דף עו - א
מתניתין:
כל המנחות טעונות שלש מאות שיפה, שפשוף בחיטים שלש מאות פעם, [1] בין ידיו.
וכן חמש מאות בעיטה, בועט בהם בעובי האגרוף, כדרך הגבלים. [2]
ונחלקו תנאים בדבר: לדעת תנא קמא, שיפה ובעיטה אלו הוא עושה בחיטין כדי שיהיו נוחים להשיר את קליפתם מהם.
רבי יוסי אומר: בבצק הוא עושה כן, כדי שיהיה נאה.
כל המנחות באות עשר עשר חלות, [3] עושה מעיסת המנחה [4] עשר חלות, ואופה אותן, [5] חוץ מלחם הפנים שעל השולחן, וחביתי כהן גדול ["מנחת כהן משיח"], שהן באות שתים עשרה חלות, [6] דברי רבי יהודה.
רבי מאיר חולק ואומר: כולם באות שתים עשרה חלות, חוץ מחלות תודה [ארבעים חלות; שלשים חלות מצה משלשה מינים: חלות, רקיקין, רבוכה; ועוד עשר חלות חמץ] וחלות נזירות [משני מינים, חלות ורקיקים שמביא הנזיר ביום מלאת לו ימי הנזירות שנזר], שהן באות עשר עשר מכל מין.
גמרא:
שנינו במשנה: כל המנחות טעונות שלש מאות שיפה, וחמש מאות בעיטה:
תנא בברייתא: כך הוא סדר השיפה והבעיטה: שף פעם אחת, ובועט שתים. שף שתים ובועט שלש. הרי לכל שלש שיפות חמש בעיטות. וחוזר ושף אחת ובועט שתים, שף שתים ובועט שלש, עד שישלים שלש מאות שיפה וחמש מאות בעיטה.
בעי רבי ירמיה בענין השיפה, שהוא מוליך ומחזיר את ידו:
האם אמטויי ואתויי חד [הולכת היד והחזרתה לשיפה אחת תיחשב] -
או דילמא: אמטוי ואתויי תרי, הולכת היד והחזרתה, לשתים ייחשבו - [7]
מאי, כיצד הוא מחשב?
ומסקינן: תיקו.
שנינו במשנה: שיפה ובעיטה בחיטין, רבי יוסי אומר: בבצק:
איבעיא להו [נסתפקו בני הישיבה בפירוש דברי רבי יוסי]: האם רבי יוסי לחלוק הוא בא, ולומר כי בבצק בלבד הוא שף ובועט, ולא בחיטין.
או דילמא להוסיף בא רבי יוסי, ולומר כי אף בבצק עושה שלש מאות שיפה וחמש מאות בעיטה, מלבד מה שהוא עושה בחיטין?
תא שמע שאינו עושה כן, אלא בבצק, מהא דתניא: שיפה ובעיטה בחיטין. רבי יוסי אומר: שיפה ובעיטה בבצק. הרי משמע שיפה ובעיטה בבצק ולא בחיטים כדברי תנא קמא. [8]
שנינו במשנה: כל המנחות באות עשר עשר, חוץ מלחם הפנים וחביתי כהן גדול שהם באות שתים עשרה:
א. כתיב בפרשת לחם הפנים [ויקרא כד ה]: "ולקחת סולת ואפית אותה שתים עשרה חלות, שני עשרונים יהיה החלה האחת. ושמת אותם שתים מערכות. ונתת על המערכת לבונה זכה, והיתה ללחם לאזכרה [הלבונה ללחם הפנים כקומץ למנחה שאף הוא נקרא "אזכרה". ובהקטרת הלבונה ניתר הלחם לאכילה, כמו מנחה הניתרת על ידי הקטרת הקומץ] אשה לה'. והיתה לאהרן ולבניו, ואכלוהו במקום קדוש, כי קודש קדשים הוא לו מאשי ה' חק עולם".
ב. וכתיב במנחת חביתין [ויקרא ו יב]: "זה קרבן אהרן, עשירית האפה סולת מנחה תמיד, מחציתה בבוקר ומחציתה בערב. על מחבת בשמן תיעשה מורבכת תביאנה, תופיני מנחת פתים תקריב ריח ניחוח לה'. והכהן המשיח תחתיו מבניו יעשה אותה, חק עולם לה' כליל תקטר".
ג. כתיב בפרשת לחמי תודה [ויקרא ז יב]]: "אם על תודה יקריבנו, והקריב על זבח התודה חלות מצות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן, וסולת מורבכת חלות בלוות בשמן. על חלות לחם חמץ יקריב קרבנו, על זבח תודת שלמיו. והקריב ממנו אחד מכל קרבן [חלה אחת מכל מין] תרומה לה', לכהן הזורק את דם השלמים לו יהיה [והשאר נאכל לבעלים] "; וילפינן לקמן עז ב: נאמר כאן תרומה ונאמר בתרומת מעשר "תרומה", מה להלן אחד מעשרה אף כאן אחד מעשרה; ולמדנו שיהיה מכל מין עשר חלות.
שואלת הגמרא: הניחא לחם הפנים שהוא עושה אותו שתים עשרה חלות, כי הרי בהדיא כתיב ביה, במפורש אמר הכתוב "שתים עשרה חלות".
וניחא גם חביתי כהן גדול שהן באות שתים עשרה, כי אתיא "חוקה ["חק עולם"] חוקה ["חק עולם"] מלחם הפנים, ולמדנו: כשם שלחם הפנים שתים עשרה חלות, כך גם מנחת חביתין.
אך מה ששנינו בשאר המנחות דהן באות עשר עשר חלות, זאת מנלן?
ומשנינן: גמר את כל המנחות מלחמי תודה: מה להלן בלחמי תודה, עשר חלות מכל מין, [9] אף כאן בכל המנחות, עשר חלות הן באין.
ומקשינן: עד שאתה לומד את כל המנחות מלחמי תודה, ולילף לכל המנחות מלחם הפנים, ונאמר, מה להלן, בלחם הפנים, שתים עשרה חלות, אף כאן כל המנחות שתים עשרה חלות!?
ומשנינן: מסתברא, מלחמי תודה הוה ליה למילף לכל המנחות, שכן יש דמיון ביניהם בששה דברים:
א. יחיד מביא את כל המנחות ולחמי תודה, ואינן מנחות ציבור כלחם הפנים.
ב. שנתנדב, שאר המנחות ולחמי תודה בנדבה הם באים, תאמר בלחם הפנים שחובת ציבור היא. [10]
ג. שמן טעונות כל המנחות ולחמי תודה, תאמר בלחם הפנים שאינו טעון שמן.
ד. נפסל, נפסלות הן שאר המנחות ולחמי תודה בלינה, אבל לחם הפנים אינו נפסל, שהרי עומד הוא על השולחן שמונה ימים.
ה. שלא בשבת באין המנחות ולחמי תודה, ואילו לחם הפנים דוחה את השבת.
ו. ושלא בטומאה הן באין, ואילו לחם הפנים דוחה את הטומאה.
ומקשינן: אדרבה, מלחם הפנים הוה ליה למילף לכל המנחות, שכן דומים הם לו בארבעה דברים:
א. הקדש. המנחות ולחם הפנים קדשי קדשים הם, תאמר בלחמי תודה שקדשים קלים הם.
ב. ולבונה, טעונים המנחות ולחם הפנים, מה שאין כן בלחמי תודה.
ג. מצה הן באין, ואילו לחמי תודה יש בהן חמץ.
ד. ועצם. בשביל עצמן הם באים, ואילו לחמי תודה באין בגלל זבח.
ומשנינן: הנך השוואות שבין המנחות ללחמי תודה, נפישן [רבות הן יותר] מההשוואות ללחם הפנים.
מוסיפה הגמרא להקשות: הניחא אם סבירא לן [11] "דבר הלמד בגזירה שוה אינו חוזר ומלמד בבנין אב", כי אז לא תיקשי הקושיא הבאה.
ואולם, אי סבירא לן [אם אכן כך הוא הכלל]: דבר הלמד בגזירה שוה, כגון מנחת חביתין שהיא באה שתים עשרה חלות מגזירה שוה מלחם הפנים, חוזר ומלמד לאחרים בבנין אב [במה מצינו], אם כן תיקשי:
נילף לכל המנחות מחביתי כהן גדול, ונאמר: מה להלן - במנחת חביתין שנלמדה בגזירה שוה מלחם הפנים - שתים עשרה חלות, אף כאן בכל המנחות שתים עשרה חלות הן באין ולא עשר!?
ומשנינן: מסתברא שאת כל המנחות מלחמי תודה הוה ליה למילף [יש לנו ללמוד] ולא ממנחת חביתין, שכן דומין הן להם בששה דברים:
א. הדיוט מביא את המנחות ואת לחמי התודה, ואילו את מנחת החביתין מביא כהן גדול.
ב. שנתנדב, בנדבה הם באים, ומנחת חביתין חובה היא.
ג. חצאין, מנחות ולחמי תודה אינם באים לחצאין, ואילו מנחת החביתין באה מחציתה בבוקר ומחציתה בערב.
ד. לפיגול, כלומר, יש בכל המנחות ובלחמי תודה פיגול, שאם הקריב את המתיר שלהם במחשבת פיגול - נתפגלו, ואילו מנחת חביתין אין לה מתיר שכולה עולה כליל, וכל דבר שאין לו מתיר אין לו פיגול.
ה. שלא בשבת הן באין, אבל מנחת חביתין באה בכל יום ודוחה את השבת.
ו. ושלא בטומאה הן באין, אבל מנחת חביתין דוחה את הטומאה.
ומקשינן: אדרבה את כל המנחות מחביתי כהן גדול הוה ליה למילף, שכן דומים הם זה לזה בשמונה דברים:
א. מעשרון [12] אחד הם באים, ואילו לחמי תודה מכמה עשרונות הם באים.
ב. כלי, כלומר, כלי שרת מקדשים את המנחות ואת מנחת החביתין, ואילו לחמי תודה מתקדשים בשחיטת הזבח.
ג. הקדש, קדשי קדשים הם, ואילו לחמי תודה קדשים קלים הם.
ד. ולבונה טעונים המנחות ומנחת החביתין, ולא לחמי התודה.
ה. מצה הן באין, ובלחמי התודה יש חמץ.
ו. ועצם, בגלל עצמן הן באין ולא כלחמי תודה שהן באין בגלל הזבח.
ז. הגשה אל המזבח טעונות כל המנחות ומנחת חביתין, ולחמי תודה אינם טעונים הגשה.
ח. ואישים, מקטירים קומץ מכל המנחות ואת כל מנחת החביתין על האישים, ואילו לחמי תודה נאכלים כולם לכהנים -
והרי הני השוואות של כל המנחות למנחת חביתין נפישן מההשוואות של כל המנחות ללחמי תודה, וכל שכן שיש לנו ללמוד את כל המנחות ממנחת חביתין ולא מלחמי תודה!?
ומשנינן: מכל מקום, קרבן הדיוט מקרבן הדיוט עדיף ליה למילף, מאשר ממנחת חביתין שהיא מנחתו של הכהן הגדול.
שנינו במשנה: רבי מאיר אומר: כולן באות שתים עשרה חוץ מחלות תודה ונזירות שהן באות עשר עשר:
מפרשת הגמרא את טעמו בשני אופנים:
א. אי [אם] סבירא ליה לרבי מאיר דדבר הלמד בגזירה שוה חוזר ומלמד בבנין אב, אם כן טעמו הוא משום דיליף מחביתי כהן גדול [הנלמדים בגזירה שוה מלחם הפנים] -
ולכן לומד הוא את כל המנחות מחביתי כהן גדול ולא מלחמי תודה, משום דהני השוואות שבין כל המנחות לחביתי כהן גדול נפישן [רבות המה] מההשוואות ללחמי תודה, וכפי שנתבאר לעיל.
ב. אי סבירא ליה לרבי מאיר דדבר הלמד בגזירה שוה אינו חוזר ומלמד בבנין אב, ואי אפשר ללמוד את כל המנחות מחביתי כהן גדול שאף הן אינן באות שתים עשרה אלא מכח גזירה שוה; כי אז טעמו של רבי מאיר הוא:
כי יליף לכל המנחות מלחם הפנים שהוא בא שתים עשרה חלות ולא מלחמי תודה שהן באין עשר, משום דהקדש מהקדש [קדשי קדשים מקדשי קדשים] עדיף ליה למילף, מאשר ללמוד מלחמי תודה שהם קדשים קלים, ואף שבסך כל ההשוואות יש יותר דמיון ללחמי תודה מאשר ללחם הפנים, וכפי שנתבאר לעיל. [13]
שנינו במשנה: חוץ מלחמי תודה ונזירות, שהן באות עשר עשר:
ומפרשת הגמרא את המקור לזה:
לחמי תודה בהדיא כתיב בהו שיהיו עשר. [14] וחלות נזירות באות אף הן עשר עשר כלחמי תודה, משום דאמר מר:
זה שאמר הכתוב גבי לחמי תודה: "על חלות לחם חמץ יקריב קרבנו על זבח תודת שלמיו", לרבות שלמי נזיר, שאת החלות הבאים עמהם יביא עשר עשר מכל מין כמו לחמי תודה.
אמר רב טובי בר קיסנא אמר שמואל: לחמי תודה שמעיקר דינם צריכים להיות ארבעים חלות, עשר עשר מכל מין - שאפאן ארבע חלות, חלה אחת גדולה לכל מין - יצא. [15]
ומקשינן: והא בעינן [16] ארבעים חלות!?
ומשנינן: רק למצוה צריך שיביא ארבעים, ואינו מעכב.
ומקשינן: והא בעי אפרושי תרומה מינייהו, והרי צריך הוא להפריש מהחלות חלה אחת לתרומה מכל מין, דהיינו, אחת מעשר, וכיון שאין לו עשר חלות, האיך יפריש!? [17]
וכי תימא דמפריש מכל חדא וחדא, שמא תאמר, יחתוך מכל חלה עשירית, ויתן לכהן -
והרי "והקריב ממנו אחד מכל קרבן" [משמע שלם] אמר רחמנא, ולמדנו שלא יטול פרוס [לא יפרוס]!?
ומשנינן: הכא במאי עסקינן, בכגון דאפרשינהו לתרומה בלישה, נטל אחד מעשר לתרומה, ותשע הנותרים לבעלים מכל מין ומין - אפה בחלה אחת. [18]
מיתיבי לשמואל מהא דתניא בברייתא: כל המנחות שריבה במידת [במספר] [19] חלתן, או שמיעט במידת [במספר] חלתן, הרי אלו כשרות, חוץ מלחם הפנים, וחביתי כהן גדול, ולחמי תודה ונזירות, שמספר חלותיהם מעכב.
הרי מבואר בהדיא שמספר החלות מעכב בלחמי תודה, ושלא כדברי שמואל? [20]
הערות
[1] כן הוא לשון המשנה "שיפה ובעיטה בחיטין"; וכן הוא גם לשון הרמב"ם [איסורי מזבח ז ה]: כל החיטים של מנחות טעונות". וכתב ב"שפת אמת": לא נתבאר בגמרא אם גם במנחת שעורין [מנחת העומר ומנחת סוטה] היתה שיפה ובעיטה, ולמאן דאמר שיפה ובעיטה בחיטין [ולא בבצק] יש לומר דקאי גם על מנחת הסולת, וגם מנחת העומר [שהיא מנחת סולת הבאה מן השעורין], דחיטה לאו דוקא, והוא הדין שעורין; אבל למאן דאמר בבצק, צריך לומר דכל המנחות הנאפות קאמר, [ואינו כולל מנחת סולת, וממילא אין שעורים בכלל, שמנחות השעורין הן בעומר והן בסוטה מנחות סולת הם ; ומיהו מה דפשיטא ליה לה"שפת אמת" שלדעת רבי יוסי לא נאמר דין זה במנחת סולת; יש מקום לומר שהוא תלוי במחלוקת אם צריך לעשותה עשר חלות, או אפשר שאף לדעת הסובר שאין צריך עשר חלות, מכל מקום שמצוה לאפותו משום "מצות תאכל", וכמו שהובא בהערות לדף קודם, הוא הדין שהבצק צריך שיפה ובעיטה].
[2] על פי רש"י מכתב יד; והוסיף: או בעובי פס ידו הסמוך לזרוע; לישנא אחרינא: בעיטה ברגל.
[3] בפירוש המיוחס לרש"י כתב: באות עשר עשר: חלות או רקיקין, וכוונתו לפרש את כפל הלשון "עשר עשר".
[4] לאחר לישתה בפושרין ובלילתה בשמן [לדעת חכמים] ; ואין חילוק בין אם התנדב עשרון אחד או שהתנדב ששים עשרון, לעולם עושה הוא מכל המנחה עשר חלות.
[5] ברש"י מכתב יד מבואר כאן, שאף את מנחת הסולת שכבר נקמצה, הרי הוא אופה את שייריה עשר חלות; וכבר נתבאר בהערות לדף הקודם שאין הדברים מוסכמים, ואף לשיטת רש"י עצמו; [ראה שם, ובמשנה למלך מעשה הקרבנות יג י]. והנה טעמו של רש"י הוא לכאורה, משום ש"כל המנחות" משמע אף מנחת סולת, ומיהו מנחת חוטא שאין בה שמן, ולדעת הסובר שאינה מגבלה במים, בהכרח שאינה באה עשר חלות. ובמשנה למלך שם דקדק מלשון הרמב"ם שם "כל ארבע מנחות אלו האפויות, כשאופין אותן, אופין כל עשרון עשר חלות" שהוא בא למעט את מנחת הסולת, ראה שם; וב"לחם משנה" שם סובר בדעת הרמב"ם שאף מנחת סולת בכלל; ולכאורה נראה שלכולי עלמא אין מנחת נסכים בכלל מנחות האפויות, כי אף אם מנחת סולת היא בכלל, היינו משום שיש דין באפייתה כדי לקיים "מצות תאכל", וכמו שכתבו האחרונים; אבל מנחת נסכים, לכאורה ודאי שאינה בכלל המנחות האפויות.
[6] נחלקו הרמב"ם והראב"ד [מעשה הקרבנות יג ד], לדעת הרמב"ם: חוצים את שתים עשרה החלות כל חלה לשנים, ומקריבים את מחצית כל החלות בבוקר ואת מחציתם בערב; ולדעת הראב"ד: מקריבים שש חלות בבוקר, ושש חלות בערב; ו"מנחת חינוך" שאף היא נכללת בדין משנתנו, מקריבים את כל שתים עשרה החלות כאחת.
[7] כתב ב"שפת אמת": אי נימא "אמטויי חד ואתויי חד", צריכים לפרש מה ששנינו "שף אחת" פירוש: אמטויי, ואחר הבעיטה שף, היינו אתויי; ולפי זה אפשר לומר, דמודה רבי ירמיה דשיפה סגי באמטויי לבד או אתויי לבד, דהא לא מפורש שצריך להיות מוליך ומביא והכל בכלל שיפה, רק בזה מסופק רבי ירמיה: אי מוליך ומביא ייחשב לשתים או לאחת, אבל הבאה או הולכה גרידא מיחשב שפיר שיפה ; [וצריך ביאור הסברא בזה, כי אם הולכה לבד או הבאה לבד חשובה שיפה, למה לא ייחשבו ההולכה וההבאה לשתים], אך ברמב"ם לא משמע כן, ע"ש.
[8] כתב ב"קרן אורה": קשה קצת: מאי פשיטותא היא זו דילמא הכא נמי אף בבצק קאמר; וראה שם. וב"טהרת הקודש" ביאר: בשלמא במתניתין דלט גרסינן בדברי רבי יוסי "שיפה ובעיטה", אם כן איכא למימר דאדברי תנא קמא קאי, דקאמר "שיפה ובעיטה בחיטים" וקאמר רבי יוסי "בבצק", ופירושו אף בבצק; אבל בברייתא דקאמר רבי יוסי "שיפה ובעיטה בבצק", אם כן שמע מינה דלאו אתנא קמא הוא דקמהדר רבי יוסי, אלא בפני עצמו אמר את דבריו, והתנא דברייתא הוא שסידר את הדברים ששמע מתנא קמא בפני עצמן ומרבי יוסי בפני עצמן, וסידר אותם יחד [וראה בחידושים המיוחסים להרשב"א, ויש לפרש את כוונתו על פי דברי ה"טהרת הקודש"].
[9] א. ראה הערה בהמשך הענין, שם נתבאר המקור לזה מן הכתוב. ב. יש להסתפק לדעת רבי שמעון שמנחת מאפה תנור באה גם מחצה חלות ומחצה רקיקין [ראה תחילת הפרק], אם מביא הוא עשר חלות קטנות מכל מין ומין, וכשם שהוא עושה בלחמי תודה ובשלמי נזיר, או חמש חלות גדולות מכל מין.
[10] אם אף מנחת נסכים טעונה עשר חלות - ראה בזה בהערה לעיל - יש לומר שכוונת הגמרא "יחיד שנתנדב", שכל המנחות באות גם ביחיד וגם בנדבתו, שהרי מתנדב אדם להביא נסכים, וגם כשמתנדב קרבן מביא הוא גם נסכים, ואף שהנסכים באין גם כחובת ציבור; אך אם מנחת סולת טעונה חלות וגם מנחת חוטא שהיא סולת - ראה גם בזה בהערה לעיל - יש לעיין בלימוד הגמרא; וכן במה שהכלילה הגמרא שמן בין חיובי כל המנחות, ומנחת חוטא חריבה היא.
[11] א. ראה זבחים נ ב: דבר הלמד בגזירה שוה, מהו שילמד בבנין אב, תיקו. ב. הקשה בשיטה מקובצת [וכבר הקשו כן התוספות בזבחים נ א ד"ה אמר אמרה]: הרי אף אם מלחמי תודה אנו לומדים הרי זה דבר הלמד בגזירה שוה המלמד בבנין אב, שהרי עשר חלות מגזירה שוה דתרומת מעשר הם למדים, כמבואר בהערה בהמשך הענין; וראה מה שיישבו.
[12] כלומר, המנחות באות אף מעשרון אחד, וחביתי כהן גדול לעולם עשרון אחד הן.
[13] העיר בטהרת הקודש: לפי זה אין ציך ללמוד מנחת חביתין שהן באים שתים עשרה בחוקה חוקה מלחם הפנים, שהרי אף בלי גזירה שוה נלמד אותם מלחם הפנים, שכן הקדש מהקדש; וראה שם מה שכתב בזה.
[14] דכתיב בלחמי תודה: "והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה", ואמרינן לקמן עז ב: נאמר כאן "תרומה", ונאמר בתרומת מעשר "תרומה" ["והרמותם ממנו תרומת ה' מעשר מן המעשר"], מה להלן אחד מעשרה, אף כאן אחד מעשרה; רש"י מכתב יד.
[15] דין שאר המנחות שלא עשה מספר חלות כדינן, מתבאר בברייתא המובאת בהמשך הסוגיא.
[16] בנדרים יב ב הגירסא היא "והכתיב ארבעים".
[17] בנדרים יב ב נוסף כאן: והא בעי למשקל תרומה! ? וכי תימא דשקיל חדא ריפתא על כולה [מין אחד על כל המינים], והתנן: "אחד מכל קרבן" שלא יטול מקרבן על חבירו; וכי תימא דשקיל פרוסה מכל חד וחד, והתנן: אחד שלא יטול פרוסה, אלא דאפרשינהו בלישה.
[18] הקושיא והתירוץ נתבארו על פי רש"י בנדה ו ב, וכעין זה בפירוש המיוחס לרש"י; וראה גם בר"ן בנדרים יב ב שמפרש כן את תירוץ הגמרא; וכן פירשו התוספות שם, [והוסיפו: ומסתמא נתן לכהן חלקו, מדקאמר "שאפאן ארבע חלות", ולא הזכיר אפיית חלות הקטנות], וראה "שפת אמת" כאן, שבהכרח עושה כן, משום דסבירא ליה להגמרא ד"אחד מכל קרבן" צריך להיות מן עשרה דוקא ככל מעשר דהוא אחד מעשרה; וראה "מקדש דוד" סימן כט אות ב ד"ה והנה, דזה דבעינן אחד מעשרה דוקא, הוא במנין החלות ולא בסולת, והביא את סוגייתנו; וביותר כתב שם דאפילו אם אינן שוות מכל מקום נוטל אחד מעשרה, ראה שם הוכחתו; [אך ראה מה שנשאר שם בצ"ע בסוגייתנו]. וב"שפת אמת" כאן הוכיח בהיפוך, שבהכרח סברה הגמרא שצריך עשר חלות בשעת תרומה, כי אם לא כן לא היה לה לגמרא לומר אלא שאפה מלבד ארבעת החלות עוד חלה שאותה לקחת תרומה. ב. כתבו התוספות, שאין תרומת הלחמים חלה מיד אלא לאחר אפיה, שהרי שנינו לקמן "שחטה [לקרבן התודה] עד שלא קרמו פניה בתנור, לא קדש הלחם". ובנדה ו ב כתבו: אף על גב דאין הלחם קדוש אלא משקרמו פניו בתנור ונשחט עליו הזבח, מכל מקום קרי להו "תרומה" [כדאיתא שם "מעשה בשפחתו של רבי שהיתה אופה ככרות של תרומה", ומפרשת שם הגמרא, שהיתה אופה תרומת לחמי תודה שהופרשו בלישה], לפי שייחדו אותה לקרות לה שם תרומה לאחר אפייה ושחיטת הזבח. ונראה, דקדושת הפה איכא עלייהו, ואסור לשנותה בחלות אחרות; והוכיחו כן מן הסוגיא בנדרים יב ב; וראה מה שתמה בזה בקרן אורה, כאן; וראה עוד במקדש דוד [סימן כט אות ב ד"ה והנה], וראה עוד בשיעורי רבי שמואל [על סדר הדף בנדרים יב ב], מה שתמה בכל ענין זה.
[19] כן פירש רש"י מכתב יד, ובפירוש המיוחס לרש"י בפירוש שני. ובפירוש ראשון פירש תיבת "מידת" כפשוטו, והיינו שעשה חלות גדולות וממילא נתמעט מספרן, או שעשה חלות קטנות ונתרבה מספרן. וראה היטב בתוספות בעמוד ב בד"ה שריבה, שלכאורה מבואר מדבריהם שהם מפרשים "במידת" כפשוטו, ולא עוד אלא שאפילו אם לא שינה את מספר החלות אלא שלא היו שוות בגודלן, הרי הן פסולות בכל אלו שנזכרו, ראה שם בצאן קדשים. וכן נראה גם מרש"י בכתב יד לקמן פז ב ד"ה או בכלי, ראה גם בתוספות כאן שהביאו את הסוגיא שם; וראה עוד במקדש דוד סימן ח אות ד ד"ה ובמנחות.
[20] כתבו התוספות בעמוד ב את הטעם: לחם הפנים וחביתין כתיב "חוקה" ["חק עולם"] לעכב; ובלחמי תודה כתיב "מצות" בוי"ו, אבל בשאר מנחות כתיב "מצת" [בלא וי"ו], ואפילו כתיב בהו "מצות בוי"ו" גמר ממנחת מאפה [וכמו שאמר רב הונא בעמוד ב, דמ"מצת" האמור במאפה תנור, נלמד, שאם אפאה חלה אחת יצא], ונזירות, דכתיב "שלמיו" לרבות שלמי נזיר.
שיפה. שמוללן בפיסת ידו בכלי:
ובעיטה. שבועט בהן בידו:
בחיטין. כדי שישירו קליפתן:
ור' יוסי אומר בבצק קאמר בעריכת בצק דבעי שיפה ובעיטה:
איבעיא להו בבצק קאמר ר' יוסי דבעי שיפה ובעיטה ולא בחטין או דלמא אף בבצק כו':
אתיא חוקה חוקה מלחם הפנים. דכתיב בתרוייהו חוקה דהוו י"ב:
מה להלן בתודה עשר. בכל מין כדאמרי' באידך פרקא:
שכן שמן. במנחות ובלחמי תודה יש בהן שמן. ויחיד מביא אותן:
שנתנדב. שבאין נדבה:
והן נפסלין בלינה. ואינן דוחין לא שבת ולא טומאה:
לאפוקי לחם הפנים דאין בהן שמן. והן משל צבור ואינן באין נדבה. ואינן נפסלין בלינה. דמשבת לשבת היו לנין. ודוחין שבת וטומאה:
שכן הקדש. לחם הפנים ושאר מנחות הן הן קדשי קדשים. ולחמי תודה קדשים קלים. ולחם הפנים ומנחות טעונין לבונה:
עצם. ובאין בגלל עצמן. מה שאין כן בלחמי תודה דאין טעונין לבונה ובאין בגלל זבח:
ואי סבירא לן דדבר הלמד מג"ש כגון חביתין דילפי מלחם הפנים מחוקה חוקה דחוזר ומלמד בבנין אב במה מצינו. דפלוגתא היא במסכת זבחים אי חוזר ומלמד אי לא:
שכן הדיוט. לחמי תודה ושאר מנחות הדיוט יכול להביאן:
שהתנדב ובאין נדבה:
חצאין. ואינן באין לחצאין:
לפיגול. ויש להן דין פיגול:
ואינן דוחין לא שבת ולא טומאה:
וחביתין הן קרבן כ"ג. ואינן באין נדבה. ובאין לחצאין ואין להן פיגול. כדתנן במס' זבחים:
כלי. חביתין ומנחות כלי מקדשן. ולחמי תודה שחיטת הזבח מקדשן:
לר' מאיר יליף לה. ממה נפשך שהם י"ב דאי סבירא ליה דדבר הלמד וכו':
לחמי תודה בהדיא כתי' בהו. מפורש בפרק התודה:
שלמיו. על תודת שלמיו לרבות שלמי נזיר לעשרת קבין ירושלמיות. (דהיינו) מפרש נמי בהתודה:
והא בעי אפרושי תרומה. כדכתיב והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה ותרומה היינו אחד מעשר:
וכי תימא דמפריש מכל אחד מד' חלות עשירתה:
שריבה במדת חלתן. שפיחת מהן או הוסיף:
שיפה שמשפשף החטין בין ידו לכלי כדי שתהא נוחה להשיר, או הבצק כדי שיהא יפה, ל"ה. בעי ר' ירמיה הא דקתני שף אחת מאי, חשיב להולכה והבאה יחד או דילמא חד חשיב להו, ל"ה. איבעיא להו בבצק ולא בחטין או דילמא אף בבצק ת"ש דתניא שיפה ובעיטה בחטין ר"י אומר בבצק. ר"ל דבבצק ולא בחטין ל"ה:
וקשיא דמאי מייתי פשיטותא מברייתא טפי ממתני' שהרי במתני' כמו כן קאמר ת"ק שיפה ובעיטה בחטין ור' יוסי אומר בבצק, ומספקא אי ר"ל אף בבצק או בבצק דוקא וכמו כן בברייתא איכא לספוקי מאי דקאמר ר' יוסי בבצק אי ר"ל בבצק דוקא או אף בבצק, וליכא למימר דגרסי' בבצק ולא בחטין דא"כ לא היה צריך לרש"י לפרש בבצק ולא בחטין אם היה מפורש בהדיא ולא בחטין:
וי"ל דלהכי פשט ולא בחטין מיתורא דמלתא דקאמר שיפה ובעיטה בבצק ולמה לו להזכיר שיפה הא עלייהו קיימי' ואם היה ר"ל אף בבצק לא הי"ל לומר כי אם בבצק לבד והיינו מפרשי' דבבצק דקאמר ר"ל דהשיפה דמיירי בהו הוו בבצק וירצה לומר או בבצק או גם בבצק כדמספקא לן הילכך לא היה צריך להאריך ולהזכיר ומדמזכרי להו ש"מ דה"ק הוו דוקא בבצק ולא בדבר אחר. דאינם בחטין:
מתני' כל המנחות באות עשר, פי' עשר חלות ומנחת הסולת נמי אע"ג דנקמצת קודם אפיה אפ"ה עשר חלות עבדי ליה, ל"ה.
גמ' לחם הפנים בהדיא כתיב בה שהם י"ב חלות חביתי כ"ג אתיא חוקה חוקה מלחם הפנים, פי' בלחם הפנים כתיב קדש קדשים הוא לו מאשי ה' חק עולם ובחביתין כתיב חק עולם כליל תקטר, ל"ה.
וקשיא דא"כ בשאר מנחות נמי דלהוו י"ב חלות דליגמר חק חק מלחם הפנים דכמו כן בפ' מנחה כתי' כל זכר בבני אהרן יאכלנה חק עולם לדורותיכם מאשי ה'. ונר' דלא גמר חק חק כי אם מחק שנכתב על קדושה דלחם כמו דבלחם הפני' כתיב קדש קדשים מאשי ה' חק עולם דקאמר דהם קדשים מאשי ה' חק עולם וכן גבי חביתין קאמר דקדשי לה' חק עולם כדקאמר חק עולם לה' כליל תקטר אבל חק עולם במנחה אינו כתוב על קדושת המנחה כי אם על אכילת אהרן ובניו כדקאמר אהרן ובניו יאכלנה חק עולם ואע"ג דקאמר מאשי ה' לא קאמר אלא דהם אוכלים אותה מאשי ה' אבל לא דהיא קדושה לה' חק עולם הילכך לא גמרי ג"ש כי אם בדדמי לה:
מלחמי תודה הבאות עשר עשר, דהכי פשיטא לן בפ' התודה (ל"ה). שכן יחיד, פי' שאר מנחות ותוד' קרבן יחיד הן שנתנדב ושניהן בנדבה אבל לחם הפנים חובה. שמן, פי' שאר מנחות ולחמי תודה טעונין שמן מה שאין כן בלחם הפנים. נפסל, פי' שאר מנחות ולחמי תודה נפסלין בלינה אבל לחם הפנים היה על השלחן שמנה ימים. ואינן דוחות שבת וטומאה דקרבן יחיד הם אבל לחם הפנים דוחה שבת וטומאה דקרבן צבור הוא, ל"ה. שכן הקדש פי' מנחות ולחם הפנים קדשי קדשים אבל לחמי תודה הוו קדשים קלים ונאכלין לבעלים כתודה. ולבונה פי' מנחות ולחם הפנים טעונין לבונה ולחמי תודה אין טעונין לבונה. מצה פי' מנחות ולחם הפנים באים מצה בגלל עצמן אבל לחמי תודה יש בהם מין אחד שהוא חמץ ובאות בגלל זבח (ל"ה). ואי סביר לן דבר הלמד בג"ש חוזר ומלמד בבנין אב. משום דפלוגתא היא בזבחים. שכן הדיוט שנתנדב פי'. מנחות ותודה קרבן הדיוט הן ונדבה הן ואין באין לחצאין ופגול נוהג בהם שהרי קומץ מתירן וכל דבר שיש לו מתירין יש בו משום פגול, ואינן דוחות שבת וטומאה אבל חביתין אינן נדבה ובאות לחצאין ואין בהם משום פגול דאין לו מתירין דכולה כליל ודוחה שבת וטומאה דכתיב בה מנחת תמיד הרי היא לך כמנחת תמידין (ל"ה). אדרבה שכן עשרון, פי' מנחות וחביתין באות מעשרון וכלי מקדשו וקדשי קדשים וטעונות לבונה ובאות מצה ובגלל עצמו וטעונות הגשה ואשם שמקטיר קומץ כשאר מנחות וחביתין כלם אשים אבל לחמי תודה באין עשרה קבין ואין כלי מקדשן כי אם שחיטת הזבח ואינן קדשי קדשים ואינן טעונות לבונה ויש בה חמץ ובאין בגלל הזבח ואין טעונות לבונה ואין מהם לאשים. והני נפישן ונילף מינייהו, ור' מאיר אי סבירא ליה, פי' בניחותא. הקדש מהקדש עדיף ליה ואע"ג דהנך דלחמי תודה ניפשן מיניהו לאו הקדש דקדשי קדשי' נינהו (ל"ה). לחמי תודה בהדיא כתי' בהו עשר דכתיב והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה לה' ואמרינן בפ' התודה נאמר כאן תרומה ונאמר בתרומ' מעשר תרומה מה להלן אחד מן העשרה אף כאן א' מעשרה. שלמיו לרבות שלמי נזיר פי' דכתי' בקרא מזבח תודת שלמיו ואמרינן לרבות שלמי נזיר לכל דין לחמי תודה לעשרת קבין ולחצי לוג שמן ושיהו באות עשר עשר (ל"ה). ארבע חלות, אחת ממצה ואחד מחמץ וא' מרקיקין וא' מרבוכה דארבע מינין יש בהן. והא בעי' אפרושי תרומה, כדכתיב תרומה לה' שנוטל אחת מכל מין ונאכלת לכהנים כדכתיב לכהן הזורק את דם השלמים לו יהיה והתשע נאכלות לבעלי'. אחד אמר רחמנא, דכתיב והקריב אחד מכל ואחד שלם משמע שלא יטול פרוס (ל"ה) שרבה במדת חלתן, פי' שעשאן י"א חלות או י"ב או שמיעט שעשאן ט', [ע"ב] [הוא דאמר כי האי תנא] (כתנאי הא דרב דאמר) חוץ מלחם וחביתי כהן גדול משמע אבל לחמי תודה ונזירות יכול למעט (ורב טובי כותיה ס"ל), וי"א אף לחמי תודה ונזירות ורב טובי כותיה דת"ק ס"ל, ל"ה:
מתני' עשרון משלש סאין, פי' שלש סאין שעורין מביאין ומניפין אותן בנפה י"ג פעמים עד שמעמידין סלתן על עשרון. לחם הפנים כ"ד עשרונים מכ"ד סאיך דהכי כתיב שתים עשרה חלות שני עשרונים יהיה החלה האחת. לא היה להם קצבה קאי אלא סולת מנופה כל, צורכה היה מביא, פי' אפי' מן השוק נקחת ובלבד שתהא מנופה כל צורכה. שנא' ולקחת, פי' משמע שבשעת לקיחה תהא ראויה לאפות, ל"ה.
גמ' מאי טעמא. פי' בעי' עשרון דעומר ג' סאין. כיון מחדש פי' ותבואה חדשה יש בה סובין יותר וסולת מועט, ל"ה. שתי הלחם, מתבואה חדשה באין דבעצרת אכתי חדשה הוא. לחם הפנים, פי' אפי' כשהתבוא' חדשה הרי יכול להביאה מהישנה, ל"ה. שרבה במדת עשרונו פי' שמדד בעשרון גדול או שנתן עשרון ומחצה במקום עשרון. פסולות דהוה ליה קומץ נקמץ מן החצי היתר ונמצא שאין לעשרון קומץ שלם והוה ליה קומץ חסר ותנן בפ' ראשון דקומץ החסר פסול, ל"ה. או שמעט עשרונו פסולות שהרי אין שם עשרון דקבעי קרא. רבה במדת סאין שלהם, שרבה בסאין כשהיה להביא עשרון והביאו משתים, או שמיעט שהיה לבא משלש סאין והביאו משתים כשרות. בדקה בגסה, פי' בתחלה מנפה בנפה דקה שמוציאה אבק דק שאין לבן כל כך ואחר כך בגסה שמוציאה הסולת וקולטת הסובין וחוזר ומנפה הסלת בדקה אחרת שהיא דקה מן הגסה ולא בדקה ראשונה אלא בדקה אחרת שהיא דקה מגסה שזו מוציאה אבק בינוני ואח"כ בגסה שמוציאה סלת וקולטת סובין וחוזר ומנפה הסולת בדקה אחרת שהיא דקה מן הגסה ולא בדקה ראשונה אלא בדקה אחרת שהיא גסה מדקה ראשונה שזו מוציאה אבק בינוני [מה] מה שלא הוציאה דקה ראשונה ואח"כ בגסה שמוציאה סולת וקולטת סובין וגסה זו דקה מגסה ראשונה שהרי זו קולטת סובין שמוציאה גסה ראשונה ואח"כ בדקה וכן עד י"ג דקה זו דקה מגסה של מטה וגסה זו דקה מגסה ראשונה, ל"ה:
ר' שמעון י"ג נפות הוו במקדש קבועות זו על גב זו עליונה קולטת סובין ותחתונה אף סולת ואינה מוציאה אלא אבק ומנפה בעליונה ואח"כ בשל מטה הימנה וכן כולם בסדר הזה התחתונ' דקה ושלמעלה לה גסה הימנה והשלישית דקה מן השניה ורביעית דקה הימנה וכן כלם, ל"ה:
מלמד שנקחאת סולת, פי' שנקחת מן השוק כשהוא סולת. מנין שאפי' חטין, פי' שאפי' חטין יקחנה ויעשנה הגזבר סלת. ויכול אף שאר מנחות כן, פי' שאפילו שאר מנחות (שוה) שהיחיד מביא יהיו נקחות חטים ויעשם הוא סלת. ת"ל אותה, פי' דכתיב ואפית אותה, אותה נקחת חטין ולא שאר מנחות דאין הכל בקיאין לנפות, הילכך יקח סולת מנופה כל צורכו מן השוק. מפני מה היקל הכתוב בלחם הפנים, התורה חסה, ולחם הפנים שהיה בכל שבת ויש בהם כ"ד עשרונות הילכך חסרון גדול לפי שהסלת הנקח מן השוק יקר מאד מפני שהחנוני משתכר בה לפי' נקח בחטין אבל מנחת נזיר דלא שכיחא והרי עשרון הוא לא חיישי' לזה, ל"ה:
חמש סאין ירושלמיות, והסאין הללו היו סלת שליש חלות שש סאין מדודות, פי' שהיו בימי משה הוסיפו על המדות דהוסיפו שתות על המדות והנך שש סאין שתי איפות ועשרים עשרון הם דהא בכל איפה עשרה עשרונות. עשרה לחמץ, פי' עשרה עשרונים לחמץ בתודה. ורבוכה, פי' חלוט ברותחין קרי רבוכה נמצא שלשה עשרונים ושליש לכל מין ומין ושלש חנות לעשרון דהוו להו עשר חלות לשלשה עשרון ושליש. ובמד' ירושלמיות, פי' שלא היו בה עשרונות אלא קבין היו כך חמש סאין שלשים קבין שהם ששת קבין לסאה, ל"ה. מכלן היה נוטל, פי' מכל מין שבתודה היה נוטל אחד מעשרה תרומה. שיהיו כל הקרבנות שוין, פי' כל המינין יהיו שוין עשר חלות. שלא יטול תרומה מקרבן על חבירו, פי' שאם היו מנין זה ה' ומנין זה ה' ומזה ה' דלהוו ט"ו נמצא מפריש מזה על זה, ל"ה:
גמ' מה להלן עשר. ע' זבחים נ ע"א תוס' ד"ה אמר אמרה:
משנה כל המנחות טעונות ג' מאות שיפה וה' מאות בעיט' שיפה ובעיטה בחטין ור' יוסי אומר בבצק ומיבעי' לי בגמרא אי אף בבצק קאמר או בבצק ולא בחטים ופשוט מברייתא דאמר ר"י שיפה ובעיטה בבצק וקשה קצת מאי פשיטותא היא זו דילמא ה"נ אף בבצק קאמר ועיין תוס' ז"ל ונראה בנוסחא זו דר"י אמר שיפה בחטין ובבעיטה בבצק מזה משמע דשיפה בחטין לחוד ובעיטה בבצק לחוד וכן מבואר גי' זו בפי' המשנה אלא דנראה דגרס בדברי ר"י בעיטה אף בבצק ע"ש ומסתברא כגירסא זו דלר"י בעיטה בבצק לחוד דשיפה בבצק מאי אהני אדרבה יכול לבא לידי חימוץ מרבוי השפשוף אבל בעיטה אינו מניח להחמיץ ולכולהו נוסחא לת"ק דאמר הכל בחטים טעמא לחוד כדי לנקותן מהפסולת ולר"י בבצק טעמא לחוד כדי שתהא הלישה יפה והבעיטה פירש"י ביד ובפי' המשנה כתב דבחטין בעיטה ברגל ע"ש:
כל המנחות באות עשר כו'. עיין תוי"ט ז"ל ובמשנל"מ ז"ל מ"ש לענין מנחת סלת אי באה עשר ג"כ וכבר כתבתי דנראין דברי המשנל"מ ז"ל דאינו באה עשר כיון דשירים הוא:
תוס' בד"ה דאפרשינהו בלישייהו כו' ומסקו דשם תרומה לא חיילא עד אחר אפי'. ועיין בדברי הר"ן והרא"ש ז"ל שם בנדרים ובנדה דף ו' כתבו דקדושת פה חיילא ואסור לשנותה מתרומה אחר הפרשה ולא הבנתי אי חל עליה שם תרומה דאסור לשנותה האיך יוצאין לחולין ע"י פדיון קודם שחיטת הזבח אלא מדנפדין ע"כ ליכא שם תרומה עליה קודם דקדשה זבח קלה הוי צריכי לזה אלא אפילו ליכא שם תרומה עליה בלישה מ"מ שפיר שני התם לרב הוא דהא דשפחתו של ר"ג מיירי בתרומת לחמי תודה ולאו משום קדושת תרומה היא אלא משום קדושת הלחם כולו דמיקרי קדש וליכא קדושה יתירה בתרומה מבלחם כולו. אלא דיקשה לזה מד' הרמב"ם ז"ל בפי"א מה' אה"ט דחלות תודה קודם שחיטת הזבח לא מיקרי קדש לענין כל חומר בקדש והשתא להאי לישנא דרב הונא ס"ל דמעל"ע שבנדה אינו מטמא אלא בקדש ולא בתרומה מאי משני בתרומת לחמי תודה הא אכתי ליכא עלייהו חומרא אלא כדין תרומה ע"ש וצ"ל דסוגיא דנדה אזלא כמ"ד חולין שנעשו על טהרת הקדש כקדש דמי ושפיר יש ללחמי תודה אפילו קודם שחיטת הזבח דין קדש והרמב"ם ז"ל פסק כמ"ד לאו כקדש דמי וכמבואר שם אלא בעינן קדש מקודש דוקא ועיין בכ"מ ז"ל באורך. שוב ראיתי בד' הרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' משכב ומושב שכתב לענין טומאת מעל"ע דחולין שנעשו על טהרת הקדש כקדש דמי ע"ש:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
במשנה שיפה ובעיטה בחיטין פירש"י כדי שישרו קליפתן. נראה לפרש דע"י השיפה ובעיטה מתרכך החטה ולכן בשעת טחינה תוסר הקליפה בנקל. דרחוק לומר דנשרית הקליפה מיד דא"כ תפול ותתפזר הקמח קודם הטחינה. וגם מהו שיעור ג' מאות הלא אם נשרית הקליפה בפחות נמי סגי. רק הפי' כמ"ש דעי"ז תעבור הקליפה בשעת טחינה וכן י"ל ברמב"ם פ"ז מה' אסוה"מ] אך בפי' המשנה פי' לנקות הפסולת שנדבק בחטה והנה לא נתבאר בגמ' אי במנחת שעורין הי' ג"כ שיפה ובעיטה. ולמ"ד שיפה ובעיטה בחטין י"ל דקאי גם על מנחת סולת. וגם מנחת העומר דחטה לאו דוקא ה"ה שעורין. אבל למ"ד בבצק צ"ל דכל המנחות הנאפות קאמר:
בגמ' בעי ר"י אמטוי ואתויי חד כו'. אי נימא אמטוי חד ואתויי חד צריכין לפרש שף אחת פי' אמטויי ואחר הבעיטה שף היינו אתויי. ולפ"ז אפשר לומר דמודה ר"י דשיפה סגי באמטויי לבד או באתויי לבד. דהא לא מפורש דצריך להיות מוליך ומביא והכל בכלל שיפה. רק בזה מסופק ר"י אי מוליך ומביא יחשב לשנים או לחד. אבל הבאה או הולכה גרידא מיחשב שפיר שיפה כנ"ל. אך ברמב"ם לא משמע כן ע"ש:
בגמ' דאפרשינהו בלישה. לכאורה הלשון תמוה דעיקר התירוץ הוא דמלבד הד' חלות אפה עוד ד' קטנות לתרומה. א"כ הול"ל ד' דקאמר שמואל חוץ מן התרומה. ומה זה דמשני דאפרשינהו בלישה הלא גם המ' חלות מפריש בלישה. ולכן הי' נראה דס"ל להגמ' דא' מן כל קרבן צריך להיות מן עשרה דוקא ככל מעשר דהוא א' מעשרה. ולהכי מוקי לה דקודם אפי' הי' מ' והפריש אז התרומה. ואח"כ חיבר התשעה ואפאן אחת וכן בכל הד' מינים. וכן מצאתי בפי' הר"ן והרא"ש בנדרים. אך משמעות הרמב"ם (פ"ט מה' מעה"ק) אינו כן וצ"ע לדינא:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
(עו א) חביתי כה"ג אתיא חוקה חוקה מלחם הפנים.—בתוס' כאן תמהו על זה. לכן מחוורת יותר שיטת הירושלמי (ריש יומא), שדין זה נלמד בג"ש תמיד תמיד מלחם הפנים.
(עו סע"א) כל המנחות שריבה וכו' כשרות חוץ מלחם הפנים וחביתי כה"ג ולחמי תודה ונזירות.—עי' תוספתא רפ"ח, דשם לי' "חביתי כה"ג", ובמקומו מנו "שתי הלחם", וכן מוכח בירוש' ריש יומא, והיא נוסחא יפה מאד, כי לפ"ז הטעם מובן, שרק המנחות שמנין חלותיהן מפורש בתורה מספרן מעכב, מה שאין כן בשאר מנחות, שמספרן מדברי סופרים. והענין מבואר, דשתי הלחם מפורש בתורה "שתים"; ולחם הפנים כתיב "שתים עשרה", וחלות תודה כתיב בהן "והרים", וילפינן (לקמן עז ב) מתרומת מעשר, והרי זה כמפורש בתורה, ורקיקי נזיר משום שמעשיהם כחלות ורקיקים שבתודה, וגם מניינם כמותם. ולשיטת הבבלי צ"ל דלא מנו כאן אלא למנחות שמספר חלותיהן מרובה, מה שאין כן בשתי הלחם. אבל גם לשיטת הבבלי מנין לחמים בשתי הלחם מעכב (וכעין זה שנינו "כל המנחות באות עשר עשר", והרי אין שתי הלחם בכלל), ומנין החלות של חביתי כה"ג מעכב משום ג"ש דחוקה חוקה, אלא שקשה לברייתא אחרונה. למה בחביתי כה"ג מעכב מספר החלות, ומספרם של לחמי תודה ונזירות אינו מעכב? והרי מספר שניהם אינו מפורש בתורה!
גמרא ולילף מלחם הפנים כו׳. אין לדקדק דאם איתא דאית׳ לן למילף מלחם הפנים ג"ש דחוקה חוקה ל"ל אלא ע״כ מדאיצטריך ג"ש למילף חביתי כ״ג מלחם הפנים ע״כ שאר מנחות לא ילפי׳ ויש ליישב דאי לאו ג"ש לא הוי ס״ד למילף יחיד מצבור אבל השתא דגלי ג"ש דילפינן יחיד מצבור פריך לילף נמי שאר מנחות
מלחם הפנים:
שם שתים עשרה מ״ט אי סבירא כו׳ כצ״ל:
רש״י ד״ה בעי ר"י כו׳ חשוב שיפה אחת הס״ד וכצ"ל:
ד"ה ר"י כו׳ ולא בחיטי׳ הס"ד ואח״כ ד״ה לחם כו׳ חלות הס"ד ואח"כ ד"ה אתי׳ חוקה כו׳ י״ב הס"ד ואח"כ ד״ה שאר כו׳:
ד"ה מה להלן כו׳ לכל מין עשר כדאמרי׳ כו׳ כצ״ל:
ד״ה שכן יחיד כו׳ הן קרבנות יחיד כו׳ כצ״ל:
ד"ה שכן הקדש המנחות ולחם הפנים ותרוייהו טעוני׳ לבונה ~צאן קדשים: זבחים~{ו}תרוייהו מצה הס״ד וכצ"ל:
ד"ה ואכתי פריך כו׳ במה מצינו ובעי׳ היא במס׳ זבחים אי חוזר ומלמד אדיליף מלחמי תודה לילף מחביתי׳ מה מצינו כו׳ הד״א וכצ"ל:
ד"ה שכן עשרון כו' עשרוני׳ הס״ד ואח״כ ד"ה כלי חביתין ומנחות טעוני׳ כלי כ"ש ע"א כלי מקדשן כו׳ כצ״ל:
בא"ד מקדשן הס״ד ואח"כ ד"ה הקדש חביתין ומנחות כו׳ קדשים הס"ד וכצ״ל:
ד״ה הגשה מנחות וחביתי׳ כו׳ כצ״ל:
ד״ה שלמיו על זבח כו׳ ירושלמות מרבינן נמי שבאין כו׳ כצ"ל. פי׳ דתודה היתה באה ה׳ סאין ירושלמות שהם ל׳ קבין ט״ו קבין לחמץ וט"ו למצה והמצה היתה ג׳ מיני׳ חלות ורקיקי׳ ורבוכה מגיע לכל מין ה׳ קבין ובנזיר שלא הי' אלא ב׳ מיני׳ חלות ורקיקי׳ היתה מעשרה קבין ירושלמית ועיי׳ לקמן דע"ח ע"א:
ד"ה שריבה כו׳ שמיעט שעשה י"ב כו׳ כצ״ל:
בא"ד שעשה י״ב הס"ד:
תוס׳ ד"ה אתי׳ כו׳ תימא דבפ״ק כו׳. פי׳ וכיון דלאו מופנה היא אפי׳ מצד א׳ אין למידין יחיד מצבור:
ד"ה דאפרשינהו כו׳ כחלת אהרן וכתרומתו מותר הא כתרומת כו' כצ"ל:
בא״ד דלאו תרומה ממש כו׳. פי׳ רק קדושת הפה דאסור לשנותן בחלות אחרות ועיי׳ בתוספת שם:
בא"ד וכי לא עשתה מצוה כו׳. פי׳ כיון דלכתחלה אסור:
בא״ד לעשותה עבות ויפות הס״ד וכצ״ל. פי׳ דבעודה עיסה יכולה לעשות כך. וכתב מ"ו הב״ז דמההי׳ דנדה ראי׳ ברורה למ"ש הרמב"ם פ״ט מה׳ מע"ק דכ"ד דמעשה לחם נזיר ותודה מעשיהם חוץ לעזרה שהרי שפחת ר״ג הית׳ אופה ואי הוי אפייתן בפני׳ אשה בעזרה מניין כדאמרי׳ בקדושין דף נ״ב ע״ב דאסורה מליכנס ואפי׳ לפי׳ התוספות אין דרך ליכנס בעזרה וכ״ש שפחה אלא ש״מ דמעשיה׳ בחוץ כו' עכ"ל. ולענ״ד לאו ראי׳ היא כלל לפי׳ התוספת פשיט׳ דלאו ראיה היא דתוספ׳ דכתבו התם אין רגילות שתכנס לשם כדי להתקדש משום בזיון הוא אבל לכנס לאפות קדשי׳ מותרת ליכנס דזה לאו בזיון הוא ולפירש״י נמי אינו מוכח דבאמת אותה שפחה לא היתה אפה בעצמה אלא שהיתה טח׳ ולשה העיסה כדי לעשותן עבות ויפות כמו שכתבו תוספות והיתה בודקת בין כל אחת שהיתה טחה ולשה וע"י נאפת אבל היא בעצמה לא היתה אפה וכן דרך הלשון לע״ז שאחד מספר לחבירו היום אפיתי לחם אפי׳ שנאפת ע"י אחרים כנ"ל:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
גמ׳ כל המנחות באות עשר עשר וכו׳ עיין בס׳ משנה למלך בפ׳ י״ג מהל' מעה״ק הל׳ י׳:
שם והא בעי אפרושי תרומה מינייהו וכ״ת דשקיל חדא ריפתא על כולה והתנן אחד מכל קרבן שלא יטול מקרבן על חבירו וכ״ת דמפריש מכל חדא אחד אמר רחמנא וכו׳ דאפרישינהו בלישה דשקיל חדא מחמץ וחדא מחלות וחדא מרקיקין וחדא מרבוכה מיתיבי וכו׳ כצ"ל כ"ה סוף פ"ק דנדרים דף י״ב ע״ב ע"ש:
הדרן עלך ואלו מנחות
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
חדושים
תוספות ד״ה אתיא חוקה כו' ובהקומץ רבה דרשינן כיון דלאו מופנה משום צד לכו"ע אין למידין כדאי' במס׳ נדה ומכ״ש היכא דאיכא למיפרך ק"ל:
ד"ה שריבה כו' שייך לע"ב:
הגהות
גמרא מתניתין. כל המנחות באות עשר כו' (מיימוני פי"ג מהלכות מעשה קרבנות):
ר״י אומר שיפה ובעיטה בבצק כצ"ל:
אמר שמואל לחמי תודה שאפאן כו׳ (מיימוני פ"ט מהלכות מעשה קרבנות):
מיתיבי כל המנחות שריבה כו׳ (מיימוני פי"ג מהלכות מעשה קרבנות):
רש"י ד"ה שיפה כו׳ ומביא בפיס׳ כו׳ כצ״ל:
ד"ה בחיטין כו' קליפתן הס"ד:
ד״ה שף כו' שתים שף שתים ובועט ג׳ כו׳ כצ״ל:
ד"ה ר׳ יוסי כו׳ בחיטין הס"ד: ואח״כ ד"ה מתני׳ באות כו' רקיקי׳ הס״ד: אח״כ גמרא שאר כו':
ד״ה אתי׳ כו׳ לה׳ מה כו׳ כאן י"ב הס״ד: ואח״כ ד"ה מה כו' עשר לכל מין כו' כצ״ל:
ד"ה שכן יחיד כו׳ לא דחי שבת ולא כו׳. כצ״ל והד״א:
ד"ה שכן הקדש כו׳ ולחם הפנים הס״ד. ור"ל שהן קדשי קדשים ולחמי תודה הם קלים: ואח״כ ד"ה מנחות כו׳ לבונה הס״ד.
ד"ה ואכתי פריך כו׳ ומלמד בבנין אב כו׳ דפלוגתא במס׳ זבחים כו׳ (ליכא פלוגתא התם אלא הוא בעיא דאסקא בתיק"ו):
ד״ה שכן הדיוט כו׳ בערב ואין כו׳ מתירין ודוחין כו׳ וטומאה הס״ד והד״א:
ד"ה שלמיו על כו׳ שלמי נזיר לעשר׳ קבין ירושלמי׳ כו' חלות כבתודה כצ"ל והס״ד נ"ל: ואח״כ ד״ה שאפאן כו׳ לעשות ארבעים ולא כו׳ אם ד׳ א׳ מכל כו׳ כצ"ל נ״ל:
ד"ה והא בעי כו׳ תרומה אמרינן לקמן דהוי א׳ מי׳ כצ״ל והס"ד: ואח"כ ד״ה דמפריש כו׳:
ד״ה דאפרשינהו כו׳ ושוב עשה כו׳ כצ״ל:
ד״ה שריבה כו׳ וקשי׳ לשמואל כו׳ שאפאן וכו׳ הס״ד: ואח"כ ד"ה הוא שמואל דאמר כו׳ כצ״ל נ״ל:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
א דף עו אמר רב טובי בר קיסנא אמר שמואל לחמי תודה שאפאן ארבע חלות יצא, והא בעינן ארבעים למצוה, והא בעי אפרושי תרומה מנייהו וכ"ת דמפריש מכל חדא וחדא אחד רחמנא שלא יטול פרוס דאפרישנהו בלישייהו, והנה יוצא מסוגיא זו דשאני בין דינא דארבעים לדינא דבעינן שתהי' התרומה חלה שלימה ולא פרוסה, וזהו מדלא משני הסוגיא בהא דפריך שלא יטול פרוס דזהו למצוה, כמו שמשני בהא דפריך והא בעינן ארבעים ומשני דארבעים הוא רק למצוה, ומדלא משני כן גם בהא דפריך שלא יטול פרוס דזהו רק למצוה, מבואר דזה מעכב בדיעבד, וכן מורה לשון הרמב"ם בפר"ט ממעה"ק הכ"ב וזה לשונו ולחמי תודה שאפה אותן ארבע חלות יצא לא נאמר ארבעים אלא למצוה והוא שיפרוש החלה שלהן אחת מכל קרבן כשהן בצק שאין מפרישין פרוסה שנאמר אחד מכל קרבן שלא יטול פרוסה יעוי"ש, הרי חזינן דלדין זה שלא יטול פרוס כתב בדוקא, ויש להבין מדוע ישתנה דין זה דשלא יטול פרוס דהוא לעיכובא יותר מהדין דארבעים שהוא רק למצוה, הא לפי הכלל דבעינן בקדשים שנה עליו הכתוב לעכב, א"כ אין הבדל בין דינא דארבעים לדינא דשלא יטול פרוס.
ב ונראה לפום האי כללא שכתבו ומסרו לנו הראשונים דבכ"מ שאמרה תורה מצוה בלכתחילה אעפ"י שאינו מעכב, אבל עכ"פ ראוי לזה בעינן, ואם גם אינו ראוי להמצוה, זה מעכב בדיעבד לפי הכלל כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת, וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת, וה"נ יובדל האי דינא דארבעים, לדינא שלא יטול פרוס, וזה הדבר, דהאי דינא דאמרה תורה ארבעים חלות למצוה, דשייכות המצוה בעודן לישה, ואז היתה העיסה ראוי' לזה, ועל זה אמרינן דאינו מעכב, כיון דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת, משא"כ בהא דמצות הרמה, דלפי הס"ד הוא דוקא לאחר אפיי', ואמרה תורה שלא יטול פרוס, ואם לא אפאן אלא ארבע חלות, א"כ הוי אינו ראוי לבילה ליטול שלימה וממילא מעכבת מטעם דכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו, אבל כשמשני הש"ס דמפריש בלישייהו, וא"כ אין מצוות הרמה דוקא לאחר אפיי', אלא שייכות המצוה גם בלישייהו בעודו בצק, נמצא דהדין שלא יטול פרוס לא נאמרה רק באופן שלא נטל בבצק, ומפריש אחרי אפיי', ולפי"ז שפיר פריך הש"ס והא בעינן אחד שלא יטול פרוס, והיינו דכיון דלהס"ד לא ידע דאפשר להפריש בלישה, א"כ כיון שעיקר המצוה באפויות, וא"כ תקשה והא בעינן שלא יטול פרוס, וזה מעכב מטעם כל שאינו ראוי לבילה.
ג אבל יש לעיין דלפי"ז לאחר שחידש הש"ס דיש להפריש תרומה גם בלישה, א"כ גם כשלא הפריש בלישה, מדוע מעכב בדיעבד בשלא הפריש בלישה אלא לאחר אפיי', ונטל פרוס, גם כן ליהני מטעם דכיון דהי' ראוי ליטול שלם בעודו בעיסה וא"כ אינו מעכב גם בדיעבד כשנוטל פרוס, ואם כן תצא עתה דין חדש דלאחר שחידשה הסוגיא דיש להפריש בלישייהו שוב אינו מעכב גם כשנוטל פרוס, אבל לא כן משמע ברמב"ם שהרי גם אחר שכתב דארבעים אינו אלא למצוה כתב והוא שיפריש תרומה בעודו בצק, ומשמע שזהו לעיכובא גם אם ישנן בהפרשה בלישה, ותמוה דלפי מה שביארנו לא היה להרמב"ם לכתוב רק הדין דאפשר להפריש תרומה בבצק, וממילא לא איכפת לן גם בפרוס בדיעבד ולא הוי הדין דשלם אלא בלכתחילה, ומבואר שדעת הרמב"ם דזה מעכב גם בדיעבד, וצריך עיון.
ד ונראה דשאני הא דלא יטול פרוס דע"כ דין זה על אחר אפיי' נאמרה, ובאופן שאפה ארבע חלות לא יצוייר האי דינא כלל, ולא הוי גם ראוי לבילה לדין זה, ולא מהני הא דהי' ראוי לבילה בהפרשה דבצק, כיון דלא נאמר האי דינא בבצק, ושפיר כתב הרמב"ם דדין זה שלא יטול פרוס מעכבא. -
ה כתבו התוס' בזבחים נ"ז ע"ב בד"ה היינו וא"ת ומגז"ש דתרומות מעשר היכי יליף לי' חלות דלמא עביד חדא חלה גדולה ויטול הימינה פרוסה לתרומה, ויש לומר דהא אמרינן בפסחים אחד שלא יטול פרוסה, ועוד דרשינן התם שיהיו כל הקרבנות שוין אלמא דבעי להנך חלות דליהוי כחלות של תרומה עכ"ל, והנה תירוץ זה השני תמוה לי טובא, א) בהא דכתבו דדרשינן אחד שיהיו כל החלות בשל תרומה, וזה אינו מבואר בסוגיא לא בפסחים שם ולא במנחות, ואם משום הא דתנן לקמן ע"ז ע"ב מכל קרבן שיהי' כל הקרבנות שווין שלא יטול מקרבן על חברו, התם לא נתמעט רק שלא יטול מקרבן על חברו, אבל אינו מוכח בדין שיווי, ב) אדרבה מבואר הכא להיפך וזהו דכיון דמסיק דאפרישנהו בלישייהו, וא"כ ע"כ אותן הארבע חלות גדולות יותר מהחלות של תרומה.
ו ונראה דכוונת התוס' לסוגיא דידן, וזהו לרב הונא דאמר לקמן ע"ב מנחת מאפה שאפה חלה אחת יצא מ"ט מצת כתיב מתקיף לה ר"פ טעמא דכתיב מצת הא כתיב מצות לא, והא גבי לחמי תודה דכתיב מצות ואמר רב טובי בר קיסנא אמר שמואל לחמי תודה שאפאן ארבע חלות יצא, ומשני ההוא פליגא, מבואר מזה דלר"ה אין להפריש תרומה בלישה, מטעם דבעינן ארבעים חלות דוקא, ולכאורה קשה מאי פריך מהא דשמואל הא גם שמואל מודה דלמצוה בעינן ארבעים חלות, וע"כ צריך לומר דכיון דאמר רב הונא דרק במנחת מאפה יצא בחלה אחת, מטעם דאזלינן בתר הכתיבה דכתיב מצת חסר וי"ו, ונשמע מזה דבמקום דכתבה תורה מצות מלא, ע"כ הוא לעיכובא, ואכתי קשה עיכובא מנלן, ואם בשביל דכתיב מצות מלא, זהו מטעם אחר, משום דבע"כ איכא בלחמי תודה רבים, משום דיש כאן בע"כ רבים, דאפילו לשמואל ע"כ ארבע בעינן, ולא משכחת חלה אחת, ולא אפשר למיכתב מצת חסר דמשמעו אחת משום דלא סגי בלא ארבעה, וא"כ אכתי איכא למימר דכתבה תורה מצות מלא משום דלא אפשר, אבל במספר ארבעים הוא רק למצוה, וע"כ צריך לומר דרב פפא לסימן בעלמא נקט הא דכתיב מצות, ועיקר הלימוד המורה עיכוב הוא מאחד הכתוב בתודה, וזהו שנאמר "והקריב ממנו אחד מכל קרבן", ומשמעות אחד שהוא שוה להנשארים, ובא למעוטי שלא יפריש תרומה בלישה, שאז תהי' חלת התרומה קטנה משל הנשארים, אלא בעינן שיהיו כולן שווין, וזה לא אפשר רק אם יאפה ארבעים, ומפריש תרומה מן האפויות, וא"כ הרי"ז כמו שנה הכתוב לעכב שיהיו ארבעים חלות, וזהו עיכובא, וזהו שמסיק הש"ס הכא ההיא פליגא, ולזה כיוונו התוס' בזבחים בשני התירוצים, דתירוץ ראשון הוא אליבא דשמואל, והתירוץ השני הוא אליבא דר"ה דע"כ דריש מהא דאחד האמור בתודה שבעינן שיהיו כל החלות כשל תרומה, נמצא דהאי דינא אם בעינן שיהיו החלות שוות לשל תרומה תליא גם כן בפלוגתא דרב הונא ושמואל, והרמב"ם דפסק כשמואל, ממילא לא כתב כלל האי דינא דבעינן שתהי' החלות שוות לשל תרומה, והא דלא כתב כן דלמצוה לכתחילה בעינן שתהי' החלות שוות לשל תרומה, משום דזה נכלל במה שכתב דלמצוה בעינן ארבעים חלות, וממילא החלות שוות לשל תרומה, וכמו שנתבאר.
ז תוספות ד"ה דאפרשינהו בלישייהו, לכאורה דאין שם תרומה עליהם בעיסה דבשחיטת הזבח הוא דקדשי ותנן בפר' התודה שחטה עד שלא קרמו בתנור לא קדש הלחם, ותימא דבסוף פר"ק דנדרים וכו' וצריך לומר דלאו תרומה ממש הוו עד אחר אפייה יעוי"ש, ותמהני טובא מה ענין תרומה לקדושת הזבח, הלא שני דינים הם בלחמי תודה היינו דיש דין תרומה ליתן לכהן אחד מעשרה כדין תרומת מעשר כמו שמבואר לקמן ע"ז ע"ב, ויש עוד דין דהחלות יתקדשו בקדושת הזבח, וטרם שיתקדשו בקדושת קרבן אסור באכילה בין לכהן התרומה ובין לבעלים השיריים, אבל דין הפרשת התרומה אינו מאוגד עם הקדושת הזבח שמקדש החלות, וזהו ביאור הגמ' בנדרים י"ב במסקנא דתרומת לחמי תודה מיירי לפני זריקת דמים טרם שנתקדשו בקדושת זבח, ומ"מ שם תרומה חלה על חלקו של כהן, והוי זה דבר הנדור ממש, והאומר הרי עלי כתרומת לחמי תודה הוי נדר מעליא, ומה ראו בעלי התוס' על ככה לומר דלא חל שם תרומה טרם שנתקדשו החלות בקדושת זבח, ודוחק לומר דלא הוי כגמר מלאכה לתרומה טרם שנתקדשו בקדושת זבח, משום דמה ענין גמר מלאכה שייך בהקדושה, ופשיטא שיכול ליתן לכהן חלה אפויה גם טרם קדושת החלות על ידי הזבח, ופשיטא דכמו כן יכול ליתן בלישה, וחלה שם תרומה על מה שנותן לכהן.
ח וגם בזה שכתבו התוס' דלא חל שם תרומה עד אחר אפייה, דלפי"ז קשה מדוע מסיק הש"ס בנדרים שם דהאומר הרי עלי כתרומות לחמי תודה לפני זריקה אסור, מטעם דהוי דבר הנדור, ולא דבר האסור, ואם אמרינן דאין זה תרומה עד אחר אפייה, והיינו ג"כ עד אחר שיתקדשו בקדושת הזבח, א"כ אין זה דבר הנדור, וע"כ מוכח משם דתיכף משעת הפרשה נאסר משום תרומה, והוי דבר הנדור, וראיתי אח"כ בתוס' נדה ו' ע"ב שכתבו בהדיא דמדחזינן שם דהמתפיס בתרומות לחמי תודה נאסר הככר דע"כ חלה קדושת תרומה בעודה עיסה, וכן מבואר בהמאירי שם בנדרים שכתב וז"ל ואם התפיס בתרומה זו שהופרשה בלישה אסור שהרי הופרשה קודם זריקת הדם יעוי"ש, מבואר דסבר דע"כ חל שם תרומה תיכף ומיד בשעת הפרשה, סו"ד דברי התוספות הכא, צע"ג.
ט כתב הרא"ש שם בנדרים אלא דאפרשינהו בלישה, אחר שעשה מכל מין ומין עשר חלות, ונתן אחת מכל מין לכהן, ומתשעה הנותרים עשה חלה אחת יעוי"ש, ויש לעיין מדוע בעי שיעשה תחילה עשר חלות, ולא סגי שיטול חתיכת בצק באומד שהיא אחת מעשר להיות לתרומה, ואפשר שדעת הרא"ש כשיטת הרמב"ם דלא סבר כאבא אלעזר בן גומל בתרומות מעשר דניטלת באומד, אלא בעינן דקדוק בשיעורה כמבואר ברמב"ם פר"ג מתרומות ה"י, והכא לתרומת מעשר מדמינן, ובעי לדקדק בשיעור עשרה, להכי יש לעשות מקודם עשר חלות, ובזה יכול לכוון שתהי' התרומה בשיעור מכוון ומצומצם, וזהו שיעשה כל החלות העשר בשוות להדדי.
י אבל לפי"ז קשה מדוע לא כתב הרמב"ם להאי דינא, וע"כ צריך לומר דהכא בתרומות לחמי תודה כיון שבלאו הכי לא ינצל מנטילה דמאומד, דהרי גם כשמפריש חלה אחת אפויה אין כאן צמצום, דגם כשעושה עשר חלות ומכוון שיהיו כולן שוות, אין זה אלא בגדר אומדנא, וא"כ מה לי אם האומדנא כשנוטל אחת מעשרה או כשנוטל אחת מכל הבצק, ועפ"י אומדנא משער שזה הוי חלק אחת מעשרה.
יא לכן נראה שכוונת הרא"ש הוא מטעם אחר והיינו דמדכתיב אחד מכל קרבן הכוונה שיהי' כל החלות שוות, וכמו שכתבו התוס' בזבחים שכתבנו לעיל, ודין הוא בהרמה, והרמב"ם סבר דדין זה לא נאמרה אלא למצוה ובאופן שעושה ארבעים חלות, אבל לא כשעושה ארבע חלות וכמו שכתבנו לעיל בביאור דברי התוס' בזבחים, ולהכי לא כתב הרמב"ם להאי דינא דבעינן עשר חלות שוות, דזה לא נאמרה בשמפריש בלישה, וכשמפריש חלה מן אפויות פשיטא שהחלות כולן שוות עפ"י אומדנא מטעם דבעינן חלק עשירי כדין תרומת מעשר.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
מתני' שיפה. שמשפשף בידו שמוליך ומביא בפיסת ידו עליהן: בעיטה. שבועט בהן בגבות אצבעותיו באגרופו: בחיטין. כדי שישרו קליפתן: בבצק. בלישת הבצק שף ובועט: באות עשר עשר. חלות או רקיקין: גמ' שף אחת ובועט שתים שף שתים ובועט שלשה. נמצא דכי שף שלש פעמים בועט ה' פעמים ותו חוזר ועושה עד שגומר ש' פעמים שיפה ות''ק פעמים בעיטה: בעי רבי ירמיה. הא דקתני שף אחת היינו אמטויי ואתויי דמה שמוליך ומביא בידו חשוב חד שיפה: או דלמא. להולכה לחודה קרי חד שיפה וכן נמי להבאה לחודה חשיב שיפה כ''ש: ר' יוסי אומר שיפה ובעיטה בבצק. ולא בחיטים: לחם הפנים בהדיא כתיב ביה. י''ב חלות: אתי חוקה מלחם הפנים. דכתיב בלחם הפנים (ויקרא כד) (מאת בני ישראל) חק עולם וכתיב בחביתין (שם ו) חק עולם לה' מה להלן י''ב אף כאן י''ב: שאר מנחות דבאות עשר עשר מנלן: מה להלן. בלחמי תודה לכל מין עשר כדאמרינן בפירקין דלקמן (דף עז.): שכן יחיד. דלחמי תודה ושאר מנחות הן קריבין יחיד שנתנדב דתרוייהו אתו בנדבה ותרוייהו טעונות שמן ותרוייהו נפסלות בלינה ותרוייהו לא דחו שבת ולא טומאה לאפוקי לחם הפנים שהן קרבן של צבור ואין באות בנדבה ואין טעונות שמן ואין נפסלות בלינה שהרי מניחם ח' ימים על השולחן ודוחה שבת וטומאה: שכן הקדש. המנחות ולחם הפנים קדשי קדשים: מנחות טעונים לבונה והויין מצה תרוייהו: ועצם. באין בגלל עצמם מה שאין כן בלחמי תודה שאין טעונין לבונה ויש בהן חמץ ובאות בגלל זבח: ואכתי פריך ואי סבירא לן דדבר הלמד בג''ש כגון חביתין דילפי חוק חוק מלחם הפנים דחוזר ומלמד בבנין אב ולאו בבנין אב הוא אלא במה מצינו דפלוגתא במס' זבחים (דף נ:) אי חוזר ומלמד הואיל ויליף מלחם הפנים: לילף מחביתין. מה מצינו חביתין שהן י''ב חלות אף כל המנחות כו': שכן הדיוט. לחמי תודה ושאר מנחות הדיוט יכול להביאן ובאין נדבה ואין באין לחצאין ויש בהם משום פגול ואין דוחין לא שבת ולא טומאה וחביתין הן קרבן של כהן גדול ואין באין בנדבה וקריבה לחצאין מחציתה בבקר ומחציתה בערב ואין בהן פיגול לפי שאין להם מתירין ודוחין שבת וטומאה: שכן עשרון. דחביתין ושאר מנחות אין באות אלא עשרון לאפוקי לחמי תודה שיש בהם כמה עשרונים: כלי. חביתין ומנחות טעונות כלי כ''ש. ע''א כלי מקדשן ולחמי תודה שחיטת הזבח מקדשן: הקדש. דחביתין ומנחות הויין קדשי קדשים: מנחות וחביתין טעונים הגשה למזבח ובאות לאישים על המזבח מה שאין כן בלחמי תודה שאין טעונין הגשה ואין מהם לאישים: הדיוט מהדיוט. מנחות מתודה דתרוייהו מנחת הדיוט לאפוקי חביתין שהן קרבן כהן גדול: רבי מאיר אומר וכו'. דהיינו טעמא דאי סבירא ליה דבר הלמד כו' וטעמא משום הנך נפישן כדאמר לעיל: יליף מלחם הפנים. דהקדש מהקדש עדיף ליה למילף לאפוקי לחמי תודה דקדשים קלים: בהדיא כתיב בהו. מפרש בפרק התודה (לקמן עז.): שלמיו. על זבח תודת שלמיו לרבות שלמי נזיר לעשרה קבין ירושלמיות נמי מרבינן שבאין עשר חלות כתודה: שאפאן ד' חלות. שהיה לו לעשות ארבעים ולא עשה כי אם ד' אחד מכל מין: והא בעי אפרושי תרומה מינייהו. דכתיב והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה (ויקרא ז) והך תרומה אמרינן לקמן (דף עז:) דהויא אחת מי': דמפריש מכל חדא. מכל אחת של ד' חלות: דאפרשינהו בלישה. כל זמן שהן עיסה ושוב עשה החלות שלימות דלא הוי פרוס: שריבה במדת חלתן. כגון שהיה לעשות י' חלות ועשה חלות גדולות שלא עשה מהן אלא או ז' או ח' או שמיעט שעשה י''ב חלות או י''ג חלות. ע''א שריבה היינו שהוסיף במנין החלות כגון שעשה י''ב: חוץ מלחם הפנים וחביתין ולחמי תודה. שאם מיעט או ריבה במדת חלתן פסולות וקשיא לשמואל דאמר לחמי תודה שאפאן וכו': הוא. שמואל:
רש"י מכ''י רבינו בצלאל אשכנזי ז''ל מתני' שיפה. שמשפשף החיטין בין ידיו שתהא נוחה קליפה להשיר או הבצק כדי שיהא נאה: בעיטה. בועט בעובי אגרוף כדרך הגבלים או בעובי פס ידו הסמוך לזרוע. לישנא אחרינא בעיטה ברגל: גמ' שף אחת בועט שתים שף שתים ובועט שלש. הכי עביד כסדרן דאיכא לשלש שיפות חמש בעיטות נמצא ת''ק בעיטות לשלש מאות שיפות כדקתני מתני': אמטויי ואתויי חד. שיפה דמתני' היכי חשיב דרך השף להוליך [ולהביא] ידו ולהכי חשיב להולכה והבאה חד: ת''ש. דבבצק ולא בחיטין: מתני' כל המנחות באות עשר עשר. חלות ומנחת סולת נמי אע''ג דקודם אפייה נקמצת אפילו הכי עשר חלות קא עבדי ליה בנזיר כתיב (לחם) וסל מצות חלות מצות: גמ' חוקה חוקה. חק עולם לה' כליל תקטר כי קדש קדשים הוא לו מאשי ה' חק עולם: גמר. שאר מנחות: מלחמי תודה. דבאות עשר עשר דהם פשיטא לן בפ' התודה: שנתנדב. שתיהן נדבה אבל לחם הפנים חובה: ואין דוחין [שבת] דלאו קרבן צבור הוא: אי סבירא ליה כו'. בניחותא. לחמי תודה בהדיא כתיב בהו. עשר דכתיב והקריב ממנו אחת מכל קרבן תרומה ואמרי' בפ' התודה נאמר כאן תרומה ונאמר בתרומת מעשר תרומה מה להלן אחד מעשרה אף כאן אחד מעשרה. לרבות שלמי נזיר. (למין) [למידת] לחמי תודה לעשרת קבין ירושלמית ולחצי לוג שמן ושיהיו באות עשר: שאפאן ארבע חלות. אחד ממצה ואחד מחמץ ואחד מרקיקין ואחד מרבוכה דארבע למינין יש בהן: והא בעי אפרושי תרומה. כדכתיב בהן תרומה שנוטל אחד מכל מין ונאכלת לכהנים כדכתיב לכהן הזורק את הדם לו יהיה והתשעה נאכל לבעלים: אחד אמר רחמנא. והקריב ממנו אחד מכל קרבן ואחד שלם משמע שגא יטול פרוס: שריבה במדת החלות. שעשה י''א חלות או י''ב חלות:
רבי יוסי אומר שיפה ובעיטה בבצק. פי' ולא בחיטין ובתוספ' (פ''ח) גרסינן אף בבצק ופליגא אהך ובתוספתא דיוקנית לא גרסי' אף: אתיא חוקה חוקה מלחם הפנים. תימה דבפ''ק (לעיל דף ח.) דרשינן חוקה דחביתין ובהקומץ רבה (שם דף יט.) דרשינן חוקה דלחם הפנים: דאפרשינהו בלישייהו. לכאורה דאין שם תרומה עליהם בעיסה דבשחיטת הזבח הוא דקדשי ותנן בפ' התודה (לקמן דף עח:) שחטה עד שלא קרמו בתנור לא קדש הלחם ותימה דבסוף פ''ק דנדרים (דף יב.) אמרינן כחלת אהרן וכתרומתו מותר הא כתרומת לחמי תודה אסור והא תרומת לחמי תודה לאחר זריקת דמים הוא ומשני לפני זריקת דמים וכדרב טובי בר קיסנא כדאפרשינהו בלישייהו וצריך לומר דלאו תרומה ממש הוו עד אחר אפייה וא''ת דמשמע הכא דהך דרב טובי בר קיסנא בדיעבד ובפרק קמא דנדה (דף ו:) גבי שפחתו של רבן גמליאל שהיתה אופה ככרות של תרומה ומוקי לה בתרומת לחמי תודה ופריך תרומת לחמי תודה באפייה מאי בעי ומשני דאפרשינהו בלישייהו כדרב טובי בר קיסנא וכי לא עשתה מצוה מן המובחר ויש לומר דהא דקאמר ארבע חלות הוא דיעבד דלכתחילה בעי ארבעים וגם היא עשתה ארבעים אלא שקודם אפייה הפרישה אותן של תרומה ולא הפרשה גמורה אלא שביררה אותן העתידות להיות תרומה לעשותן נאות ויפות: