דף עג - ב
אמר רב הונא: שלמי הגויים עולות המה, כלומר, גוי שנדר בהמה לשלמים או מנחה, אין מה שהביא בדין שלמים הנאכל לכהנים, אלא עולות המה ואינן נאכלות לכהנים, וכן מנחתו עולה כליל, ואין שייריה נאכלים לכהנים; [1] והטעם בזה:
איבעית אימא: קרא [מן הכתוב יש ללומדו], וואיבעית אימא מסברא יש ללומדו, כדמפרש ואזיל.
איבעית אימא סברא: משום שהגוי לבו לשמים, כוונתו היא שיהיו קרבנותיו כליל לשמים, ולא שייאכלו. [2]
ואיבעית אימא קרא: משום שנאמר "איש איש [לכך נכפל "איש" לרבות את הגויים שנודרים נדרים ונדבות כישראל]. אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם ולכל נדבותם אשר יקריבו לה' לעולה", לימד הכתוב: כל דמקרבי הגויים עולה ליהוי [כל מה שמקריבים הגויים יהא לעולה].
מתיב רב חמא בר גוריא על דברי רב הונא מהא דתניא: גוי שהתנדב להביא שלמים:
אם נתנן לישראל שיאכלם הוא, כי אז ישראל אוכלן, [3] ואם נתנן לכהן שיאכלם, הרי הכהן אוכלן. [4] הרי למדנו שגוי מתנדב שלמים והם נאכלים ושלא כדברי רב הונא!? [5]
אמר תירץ רבא: הכי קאמר הברייתא: אם נדב הגוי את השלמים על מנת שיתכפר בו ישראל, שאמר הגוי "הרי זו שלמים" להקריבם בשם פלוני ישראל שנדר להביא שלמים, הישראל אוכלן, שהרי בשביל ישראל באו, ומתנה הוא שנתן לו הגוי; ואם נדב על מנת שיתכפר בהן כהן, הרי הכהן אוכלן. [6] אבל אם נדב על מנת שיתכפר הוא עצמו, כי אז הקרבן עולה כליל.
מתיב רב שיזבי לרב הונא ממשנתנו: אלו מנחות נקמצות ושייריהן לכהנים. מנחת גויים. הרי שמנחתו כשאר מנחת נדבה שנאכלת לכהנים ואינה עולה כליל!? [7]
אמר רבי יוחנן: לא קשיא:
כי הא משנתנו רבי יוסי הגלילי היא, הסובר: גוי מביא שלמים ונאכלים, וכן מנחתו נאכלת.
הא דברי רב הונא, כרבי עקיבא הסובר: אין גוי מתנדב שלמים.
דתניא: כתיב [ויקרא כב יח]: "איש איש אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם ולכל נדבותם אשר יקריבו לה' לעולה"; ומפרשת הברייתא:
די היה לכתוב לומר "איש", ומה תלמוד לומר "איש איש": לרבות הגויים שנודרין נדרים [8] ונדבות כישראל.
עוד מפרשת הברייתא: נאמר "אשר יקריבו לה' לעולה", אין לי שהגויים נודרים אלא עולה, אבל שלמים מנין שהם נודרים - תלמוד לומר "נדריהם", שהוא מיותר ללמד על זה.
תודה מנין שהם נודרים - תלמוד לומר "נדבותם", שהוא מיותר כדי ללמד על זה.
מנין לרבות אף את העופות [עולת העוף] [9] והיין [נסכי יין] והלבונה והעצים: [10]
תלמוד לומר "נדריהם" "לכל נדריהם", "נדבותם" "לכל נדבותם", כלומר לא היה לכתוב לומר אלא "נדריהם" "נדבותם", ולכך הוסיף הכתוב "לכל", כדי לרבות אף את אלו.
אם כן מה תלמוד לומר "עולה", כדי ללמד: עולה פרט לנזירות, כלומר, קרבן נזיר, כי מאחר שאין הנזירות חלה עליו, כמבואר לקמן, ממילא אינו מביא קרבן נזירות. [11] דברי רבי יוסי הגלילי.
רבי עקיבא אומר: כיון שאמר הכתוב "אשר יקריבו לה' לעולה", אין לי אלא עולה שהגוי נודרה ונודבה.
ואם כן, משנתנו ששנינו דמנחת גויים נקמצת ושייריה נאכלים, כרבי יוסי הגלילי היא, שהוא מרבה את השלמים, והוא הדין את המנחות שהן נאכלות; ואילו רב הונא שאמר "שלמי הגויים עולות" כרבי עקיבא הוא, שהוא סובר: אין הגויים מקריבים אלא עולות. [12] ומקשינן לרבי יוסי הגלילי: והאי "פרט לנזירות" מהכא - מהכתוב "לעולה" - נפקא, וכי מקור הדין שהגוי אינו נודר בנזיר מכאן הוא נלמד!? והרי מהתם נפקא: שנאמר בפרשת נזיר [במדבר ו ב]: "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר", ולמדנו: בני ישראל נודרין בנזיר, ואין הגויים נודרין בנזיר!? ומשנינן: אי מהתם, אם ממה שנאמר "עולה" הוה אמינא: קרבן נזירות הוא דלא לייתי אבל נזירות חלה עלייהו [קרבנות שמביא הנזיר אכן לא יביא גוי שנזר, אבל עצם הנזירות חלה עליו] - לפיכך קא משמע לן הכתוב בפרשת נזירות, שאף הנזירות עצמה אינה חלה עליו. [13]
שואלת הגמרא: כמאן אזלא הא דתנן [כדעת מי היא משנה זו], ששנינו במסכת שקלים ז ו:
אמר רבי שמעון: שבעה דברים התקינו בית דין, וזה אחד מהן:
גוי ששלח עולתו ממדינת הים, ושילח עמה את דמי נסכיה, [14] הרי הנסכים קריבין משלו [מהדמים ששלח], ואם לאו שלא שלח עמה את נסכיה, הרי הנסכים קריבין משל ציבור -
לימא, האם נאמר שמשנה זו רבי יוסי הגלילי היא ולא רבי עקיבא, שהרי רבי עקיבא אמר שאין הגוי מקריב אלא עולה, ובכלל זה שאינו מקריב נסכים?
עונה הגמרא: אפילו תימא רבי עקיבא היא, ומשום שאם כי אין הגוי מקריב אלא עולה מכל מקום עולה וכל אביזרהא [כל אביזרי העולה היינו נסכי העולה] בכלל מה שאמרה תורה שהגוי מקריב עולה.
שואלת הגמרא: מאן תנא להא דתנו רבנן, מי הוא התנא ששנה את הברייתא:
נאמר בסוף פרשת נסכים [במדבר טו יג]: "כל האזרח יעשה ככה את אלה להקריב אשה ריח ניחוח לה'", ולכך אמר הכתוב "אזרח", כדי ללמד:
אזרח מביא נסכים בין עם קרבן שנדב בין נסכים בפני עצמן, ואין הגוי מביא נסכים בלי קרבן -
יכול אף לא תהא עולתו טעונה נסכים, שמא תאמר: אפילו אם התנדב קרבן אין באים נסכים עם הקרבן, שהרי מיעטה התורה את הגוי מ"אזרח" -
תלמוד לומר "ככה", וכל מקום שנאמר "ככה" עיכוב הוא, ללמד שאין קרבן בלי נסכים, ולא מיעט הכתוב את הגוי אלא מנדבת נסכים בפני עצמן -
מני, כדעת מי היא ברייתא זו, שהרי לפי פשוטו לא רבי יוסי הגלילי היא ולא רבי עקיבא היא, שהרי:
אי רבי יוסי הגלילי היא, הא אמר: אפילו יין בפני עצמו נמי מביא הגוי, וכמו ששנינו בברייתא לעיל: מנין לרבות העופות והיין הלבונה והעצים, הרי שלדעת רבי יוסי הגלילי מתנדב הגוי נסכי יין, ואילו בברייתא זו הרי מבואר שאינו מתנדב שום נסכים בפני עצמן!? [15]
ואי רבי עקיבא היא ברייתא זו, הא אמר רבי עקיבא עולה אין מידי אחרינא לא, עולה אכן מביא הגוי אבל דבר אחר ואפילו נסכים עם העולה אינו מביא, ואילו בברייתא זו מבואר, שמביא הגוי נסכיו עם העולה, ולא נתמעט אלא מנדבת נסכים בפני עצמן!?
ומשנינן בשני אופנים: א. איבעית אימא: רבי יוסי הגלילי היא; ב. ואיבעית אימא רבי עקיבא היא, כדמפרש ואזיל.
איבעית אימא: רבי יוסי הגלילי היא, וסמי מההיא [הסר והעבר מן הברייתא דרבי יוסי הגלילי] "יין", ולא תשנה אלא "מנין לרבות העופות והלבונה והעצים", ומשום שאין הגוי מביא נסכים בפני עצמן.
ואיבעית אימא: רבי עקיבא היא, ואף שאמר הכתוב "לעולה" ומשמע עולה בלבד, אין הדבר כן, ובכלל זה עולה וכל אביזרהא [אביזריה] כולל הנסכים שלה. [16]
שנינו במשנה: רבי שמעון אומר: מנחת חוטא של כהנים נקמצת, וקומץ קרב לעצמו, ושיריים קריבים לעצמן:
שואלת הגמרא מנא הני מילי, מנין למד רבי שמעון לחלק בין מנחת חוטא של כהנים למנחת נדבה שלהם, שעליה אמרה תורה: "וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל"?
ומפרשינן: דתנו רבנן: כתיב [ויקרא ה] גבי מנחת חוטא: והביאה אל הכהן וקמץ הכהן ממנה מלוא קומצו את אזכרתה והקטיר המזבחה. וכפר עליו הכהן. והיתה לכהן כמנחה".
ומה תלמוד לומר? - שתהא עבודתה כשירה בו, שאם חטא ונתחייב להביא מנחה, יכול להקריבה הוא בעצמו; וכך אמר הכתוב: "והיתה לכהן", מנחת חוטא של עצמו, "כמנחה" כמנחת נדבתו שיכול להקריבה הוא בעצמו. [17]
ומוסיפה הברייתא: אתה אומר שבא הכתוב לומר שתהא עבודתה כשרה בו, או אינו אלא להתיר שיריים לכהנים במנחת חוטא של כהנים [שמא בא הכתוב לומר שיהיו השיריים במנחת חוטא של כהנים נאכלים לכהנים]; וכך אמר הכתוב: "והיתה לכהן" אם של כהן היא מנחת החוטא, תהיה "כמנחה" כשאר מנחת חוטא שהיא נאכלת, ומה אני מקיים "וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל" רק במנחת נדבתו, אבל מנחת חובתו של כהן תהא נאכלת לכהנים?
תלמוד לומר "והיתה לכהן [והיתה מנחת חוטא של הכהן] כמנחה" מקיש הכתוב מנחת חובתו של כהן למנחת נדבתו, מה נדבתו אינה נאכלת, אף חובתו אינה נאכלת. [18]
אמר רבי שמעון: וכי נאמר "והיתה לכהן כמנחתו", דמשמע כמנחה שלו!? והלא לא אמר הכתוב אלא "כמנחה" דמשמע שממנחה של ישראל אנו באים ללמוד.
אלא לכך בא הכתוב "והיתה לכהן כמנחה",
הערות
[1] כמבואר בפירוש המיוחס לרש"י; וביאר ב"שפת אמת", שמנחתו נעשית כמנחת נסכים, שהרי קיימא לן שמתנדב אדם מנחת נסכים והיא עולה כליל. ולדעת ה"זבח תודה" - יובאו דבריו בהמשך הענין בהערה 12, ראה שם בכל ההערה - מה שפירש דמנחתו עולה כליל, היינו דוקא לפי הטעם ד"לבו לשמים", אבל לפי הטעם שהוא מן הכתוב, אין הגוי יכול להקריב מנחה כלל, שאין הגוי מקריב אלא עולה; וראה מה שיתבאר בזה בהערה שם.
[2] נתבאר על פי פירוש המיוחס לרש"י; ורש"י מכתב יד כתב: לבו לשמים: דאינו יודע בטיב קרבן, וכי נדר בלבו לשמים נדר הילכך כליל הן לגבוה; וכוונתו, שלא תאמר: הרי במפורש אמר שהם לשלמים, ולזה פירש רש"י שאינו יודע בטיב קרבנות, ואינו יודע שהשלמים נאכלים.
[3] ברש"י מכתב יד כתב: נתנן לישראל, לאפוקי לגוי, דלא ספינן [ליה] קדשים, דערל אסור בקדשים; וראה גם בתוספות לעיל סא ב ד"ה בישראל; וראה מה שנתקשה בזה בכתבים המיוחסים להגרי"ז, ומה שכתב בזה בחידושי רבי ארי' לייב [מאלין] חלק ב סימן מד ד"ה והנה רש"י.
[4] כתב בחידושי רבי ארי' לייב [מאלין] חלק ב סימן מד, שלפי הבנת הגמרא בברייתא החידוש הוא, שאף על פי שהגוי עצמו לא שייך באכילת קדשים, מכל מקום הזכות של אכילת קדשים של בעלים שייך לגוי, ויוכל ליתן למי שירצה; אלא שצריך ביאור מה שנקטה הברייתא נתנן לישראל או נתנן לכהן, כי מאי נפקא מינה בזה בין כהן לישראל, והרי בין כהן ובין ישראל אין אוכלים אלא מחמת שנתנן להם הגוי; וראה מה שביאר בזה על פי התוספות לעיל סא ב ד"ה ישראל.
[5] כתב ב"קרן אורה": לכאורה נראה שיש נפקא מינה בין הטעמים בעיקר דינו של רב הונא, כי אם הוא מסברא מטעם שלבו לשמים, אם כן אם יפרש שהוא רוצה שלמים, לא יהא זה עולה, מה שאין כן אם הוא נלמד מהפסוק; [ולכאורה מוכח כן מרש"י בכתב יד שהובא לעיל, שהרי כתב שאיו הגוי יודע בטיב קרבן, ומשע: אם יודע בטיב קרבנות לא יקריבו לעולה את שלמיו]. ולפי זה כתב שם, דמה שהקשה רב חמא בר גוריא מן הברייתא, היינו דוקא לפי הטעם שמקורו הוא מן הפסוק, אבל אם טעמו הוא משום הסברא, אם כן לא קשיא, כי יש לומר שהברייתא עוסקת באופן שפירש; [ומוכרח הוא, שהרי נתנן לישראל או לכהן לאוכלם] ; וכעין זה ב"זבח תודה".
[6] כתב ב"שפת אמת": לכאורה קשה, פשיטא מאי קא משמע לן! ? ויש לומר, דבאמת יש להקשות על קושיית הגמרא, דנהי דאם הביא שלמים מקריבין אותה עולה כדאמר רב הונא, מכל מקום הכא תני שאם התנדב להביא שלמים נותנים לו עצה שיתננו לישראל, כי באופן אחר אי אפשר להקריב שלמים; ואם כן יש לומר, שכן הוא באמת כוונת הגמרא בתירוצה, דעצה קיהיב ליה התנא להקנותו לישראל או להכהן, ויוכל לקיים נדרו.
[7] נתבאר לפי פשוטו; והיינו שקושיית הגמרא היא: למה מנחתו נקמצת, תעלה כליל כמנחת נסכים, וכשם ששלמיו נעשים עולה. והנה ב"קרן אורה" כתב, שקושיא זו [כמו הקושיא הקודמת] אינה אלא לפי הטעם מן הכתוב, אבל לפי הטעם שהוא מן הסברא, אם כן יש לומר שמשנתנו עוסקת באופן שפירש הגוי שאין לבו לשמים אלא שיאכלוהו הכהנים, וכעין מה שהובא בשמו בהערה לעיל. והנה לדעת ה"זבח תודה" - כמובא בהערה לעיל - אין מנחתו עולה כליל אלא לפי הטעם דלבו לשמים, אבל לפי הטעם שהוא מן הכתוב כי אז אין הגוי מקריב אלא עולה; ואם כן בהכרח - לפי דברי ה"קרן אורה" - ביאור קושיית הגמרא היא: למה מקריב הגוי כלל מנחה, והרי אינו מקריב אלא עולה, ודלא כפי שנתפרש בפנים; וראה לשון הפירוש המיוחס לרש"י ורבינו גרשום כאן. [ומיהו יש להעיר, דממשנתנו יש לומר דמקשה לשני הטעמים, ומשום דמשמע לגמרא שאם לא להשמיענו דלא כרב הונא, לא היתה המשנה צריכה להשמיענו כלל שמנחת גויים נקמצת, כי למה תהיה שונה מנחתו ממנחת ישראל].
[8] כתב ב"שפת אמת": צריך עיון: אי באמת גם נדר שייך בהו, דאם אמר "הרי עלי" מחוייב לקיים נדרו, וכן משמע קצת מהא דממעט אחר כך נזירות, משמע דנדר שייך בהו, וראה עוד שם; וראה בתוספות בנזיר סא א על מה ששאלו שם בגמרא: מנא הני מילי שאין הגויים נודרים בנזירות, ופירשו: הלא בשאר נדרים דינן כישראל, כדכתיב "איש איש" לרבות גויים שנודרים נדרים ונדבות כישראל, והכא נמי נדר הוא; וראה עוד בתוספות עבודה זרה ה ב ד"ה מנין, שכתבו לגבי גוי שנדר להביא קרבן והביא מחוסר אבר, שיש בזה איסור; והקשו: למה לא חשיב ליה בין המצוות שנצטוו בני נח, וכתבו "דהאי קום ועשה הוא, דמ"איש איש" מרבינן שהגויים נודרים נדרים ונדבות כישראל, ואם נדר מחוסר אבר אמרינן ליה קום והבא קרבן שלם, וקום ועשה לא קחשיב. אך ראה בגליון הש"ס לרבי עקיבא איגר שתמה על דבריהם; וראה עוד ב"משנה למלך" [מלכים י ז], שתמה על זה מדברי התוספות בנזיר סא ב שאין גוי חייב ב"בל יחל דברו"; וראה ב"אבני מלואים" [א ב], שהגוי אינו מחוייב לקיים נדרו, אלא שמדין "אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט" נעשה חוב להקדש ונכסיו משועבדים לחוב זה, ומטעם זה מחויב הוא להביא קרבן ; וראה עוד בזה ב"אחיעזר" חלק ג, ז ג; וב"קהלות יעקב" עבודה זרה סימן ב. ויש להעיר עוד, שהרמב"ם - מעשה הקרבנות ג ב - לא הביא לשון "נודרין נדרים ונדבות כישראל", אלא כתב: הגויים אין מקבלין מהן אלא עולות בלבד [כרבי עקיבא]:. וכן עולות שאינן באות בנדר ונדבה אין מקבלין אותן מן הגויים, כגון עולת יולדת וכיוצא בה, מעולות שאינן באות משום נדר ולא משום נדבה; ומשמע שהוא מפרש כן את הלשון "נודרין נדרים ונדבות כישראל".
[9] כי הרי חטאת העוף אינה באה בנדר ונדבה, "זבח תודה"; ופירש שם את הטעם שהוצרכו לרבות את העופות, משום דבהאי קרא לא כתיב רק בקר כשבים ועזים, והיינו דכתיב שם: "איש איש מבית ישראל:. לרצונכם תמים זכר בבקר בכשבים ובעזים".
[10] בכתבים המיוחסים לגרי"ז ביאר: קאי אליבא דרבי [לעיל כ ב] דעצים איקרו קרבן, שאם לא כן, הרי אין זה אלא כמקדיש סתם הקדש, ואין זה הקרבה של גוי, שהרי אינו שייך כלל לבעלים, ולמה לי קרא לרבותם; ובהכרח דזה קאי אליבא דרבי שלשיטתו יש בעלים בקרבן עצים, ולכן צריך לרבות אף את הגוי.
[11] כן פירש רש"י מכתב יד; ובפירוש המיוחס לרש"י כתב: כלומר, עולה סתם יכולין להביא ולא עולת נזירות, שאם נדר בנזיר אין נזירות חלה עליו, לפי שיש בה עולה חטאת ושלמים; וראה היטב בסוגיית הגמרא לקמן, ובהערה 13.
[12] א. לכאורה יש להקשות: הניחא לפי הטעם דרב הונא יליף לה מקרא, יש לומר, שאם כי רבי עקיבא לא אמר שאם הביא שלמים יקריבו אותם לעולה, ואילו רב הונא אמר שיקריבום לעולה, היינו שהוא מפרש כן את הפסוק שהביא רבי עקיבא, ודבריו הם לשיטת רבי עקיבא; אבל אם הטעם הוא משום הסברא דלבו לשמים, תיקשי: הרי רבי יוסי הגלילי אינו סובר סברא זו, ומרבי עקיבא הרי אין הכרח שהוא חולק בזה על רבי יוסי הגלילי, ומנין לו לרב הונא לחדש סברא זו דלא כרבי יוסי הגלילי! ? אבל ב"קרן אורה" מבואר בהיפוך, שאם הטעם הוא מן הכתוב, כי אז דברי רב הונא הם לפי רבי עקיבא ושלא כדברי רבי יוסי הגלילי; אבל אם הטעם הוא מן הסברא, כי אז דברי רב הונא הם אפילו לרבי יוסי הגלילי, ומשום שיש לפרש את דברי רבי יוסי הגלילי באופן שאמר בפירוש שהוא רוצה שיאכלוהו כהנים, שבאופן זה - לפי הטעם דלבו לשמים - גם רב הונא יכול להודות שמקריבו שלמים, וכפי שנתבאר בהערה לעיל משמו; וסוגייתנו שהעמידה את דברי רב הונא כתנאי, היא לפי הטעם שמקורו של רב הונא הוא מן הכתוב, כי לפי טעם זה בלבד היתה הקושיא, וכפי שנתבאר בהערה לעיל. ב. ראה בחידושי רבי ארי' לייב [מאלין] חלק ב סימן מד, שכתב [ראה שם הכרחו], דלפי ההוה אמינא בסוגייתנו קאי רב הונא גם אליבא דרבי יוסי הגלילי, וכתב לבאר: דרבי יוסי הגלילי מרבה שיש להם לגויים גם קרבנות שלמים ותודה ושאר קרבנות, אמנם מה שנוגע לאכילה, גם רבי יוסי הגלילי סובר שאין להם קרבנות נאכלות, וגם השלמים שלהם דינם שהוא כליל והוי שלמים של כליל, ואף שבהקדשם ואולי גם בשם קרבן שלהם ודיניהם יש להם דין שלמים, מכל מקום מה שנוגע להקרבת כליל הוי דינם כעולה; עד דמוקמי הגמרא רב הונא כרבי עקיבא, ולרבי יוסי הגלילי יש להם שלמים ממש. ג. כתב ב"קרן אורה" להקשות על הרמב"ם [מעשה הקרבנות ג ב] שכתב: הגוייים אין מקבלין מהן אלא עולות בלבד, שנאמר "ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלהיכם", אפילו עולת העוף מקבלין מן הגוי, אף על פי שהוא עובד עבודה זרה, אבל אין מקבלין מהן שלמים ולא מנחות ולא חטאות ואשמות, וכן עולות שאינן באות בנדר ונדבה אין מקבלין אותן מן הגויים. גוי שהביא שלמים מקריבין אותן עולות, שהגוי לבו לשמים", והקשה: למה לו להרמב"ם לומר את הטעם משום שלבו לשמים, והרי מן הכתוב אנו לומדים שעולה הוא מביא ולא שלמים! ? ותירץ: דאיצטריך להאי טעמא שיכול להקריבו עולה אף על גב ששלמים נדר, והייתי אומר שנדרו לאו כלום הוא, ולא יקרב לא עולה ולא שלמים, קא משמע לן שיקרב עולה משום שלבו לשמים. וב"שפת אמת" כתב על הרמב"ם: קצת קשה שלא הביא הך קרא ד"אשר יקריבו לה' לעולה", אלא הביא את הטעם משום שלבו לשמים, ועל כל פנים משמע דסבירא ליה להרמב"ם דטעמא דקרא משום שלבו לשמים. ד. עוד הקשה שם ב"שפת אמת" על הרמב"ם שכתב, דאין מקבלים מהם מנחה, ולא כתב שאם הביא מקריבים אותה כליל; וכתב על זה: ואפשר טעמו משום שלא מצינו כליל רק בנסכים, ומגוי אין מקבלים מנחת נסכים, ממילא כיון דלבו לשמים אי אפשר כלל לקבל ממנו, לא לקמוץ ולא להיות כליל, [כלומר, וקושיית הגמרא ממשנתנו היתה, שאם כדברי רב הונא לא היה להקריב כלל את מנחתו כי לבו לשמים וזה אינו יכול, ולסתם מנחה לא הקדיש]. ויותר נראה, דלמאי דמסקינן: לא קשיא הא רבי יוסי הגלילי והא רבי עקיבא, יש לומר שרב הונא דוקא בשלמים אמר מסברא שנעשית עולה; וכן נראה דעת הרמב"ם, שהביא דינו של רב הונא דהכא, מלבד מה שהביא שאין מקבלים מנחות ושלמים מגוי, על כרחך דסבירא ליה דעיקר חידושו של רב הונא הוא דנעשה עולה משום שכוונתו לשמים, ודוקא בסלקא דעתין סבירא ליה להגמרא שהוא הדין מנחות, ולא להמסקנא; ולפי המסקנא, גם האי ברייתא דנתנן לכהן אוכלן הכהן, איכא לאוקמא כרבי יוסי הלגילי, ומכל מקום הביא הרמב"ם הך דינא ד"על מנת שיתכפר בו כהן" משום שנראה הדין אמת לכולי עלמא. וראה עוד ב"זבח תודה" על מה שכתב בפירוש המיוחס לרש"י שמנחתו עולה כליל, כתב: לכאורה לא שייך דבר זה רק לאיבעית אימא סברא, אבל לאיבעית אימא קרא, דכל דמקרבי עולה ניהוי, אין לקבל מנחתו אף לכליל; וכן מוכח מהרמב"ם שפסק כרב הונא, וכמסקנא דסבר כרבי עקיבא, וכתב, דאין מקבלין ממנו מנחה ; ואין לומר דסבר רש"י, דאף לרבי עקיבא מנחה שהיא כליל למזבח כעולה דמיא, אם כן אף הלבונה וכן נסכים דכולה למזבח אזלי ואין לכהן בהם כלום יקבלו ממנו לרבי עקיבא, ואנן לא תרצינן בגמרא במסקנא לענין נסכים - ראה בהמשך הסוגיא - רק משום דשייכי לעולה, אלא ודאי כמו שכתבנו, דרש"י לא כתב זה רק לאיבעית אימא סברא. וראה בתוספות לעיל סא ב ד"ה בישראל, שכתבו, דלפי רב הונא "במנחות נמי אין מתנדב אלא מנחת נסכים דכוליה כליל"; וב"קרן אורה" שם תמה עליהם: צ"ע, דלהאי תנא, גוי אינו מתנדב מנחה כלל, וכמבואר בדברי הרמב"ם ז"ל בהלכות מעשה הקרבנות, וכדתניא לקמן - בהמשך הסוגיא - אזרח מביא נסכים ואין גוי מביא נסכים. ה. עוד כתב ב"זבח תודה": לכאורה לרבי עקיבא דפליג על רבי יוסי הגלילי לענין שלמים כל שכן דפליג לענין עופות, אבל הרמב"ם פסק בהדיא דיכול להביא עולת העוף ; וכן הקשה ב"קרן אורה"; וראה מה שכתבו ליישב.
[13] על פי הפירוש המיוחס לרש"י; והקשה ב"קרן אורה": מכל מקום תיקשי בהיפוך: כיון שאינו נודר בנזירות כלל, למה צריך קרא "עולה פרט לנזירות"! ? והביא שכבר הקשה כן בקרבן אהרן, ותירץ: דאתי למעוטי שאין מקבלין ממנו אפילו נתן לישראל על נזירותו. ואין זה נראה, כיון דנותנו לישראל להתכפר בו אמאי לא יקבלו ממנו כמו שלמים אם נתן על מנת שיתכפר בו ישראל. ויש לומר דהכי קאמר [שלא כפירוש המיוחס לרש"י]: אי מהתם היינו ממיעוטא ד"בני ישראל", הוה אמינא דלא אתי למעוטי אלא מקרבן ולא מנזירות, להכי גלי הכא קרא למעוטי מקרבן, וממילא "בני ישראל" אתי למעוטי מנזירות; ואתי שפיר לישנא "אי מהתם" דלפירוש רש"י ז"ל הוי ליה למימר "אי מהכא". ויש לומר עוד: נהי דליכא בהו נזירות, מכל מקום הוה אמינא דליכא איסורא לקבל ממנו את הקרבנות, שאם לאו חובה היא תיהוי נדבה, קא משמע לן דאין מקבלין מהם עולה; ובאמת לאו דוקא עולת נזיר, דהוא הדין עולת יולדת דאין מקבלין כמו שכתב הרמב"ם ז"ל; [ולפי מה שנתבאר בהערה לעיל, דמלשון הרמב"ם משמע, שהוא מפרש "שנודרין נדרים ונדבות כישראל", דהיינו, שאין מביאין אלא מה שהוא בא בנדר ונדבה, אם כן ניחא יותר שנקטה הברייתא למעט דוקא עולת נזירות, כי עולת יולדת כבר שמענו, אבל קרבנות נזירות כיון שנזירות עצמה באה בנדר, הייתי סובר שגם את הקרבנות יכול להביא, וקא משמע לן שאין מקבלים ממנו].
[14] כן פירש רש"י לעיל נא ב.
[15] ראה מה שכתבו התוספות לבאר, מנין שלרבי יוסי מביא הוא נסכי יין בפני עצמן, שהרי יש לפרש את כוונתו שמביאן עם הזבח, ראה שם.
[16] כתב הרמב"ם [מעשה הקרבנות ג ה]: עולות הגויים אין מביאין עמהן נסכים, שנאמר "כל האזרח יעשה ככה", אבל נסכיהם קריבין משל ציבור, שנאמר "ככה תעשה לאחד כמספרם"; וזה הוא דלא כפי שנתפרש בפנים - על פי רש"י - שהגוי מביא נסכיו עם עולתו, ולא נתמעט אלא מהבאת נסכים בפני עצמן; [וראה בדברי הרמב"ם מה שכתבו נושאי כליו: ה"כסף משנה", מהר"י קורקוס וה"לחם משנה", וב"ספר המפתח"]. ומקור דבריו - כפי שפירשו כמה אחרונים - הוא מן הסוגיא דתמורה ב ב דמייתי התם ברייתא: "קדשי גויים:. ואין מביאין עליהם נסכים, אבל קרבנו טעון נסכים", ובגמרא שם מביאה הגמרא מקור לדין זה את הברייתא המובאת כאן, ומזה מבואר שפירוש הברייתא הוא כפי שפירשה הרמב"ם, והיינו, שאין הגוי מביא נסכים אפילו עם הזבח, רק שקרבנו טעון נסכים, ומביאין אותן משל ציבור. אלא שדעת הרמב"ם צריכה ביאור - על פי האחרונים - משני טעמים: האחד: רש"י שם מחק מן הברייתא הראשונה את תיבת "עליהם", ומפרשה, שהגויים אינם מביאים נסכים בפני עצמם, והכרחו של רש"י הוא מן המשנה במסכת שקלים המובאת לעיל בסוגייתנו, שמבואר בה, שאם שלח הגוי את דמי נסכיו מביאים אותם משלו, הרי שהגוי מביא נסכים עם עולתו; וקושיא זו היא ביתר שאת על הרמב"ם, שהרי הוא עצמו הביא משנה זו בהלכותיו [ראה שקלים ד ג]. השני: איך תתפרש סוגייתנו לדעת הרמב"ם, והרי מאחר שבברייתא ד"אזרח" לא נאמר אלא שהציבור מביאים נסכים, אם כן מאי מקשה הגמרא דזה הוא דלא כרבי עקיבא, והרי לא נתמעט הגוי אלא שהוא לא יביא אלא עולה, אבל הציבור שפיר מביאים. וב"חידושי מרן רי"ז הלוי" שם האריך בזה, ותוכן דבריו בקצרה הוא, שודאי מוכרח לדעת הרמב"ם שאם נתמעט הגוי מהבאת קרבנות אחרות חוץ מעולה, כלול בזה שאין קרבנו טעון נסכים, ראה שם, והיינו דמקשה הגמרא מברייתא זו לרבי עקיבא; [וראה היטב ב"כסף משנה" שם, דמבואר מדבריו דפשיטא ליה כן, ואדרבה עשה מזה קושיא על הרמב"ם, ראה שם] ; ועל זה מתרצת הגמרא "עולה וכל אביזרהא" והיינו שלא נתמעט קרבנו של הגוי מעיקר הבאת נסכים ממיעוטא ד"עולה"; אלא שמכל מקום מחמת דין אחר והוא פרט בתורת נסכים נתמעט הגוי מהבאת נסכי העולה שלו, והציבור הם שמביאים אותם. ומה שהקשה רש"י מהמשנה בשקלים דמבואר שם שהגוי מביא את נסכי עולתו, ביאר שם הגרי"ז, דמיעוטא ד"האזרח" הוא לענין עצם ההבאה שאינו יכול להביא נסכים כלל לא בפני עצמן ולא עם הזבח, אך מכל מקום ודאי דיכול לעשות מעשה ההקדש של נסכים רק שהוא עצמו לאו בר הבאה, וכעין מה שמבואר בסוגייתנו, שלרבי עקיבא אין הגוי מביא אלא עולה, ומכל מקום יכול להקדיש שלמים על מנת שיתכפר בו ישראל, והוא הדין בנסכים, כיון שנתרבה עיקר קרבן הגוי להבאת נסכים, אם כן יכול אף הגוי להביא את דמי הנסכים; וקיצרנו במקום שהאריך הגרי"ז; [ויש להוסיף בזה, מה שהביא ב"קרן אורה" כאן, דמשמע בירושלמי שקלים, שאפילו אם גוי אינו מביא נסכים, אבל אם אמר "עולת ישראל עלי" מביא עולה ונסכים בשביל ישראל].
[17] בגדר החידוש בזה, ראה בגמרא לקמן עד א, ובהערות שם.
[18] ראה מה שכתב ב"שיטה מקובצת" לבאר האיך נלמד מפסוק זה שתהא עבודתו כשירה בו, מאחר שהצרך הפסוק ללמדנו שמנחת חובתו אינה נאכלת; וראה עוד בחידושים המיוחסים לרשב"א, ובחידושי רבי ארי' לייב [מאלין] חלק ב סימן מג.
בלבו לשמים. שיהא קרבנו כליל:
לכל נדריהם לרבות עובדי כוכבים שנודרין כישראל. (ורבא אשר יקריבו לה' לעולה) זה גזל הגר. דכתיב אם אין לאיש גואל להשיב האשם אליו וכו':
הכי קאמר נתנן לישראל ע"מ שיכפר בהן ישראל. שיזרוק דמן ויזכה בבשר ישראל אוכלן. אבל נדר והביא סתם עולה ניהוי. מנחת עובד כוכבים. ושלמים כמנחתו דנאכלין לכהנים:
והיין והלבונה שיכול להתנדב יין או לבונה:
(ולהביא) [א"כ מה ת"ל] עולה פרט לנזירות. כלומר עולה סתם יכולין לידור ולא עולת נזירות דאית בה עולה ושלמים וחטאת אין יכולין לידור:
ר' עקיבא אומר אין לי אלא עולה שנודרין פרט לכל אלו:
קמ"ל אידך קרא דאין העובדי כוכבים נוזרין. לימא ר' יוסי הגלילי. דמרבי יין ולבונה:
וכל אביזריהו. כל מה שצריך לה נודרין דהיינו נסכין:
אזרח. כל האזרח יעשה ככה וכו' כתיב בנסכים:
ואין העובד כוכבים מביא נסכים. מתנדב להביא נסכים בלא זבח:
ת"ל ככה יעשה לכל עולות שטעונות נסכים:
סמי מההיא יין. אלא מנין לרבות העופות והלבונה:
והיתה לכהן כמנחה. במנחת חוטא כתיב:
שתהא עבודת מנחתו כשרה בו. שאם היה הוא עצמו חוטא והביא מנחה יכול להקריבה הוא עצמו:
או אינו אלא להתיר שיריה לאכילה:
מה נדבתו אינה נאכלת ואינה נקמצת. דכתיב כליל:
עולות נינהו, פי' כליל. פי' לבו לשמים שאינו יודע בטיב קרבן וכי נדר בלבו לשמים הילכך כליל הן לגבוה, ל"ה. אשר יקריבו לה' לעולה, ובכותים משתעי דרישיה דקרא הכי הוא איש איש מבני ישראל ואמרינן איש איש לרבות את הכותים:
נתנם לישראל, פי' לאכלם דלכותי לא ספינן קדשים דערל אסור בקדשים. על מנת שיתכפר בהם ישראל, ישראל שנדר שלמים והכותי מביאם להקריבם בשביל שיתכפר בהם הישראל דהנך נאכלין דבשביל ישראל קאתו ומתנה הוא דקא יהיב ליה הכותי, מנחת כותים אלמא קרבן כותים נאכל, וקשיא דמאי פריך ממנחה שאני מנחה דנקמצת ומאחר דנקמצת שירים נאכלין כדאמר לעיל, וי"ל דפריך הכי דכמו דשלמים נאכלין ואמרינן דכותי משום דלבו לשמים דכלן כליל כמו כן במנחה נימא דמשום דלבו לשמים שתהא כלה כליל. העופות, עולת העוף, (ל"ה). אלא עולה פי' שאין מתנדב כי אם עולה לבד, ל"ה:
וקשיא דא"כ איך מייתי שלמים דנימא דהאי דקאמר דשלמי הכותי עולה נינהו כר' עקיבא הא לא קאמר רע"ק דמתנדב כי אם עולה:
וי"ל דנפרש אין לי אלא עולה שכל שמתנדב יהיה עולה ור"ל דכל קרבן שיביא לא יהא אלא עולה ואם התנדב שלמים הרי הם עולה:
לימא ר' יוסי הגלילי ולא רע"ק, שהרי לר' עקיבא אינו אלא קרבן אחד וגם נסכים לא יביא וכל חברתו. פי' דהיינו דמי נסכים הבאים עמה (ל"ה). אזרח, פי' בפ' נסכים כתיב כל האזרח יעשה ככה, ואין הכותי מביא נסכים בלא קרבן, (ל"ה), אפי' יין נמי, יתנדב בלא קרבן, סמי מכאן יין, פי' ממילתא דר' יוסי הגלילי דלעיל דאית בה והיין והלבונה סמי מינה יין, (ל"ה). והיתה לכהן כמנחה במנחת חוטא כתיב, שתהא עבודתה כשרה בו, פי' כהן שחטא מקריב הוא עצמו מנחתו וה"ק אם של כהן הוא תהא לו כשרה להקריב כשאר מנחתו דהוו מנחת נדבתו, (ל"ה). להתיר מנחת חוטא של כהנים באכילה ויהיה פי' כך והיתה לכהן בעבודה אותה מנחת חוטא של כהן תהיה לו כשאר מנחה שמביאה ישראל שנאכלת, מקיש חובתו לנדבתו מהנדבתו אינה נאכלת אף חובתי אינה נאכלת ל"ה:
וקשיא דכיון דהאי קרא אתיא למדרשיה דבא לומר דתהא כשאר מנחה כדקאמר או אינו אלא להתיר מנחת חוטא של כהנים מה הכרח יש לו לומר מקיש חובתו לנדבתו יותר מלומר כמנחה דעלמא:
וי"ל דסברא הוא למדרשיה הכי טפי משום דאם להתירה לכהן כמנחה דעלמא אתא הוה ליה למכתב והיתה לכהן מנחה, וע"כ היינו מפרשים אותו שתהא לי מנחת חובתו כמנחה דעלמא, דאי לומר דבא לומר שתהא לו מנחה שלו מאי הוה אשמעי' דאם מקריב מנחה דהיא מנחה שלו ויש לו דין מנחה של חובה, וא"כ היה בא פסוק זה לחנם אם באנו לפרש מנחה שלו, אלא היה צריך לפרשו שתהא לו מנחה כשרה כמנחה דעלמא ודר"ל והיתה לו מנחה נאכלת, ומדכתב כמנחה ולא מנחה סתם ש"מ דבא לאוסרה ודר"ל כמנחת נדבה שלו ודמקיש חובתו לנדבתו:
וא"ת תינח אי נימא דבא להתיר דאצטריך דסד"א דתהא אסורה משום דכתיב כל מנחת כהן כליל תהיה אבל אם נאמר דבא לאסור ליקשי לן דלישתוק מיניה דממילא הוה אסרינן ליה משום דכתיב כל מנחת כהן כליל תהיה:
וי"ל דסד"א הואיל וכל מנחת כהן כליל תהיה גבי מנחת נדבת כהן כתיב דדוקא במנחת נדבה קאמר דלא תאכל אבל לא בחובה הילכך אצטריך היקש לומר חובתו כנדבתו שאסורה:
ועוד יש לתרץ שפיר טפי הני קושיי, האחת דאמאי פשיט ליה דיבא לאסור יותר מלהתיר (דמסתמא דבא להתיר) והשניה דאם בא להתיר דאצטריך אבל אם בא לאסור דלשתוק מינה משום פשיט' דבא לאסור משום דפשטיה דקרא הוא לומר דבא לאסור, ואע"פי שלשון הכתוב זה יהיה שקול לומר כמנחה דהיתר כמו מנחה דאיסור אפ"ה יש לנו לומר דבא לאסור משום דפשטיה דקרא משמע איסור דמשמע דבא לומר שתהא לו כמנחה אסורה ושלא תאמר הואיל ומנחה זו באה במקום חטאת שהרי בריש הפרשה כתיב חטאת בהמה דעשיר או חטאת העוף דעני מחייב חטאת ונאכלת אף היא תאכל הילכך אתא קרא לומר דלא תאכל ולכך קאמר דהיתה לכהן כמנחה שלו שאינה נאכלת ולא כחטאת במקומו להיות נאכלת הילכך מפשטיה דקרא משמע דבא לאסור ולא להתיר, וניחא נמי קושיא שניה דאי לאסור אתא לישתוק וממילא הוה אסרינן לה מכל מנחת כהן כליל תהיה הוה אסרינן ליה, דז"א דאדרבא הוה שריא לה, דה"א דהואיל דבאה במקום חטאת דרובה עומדת להיות נאכלת ודכל מנחת כהן כליל תהיה לא בחובה מיירי לכך אצטריך קרא לאסור:
גמרא אי מהתם ה"א קרבן כו'. עפרש"י ועמש"כ ע"ד בנזיר (סא ב) בס"ד:
שם אפי' תימא ר"ע כו'. לכאורה אדרבה לפי מאי דמשני אתיא כר"ע טפי דאי ריה"ג מאי איריא דתני עולתו אפילו שלמיו נמי וע"ש בתוי"ט:
רש"י ד"ה מנחת עובדי כוכבים. ושלמים כמנחתן דנאכלים לכהנים. לכאורה לא חמירי משלמי ישראל דנאכלין לכ"א רק דמתחלקין לכהנים:
רש"י ד"ה ר"ע אומר אין לי כו'. והאי דתני שלמי העובדי כוכבים עולות. משמע שהיה גירסתו לעיל תנא שלמי עובדי כוכבים עולות ולא כגי' שלפנינו אר"ה. והא דקאמר עלה מתיב כו' מתיב כו' מצינו כה"ג לעיל (מא ב) ועיין מש"כ שם. וא"ש לפ"ז הא דריו"ח מתרץ הקושיא דעלה. אך לפי המבואר בסה"ד דג' ר"ה הוו ע"ש אין מזה ראיה:
גמרא אב"א קרא ואב"א סברא אב"א סברא עכו"ם לבו לשמים כו'. לכאורה איכא נ"מ בהני תרי טעמי דלמ"ד סברא לא אמר ר"ה אלא אם נדר סתם שלמים אמרינן שכוונתו היתה לשמים ולא שיאכלנו הכהן אבל אם בשעת נדרו אמר בפירוש ע"מ שיאכל הכהן הבשר הוי שלמים ולמ"ד קרא גזה"כ הוא בקרבן עכו"ם יהי' כליל ולא יאכל אפילו אמר ע"מ שיאכל הכהן לא מהני ולפ"ז ר"ח דפריך מברייתא דעכו"ם שהתנדב כו' לא פריך אלא לטעמא דקרא אבל לפי הסברא מצינן לאוקמי דאמר העכו"ם בפירוש דכוונתו שיאכל כהן או ישראל וכן תיובתא דרב שיזבי ממתניתין מנחת עכו"ם גם כן לא פריך אלא לטעמא דקרא להאי טעמא מוכרח לומר דר"ה ס"ל כר"ע דאין מקריבין אלא עולות אבל לטעמא דסברא מצי סבר כריה"ג דיכול להקריב כל קרבנות שנידר ונידב אבל הרמב"ם ז"ל פסק כר"ע דאין מקבלין מהם אלא עולות ואפ"ה כתב לטעמא דסברא דשלמי כותי עולות משום דלבו לשמים. ולכאורה למה ליה האי טעמא הא מקרא ילפינן עולה אין שלמים לא וי"ל דאיצטריך להאי טעמא דיכול להקריבו עולה אע"ג דשלמים נדר וה"א דנדרו לאו כלום הוא ולא יקרב לא עולה ולא שלמים קמ"ל דיקרב עולה משום דלבו לשמים ולא נתבאר לר"ע דאינו יכול להקריב שום דבר חוץ מעולה וכי נדר שלמים אמר רב הונא בעולה היא אבל אם נדר שאר דבר כגון מנחה או יין ולבונה מה דינן אי נדרו לאו כלום הוא ויוצא לחולין או דילמא נהי דאין ראוי להקרבה מ"מ הקדש חל עליו כיון דהוי דבר הנידר והנידב ולא דמי לחטאת ואשם דאפילו בישראל אם אינו חייב אינו חל שם חטאת אבל הני דבאין בנדר ונדבה נהי דאסור להקריבן מ"מ ההקדש אפשר חל לדמיו ויקרבו בדמיו עולה וצ"ע. עוד כתב הרמב"ם ז"ל דעולת העוף מביא גם לר"ע ולכאורה משמע מברייתא מנין לרבות העופות והיין והלבונה ת"ל כל נדריהם דהיינו דוקא לריה"ג דדריש להני קראי אבל לר"ע דלא דריש אלא קרא דאשר יקריבו לעולה לא שמעי' עופות וכדכתיב שם לרצונכם תמים כו' בבקר ובכבשים ובעזים משמע דוקא הני ולא עופות ועוד דמליקת עולת העוף חידוש הוא ולגבי ישראל נאמרה ולא לכותי ואולי לא גרס בברייתא מנין לרבות העופות כו' אלא מנין לרבות היין והלבונה כו' אבל עוף בכלל עולה הוא ודוק שם
תוס' בד"ה איש איש כו'. והקשו אמאי לא ילפינן מקרא ומיד בן נכר כו' הא תמימים יקרבו ותי' דה"א בע"מ בלאו אבל תמימים ג"כ אין מקריבין וזה אינו מובן דאם אין מקריבין שום קרבן גם בבע"מ ליכא לאו אלא איסור חולין בעזרה דאזהרה דבע"מ לא נאמר אלא בקדשים והק"א ז"ל ג"כ הקשה על תירוץ זה ע"ש. והי' נראה דהאי קרא דאיש איש איצטריך לכל חד כדאית ליה לריה"ג לרבות כל הקרבנות ולר"ע אתי קרא דלא יקריבו אלא עולה לחוד ועיין בדברי הרמב"ם ז"ל שכתב מקרא דמיד בן נכר כו' למעט שאר קרבנות ועיין לח"מ ז"ל שם:
גמרא אי מהתם ה"א קרבן הוא דלא ליתי כו' קמ"ל יקשה דלעולה למה לי כיון דאין כאן נזירות אין כאן עולה וכן הקשו הק"א ז"ל ותי' דאתי למעוטי דאין מקבלין ממנו אפילו נתן לישראל על נזירותו ואין זה נראה כיון דנותנו לישראל להתכפר בו אמאי לא יקבלו ממנו כמו שלמים אם נתן ע"מ שיתכפר בו ישראל וי"ל דה"ק אי מהתם היינו ממיעוטא דבני ישראל ה"א דלא אתי למעוטי אלא מקרבן ולא מנזירות להכי גלי הכא קרא למעוטי מקרבן וממילא בני ישראל אתי למעוטי מנזירות וא"ש לישנא אי מהתם כו' דלפירש"י ז"ל הוי ליה למימר אי מהכא והתוס' ז"ל בנזיר כתבו ג"כ כדברי הק"א ועיין מש"כ שם בחי' וי"ל עוד נהי דליכא בהו נזירות מ"מ ה"א דליכא איסורא לקבל ממנו דאם לאו חובה היא תיהוי נדבה קמ"ל דאין מקבלין מהם עולה כזו ובאמת ל"ד עולת נזיר דה"ה עולת יולדת דאין מקבלין כמ"ש הרמב"ם ז"ל אע"ג דבמשנה שקלים משמע דדוקא חטאות ואשמות הוא דלא מקבלינן מינייהו דאינו בא בנדר ונדבה עולת חובה בכלל קיני זבים הם דכל דבר שבא חובה אין מקבלין מהם:
גמרא כותי ששלח עולתו כו'. עיין בדברי הרמב"ם ז"ל בזה ובדברי הכ"מ והלח"מ ז"ל וכבר כתבתי בזה בזבחים מה שנ"ל בזה ועיין בירושלמי שקלים דמשמע התם אפילו אי עכו"ם אינו מביא נסכים אבל אם אמר עולת ישראל עלי מביא עולה ונסכים בשביל ישראל ע"ש:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
בגמ' ע"מ שיתכפר בהן ישראל כו'. לכאורה קשה פשיטא מאי קמ"ל לפמ"ש התוס' בנזיר (ס"א.) דבנזירת ממעטינן מלעולה דאין מקבלין ממנו אפי' הפרישו לישראל י"ל דאיצטריך הכא לאשמעינן דשאר קרבנות מקבלין ולא גמרינן מנזירות. אך ז"א דהתוס' כתבו כן לריה"ג אבל לרע"ק דלא דריש לעולה פרט לנזירות שוב פשיטא וא"צ קרא: וי"ל דבאמת יש להקשות על קושית הגמ'. דנהי דאם הביא שלמים מקריבין אותה עולה כדאמר ר"ה. מ"מ הכא תני שהתנדב להביא שלמים נותנים לו עצה שיתננו לישראל דבאופן אחר א"א להקריב שלמים. וא"כ י"ל דכן הוא באמת כוונת הגמ' דעצה קיהיב לי' התנא להקנותו לישראל או לכהן ויוכל לקיים נדרו:
בגמ' מתיב ר"ש אלו מנחות כו' משמע בגמ' דלר"ה אפי' מנחות שהביא אין נקמצות. ונראה דכמו בשלמים נעשה עולה ה"ה בי:
נעשה כמנחת נסכים דהא קיימ"ל דמתנדב אדם מנחת נסכים והיא כליל. וכ"כ רש"י בהדיא דלר"ה ה"ה מנחה כליל היא וכ"כ התוס' (לעיל ס"א:) ע"ש. אכן הרמב"ם (פ"ג מה' מעה"ק) הביא הך דר"ה דשלמים שלהם מקריבין עולה משום דלבו לשמים. וקצת קשה דלא הביא הך קרא דאשר יקריבו לעולה. ומשמע עכ"פ דס"ל דטעמא דקרא ג"כ משום דלבו לשמים. ופסק ג"כ שם דאין מקבלין מהם מנחה. ולא כתב דאם הביא מקריבין אותה כליל. ואפשר טעמו משום דלא מצינו כליל רק בנסכים ומעכו"ם אין מקבלין מנחת נסכים. ממילא כיון דלבו לשמים א"א כלל לקבל ממנו לא לקמוץ ולא להיות כליל. ויותר נראה דלמאי דמסקי' אר"י ל"ק הא ריה"ג הא רע"ק י"ל דר"ה דוקא בשלמים קאמר ולא במנחות כיון דאין מקריבין מנחות כלל. רק שלמים קאמר ר"ה מסברא דנעשה עולה. וכ"נ דעת הרמב"ם שהביא דינו של ר"ה דהכא מלבד מה שהביא דאין מקבלים מנחות ושלמים מעכו"ם. ע"כ דס"ל דעיקר חידושו של ר"ה היא דנעשה עולה משום דכוונתו לשמים. ודוקא בס"ד ס"ל להגמ' דה"ה מנחות ולא להמסקנא. ולפי המסקנא גם האי ברייתא דנתנן לכהן אוכלן הכהן איכא לאוקמא כריה"ג. ומ"מ הביא הרמב"ם הך דינא ע"מ שיתכפר בו כהן משום דנראה הדין אמת לכו"ע:
בגמ' שנודרין נדרים ונדבות כישראל. צ"ע אי באמת גם נדר שייך בהו דאם אמר הרי עלי מחויב לקיים נדרו. וכן משמע קצת מהא דממעט אח"כ נזירות משמע דנדר שייך בהו. עי' בירושלמי (פ"ט דנזיר) דאין עכו"ם בבל יחל ופליגי בהא אמוראי שם. ובתוס' בע"ז (ה') בזה המל"מ (פ"י מה' מלכים) ע"ש: ובזה הי' מיושב קושי' התוס' דלמה לי איש איש תיפוק לי' מדכתיב גבי בע"מ ומיד בן נכר לא תקריבו מכל אלה כו'. ולהנ"ל י"ל דמרבה משמע דמחויב לקיים נדרו והגרע"ק תמה עליהם מסברא. וכבר האריך האי קרא לומר דשייך בהם נדרים. מיהו קשה דמנ"ל הא באמת דהאי קרא בהקרבת קרבן הוא דכתיב אבל שיהי' עליו חיוב בל יחל או מצוה דכל היוצא מפיו יעשה מאיזה טעם נימא הכי. לכן קרוב יותר לומר דלישנא בעלמא נקט הש"ס נדרים ונדבות לומר דבין הביאן בנדר או בנדבה מקבלין מהם אבל לא שיהי' עליו דין נדר. ולקמן בנזירות ממעט דאפי' רוצה לנהוג נזירות אין בזה כלום. ואין מקבלין ממנו קרבנות דנזירות:
בגמ' והאי פרט לנזירות מהכא נפקא וכו'. לכאורה נראה דלאו דוקא נקטו הקושיא על ריה"ג. דלרע"ק קשה טפי כיון דממעט כל הקרבנות למה לי קרא בנזירות בנ"י למעט עכו"ם. ויש ליישב קצת דלרע"ק דכל הקרבנות אין נוהג בהן חוץ מעולה. גם המקשה הי' יודע דקרא דבנ"י אתי למעט שאין נוהג בהן איסור נזירות דממאי דלא מייתו קרבן אין ראי' שאין בהן דין נזירות דהא כל קרבן לא מייתו. רק לריה"ג דכל הקרבנות מקריבין רק נזירות אין מביאין א"כ מסתמא משום דלאו בני נזירות הם. א"כ ה"ה לדין נזירות דאין נוהג בהן. וע"ז תירצו דאעפ"כ הו"א דדין נזירות שייך בהו כנ"ל. ולכאורה קשה על התי' דגמ' דהא סגי בקרא דבנ"י דכיון דאין בו דין נזירות ממילא ליכא קרבן ולמה לי קרא לעולה פרט לנזירות כן הקשה בק"א בתו"כ פ' אמור ותי' דאתא קרא למעט דאפי' הפרישו לצורך נזיר ישראל אין מקבלין ע"ש ונעלם ממנו במחכ"ת דברי התוס' בנזיר (ס"א:) שכתבו כן אכן בירושלמי (פ"ט דנזיר) איתא דבכה"ג אינו אלא כפורע חובו דנזיר ע"ש ובשירי קרבן: וי"ל דאי לאו דכתיב לעולה הו"א דלכך כתיב בנ"י בנזירות משום דבעכו"ם ליכא הקרבנות הכתובין בפרשה אבל דין נזירות איכא. אבל השתא דממעט קרבן נזירות מלעולה א"כ ע"כ ממעט בנ"י כל דין נזירות כנ"ל קצת:
בגמ' אב"א רע"ק עולה וכל חבירתה לכאורה קשה לרע"ק למה לי האזרח למעט עכו"ם מנסכים. ונ"ל דבאמת עיקר קרא דהאזרח יעשה ככה אתי לרבות נסכים בנדבה כדאי' לקמן (ק"ד.) דהפי' כל האזרח הוא אפי' שלא הביא קרבן יעשה ככה מנחת נסכים. רק ממילא אימעט עכו"ם ולאו יתורא הוא:
בגמ' אר"ש וכו' נאמר כמנחתו וכו'. יש לעיין לר"ש מנ"ל הא דעבודתו כשרה בו דמסיק הגמ' לקמן דבא לרבות אפי' עון דבזדון. ואפשר באמת ר"ש חולק על זה דאינו מכפר בעצמו עון דבזדון. או דס"ל דאין צריך קרא על זה דאין סברא לחלק בין שגגה לזדון. ותמהני על הרמב"ם שהשמיט זה הדין כיון דקיי"ל כחכמים דפליגי אר"ש והצריכו קרא לרבות דמכפר בעצמו אפי' בזדון. הו"ל להרמב"ם להביא זה הדין בזדון אע"ג דהביא (בפ"ד מה' כה"מ) הך דכהן מביא חטאתו מ"מ בזדון רבותא אחרת היא כדמסיק הגמ' והו"ל לבאר בפירוש דגם במזיד מביא] וצ"ע:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
הא רבי יוסי הגלילי הא ר"ע וכו'. בספר צאן קדשים כתב לישב בזה מה שמקשים דאמרו בירושלמי דשקלים אדם לרבות הגרים. דאדם למה לי דהרי אפילו גויים נתרבו ותו דגר בהדיא כתיב והאריך בזה ואני בעניי עמדתי על דבריו בספרי הקטן ברכי יוסף א"ח סימן תר"ם ושם דקדקתי על דברי קצת אחרונים במ"ש על הירושלמי הנזכר ע"ש באורך בס"ד:
גמרא לא קשי׳ הא ר״י הא ר״ע כו׳. וע"פ פלוגתא זו יש ליישב מה ששמעתי שיש מקשי׳ דאיתא במסכת שקלים ~ד"ע~{ד"ה} ע״ב אדם כי יקריב מכם לרבות הגרים והקשו אדם ל"ל דשמעינן מאיש איש לרבות דאפי׳ נכרים נודרי׳ נדרים ונדבות מכ״ש גרים ובר מן דין קשה הא בקרא דאיש איש כתיב גר בהדיא איש איש מבית ישראל ומן הגר בישראל אשר יקריבו קרבנם לכל נדריהם וגו׳ והתם נמי בקרבנות נדבה דבר וכפרש״י בחומש וא״כ אדם ל״ל וע״פ פלוגתא זו יש ליישב דסוגי׳ דשקלים אתי׳ כר״ע דס"ל דאיש איש לא אתי לרבות נכרי׳ אלא לעולה בלבד ולא לשאר קרבנות ולא דריש לכל נדריהם ולכל נדבותם וס״ד דגר דכתיב בהאי קרא נמי לא קאי אלא על קרבן עולה מ״ה איצטריך אדם לרבות הגרים שמקבלים מהם כל הקרבנות דכתיב בהאי פרשה. אח״כ מצאתי קושי׳ זו בספר קרבן אהרן ונכנס בדוחק ליישב וכאשר כתבתי נכון הוא ומדי דברו בו זכור אזכרנו ישוב על קושיא מה ששמעתי מחכם אחד ע"פ סוגיא זו דבמסכ׳ נדרים דל״ה ע"ב איבעיא הני כהני שליחי דידן או שליחי דרחמנא למ"נ למודר הנאה כו׳ והקשה תפשוט מסוגיא זו דשליחי דרחמנא נינהו מדאשמעינן מאיש איש לרבות שמקבלים קרבנות מנכרים ואנן קי"ל דאין שליחות לנכרי ל"ש אינהו לדידן ל״ש אנן לדידהו כדאמרינן במסכ׳ ב״מ דע״א ע״ב ואי אמרי׳ דהני כהני שליחי דידן היאך יכול הכהן להקריב קרבן נכרי ולעשות שליחות נכרי אלא ע"כ שליחי דרחמנ׳ ע״כ. ונ"ל ליישב בדרך אמת דתמן תנינא במס׳ ב״מ שם דר׳ אשי אמר כי אמרינן אין שליחות לנכרי ה״מ אינהו לדידן אבל אנן לדידהו ה"ל שליח וקאמר הא דר״א בדותא היא מ״ש אינהו לדידן דלא דכתב אתם גם אתם כו׳ אנן לדידהו נמי מה אתם בני ברית כו׳ ע״כ נמצא דמ״ה דר״א בדותא משום דילפינן אין שליחות לנכרי מאתם דמשמע בין אינהו לדידן בין אנן לדידהו רק במסכת קדושין דמ״א ע״ב קא מסיק לר"ש דס״ל דמירוח נכרי פוטר יליף דלא הוה נכרי שליח לתרומה מצד הסברא כיון דליתא בתרומה דנפשיה ומידי דלא שייך ביה לא מיתעביד עליה שליח ואתם גם אתם אתי לדרשא אחריתי ולפי זה איכא למימר דר״א לאו בדותא היא דדוקא אינהו לדידן לא הוי שליח דבמידי דלא שייך ביה לא מתעביד עליה שליח אבל אנן לדידהו הוינא להו שליח ומ״ה גבי קרבן יכול הכהן לעשות שליחות נכרי להקריב קרבנו ולהיות שלוחא ומ"ה מיבעי שפיר כנ"ל ברור ונכון:
~%% ב~
רש״י ד״ה מנחת נכרים ושלמים כמנחתו כו׳ כצ"ל:
ד"ה פרט כו׳ יכולין להביא כו׳ כצ״ל:
ד״ה לימא רבי יוסי היא דמרבי יין כצ״ל:
ד״ה ולא רבי עקיבא דאמר אין לי כו׳ כצ״ל:
ד״ה שתהא עבודתו כו׳ הוא בעצמו דהכי משמע והיתה לכהן כמנחת חוטא כו׳ כצ״ל:
תוס' ד"ה איש איש כו׳ לא שנא במזבח דידהו כו׳. פירוש לא ליפסל אלא מחוסר אבר ולא שאר מומים קמשמע לן מכל אלה ולענ״ד לאו קושיא הוא דהא איצטריך לר"י הגלילי לרבות יין והלבונה ועצים דמכל אלה לא שמעינן ולר׳ עקיבא איצטריך דאין נודרים אלא עולה בלבד ואח״כ מצאתי תירוץ זה בתוספת דתמורה שם ועוד אפשר לומר דאיצטריך איש איש לרבות קדשי נכרים דמועלין בהן וחייבין עליה׳ משום פיגול נותר וטמא ויליף ר״י מלה' דכתיב בהאי קרא עיין במסכ׳ זבחים דמ"ה ע״א ובתמורה ד״ג:
ד״ה אי לר״י הגלילי כו׳ דמרבינן ברישא תודה כו׳ כצ״ל. פי׳ משמע דיין דקאמר היינו בפני עצמו:
בא״ד משמע דהא דאין נכרי כו׳ כצ״ל:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
ואלו מנחות פרק שביעי
גמ' אי מהתם וכו' אבל נזירות וכו׳ ק' לאשמעינן האי קרא דאין נזירות חלה עלייהו ואנא ידענא דכ"ש דעולת נזירות לא לייתי כיון דאין נזירות חלה עליהם וא״כ קרא דעולה ל״ל שוב ראיתי בס׳ קרבן אהרן שנתעורר בזה ע"ש מה שיישב הקשה בס׳ צ״ק משם חכם א' ע"פ סוגיא זו דבמסכת נדרים דף ל״ה ע״ב איבעיא להו כהני שלוחי דידן או שלוחי שמיא למאי נ״מ למודר הנאה וכו׳ והקשה תיפשוט מסוגיא זו דשלוחי דשמיא נינהו מדאשמעינן מאיש איש לרבות שמקבלי׳ קרבנות מהעכו״ם ואנן קי״ל דאין שליחות לנכרי ל״ש אינהו לדידן ל"ש אנן לדידהו כדאמרי׳ במס׳ ב״מ דף ע"א ע״ב ואי אמרי׳ דהני כהני שלוחי דידן היאך יכול הכהן להקריב קרבן עכו״ם ולעשות שליחות עכו"ם אלא ע"כ שלוחי דרחמנא וכו׳ ע"ש ונ"ל דלק"מ ע״פ מאי דאיתא בנדרי׳ דבעי למיפש׳ האי בעיא מהא דתנן מקריב עליו קיני זבים וכו׳ אי אמרת שלוחי דידן קא מהני ליה וליטעמיך ליתני מקריב עליו קרבנות אלא מחוסרי כפרה שאני דאמר ר׳ יוחנן הכל צריכי׳ דעת חוץ ממחוסר כפרה וכו׳ ע״ש בפי׳ הר"ן ז"ל וכתב שם הר"ן ז"ל חוץ ממחוסר כפרה זב וזבה וכו' והני כיון דאין קרבנן בא לכפרה אין צריכין דעת אבל כל שצריכין כפרה על חטא צריכין דעת עכ״ל הרי מבואר מדברי הר"ן ז"ל דאין צריכין דעת אלא דוקא קרבן שבא כפרה על חטא אבל נדרי' ונדבות שאינן באין לכפר׳ אינן צריכין דעת דומיא דמחוסרי כפרה וא״כ מעתה ליכא למיפשט דכהני שלוחי דשמיא מהא דמרבינן מאיש איש לרבות את העכו״ם שנודרין נדרים ונדבות כישראל דלעולם אימא לך דכהני שלוחי דידן ואע"ג דאין שליחות לעכו״ם אפ"ה יכולים להקריב עליהם כיון דאין יכולים להקריב אלא נדרים ונדבות דאינן באים לכפרה על חטא אבל חטאות ואשמות דבאים לכפרה אינן יכולים להקריב דלא רבינן בברייתא אלא נדרים ונדבות וכדתנן בפ"ק דשקלים העכו"ם וכו׳ ואין מקבלים וכו׳ וחטאו׳ ואשמות וכו׳ ע"ש והני אינן צריכין דעת כיון דאין באין לכפרה על חטא דומיא דמחוסר כפרה וכיון דאין דעת ודאי כהן לאו שליחותייהו קא עביד ולא תפשו' מהכא דכהני שלוחי דשמי׳ כמו דלא פשטינן מהא דמקריבין עליו קיני זבים וכו׳ משום דמחוסר כפרה שאני דאין צריכין דעת ודו"ק:
שם ת"ל והיתה לכהן כמנחה מקיש וכו׳ עיין בס׳ קרבן אהרן:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
הגהות
גמרא שלמי עכו״ם עולות (מיימוני פ״ג מהלכות מעשה קרבנות):
ת"ל איש איש כו' (מיימוני שם):
רש״י ד"ה לבו לשמים כו׳ ולא שיאכלו הס״ד: ואח״כ ד״ה כל כו׳ עולה ליהוי כו׳ (הד"א) ולא דין שלמים כצ"ל:
ד״ה הכי קאמר כו' נהוי עולה הס"ד: ואח"כ ד"ה מנחת עכו״ם כו׳ לכהנים הס"ד:
ד״ה מה ת"ל כו' אלא עולה הס"ד:
ד״ה ר״ע אומר כו׳ דקתני מנחת עכו״ם ר׳ כו׳ כצ״ל:
ד״ה אזרח כו׳ יעשה ככה הס"ד:
ד"ה ככה כו׳ נסכים הס"ד:
ד״ה האמר כו׳ שמביא והכא תני׳ אין עכו״ם כו׳ נסכים כצ״ל והס"ד:
ד״ה והית׳ כו׳ משמע לכהן כו׳ כצ״ל:
ד"ה או אינו כו׳ ישראל הס״ד:
ד"ה אף כו׳ יכול להתיר מנחות כו׳ הד״א:
תוספות ד״ה איש איש כו׳ ואין לומר כו' כמו בן נכר דפסח דהא כו' מוקמינן נמי קרא בבעלי מומים כדאיתא בתמורה כצ״ל (ור״ל דאי' לקבל מהן בעלי מומים מיהא ק״ל):
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
א עמוד ב' שלמי עכו"ם עולות וכו' איבע"א סברא עכו''ם לבו לשמים, ופירש"י עכו"ם שהתנדב שלמים כוונתו שיהי' קרבנותיו כליל לשמים, ולא שיאכלו, וכן פסק הרמב"ם בפר"פ ממעה"ק ה"ג, והנה לא מחלק הרמב"ם בין אם נדר העכו''ם בארץ ישראל לחוץ לארץ, ואפילו אם עומד העכו"ם בחוץ לארץ ונדר שלמים אמרינן דכוונתו לשמים, והנה מצינו כזה בעירובין ו' עכו"ם שהפריש תרומה דטעון גניזה שמא לבו לשמים, וכתב הרמב"ם להאי דינא בפר"ד מתרומות הט"ו וכתב במד"א בארץ ישראל, אבל בחוץ לארץ לא גזרו בזה יעוי"ש, והנה טעמא בעי ההבדל שבין ארץ ישראל לחוץ לארץ, והרדב"ז כתב דבתרומות חוץ לארץ הוי גזירה לגזירה, ואינו מובן דכל זה ניחא מה דלא חיישינן לתרומה, אבל מדוע לא אמרינן דכוונתו לשמים ולהקדש נתכוון. -
ב ונראה דהתם בעכו"ם שהפריש תרומה ונותן לכהן חושב העכו"ם שהכהן יקנה עולה בעבור התרומה שמקבל, וכן פירש רגמ"ה שם בעירובין, אבל כל זה אם הכהן מקבלה ממנו, אמנם בחוץ לארץ שאין הכהן מקבלה ממנו, וא"כ הוי כמו נדר טעות ובטלה מחשבתו אפילו אם כיוון מתחילה, כיון שרואה שאין הכהן מקבלה, וזהו כוונת הרמב"ם שם בתרומות שכתב ואינה תרומה כלל, משא"כ הכא כשהפריש והקדיש שלמים, אם כן הרי לקרבן נחית בודאי, ואם כן כיון דאמרינן דכל הקדש עכו"ם לשמים נתכוון שתהי' כולה כליל, אין הבדל בין אר"י לחו"ל ותמיד כוונתו לזה שתהי' כליל.
ג ומה שכתב שם הרמב"ם דאם אמר העכו"ם שלשם תרומה ממש הפריש תרומתו תנתן לכהן ומדבריהן גזרו שתהי' תרומתו תרומה משום בעלי כיסין וכו', לכאורה יש להעיר מהא דכתב הרמב"ם בפר"א מתרומות הי"א דמבואר דלא סבר גזירה דבעלי כיסין כמבואר בכס"מ שם, וכן בפר"ו דבכורים ה"י בעכו"ם שהפריש חלה כתב הרמב"ם חששא זו דבעלי כיסין, ומצאתי בספר מעשה רקח שעמד בזה יעוי"ש, אבל נראה דסבר הרמב"ם דלא חיישינן לבעלי כיסין בטבל של עכו"ם, אבל בתרומה וחלה שהפריש העכו"ם חיישינן לבעלי כיסין, כיון דקרא עכו"ם שם עליהן.
ד איש איש לרבות עכו"ם שנודרים נו"נ כישראל, ע"ד הקושיא הידועה מדוע לא נלמד מזה דהני כהני שלוחי דרחמנא דאי שלוחי דידן נינהו הא אין שליחות לעכו"ם, כתבנו מזה בספרנו נזר הקודש לזבחים מ"ה.
ה ויש לעיין היאך הדין בשנדר עכו"ם יין או לבונה או מנחה דלא מהני לדידן דקיי"ל כר"ע, אם הדבר המוקדש נשאר חולין, או דלמא דחל עליהם תורת הקדש לדמים, וכיון דלבו לשמים שתהי' כליל, אמרינן דימכרו ויקנה בדמיהן עולה, ומצאתי שנחית לזה בקר"א, והניח בצריך עיון.
ו ונראה שזהו סוגיא ערוכה בעירובין ו' ע"א אמר רב יהודה אמר רב עכו"ם שהפריש תרומה מכרי בודקין אותו, אם בדעת ישראל הפרישה תנתן לכהן, ואם לאו טעונה גניזה חיישינן שמא לבו לשמים, ופירש"י מטעם דאסורה בהנאה, כדין הקדש בזה"ז יעוי"ש, הרי מבואר מזה דאם היתה כוונת עכו"ם לשם הקדש לא נפיק ההקדש בכדי וקדוש לדמיו, ולכאורה מדוע לא אמרינן דתיפדה התרומה שהפריש, ויש לחלל גם בפחות משווי' כדין הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה דמחולל, ומדוע תיבעי גניזה, ואפילו אם אמרינן דדוקא בעלים מחללין בפחות משווי' כמו"ש התוס' לחד לישנא לעיל ע"א ע"ב ד"ה ומתירין, - והכא מיירי שהעכו"ם אינו רוצה לחלל, וביותר לשיטת הטו"א במגילה כ"ג בטעם שבעלים מחללין מטעם דיכול למישאל עליה, והכא עכו"ם ליתא בשאלה, כמו"ש התוס' בנזיר ס"א, אבל פשטות הענין משמע דלא מהני פדיון וחילול, משום דאל"כ הוי אמרינן עצה דפדיון, ומצינו פדיון גם בשאין לו שווי' בדמים אפילו באיסוה"נ, עי' ברמב"ם פר"ד דעכו"ם, וע"כ הטעם בזה משום דיש להסתפק דכוונתו לשמים שתהי' כולה כליל, וממילא יש לקנות מזה עולה שכולה כליל על המזבח, ובשביל זה טעונה גניזה, וא"כ מוכח מזה דהקדישו של עכו"ם דכוונתו לשמים הכוונה לקנות ממנו קרבן שכולה לגבוה, ולפי זה גם בנידון אם מקדיש מנחה או יין וכדומה יש לקנות מזה קרבן שכולה לגבוה סלקא.
ז מאן תנא להא דת"ר אזרח, מביא נסכים ואין עכו"ם מביא נסכים, יכול לא תהא עולתו טעונה נסכים ת"ל ככה וכו' איבע"א ריוה"ג וכו' איבע"א ר"ע עולה וכל חבירתה, מבואר מזה דפליגי אליבא דר"ע אם עכו"ם מביא נסכים עם עולתו, - והרמב"ם בפר"ג מה' מעה"ק ה"ה פסק דעולת העכו"ם טעונה נסכים, אבל הנסכים קריבין משל צבור, והיינו דהקרבן טעון נסכים כדין עולה דנסכים מעכב דכתיב ככה, אבל אין עכו"ם יכול להקדיש נסכים, וממילא הנסכים משל צבור, והנה דברי הרמב"ם סתרי לפי מה שכתב בפר"ד משקלים וז"ל וכן נכרי ששלח עולתו ממדינה אחרת ולא שלח עמה דמי נסכים, יביאו נסכיהם מתרומת הלשכה יעוי"ש, הרי משמע דאם שלח נסכים משלו מקבלין מהם, והלח"מ עמד בזה יעוי"ש, אבל דברי הרמב"ם נכונים לפי מה שכתבנו לעיל דהקדש עכו"ם דלר"ע כוונתו לשמים, דאם אין חלות לההקדש שהקדיש, מ"מ יש בזה חלות לקנות מזה הדבר קרבן שעולה כולו לגבוה, ולפי"ז אם הקדיש עכו"ם יין לנסכים, אף על פי שאין יכול להקדיש יין למנחות לר"ע, אבל עכ"פ יש בזה חלות הקדש לעשות מהיין הזה דמים לקנות מהם דבר שעולה לגבוה, - וממילא אם הקדיש דמים לנסכים פשיטא שיש בזה חלות ההקדש.
ח ובזה יובן דברי הרמב"ם שכתב אם לא שלח דמי נסכים, ושינה מלשון המשנה, - וכוונתו דאם שלח דמי נסכים שפיר יש לקנות מהדמים נסכים, ובזה שאני הדמים מעצם הנסכים, וכמו שנתבאר. -
ט ויש לעיין גם בשהביא העכו"ם נסכים לעולתו, כיון שאינו קדוש בקדושת נסכים ימכר ויקנה מהדמים נסכים, ומה לי דמיהן, ומה לי הן, או גם בשהביא נסכים ממש, כיון שאינו קדוש, ימסרנו לצבור, והם יקדישו לנסכים, ונראה דאה"נ דאפשר לעשות כן, והרמב"ם מפרש כן המשנה דשקלים פר"ז נכרי ששלח עולתו ושלח עמה נסכים קריבים משלו, ג"כ הכוונה שהנסכים שהביא הנכרי, אינם בתור נסכים ממש, אלא בתור דמי נסכים, דהיינו שמקדישים הצבור לנסכים, ובאמת סבר הרמב"ם דהסוגיא הכא הוי מצי לשנויי כן, אבל סוגיא דהכא סברה דהעכו"ם יכול גם להקדיש לנסכים עצמן, אבל כיון שע"כ סוגיא דריש תמורה ממעט עכו"ם מהקדש נסכים, מפרש הרמב"ם דבזה שפיר מצינן לאוקמי' בלא פלוגתא, ולא פליגי, וזהו כי מצד ההקדש ממועט עכו"ם מלהקדיש נסכים מקרא דהאזרח, אבל בתור דמים מקבלין ממנו, - ודברי הרמב"ם מתאימים בשני המקומות, כי סו"ס הוי הנסכים משל צבור, וכמו שנתבאר, בס"ד.
י תוספות ד"ה איש איש וכו' תימה תיפ"ל מדכתיב גבי בעלי מומין ומיד בן נכר לא תקריבו מכל אלה הא תמימים תקריבו, ואין לומר דהיינו ישראל מומר כמו בן נכר האמור בפסח דהא אמרינן בפר"ק דתמורה וכו' יעוי"ש, וקשה טובא היכי סד"א דמיירי במומר הא קיי"ל דאין מקבלין קרבן ממומר, והנה אפשר לומר דמיירי באופן שהי' כשר בשעת החטא, והי' שב מידיעתו, ונתחייב בקרבן, ואח"כ נעשה מומר, היינו מומר לעבירה זו, דמדינא מקבלין ממנו הקרבן, ועל אופן מומר זה כיוונו התוס' אבל עיקר הא מילתא יש להסתפק אם מקבלין הקרבן של מומר הזה, ובאמת הסתפק בזה המל"מ בפר"ג משבועות ה"ז ד"ה ודע דהא וכו' וכתב שם דאין מקבלין הקרבן ממנו, ומביא ראי' מדברי התוס' שבועות י"ז בהא דאמרינן אי בת"ח חדא הוא דמחייב אעפ"י שהוא מזיד על הפרישה, מ"מ על הכניסה חשבינן לי' שב מידיעה דאימא יצר אלבשי' ע"כ הרי מוכח דס"ל דאי לאו סברא זו דיצר אלבשי' היה פטור על הכניסה כיון שנעשה מומר אח"כ, אבל אח"כ דחה זה המל"מ שם מטעם דהביאה נחשבת לעבירה אחת, וכיון שהי' מזיד בפרישה חשיב כאילו הי' מומר ומסיים שם בספק יעוי"ש, והנה לפי"ז יש לפשוט הספק מדברי התוס' דסברי דבאופן זה שהיה כשר בשעת החטא, ואחר כך נעשה מומר, דמקבלין ממנו הקרבן, ועל אופן מומר כזה כיוונו התוס', ונפשט ספיקו של המל"מ.
יא בא"ד ויש לומר דאי לאו איש איש הוה אמינא בבעלי מומין הוא דקאי בלאו, אבל תמימים נהי דליכא לאו איסורא מיהא איכא, ודבריהם תמוהין טובא דאם אין מקבלין קרבן מעכו"ם, א"כ אין זה הקדש כלל, אלא חולין בעזרה, וא"כ לא שייך ליחייב משום מקריב בע"מ, וכבר הקשו הברכה"ז ועוד אחרונים. -
יב ונראה דמיירי שהקדיש הנכרי להקריב בבמה ושם מותר בע"מ לב"נ בבמה דידי', ואף שיש להסתפק אם קדושת במה הוי קודש גם למזבח שבביה"מ, אבל נראה דשפיר נחשב קדושת קרבן שהוקדש לבמה להיות קרב למזבח ג"כ, ונראה שכן משמע מסוגיא דזבחים ק"ו דמידרש לאיסור שחו"ח להני קרבנות שהקדישן בשעת היתר הבמות, והקריבן בשעת איסור הבמות שיש בזה משום שחו"ח, וא"כ מוכח דמחויב להקריב קרבן זה שהוקדש בשעת היתר הבמות שאין לה אלא קדושת במה, וראוי להיות קרבן במזבח שבביה"מ, וכן יש להוכיח לדעתי מדברי התוס' זבחים קט"ז ע"ב ד"ה אסור לסייען שהקשו תימה לר' יוסי דאמר לעיל מ"ה דקדשי עכו"ם השוחטן בחוץ חייב לא הו"ל למיתני לשון אסור יעוי"ש, ולכאורה הא דקדשי עכו"ם שם מיירי שהקדיש העכו"ם להקריבן בביה"מ על המזבח, והכא בקדשי במה איירי דהיינו במה שלהן, וע"כ דסברי התוס' לדבר ברור דהקרבן שהוקדש לבמה ראוי גם להיות קרבן על המזבח, וממילא אם יש חיוב שחו"ח על קרבן עכו"ם אין הבדל אם הוקדש להיות קרבן במזבח או בבמה שלו, ומזה יובן דברי התוס' הכא דאי לא רבתה תורה שמותר לקבל קרבן עכו"ם למזבח הו"א דתמימים איכא איסורא ובבע"מ איכא ל"ת, והיינו שהוקדש לקרבן בבמה, והוי קרבן מעליא, ואסור להקריבו משום מום שבו.
יג בא"ד ועוד יש לומר דהאי קרא בקרבן צבור מוקמינן לי' בתו"כ וכו' וקמ"ל קרא שאין מקבלין ממנו קרבנות של עצמו, מיהו השתא דאשמעינן איש איש דמקבלין מהן נו"נ מוקמינן נמי קרא בבע"מ יעוי"ש, ולכאורה קשה כיון דבאמת דרשינן מהאי קרא שאין מקבלין מן העכו"ם לשום קרבן צבור, א"כ לא ידענו דאסור להקריב קרבן עכו"ם בע"מ, והנה אפשר לומר דתרתי שמעינן מהאי קרא, ומדויק בלשון התוס' שכתבו מוקמין נמי, דמשמע מדבריהם שתרתי שמעינן מהאי קרא, וגם הרמב"ם יליף מהאי קרא תרתי, והיינו שבפר"ג ממעה"ק ה"ב מביא דרשת הספרא שאין מקבלין מהם קרבנות, וסבר ג"כ דאין להקריב בע"מ מהאי קרא כמו"ש בפר"א מא"מ, וע"כ דסבר הרמב"ם דתרתי שמעינן מינה, אבל דוחק הוא.
יד ונראה דיש ק"ו לידון דאסור להקריב בע"מ מקרבן עולה של עכו"ם, ומה ישראל שמקבלין מהם לקרבנות צבור, ומ"מ אסור להקריב קרבנם בע"מ, בן נכר שאין מקבלין ממנו לקרבנות צבור פשיטא שאין מקריבין קרבן שלהם כשהוא בע"מ, ומה שהוא מותר בבמה להקריב בע"מ אינו ענין למזבח, ואעפ"י שאין מזהירין מן הדין, אמנם הכא איכא גילוי מלתא, והוא פשטות הכתוב שנאמר ומיד בן נכר לא תקריבו מכל אלה, ובמקום גי"מ סבר הרמב"ם דמזהירין מן הדין, כמו שביארנו בספרנו נזר הקודש למסכת זבחים דף ע', ואפשר שזהו גם כן כוונת התוס' שכתבו נמי, וכמו שנתבאר.
טו שם ת"ל עולה עולה פרט לנזירות וכו' והאי פרט לנזירות מהכא נפקא מהתם נפקא דבר אל בני ישראל וגו' בני ישראל נודרין ואין העכו"ם נודרין אי מהתם הוה אמינא קרבן הוא דלא מייתי אבל נזירות חלה עלייהו קמ"ל, והנה קשה טובא השתא דאימעיטו לגמרי מנזירות, א"כ למ"ל לעולה פרט לקרבנות נזירות, והיא קושיות התוס' בנזיר ס"א, ותירצו שלא יביא עכו"ם קרבנות נזירות כדי לפטור ישראל נזיר מקרבנותיו יעוי"ש, ותמוה טובא מדוע לא יכול להביא קרבנות לנזיר, והוא ע"מ שיתכפר בהם הנזיר, דהלא באופן זה אין זה קרבנות העכו"ם, אלא קרבנות ישראל, ואפשר דכוונת התוס' דלא יכול העכו"ם להקדיש עבור ישראל נזיר.
טז אמנם עיקרא דמילתא תמוה למה בעינן למעט עכו"ם מקרבנות דנזירות לר"ע דסבר דקרבן עכו"ם אינו אלא עולה, וקרבנות נזיר איתא גם חטאת ושלמים, עוד תמהני בהא דאמרה תורה למעט עכו"ם גם מהחלות דהנזירות, דמשמעו גם בלא קרבנות, וקשה למאי נפק"מ הא אין לנו עסק עם עכו"ם בזה כיון שאינו בכלל בדיני נדרים ונזירות לאיסורים, ואטו מוזהר בלאו דטומאה ותגלחת, ואם עכו"ם בעצמו רוצה להתנהג בחומרי נזיר מה איכפת לו, אבל זה ודאי דאינו בעונשין אם יעבור על הקבלת הנזירות, ואם כן למאי איצטרך לן למעוטי שאינו בנזירות.
יז לכן נראה דזה ודאי דכוונת התורה למעט עכו"ם מנזירות הכוונה במה ששייך לנו, והיינו בדבר הקרבנות, ובדבר הענין השייך למזבח, אם לקבל ממנו הקרבנות השייכים לנזירות, וכשמיעטה התורה עכו"ם מנזירות, הכוונה להקרבנות דהנזירות שאינו בקרבנות נזיר, והכוונה על קרבן עולה דוקא, והוא לפי מה דקיי"ל דאם גילח על אחת משלשתן יצא, וא"כ סגי גם בעולה לחודיא, והאי עכו"ם כיון דבר קרבן עולה הוא שפיר יש מקום לומר בנזירות דיביא קרבן עולה, בזה משמיע לנו קרא בני ישראל נודרין ואין עכו"ם נודרין, לומר שאינו בנזירות להביא שום קרבן, אף קרבן עולה, והיינו שאין בו שום חלות דנזירות באופן שנהי' אנחנו מחויבין לקבל ממנו קרבן עולה עבור נזירתו. -
יח ומזה אנו יודעין שאין עכו"ם מתחייב להיות מחויב בקרבן נזיר, מפני שאין הנזירות חלה עליו, אבל עדיין אין אנו יודעין שאינו יכול להביא קרבן עולה עבור נזירתו בתור נדבה, לומר שאעפ"י שהתורה לא חייבה אותו בקרבן עולה, אבל הוא רוצה להביא קרבן עולה עבור נזירותו בתור נדבה, על זה מיעטה התורה שאין מקבלין ממנו, וזה ודאי דאילו לא כתבה תורה המיעוט דבני ישראל הוי אמרינן לאידך גיסא דדוקא אם בא בתור נדבה היינו שלא קבל עליו להיות מחויב בנזירות אין מקבלין ממנו, אבל אם קבל הנזירות בתור חובה, מקבלין ממנו גם הקרבן עולה, על זה אשמעינן דלא חל עליו חובה גם כן באופן שנהיה מחויבים לקבל ממנו הקרבן עולה.
יט והטעם בזה שמיעטה התורה לעכו"ם מקרבן עולה הבא ע"י נזירות, ואעפ"י שהנזירות גם כן ענין נדבה, אבל הענין בזה שכיון שאין העכו"ם נודר אלא עולה, ובנזירות יש שלשה קרבנות, ואין נדר לחצאין, וזה ממועט מדאמרה תורה עולה מיותר לומר דדוקא במקום שנאמרה עולה לחודיא, ולא בקרבן שיש עוד קרבנות עם העולה, וכן פירש"י ורגמ"ה.
כ וסייג לדברי אלה דברי המאירי בנזיר שכתב וז"ל הגוים אין להם נזירות, כלומר אף על פי שנתחייבו בענין הקרבנות לנדר ונדבה, ונזירות הרי הוא בדין קרבן, מ"מ התורה מיעטתם מדין נזירות, שנאמר דבר אל בני ישראל, ולא לגוים עכ"ל, ולכאורה דבריו תמוהים, הרי מסוגיא מוכח דמזה נלמד דאין חלות לעצם הנזירות, אבל לקרבן ממועט מן קרא דעולה, וכיון שהתחיל רבינו המאירי מדבר הקרבן, הי' לו להביא הקרא דעולה, אבל לפי מה שפירשנו אתי שפיר דעיקר הלימוד מן בני ישראל גם כן לקרבן נתמעטו, וכמו שנתבאר, ונכון הוא בס"ד.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
שלמי העובדי כוכבים. עובד כוכבים שנדר להביא שלמים עולות הן ואין נאכלין וה''ה דמנחתן כליל: לבו לשמים. כוונתו הוא שיהא קרבנותיו כליל לשמים ולא שיאכלו: כל דמקרבי עולה ליהוי. שיהא דין עולה שאין נאכלת ולא דין שלמים: הכהן אוכלן. כשאר שלמים וקשיא לרב הונא: הכי קאמר נתנן לישראל על מנת שיתכפר בהן ישראל. כגון שהיה ישראל מחוייב שלמים ונתנן עובד כוכבים להוציא ידי חובתו יזכה ישראל בבשר ואוכלו אבל נדר סתם שלמים ניהוי עולה: מנחת עובדי כוכבים. ושלמים כמנחתו דנאכלין לכהנים: והיין והלבונה. שיכול להתנדב ולהביא יין ולבונה: מה ת''ל לעולה. דמשמע שאין מביאין אלא עולה: פרט לנזירות. כלומר עולה סתם יכולין להביא ולא עולת נזירות שאם נדר בנזיר אין נזירות חל עליו לפי שיש בה עולה חטאת ושלמים: ר''ע אומר אין לי שמביא אלא עולה לחוד. פרט לכל שאר קרבנות והאי דתני שלמי העובדי כוכבים עולות היינו אליבא דר''ע ומתני' דקתני מנחת עובדי כוכבים רבי יוסי הגלילי היא: אי מהתם. מאשר יקריבו לה' לעולה: הוה אמינא קרבן נזירות הוא דלא לייתי. חטאת עולה ושלמים אבל וכו': קמ''ל. כי יפליא דאין נודרין כלל דאפי' נזירות לא חיילין עלייהו: התקינו בית דין וזה אחד מהן עובד כוכבים ששילח כו': לימא רבי יוסי היא. דמרבי ביין דהיינו נסכים: ולא ר''ע. דאמר אין לי אלא עולה ולא נסכים: אפי' תימא ר''ע. דהאי דאמר ר''ע דאין נודרין אלא עולה עולה וכל חבירתה דהיינו נסכים אבל נסכים לחודייהו לא: אזרח. בנסכים כתיב (במדבר טו) כל האזרח יעשה ככה: ואין העובד כוכבים. מתנדב להביא נסכים בלא זבח: ככה. עיכובא שיהו כל עולות טעונות נסכים: הא אמר אפי' יין לחודיה נמי. מביא כדקתני מנין לרבות העופות והיין לחודיה דהיינו נסכים שמביא והכא תניא אין העובד כוכבים מביא נסכים: הא אמר עולה. לחודה אין מידי אחריני לא והכא קתני דעולתו טעונה נסכים: סמי מכאן נסכי יין. ואמר מנין לרבות העופות והלבונה ולא תיתני היין: והיתה לכהן כמנחה. במנחת חוטא כתיב: שתהא עבודתה כשרה בו. שאם חטא ונתחייב להביא מנחה יכול להקריבה הוא בעצמו דהכי משמע והיתה לכהן מנחת חוטא של עצמו כמנחת נדבתו שיכול להקריבה הוא בעצמו: או אינו אלא להתיר שירי מנחת חוטא של כהנים. באכילה כמנחת ישראל: והיתה לכהן. מקיש חובתו דהיינו מנחת כהן לנדבתו דהיינו כמנחה דמשמע כמנחת נדבתו מה נדבתו אינה נאכלת ואינה נקמצת דכתיב (ויקרא ו) כליל תהיה: אף מנחת חובתו אינה נאכלת. ומאחר דאינה נאכלת אי אתה יכול להתיר מנחת
רש"י מכ''י רבינו בצלאל אשכנזי ז''ל בלבו לשמים. דאינו יודע בטיב קרבן וכי נדר בלבו לשמים נדר הלכך כליל הן לגבוה: אשר יקריבו לה' לעולה. יהיה ובעובד כוכבים קא מיירי ורישא דקרא איש איש מבית ישראל וגו' ואמרי' לקמן מה ת''ל איש איש לרבות עובדי כוכבים כו': נתנו לישראל. לאפוקי לעובד כוכבים דלא ספינן קדשים דערל אסור בקדשים כדאמרי' בהערל ביבמות: שיתכפר בהן ישראל. שאמר העובד כוכבים הרי זו שלמים להקריבה בשם פלוני שנדר להביא שלמים דהנך ודאי נאכלים דהא בשביל ישראל קא אתו ומתנה הוא דיהיב ליה עובד כוכבים: מנחת עובד כוכבים. אלמא דקרבן העובד כוכבים נאכל: העופות. עולת העוף: והיין. לנסכים: פרט לנזירות. קרבן נזיר דהואיל ואין נזירות חלה עליו כדאמר לקמן קרבן נמי לא מייתי: וזה אחד מהו. לעיל מיניה קא מיירי שהתקינו בהמה הנמצא בעזרה יהיה נסכיה קריבין משל צבור: לימא. הא דקתני דעובד כוכבים מביא נסכים ר' יוסי הגלילי היא ולא ר' עקיבא: וכל אביזרא. כל חברותיה דהיינו נמי נסכים הבאים עמה: ואין העובד כוכבים מביא נסכים. בלא קרבן: שתהא עבודתה כשרה בו. כהן שחטא מקריב הוא עצמו מנחתו והכי דרשינן והיתה לכהן כלומר אם משל כהן תהא כשרה לו להקריב כשאר מנחות: או אינו. אלא דהכי משמע אם של כהן היא תהא כמנחת חוטא של ישראל ששיריה נאכלין: ומה אני מקיים כו'. במנחת נדבתו מוקמינן לה: כמנחה. כשאר מנחתו תהא מנחת חובתו:
בחלקו בין בקדשי קדשים בין בקדשים קלים אינה מקודשת דמשולחן גבוה קא זכו אלא לענין אחר קאמר דאין יכול ליתנו לכל כהן שירצה ומיהו הא מילתא דריש התם מדכתיב מלבד איל הכיפורים ושמא אתא קרא לאשמועינן דמועלין בו עד שיבא ליד כהן כדאמר גבי חרמים בסוף המקדיש (ערכין דף כט.) כל זמן שהם ביד בעלים הרי הן כהקדש לכל דבריהם נתנן לכהן הרי הן כחולין ומדקרייה רחמנא אשם לא הוה ידענא הך מילתא דלא הוה מסתבר לאוקמי הכי וא''ת והיאך מקדשין בו את האשה הא לאו ממון כהן הוא כדמשמע בסוף הגוזל קמא (בבא קמא דף קי.) דמחזירין בלילה והחזירה חצאין לא יצא דאשם קרייה רחמנא ועוד מסיק התם (דף קי:) דאין חולקין גזל הגר כנגד גזל הגר משום דאשם קריי' רחמנא וי''ל דהנ''מ קודם חלוקה אבל לאחר שיגיע לכל אחד חלקו נעשה ממון כהן: איש איש לרבות העובדי כוכבים שנודרים נדרים כו'. תימה דתיפוק לי' מדכתיב גבי בעלי מומין (ויקרא כב) ומיד בן נכר לא תקריבו מכל אלה הא תמימים תקריבו ואין לומר דהיינו ישראל מומר כמו בן נכר דפסח דהא אמרינן בפ''ק דתמורה (דף ז. ושם) ומיד בן נכר לא תקריבו למה לי דסד''א הואיל ולא נצטוו בני נח אלא על מחוסרי אברים לא שנא במזבח דידהו ולא שנא במזבח דידן קמ''ל וי''ל דאי לאו איש איש הוה אמינא בבעלי מומין הוא דקאי בלאו אבל תמימים נהי דליכא לאו איסורא מיהא איכא ועוד י''ל דהאי קרא בקרבן ציבור מוקמינן ליה בת''כ דהכי תניא התם מנין שאין מקבלין שקלים מן העובדי כוכבים ת''ל ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אין לי אלא תמידין שנקראו לחם שאר קרבנות ציבור מנין ת''ל מכל אלה וקמ''ל קרא דאפילו בא העובד כוכבים ומוסר לציבור אין מקבלין ממנו וכ''ש שאין מקבלין ממנו קרבנות של עצמו ומיהו השתא דאשמעינן איש איש דמקבלין מהן נדרים ונדבות מוקמינן נמי קרא בבעלי מומין כדאיתא בתמורה (גם זה שם): אי לרבי יוסי הגלילי אפילו יין נמי. ולא מצי למימר דיין נמי דאמר רבי יוסי הגלילי בבא עם הזבח חדא דהכא מרבי ליה מדכתיב ככה ואיהו מרבי ליה מלכל ועוד מדחשיב ליה בהדי עופות ומנחות דבאין בפני עצמן ועוד דמרבינן ברישא תודה ושלמים ובריש תמורה (דף ג.) משמע [דהא] דאין עובד כוכבים מביא נסכים מיירי בבאין עם הזבח דגרסינן התם קדשי עובדי כוכבים לא נהנין ולא מועלין ואין מביאין עליהם נסכים וקאמר מנהני מילי ומייתי מברייתא דהכא מיהו ברוב ספרים לא גרסי' עליהם אבל בספר רבינו גרשם כתוב עליהם ובקונט' פי' כאן ואין העובד כוכבים מביא נסכים בלא קרבן: