי בפתח הבית בדין ברירה שעמד בזה בצ"ע, אמנם לפי מה שביארנו דברי הרמב"ם מבוארין הכא בסוגיא דאם אמר לקדשו ארבעים מתוך שמונים לכו"ע קדשי, וכתבו התוס' אפילו למ"ד אין ברירה, והיינו כמו שכתבנו דזה עצמו שאנו מחמירין מספיקא לאסור כולם, הרי זה בירור גמור לענין חלות הקדושה, וממילא דברי הרי"ק נכונים דכיון דיאסר כל הכיס מטעם הסלע של מעשר, נקרא זה בירור לענין שתהי' המעשר מחולל.

טו אמנם מה שכתב הרי"ק שכל הכיס בספק מעשר עומדת, וכתב שזהו שיטת הרמב"ם לדינא, לפלא בעינו דהלא מבואר דסבר הרמב"ם הכא בחלות תודה ובשתי הלחם דסמכינן אברירה, וא"כ מ"ש הא דחילול מעשר דלא ליסמוך אברירה, וביותר לפי מה שביארנו לעיל שע"כ דעת הרמב"ם דלא הוי כולם בספק, אלא סמכינן אברירה, וע"כ דגם הכא סמכינן אברירה, והטעם בזה אעפ"י שסבר הרמב"ם אין ברירה, אבל כל זה לענין החלות הדבר, אבל אם אין אנו באים לדון על דבר החלות הענין אלא לברר מי הוא הקודש, בזה סמכינן אברירה בצירוף אמירתו לומר שהוא בגדר תנאי דהסלע שתעלה מן הכיס בראשונה הוא יהי' המעשר, והוא מטעם דלא בעינן בזה לומר שעל ידי הבירור תבוא עליו הקדושה, דהרי הקדושה בלאו הכי יש כאן מספיקא על כל הכיס, דע"כ לא ימלט מקדושה דסלע אחת, וקדושה זו בכח הלא ראוי לחול על כל סלע וסלע, הנה בירור זה הוי בירור מעליא לכו"ע.

טז ולפ"ז תצא דין חדש גם בהא דאומר שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה, דסבר הרמב"ם דלא הוי תרומה מטעם דאין ברירה, כמבואר בפ"ז דמעש"ש ה"א, בזה דוקא בשרוצה לשתות מזה עצמה, אבל אם אמר מה שאני עתיד להפריש מזה שני לוגין יהי' תרומה על יין שבמקום פלוני, דאז דינו כהא דחילול סלע, דבזה מהני לכו"ע מטעם דיש כאן חלות דמספק כל היין אסור, ואז מהני גם ברירה, וכמו שנתבאר.

יז שם סכין לא אלימא מכ"ש, הביאור בזה דשאני סכין דהפעולה מקדשת במה שהוא פועל, דהיינו בעצם הקרבן, משא"כ לחמי תודה דהסכין אינו פועל בהם, ורק חשבינן פעולת הסכין גם ללחם, אבל זהו רק מפני שהמחשבה מחברתן להקרבן, ומחשבה זו במקום נתינה בכ"ש עומדת, וזה תליא בקדושה דלדעת, וכן כתבנו בספרנו נזר הקודש לזבחים לתרץ מדוע לא נימא בשוחט לשם חולין דהסכין לא מקדש הדם כיון דאין כ"ש מקדשין אלא מדעת, משום דשאני סכין שעבודה בעצמותה מקדשת הדם, ועוד הכרח לזה לשיטת התוס' חולין ג' דסכין לא בעי כ"ש, והלא מבואר בסוטה י"ד ע"ב דסכין מקדש לדם, ופירש"י דסכין הוי כ"ש, וכן מבואר בתוס' שאנץ שם, וכן פירש"י לעיל ו' ע"ב, וע"כ צ"ל דהא דסכין מקדש הדם, היינו פעולת הסכין, וא"כ יש להבין הדמיון שמדמי הכא לכ"ש, הלא יש לחלק דשאני הכא שהעיקר הוא הפעולה, וע"כ צ"ל כמו שכתבנו דכיון דאין הפעולה נעשית בהלחם בעצמותן, רק המחשבה מחברתן, להכי דומה לכ"ש, ומטעם זה אין לומר גם כן דלר"י דסבר דסכין לא אלימא מכ"ש, והכי נמי דשוחט לשם חולין חסרה קדושת הדם, וממילא לא מצי לשנויי בב"ק ע"ו בשוחט לשם חולין, והיינו דר"י בעצמו לא אמר כן רק בדין לחמי תודה, אבל מודה ר"י בכל שוחט לשם חולין דלא חסרה בזה קדושת הדם, וראי' לזה מדברי הרמב"ם שפסק בדין לחמי תודה כר"י, כמבואר בפרי"ב מפסוה"מ הט"ו, ומכ"ז פסק דשוחט לשם חולין דכשר.

יח תוספות ד"ה ליקדשו ארבעים מתוך שמונים, אע"ג דר' יוחנן לית לי' ברירה וכו', הנה מוכח מדברי התוס' דסברי דמאן דלית לי' ברירה סבר דגם ספק לא הוי, אלא לגמרי לא, והיינו שאין ברירה בודאי, אבל נראה דמוכח להדיא מר' יוחנן בגיטין שם שסבר דאף אחרון אינו פוסל, והיינו שגם ספק לא הוי מדאינו פוסל ג"כ, והוי כאילו לא נכתב כלל לשם גירושין, ולזה הי' להתוס' הוכחה דלר"י דסבר אין ברירה דלגמרי לא, והקשו מר"י לשיטתו.

יט הנה תירצו התוס' דשאני הכא דקדשי כל היכא דאיתנהו וכשבא להפריש ד' חלות של תרומה צריך להפריש י"א חלות מכל מין ומין, ביאור הדברים דדוקא באופן שאין תקנה אלא דוקא כשמברר לבסוף כמו באומר שני לוגין שאני עתיד להפריש דע"כ צריך לברר ולהפריש לבסוף זה תליא בדין ברירה, ולמאן דאמר אין ברירה לא מהני משום דלא הוברר הדבר שזהו התרומה מעיקרא, אבל הכא א"צ לברר כלל, דהרי שפיר יש תקנה בלא בירור דהיינו שיפריש י"א חלות מכל מין, וממילא איתקדשו החלות כל היכא דאיתנהו, וכן מבואר בתוס' עירובין ג', אבל נראה להוסיף דהכוונה דבאופן שאמר ליקדשו ארבעים מתוך שמונים דעתו שלא לברור החלות, ולאכלם כדין לחמי תודה הנאכלים לבעלים, ובדעתו שלא לאכלם כלל, וממילא לא איכפת לן בברירה, והכהן יקבל י"א חלות, נמצא מפסידים הבעלים האכילה של ארבעים חלות, והנה יוצא מזה דבאופן שאין לבעלים קפידא, אין לו שייכות לברירה, וזה גם דעת התוס' רי"ד בקדושין נ"א ד"ה הכל מודים שכתבו ואין זה ענין כלל לברירה, דבשלמא אם אמר לאיזה שארצה שייך ברירה, משא"כ אם אין לו קפידא כלל רק תהי' איזה שתהי' לא שייך כלל ברירה יעוי"ש, וכוונתו דלא רצה כלל בקדושין דאחת מהן רק קידש אחת ויהיו שניהן בספק.

כ אמנם לא כן דעת הרמב"ם, שכתב בפרי"ב מפסוה"מ הט"ו דמושך ארבעים מתוך השמונים, והשאר פודן ויוצאין לחולין יעוי"ש, הרי סובר דסמכינן אברירה, ותמוה הלא שיטת הרמב"ם דאין ברירה, וכתבנו לעיל דף מ"ח ביישוב דברי הרמב"ם.

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

חוץ לחומת [בית] פאגי. היינו חוץ לחומת הר הבית אבל אם היו בהר הבית קדשו אע''פ שאין בעזרה מ''ה ז''ל: חוץ לחומת העזרה. ואע''ג דהוי לפנים מחומת בית פאגי לא קדש: על זבח תודת. חלות דהיינו על בסמוך בעזרה: הא איפלגו בה חדא זימנא. בעל בסמוך: רבי יהודה אומר אף תמיד של בין הערבים. אם שחטו על חמץ עובר דכתיב על חמץ דם זבחי זבחי המיוחד לי דהיינו תמיד: ורבי יוחנן אמר אע''פ וכו'. דלא בעינן על בסמוך: בההיא קאמר רבי יוחנן. אע''פ שאין עמו בעזרה: דכל היכא דאיתיה. לחמץ לאחר זמן הביעור באיסורא איתיה: אבל מקדש לחם. שלחמי תודה אין מקדשים אלא בשחיטת הזבח אימא לא יהו קדוש עד שיהא הלחם עמו בעזרה: ואי איתמר בהא. בלחמי תודה קאמר ריש לקיש כיון דלמקדש לחם הוא בעינן בעל בסמוך אבל בהך בחמץ בי''ד דכל היכא דאיתיה באיסורא איתיה: אימא מודי לרבי יוחנן. דאף על פי שאין עמו בעזרה צריכא: על חלות לחם חמץ יקריב. כלומר כשהוא מקריבו כששוחטו יהא כבר לחם שיהו פניו מתקרמין כבר בתנור: קרבנו על זבח. קרבנו דהיינו לחם מתקדש על ידי זבח: זבח תודה. משמע זבח לשם תודה שצריך לשוחטו לשמו: יוצאין. בפסח במצה נא: העשויה. האפויה: מאי נא. וכי מאי לחם הוי הואיל ואין נאפה כלל: אמר שמואל כל שפורסין כו'. דכבר אפויה כל דהו: וכן לענין לחמי תודה. שאם נאפו כל כך בשעת שחיטת הזבח שפורסה ואין חוטין נמשכין ממנה קדש הלחם: פשיטא. דחד דינא אית להו למצה ולחמי תודה דהכא והכא כתיב לחם: והא. שאין אפויה כל צרכה אע''ג דאין חוטים נמשכים ממנה כפריסא דמיא לפי שנפרכת כשמטלטלים אותה קמ''ל (דלא): ליקדשו מ' מתוך פ' קדשו. דלאחריות נתכוין דאי אבד הא ליפוק באחריני: (ומאן דאמר לא קדשו סבר לקרבן גדול דהיינו פ' נתכוין. דאי אתברי מ' מינייהו נפיק באידך): אל יקדשו כו' לא קדשו. שהרי אין מביאין לתודה אלא מ' חלות: מ''ד קדשו. סבר האי דשחטה סתם אין דעתו אלא על מ' והאי דהביא פ' לאחריות מכוין דאי איבדו ניפוק באחריני: ומ''ד לא קדשו. סבר האי דהביא שמונים דעתו אכולם ונתכוין להביא קרבן גדול ופסול: אביי אמר בכלי שרת מקדש שלא מדעת. וה''ה בסכין ששוחט בו הזבח שבשחיטה מתקדש הלחם קמיפלגי: מ''ד קדשו קסבר כלי שרת מקדשי' מה שראוי להם שלא מדעת בעלים: ומ''ד לא קדשו. קסבר אין מקדשין אלא מה שנתכוונו הבעלים לקרבן גדול דהיינו שמונים ופסול (מר סבר לא אלימא) שחיטה לקדש שלא מדעת בעלים שאע''פ שהבעלים נתכוונו לשמונים הסכין לא קידש אלא מ' שראוין לזבח: רב פפא אמר דכ''ע כלי שרת מקדשין. מה שראוי להן [מ''ד קדשו] סבר סכין נמי מקדשא מ' שלא מדעת בעלים כשאר כלי שרת ומאן דאמר לא קדשו סבר כיון דלית ליה תוך אין מקדש אלא מדעת בעלים והבעלים לפ' איכוונו ופסול: דאע''ג דלית ליה לסכין תוך. מקדשת הזבח כשאר כלי שרת שיש להם תוך הכי נמי אלימא משאר כלי שרת שמקדש מה שראוי לזבח מ' מתוך פ' שלא מדעת בעלים: ומר סבר לא אלימא מכלי שרת. לקדש שלא מדעת ובעלים לקרבן גדול איכוונו לקדש כל פ' ולא קידשו: מתני' שחטה חוץ לזמנה. על מנת לאכול ממנה כזית למחר דהוי פיגול מעליא: או חוץ למקומו. (או) חוץ לעזרה: קדש הלחם. והוי מפגל הואיל ופסול הוה לאחר שחיטה ומ''מ בפנים שחטה אבל שלא לשמן לא קדש הלחם הואיל ומפיק לה מקדושתה לגמרי שהרי שחטה לשם זבח אחר: ונמצאת טריפה. בבדיקה לא קדש הלחם דטריפה הוי פסול קודם שחיטה: גמ' זה הכלל וכו'. השתא מפרש כיצד שחטה חוץ לזמנה וכו' דלאו היינו פסול קודם שחיטה לפיכך קדש הלחם:

רש"י מכ''י רבינו בצלאל אשכנזי ז''ל מתני' בפנים. בעזרה: עד שלא קרמו בתנור. לאו לחם נינהו אלא עיסה מיקרא: גמ' חוץ לחומת בית פאגי. חוץ לחומת החיצונה בירושלים: לא בעי על בסמוך. אע''ג דכתיב והקריב על זבח התודה חלות לא דרשינן על בסמוך שיהיה הלחם אצל התודה בשעת זביחה ואיסור יוצא ליכא שהרי תודה ולחמה נאכלין בכל העיר: אף התמיד. של בין הערבים של ערב פסח ובמס' פסחים מפרש טעמא באלו דברים: עד שיהא. חמץ: לשוחט או לזורק. הכהן הזורק: ועד שיהא. חמץ: עמו בעזרה. דדרשינן על בסמוך: אלא אם קרמו כו'. דחלות בעי וההיא שעתא לא מקרי חלות: שאם שחטן שלא לשמן כו'. דהכי משמע זבח תודת שלמיו יקריב חלות קרבנו על זבח שנזבח לשם תודה: יוצאין במצה. בפסח היכא שאינה אפויה יפה: ואין חוטין נמשכין. ממנה שאפויה קצת: שפורסה. ששוברה: כמאן דפריסא דמיא. דכיון דאינה אפויה יפה נפרסה מעצמה: קדשו. לה ארבעים מתוך שמונים וכולן שמונים יאכלו בקדושה ליום ולילה דהא לא ידיעי הי ארבעים קדשי: לא קדשו. דהא לא אפשר דיקדשי שמונים דלא בעי אלא ארבעים ולא יצא ידי נדרו דלא תפסו בה קדושה: חזקי' סבר. דאמר שמונים לאחריות איכוין שאם יאבדו הארבעים ישתיירו הארבעים הלכך לא היה דעתיה אלא על ארבעים וקדשי: לקרבן גדול. לשמונים והא לא אפשר הילכך לא תפסי בהו קדושה כלל ולא יצא ידי נדרו: בכלי שרת מקדשין שלא מדעת קא מיפלני. ודכ''ע לקרבן גדול איכוין: חזקי' סבר מקדשין. את הראוי להם שלא מדעת האיש: ורבי יוחנן סבר. סכין שמקדש סתם החלות בשחיטת התודה אין מקדש אלא מדעת האיש ואפי' מה שראוי להם ודעת האיש על שמונים הלכך לא קדשי: וחזקי' סבר. סכין מקדש כשאר כלי שרת שלא מדעת: לא מקדש. הואיל ואין לו תוך: אלימא מכלי שרת. דהא אין לו תוך ומקדשי הלכך אלימא נמי להאי מילתא שמתקדש שלא מדעת: מתני' שחטה. על מנת לאכלה חוץ לזמנה קדש הלחם ונפגל: על מנת לאכלה חוץ למקומה קדש הלחם. ונפסל דפסולו בקדש הוא וקיימא לן בזבחים כל שפסולו בקודש הקודש מקבלו בפרק המזבח מקדש: שחטה ונמצאת טריפה לא קדש הלחם. דפסולו קודם שחיטה הוא: שחטה ונמצאת בעלת מום ר' אליעזר אומר קדשי. מוקמינן לה בגמ' בדוקין שבעין ואליבא דר''ע דאמר אם עלו לא ירדו בפרק המזבח מקדש: שלא לשמה לא קדש. מפרש בגמ' זבח תודה מלמד שאם שחטה שלא לשמה לא קדש הלחם: גמ' כל שפיסולו קודם שחיטה [כו' שחטה]. על מנת לאכלה חון לזמנה או חוץ למקומה. לא הוי פיסולו קודם שחיטה: טריפה. הוי פיסולו קודם שחיטה:

ולא בעינן על בסמוך. תימה הא עד כאן לא פליגי רבי ורבנן בסוף כל המנחות [באות מצה] (לעיל דף סב.) אלא אי בעינן על בסמוך או על ממש וי''ל דהכא לא דמי לההיא [דהתם] דתנופה דשתי הלחם כעין הקרבתן אבל הכא בשחיטה דלמקדש לחם בעלמא [אתי] ליכא למיחש אלא שיהא הלחם קיים וכן שוחט על חמץ כדקאמר בסמוך דכל היכא דאיתיה באיסוריה קאי: או לאחד מבני חבורה. אפסח קאי אבל סתמיה פשיטא דלא מיחייב משום אחד שבישראל: פורסה ואין חוטין נמשכין הימנה. נראה דכי האי גוונא עד שיקרמו פניה דפ''ק דשבת (דף יט:): ליקדשו ארבעים מתוך שמוני'. אע''ג דרבי יוחנן לית ליה ברירה בריש כל הגט (גיטין כה.) היינו היכא כשמתברר לבסוף דלאו כלום עביד אבל הכא קדשי כל היכא דאיתנהו וכשבא להפריש ד' חלות של תרומה צריך להפריש י''א חלות מכל מין ומין דאי לאו הכי כיון דאין ברירה דלמא דחולין קא שקיל:

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.

הערה אישית

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד