דלג לתוכן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף עה - ב

אמר תירץ רבה: איזהו דבר שצריך שני מיעוטין ["עליה" ו"היא"], הוי אומר זו מנחת מאפה, שיש בה שני מינין.

מתניתין:

משנתנו מפרשת כיצד היא הפתיתה, ויש בה חילוקים בין המנחות:

א. מנחת ישראל, שהיא טעונה קמיצה, קופל משבר [1] אחד [כל חלה מעשר החלות שעושים בכל מנחה, כדלקמן עו א] לשנים, ואת השנים קופל לארבעה, לקיים מצות פתיתה, ומבדיל, מפריד את הפתיתים לגמרי, כדי שיהיו ראויים לקמיצה. [2]

ב. מנחת כהנים, שהיא אינה טעונה קמיצה שהרי כולה מוקטרת, קופל אחד לשנים, ושנים לארבעה, ואינו מבדיל, כי הפתיתה מתקיימת על ידי הקיפול, וההבדלה אינה אלא בשביל הקמיצה, וכאן אין קמיצה. [3] ג. מנחת כהן משיח ["מנחת חביתין"] לא היה מקפלה לארבעה אלא לשנים, כדמפרש בגמרא, ושם מתבאר הטעם משום שפתיתה אחת נאמרה בה, ולא שתים. וגם אינו מבדיל, שהרי אינה טעונה קמיצה, אלא "כליל תקטר". [4]

רבי שמעון אומר [בשני דברים הוא בא לחלוק על תנא קמא]:

א. מנחת כהנים ומנחת כהן משיח אין בהן פתיתה כלל, ואפילו לא קיפול לשנים, מפני שאין בהן קמיצה. וכל שאין בהן קמיצה, אין בהן פתיתה. [5]

ב. וכל המנחות כולן הטעונות פתיתה - פותתן לפתיתים קטנים כזיתים. שלא כדברי תנא קמא, שלדבריו אינו פותת אלא אחד לארבעה. [6]

גמרא:

תנו רבנן: נאמר לגבי מנחת מחבת "פתות אותה פתים, ויצקת עליה שמן מנחה היא":

אילו היה אומר הכתוב "פתות", דמשמע פתיתה אחת, יכול הייתי לומר שלשנים בלבד הוא קופלה, לכן תלמוד לומר "פתים", שיהיו בה שתי פתיתות, והיינו פתיתה לארבעה.

אי "פתים", יכול יעשנה פירורין? - תלמוד לומר "אותה", ללמד, אותה [את המנחה] יפתות לפתיתים, ולא יפתות את הפתיתין לפתיתין. [7] הא כיצד הוא עושה?

מנחת ישראל - קופל אחד לשנים, ושנים לארבעה - ומבדיל.

אבל מנחת כהן משיח - היה מקפלה, וכו'. [8] ומקשינן על מה ששנינו שמנחת כהן משיח היה מקפלה, והא אנן תנן במשנתנו "מנחת כהן משיח לא היה מקפלה"!?

אמר תירץ רבה: מנחת כהן משיח אינו מקפלה לארבעה, אבל מקפלה לשנים, ומשום שנאמר בה [ויקרא יב]: "על מחבת בשמן תעשה. תופיני מנחת פתים. והכהן המשיח תחתיו מבניו יעשה אותה", ולא נאמר בה "פתות אותה פתים".

שנינו במשנה: רבי שמעון אומר: מנחת כהנים ומנחת כהן משיח, אין בהן פתיתה. וכולן פותתן כזיתים:

אמר רב יוסף: האי חביצא [תבשיל שמפררים בו פת], כך הוא דינה לענין ברכה: אי אית בה [אם יש בו] פירורין בגודל כזית, [9] מברכינן עליה "המוציא לחם מן הארץ ".

ואי לית בה פירורין כזית, מברכינן עליה "בורא מיני מזונות". [10]

אמר רב יוסף: מנא אמינא לה [מנין למדתי דין זה]? מהא דתניא, היה ישראל עומד ומקריב [נותן לכהן להקריב] מנחות בירושלים, [11] אם לא הקריב עדיין הישראל מנחה מימיו: אומר, מברך הישראל, "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". [12]

נטלן הכהן לאוכלן [את שיירי המנחות], ואומר, מברך הכהן "המוציא לחם מן הארץ ".

ומברייתא זו מוכיח רב יוסף כדבריו: והרי תנן במשנתנו "וכולן, כל המנחות פותתן לפתיתין כזיתים", [13] הרי למדנו שעל פתיתין בגודל של כזית, מברכים עליהם "המוציא לחם מן הארץ". [14] אמר תמה ליה אביי לרב יוסף: ולתנא דבי רבי ישמעאל, דאמר שבכל המנחות הטעונות פתיתה מפרכן לאחר אפייתן עד שמחזירן לסלתן, וכי הכי נמי דלא מברך "המוציא", כיון שאין שם פירורין כזית!?

וכי תימא הכי נמי [אכן כן], מכל מקום תיקשי:

והתניא בברייתא אחרת: ליקט מכולן, מפתיתין שאין בהן כזית, [15] וביחד יש לו כזית, ואכלן בפסח, הרי אם חמץ הוא - ענוש כרת. אם מצה הוא - אדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח - הרי שאף פירורין שאין בהם כזית חשובים הם, והוא הדין לענין ברכה, מברכים עליהם "המוציא לחם מן הארץ"!? [16]

ומשנינן: הכא במאי עסקינן, בכגון שעירסן, [17] לש וצירף יחד את הפירורים לכזית שלם. [18] ומקשינן על ישוב זה: אי הכי, תיקשי, היינו דקתני עלה דההיא ברייתא שענוש הוא עליהם כרת, ויוצא בהם ידי חובתו בפסח, "והוא שאכלן בתוך שיעור כדי אכילת פרס". [19]

ואי כדבריך, שהברייתא עוסקת בכגון שעירסן ונעשו לככר אחד, הרי "והוא שאכלו" [לשון יחיד] מיבעי ליה למימר, ולא "שאכלן", שהוא לשון רבים, ומשמע שהפירורים נפרדים!?

אלא, מיישבת הגמרא באופן אחר את הברייתא שמפורש בה שאף פירורין פחות מכזית חשובים הם: הכא בברייתא ד"ליקט מכולן", במאי עסקינן, בבא מלחם גדול. שפתת פירורים פחות מכזית מלחם גדול, וחשובות הן אגב אביהן, שהרי בשעה שפתתן היה בלחם יותר מכזית, ולכן חייב הוא לברך ברכת המוציא על הפירורים שנטל מן הלחם. [20]

שואלת הגמרא: מאי הוי עלה דחביצא [מה דין החביצא]?

רב ששת אמר: אפילו פירורין שאין בהן כזית מברך עליהן המוציא. [21]

אמר רבא: והוא, דאיכא "תוריתא דנהמא" עלייהו [ובלבד שיש על הפירורין תואר מראית לחם]. [22]


הערות

[1] כן פירש רש"י מכתב יד; ובפירוש המיוחס לרש"י וכן רבינו גרשום פירשו ש"קופל" הוא כמו "כופל", וכן נראה מדברי הרמב"ם בהלכותיו פרק יג ממעשה הקרבנות; וראה בהערה 2.

[2] בפירוש המיוחס לרש"י כתב: מבדיל: "משברה והיינו פתיתה". וכתב על זה ב"זבח תודה": וקשה, דעל כרחך אי אפשר לומר דעצם מצות פתיתה היא על ידי הבדלה, דהא מנחת כהנים נמי צריך פתיתה, ושם אינו מבדיל [ראה המשך המשנה] ; ועל כרחך דעל ידי הקפילה לבד נתקיים מצות פתיתה, דאי אפשר בלא שבירה במקצת, וצ"ע - ובפירוש הראב"ד ל"תורת כהנים" מצאתי: ומבדילן: פירוש ומפסיקן לגמרי; מנחת כהנים: קופל ואינו מפסיק לגמרי, קופל, שהרי כל המנחות נתרבו לפתיתה, וכיון שהוקפלו קרובות הן לפתת ואינו מבדיל, שהרי אין בהן קמיצה; וראה עוד שם. והנה לפי מה שפירש רש"י מכתב יד ד"קופל" היינו משבר, אם כן בהכרח כהראב"ד, אם כי מלשון הראב"ד נראה ד"קופל" היינו כופל ולא משבר.

[3] [יש להעיר: לדעת הסוברים שמנחת סולת טעונה פתיתה - ראה בזה בהערה בעמוד א - הרי מסתמא אינו מבדיל, שהרי כבר נקמצה ולמה לי הבדלה שאינה אלא לקמיצה וכמו מנחת כהנים שאינו מבדיל, ואם כן למה לא נזכר גם דין זה במשנה! ?].

[4] בפירוש המיוחס לרש"י כתב כאן: "לפי שהיא חובתו, ואין נקמצת כלל, וכליל היא". וכתב ב"זבח תודה": מסיק בגמרא, דאין מקפלה לארבעה אבל מקפלה לשנים, והטעם משום דלא כתוב בה [ויקרא ו יד] "פתות פתים" כבשאר מנחות, אלא "מנחת פתים" לבד:. ומה שאינו מבדיל במנחת חביתים, הטעם כמו מנחת כהנים משום דאין בהן קמיצה. והנה בפירוש רש"י שלפנינו כתב:. וקשה: הא במנחת כהן גם אינה נקמצת ואפילו הכי צריך אחד לארבעה; ומה שכתב: לפי שהיא חובתו, לא ידענא, אטו משום שהיא חובה ועליו להביא בכל יום ישתנה הדין דפתיתה; אחר כך מצאתי ב"טהרת הקודש" שמיישב קצת, ודוחק; ובאמת הנכון כמו שפירשנו מקודם, והוא מרש"י כתב יד, והעתיקו הראב"ד ב"תורת כהנים".

[5] א. תמהו הראשונים [הובאו דבריהם ב"משנה למלך" מעשה הקרבנות יג ד, אמצע הדיבור השני]: האיך אמר רבי שמעון במנחת כהן משיח שאין בה פתיתה, והרי הכתוב אומר במנחת כהן משיח שהיא "מנחת פתים" [ויקראנ ו יד]! ? וראה מה שהאריך בזה ה"משנה למלך" שם, ומה שהביא שם בשם הרא"ם ובשם ה"קרבן אהרן", ומה שכתב הוא שם לבאר מכח קושיא זו את שיטת הרמב"ם בביאור סוגייתנו; וראה עוד ב"חזון איש" סימן כו סק"ז ד"ה ובמל"מ, מה שכתב בזה. ב. בפירוש המיוחס לרש"י כתב בדברי רבי שמעון "מנחת נדבה של כהנים". וביאר ה"משנה למלך" [מעשה הקרבנות יג י ד"ה ודע שראיתי לרש"י] את טעמו, משום שהוקשה לו: היכי קאמר רבי שמעון דמנחת כהנים אין בהם פתיתה מפני שאין בהם קמיצה, דהא רבי שמעון אית ליה - לעיל עב ב - דמנחת חוטא של כהנים נקמצת, וקומץ קרב לעצמו; ומשום הכי הוכרח לפרש, דרבי שמעון איירי במנחת נדבה דאין בה קמיצה; אבל בדברי תנא קמא - שחילק מנחת כהנים משאר מנחות לענין הבדלה, ומשום שאין בה קמיצה - לא פירש כלום, משום דמיירי אף במנחת חוטא, משום דסבירא ליה דכל מנחת כהן אינה נקמצת. ואני תמיה על זה: דהא מנחת החוטא מנחת סולת היא, ובמנחת הסולת כבר נתבאר לעיל [ראה הערה בעמוד א] שאין בה פתיתה, ודברי רש"י צריכין אצלי תלמוד. וכתב ב"קרן אורה", דבלאו הכי מוכח שמחבר הפירוש המיוחס לרש"י סובר שמנחת הסולת טעונה פתיתה, וכפי שיבואר בהערה בהמשך בסוגיא גבי פתיתה במנחת העומר; [ויש להעיר, דלפי זה מוכח מדברי המפרש, שפתיתה אינה תלויה בעשר חלות - ראה בזה בהערה בעמוד א - שהרי פירש במשנה לעיל עד ב "מנחת הסולת לא היה בה חלות, דבעודה סולת נקמצת"]. וב"שלמי יוסף" [בהערות לדף זה] תמה: הרי אף אם מנחת חוטא נקמצת, מכל מקום הרי הקמיצה היא קודם האפייה, ואם כן לדעת רבי שמעון שהוא סובר דאין פתיתה אלא במקום שיש קמיצה, אם כן לפי שיטתו ודאי שמנחת סולת אינה צריכה פתיתה, דהרי בפשוטו סברת רבי שמעון היא, שאין הפתיתה אלא בשביל הקמיצה, ואם כן לאחר הקמיצה אין טעם בפתיתה; ואם כן ממילא אף מנחת חוטא שנקמצה כשהיא סולת הרי היא בכלל! ? וכתב ליישב, דאפשר שטעמו של רבי שמעון אינו משום שהפתיתה אינה אלא בשביל הקמיצה, אלא משום שנאמרה פתיתה רק באותן הטעונות קמיצה, ושאר מנחות אינן נלמדות מזה ; וראה עוד שם.

[6] נתבאר על פי רש"י מכתב יד. אבל בפירוש המיוחס לרש"י כתב לבאר בשלשה אופנים אחרים, ולכל הביאורים אין כאן מחלוקת ודברי הכל הוא: א. וכולן שצריכים פתיתה מקפלן שנים לארבעה וארבעה לשמונה ושמונה לששה עשר עד שיהיו פתיתים כזיתים; וב"קרן אורה" [על משנתנו] תמה ממה שאמרו בגמרא "יכול יעשנה פירורין, תלמוד לומר "אותה" אותה לפתיתים ולא פתיתים לפתיתים, הא כיצד מנחת ישראל קופל אחד לשנים ושנים לארבעה, ומבדיל", ומשמע שאינו פותת אלא שתי פעמים, לשנים ולארבעה; וב"צאן קדשים" "חק נתן" ומנחה טהורה" תמהו: איך יתכן שיכפול כל חלה שהיא עשירית העשרון בלבד [העשרון מג ביצים וחומש ביצה, וכל חלה כארבע וחצי ביצים] לששה עשר, ויהיה בכל פתית כזית! ? ראה שם. ב. שיכול לפותתן עד שיהו הפתיתין כזיתים, אבל פחות מכזיתים אין יכול לפותתן; וב"קרן אורה" שם כתב: גם זה קשה, לפי משמעותא דאין עושה אלא ארבעה פתיתין, וודאי יש בכל אחד כזית, ואי ליכא כזית אינו פותת כלל הא מצוה בפתיתה לארבעה פתיתים: ג. שהיה עושה מן העשרון עשר חלות, ומכל חלה וחלה ארבעה פתיתין, ולא היה בכל פתית אלא כזית; וראה מה שתמהו על החשבון ב"קרן אורה" וב"מנחה טהורה"; וראה מה שכתב ב"חזון איש" מנחות כה ט על כל הביאורים האלו. והרע"ב כתב: וכולן פתיתים כזיתים דסיפא דמתניתין לאו רבי שמעון קאמר לה אלא דברי הכל היא, דלאחר שעשה פתיתין כזיתים כופל כל זית לשנים ושנים לארבעה. ובפירוש המשניות להרמב"ם כתב: אמר רחמנא "פתות אותה פתים", ואמרו: אותה פתים ולא פיתיה פתיתין, רצה לומר, שאינו מפליג בפתיתה רק לא יהו פחות מכזית, ואותה פתיתה שהיא כזית כופל אותה עם ארבע ואינו מבדיל, כדי שלא יהו פיתיה פתיתין; וראה ב"קרן אורה" כאן, ובצל"ח ברכות לז ב על דברי הרע"ב והרמב"ם. ולשון הרמב"ם בהלכותיו [מעשה הקרבנות יג י] הוא: וכיצד פותתין אותן, כופל החלה לשנים והשנים לארבעה, ומבדיל, ואם היתה המנחה של זכרי כהונה אינו מבדיל, ופותת, וכולן פתיתתן כזיתים, ואם הגדיל הפתיתין או הקטין כשרה.

[7] כתב רש"י מכתב יד, לפי שיטתו שרבי שמעון חולק על דין זה, וסובר שפותת לפתיתי כזית: ולרבי שמעון דאמר "וכולן פותתן כזיתים", דריש ליה הכי: "פתות" יכול פתיתין גדולים, תלמוד לומר "פתים", אי "פתים" יכול פחותים מכזית, תלמוד לומר "אותה". וב"שיטה מקובצת" כתב, שתנא דבי רבי ישמעאל, הסובר - מובא בהמשך הסוגיא - שמחזירן לסלתן, אינו דורש כלל דרשה זו.

[8] בגמרא נדפס "מנחת [כהנים ו] כהן משיח היה מקפלה וכו"; וכתב על זה ב"חזון איש" [מנחות כו ח]: תיבת וכו' אין לו מובן, ונראה דהוא טעות סופר וצריך לומר "לשנים"; ולפי זה לא גרסינן "כהנים" שהוגה על פי הרש"ק ז"ל, אלא גרסינן: מנחת כהן משיח היה מקפלה לשנים; ובזה ניחא דלא מסיים: כי תניא "היה מקפלה" מקפלה לשנים, ע"כ, [וראה "ברכת הזבח"]. וב"תורת כהנים" איתא: מכאן אמרו: מנחת ישראל כופל אחד לשנים ושנים לארבע ומבדיל, מנחות כהנים כופל אחד לשנים ושנים לארבעה ואינו מבדיל, מנחת כהן משיח לא היה מכפלה, ולכאורה היה נראה להגיה ב"תורת כהנים" "היה מכפלה", ולהוסיף בגירסת הגמרא: "מנחת כהנים כופל אחד לשנים ושנים לארבעה ואינו מבדיל".

[9] לשון רש"י מכתב יד הוא: דבחד פירור איכא כזית, ובחידושים המיוחסים לרשב"א כתב: אי משתכח ביה חד פירור דאית ביה כזית, מברך המוציא; ולכאורה כוונתם היא, שאם יש בכל התבשיל פירור אחד בגודל כזית, מברכים על הכל "המוציא לחם מן הארץ", ואפילו אם כעת אינו אוכל את הפירור ההוא; אך ראה ב"משנה ברורה" קסח סקנ"ג על דין זה, שכתב: אם יש בהם פירורים כזית, לאו דוקא בכולם, אלא אפילו אם יש כזית בחדא פרוסה, גם כן מברך עליה המוציא וברכת המזון, וממילא יכול לאכול שאר הקטנות גם כן.

[10] אם הנידון לפי שיטת רש"י הוא דוקא משום שנתבשל, או שעיקר הנידון הוא משום שאין בו פירורין כזית, ואפילו אם לא היה מתבשל, יתבאר בהערות בהמשך הסוגיא.

[11] ראה בהגהות היעב"ץ על לשון "בירושלים".

[12] א. נתבאר על פי לשונו השני של רש"י מכתב יד; ובברכות לז ב כתב: היה ישראל עומד ומקריב מנחות, ונתנה לכהן להקריבה, אומר ברוך שהחיינו, אם לא הביא מנחות זה ימים רבים; והתוספות בברכות לז ב [וראה גם בתוספות כאן] כתבו על זה: ודוחק גדול הוא, ד"היה עומד ומקריב" משמע בכהן המקריב, וכן לישנא "נטלן לאוכלן" [בהמשך הברייתא] משמע דאכהן קאי. ורש"י מכתב יד כאן בלשון ראשון פירש: היה עומד כהן שלא הביא מנחה בשנה זו, [ויש לדקדק, שלפי הפירוש דקאי על ישראל פירש רש"י, שלא הביא מנחה מימיו, ואילו לפי הפירוש דקאי אכהן, פירש שלא הביא בשנה זו]. וכתבו על זה התוספות: ולא היה לו לומר "הביא" [דהיינו שהכהן הוא בעל המנחה], דמנחת כהן הרי כליל היא, ואינה נאכלת, ואילו הברייתא עוסקת במנחה הנאכלת; ויכול לפרש: כהן שלא "הקריב" מנחה בשנה זו, ומיירי בכהן שמקריב מנחת ישראל. והתוספות מפרשים את הברייתא על הכהן המקריב, וביארו שאין דין זה אמור רק במנחות, אלא, דלפי שהיו המשמרות מתחדשות ומתחלפות פעמיים בשנה, דעשרים וארבעה משמרות היו, ולכל משמר היו ששה בתי אבות, נמצא שלא היו מקריבין אלא שני ימים בשנה, וזמן קבוע להם להקריב לחצי שנה יום אחד, לפיכך מברך אזבח ואמנחה שהחיינו לזמן ; וראה מה שכתב על זה מהר"י קורקוס [תמידין ומוספין ז יח] ; ומה שהובא בזה בגליון הרמב"ם מהדורת פרנקל משו"ת "פאר הדור" להרמב"ם ; וראה עוד בגליון מהרש"א. ובפירוש המיוחס לרש"י פירש: כגון שלא הקריב כהן זה עדיין מנחה מימיו, או שהקריב מנחה חדשה כגון מנחת העומר, אומר כהן שהחיינו. והרמב"ם [תמידין ומוספין ז יז] כתב: כבר ביארנו שאין מביאין מנחות:. מן החדש קודם הבאת העומר. וכל המקריב מנחה מן החדש תחילה מברך שהחיינו; וכתב שם ה"לחם משנה": וכדי לתרץ קושיית התוספות: דמשמע, דקאי אכהן המקריב, אפשר דכוונת רבינו ז"ל גם כן היא על הכהן המקריב מנחה מן החדש תחילה, שיברך שהחיינו. ב. ב"קרן אורה" העיר, שמדברי הפירוש המיוחס לרש"י שפירשה על מנחת העומר, מוכח שהוא סובר, דגם מנחה הנקמצת שהיא סולת כמנחת העומר, הרי היא טעונה פתיתה [ראה בזה בהערות לעיל], שהרי על מנחה זו מביאה הגמרא "וכולן פותתן כזיתים".

[13] לכאורה יש לתמוה: לפי פירוש הרע"ב - הובאו דבריו בהערה על המשנה - שהיה פותת כל כזית לשנים ולארבעה, אם כן לא היו הפתיתים כזיתים; וראה בזה בצל"ח ברכות לז ב, ובספר "מנחה טהורה" כאן.

[14] א. התוספות כאן ובברכות לז ב וברא"ש שם, הבינו בדברי רש"י, שעיקר הנידון בחביצא הוא משום הבישול, והוקשה להם: מה ענין זה אצל מנחות שלא נתבשלו, וביארו, שהטיגון בשמן הוא כמו בישול; [וראה מה שתמה על הדמיון בכתבים המיוחסים להגרי"ז]. אך ראה ב"פני יהושע" בברכות לז ב ד"ה שם בגמרא אמר רב יוסף, שכתב: יותר נלענ"ד, דמה שכתב רש"י שמפררין בתוך האלפס לחם, לאו משום דעיקר מימרא ורבותא דרב יוסף היינו במבושל לחוד דוקא, אלא משום דלישנא ד"חביצא" משמע ליה שהוא על ידי בישול:. ולעולם עיקר מימרא דרב יוסף בין במבושל ובין כשאינו מבושל, לעולם שייך לחלק בין אית ביה פרורין כזית להיכא דלית ביה פרורין כזית, כן נראה לי בכוונת רש"י. [ויש להעיר על שיטתו, ממה שכתב רש"י בברכות לז ב: ותנן על המנחות מנחת מחבת ומנחת מרחשת הקריבות כשהן אפויות; ובפשוטו, הטעם שהזכיר רש"י רק מנחת מחבת ומרחשת, היינו משום שמנחת סולת [אפילו אם היא צריכה פתיתה] ומנחת מאפה תנור, כיון שבתנור הם נאפים אינו ענין לנידון דידן, שהראיה היא דוקא ממחבת ומרחשת שהן מטוגנות ולא אפויות; וראה ב"קרן אורה" מה שכתב בטעם רש"י שפירשה על מחבת ומרחשת]. ובעיקר מה שפירש ה"פני יהושע" את הנידון בסוגייתנו אף ללא בישול וללא דיבוק, ראה ב"שפת אמת" שהוא מבין כן בשיטת התוספות, וכן נראה לכאורה שהבין ב"מעדני יום טוב" בברכות פרק ו סימן ו סק"י בדעת הרא"ש משם רבינו יונה [ראה כל זה בהערה 16 אות ב], ולכאורה כן נראה פשטות לשון רבינו יונה בברכות לז ב; וראה עוד בכתבים המיוחסים להגרי"ז שהוא מבין כן בדברי הירושלמי [ברכות פרק ו הלכה א] וה"אור זרוע", ראה שם. ב. הנה לשון רש"י - שכתב: אלמא פתיתין כזית מברכינן עליה המוציא; וכן כתב גם בברכות לז ב - משמע, שאנו באים ללמוד שאם יש בפירורין כזית מברכינן עליהם המוציא, וזה לכאורה יתכן רק לפירוש התוספות בדברי רש"י, אבל לפירוש ה"פני יהושע", הרי פשיטא לכאורה, שאם פירר פת לפירורי כזית שהוא מברך המוציא, ולזה אין צריך ראיה; [ומיהו מאידך גיסא משמע פשטות הלשון כה"פני יהושע", שהרי לא הזכיר רש"י אלא "פתיתין כזית" ולא נזכר בדבריו ענין תבשיל כלל]. וראה ב"קרן אורה", דבפשוטו מוכח מראיית הגמרא שעיקר החידוש הוא שאם יש בהן כזית מברכים המוציא, שהרי מן הברייתא אין ראיה שאם אין בהם כזית לא היו מברכים המוציא, כי מה שפותתם לכזית הוא מדיני הפתיתה ולא מחמת הברכה, [שהרי אף אם כולה כליל גם כן אינו עושה פתיתין פחות מכזית] ; אלא שכתב שם, דמדברי רב ששת בהמשך הסוגיא, שנחלק ואמר: אפילו אין בהן כזית, משמע, דביש בהן כזית פשיטא שהוא מברך המוציא, ועיקר החידוש הוא שבאין בהן כזית אינו מברך המוציא, ולפי זה נתקשה בראיית הגמרא, וראה מה שכתב שם ; [אבל בכתבים המיוחסים לגרי"ז ביאר, שעיקר דין פתיתה שהיא דוקא בכזית ודין ברכה שהיא דוקא בכזית יסוד אחד להם, ראה שם; אלא שאם כן, לא היה לה לגמרא להביא אלא את הדין שפותתן כזית, ואין צורך בהבאת הברייתא]. וב"פני יהושע" בברכות לז ב ד"ה בגמרא ותנא, נקט, שלפי שיטת רש"י - כפי שהבינוהו התוספות והרא"ש, שעיקר הנידון הוא משום הבישול - החידוש הוא שאם יש בהן פירורים כזית מברך עליהם המוציא, וניחא ראיית הגמרא ; אלא שהוקשה לו: מנין שהברייתא עוסקת במנחת מחבת ומרחשת הנטגנות בשמן, והרי שמא עוסקת הברייתא במנחת מאפה תנור [וראה בפירוש הר"ש בחלה א ה, הביאו ה"פני יהושע" שם]! ? ולכן צידד לפרש דלא כפירוש רש"י שהכוונה היא למה ששנינו במשנתנו, אלא כאשר נראה מלשון הגמרא בברכות לז ב דאיתא התם "ותני עלה: וכולן פותתן כזית", והיינו שהיא ברייתא הבאה לבאר דמה שמברך עליהן המוציא מיירי בפתיתי כזית, ראה שם; וראה עוד בכל זה בצל"ח בברכות לז ב.

[15] נתבאר על פי רש"י מכתב יד; וברש"י בברכות לז ב כתב: ליקט מכולן: פתיתי המנחות, ופירשה אליבא דתנא דבי רבי ישמעאל שאמר מחזירן לסלתן [ובזה ניחא לשון הגמרא: וכי תימא הכי נמי דלרבי ישמעאל אינו מברך המוציא והתניא אליבא דרבי ישמעאל לא כן] ; אבל רש"י מכת"י כאן כתב: ולא איתפרש לן היכא, והא ליכא למימר דאמנחות קאי, דקתני "ואם חמץ הוא" וכל המנחות באות מצה; וראה במאירי בברכות לז ב שיישב את הברייתא לפי הפירוש שבמנחות היא עוסקת, ראה שם. ובתוספות כתבו: אחמשת המינין [של דגן] קאי, ובפסח; והא ליכא למימר דאמנחות קאי, דקתני "אם חמץ הוא" וכל המנחות באות מצה, כך פירש בקונטרס; ויש פירושים שכתוב בהן: אפתיתין שאין בהן כזית, ולא איתפרש לן היכא.

[16] א. כן פירש רש"י מכתב יד כאן; ובברכות לז ב פירש: ומדקאמר יוצא בו ידי חובתו בפסח משום אכילת מצה, דמצות עשה היא, דכתיב "בערב תאכלו מצות", והתם "לחם" בעינן, דכתיב "לחם עוני", אלמא לחם הוי, ומברך המוציא; וראה ביאור בדמיון דין ברכה שהוא באמת תלוי בחשיבות, למצה שלפי פשוטו אינו תלוי בחשיבות, בכתבים המיוחסים להגרי"ז. ב. נתקשו התוספות לפי פירוש רש"י, מה ראיה מברייתא זו שאינה עוסקת במנחות, שהרי איתא "אם חמץ הוא ענוש כרת", וזה אין שייך במנחות הבאות מצה, וכמו שכתב רש"י כאן, ואם כן מה ראיה יש מכאן לתבשיל של פירורין! ? ודעת התוספות היא, שאין הברייתא עוסקת בבישול אלא בפירורים הנדבקים יחד על ידי דבש או חלב; ותמה רבי עקיבא איגר בברכות שם: הרי אף לשיטתם יקשה מה מביאה הגמרא ראיה מ"ליקט מכולן", שהרי אין הברייתא עוסקת בפירורים הנדבקים; אלא בהכרח שהברייתא מתפרשת באופן זה, דאם לא כן מאי קא משמע לן ; ואם כן, הרי אף לשיטת רש"י יש לפרש כן. ומיהו ראה בשפת אמת, שהוא מבין בשיטת התוספות שהדיבוק אינו מעלה ולא מוריד, ועיקר הנידון הוא משום הפירורים [וראה הגהת חתנו על זה] ; וראה עוד ב"מעדני יום טוב" בברכות פרק ו סימן ו סק"י על דברי הרא"ש שם שהם כדברי התוספות, שהקשה כעין קושיית רבי עקיבא איגר, ולמד מזה דבאמת אין הדין תלוי בדיבוק אלא בגוף הפירור, ראה שם היטב; וראה עוד בכתבים המיוחסים להגרי"ז. וב"קרן אורה" הבין גם כן כרבי עקיבא איגר שהדיבוק הוא המגרע, אבל פירורין בלא דיבוק מברך עליהם, ראה שם בד"ה גמרא אמר; וראה עוד שם בד"ה גמרא ליקט, בביאור ראיית הגמרא לפי שיטת התוספות.

[17] מלשון "ראשית עריסותיכם"; רש"י בברכות לז ב.

[18] נתבאר על פי רש"י מכתב יד כאן; ובברכות לז ב כתב: חזר וגבלן יחד וחזר ואפאן.

[19] שלא ישהה משהתחיל לאכול שיעור כזית עד שגמר אכילת השיעור יותר מכדי אכילת חצי ככר ["פרס" לשון פרוסה] של שמונה ביצים, דהוי חציו ארבעה ביצים, שזה הוא צירוף שיעור אכילה, ואם שהה יותר אין האכילה מצטרפת, והוה ליה כאוכל חצי זית היום וחצי זית למחר, ואין בו חיוב כרת אם חמץ הוא; רש"י בברכות לז ב; [ויש לעיין: למה דוקא משום חמץ ולא משום מצה; וברבינו גרשום פירשה לענין יציאה ידי חובת מצה, וכן בפירוש המיוחס לרש"י].

[20] נתבאר על פי רש"י מכתב יד, שכתב: בבא מלחם גדול, פירורים פחות מכזית שפתתן מלחם גדול הן חשובות אגב אביהן, דכי פתתן הוי בלחם יותר מכזית, ואהכי חייב לברך המוציא על הפירורין שנטל מן הלחם. ובפירוש המיוחס לרש"י כתב: הכא במאי עסקינן דיוצא בפירורין, כגון שבאו מלחם גדול שעדיין הוא בעין הככר שבאו ממנו, והוי חשוב ובר ברכה הוא, הלכך פירורין נמי שלקטן ממנו חשובין נינהו ומברך עליהם, אבל המנחות שפירכן ולא נשתייר מהן כזית דבר חשוב, אימא לך דבעינן כזית; והאי חביצא נמי דקאמר אי אית בה כזית אף על פי שבא מלחם גדול, אי לא הוי הלחם בעין, בעינן כזית לענין המוציא:. [וראה הגהת הב"ח] ; וכן מבואר כפירוש זה ברבינו גרשום. אבל מלשון רש"י שכתב: "דכי פתתן הוי בלחם יותר מכזית", משמע שהחיוב הוא אף אם אין אותו כזית בעין; וכן הוא חוכרח לפי מה שפירש רש"י בברכות לז ב את הברייתא לענין מנחות וכדעת תנא דבי רבי ישמעאל שפורכן ומחזירן לסולתן, ואם כן בהכרח שכבר אין אותו כזית קיים; ולפי זה, כל דין חביצא לא מיירי אלא כשאפה מלכתחילה פתיתים שאין בהם כזית; [ויש לעיין: אם כן נסתרה ראייתו של רב יוסף ממנחות, שהרי פתיתי המנחות באים מלחם גדול].

[21] ראה פירוש המיוחס לרש"י והגהת הב"ח, וצריך תלמוד.

[22] א. לשון רבינו גרשום הוא: שיהא בהן מראית לחם, לא דקין הרבה שאין נראה אם היו לחם אם לאו. ב. הסוגיא נתבארה על פי פירוש רש"י; ויש בזה שיטות אחרות, ולפי שאין עיקר מקומה של סוגיא זו כאן, אלא בברכות לז ב, לפיכך לא הארכנו כאן.

אמר רבה בתשובה: אין הכתוב הזה, שיש בו שני מיעוטים ("עליה", "היא") בא אלא למעט דבר הנצרך לשני מיעוטים, שכן יש בו שני מינים שונים. ואיזהו הדבר שצריך שני מיעוטין? הוי אומר: זו מנחת מאפה, שיש בה גם חלות וגם רקיקים.

א משנה שנינו במשנה הקודמת כי כל המנחות הנעשות בכלי טעונות פתיתה. ומסבירים כיצד נעשית הפתיתה: מנחת ישראל, כיצד פותתים אותה? קופל (כופל) כל אחד מן החלות לאחר אפייתן לשנים, ושב וכופל אותן שנים, ובכך נכפלו לארבעה, ומבדיל (מחלק, שובר) את החלה במקום בו נכפלה. וכיצד פותתים את מנחת כהנים? — קופל כל אחד מן החלות לשנים, ושב וכופל אותן שנים לארבעה כבמנחת ישראל, ובכך הוא מקיים בה מצות פתיתה. ואולם במנחת כהנים אינו מבדיל (שוברה במקום שנכפלה), שכיון שאינה נקמצת (שהריהי עולה כולה למזבח), אין צריך הבדלה זו. ואילו במנחת כהן משיח (הנקראת גם "מנחת חביתין", מנחתו של הכהן הגדול המוקרבת בכל יום) — לא היה מקפלה. אלו דברי חכמים, ואילו ר' שמעון חולק ואומר כי מנחת כהנים ומנחת כהן משיח אין נוהגת בהן כלל מצות פתיתה, מפני שאין נוהגת בהן מצות קמיצה, וכלל הוא: כל שאין בהן קמיצה — אין בהן פתיתה. וכולן, כל המנחות הנזכרות למעלה הריהו פותתן לפתיתים שגודלם כזיתים.

ב גמרא שנינו במשנתנו כי מנחת ישראל נכפלת אחד לשנים ושנים לארבעה ומבדיל, בעוד שמנחת כהנים נכפלת אחד לשנים ושנים לארבעה ואינו מבדיל בה. ובענין זה תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: נאמר במנחת מחבת "פתות אותה פתים ויצקת עליה שמן מנחה היא" (ויקרא ב, ו), ומן האמור בה "פתות" — יכול אתה לומר כי הכוונה שיש לחלקה פעם אחת, לשנים בלבד, ולא יותר. לכך תלמוד לומר (מלמדנו האמור) הנוסף בכתוב זה "פתים" — שיהיו השנים שנפתתו, נפתתים שוב, לארבעה. ועדיין יכול אתה לשאול: אי [אם] למדים אנו מהכתוב הנוסף "פתים" שיש לחזור ולפותת את השנים שנפתתו כבר, יכול יהא הדין שהריהו חוזר ופותת אותה עד שיעשנה פירורין? לכך תלמוד לומר עוד בכתוב זה בין "פתות" לבין "פתים" "אתה" ("פתות אותה פתים") — להדגיש: דווקא אותה את המנחה עצמה הריהו פותת לפתיתים, ולא עושה פתיתה לפתיתים.

הא [הרי] כיצד יעשה? במנחת ישראל — הריהו קופל אחד לשנים ושנים לארבעה, ולאחר מכן הריהו מבדיל. ואילו מנחת כהנים היה מקפלה אחד לשנים ושנים לארבעה, ולא היה מבדיל. ומנחת כהן משיח — היה מקפלה לשנים (שכן נאמר בה "...תופיני מנחת פתים תקריב". ויקרא ו, יד — שהריהי נפתתת). ותוהים על הנאמר בברייתא שאת מנחת כהן משיח היה מקפל לשנים, והא אנן תנן [והרי אנו שנינו] במשנתנו במפורש כי לא היה מקפלה! אמר רבה בתשובה: מה שנאמר במשנה שלא היה מקפלה, הכוונה היא שאינו מקפלה לארבעה (שהרי לא נאמר בה, כדרך שנאמר במנחת ישראל "פתות... פתים"), אבל מקפלה לשנים.

ג עוד שנינו במשנתנו כי ר' שמעון אומר שמנחת כהנים ומנחת כהן משיח אין בהן פתיתה, ובהמשך הדברים נאמר כי בכל המנחות הטעונות פתיתה — פותתים אותן לפתיתים שיש בהם כשיעור זית לפחות. אמר רב יוסף: האי [זו] החביצא (תבשיל קדירה שבו פירורי לחם) דאית [שיש] בה פירורין של לחם ששיעורם כזית — מברכינן [מברכים אנו] עליה לפני אכילתה "המוציא לחם מן הארץ", כמו על הלחם. ואולם אי לית [אם אין] בה פירורין ששיעורם כזית — מברכינן [מברכים אנו] עליה לפני אכילתה ברכת "בורא מיני מזונות".

אמר רב יוסף: מנא אמינא לה [מנין אני אומר, למד אותה] הלכה? — דתניא [שכן שנויה ברייתא] אדם מישראל שלא הקריב מנחה מימיו, שהיה עומד ומוסר לכהן שיהיה מקריב עבורו מנחות בירושלים, הריהו אומר: "ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם, שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה". ולאחר שנקמצו המנחות, ואת שיירי המנחה נטלן הכהן על מנת לאכלן, בטרם שיאכלן אומר הכהן: "ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם המוציא לחם מן הארץ". והרי תנן [שנינו] במשנתנו כי המנחות שנפתתות וכולן הפתיתים הריהם בשיעור כזית לפחות. ומכאן, שכאשר יש פתיתי לחם בגודל של כזית מברכים עליהם "המוציא".

אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף בקושיה על דבריו: ולדברי תנא דבי [חכם בית המדרש] של ר' ישמעאל שאמר כי כל המנחות שדינן בפתיתה, לאחר אפייתן הכהן מפרכן (משברן) שוב ושוב, עד שהוא מחזירן למצב שהיו בו בתחילתן, כשהן בסלתן (קמחן), האם הכי נמי [כך גם כן] תאמר שלא מברך הכהן על אכילתן ברכת "המוציא"!

וכי תימא [ואם תאמר] כי הכי נמי [אכן כך הוא הדין גם כן] לשיטת חכם זה, והתניא [והרי שנויה ברייתא] שאם ליקט אדם מכולן, מפירורים שאין בכל אחד מהם שיעור כזית, וצברם לכלל כזית, ואכלו — הרי זו נחשבת כאכילה, ולכך אם מפירורי חמץ הוא ואכלם בפסח — הריהו ענוש כרת על כך, ככל האוכל כזית חמץ בפסח. ואם מפירורי מצה הוא זה — אדם יוצא בהן ידי חובתו לאכול מצה בפסח. הרי שנחשבים אף הפירורים שאין בהם כזית לענין אכילה, ומכאן שיש לברך אף עליהם "המוציא"!

ענה לו רב יוסף: הכא [כאן], בברייתא זו המלמדת שאף בפירורים שאין בהם כזית נחשבת האכילה, במאי עסקינן [במה עוסקים אנו]? במקרה שלא רק ליקט את הפירורים לכדי שיעור כזית, אלא שאף עירסן (לש וצירף אותם לכלל יחידה אחת), ולכך נחשבת אכילתם כאכילה.

הקשה אביי על תירוץ זה: אי הכי [אם כך] הוא, יש להקשות: היינו דקתני עלה [זהו, אותו משפט מסייג ששנינו עליה, כתוספת הסבר לאותה ברייתא]: "והוא (אין דין זה אמור אלא בזמן) שאכלן את אותם פירורים בשיעור זמן שהוא כדי אכילת פרס (מחצית ככר לחם)". ואי [ואם] מדובר, כהסברך במקרה שעירסן את פירורי הלחם — "והוא שאכלו בכדי אכילת פרס" מיבעי ליה [נצרך היה לו] לומר, שהרי המדובר בלחם אחד! אלא יש לומר תירוץ אחר: הכא במאי עסקינן [כאן במה עוסקים אנו]? בפירורי לחם הבא מלחם גדול. ולכן אף שכשלעצמם אין בהם חשיבות אכילה (בהיותם פחות מכשיעור כזית), ואולם משום שבאו מלחם גדול הריהם נחשבים ויש לברך עליהם ברכת "המוציא".

ושואלים: מאי הוי עלה [מה היה עליה, מה סוכם בה] על ברכתה של החביצה שיש בה פירורים שהם פחות מכזית? רב ששת אמר: מברכים על אכילתה ברכת "המוציא" אפילו כשיש בה פירורין שאין בהן כזית. אמר רבא בתוספת הגדרה: והוא (ובלבד) דאיכא תוריתא דנהמא עלייהו [שיש תואר, מראה של לחם עליהם, על אותם פירורים שבה].

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rabba says: This is the reason that wafers are also excluded from the mitzva of pouring, while a meal offering brought by a priest is not excluded: The verse uses two expressions of exclusion: “Upon it,” and: “It is a meal offering.” What is the matter that requires two exclusions? You must say: It is the oven-baked meal offering, of which there are two types of offerings: Wafers and loaves.

MISHNA: In breaking the meal offering of an Israelite into pieces, the priest folds [kofel] one into two and two into four and separates it at the folds. In breaking into pieces the meal offering of priests, the priest folds one into two and two into four and does not separate it at the folds. Because no handful is removed, separation is unnecessary. In the case of the griddle-cake meal offering of the anointed priest, he would not fold it. Rabbi Shimon says: In neither the meal offering of priests nor the meal offering of the anointed priest is there breaking into pieces, because in those meal offerings there is no removal of a handful. And any meal offering in which there is no removal of a handful there is no breaking into pieces. And in all meal offerings that are broken into pieces, the priest breaks them into olive-bulk-sized pieces.

GEMARA: With regard to the difference between the meal offering of an Israelite and that of a priest detailed in the mishna, the Sages taught in a baraita: The verse states: “You shall break it in pieces” (Leviticus 2:6). One might have thought that it should be broken into only two pieces. Therefore, the verse states: “Break it in pieces,” indicating that each of these two pieces is subsequently broken into more pieces. If the Torah requires pieces, one might have thought that he should repeatedly break it into pieces until he renders it into crumbs. Therefore, the verse states: “Break it,” i.e., break it in pieces, and do not break its pieces into additional pieces.

How so? In the case of the meal offering of an Israelite, the priest folds one into two and two into four and separates the pieces. In breaking into pieces the meal offering of priests and the anointed priest, the priest folds it into two, as it is stated: “In broken pieces you shall sacrifice the offering” (Leviticus 6:14). The Gemara asks: With regard to the meal offering of the anointed priest, didn’t we learn in the mishna: He would not fold it? Rabba says: He does not fold it into four, as it does not use the doubled phrase: “You shall break it in pieces [patot otah pitim],” but he does fold it into two.

The mishna teaches: Rabbi Shimon says: In neither the meal offering of priests nor the meal offering of the anointed priest is there breaking into pieces…and in all meal offerings that are broken into pieces, one breaks them into olive-bulk pieces. Rav Yosef said: Over this cooked dish, which contains pieces of bread that are the size of an olive-bulk, before eating it one recites upon it the blessing of: Who brings forth bread from the earth. Over that same cooked dish, if it does not contain pieces of bread that are the size of an olive-bulk, before eating it one recites upon it the blessing of: Who creates the various kinds of nourishment.

Rav Yosef said: From where do I say this halakha? As it is taught in a baraita: The first time an Israelite would stand and instruct a priest to sacrifice meal offerings in Jerusalem on his behalf, he would recite: Blessed are You, Lord our God, King of the universe, Who has given us life and sustained us and brought us to this time, as it is the first time that the Israelite fulfills the mitzva of bringing that offering. Following the removal of the handful, when the priest would take the meal offerings in order to eat them, he would first recite the blessing of: Who brings forth bread from the earth. And we learned in the mishna: And in all meal offerings that are broken into pieces, the priest breaks them into pieces the size of an olive-bulk. This proves that over pieces of bread that are the volume of an olive-bulk, one recites the blessing of: Who brings forth bread from the earth.

Abaye said to Rav Yosef: But according to the tanna of the school of Rabbi Yishmael, who said with regard to meal offerings: He crushes them continuously until he restores them to the form they had when they were flour, would you say that so too, in that case, one who eats a meal offering so prepared does not recite the blessing of: Who brings forth bread from the earth?

And if you would say that indeed, one does not recite that blessing over these meal offerings, that is difficult: But isn’t it taught in a baraita: With regard to one who gathered a portion the volume of an olive-bulk from all of the crumbs of the meal offerings and ate it, if it was an offering of leavened bread like that of a thanks offering, and he ate it on Passover, his act is punishable by karet. If it was an offering of unleavened bread, a person fulfills his obligation to eat matza on Passover through the consumption of those pieces. This indicates that pieces of bread, regardless of their volume, are always considered bread.

Rav Yosef answered him that this is not the halakha, and one does not recite a blessing over crumbs of bread as he would over actual bread. Rather, what are we dealing with here? We are dealing with a case where one kneaded the crumbs of bread together and pressed them [beshe’eirsan] into a single mass.

The Gemara challenges this: If so, that which is taught about the ruling in the baraita: And this is the halakha when he ate all of the crumbs that constitute the volume of an olive-bulk in the time it takes to eat a half-loaf [peras] of bread, is difficult. As, if it is a case where he pressed them into a single mass, the baraita should have taught: When he ate it, in the singular, as it is a single item. Rather, what are we dealing with here? We are dealing with a case where the crumbs came from a large loaf of bread. Although the crumbs themselves are each smaller than an olive-bulk, since they were broken from a large loaf, they are considered significant.

The Gemara asks: With regard to the blessing recited on the cooked dish with pieces less than an olive-bulk in volume, what halakhic conclusion was reached about it? Rav Sheshet says: Even when eating pieces of bread that do not have the volume of an olive-bulk, one recites the blessing of: Who brings forth bread from the earth. Rava said: And this is limited to a case where the crumbs still have the appearance [torita] of bread, and they did not dissolve completely.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

שצריך ב' מיעוטין. לפי שיש בה ב' מינין:

קופל. כמו כופל:

החלה אחת לשתים ושתים לארבע ומבדיל. והיינו פתיתה:

מנחת כהנים קופל כו'. כדי לקיים בה קצת פתיתה:

ואינו מבדיל. הואיל והיא כולה כליל:

מנחת כהן משיח לא היה מקפלה. כשאר מנחת כהנים לפי שהיא חובתו ואינה נקמצת כלל וכליל היא:

וכולן שצריכין פתיתה מקפלן שנים לארבעה וד' לח' וח' לט"ז עד שיהו פתיתין כזיתים:

פתות יכול לשנים ולא יותר ת"ל אותה (נמי) לפתיתים שיעשה אותה פתות. ופתים דהיינו א' לב'. וב' לד':

ולא (א' מפתיתיה) פתיתה לפתיתין לפירורין:

חביצא. שקורין בלע"ז פניקאטא:

ליקט מכולן מכל הפירורין עד שיהו כזית. מדיוצא [אדם יוצא בהן] ידי חובתו הכי נמי דמברך עלייהו המוציא:

הכא במאי עסקינן דיוצא בהן כגון שעירסן. שקיבץ הפירורין ביחד ולשן וחיברן והוו כזית:

אי הכי דקתני עלה והוא שאכלן. אותן פירורין שליקט:

כשיעור כדי אכילת פרס. ולא שהה בהן יותר הויא אכילה ויוצא:

ואי בשערסן. שגבלן דהוה חתיכה אחת שאכלו מבעי ליה וכשאמר שאכלן משמע דהרבה פירורין הם ולא חתיכה אחת:

אלא ודאי דפירורין קאמר ומהכא לא תפשוט דהכא במאי עסקינן דיוצא בפירורין שליקט כגון דבאו מלחם גדול. דאכתי הפת דבאו ממנו אכתי הוי חשוב וקאי ובר ברכה הוא הלכך פירורין נמי שליקטן בר ברכה נינהו אבל המנחות שפירכן כולן ולא נשתייר בהן דבר חשוב אכתי לא ידעינן:

תאוריתא דנהמא. שיהא בהן מראה לחם ולא דקין הרבה שאין (ידוע) [נראה] אם היו לחם אם לאו:

קופל א' לשני', פי' משבר מבדיל, משום דבעיא קמיצה ל"ה. וקשיא למה לי משום קמיצה תיפוק משום דכתיב פתות אותה פתים דבעיא בהו פתיתה ולא הויא פתיתה בלא הבדלה, וי"ל דקסבר דפותתה הויא שהשבירה הויא פתיתה אעפ"י שהשברים מדובקים זה בזה אבל משום הקמיצה בעיא הבדלה:
וא"ת א"כ למאי אצטרי' קרא לומר דבעיא פתיתה כדכתיב פתות אותה פתים תיפוק לי מדבעיא קמיצה ובעיא הבדלה כדפי' והבדלה אי אפשר בלא פתיתה:
וי"ל דאפ"ה אצטרי' קרא לומר דבעיא פתיתה דאי מקמיצה ה"א דאין צריך לפתות ולהבדיל ממנה כי אם כדי שיעור קמיצה לבד והשאר ישאר שלם ולכך אצטרי' קרא לומר דבעי שיפתות כולה כדכתי' פתות אותה פתים דמשמע כולה ולכך תני קופל אחד לשנים ושנים לארבעה לקיים מצות פתיתה דקרא אעפ"י שאין פתיתה זו צריכה בשביל הקמיצה כדפי':

מנחת כהנים קופל אחד לשנים, וא"ת ומאי טעמא מאחר דאינה נקמצת אמאי בעיא פתיתה, אי משום דכתי' במנחת חביתין שהיא מנחת כ"מ מנחת פתים ובתרי' כתי' וכל מנחת כהן, הא ליתא שהרי מנחת כ"מ אינו כופלה כי אם אחד לשנים משום דקאמר קרא בה פתים דמשמע שנים ומנחת כהנים אית ליה דכופלין כמו מנחת ישראל ואין חלוק ביניהם אלא דאינו מבדיל וא"כ ק' אמאי בעיא פתיתה כיון דאינה נקמצת:
וי"ל דאית ליה דכל המנחות אתקוש להדדי ויש להשוותם מלבד במה שחלקם הכתוב דהיינו בקמיצה דאינה נקמצת דכתי' בה כליל תהיה ואינן נקמצות כי אם מנחת חוטא לדברי ר' שמעון והכא במנחת נדבה של כהנים מיירי ולכך בעי פתיתה אע"ג דליכא בה קמיצה שהרי מצות פתיתה אינה עשויה בשביל מצות קמיצה כדפי' לעיל:

מנחת כהנים אינו מבדיל, פי' משום דלא בעיא קמיצה, ל"ה. וכלן, פי' פתיתין דקין עד כזית ור' שמעון קאמר לה ובתרתי פליגי, ל"ה. ר"ל דמאי דקאמר וכולם פותתין ממלתיה דר' שמעון ולא ממלתא דת"ק דהא ת"ק כופל אחד לשנים ושנים לארבעה ומבדיל קאמר משמע דאינו פותת ומבדיל כ"א ד' חתיכות עושה ממנה ולא שיפתתם פתיתים כזיתים וא"כ פליגי בתרתי ת"ק ור' שמעון דפליגי במאי דת"ק אית ליה דמנחת כהנים נפתתת ור"ש סבר דלא, ופליגי דת"ק סבר דאין הפתיתה במנחה שנפתתת כ"א לשנים ושנים לארבעה ור"ש סבר דנפתתת פתיתים כזיתים:
וא"ת ולת"ק דסבר דאינה נפתתת כי אם לד' חלקים איך היה יכול לקמוץ ממנה שהרי יצטרך שיעלה בידו חתיכה א' מארבע חתיכות שבה ואין קמיצה כ"א במה שמכניס בין שלש אצבעותיו לפס ידו כדאית' בפ"ק ולא חתיכה גדול' יוצאת מכאן ומכאן:
ונר' לומר דגם לת"ק דר' שמעון היה פותת א' מן החתיכות לחתיכות דקות כדי לעשות בה קמיצה אלא דר"ש סובר שהיה פותת כולה פתיתין דקין כזיתים ות"ק סובר דאינו פותת פתיתין דקין כי אם שיעור קמיצה, אבל שאר המנחה אינו פותתה כי אם לג' (לה') חלקים:

פתות הוי שנים, דכיון דנשבר הוי שני חתיכות, ומרבוי פתים דמשמע שיהו שני פתיתות דהיינו ד' ולא פתית' לפתיתים. הא כיצד כו', ור' שמעון דמתני' דאמר וכולן פותתן כזיתים דריש ליה הכי יכול פרורין גדולים ת"ל פתים אי פתים יכול פחותים מכזית ת"ל אותה, (ל"ה). מקפלה לשנים ואינו מקפלה לארבעה דלא כתיב בה אלא פתים תופיני מנחת פתים ולא פתות, ל"ה.
וקשיא דאיך מצי פליג ר' שמעון לומר דמנחת כהן משיח ומנחת כהנים אינה בפתיתה ובמנחת כ"מ שהיא מנחת חביתין כתיב מנחת פתים אלמא בעיא פתיתה ומנחת כהנים דסמוכה לה דכתיב בה וכל מנחת כהן כליל תהיה משמע דקאמר קרא דתהא דינה כדין מנחת כהן משיח של חביתין ואי חביתין בעיא פתיתה כמו כן מנחת כהנים נבעי לה, ואין לומר דר"ש דקאמר דאינם בפתיתה ר"ל פתיתה דידיה דהיינו דפותתן כזיתים אך מ"מ כופלה לקיים פתים. דא"כ לא הוה פליג את"ק בהך מילתא שהרי גם לת"ק אינו מבדיל לפי שאינה בקמיצה אך כופלה לקיים מנחת פתים ומדאתא לפלוגי את"ק לומר דאינה בפתיתה צ"ל דר"ל דאינו כופלן כלל דהא פתיתה דת"ק היינו כופלה אעפ"י שאינו מבדיל דהפתיתה לא הויא מהשבירה והבדלה כ"א לקיים מצות קמיצה כדפי' לעיל, וא"כ ר"ש דפליג את"ק לומר דאין בהם פתיתה צ"ל דר"ל דאינו כופלן וא"כ הק"ל דבמה יתקיים לו הכתוב דמנחת פתים:
וי"ל דר"ש לא דריש לה שיהא בה פתים דכיון דר"ש אזיל בתר סברא דלעולם הוא דריש טעמא דקרא ואית ליה דפתיתה ושבירה לא היתה באה כ"א בשביל קמיצה הנעשית אחריה והילכך במנחה דליכא בה קמיצה לית בה פתיתה הרי יפרש פי' פתים דר"ל תופיני מנחת פתים שתאפה כמנחת פתים שהיא מנחת מחבת שנקראה מנחת פתים דכתיב בה פתות אותה פתים וזו מנחת חביתין ממנחת מחבת היתה באה ולא שיבא הכתוב שיצטרך בה פתיתה:

האי חביצא, פי' תבשיל שקורין ליה [שלינייקוק] שפוררין בו פת פרורין אי משתכח ביה חד פירור דאית ביה כזית מברך המוציא ואי לית ביה פרורין כזית אעפ"י שיש בו פרורין הרבה מברך בורא מיני מזונות. היה עומד כו', פי' כגון שלא הקריב מנחה בשנה זו, ל"א ישראל שלא הביא מנחה. נטלן לאוכלן, פי' כהן שאוכלן אומר המוציא. ותנן, במתני' דכל המנחות פותתן כזיתים אלמא דבפתיתין כזית מברכין המוציא, ל"ה. ויש להקשות אע"ג דיברך במנחה בכזית המוציא אמאי יברך אחביצא אי אית בה פרורין כזית המוציא, דמנחה הוי בעיניה אבל חביצא מעורב עם תבשיל, וי"ל דגם במנחה איכא עירוב שמן שנבללין בו, אי נמי צ"ל דאית ביה תוריתא דנהמא כדאמר בתר הכי וכיון דאית ביה תוריתא דנהמא לא קפדי אתערובת רק שיהא בו שיעור כזית וכיון דחשיב ליה שיעור לברך עליו במנחה נימא נמי דה"ה בחביצא:

מפרכן למנחות לאחר אפייתן. לקט מכולן. אפתיתין שאין בהם כזית קאי, ולא איתפרש לן היכא, דהא ליכא למימר דאמנחות קאי דקתני ואם חמץ וכל המנחות באות מצה. אם מצה היא כו', אלמא חשיבי, ל"ה.
יש להקשות למה הי"ל להאריך כל כך ולומר ולתנא דבי ר' ישמעאל אלא דלפרוך היכי נימא בעיא כזית והא תניא לקט מכולן, וי"ל דהא קשה מאי פריך ממצה אדם יוצא ידי חובתו בפסח לברכת המוציא והלא יש דברים אעפ"י שאדם יוצא ידי חובתו בפסח לא יברך המוציא כדתנן יוצאים ברקיק השרוי ואין מברכין עליו המוציא הילכך צריך למפרך ולתנא דבי ר' ישמעאל דאמר מפרכן עד שמחזירן לסלתן דהכי נמי דלא מברך והלא לתנא (תנא) דידן מברך המוצי' אלא דלתנא דידן הפירורין כזי' ואיהו סבר לסלתן אבל כי היכי דאית לך דלתנא דידן מברך המוציא כמו כן לר' ישמעאל יברך, וכ"ת דאה"נ דנימא דפליגי הא כיון דאשכחן דאיכא ברייתא דלקט מכולן דיוצא בפסח אית לן למימר דאתיא כר' ישמעאל דהמנחה נפרכת עד שמחזירן לסלתן וכיון דאית ליה דיוצא ה"ה דאית לן למימר דמברך ודלא פריך לתנא דידן כדפי':

הכי במאי עסקינן בשעירסן, פי' שלשן וצרפן כאחד לכזית שלם. בבא מלחם גדול, פי' שעדין הוא בעין. מאי הוי עלה, דברכת המוציא. תוריתא דנהמא, פירוש מראה לחם יפה, ל"ה:

תד"ה איזהו. נהי דל"צ למעוטי שתה"ל ולחה"פ שאפילו שמן א"ט כו'. דבריהם הללו נשמטו מהג"א שמביא התוי"ט במשנה דלעיל (היא מ"ג) בסד"ה כל. וגם מהתוי"ט עצמו שכתב זאת מדנפשיה ולא הביא משמייהו:

בא"ד דגבי הגשה איכא ג' מיעוטי כו'. לכאורה קשה לת"ק דר"ש דלא ממעט מנ"כ ומנחת כ"מ מהגשה ע"כ ל"ל אלא תרי מיעוטי וכמש"כ התוס' בעצמם שם בד"ה מנחת חוטא דה"י דוהגישה דרשינן ליה במכילתא אחריתא ועמש"כ שם. א"כ לא נשארו רק תרי מיעוטי:

במשנה רש"א כו' ומנחת כה"מ אין בהם פתיתה. עי' לח"מ ומל"מ פי"ג מהל' מעה"ק הל' ד':

גמרא ומקריב מנחות בירושלים. נ"ב לא ידענא למאי אתא. דהא לר"י אין מנחה בבמה. ואי לדברי האומר יש מנחה. מאי שנא ירושלים מבמה. דלמא איכא לפלוגי. דאף למ"ד יש מנחה בבמה. מיהא מצוה ליכא משא"כ במקדש בירושלים דמצוה היא:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

משנה מנחת ישראל קופל א' לב' וב' לד' ומבדיל פירש"י ז"ל דזה היא הפתיתה כופל חלה אחת לב' ומבדיל היינו שמשבר הכפילה ונמצאו שהם שתי חצאי חלה ואח"כ כופל השנים לד' ומבדיל ונמצא חלה חלוקה לארבעה חלקים לאורך החלה או לרוחב ולפ"ז הי' כל פת ארוך או רחב כמדת החלה ואם כן אכתי מיקמץ היכי קמיץ וי"ל דכפילה ראשונה היא לאורך או לרוחב וכפול השני' הוי איפכא ויליף לה מפתות ופתים ובסיפא תנן וכולן פותתן כזיתים ופירש"י לחד לישנא דפותת עוד ד' לח' וח' לט"ז עד שיהי' כזית ואין זה מובן דאם כן מאי קאמר ולא פתיתה לפתיתין דמשמע דאינו פותת אלא ב' פעמים לב' ולד'. ולאידך פירושא שיכול לפתותן עד שיהו כזיתים ג"כ קשה לפי משמעותא דאין עושה אלא ארבעה פתיתין וודאי יש בכ"א כזית ואי ליכא כזית אינו פותת כלל הא מצוה בפתיתה לארבעה פתים ומה שפי' עוד דליכא בעשרון אלא ארבעים זיתים ג"כ קשה דעשרון שיעור חלה הוא ויש בו מ"ג ביצים ועם לוג השמן יש בו יותר והרע"ב ז"ל פי' הא דתנן וכולן פתיתן כזיתים היינו דלאחר שפתת כזית חולק כל זית לב' ולד' וכבר תמה ע"ז בתוס' חד מהא דמשמע לקמן דלתנא דמתניתין הוי פרורין כזית ע"ש ויצא לו להרע"ב ז"ל פי' זה מפירוש המשנה להר"מ ז"ל שכ' וז"ל ואותה הפתיתה שהיא כזית כופל אותה עם ארבע כו' ע"ש אבל מחיבורו נראה דלא כן הוא כוונתו אלא כופל החלה א' לב' וב' לד' וכשהוא כופלה אח"כ פותת את כולן ויהי' כל פת כפול ארבע ויליף לה מדכתיב פתות אותה פתים היינו בפתיתה אחת יהי' ארבע פתים כאחת וזש"כ בפירוש המשנה ואותה הפתיתה שהיא כזית כופל אותה עם ארבע היינו שיש בה ארבע פתים כאחת ובמנחת כהן משיח לא הי' כופל אלא לשנים וכשהוא פותת אין בכל פת אלא שנים כפולים וזש"כ שם במנחת כהן משיח לא יסדר פתיתה מהם עם ארבע אלא כופל אותה עם שנים אלא דמה שכתב שם ואינו מבדיל כדי שלא יהיה פתות לפתיתין לא הבנתי אהי קאי והן הדברים וכתב בחיבורו במנחת כהן משיח כתב דכופל לשנים ופותת ונמצא כל פתיתה כפול לשנים ובמנחת ישראל כתב הכופל לארבע וכן במנחת כהנים אלא דבמנחת ישראל מבדיל הכפלים ובמנחת כהן אינו מבדיל ואח"כ פותת מן הכפלים יחד פתיתים כזיתים ובמנחת כהן משיח ג"כ אינו מבדיל וכל פתיתה כפול לשנים וכתב הלח"מ ז"ל דהוכיח כן מהא דפליג ר"ש ואמר דמנחת כהן משיח אין בו קמיצה אין בהם פתיתה והרי נאמר בה מנחת פתים אלמא דבעי פתיתה אלא ע"כ ר"ש מודה דמקפלה לשנים אלא דאינו פותת עוד ותנא קמא סבירא ליה דפותת גם כן ואין זה מוכרח דאם אינו פותת קיפול זה לזה ולא מיקרי פתיתה כיון דאינו מבדיל אלא וודאי משמע ליה הכי מהא דתנן וכולן פותתן כזיתים והאי וכולן היינו כל המנחות בין של ישראל בין של כהנים וכהן משיח אחר הקיפול פותת ומה שהקשה לר"ש מנחת פתים מאי דריש יש לומר דפתים היינו חצאי חלה וכשיטתו דחולק כל חלה לשנים ועיין בק"א שהאריך בזה:

משנה ר"ש אומר מנחת כהנים כו'. ופירש"י ז"ל מנחת נדבה של כהן ודקדק המשנל"מ ז"ל דאתי לאפוקי מנחת חוטא של כהן דבעי קמיצה לר"ש בעי נמי פתיתה והקשה ע"ז הא מנחת סלת היא ובמנחת סלת ליכא פתיתה כמו שהאריך שם דאפילו אפיה לא בעיא וכבר כתבתי לעיל בזה דאפי' ודאי בעי אבל אפי' עשר חלות ופתיתה מסתברא דלא בעי כיון דשירים הם ומתחלקת לכהנים וכמו שהאריך ז"ל שם אבל מש"כ לדייק מלשון רש"י ז"ל שכ' מנחת נדבה כו' דס"ל דמנחת סלת בעי פתיתה לא הוי צריך להאי דיוקא דבהדיא כתב רש"י ז"ל לקמן גבי הי' עומד ומקריב כו' דבמנחת העומר מיירי ועלה תני וכולן פותתן כזיתים אפילו מנחת העומר ומנחת העומר מנחת סולת היא הרי מבואר בדבריו דמנחת הסלת ג"כ בעי פתיתה ויתבאר לקמן בזה:

גמרא אמר רב יוסף האי חביצא כו' אמר ר"י מנא לה הי' עומד ומקריב כו'. פירש"י ז"ל דרב יוסף מייתי ראיה דאם אין בהם כזית אינו מברך המוציא ודתני דפותתן כזיתים דוקא ויש לדקדק מאי איריא היא זו הא הא דפותתן כזיתים לאו משום ברכת המוציא הוא אלא מצותה בכך ואפילו אם כולה כליל והקומץ גם כן אינו עושה פתיתן פחות מכזית ויותר הי' נראה דראיתו הוא דבפרורין כזית מברך המוציא אלא דלא משמע הכי מהא דמסיק מאי הוי עלה ר"ש אמר אפילו אין בהם כזית מזה נראה דבפרורין כזית פשיטא דמברך המוציא ועיקר אשמעותא דרב יוסף דבאין בהן כזית אינו מברך. והנה בפי' חביצא נחלקו הראשונים ז"ל מד' רש"י ז"ל דמיירי ע"י בישול וכבר הקשו התוס' ז"ל היכי יליף לה ממנחות ולפמ"ש בלשון רש"י ז"ל דר' יוסף יליף ממנחות לפירורין שאין בהם כזית דאינו מברך המוציא אין כאן קושיא כ"כ דשפיר יליף אם אפי' מנחות דאין בהן אלא טיגון אינו מברך באין בהן כזית כש"כ בחביצא שע"י בישול דאינו מברך המוציא אלא דהתוס' ז"ל הקשו עוד ע"ז וכ' דחביצא היינו ע"י הדבקת פירורין בשמן או דבש וזה הוי שפיר דומיא דמנחות אלא דהתינח במנחת מחבת ומרחשת שנאפות תחלה ופותתן ויוצק עליהם שמן שפיר הוי דומיא דחביצא שמחבר הפתיתין ע"י שמן או דבש אבל לפי פירש"י ז"ל דבמנחת העומר מיירי נהי דנימא דבעי פתיתה מ"מ אינו דומה לחביצא דהא מנחת העומר נאפות לאחר קמיצה ואין בה מתן שמן עוד וכיון דמברך המוציא אשלימה אע"ג דנילושה בשמן משום דנילושה גם בפושרין או ע"י קביעות סעודה אמאי לא יברך גם אפתיתין כיון דלא עשה בהן דבר אלא פתיתן לבד אטו אם עשה לחם שלם לפתיתין לא יברך עליהם המוציא אבל בפ' כיצד מברכין נראה מדברי רש"י ז"ל דלא שייכא פתיתה אלא במחבת ומרחשת שנאפות קודם קמיצה ושפיר איכא למילף מינה לחביצא וכנ"ל ובדוקא כתב שם מנחת מחבת ומרחשת שיש בהן מתן שמן אחר פתיתה היינו יציקת שמן אבל מנחת מאפה תנור ג"כ לא דמי לחביצא דאין בהן יציקה אחר פתיתה והוי כמו שאר פת שפררו דלא יצא מתורת פת. עוד פי' שם דראיית רב יוסף ממנחות הוא לפרורין שיש בהן כזית וכמ"ש לעיל ובאמת ק' לפי' זה היכי מייתי ר"י ראיה מינה דילמא הא דתני נטלן לאכלן מברך המוציא לחביצא דילמא מיירי במנחת סלת או מנחת מאפה דאין בהן דין חביצא אבל לפשכ"כ ממשמעות לשונו כאן דמייתי ראיה לפחות מכזית דאינו מברך המוציא א"ש דע"כ מיירי במחבת ומרחשת דאי במנחת מאפה או סלת אפי' אין בהם כזית אמאי לא יברך המוציא אלא דהאי דיוקא אינו מוכרח וכמש"כ וצ"ל דמהא דייק דאי מיירי במנחת מאפה מאי קמ"ל בנטלן לאכלן דמברך המוציא פשיטא אלא על כרחך במחבת או מרחשת מיירי דהוי כעין חביצא ודו"ק:

גמרא הי' עומד ומקריב מנחות בירושלים מברך שהחיינו:

ופירש רש"י ז"ל כהן שלא הקריב מנחה מימיו או מנחת העומר והתוס' ז"ל כתבו דלמשמרות הוי זמן קבוע והיינו דקתני בתוספתא ברכות בזבח גם כן הכי והרמב"ם ז"ל בפרק ז' מהלכות תמידים כתב דאם מקריב מנחה מן החדש מברך שהחיינו ולפירוש זה יקשה זבח מא"ל ולענ"ד אין צריך לכל זה דהתוספתא אזיל לשיטתיה דמברך שהחיינו בשעת עשיית כל מצוה כגון ציצית ותפלין כדאיתא בתוספתא ברכות ועיין בתוס' סוכה דף מ"ו וכבר מבואר דין ברכה זו בדברי הראשונים ז"ל באורך ויש בה חילוקי דיעות. ועוד נראה דלשון עומד ומקריב מנחות בירושלים יש לומר דקאי על הבאתה לקרבן בעלותו לירושלים ברגל דמצוה להביא כל קרבנותיו כדכתיב ובאת שמה ועל זה מברך שהחיינו דהוי מצוה זמניות וכן משמע בתוספתא ברכות פ"ה הי' עומד ומקריב זבחים בירושלים אומר שהחיינו כשהוא מקריבן אומר ברוך אשר קדשנו להקריב זבחים נטלן לאוכלן אומר אשר קדשנו לאכול זבחים משמע דשהחיינו מברך בשעת הבאת הקרבן לירושלים. ועדיין צ"ע:

גמרא אמר ליה אביי ולר"י דאמר מפרכן עד שמחזירן להלתן הכי נמי דלא מברך המוציא ומסקנא לרב יוסף הכי הוא אם לא בבא מלחם גדול ורב ששת מסיק דאפילו פירורין שאין בהן כזית מברך המוציא ולא פליגי אלא בכעין חביצא אבל פת שפיררו לפירורין שאין בהן כזית ליכא פלוגתא ולכולי עלמא מברך המוציא וכן מבואר בש"ע סי' קס"ח וכבר כתבתי לעיל דע"כ כולה שמעתין מיירי במנחת מחבת ומרחשת דמנחת מאפה וסולת דאינו ניתן בדין שמן אחר אפיה הוי כפת שלם שפיררן ועיין תוס' פרק כל שעה שכתב ר"ת ראיה מכאן לעיסה שבלילתה עבה אפילו טיגנה בשמן מברך המוציא דקפסיק ותני הכא מנחות סתם אפי' מחבת ומרחשת ויש מהראשונים ז"ל דמוקי להאי ברייתא במנחת מאפה וסולת כמבואר בב"י שם בסימן הנ"ל והדברים מבוארים דאי אפשר לומר כן דכל שקלא וטריא דשמעתין ליכא לאוקמי במנחת מאפה וכנ"ל. וראיתי בירושלמי ריש פרק כיצד מברכין דבעי התם עד כמה מברך ר' חננא ור' מנא מר אמר עד כזית וחרנא אמר עד פחות מכזית מאן דמר עד כזית כדתנן וכולן פתיתים כזיתים ומאן דמר פחות מכזית כר' ישמעאל דאמר מחזירו לסלתן וצריך לדקדק מאי קבעי עד כמה יברך ועל כרחך משמע דאמתניתין קאי דתנן על הפת אומר המוציא ומיבעי' ליה אי מברך דוקא אכזית אבל פחות מכזית אינו מברך המוציא או אפילו אפחות מכזית מברך המוציא ומסיק מר אמר עד כזית דווקא אבל אפחות מכזית אינו מברך המוציא וכדתנן וכולן פותתן כזיתים אלמא דפחות מכזית לא חשיב ולהכי אין עושין פתיתין פחות מכזית ולענין ברכת המוציא נמי לא חשיב וחרנא אמר כר' ישמעאל דמחזירן לסלתן אלמא דפחות מכזית ג"כ בחשיבותו קאי ומברך עליו המוציא. ולפירוש זה נראה דלא פליגי אלא בפירור אחת פחות מכזית בהא סבירא לי' דאינו מברך המוציא משום דלא חשיב אבל אם אוכל כשיעור אפילו מפירורין לכולי עלמא צריך לברך המוציא ובהמ"ז ולא שייכא הך פלוגתא דירושלמי לפלוגתא דשמעתין דהכא פליגי אפילו בפירורין שיש בהן כשיעור בצירוף ופליגי אי השמן מבטלן מתורת לחם כיון דליכא פירור כזית והתם פליגי בפירור פחות מכזית לחוד אפילו מפת גמור וא"כ למאי דקי"ל כתנא דמתניתין דפותחן כזיתים דוקא לכאורה הלכה כמ"ד בירושלמי דאין לברך המוציא על פחות מכזית וזהו דעת הראב"ד ז"ל שכתב דאינו מברך המוציא על פחות מכזית אלא בורא מיני מזונות כמ"ש הב"י בסימן הנ"ל אבל הרשב"א ז"ל לא ס"ל כן וכן הרא"ש ז"ל וצ"ל דמשמע להו משיטתא דתלמודין דפירורין פחות מכזית לא גרע אלא כעין חביצא וע"י דבש או שמן מבטל להו מתורת לחם אבל לא כשהוא בעין ופרטי דינים אלו כבר נתבארו בדברי הטור וש"ע סימן הנ"ל וכדברי הרמב"ם ז"ל ומפרשי דבריו:

גמרא ליקט מכולן כזית אם חמץ הוא כו' לפימש"כ לעיל דבפירורים בעין לא פליגי א"כ מאי קשיא ליה מהאי דלקט מכולן דילמא מיירי בפירורים בעין בשלמא לפירש"י ז"ל שפי' נקט מכולן היינו מכל המנחות א"ש דשמעינן מינה דהוי לחם אפילו אין שאין בהן כזית מכל המנחות אפילו מחבת ומרחשת אבל כבר הקשו התוספות ז"ל דאם כן מאי קאמר אם חמץ הוא כו' הא ליכא חמץ במנחות ולא ידענא אמאי לא הקשו גם אמצה היכי יוצא ידי חובתו חדא דהוי מצה עשירה שנילוש בשמן ועוד אם אין יוצאין בחלות תודה משום דאינה נאכלת לז' כ"ש דאין יוצאין במנחות ועוד דבמנחות בלא"ה נראה דאינו יוצא דלאו שלו היא כי היכי דאין יוצאין במצה של מע"ש למ"ד ממון גבוה הוא ומנחות שהם קדשי קדשים וודאי לאו שלו הם וע"כ ליקט מכולן היינו מחמשת המינים כפירוש התוס' ז"ל ואע"ג דתנן לה במתניתין דחלה האוכל מכולן מצטרף לענין חמץ ומצה לא מצי מייתי מהתם משום דהתם מצי איירי שעירב קמח מה' מינים אבל הכא תני ליקט מכולן כזית משמע דליקט פירורין מה' מינים כא' ומ"מ תקשי דילמא איירי בפירורין בעין ור"ת פי' דבפירורין בעין לא איצטריך לאשמעינן דמצטרפין דכבר תנן לה דמצטרפין זע"ז אלא ע"כ אתי לאשמעינן אפילו עבדי כעין חביצא דא"כ מאי איריא דאשמעינן האי רבותא בה' מינים אפילו במין אחד נמי הוי מצי לאשמעינן. ועדיין צ"ע יותר בזה:

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

במשנה מנחת כהן משיח לא הי' מקפלה. ומסיק בגמ' דמקפלה לשנים ופירש"י משום דהוי רק חצי עשרון. משמע דס"ל כשיטת הרמב"ם (פי"ג מה' מעה"ק) דהי' מחלק הי"ב חלות לחצאין מחציתן בבוקר ומחציתן בערב. אבל הראב"ד שם חולק עליו דששה חלות מביא בבוקר וששה בערב. וא"כ קשה מ"ט לחלק בין מנחת כהן משיח לשאר מנחת כהנים. ומצאתי בפי' הראב"ד בתו"כ (פ' צו שם) הטעם דבכל המנחות דרשינן פתות שנים פתים שנים. אבל בחביתין כתיב תופיני מנחת פתים משום הכי מקפלה רק לשתים והוא נכון:

בגמ' הי' עומד ומקריב מנחות. פירש"י מנחת העומר. ותמוה דבעומר ליכא פתיתה (דהא נקמצת בלא אפי'] אבל הא ל"ק דשמא מיירי במנחת סולת דליכא פתיתה כמ"ש רש"י בפי' החומש ובמזרחי שם דדוקא האפויות בעי פתיתה]. די"ל דמשמע לר"י דעיקר הברייתא דקתני דמברך המוציא הא קמ"ל דשייך בפתיתין המוציא אבל לפירש"י קשה. ומ"ש רש"י בסמוך דאפי' מנחת העומר פותת תמוה וצ"ע]:

בגמ' בבא מלחם גדול. לפירש"י העיקר חסר מן הספר דמיירי שעדיין הלחם לפנינו. ולע"ד י"ל כפשוטו דכל שהי' גדול חל שם לחם עליו ולהכי מברך המוציא. אבל במנחות דעומדין לפתיתה וא"י לאכול כלל קודם פתיתה דומה לאופה מתחלת פתיתין קטנים ואין עליהם שם לחם. והנה לכאורה למסקנא דר"ש דלא בעי פירורין כזית] נמי נ"מ בבא מלחם גדול דבהא אפי' ליכא על הפתיתין תוריתא דנהמא מברך המוציא אך הרמב"ם (בה' ברכות פ"ג) לא הביא כלל החילוק בין בא מלחם גדול אי לא:

בתוס' ד"ה חביצה כו' והא בסמוך מייתי עלה ליקט מכולן ושם ליכא שום טיגון. מיהו רש"י פי' בברכות (ל"ז:) דגם שם במנחות מיירי. ומה שהקשו תוס' לקמן דמנחות אסור לעשות חמץ. י"ל דמ"מ צריך להשמיענו דהוי לחם חמץ להתחייב עליו האוכלו כרת. ומיהו קצת קשה במנחות למה יוצא ידי מצה הא אינו משומר לשם מצה. ואפשר דמנחה בע"פ כיון דעומד לאכילה שומרה מיד לשם מצה ג"כ. והא דאינה נאכלת בכל מושבות [כמ"ש הר"י והרשב"א בברכות] אפשר דהאי תנא ס"ל דיוצאין בשל בכורים ומעשר שני ג"כ. ומה שהקשו עוד דבברכות משמע דבאין פרוסות קיימות אין מברכין המוציא אפי' יש פרורין כזית. איני מבין דבריהם דהא רש"י פי' בברכות שם פרוסות קיימות שלא נמחו בבישולן. א"כ שפיר מיירי הכא ג"כ בפרוסות קיימות שלא נשתנו הפירורים בבישול מכמו שהיו תחלה. וזה חשיב פרוסות קיימות ותו לא מידי. וא"כ גם מה שהוסיפו להקשות מדר"י דמחזירן לסלתן דודאי אין פרוסות קיימות. אינו מוכרח דכל שלא נשתנו מצד הבישול חשיב פרוסות קיימות:

בא"ד ומפרש ר"ת כו'. נראה דכוונתם דאפי' לחם אפוי בתנור כשנעשה ממנו אח"כ פירורין ואכלן כמו שהן פליגי בהו נמי ר"י ור"ש וכמ"ש התוס' בברכות (ל"ט. ד"ה פת צנומה) דבעי ג"כ תואר לחם]. ומה דנקטו שנדבק בדבש משום דחביצה כן היא וכן המנהג לאכול פרורין ע"י איזה דבק. אבל אה"נ באכלן בעינייהו פליגי דאל"כ הדרא קושיא מהא דמייתי מליקט מכולן כזית לדוכתי' [אכן הרי"ו והרא"ש שם לא כתבו כן. וע"ש במעדני יו"ט שהקשה עליהם כנ"ל. וכן בפנ"י]:

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

(עה רע"ב) איזהו דבר שצריך שני מיעוטין.—בעין זה לקמן (צא ב). [וגם שם בפי רבא.]

(עה ב רש"י) ד"ה מברך וכו' כל המנחות אפי' מנחת העומר וכו'*[דבור זה לי' ברש"י כ"י, הנדפס בהוצ' האלמנה והאחים ראם.].—אינו מובן, שהרי לעיל (סז ב) מפורש, שמנחת העומר נקמצת סולת, וא"כ פתיתין בעומר למה. ואם לומר שהכהן שעולה בחלקו כף סולת חייב לאפותה ולפותתה ולא לבשלה כמו שהיא - זו מניין לנו? (ועי' מ"ש למעלה שם ובמל"מ הל' מעשה הקרבנות פי"ג ה"י).

גמרא כהן משיח היה מקפלו ואינו מבדיל והא אנן כו׳ כצ״ל:

רש״י ד"ה לא היה מקפלה כו׳ ואין נקמצת וכליל היא הס״ד וכצ״ל:

ד"ה וכולן כו׳ ואיכא דאמרי וכולן פתיתי׳ כזיתי׳ כו׳ כצ״ל:

בא"ד ומכל חלה וחלה כו׳ כצ״ל:

בא"ד לא היה בכל פתות אלא כזית ולא מפי השמועה הס״ד וכצ״ל. אבל יש לדקדק על זה הא בעשרון היה מ"ג ביצים וחומש לפי חשבון עשירית האיפה נמצא שהיה עושה מן העשרון עשרה חלות מגיע לכל חלה ד׳ בצים ושליש ביצה נמצא כשעשה מכל חלה ארבע מגיע לכל פתות יותר מכביצה והיכא כתב רש״י שלא היה בכל פתות אלא כזית וצ״ע רב ליישב:

ד"ה תלמוד לומר פתים כו׳ וכתיב פתים דמרבה לשני פתים יותר הס״ד וכצ״ל:

ד״ה תלמוד לומר אותה כו׳ ולא יותר הס"ד ואח"כ ד״ה ולא פתיתה לפתותי׳ לפירורין הס״ד וכצ״ל ואח"כ ד"ה ומבדיל והדר קמץ לה הס״ד וכצ״ל:

ד"ה האי חביצה שקורין סלניי״קוק הס״ד:

ד״ה מברך הכהן כו׳ כצ"ל:

ד״ה אי הכי היינו דקתני כו׳ כצ״ל:

ד"ה שאכלו מיבעי ליה כו׳ משמע דפירורין הם כו׳ כצ״ל:

ד"ה אמר לו ר׳ יוסף אלא כו׳ כצ״ל:

תוס׳ ד״ה חביצה כו׳ ליקט מכולן כו׳. פירוש דקאי אחמשת המינין ולא אמנחות:

בא"ד ועוד בסמוך כו׳. פירוש אע״ג דאיכא לשנוי׳ דמחטה ליכא למיפרך דר״י מפרש לה הפרוסת קיימת היינו כזית אין הפרוסת קיימת שאין בהם כזית וכ״כ תוספת התם בשם ירושלמי מ"מ איכא למיפרך מדבסמוך:

ד"ה היה עומד ומקריב כו׳ ולא היה לומר הביא כו׳. פי׳ דהביא משמע מנחתו לא הביא. ובאמת ברש״י שלפנינו הכא ובמס׳ סוכה דל״ז ע"ב לית׳ להך גירס׳ ואם לפני תוספות היה הגירס׳ ברש״י הכי יש ליישבו דרש״י ס"ל דאי אפשר לפרשה דמברך שהחיינו אהקרבה דהא ע״כ היה מקריב כל כהן במשמר שלו אע״ג שלא היה מקריבי׳ אלא ב׳ פעמים בשנה כמו שכתבו תוספת לקמן רש״י ס״ל דאין מברכי׳ שהחיינו אלא על מצוה שמתחדשת משנה לשנה כמו סוכה ולולב או פירות שמתחדשות משנה לשנה אבל לא על מצוה שמתחדשת מחצי שנה לחצי שנה וכ״כ הב״י בטוא״ח סי׳ רכ״ה מ״ה פרש״י דהא דמברך שהחיינו קאי על הבא׳ או על כהן שלא הביא מנחה בשנה זו או על ישראל והא דקתני נוטלן לאוכלן תרתי קתני אי קאי על כהן קאי נוטלן לאוכלן אשאר מנחות ואי קאי על ישראל קאי נוטלן לאוכלן על כהן נ"ל:

ד"ה אפילו פרורי׳ כו׳ ופתיתין קטנים פשיטא ואי איכא לחם אחר שלם פשיט׳ דאההוא לחם מברך ונראה לפרש כו' כצ״ל. פי׳ דמתחל׳ הקשו אפי׳ אי איכא לחם אחר שלם רק פתיתי׳ גדולי׳ מההיא פת צנומה פשיטא דמברך על פתיתים גדולי' ואי איכא לחם אחר שלם אפי׳ קטן נמי פשיטא דעל השלם מברך ועיין שם בתוספת דל״ט ע״ב ד"ה מברך כו׳ ומ״ו הב"ז גורס כגירס׳ שלפנינו ואין להבין:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

גמ׳ ר"ש וכו׳ אין בהן פתיתה וכו׳ תימא הא כתיב במנחת כהן משיח תופיני מנחת פתים דמשמע שטעונה פתיתה א״כ היכי מוקי ליה ר"ש ועיין להרא״ם ז"ל בפ׳ צו מ"ש ליישב ובס׳ קרבן אהרן בפ׳ ויקרא בפסוק פתות אותה פתים ובס׳ לח״מ בפ׳ י"ג מהל׳ מעה"ק ושם בס׳ משנה למלך הל׳ ד׳ ועוד נ"ל ליישב לפי מה שפי׳ הרמב"ם ז״ל בפי׳ המשניות וכן פי׳ הרע״ב ז"ל הא דתנן וכולן פותתן כזתים לאו ר"ש קאמר ליה אלא ד"ה היא דלאחר שעשה פתיתין כזתים כופל כל זית לשנים וכו׳ דהשתא ניחא דר״ש לא פליג את"ק אלא אכפילא אבל מה שהיה עושה בתחילה פתיתין כזתים מודה וא"כ הא דקרייה מנחת פתים לר"ש לאו משום כפילה דלדידיה לא היה מקפלה אלא משום שהיה פותת אותה פתיתין כזתים דבהא ל״פ ודוק אלא דק"ל לפי׳ הרמב״ם והרע״ב ז"ל דאי האי וכולן כזתים היינו קודם כפילה א״כ לאחר כפילה ליכא בפתית אלא רביע זית א"כ היכי מוכיח לקמן רב יוסף מהאי מתני׳ דדוקא כזית מברך המוציא אבל פחות לא אדרבא מהאי מתני׳ מוכח אפי׳ פחות מכזית מברך המוציא לפי׳ הרמב״ם והרע״ב ז"ל וצ״ע:

רש"י בד"ה רש"א מנחת נדבה של כהנים וכו׳ עיין בס׳ משנה למלך בפ׳ י"ג מהל׳ מעה"ק הל׳ י׳ ע״ד מה שדקדק בדברי רש"י ז"ל:

בד״ה וכולן שצריכה פתיתה וכו׳ ואיכא דאמרי וכולן וכו׳ ולא היה בכל פתית אלא כזית וכו׳ ותימא איך אפשר שלא היה בכל פתית אלא כזית דהא עשרון יש בו מ"ג ביצים וחומש ביצה כידוע א"כ נמצא כשהיה עושה מן העשרון עשר חלות מגיע לכל חלה ד׳ ביצים ושליש ביצה נמצא כשעשה מכל חלה ד׳ פתיתין מגיע לכל פתית יותר מכביצה וכבר נתעורר בזה ס׳ צ״ק ואפשר ליישב ע״פ מה דאיתא בר״פ כל המנחות באות מצה דף נ״ב ע״ב דתנן התם אמרו לו אף היא היתה חסירה או יתירה ופי׳ הש"ס שם דף נ״ג ע״ב מאי חסירה או יתירה אמר רב חסדא עיסת השאור עבה נמצא יתירה מדת העשרון רכה נמצאת חסירה ע״כ ע"ש ברש״י ז״ל ואפש׳ דה״נ במנחות היו מגבלין העיס׳ עבה עד שיעמוד כל פתית על כזית ודו"ק:

תוס׳ בד"ה אפי׳ פירורין וכו׳ ונראה לפרש דמיירי התם בככר וכו׳ ר"ל דלעולם איירי דליכא לחם אחר ובהא פליגי דת״ק סבר פת צנומה בקערה מברך עליה ר"ל שאינו מברך עליה בשעה שמפרר דכיון דיבישה הוא אינה ראויה לברכה אלא עד ששורה אותה בקערה אז מברך עליה ור׳ חייא בר אבא סבר דמברך בשעה שמפרר דבעי׳ שתכלה ברכה עם בציעת הפת אבל לאחר שרייה שבורה ועומדת היא וק״ל ועיין בכיצד מברכין שתירצו בע"א:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

חדושים

תוספות ד"ה חביצא כו׳ שקורין שלינקו״ק כו' ואי משום דטיגון דמנח׳ כו׳ והא בסמוך כו׳ ליקט מכולן כו׳ (ולא קאי אמנחות כמ"ש לקמן ק״ל) כצ״ל:

ד״ה היה עומד כו׳ פי׳ בקונטרס כהן כו׳ (ואינו בפירש״י שלפנינו גם בברכות לא פירש כן) לשון אחר פי׳ ישראל כו' (ג"ז ליתא בפירש״י שלפנינו אכן בברכות פירש״י כן) ומתחלפות פעמים בשנה עכ"ל. לפי שהיו כ״ד משמרות ובכל שבת היו מתחדשות משמרת חדשה ק"ל ומכאן נ״ל ראיי׳ ברורה דפירי המתחדש ב"פ בשנה מחצי שנה לחצי שנה קרי מזמן לזמן וצריך לברך עליו שהחיינו בכל פעם וראיתי להרב הב"י בטוא"ח סי' רכ"ה שנסתפק בזה ולא ראה דברי התוס׳ שבכאן ובמסכ׳ ברכות אכן מור"ם ז"ל בשו״ע בהג"ה שם פסק כמ״ש ודו״ק:

הגהות

גמרא מנחת ישראל קופל כו׳ (מיימוני פרק י״ג מהלכות מע"ק):

הא כיצד כו' ושנים לארבעה ומבדיל מנחת כהנים כו׳ ואינו מבדיל כו׳ כצ״ל:

אמר רב יוסף האי חביצא כו׳ (מיימוני פ״ג מהלכות ברכות וטוא"ח סי׳ קס"ח):

הי׳ עומד ומקריב מנחות כו׳ (מיימוני פ"ז מהלכות תמידים ומוספים):

רש״י ד"ה קופל כו׳ כופל חלה אחת כו׳ לארבעה הד"א והס"ד:

ד״ה לא היה כו׳ נקמצת כלל כו׳ כצ״ל:

ד"ה ר״ש כו׳ ופליג את"ק דסבר מנחת כהנים קופל כצ״ל והס״ד:

ד"ה וכולן כו׳ ולא היה בכל פת אלא כו׳ כצ"ל:

ד"ה גמרא ת"ל פתים כו׳ פתות וכתיב פתים דמשמע לשני פתי' כצ"ל והס״ד: ואח״כ ד"ה ת״ל אותה כו' וב׳ לארבע ולא יותר ומבדיל כו׳ הבדלה הס"ד: ואח"כ ד״ה אבל כו׳ לשנים דכיון דאין כו' כצ״ל:

ד"ה האי חביצא כו׳ רקיקין הס"ד: ואח"כ ד״ה הי׳ כו' עדיין מנחה מימיו או שהקריב מנחה חדשה כו׳ (וכן פי׳ הרמב״ם) אומר כהן שהחיינו כצ״ל והס"ד:

ד"ה בשעירסן כו׳ והוי כזית הס"ד: ואח״כ ד"ה אי הכי כו׳ פירור לפירור כו׳ כצ״ל:

ד"ה שאכלו כו' שלא פיררו כצ״ל:

ד"ה הב״ע כו׳ ובר ברכה כו׳ מלחם גדול אי לא הוי הלחם בעין בעינן כו׳ המוציא כצ"ל והס״ד: ואח״כ ד"ה אפי׳ כו':

תוספות ד"ה איזהו דבר כו׳ ממעטינא מקמא כו׳ קמא למעוטי מנחת נסכים כו' כצ״ל:

ד"ה ליקט מכול׳ אחמשת המינים קאי כו׳ וכ״כ התוס׳ לעיל דף ע׳ עיי״ש:

ד"ה אפי׳ פירורין כו׳ ופתותין קטנים פשיטא הואיל ואיכא כו' דאההוא לחם כו׳ ונראה לפרש דמיירי כו' כצ"ל ועיין בתוס׳ דברכות:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

א עמוד ב' משנה, מנחת ישראל וכו' מנחת כהן משיח לא הי' מקפלה, ביאור הדבר דמנחת כהן משיח נמי בעי פתיתה דכתיב פתיתה בהדיא במנחת חביתין של כהן משיח, אלא שלא הי' כופלה לארבע אלא כופל אותה עם שנים, כן פירש הרמב"ם בפיה"מ, וזהו גם כוונת רש"י שפירש כשאר מנחת כהנים, וכן מבואר ברמב"ם פרי"ג ממעה"ק ה"י דבכל המנחות הי' כופל לארבעה, היינו בין מנחת ישראל ובין מנחת כהנים, אלא שבמנחת כהנים אינו מבדיל, ושם בה"ה במנחת כהן משיח כתב כל פתיתה כפולה לשנים.

ב ר' שמעון אומר מנחת כהנים ומנחת כהן משיח אין בהן פתיתה מפני שאין בהן קמיצה, נראה דפליג ר"ש עם רבנן בעיקר הסברא דפתיתה, דר"ש סבר דרק מפני הקמיצה הוצרכה, ורבנן סברי דפתיתה היא מצוה בפני עצמה, דלרבנן בעי כל המנחה פתיתה, ולר"ש לא בעי פתיתה רק מה שהוא קומץ, ומדויק דברי ר"ש שחוזר על דבריו ואומר וכל שאין בהם קמיצה אין בהם פתיתה, דקשה הלא אמר דמנחת כהן אין בהן פתיתה מפני שאין בהן קמיצה, ומדוע הוסיף עוד פעם ואומר וכל שאין בהן קמיצה וכו', אבל נראה שמוסיף דגם במנחה שיש בה קמיצה, אין צריך פתיתה אלא מה שהוא קומץ, ולא המנחה כולה, וממילא במנחת חוטא של כהנים דסבר ר"ש דנקמצת, ע"כ יש פתיתה בכדי לקמוץ והשיריים הקרבין לעצמן אין בהן פתיתה.

ג והנה סברת רבנן מוכרח דע"כ איכא מצוה דפתיתה על המנחה כולה, דאל"כ אלא אמרינן דהמצוה דפתיתה אינה אלא על חלק הקמיצה, א"כ למ"ל קרא לפתיתה כלל, הלא בלאו הכי אנו יודעין דבעי מנחה פתיתה כיון דאי אפשר לקמוץ בלא פתיתה, ובלא הבדלה, דהרי עיקר מצות הבדלה דאיכא במנחת ישראל הוא רק בשביל הקומץ, ובזה יובדל מנחת כהנים דלא בעי הבדלה מטעם דאין קומצין, וע"כ צריך לומר דהפתיתה היא מצוה בפני עצמה, וכן מצאתי בחידושי הרשב"א, אבל תקשה לפי"ז לר"ש דסבר דלא הוי הפתיתה מצוה בפנ"ע, וכל עיקרה לא נאמרה רק מפני הקמיצה, וקשה למ"ל קרא, הלא לא סגי בלאו הכי, וצריך עיון, ואפשר לומר דסבר ר"ש דעיקר קרא בא ללמדנו דיש מצוה דפתיתה לעשותן דקין, וזהו דסבר כתנא דבי ר' ישמעאל דסבר דפותתן עד שמחזירן לסולתן, וזהו על שיעור הקומץ לר"ש, וחידוש דין הוא בקומץ לעשותה דק.

ד עוד נראה דר"ש סבר דיכול לעשות פתיתין פחות מכזית גם כן, ובזה פליג על רבנן, דרבנן סברי דפותת וקופל עד ארבעה, ור"ש סבר דפותתן עד כזית, וזה מתאים לפירש"י כת"י שפירש דהא דתנן וכולן פותתן כזית ר"ש קאמר לה, והיינו דלר"ש עיקר האי דנאמרה פתיתה לא למען עצמותה, ולא למען הקמיצה כי זה ממילא מובן דבעי פתיתה, כי אי אפשר לקמוץ בלא פתיתה, ועיקר הא דנאמרה פתיתה הוא בכדי להורות דבעינן כזית.

א אמר רב יוסף האי חביצא דאית בה פירורין כזית מברכין עליה המוציא וכו' אמר רב יוסף מנא אמינא לה דתניא הי' עומד ומקריב וכו' נטלן לאוכלן אומר המוציא לחם מן הארץ ותנן וכולן פתיתים כזיתים, ויש לעיין לפי מה שפירשנו דר"ש סבר דרק לקומץ בעי פתיתה, ולא השיריים, והנה הכא בשיריים מיירי דלאכילה, וקשה הא בהשיריים אין פתיתה כלל לר"ש, וההכרח לומר דזה לא כר"ש, ותקשה לרש"י כת"י דפירש דזהו מדברי ר"ש.

ב והנה לפי"ז ע"כ אחת משתים, או דהמשנה זו הסיפא דלא כר"ש, או דאמרינן דר"ש סבר דכל המנחה בעי פתיתה, אבל זה אי אפשר לומר כמו שדייקנו לעיל דמדמסיים ר"ש בייתור דברים וכל שאין בהן קמיצה אין בהן פתיתה, ע"כ מוכח דלא הי' פתיתה בהשיריים, וא"כ ממנפ"ש תקשה לרש"י כת"י כמו שכתבנו לעיל.

ג ונראה דיש מקום לומר דבאמת המנחה כולה בעי פתיתה לר"ש גם כן, רק הבדל יש ביניהם דמה שנצרך לקומץ עושה פתיתה גם לפחות מכזית, בכדי שתהי' הקמיצה בנקל, והשיריים פותתן עד כזית, והמשנה הא דתנן וכולן פותתן כזיתים הוא דברי ר"ש כמו שפירשו כת"י.

ד ובזה יש לפרש כוונת הרמב"ם בפירה"מ שכתב וז"ל אמר רחמנא פתות אותה פתים, ואמרו אותה פתים ולא פתי' פתיתין ר"ל שאינו מפליג בפתיתה, רק לא יהיו פחות מכזית, ואותה הפתיתה שהיא כזית כופל אותה עם ארבע ואינו מבדיל כדי שלא יהיו פיתייה פתיתין עכ"ל, מבואר דמפרש הא דכופל לארבע היינו מכזית, ודבריו תמוהין טובא, א) הלא בעינן שלא תהי' הפתיתין פחות מכזית כמבואר בגמ', והרמב"ם עצמו כותב כן בראשית דבריו, וא"כ היאך כתב אח"כ דאותו כזית כופל עד ארבע, ב) הלא מבואר בסוגיא זו מדפריך לרב יוסף מהא דתנן דפותתן בכזית דמבואר דלא היה בפחות מכזית, אבל יש לומר דכוונת הרמב"ם בזה דתרי אופני פתיתה היתה, והיינו דהפתיתה לקומץ, היה כופל הכזית עד ארבע, אבל השיריים לא היו פתיתין בפחות מכזית, ובזה יש ליישב רש"י כת"י גם כן, הא דתנן וכולן פותתן בכזית ר"ש קאמר לה, והיינו דהקומץ היו פותתין בפחות מכזית ג"כ בכדי שיהיה יפה לקמיצה, והשיריים היו פותתין לכזית, ושפיר קאמר הש"ס דפריך לרב יוסף מהא דתנן וכולן פותתן בכזית, ולפי"ז יתפרש המשנה בדברי ר"ש שאמר וכל שאין בהן קמיצה אין בהן פתיתה, דע"כ הכוונה על השיריים כמו שכתבנו לעיל, ע"כ הכוונה שאין פתיתה לפחות מכזית, אבל יש בהן פתיתה לכזית, ולפי"ז גם ר"ש סבר מצוה דפתיתה שהיא מצוה בפני עצמה, - אבל הבדל יש בין קומץ להשיריים.

ה והנה אח"כ ראיתי להרב ברטנורא מפרש המשנה הא דתנן וכלן פותתן כזיתים דסיפא דמתניתין לאו ר"ש קאמר לה אלא דברי הכל היא דלאחר שעושה פתיתין כזיתים כופל כל זית לשנים ושנים לארבעה, ותמה עליו התוס' חדשים דהרי מבואר בסוגיא הכא וברכות ל"ו דלאחר הפתיתה נשארו כזיתים דהרי רב יוסף יליף מזה דמברכין המוציא רק על כזית יעוי"ש, והנה לפי מה שפירשנו לדברי הרמב"ם בפירה"מ דהבדל יש בין הפתיתה דהקומץ להפתיתה דשיריים, וסיפא דהמשנה בשיריים מיירי, והרמב"ם דכתב בדבר הפתיתה דכזית שכופל עד ארבעה בקומץ מיירי אתי שפיר גם פירוש הברטנורא, דע"כ אזיל בזה לשיטת הפירה"מ.

ו איברא דהרמב"ם בספר הי"ד בפרי"ג ממעה"ק לא כתב כמו שכתב בפיה"מ, אלא כתב דפותת כל חלה לשנים ושנים לארבעה, ונראה דהרמב"ם סבר דהמשנה הא דתנן וכולן פותתן הוא דברי ר"ש כפירש"י כת"י, אבל רבנן סברי דכל המנחה כולה היה כופל לשנים ושנים לארבעה, והיינו דלר"ש יש לזה הכרח בכדי שיתפרש המצוה דפתיתה שתהיה מצוה גם בלעדי הפתיתה דלקמיצה, כדלעיל אות ג', אבל לרבנן דסברי דכל המנחות ישנן בפתיתה אתי שפיר כפשוטה, אבל לפי"ז יש להעיר מדוע הביא הרמב"ם להאי דינא דכולן פותתן בכזית שם בפרי"ג מה' מעה"ק ה"י, והיינו דלרבנן כיון שכל המנחה הוא כופל רק לארבעה, ובהכרח שיש בכל חתיכה יותר מכזית, וממילא שאין בזה מצוה לפתיתה בכזית, וא"כ תמוה מדוע כתב הרמב"ם להאי דינא דהמשנה וכולן פתיתין כזיתים, דלפי מה שביארנו האי דינא דהמשנה לפי פירושו בפיה"מ לר"ש תנן, וצריך עיון, ואפשר דכוונת רבינו דמצוה להדר שלא תהי' חתיכה אחת מן הכפלות פחות מכזית, והיינו דאין זה הדין המשנה אלא מצוה בעלמא דכיון דיש חשיבות לכזית יותר, להכי מצוה להדורי שלא תהי' הכפלה גם באחת מהן פחות מכזית, והיינו דלא אפשר לצמצם שתהי' בשוה, אבל יש להדר שתהי' כל אחת לא פחות מכזית.

ז והנה בהא דאמר ר"ש דמנחת"כ אין בהן פתיתה מפני שאין בהן קמיצה, משמע מזה דמנחת חוטא של כהנים דבעי קמיצה לר"ש דסבר דמנחת חוטא של כהנים נקמצת בעי פתיתה, וכמו שכתבנו לעיל, ובזה מדויק דברי רש"י שפירש מנחת נדבה דהיינו לאפוקי מנחת חוטא, ומצאתי במל"מ בפרי"ג ממעה"ק שמדייק כן מדברי רש"י, ומוכיח גם כן דמנחת הסולת בעי ג"כ פתיתה משום דמנחת חוטא היתה באה סולת, ובאמת יש לדייק מברייתא עצמה היה עומד ומקריב מנחת מנחות וכו' מברך שהחיינו ופירש"י מנחת העומר, והרמב"ם בפר"ז מתמו"מ כתב דאם מקריב מנחה מן החדש מברך שהחיינו יעוי"ש, משמע דמפרש הרמב"ם גם כן ברייתא זו דמיירי לענין הקרבת העומר, ומבואר הכא דבעי מנחת העומר פתיתה, ומנחת העומר היא מנחת הסלת, ומזה תמוה על הרא"ם שפירש בכוונת רש"י בחומש דמנחת סולת לא בעי פתיתה, וכבר עמדו בזה, ולפי מה שביארנו ע"כ דעת הרמב"ם דמנחת הסלת בעי פתיתה, כמו שנתבאר.

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

הוי אומר מנחת מאפה. שיש בה שני מינין חלות ורקיקין לפיכך צריכה ב' מעוטין הלכך קממעט מהנך תרי מיעוטי: מתני' קופל. כמו כופל חלה אחת לשתים ושתים לארבע: מבדיל. משברה היינו פתיתה: מנחת כהנים קופל. כדי לקיים מצות פתיתה: ואין מבדיל. וכולה כליל: מנחת כהן משיח. היינו חביתין: לא היה מקפלה. כשאר מנחת כהנים לפי שהיא חובתו ואין נקמצת כלל וכליל היא: רבי שמעון אומר מנחת נדבה של כהנים ומנחת כהן משיח אין בהן פתיתה. כלומר שלא היה מקפלן וכו' ופליג את''ק דסבר מנחת כהנים קופל: וכולן. שצריכין פתיתה מקפלן שנים לד' וד' לח' וח' לט''ז עד שיהו פתיתין כזיתים. ע''א וכולן פתיתין כזיתים שיכול לפותתן עד שיהו הפתיתין כזיתים אבל פחות מכזיתים אין יכול לפותתן כ''ש. ואיכא דאמרי וכולן פתיתין כזיתים שהיה עושה מן העשרון י' חלות ומכל חלה וחלה ארבעה פתיתין ולא היה בכל פת אלא כזית. ולא מ''ה: גמ' ת''ל פתים. דמצי למכתב תעשינה פתות וכתיב פתים דמשמע לשני פתים יותר: תלמוד לומר אותה לפתיתים. שיעשה אותה לפתיתים דהיינו אחד לשנים וב' לד' ולא יותר: ומבדיל. והדר קומץ לה ולא יותר מפתיתה לפיתים לפירורין: ואינו מבדיל. דכיון דאין צריכה קמיצה אין צריכה הבדלה: אבל מקפלה לשנים. דכיון דאין אלא חצי עשרון אין מקפל אלא לשנים: האי חביצא. (של רקיקין): היה עומד ומקריב מנחות בירושלים. כגון שלא הקריב כהן זה עדיין מנחה מימיו או שהקריב מנחה חדשה כגון מנחת העומר אומר כהן שהחיינו: נטלן. הכהן לאוכלן: מברך. הכהן המוציא ותנן וכולן כל המנחות אפילו מנחת העומר פתיתין כזיתים ולהכי מברך הכהן המוציא ואי לא הוו כזיתים אינו מברך: ליקט מכולן. פירורין כזית: ואכלן אם חמץ כו'. ומדיוצא בהן ידי חובתו דחשיב ליה לחם נמי מברך עליו המוציא: הכא במאי עסקינן. דקתני ליקט מכולן: בשעירסן. שקיבץ הפירורין ביחד וגוללן בידו וחברן והוי כזית: אי הכי היינו דקתני עלה והוא שאכלן. לאותן פרורין: כשיעור אכילת פרס. שלא שהה בין פירור לפירור יותר מכדי אכילת פרס דהתם הויא אכילה ויוצא בה ידי חובתו: ואי בשעירסן. שגובלן דהוו חתיכה אחת: שאכלו מיבעי ליה. דכיון דתני שאכלן משמע דרוב פירורין הם ולא חתיכה אחת שלא פיררה: אמר ליה. רב יוסף אלא לעולם שלא עירסו ואפילו הכי לא תפרוך: הכא במאי עסקינן. דיוצא בפירורין כגון שבאו מלחם גדול שעדיין הוא בעין הככר שבאו ממנו והוי חשוב ובר ברכה הלכך פירורין נמי שלקטן חשובין נינהו ומברך עליהן אבל המנחות שפירכן ולא נשתייר מהן דבר חשוב אימא לך דבעינן כזית והאי חביצא נמי דקאמר אי אית בה כזית וכו' אף על פי שבא מלחם גדול אי לא הוי הלחם בעין בעינן כזית לענין המוציא: אפילו פירורין שאין בהן כזית. מברך עליהן המוציא: תוריתא דנהמא. שיהא בהן מראה לחם ולא שיהו שרוי כל כך שאין נראה אם הם לחם או לאו:

רש"י מכ''י רבינו בצלאל אשכנזי ז''ל איזו דבר שצריך שני מיעוטים. שני מקראות עליה והיא: הוי אומר זו מנחת מאפה. שבאה משני מינין ואי קשיא גבי פתיתה נמי ליפרוך אימא להוציא מנחת כהנים תריץ מסתברא מנחת כהנים הוי ליה לרבויי כדין מנחת מחבת שפתיתה כתיבה בה משום דשתיהן מנחת יחיד ונפש כתיב בפרשה ולמעוטי שתי הלחם ולחם הפנים דצבור הן וגם יציקה לא צריך למעוטי שתי הלחם ולחם הפנים שאפי' שמן אינן טעונין כדממעט להו בפ' כל המנחות באות מצה: מתני' קופל. משבר: ומבדיל. משום דבעי קמיצה: מנחת כהן. אינו מבדיל משום דלא בעי קמיצה: וכולן פותתן כזיתים. פתיתין דקות כזית ור''ש קאמר ובתרתי פליגי: גמ' פתות. היינו שנים דכיון דנשבר הוי ליה שתי חתיכות ומדכתיב פתים שיהיה בה שתי פתיתות משמע דהוי ארבע: ולא פתיתין לפתיתין. ולר''ש דאמר וכולן פותתן כזיתים דריש ליה הכי פתות יכול פתיתין גדולים ת''ל פתים אי פתים יכול פחותים מכזית ת''ל אותה: מכפלה. הואיל ולא כתיב בה אלא מנחת פתים ולא פתות אותה פתים: חביצא. תבשיל שקורין שלנקיק שמפררין בה פת: פרורין כזית. דבחד פירור איכא כזית: היה עומד. כהן שלא הביא מנחה בשנה זו. לישנא אחרינא ישראל שלא הביא מנחה מימיו: נטלן לאכלן. כהן: ותנן. במתני' וכולן פותתן כזיתים אלמא פתיתין כזית מברכינן עליהן המוציא: מפרכן. למנחות לאחר אפיית: ליקט מכולן. אפתיתין שאין בהן כזית קאי ולא איתפרש לן היכא והא ליכא למימר דאמנחות קאי דקתני ואם חמץ הוא וכל המנחות באות מצה: אם מצה כו'. אלמא חשיבי: כשערסן. שלשן וצירפן יחד לכזית שלם: בבא מלחם גדול. פירורים פחות מכזית שפתתן מלחם גדול הן חשובות אגב אביהן דכי פתתן הוי בלחם יותר מכזית ואהכי חייב לברך על הפירורין שנטל מן הלחם: מאי הוי עלה. דברכת המוציא: תוריתא דנהמא. תאר מראית לחם:

איזהו דבר שצריך שני מיעוטין כו'. תימה דלעיל בסוף כל המנחות באות מצה (דף ס:) גבי הגשה דכתיבי מיעוטי טובא ממעטינא מקמא שתי הלחם ולחם הפנים דאין מהן לאשים וממיעוט שני מנחת נסכים שאינה באה בגלל עצמה וממיעוט שלישי מנחת כהנים ומנחת כהן משיח שאין מהן לכהנים והשתא הכא גבי יציקה דאיכא תרי מיעוטי נהי דלא צריך למעוטי שתי הלחם ולחם הפנים שאפילו שמן אינה טעונה כדממעיט להו בפרק כל המנחות (גם זה שם) מכל מקום נוקי קמא למעוטי מנחת נסכים ואידך למעוטי מנחת כהנים ומנחת כהן משיח מטעמים דהתם ויש לומר דלא דמי דגבי הגשה איכא תלתא מיעוטי ולא שייך לאוקמי כולהו במנחת מאפה אבל הכא דליכא אלא תרי מיעוטי ואיכא לקיומי תרוייהו במנחת מאפה מקיימינן: חביצא. פי' בקונטרס תבשיל שקורין שלינקו''ק שמפררין בו פת וקשה מה ענין זה אצל מנחות שהבישול מבטלו כאן מתורת לחם ואי משום דטיגון דמנחה חשיבא כבישול דחביצא והא בסמוך מייתי עלה ליקט מכולן דליכא שום טיגון ועוד אמרינן בפרק כיצד מברכין (ברכות לז.) גבי חטה טחנה לשה אפאה ובשלה בזמן שהפרוסות קיימות מברך המוציא אין הפרוסות קיימות מברך בורא מיני מזונות משמע אין הפרוסות קיימות אפילו יש בהן כזית ועוד בסמוך דקאמר ולרבי ישמעאל דמחזירן לסולתן הכי נמי דלא מברך המוציא היכי בעי למימר דמברך וכי יש לך אין פרוסות קיימות יותר מזה ומפרש ר''ת דחביצא הן פתיתין דקין שמדביקין אותן על ידי דבש או על ידי חלב ושומן כעין טיגון של מנחה ובערוך פי' כעין חביצא דתמרי שפירר הפת בקערה ושופך מרק עליהן: היה עומד ומקריב מנחות בירושלים. פירש בקונטרס כהן שלא הביא מנחה בשנה זו ולא היה לומר הביא דמנחת כהן כליל היא ובמנחה הנאכלת מיירי כדקאמר נטלן לאוכלן ויכול לפרש כהן שלא הקריב מנחה בשנה זו ומיירי במנחת ישראל עוד לשון אחר פירש ישראל שלא הביא מנחה מימיו וקשה דנטלן לאוכלן קתני וישראל לא מצי אכיל וה''ר שמעון פירש בברכות (דף לז:) דדוקא במנחות לפי שאין רגילין להתנדב מנחות ואי אפשר לומר כן דבתוספתא קתני . נמי הכי גבי זבח ונראה לפרש דלפי שהיו משמרות מתחדשות ומתחלפות פעמיים בשנה ולכל משמרה היו בתי אבות נמצא שלא היו מקריבין אלא שני ימים בשנה וזמן קבוע להם להקריב לחצי שנה יום אחד לפיכך מברך אזבח ואמנחה שהחיינו לזמן: ליקט מכולן אחמשת המינים קאי ובפסח והא ליכא למימר דאמנחות קאי דקתני אם חמץ הוא וכל המנחות באות מצה כך פירש בקונטרס ויש פירושים שכתוב בהן אפתיתין שאין בהן כזית ולא איתפרש לן היכא: אפילו פירורין שאין בהן כזית. וא''ת הא דאמרינן בפרק כיצד מברכין (שם לט. ושם) פת צנומה בקערה מברכין עליה המוציא ופליגא דר' חייא בר אבא דאמר צריך שתכלה ברכה עם הפת היכי דמי אי דליכא לחם אחר הא מסקינן הכא דמברך המוציא ואי דאיכא לחם אחר על הגדול מברך דעד כאן לא פליגי התם אלא בפתיתין גדולים ושלימים קטנים אבל פתיתין גדולים ופתיתין קטנים פשיטא הואיל ואיכא לחם אחר שלם דאההוא לחם מברך ונראה לפרש דמיירי התם בככר שמפרר ממנו בקערה לשם ברכה כדי לברך עליו המוציא:

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.

הערה אישית

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד