דף עח - א
אמר פירש רבי יצחק בר אבדימי:
"תהיינה" [בשני יודין] כתיב, ויו"ד היתר בא ללמד על מנין עשר ללחמי תודה, שנרמזו בפסוק ב"תביאו". [1]
ומקשינן עלה: אימא עשרה קפיזי [מידות קטנות מעשרון] - [2]
כלומר, הרי אף כששאלנו "ואימא שני עשרונות" - היתה השאלה: מנין להשוות לחמי תודה לשתי הלחם לענין גודלה של חלה בודדת שהיא עשרון, ונמצאו עשרה עשרונות ללחמי תודה של חמץ, שמא השוה הכתוב את כל עשרת לחמי התודה לשתי הלחם, ולומר: כשם ששתי הלחם באים משני עשרונות, כך עשרת לחמי תודה באים כולם משני עשרונות, ונמצאת כל חלה פחותה מעשרון; ואם כן מה יועיל מה שייתר הכתוב יו"ד למנין עשר, והרי סוף סוף לא ידענו אם עשרה עשרונות הם או עשר חלות קטנות כל אחת מעשרון, שבין הכל הם שני עשרונות!?
אמר תירץ רבא: בעשרונות דיבר הכתוב. [3] אמר מר בברייתא: למדנו עשרה [עשרונות] לחמץ. עשרה למצה, מנין? תלמוד לומר: "על חלות לחם חמץ", כנגד חמץ הבא מצה:
ומקשינן עלה: וכי דבר הלמד בהיקש [היינו: עשרה עשרונות לחמץ, שנלמדו בהיקש ד"תביאו" לשתי הלחם], [4] חוזר ומלמד בהיקש, עד שאתה מקיש את המצה לחמץ להיות עשרה עשרונות כמותו!? ומשנינן: "הימנו ודבר אחר" הוא, כלומר, מה שבחמץ הוא עשרה עשרונים אין אנו לומדים את כולו משתי הלחם, שהרי בשתי הלחם לא היו אלה שני עשרונות; והלימוד הוא משתי הלחם עם מה שכתוב בגופן של חלות החמץ, דבחלות חמץ עצמם מבואר שיהיו עשר חלות, שהרי בגזירה שוה הוא נלמד מתרומת מעשר, וכאילו כתוב הוא בגופו; ומשתי הלחם למדנו בהיקש ד"תביאו" שיהיה בכל חלה עשרון, ומבין שניהם אנו יודעים שיש בו בחמץ עשרה עשרונות - [5]
וכל "הימנו ודבר אחר" לא הוי היקש, וחוזר ומלמד בהיקש.
ואכתי מקשינן: הניחא למאן דאמר: "הימנו ודבר אחר" לא הוי היקש וחוזר ומלמד. אלא למאן דאמר מכל מקום הוי היקש ואינו מלמד, מאי איכא למימר!? [6]
ומשנינן: "תביאו" הנאמר בשתי הלחם "רבויא" הוא, ריבוי הוא לרבות לחמי תודה כמו שתי הלחם, ואין זה היקש.
א. כתיב בציווי מעשי שבעת ימי המילואים שעשה משה לאהרן ולבניו כשהוקם המשכן [שמות כט א]: "וזה הדבר אשר תעשה להם [לאהרן ולבניו] לקדש אותם לכהן לי, לקח פר אחד בן בקר ואילים שנים תמימים [האחד עולה, והשני שלמים, והוא נקרא "איל מילואים"]. ולחם מצות [רבוכה] וחלות מצות משוחים בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן [הרי אלו שלש מינים], סולת חטים תעשה אותם. ונתת אותם על סל אחד, והקרבת אותם בסל, ואת הפר ואת שני האילים. ולקחת מן האיל החלב והאליה ואת החלב המכסה את הקרב ואת יותרת הכבד ואת שתי הכליות ואת החלב אשר עליהן ואת שוק הימין כי איל מלואים הוא. וככר לחם אחת וחלת לחם שמן אחת ורקיק אחד מסל המצות אשר לפני ה'. ושמת הכל על כפי אהרן ועל כפי בניו והנפת אותם תנופה לפני ה'. ולקחת אותם מידם והקטרת המזבחה על העולה לריח ניחוח לפני ה' אשה הוא לה'".
ב. כתיב בפרשת הנזיר [במדבר ו יג]: "וזאת תורת הנזיר, ביום מלאת ימי נזרו יביא אותו [את עצמו] אל פתח אוהל מועד. והקריב את קרבנו לה', כבש בן שנתו תמים אחד לעולה וכבשה אחת בת שנתה תמימה לחטאת ואיל אחד תמים לשלמים. וסל מצות, סולת חלות [מצות] בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן, [הרי שני מינים], ומנחתם ונסכיהם... ואת האיל יעשה זבח שלמים לה' על סל המצות, ועשה הכהן את מנחתו ואת נסכו... ולקח הכהן את הזרוע בשילה מן האיל, וחלת מצה אחת המן הסל ורקיק מצה אחד, ונתן על כפי הנזיר אחר התגלחו את נזרו. והניף אותם הכהן תנופה לפני ה'
קודש הוא לכהן על חזה התנופה ועל שוק התרומה, ואחר ישתה הנזיר יין".
ג. במשנה שבתחילת הפרק נתבאר, שלחמי התודה הם שלשה מינים של מצה: חלות רקיקין ורבוכה, והיו באים כולן מעשרה עשרונות מדבריות - ובמידה ירושלמית: חמשה עשר קבין - שהיו עושים מהם עשר חלות שוות לכל מין ומין; וכנגדם היה מביא עשר לחמי חמץ מעשרה עשרונות שהם חמשה עשר קבין ירושלמיות.
מתניתין:
המילואים [כלומר, חלות המילואים] היו באין כמיני המצה שבתודה, דהיינו: חלות, ורקיקין, ורבוכה כולם מצה, והיו באים מחמשה עשר קבין ירושלמיות כמצה שבתודה, שהן עשרה עשרונות מדבריות; והיו שוים להם במניינם, דהיינו: שלש מינים של עשר עשר חלות.
נזירות [כלומר, חלות הנזירות] היתה באה שתי ידות [שני חלקים] כמצה שבתודה, דהיינו: חלות ורקיקין כולם מצה, ואין בה רבוכה כבתודה, והיו באים כמו שתי הידות במנינם ובמידת הסולת שבהם.
נמצא - כמות הסולת שבחלות הנזירות - עשרה קבין ירושלמיות [שהם שני חלקים מחמשה עשר קבין במצה שבתודה], שהן ששה עשרונות מדבריות ועודיין [ועוד שני שלישי עשרון], שהם שוים לשני שליש מעשרה עשרונות במצה שבתודה.
גמרא:
שנינו במשנה: המילואים היו באים כמצה שבתודה, חלות ורקיקין ורבוכה:
שואלת הגמרא: מנא הני מילי, מנין שבמילואים היו מביאים גם חלות רבוכות, שהרי לא אמר הכתוב אלא "ולחם מצות" מלבד החלות והרקיקין שנזכרו בפירוש, ומנין ש"לחם מצות" אלו הם רבוכה? [7]
אמר פירש רב חסדא אמר רב חמא בר גוריא:
משום דאמר קרא [ויקרא ח כו] בימי המילואים כאשר עשה משה כאשר נצטוה: "ומסל המצות אשר לפני ה' לקח חלת מצה אחת וחלת לחם שמן אחת, ורקיק אחד", והרי מאי ניהו "חלת לחם שמן" וכי לאו רבוכה היא, ונקראת "לחם שמן" משום שברבוכה היה נותן שמן כפול מבחלות. [8]
מתקיף לה רב אויא: אימא אנתא דמשחא, שמא "חלת לחם שמן" היינו: עוגה של שמן קרוש!? [9]
אלא מכאן אנו לומדים שהמין השלישי במילואים היה רבוכה, וכדדרש רב נחמן בר רב חסדא משמיה דרבי טבלא:
כתיב [ויקרא ו יג]: "זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה' ביום המשח אותו עשירית האיפה סולת מנחה תמיד, מחציתה בבוקר ומחציתה בערב. על מחבת בשמן תעשה מרבכת תביאנה, תופיני מנחת פתים תקריב ריח ניחח לה'. והכהן המשיח תחתיו מבניו יעשה אותה, חק עולם לה' כליל תקטר".
ובכלל פרשה זו, שיביא הכהן הגדול בכל יום "מנחת חביתין", וכן שיביא כהן בתחילת עבודתו מנחה זו, והיא נקראת "מנחת חינוך", וכמבואר לעיל נא ב.
דכתיב: "זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה' ביום המשח אותו" -
וכי מה למדנו לבניו מ"יום המשח אותו"? והיינו, כיון שאמר הכתוב "אותו" והכוונה לאהרן, מדוע אמר הכתוב תחילה "אהרן ובניו"?
אלא, מקיש חינוכו [זו מנחת חינוך של כהן הדיוט], להמשחו [זו מנחת חביתין שמביא הכהן הגדול בכל יום]; וכדי ללמד:
מה המשחו רבוכה, שהרי הכתוב אומר "על מחבת בשמן תיעשה מורבכת תביאנה", אף חינוכו רבוכה, ללמד שיביא כהן הדיוט אף הוא רבוכה, וכן במילואים, יום חינוך הוא ומביא רבוכה.
אמר רב חסדא: כהן גדול המתקרב לעבודה [המתחיל בעבודה] צריך הוא להביא שתי עשרונות האיפה:
אחת להמשחו, כלומר "מנחת כהן משיח" שמביא הכהן הגדול בכל יום. [10]
ואחת לחינוכו לעבודה, שהרי בכלל הפרשה גם "מנחת חינוך" של הנכנס בפעם הראשונה לעבודה.
מר בר חייא אמר: שלש עשרונות הוא מביא, כדמפרש ואזיל.
ולא פליגי רב חסדא שאמר שני עשרונות, עם מר בר חייא שאמר שלשה עשרונות הוא מביא, כי:
הא דאמר רב חסדא שאינו מביא אלא שני עשרונות, היינו בכגון דעבד כבר עבודה כשהוא כהן הדיוט, והביא אז עשירית האיפה לחינוכו ככהן הדיוט, ושוב אינו צריך להביא אלא מנחת חינוך אחת לחינוכו ככהן גדול, ומביא מנחת חביתין ומנחת חינוך.
הא דאמר מר בר חייא שהוא מביא שלש עשרונות, היינו בכגון דלא עבד עבודה כשהוא כהן הדיוט, וצריך הוא להביא עשרון אחד לחינוכו ככהן הדיוט, והאחד לחינוכו ככהן גדול, הרי שלשה עשרונות עם מנחת החביתין. [11]
שנינו במשנה: נזירות היתה באה שתי ידות כמצה שבתודה: חלות ורקיקין, ואין בה רבוכה:
תנו רבנן: נאמר בפרשת לחמי תודה "על חלות לחם חמץ יקריב קרבנו על זבח תודת שלמיו", ולכך אמר הכתוב "שלמיו" כדי לרבות שלמי נזיר [לחלות שהוא מביא עמהם]: לעשרת קבין ירושלמיות של סולת [שהם שתי ידות מהסולת שבמצות התודה], ולרביעית שמן [שהוא מחצית ממה שהוא מביא למצות של התודה] -
כלומר, בא הכתוב ללמדך, שהחלות והרקיקין שבנזירות מידת סולתם ומידת שמנן שוה לחלות ולרקיקין שבתודה, והרי זו היא מידת הסולת שהיתה בחלות ורקיקין של התודה, וזו היא מידת השמן שהיתה בהם, כי חצי לוג היה מביא בתודה: חציו לרבוכה וחציו לחלות ורקיקין. [12]
יכול ריבה הכתוב "שלמיו" לכל מה שאמור בענין? שמא בא הכתוב להשוותם גם לענין הרבוכה, וללמדנו, שמלבד החלות והרקיקין האמורים בו בפירוש, יביא גם מצות רבוכה -
תלמוד לומר בנזיר "וסל מצות", כדמפרש ואזיל. [13]
שואלת הגמרא: מאי תלמודא, האיך נלמד מ"מצות" שאינו מביא רבוכה?
אמר רב פפא: ללמד בא הכתוב "סל מצות", שאינו מביא אלא דבר שנאמר בו "מצות" לאפוקי רבוכה, [14] דאף גבי תודה לא נאמר בו "מצות" בכתוב [אף שהיה מצות], וכמאמר הכתוב: "וסולת מורבכת חלות בלולות בשמן".
דבי רבי ישמעאל תנא מקור אחר שאינו מביא רבוכה בנזירות:
שהרי "סל מצות" הוא כלל, [15] ואילו מה שפירט הכתוב בנזירות "חלות ורקיקין" הרי פרט, וקיימא לן: "כלל ופרט, אין בכלל אלא מה שבפרט", הרי למדנו: חלות ורקיקין, אין [אכן מביא הנזיר], אבל מידי אחרינא לא מביא הנזיר, ולא בא הכתוב "שלמיו" אלא ללמדנו את מידת הסולת ואת מידת השמן שבחלות ורקיקי הנזיר, שיהיו שוים לאלו שבתודה.
הערות
[1] כתב רש"י מכתב יד, לעיל בד"ה ת"ל בשתי הלחם תהיינה: מריבוי דשני יודין דריש חד יוד [עשר] ד"תהיינה" א"תביאו לחם" דאוקימנא בלחמי תודה קאי, דאי אשתי הלחם לא מצי למכתב יוד, דהא "שתים שני עשרונים" [ולא עשר] כתיבי.
[2] בפירוש המיוחס לרש"י כתב, שקפיזי הם חצאי קבין; ולאו דוקא הוא, שהרי קושיית הגמרא היא: שמא שני עשרונות מתחלקים לעשר חלות, ושני עשרונות הם שני שלישי סאה [כי האיפה שלש סאין, ושני עשיריות ממנה הם שני שלישי סאה], שהם ארבעה קבין המתחלקים לעשר, ונמצא שקושיית הגמרא היא: שמא עשר מידות של 4. 0 קבין אמרה תורה; וראה ב"חק נתן" וב"מנחה טהורה".
[3] א. בפירוש המיוחס לרש"י כתב, דהוא משום שבשתי הלחם נאמר "שתים שני עשרונים"; והתוספות כתבו: כדדרשינן "מה כאן עשרון לחלה"; וראה אות ג בשם ה"טהרת הקודש", דהיינו משום שלענין עשר חלות אין אנו צריכים ליו"ד ד"תהיינה" כי מתרומת מעשר אנו יודעים כן. ב. רש"י מכתב יד, תיקן את הגירסא על פי ספר מוגה: אמר רב יצחק בר אבדימי, תהיינה כתיב, עשר עשרונות דיבר הכתוב. ג. הקשו התוספות: נמצא, שלאחר לימוד זה אין אנו צריכים כלל ללמוד מתרומת מעשר שהתרומה היא אחד מעשר, שהרי מ"תביאו" יש לנו ללמוד להשוות לחמי חמץ לשתי הלחם ככל שנוכל, ויש לנו ללמוד שעשרון יש בכל חלה, כפי שאמרה הברייתא בתחילה, ורק כדי שלא נאמר: שמא השוה הכתוב את כל הלחמים לשתי הלחם שיהיו בין כולם שתי עשרונות, לזה בא היו"ד ללמד שעשרה עשרונות היו, וחזרנו ללימוד הראשון שכל חלה היא עשרון; והיות ואמר הכתוב "והקריב ממנו אחד מכל קרבן", הרי למדנו שהוא נוטל חלה אחת מתוך עשר, ולמה לי הגזירה שוה מתרומת מעשר! ? וב"טהרת הקודש" יישב בכמה אופנים את קושייתם; ובאופן השני ביאר: אי לאו גזירה שוה, מנא הוה ידעינן דהאי יו"ד ד"תהיינה" על מספר עשרה עשרונים קאי, דילמא על מספר החלות הוא דקאמר שיהיו דוקא עשר, ולעולם בין הכל אין בסולת רק שני עשרונים; ובשלמא השתא דאית לן גזירה שוה שאחד מעשרה צריכה שתהיה התרומה, וגם "אחד" שלם משמע, אם כן בלאו תהיינה נמי ידעינן שיהיו יו"ד חלות דוקא, אלא על כרחך דיו"ד ד"תהיינה" על מספר העשרונים בא להורות; [לכאורה נראה, שישוב זה עולה יפה לגירסת רש"י כפי שמצא בספר מוגה; שלפי זה יש לומר, שאכן מה דאמרינן "בעשרונות דיבר הכתוב" הוא משום שאם למספר החלות כבר ידענו מתרומת מעשר; אבל לגירסתנו, הרי קושיית הגמרא "ואימא עשרה קפיזי", הרי היתה שמא בא הכתוב ללמד על עשר חלות ולא על עשרה עשרונות, והיה לה לגמרא ליישב, "אם כן תהיינה למה לי", כיון דלעשר חלות כבר ידענו מתרומה; ואכן בפירוש המיוחס לרש"י שגרס כגירסתנו, לא פירש כ"טהרת הקודש" את מה שאמרו "בעשרונות דיבר הכתוב"].
[4] ראה בפירוש המיוחס לרש"י, דהיינו: "לחם לחם" ; ותמה הרש"ש: הרי גזירה שוה היא, ודבר הלמד בגזירה שוה חוזר ומלמד בהיקש, כמבואר בתוספות; וכבר הביא בספר "יד בנימין" מדברי רש"י בזבחים נז ב ד"ה למדנו עשרה, שהכוונה היא להיקש ד"תביאו", וראה שם שהתאים לזה אף את הפירוש המיוחס לרש"י.
[5] נתבאר על פי "יד בנימין" לפי שיטת רש"י, ראה שם; וראה עוד שם פירושים אחרים.
[6] בזבחים נז א מפרשינן, שנחלקו בדבר זה רבי עקיבא ורבי ישמעאל, ורבי ישמעאל סובר: היקש הוא.
[7] ואינו דומה ללחמי תודה שבהם אמר הכתוב "וסולת מורבכת חלות בלולות בשמן".
[8] א. וכמו ששנינו לקמן פט א "חצי לוג שמן לתודה", ומפרש בברייתא בגמרא: יכול יהא חצי לוג זה מתחלק לשלשה מינין לחלות ולרקיקין ולרבוכה, כשהוא אומר:. הא כיצד: מביא חצי לוג שמן וחוצהו, חציו לחלות ולרקיקין וחציו לרבוכה. ב. יכולה היתה הגמרא להביא גם מן האמור בספר שמות בציווי המילואים [שמות כט כב - כג]: "ולקחת מן האיל החלב והאליה:. וככר לחם אחת וחלת לחם שמן אחת ורקיק אחד מסל המצות אשר לפני ה"'.
[9] העיר בכתבים המיוחסים להגרי"ז: הא כתיב בקרא "ולחם מצות", וזה הוא רבוכה, ואיך אפשר לפרש דשמן היינו אנתא דמשחא, דבמאי קרי לזה "לחם מצות"; [ולכאורה ממקומו היה יכול להקשות: למה נקרא "חלת לחם שמן", אלא שמשם קשה יותר, דמה שייך "מצות" בעוגה של שמן קרוש].
[10] כן פירש רש"י מכתב יד; אבל רבינו גרשום והפירוש המיוחס לרש"י, נראה שאין מפרשים כן, ראה שם.
[11] א. כתבו רש"י מכתב יד והתוספות: יש מפרשים: כגון שעמד [נתמנה] ביום הכיפורים, דאיכא עבודת יום הכיפורים בכהן גדול. וביאר בכתבים המיוחסים לגרי"ז את כוונתם: דוקא עבודה הצריכה לכהן גדול, בה יש את הדין שצריך הכהן הגדול להקריב לחינוכו עשירית האיפה, אבל מה שעובד הכהן הגדול בשמונה בגדים, ואין בהחפצא של העבודה דין כהונה גדולה, לזה לא בעינן עשירית האיפה; ואם כן דוקא לעבודת יום הכפורים שצריכה כהן גדול צריך הוא עשירית האיפה, אבל לעבודת כל השנה, שפיר יוכל לעבוד - בשמונה בגדים - בלא עשירית האיפה כלל. והנה רש"י והתוספות דחו פירוש זה: דהא קרבן יחיד [כמו מנחת חינוך שהיא קרבן יחיד] אינו קרב ביום הכפורים, ובפרק קמא דיומא [יב א] קא בעי הגמרא: אם אירע פסול בכהן גדול, במה מחנכין את השני ביום הכפורים. ביאור הדברים: הגמרא דנה שם: איך מחנכים אותו להיות כהן גדול; והיינו, שאם עמד קודם יום הכפורים או אפילו ביום הכפורים עצמו קודם תמיד של שחר, אם כן במה שעושה עבודה בשמונה בגדים בזה נעשה הוא לכהן גדול ש"עבודתו מחנכתו", אבל כשנתמנה להיות כהן גדול ביום הכפורים עצמו, שואלת הגמרא: איזה עבודה יעשה כדי שייעשה כהן גדול, ותהיה עבודת יום הכפורים כשירה בו; ומזה מוכח שאם עמד ביום הכפורים אינו מביא מנחת חינוך, שאם לא כן, מה שואלת הגמרא במה הוא מתחנך, והרי במה שיקריב מנחת חינוך בשמונה בגדים - בזה יתחנך; [ולכאורה נראה, שהוצרכו להביא ראיה שמנחת חינוך אינה דוחה את יום הכיפורים, כי שמא היות ועבודת יום הכפורים צריכה כהן גדול, וכהן גדול חייב להקריב מנחת חינוך קודם לעבודתו, אם כן תדחה מנחת חינוכו את יום הכיפורים; וראה היטב ב"משנה למלך" המובא באות ג]. ובכתבים המיוחסים להגרי"ז כתב, דלפי פירושו בסברת קושייתם, תיקשי: מאי דחו את הפירוש, משום דהוא קרבן יחיד ואינו קרב ביום הכיפורים! ? הרי אפשר להקריבו קודם יום הכפורים, דהא עיקר הפירוש הוא דבעי לה לעבודת יום הכפורים ולא לעבודת כל השנה, אף על גב דעובדה בתורת כהן גדול; [ויש להעיר, שלפי סגנון דבריהם "שעמד ביום הכפורים", הקשו שפיר הרי אינו מביא שלש, אלא שהא גופא קשיא, למה לנו לומר שעמד ביום הכפורים, והרי עיקר דבריהם אינו אלא שאינו מתחייב במנחת חינוך אלא מחמת עבודת יום הכפורים, ולעולם מביאה קודם ; אלא דלפי זה איך אמרינן שמביא שלש, והרי כשנתמנה להיות כהן גדול, עדיין לא נתחייב במנחת חינוך מצד היותו כהן גדול עד יום הכפורים ויביאנה סמוך ליום הכפורים]. ב. כתב הרמב"ם [כלי המקדש, ה, טז יז]: אין הכהן עובד תחילה וכן כהן גדול אינו עובד תחלה, עד שיביא עשירית האיפה משלו, ועובדה בידו:. ואם עבד קודם שיביא עשירית האיפה, וכן כהן גדול שעבד בכהונה גדולה קודם שיביא עשירית האיפה, עבודתן כשירה. כהן שלא עבד עבודה עדיין מימיו, שמינו אותו כהן גדול, הרי זה מביא עשירית האיפה ועובדה בידו תחלה כשאר חינוך כל כהן הדיוט, ואחר כך מקריב עשירית האיפה שנייה שהיא חינוך כהן גדול, ואחר כך מקריב עשירית האיפה שלישית:. ובכתבים המיוחסים להגרי"ז דקדק בלשון הרמב"ם, שגבי מנחת חינוך של כהן הדיוט כתב "ועובדה בידו" [וכדרך שאמר בהלכה טז], ואילו גבי מנחת חינוכו ככהן גדול לא כתב שעובדה בידו; וביאר: צריך לומר, דנהי דמצד חינוך כהן גדול מצווה להביא עוד מנחה, אבל דין "עובדה בידו" אינו דין במנחה, כי אם דהויא מצוות חינוך עליו שיעבוד עבודה, וכיון שעבד בידו את המנחה הראשונה שוב נתחנך בעבודה גם בתור כהן גדול, כיון דעבדה בשמונה בגדים כדין כהן גדול, ואם כן אין עליו כבר מצות עבודה לחינוכו, כי אם חובת עשירית האיפה לחוד. ג. ב"משנה למלך" הביא ראיה לפסק הרמב"ם שעבודתו כשירה, אף קודם שהביא מנחת חינוך, [דלא כנראה לכאורה מ"תורת כהנים" שהביא שם, וראה עוד בהגהת הגר"א בירושלמי סוף פרק שביעי דשקלים], מהסוגיא ביומא יב א שהובאה לעיל: כי אם עבודתו פסולה, מאי בעי תלמודא במה מחנכין, והלא היה צריך להקריב חביתי חינוך, ויחנכו אותו בהם שיקריב בשמונה בגדים. ובכתבים המיוחסים להגרי"ז צידד להוכיח מסוגייתנו שעבודתו כשירה; כי אם עבודתו פסולה, איך מקריב את עשירית האיפה הראשונה בידו [ראה אות ג] משום חינוך כהן הדיוט, הלא עכשיו הוא עובד בתורת כהן גדול בשמונה בגדים, וקודם שהקריב עשירית האיפה השניה שהיא מנחת חינוכו לכהן גדול עבודתו פסולה, אם כן מיפסלא עשירית האיפה הראשונה, ולא יצוייר שיביא שנים בבת אחת; ועל כרחך דעבודתו כשירה, וראה מה שדחה שם, ותוספת דברים בזה; [ויש להעיר: מה מכריחנו לומר שהיה עובדהבידו - למנחת החינוך הראשונה - בשמונה בגדים, והרי יש לומר שהיה עובדה ככהן הדיוט בארבעה בגדים, כי אף שנתמנה להיות כהן גדול הרי צריך הוא חינוך לעבודה ככהן גדול, וחינוך זה יעשה במה שיעבוד בידו את מנחת החינוך בשמונה בגדים, וצריך תלמוד].
[12] אבל לחמי החמץ לא היו טעונים שמן כלל.
[13] לכאורה היה אפשר לפרש "יכול לכל מה שאמור בענין", היינו, שיביא גם חמץ וגם רבוכה ; ושאלת הגמרא "מאי תלמודא" היא, מנין שרבוכה אינו מביא, אבל שחמץ אינו מביא שפיר ילפינן מ"סל מצות"; אך רש"י לא פירש כן.
[14] העיר ב"טהרת הקודש": ברבוכה דמילואים בפרשת תצוה נאמר "מצות", שהוא ה"לחם מצות" שבפסוק שם; רק דכאן אמר: דבתודה לא נזכר שם "מצות" ברבוכה, וילפינן מיתורא דמלת "מצות" הנאמר בנזיר, דלא הוקש לתודה רק לענין אותן שנאמר בהן בתודה "מצות".
[15] מסתבר לפרש, ש"סל מצות" הוא כלל הכולל את שלשת המינים האלו, משום שבמילואים נאמר "סל מצות", והיו שם שלשה מינים כולל רבוכה.
בדין מינוי וחינוך כהן גדול
א דף עח אמר רב חסדא כהן גדול המתקרב לעבודה צריך שתי עשרונות האיפה אחת למשחו ואחת לחינוכו מר בר רב אשי אמר שלש ולא פליגי הא דעבד עבודה כשהוא כהן הדיוט הא דלא עבד עבודה כשהוא כהן הדיוט, וביאור הדבר דכשלא עבד עבודה כשהוא כהן הדיוט איכא שלש אחת בשביל חינוך כהן הדיוט, ואחת בשביל חינוך כה"ג, ואחת החביתין שבכל יום, וזהו פירש"י ותוס', והנה הובא בתוס' יש מפרשים כגון שעמד ביוהכ"פ דעבודת יוהכ"פ בעי כהן גדול, ביאור הדברים שמפני שעבודת יוהכ"פ אינה כשרה אלא בכהן גדול, וא"כ אם כבר עבד עבודת כהן הדיוט בעי שתי מנחות אחת בשביל חינוך כהן גדול, ואחת חביתין שבכל יום, וכשלא עבד בעי שלש, משום החינוך של כהן הדיוט, וכוונתם לפרש ביוה"כ משום דאם לאו יוה"כ כשר כהן אחר להקריב עבורו, וביוהכ"פ מחויב הוא עצמו להקריב, והנה מלשון התוספתא סוף שקלים איתא שעובד בידו, משמע שצריך הוא בעצמו להקריב המנחת חינוך, ומה שהשיג הברכה"ז על הכס"מ מדוע לא כתב שדין זה מש"ס דילן, נראה פשוט שכוונת מרן על זה שכתב הרמב"ם שעובד בידו, שדין זה ליתא בש"ס דילן אלא הוא בתוספתא.
ב והנה בירושלמי פר"ז דשקלים איתא מביא שתים, גם כשלא קרב כשהוא כהן הדיוט, דאיתא שם בו ביום נתקרב בתחילה לעבודה בו ביום נתמנה להיות כהן גדול מביא שתים אחת לחינוכו ואחת לעבודת היום, וזה סתירה לש"ס דילן, אבל מרן מיישב בזה שמפרש דהאי לעבודת היום הכוונה לחינוך של כהן גדול, וע"ד המנחת חביתין של כהן גדול שמקריב בכל יום לא מיירי הירושלמי, מטעם שזה פשוט, וזהו כוונת מרן שכתב בהא דכתב הרמב"ם ואח"כ מקריב עשירית האיפה שלישית שהוא מקריב בכל יום, כתב מרן פשוט הוא, וכוונתו שלא חשיב לה הירושלמי מפני שהוא פשוט, וא"כ אין סתירה מש"ס דילן להירושלמי, אבל יש לתמוה מדוע הביא מרן דברי הירושלמי, ולא הביא מה שמבואר בש"ס דילן להדיא, ומצאתי בספר ושב הכהן בחידושיו למנחות שעמד בזה, ולחדש יצא דסבר הרמב"ם דעבודה הראשונה לחינוך כהן הדיוט צריך לעובדה בידו דוקא, וזה נלמד מהירושלמי, אמנם אחר כך הכריע דהירושלמי פליג על ש"ס דילן וגם כשלא עבד מעולם אינו מקריב אלא שתים אחת בשביל החינוך, וזה יספיק גם לחינוך של כהן גדול גם כן, ואחת לעבודת היום, הכוונה הפשוטה שהוא המנחת חביתין שמקריב בכל יום, ולשון עבודת היום אתי שפיר טפי, והרמב"ם פסק כסוגיא דש"ס דילן, עכת"ד, והנה זה מסתבר בלשון עבודת היום, אבל יש להבין לפי"ז באיזה סברא פליגי הש"ס דילן עם הירושלמי.
ג ונראה דתליא אם אמרינן דכהן גדול המתמנה אם יש בו גם הא דכהן הדיוט גם כן, או דלמא שרק כהן גדול ולא כהן הדיוט, ונפק"מ לענין זה עצמו למנחת חינוך עבור כהן הדיוט, דאם אמרינן שיש בכהן גדול גם קדושת כהן הדיוט, ממילא ע"כ צריך הוא מנחת חינוך גם עבור כהן הדיוט, אבל אם אמרינן שאין בכהן גדול קדושת כהן הדיוט, ממילא אינו צריך מנחת חינוך, אלא עבור כהן גדול לחודיא, ובספר אור שמח נחית לזה, ותלי לה בפלוגתא אם אבנטו של כהן גדול זהו אבנטו של כהן הדיוט, דלמאן דאמר אבנטו של כהן הדיוט של בוץ, ושל כהן גדול של כלאים, א"כ ע"כ שאין בכהן גדול הא דכהן הדיוט, וזהו שיטת הירושלמי, וש"ס דילן סוברת דאבנטו של כהן הדיוט הוא של כלאים, וא"כ יש בקדושת כהן גדול גם הא דכהן הדיוט, וממילא צריך שתים לחינוכו, והדברים נכונים.
ד אבל אם מחויב להקריב החינוכין בעצמו, אינו מבואר בש"ס דילן, ורק בתוספתא איתא שעובדה בידו, והנה אפשר שזהו דוקא בהמנחת חינוך הראשונה, אבל השניי' אין קפידא, וזה מורה לשון הרמב"ם שכתב עובדה בידו בהראשונה, אבל בשניי' בשביל הכהונה גדולה אין קפידא גם אם מקריב כהן אחר, והנה דעת היש מפרשים בתוס' שאין קפידא מי הוא המקריב, ולהכי מפרש ביוהכ"פ, אבל זהו נגד התוספתא, ובלאו הכי דברי הי"מ נדחים כמו שהקשו התוס', ודברי הרמב"ם ברורים, כמוש"נ.
ה הנה בדבר המינוי כהן גדול בשתים, במשיחת שמן המשחה ז' ימים זאח"ז, ובריבוי בגדים, ואם אין שמן המשחה מתמנה בריבוי בגדים לחודיא, היינו שלובש שמונה בגדים ופושטן וחוזר ולובשן ז' ימים יום אחר יום, כמבואר ברמב"ם פר"ד מכה"מ הי"ב י"ג, והנה בדבר הריבוי בגדים מבואר ביומא ה' דאיתא שם ריבוי ז' וכו' ופירש"י שישמש כהן גדול ז' ימים כשממנים אותו לכהן גדול וילבש ח' בגדים בשעת עבודה יעוי"ש, ותמוה טובא מניין לנו שצריך הכה"ג לעבוד ז' ימים האלה. הא בקרא פ' תצוה לא כתיב אלא שבעת ימים ילבשם הכהן תחתיו מבניו, דמשמע דסגי בלבישה גרידא, וגם במילואים לא היה אלא לבישה דכל העבודות היה משה משמש כמבואר, ומצאתי בגבו"א ליומא וברש"ש שעמדו בזה, והיא קושיא עצומה לרש"י, ואפשר ששיטת רש"י כשיטת הרמב"ם דסבר בפר"י מכלאים דבגדי כהונה שלא בשעת עבודה לוקה משום כלאים, ולפי"ז שיטת רש"י דיעבוד עבודה בימי הריבוי מטעם איסור כלאים שיש בזה, ולא דמי לפרישה דמלואים שהי' אהרן מלובש בשמונה בגדים אף שלא עבד עבודה היינו משום גזירת מלך, משא"כ לדורות בעינן שיעשה עבודה בימי הריבוי בכדי להציל איסור כלאים, וצריך לומר דשיטת רש"י כהרמב"ם פר"ד מכה"מ הי"ג דגם בלבישה ראשונה תיומ"י הוי כהן גדול, דאל"כ עבודתו פסולה מטעם ייתור בגדים, ולפי"ז אם בדיעבד לא עבד באלה הימים ימי הריבוי גם כן הוי לבישה מעליא, אך אפשר דהלבישה דאיסור לאו לבישה היא, וזהו כעין מהב"ע, וזהו שיטת רש"י דבעינן שיעבוד בשעת לבישה, ומדויק זה בלשון רש"י שכתב "וילבש בשעת עבודה", אמנם הרמב"ם אעפ"י שסבר דכלאים שלא בשעת עבודה אסור, ומכ"ז פסק בפר"ד מכה"מ הי"ג דלא בעינן שיעבוד עבודה בימי הריבוי, וע"כ סבר דכיון דהתורה ציוותה הלבישה הזו הרי זה לבישה דמצוה ממש, ואין בזה משום כלאים, ודעת הראב"ד בזה, עי' בכס"מ.
ו ויש לעיין לשיטת הרמב"ם והראב"ד דלא מצרכו שיעבוד עבודה בימי הריבוי הבגדים אם מצרכו לכהפ"ח שיכנס להיכל בבגדיו, לפי מה שמבואר בתוס' ביומא שם ד"ה להביא שכתבו דהנכנס מחוסר בגדים להיכל או אפילו לבין האולם למזבח חייב על ביאה ריקנות, ולמידין זה ממלואים שכן היו עושין שם, וע"כ שזו הביאה למקום הקדוש הזה הרי זה לעבודה יחשב וחייב עליה משום מחוסר בגדים, אמנם דעת הרמב"ם דיש בזה מלקות בביאה ריקנית, ודעת התוס' לעיל כ"ז דזהו עבודה, ולפי"ז אפשר שהכהן הנכנס שם בבגדיו לעבודה יחשב, ואפשר שהיתה בהשתחוויי' דקיי"ל דהוי עבודה, עי' תוס' לעיל כ"ז, וא"כ אפשר שהביאה להיכל הי' מצרכו בהשתחוויי', משום דאפשר דזה היתה במלואים גם כן, וזה סגי לתקן הלבישה אשר על ידם נעשה כהן גדול, והיינו שיש בזה קצת עבודה, איברא שמלשון הרמב"ם משמע דלא הי' אלא לבישה גרידא, אבל לשיטת רש"י אפשר שרש"י יודה דזה סגי, ואם נחליט דהכניסה להיכל להשתחוות הרי"ז עבודה אפשר שסברת רש"י כן מפני שע"כ כן הי' גם במלואים, וצ"ע.
ז שם ביומא, אין לי אלא שנתרבה שבעה וכו' נתרבה יום אחד מניין ת"ל אשר ימשח אותו ואשר ימלא את ידיו מ"מ וכו' יעוי"ש, מבואר מזה דלכתחילה בעינן שיתמנה כהן גדול ע"י ריבוי שבעה ומשיחה שבעה רק בדיעבד אינו מעכב, ויש לעיין כשמתקינין כהן אחר ביהכ"פ שמא יארע פסול בראשון מדוע אין עושין שבעה ימים הריבוי בגדים בכדי לקיים המצוה במובחר, ואין לומר דאין אנו חוששין לדברים שאינן מעכבין, ומהאי טעמא אין עושין פרישה להשני, אבל קשה הא אם יארע פסול תיכף לאחר התמיד אין כאן ריבוי בגדים כלל, ועוד דהכא משמע דריבוי יום אחד מעכב בדיעבד, ואילו ביומא י"ב ובזבחים י"ט בתוס' ד"ה כהן גדול הביאו בשם הירושלמי דכהן גדול מתמנה בפה ומסתלק בפה, ומשמע לגמרי בפה, וכל דיני כה"ג עליו.
ח ונראה דזה נתנה התורה הרשות לבי"ד של הכהנים שברצונם לקדש כהן גדול, היכולת בידם על הרבה אופנים, אופן הראשון בריבוי שבעה, ומשיחה שבעה, ובשעת הצורך סגי בריבוי יום אחד גם לכתחילה, ולפעמים הרשות להם להתנות בפה כמבואר בירושלמי מקראי שזה תלוי במלך ובאחיו הכהנים היינו הבי"ד של כהנים, וכן הוא הסדר דאם השעה אינה נחוצה לכהן גדול דהיינו שיש לנו כה"ג עדיין רק אנו רוצים להזמין כה"ג אחר אף שעדיין משמש הראשון, בזה איכא המצוה בתחילה לקדשו ע"י ריבוי שבעה, ובשעה שנחוץ לכה"ג כגון שמת כה"ג או נעשה בע"מ הרשות לבי"ד להזמין ולמנות תיכף כה"ג אחר, וזה ילפינן מאשר ימלא את ידו, וסגי בריבוי יום אחד, ובאופן שאי אפשר לקיים גם הריבוי דיום אחד, כגון אם אירע פסול בכה"ג הראשון לאחר תמיד של שחר, אז מתמנה בפה ג"כ, נמצא לפי"ז דאם רואה בי"ד לפי נחיצות השעה לכה"ג אז גם מצוה בתחילה ליכא לריבוי שבעה, ובזה אתי שפיר הא דיום הכיפורים דאין אנו חוששין לזה כלל, ובזה אתי שפיר הא דמבואר לעיל נ"ב בכה"ג שמת ומינו אחר תחתיו דאיתא שם דמביא עשרון שלם וחוצהו יעוי"ש, וילפינן מקראי, ומשמע שם דאין לנו לעשות ריבוי שבעה אפילו למובחר, וכן משמע ברמב"ם ה' תו"מ פר"ג הכ"ב, וגם בגבו"א מצאתי שעמד על סוגיא זו דלעיל מדוע לא חשו למובחר, ולדברינו אתי שפיר.
ט ולפי"ז יש לעיין מה דינו של הכה"ג הזה שנתמנה ע"י ריבוי שבעה מה הוא באותן הימים אם דין כהן גדול עליו לכל הדינים, ואפשר שעדיין אין עליו דין כה"ג, ויבואר לפי"ז שיש לספוקי אם יכול לעבוד בשמנה בגדים אם לא הוי יתר בגדים, ובזה יבואר לנו דברי הרמב"ם שכתב בפר"ד מכה"מ הי"ג ואם עבד קודם שיתרבה בבגדים כל שבעה וכו' עבודתו כשרה, הואיל ונתרבה או נמשח פעם אחת נעשה כה"ג לכל דבר עכ"ל, משמיענו הרמב"ם שכל דיני כהונה גדולה עליו אף בריבוי פעם אחת, והיינו אעפ"י שעדיין יש כהן גדול המקריב חביתין בכל יום, מכל זה דין כהן גדול גם על זה מראשית הריבוי בגדים לשם כהונה גדולה, אך מחויב למלא את השבעה ימי הריבוי מפני שהבי"ד של כהנים רוצים שיהי' כהן גדול בזה האופן דוקא, והראב"ד השיג בזה וכתב שהעבודה בשבעת הימים זהו בכלל הריבוי בגדים, וזהו כשיטת רש"י, וכתב הראב"ד דהריבוי שבעה היינו לעשותו כהן גדול לעבודת יוהכ"פ, ולפי דברינו היינו שכעת אינו נחוץ לעבודת יוה"כ, דאם נחוץ היום לעבודת יוהכ"פ לא בעינן ריבוי שבעה גם למצוה, ובזה יש לתמוה לדברי המהרי"ק הובא בכס"מ שמיישב דהרמב"ם מיירי שעבר ביוה"כ, משום דאם כן היכי מיירי, אם אין כאן כה"ג אחר, הלא אין כאן מקום לריבוי שבעה, ואם יש כהן גדול אחר ובי"ד אינם רוצים בזה רק ע"י ריבוי שבעה אם כן מדוע כשר בדיעבד, ואפשר ששיטת הרמב"ם דגם בזה כשר בדיעבד, וצריך עיון.
י יומא י"ב פשיטא אירע בו פסול קודם תמיד של שחר מחנכין אותו בתמיד של שחר, אלא אירע בו פסול אחר תמיד של שחר במה מחנכין אותו, ביאור הדברים דבעינן שעבודת יוה"כ תהי' נעשית בהתחלה בכה"ג דוקא, וא"כ בעינן שיהי' כה"ג גם טרם העבודה, וכשאירע פסול קודם תמיד, הרי יתחנך לעבודה בתמיד, וכשיתחיל עבודת היום תהי' התחלתה בכה"ג, אבל כשאירע פסול לאחר תמיד של שחר, אם כן חסר לנו כה"ג לעבודה, ומבואר מזה דתמיד של שחר קרב גם בכהן הדיוט, ולהכי שפיר דמי האי חינוך לכה"ג בתמיד, אבל אם אמרינן דגם הקרבת התמיד אינה כשרה אלא בכה"ג דוקא, א"כ תקשה אפילו כשאירע פסול קודם תמיד של שחר במה מחנכין אותו כיון דבעינן שיהי' כה"ג לעבודתו של תמיד, ומוכח ברור דכשר הקרבת התמיד אפילו בכהן הדיוט, ומזה ראי' להרמב"ן שכתב הריטב"א משמו דמדאורייתא אין חובה בכה"ג אלא בעבודת היום ממש, אבל בעבודות הנוהגות כל יום ויום כגון התמידין כשרות בכהן הדיוט מדאורייתא, ורק מדרבנן שוו חובה בכה"ג אף בתמידין יעוי"ש, והכס"מ הביאו להריטב"א בפר"א מעבודת יוהכ"פ ה"ב, ומה שכתוב שם בשם הרמב"ם ט"ס הוא וצ"ל הרמב"ן, ומסוגיא זו מוכח להדיא כדבריו.
יא שם במה מחנכין אותו, קשה מדוע אין מחנכין אותו בריבוי בגדים, והלא מבואר ביומא ה' ע"א דזהו עיקר המינוי לכהן גדול או במשיחה בשמן, או בריבוי בגדים, ואעפ"י שלכתחילה בעינן ריבוי שבעה, אבל סגי בדיעבד גם בריבוי פעם אחת, כמו"ש הרמב"ם בפר"ד מכה"מ הי"ג וא"כ הכא יש לחנכו בריבוי שמונה בגדים, וזהו חינוכו, ומצאתי בגבו"א ליומא מקשה מדוע אין מחנכין אותו בח' בגדים, וכתב משום דבעינן ריבוי שבעה, אבל דבריו תמוהין הלא מבואר להדיא ברמב"ם דבפעם אחת מהני בדיעבד, ולדעתנו קשה טובא הלא אדרבה עיקר חינוכו הוא בריבוי בגדים, ובשלמא לשיטת רש"י שפירש ביומא שם דבעינן גם עבודה בריבוי בגדים אתי שפיר, אבל לשיטת הרמב"ם והראב"ד דלא מצרכו שיעבוד עבודה, וסגי גם בריבוי בגדים גרידא, וכתבנו לעיל שיטתם בזה, א"כ תקשה הכא אמאי אין מחנכין אותו בריבוי בגדים שזהו עיקר חינוכו, וצע"ג.
יב אמנם יש לעיין בעיקר החינוך דריבוי בגדים, בעיקר הענין בפעולת החינוך ע"י הבגדים, כי באמת שתים יש בזה, א) עצם הבגדים השמונה המצוינים בתפארתם, ב) שהכהן גדול עובד עבודתו בהם, והנה בפעולת החינוך יש לחקור איזה ענין פועל החינוך אם הבגדים בעצמותן, או"ד שההתייחסות הבגדים לכהן גדול לעבודה זה פועל פעולת החינוך, להיות נכנס בכהונה גדולה, ונפק"מ לדינא כאשר יבואר.
יג דאם נחליט דהבגדים בעצמותן פועלים פעולת החינוך, א"כ גם אם מלבישין אותו בשעה שאין הבגדים ראוים כעת לעבודת כה"ג כגון בשעה שנחוצים הבגדי בוץ לעבודה, דהיינו ביוהכ"פ, נמצא שאין כעת על הבגדים חשיבות של עבודת כהונה גדולה, אמנם עצם הבגדים ממלאים את חובתם, מה שאין כן אם אמרינן דדוקא התייחסותם לעבודת כה"ג, זה ממלא חובת החינוך, א"כ בשעה כזו אשר אין להבגדים האלה מטרת העבודה, אז אין ממלאים את חובת החינוך.
יד ואם נחליט כסברא זו האחרונה אתי שפיר הכא הסוגיא כפשוטה, דכיון דמיירי הכא לאחר תמיד של שחר אשר באה העת לפשוט את בגדי הזהב השמונה בגדים וללבוש את בגדי בוץ, נמצא דאין עתה להבגדים השמונה התייחסות לעבודת כהן גדול, וממילא אין יכולין למלאות את חובת חינוכם, וא"כ אם מלבישין את הכהן לחינוכו את הבגדי זהב הרי אין זה חינוך לכהן גדול, כיון שאין להם כעת מטרת עבודת כהונה גדולה, ועוד כיון שכעת עבודת כהן גדול בבגדי בוץ, וכשמלבישין אותו בגדי זהב, הרי אין זה לעבודת כהן גדול, ולהכי פשוט להש"ס שעתה אין כאן החינוך דריבוי בגדים, ואם יארע פסול בשעה שלובש בגדי זהב שפיר נתחנך בריבוי בגדים, ומיושב בזה עוד הרבה דברים, וכמהפך בצינורא אתי שפיר יען כי בזה הכהן גדול לובש שמונה כשצריך להפך בצינורא.
טו שם ברש"י במה מחנכין אותו כתב וז"ל הרי עבודת יוהכ"פ שאחר התמיד בארבעה בגדים היא ובמה הוא ניכר שהוא כהן גדול מעולם, והיכן יצא מהדיוטות וכו' יעוי"ש, והנה תחילת דברי רש"י שכתב דלאחר התמיד הוי עבודת יוהכ"פ בארבעה בגדים, אינו מובן דלאיזו מטרה כתב רש"י זאת, הלא עיקר הקושיא דהכהן לא נעשה מחונך לכהן גדול קודם עבודת יוהכ"פ, וא"כ מה בא רש"י ז"ל להשמיענו בזה בדבר ארבעה בגדים, ובדברינו הביאור דבא רש"י להודיענו כי יען שכעת עיקר עבודת כה"ג בארבעה בגדים, וא"כ אין לחנכו בריבוי בגדים, וכמו שנתבאר, ומדויק לשון רש"י היטב, וגם בפירוש ר"ח מצאתי מדייק כן.
טז שם ביומא, באבנט, היינו שמלבישין אותו אבנטו של כהן גדול שמשמש ביום הכיפורים בארבעה הבגדים, והוא של בוץ, ופירש"י באותן ד' בגדים עצמן יש היכר לכהונה גדולה, יעוי"ש, והיינו שבזה האבנט עצמו ישמש הכהן גדול עכשיו עבודת יום הכיפורים, וזה הוי חינוך מעליא, כיון שיש התייחסות האבנט הזה לעבודת כהונה גדולה, וזהו כדברינו.
יז שם ביומא הניחא למ"ד אבנטו של כה"ג כו' אלא למ"ד אבנטו של כה"ג לא זהו אבנטו של כהן הדיוט, מאי איכא למימר, וגם בזה קשה מדוע אין מחנכין אותו באבנטו של כהן גדול של כל השנה, והנה לשיטת הרמב"ם דסבר בפר"י מכלאים שלא בשעת עבודה אסור, אתי שפיר הכא דאין מחנכין אותו באיסור, אבל לשיטת הראב"ד דכלאים שלא בשעת עבודה גם כן מותר תקשה מדוע אין מלבשין אותו האבנט של כהן גדול של כל השנה, ואפשר לומר דדוקא באופן שהותר אצלו כלאים בשעת עבודה, בזה סבר הראב"ד דהותרה לו גם שלא בשעת עבודה, משא"כ הכא דמיירי שאבנטו של כהן הדיוט, לא הי' בשל כלאים, וא"כ לא הותרה לכהן הדיוט כלאים כלל, ולא שייך אצלו להתירו בכלאים באבנטו של כהן גדול דכל השנה כולה, ולהכי לא שייך הכא חינוך באבנטו של כהן גדול דשאר ימות השנה, אמנם לפי דברינו לעיל אתי שפיר בפשוטו דכיון דעתה העבודה לכהן גדול באבנט של בוץ, להכי לא מהני לחינוך האבנט של כהן גדול דשל כל ימות השנה, וכמו שנתבאר לעיל.
יח והא דלא קאמר הש"ס דמחנכין אותו במנחת חינוך שלו שמביא ביום חנוכו לכהונה גדולה, אמנם כיון שנתמנה ביום הכיפורים שאסור להקריב קרבן יחיד שאין זמנו קבוע, ולהכי אין כאן מנחת חינוך, וכן כתבו התוס' הכא במנחות ד"ה אחת, ולזה ציין בגיוה"ש ביומא שם, אמנם ע"כ אית לן לומר דבדיעבד אם לא הקריב המנחת חינוך שלו גם כן אינו מחלל עבודה, מדחזינן הכא שנעשה כהן גדול אעפ"י שלא הקריב את המנחת חינוך שלו, ומזה ראי' להא דכתב הרמב"ם בפר"ה מכה"מ הט"ז דבדיעבד עבודתו כשרה, ומצאתי במל"מ שם שהעיר בזה, רק מצאתי להעיר בדבריו שכתב וז"ל וכיון שכן ביוהכ"פ אינו מקריב חביתי חינוך לפי שהם קרבן יחיד ואינן דוחין את השבת יעוי"ש, מבואר מדבריו דדוקא מטעם זה שכשרה העבודה גם בלעדי המנחה שלו, להכי אין מקריבין אותה ביוה"כ, אבל אם היתה העבודה פסולה בלעדי המנחה דאז היתה דינה כקרבן ציבור ודוחה שבת ויוהכ"פ, ובאמת זה ליתא דע"כ כיון שאין זמנה קבוע מטעם דהרי הא יכולין לתקן כהן גדול עם המנחה מקודם, וא"כ אין זה זמנה קבועה ובאופן זה לא ניתן שבת להיות נדחת, אעפ"י שעתה כמו שהוא לפנינו אירע בשבת באופן שלא היה בידנו להכין מאתמול, כמו הכא שאירע הפסול עתה, אמנם כיון שמציאות של הדבר באפשרי מאתמול אין זה זמנה קבוע, ומבואר זה להדיא בירושלמי פסחים פר"ו ה"ג התיבון הרי מזבח שנפל בשבת הרי אינו ראוי לבנות מאתמול, הגע עצמך שנולדה לו יבלת הרי אינו ראוי לחתכה בשבת, מין יבלת ראוי ליחתך מאתמול יעוי"ש, והכי נמי פשיטא שאף אם היה הדין דמנחה שלו מעכבת את עבודתו דאז לא היו מקריבין את הקרבנות ביוהכ"פ מטעם חסרון כהן גדול, ובשביל שעבודת יוהכ"פ תלוי בו מ"מ לא נעשה המנחה קרבן צבור, וברור.
יט והנה ראיתי בירושלמי פר"ז דשקלים ה"ג דאיתא שם האי דינא דכהן שהקריב טרם שהביא המנחה שלו דהגירסא דעבודתו כשרה, וזה הוי מקור לדינא של הרמב"ם, אמנם הגר"א ז"ל גורס פסולה וכתב שכן איתא בספרא פ' צו, ומביא שם במשנת אלי' ראי' לגירסת הספרא מהא דלא קאמר הש"ס ביומא ה' דעשירית האיפה א"ב דעשירית האיפה כתוב במלואים, ולימא א"ב עשירית האיפה למ"ד כל הכתוב בהן מעכב מעכבא, ולמ"ד כל המעכב לדורות וכו' וע"כ דגם לדורות מעכבא, וע"ד סוגיא דהביא המל"מ ראי' דאינו מעכב אדרבה משם ראי' דעצם החינוך מעכב מדפריך במה מחנכין ולא קאמר הש"ס שאני היכא דלא אפשר, וע"כ דעצם החינוך מעכב, ומשום דפשיטא להש"ס דבכל השנה עשירית האיפה מעכב לחינוך, וביוהכ"פ אי אפשר לחנכו בזה משום דמ"מ קרבן יחיד הוא ואינו דוחה יוהכ"פ, ומשום הכי מתרץ הגמ' עבודתו מחנכתו, אבל היכא דאפשר אין דנין משאי אפשר, ועשירית האיפה מעכב עכת"ד, מבואר מדבריו דאף על פי שעשירית האיפה מעכב, מ"מ אינו דוחה יוהכ"פ, ויען שאינו דוחה יוהכ"פ והוי אי אפשר להכי אינו מעכב בדיעבד, ונעשה מחונך בעבודתו, ויש לעיין כיון שבאמת סבר דעשירית האיפה מעכבת, אם כן מדוע נשתנה עבודת יוהכ"פ, ואפשר לומר דשאני עבודת יוהכ"פ שכיון שאינה כשרה אלא בכהן גדול, להכי עבודתו מחנכתו, והרי הוי עבודתו גם במקום המנחה, ועבודה משלמת גם את חלק החינוך כיון שעבודתו מחנכתו, אבל יש לעיין לאביי שמשני לובש שמונה ומהפך בצינורא עדיין תקשה הרי חסר המנחת חינוך שלו, והרי הוא אינו מחונך לעבודה, וצע"ג.
כ והנה לפי מה שביארנו לעיל בסוגיא דריבוי שבעה, דהרשות ביד בי"ד להמנות כפי ראות עיניהם, יש לומר גם הכא דסבר אביי דהרשות ביד בי"ד להמנות כה"ג בחינוך כזה שמהפך בצינורא, כמו שיכולין להמנות כה"ג בפה ולהכי ביוהכ"פ כשאי אפשר לחנכו בעשירית האיפה כמו ביוהכ"פ שאז מחנכין אותו בי"ד במה שבוחרין, ואם זהו כוונת הגר"א ז"ל במה שכתב אין דנין אפשר משאי אפשר, יהי' זה יסוד גדול לדברינו דלעיל, וכוונת הגר"א ז"ל בשנבחר להיות כה"ג ע"י מנחת עשירית האיפה אז מעכב בדיעבד כל זמן שלא הקריב, ואביי ע"כ סבר דלא סגי בהתמנות שבפה רק בעינן גם כן עבודה, ואפשר שמודה אביי דאם אין עוד עצמות על המזבח להפך בצינורא שאז ממנין כהן גדול בפה, וכדאיתא שם בירושלמי, וכמו שנתבאר לעיל.
כא יש לעיין לשיטת הראשונים דסברי דמדאורייתא קרב התמיד גם בכהן אחר וזהו כפי שמוכח הכא בסוגיא, וקשה הא איכא ההלכה בסדר לבישת הבגדים והשינויים שמשנה מבגדי זהב לבגדי לבן ומלבן לזהב, וחמש טבילות ועשרה קדושין, וכל אלו מהמצוה של יוהכ"פ, וא"כ בעינן שיעבוד הכהן גדול בכדי לעשות הסדר החמש טבילות ועשרה קדושין, וצ"ל שיעשה הסדר עם המוסף שמקריבין אותו אחר התמיד כמבואר ברמב"ם פר"ב ה"ב, והכוונה כשאירע פסול אחר תמיד היינו דוקא אחר כל הסדר הנעשה בבגדי זהב, וזהו אחרי הקרבת החביתין והפר וכבשים שבעה, דאם בינתים הרי שפיר יכולים לחנכו לכה"ג החדש בריבוי בגדים ומקריב החביתין שגם כן דינם כתמידין וכשרין בכהן אחר, וגם אחרי הקרבת החביתין וקודם מוסף אעפ"י שהמוסף ע"כ בעינן בכה"ג לכו"ע מ"מ יש לחנכו בריבוי בגדים כיון שזהו זמן הריבוי אצל הכהן, ולפי"ז ע"כ כשנקט הש"ס אחר תמיד הביאור אחר תמיד והמוסף ובאה העת לשנות מבגדי זהב לבגדי לבן, וכמו שנתבאר לעיל, וכשמהפך בצינורא אעפ"י שיש כאן אברים מהמוספים הנקרבים אחר התמיד, ובטח בנקל למצוא אברים של מוסף יותר מהאברים התמיד אשר נקרב מעיקרא, ומכ"ז פירש רש"י בד"ה אמר אביי ויהפוך במזבח החיצון אחד מאברי התמיד יעוי"ש, ומשמע שדוקא להפך באברי התמיד כשר גם בכהן אחר, אבל באברים של מוסף אסור בכהן שלא נתחנך עדיין לכהן גדול, ולפי"ז כשיהי' צורך להפך בצינורא של אברים דהמוסף בשעה שהכהן גדול לבוש בבגדי לבן, יש לעיין אם מותר להפך בצינורא באברים של הקרבנות הנעשים בבגדי זהב, וצ"ע.
כב עוד נראה לומר דאפילו להראשונים דסברי דמדאורייתא בעינן הקרבת התמיד בכה"ג דוקא, זהו מפני ההלכה שנאמרה בזה שהעבודות האלו תהי' נעשות בבגדי זהב דוקא, דהכי מבואר ביומא ל"ב דכל זה הסדר הוא הלכה למשה מסיני, וכיון שכן אין יכול כהן אחר לעבוד בזה מפני שאינו מלובש בשמונה בגדים, אבל עיקרו של קרבן אינו מכריח לכה"ג דוקא, ולהכי אתי שפיר הסוגיא דאם אירע פסול קודם התמיד, הרי מלבישין הכהן השני את הבגדי זהב, ולהכי שפיר יעבור עבודה אעפ"י שעדיין לא נתחנך לכהן גדול שאינו נחוץ לעבודה זו כה"ג רק בעינן מלובש בבגדי כהונה גדולה, וכיון שמלבישין אותו בבגדים שמונה שפיר יכול להקריב את התמיד, ובזה נעשה כהן גדול לשארי עבודות, וכן כשאירע פסול בכה"ג קודם התמיד של בין ערביים הדין כן, ועיקר שאלת הש"ס אם יארע פסול אחר תמיד בשעה שנחוץ ללבישת בגדי לבן, כמו שנתבאר לעיל.
כג שם ביומא אין בין כה"ג לכה"ד אלא אבנט דברי רבי ראבר"ש אומר אף לא אבנט וכו' אלא לאו ביום הכיפורים, יעוי"ש, לכאורה משמע מכאן דבגדי כהונה נתנו ליהנות בהן שלא בשעת עבודה דהרי ביוהכ"פ לא היו עובדים ההדיוטים, ואם בגדי כהונה לא ניתנו ליהנות בהן, א"כ הא מלובשין הכהנים ההדיוטים בבגדי חול של עצמן, וא"כ מה שייך ליתני הכא ההבדל שבין בגדי כהן גדול לבגדי כהן הדיוט, כיון שכהן הדיוט לבוש לגמרי בבגדי חול, אמנם אפשר לומר דכוונת התנאים על כהן המביא את השני גזירין, וסידורן דעבודה היא כמבואר ביומא כ"ז וכשר בכהן הדיוט ביום הכיפורים כמבואר בתוסי"ש שם ד"ה אבנטו, אבל קשה שלא הוי זה בזמן אחד דהכהן גדול הוי בבגדי בוץ בעבודת היום, לאחר הקרבת התמיד והמוסף, וסידור שני גזירין הוא בבוקר, לאחר הרמת הדשן, עוד פירשו התוס' שם דכהן הדיוט המהפך בצינורא זה עדיף יותר שזה יכול להיות גם בשעה שכהן גדול לבוש בגדי בוץ, והכה"ד מהפך בצינורא באברי התמיד.
כד וריב"א פירש שם דמיירי הכהן הדיוט להרמת הדשן, וקשה למ"ד ביומא ע"ב דלהרמת הדשן סגי במכנסיים וכתונת, ולא בעי אבנט, וא"כ לא מצי מפרש הברייתא דמיירי בזה, משום דאין לבוש הכהן הדיוט באבנט בשעת הרמה.
כה שם הקשו התוס' לריב"א מיומא ד' ע"ב דאיתא שם משום חולשא דכה"ג מקדמינן, הרי מבואר דכה"ג בעצמו הי' עושה ההרמה יעוי"ש, הנה באמת יש לפרש כך דמשום חולשא דכה"ג שלא ידחוק עליו את השעה לעשות בזריזות ומהירות בעצם היום, להכי היו מקדימין את ההרמה קודם עלות השחר, ומיד יתחיל הכה"ג בהקרבת התמיד. או לאחד מבני חבורה, כתבו התוס' אפסח קאי, אבל בתמיד פשיטא דלא מיחייב משום אחד שבישראל יעוי"ש, והנה לכאורה תמוה מדוע ישונה תמיד מפסח, הלא כמו שפסח שייך לבני חבורה הנה כן שייך התמיד לכל ישראל, והם בעלים על התמיד, ואם אסור לשחוט התמיד על חמץ יהי' גם אם יש חמץ לאחד מישראל, ומצאתי בקר"א שעמד בזה בתמיה. ונראה דהנה זה ודאי דהתמיד אינו קנין לכל אחד מישראל, דפשיטא דקדשים לא הוי שלו, וביותר קדושת התמיד שהוא קדשי קדשים, ובעלמא פריך הש"ס והא לא הוי שלו, עי' זבחים קי"ד, וכל עיקרו של הקרבן ציבור השייך להציבור הכוונה הכפרה שייכה להציבור, ובשביל הכפרה הלזו גם כן לא שייך לומר דהוי הקרבן שלו, אפילו למאן דאמר בחולין מ' דקנין כפרה נחשב כשלו, אבל זהו דוקא בקרבן יחיד שמתכפר מקיבעא, אבל לא כך בקרבן ציבור שהכפרה הוא רק מקופיא, והרי גם בפרו של כהן גדול ביוהכ"פ רוצה הש"ס לומר דהכהנים המתכפרים לא הוי אלא כפרה מקופיא, ופשיטא בתמיד שעיקרו אינו בא בתורת כפרה, וממילא ע"כ יותר מכפרת קופיא לא הוי, ובכפרה כזו ע"כ אין לו קנין בהקרבן כמבואר בזבחים ו' לענין קרבן מנחה בשותפות, וזהו כוונת התוס' דבתמיד אינו פוסל כשיש לאחד מישראל חמץ.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0