דלג לתוכן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף עא - ב

א. מתירין גמזיות של הקדש של חרוב ושל שקמה,

ב. ופורצין פרצות בגנותיהן ובפרדסותיהן, כדי להאכיל נשר לעניים בשני בצורת ואפילו בשבתות ובימים טובים.

ג. ונותנין פאה לירק שאינו חייב מן הדין, ולא היה זה ברצון חכמים, משום שהיו העניים אוכלין אותה בטיבלה כשאר פאה, ואינו מן הדין, שהרי אינה פאה. [1]

ובכל אלו מיחו בידם.

והשתא תיקשי: "מאן קתני מיחו ולא מיחו", כלומר, מדקתני במשנתנו לענין גדישה לפני העומר "ולא מיחו בידם", הרי משמע שרבי יהודה היא, כי הוא זה שחילק במעשי אנשי יריחו שבחלקם מחו בהם חכמים ובחלקם לא, ואמר על גדישה שלא מיחו בהם חכמים; כי רבי מאיר הלוא לא נתייחס כלל לענין המחאה -

ואם כן תיקשי מה ששנינו ברישא: "קוצרין ברצון חכמים", כי לרבי יהודה אף קצירתם שלא ברצון חכמים היה!?

ומשנינן: וליטעמיך שאתה סבור: ברייתא זו אינה משובשת, ואכן אמר רבי יהודה שקוצרים היו שלא ברצון חכמים, הלוא תיקשי:

וכי ששה מעשים של אנשי יריחו היו, וכדקתני "ששה דברים עשו אנשי יריחו"!? והרי שבעה דברים הוו לדעת רבי יהודה, שהרי הוסיף בין אלו שלא מיחו בידם את הקצירה, ועוד לו שלשה שמיחו בידם, ואם כן שבעה הוו.

אלא סמי מכאן [הסר מדברי רבי יהודה שבברייתא] את הקצירה, ולדעת רבי יהודה אין הקצירה בכלל הששה כלל, ומשום שקצירתם ברצון חכמים היה, ואין נמנים בין הששה אלא אותם שלא ברצון חכמים היו עושים -

ואם כן משנתנו רבי יהודה היא כולה.

שנינו במשנה: קוצר לשחת ומאכיל לבהמה; אמר רבי יהודה אימתי בזמן שהתחיל עד שלא הביא שליש; רבי שמעון אומר: אף יקצור ויאכיל אף משהביא שליש:

הגמרא מביאה משנה הדנה בדיני פאה, ומפרשת הגמרא את המבואר שם על פי המבואר במשנתנו לענין עומר: תנן התם, שנינו במסכת פאה ב א:

ואלו מפסיקין שדה גדולה לענין פאה, שאם חצה אחד מאלו את השדה, הרי היא נחשבת כשתי שדות, וצריך ליתן פאה לכל אחת ואחת:

הנחל, והשלולית [של מי גשמים] -

ודרך היחיד [דרך רחבה ארבע אמות], ודרך הרבים [דרך רחבה שש עשרה אמות] - ושביל הרבים [דרך צרה מאד, [2] והוא מקום הילוך רבים, ואינו כמו דרך שמהלכים שם עגלות וסוסים] [3] ושביל היחיד הקבוע [ים] הן בימות החמה והן בימות הגשמים, שחצה אחד מאלו את השדה -

והבור [חלק מהשדה שאינו זרוע], והניר [חלק שאינו זרוע אלא חרוש בלבד], וזרע אחר [שונה] שנזרע בשדה הזרועה במין אחר. [4]

בכל אלו לא נחלקו תנאים, אבל בדין המבואר בהמשך המשנה נחלקו תנאים:

וקוצר לשחת, אם קצר חלק מתבואת השדה כשהיא שחת שלא נתבשלה כל צרכה - ואפילו קצרה בשביל אדם - [5] אף הוא מפסיק את השדה שמשני עבריו, ולכשתתבשל התבואה יתן מכל עבר פאה נפרדת; ובהמשך הסוגיא מתבאר, אם שחת זה עדיין לא הביא שליש או אף כשהביא שליש מגידולו -

דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים: קוצר לשחת אין מפסיק, אלא אם כן אף חרש שם והרי הוא כניר שהוא מפסיק, אבל כשלא חרש מחשיבים את קצירת השחת כתחילת קצירת השדה, ולכשתיגמר בישולה של כל התבואה ויקצרנה, הרי זה כגומר את קצירתו, ונותן פאה אחת על הכל.

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן:

רבי מאיר במסכת פאה, הסובר: קצירת שחת אינה חשובה קצירה, ומשמע: אפילו הביאה שליש, כל שלא נתבשלה כל צרכה - [6]

בשיטת רבי שמעון שבמשנתנו - אמרה, שאף הוא סובר: אין קצירת שחת חשובה קצירה, ואפילו קצרה לאחר שהביאה שליש -

דהרי אמר רבי שמעון במשנתנו: יקצור שחת קודם לעומר ויאכיל, אף משהביאה התבואה שליש -

אלמא קסבר רבי שמעון: כל קצירה לשחת - אפילו הביאה התבואה שליש, אלא שלא נתבשלה כל צרכה - לאו קצירה היא ולכן מותרת היא לפני העומר, והוא הדין שאין קצירת השחת חשובה כהתחלת קצירת השדה, וממילא היא מפסקת אפילו כשלא חרש.

יתיב רבה וקאמר לה להא שמעתא [ישב רבה וחזר על שמועה זו משמו של רבי יוחנן], איתיביה רב אחא בר הונא לרבא על דברי רבי יוחנן, הסובר: קצירה לשחת אפילו כשכבר הביאה התבואה שליש אינה חשובה קצירה לדעת רבי מאיר - ממה ששנינו בתוספתא דפאה:

אכלה חגב לחלק מתבואת השדה ואותו חלק חוצה את השדה, או שקרסמוה נמלים, או שברתהו הרוח, [7] הכל מודים:

אם חרש שם הרי הוא מפסיק בשדה ונעשו כשתי שדות, אבל אם לא חרש, אינו מפסיק, ומשום שתחילת קצירה היא ואפילו כשלא קצרה אדם.

והרי הכל מודים - מאן, מי הוא זה שהצרכה הברייתא לומר שהוא מודה בזה, הלוא רבי מאיר הוא, שנחלק בקוצר לשחת, וסובר: אין זו קצירה; ומודה בזה שהיא תחילת קצירה, ואינו מפסיק בלי חרישה.

והשתא תיקשי:

אי אמרת בשלמא: מתניתין דפאה - ששנינו: וקוצר לשחת מפסיק, דברי רבי מאיר - עוסקת רק בשלא הביאה שליש, וברייתא דפאה גבי אכלה חגב, ששנינו בה: דחרש אין [אכן הוא מפסיק] לא חרש - לא מפסיק, עוסקת בשכבר הביאה שליש -

הרי שפיר מבואר החילוק ביניהם, כי קצירת תבואה שלא הביאה שליש אינה חשובה תחילת קצירה ואפילו קצרה אדם, ולכן מפסיק; ואילו קצירת תבואה כשהביאה שליש חשובה קצירה אפילו כשלא נעשתה על ידי אדם, [8] ואינו מפסיק אלא אם כן חרש -

אלא אי אמרת כדבריך: מתניתין דפאה נמי [אפילו] בשהביא שליש, ומכל מקום סובר רבי מאיר: כל קצירת שחת לאו שמה קצירה; אם כן תיקשי:

השתא, ומה התם - "קוצר לשחת, מפסיק"

- דקצירה דאדם היא, אדם הוא שקצרה ויותר סברא היא לומר שתחילת קצירה היא, מכל מקום אמר רבי מאיר קצירת שחת לא שמה קצירה -

הכא בברייתא גבי חגב ונמלים שלא נעשתה הקצירה על ידי אדם לא כל שכן שאם קצרוה כשהיא שחת שאין זו תחילת קצירה, ומן הדין שתהא השדה מופסקת!? [9]

אלא מכח קושיא זו מפרשת הגמרא את שיטת רבי מאיר באופן אחר:

רבי מאיר שאמר "וקוצר לשחת, מפסיק", והיינו דוקא כשלא הביאה שליש וכפי שנתבאר, לא בשיטת רבי שמעון אמרה, אלא אדרבה בשיטת רבי יהודה שבמשנתנו - אמרה, דאמר רבי יהודה במשנתנו:

אימתי מותר הוא לקצור שחת בזמן שהתחיל עד שלא הביא שליש, כי קצירת שחת בשלא הביאה שליש אינה חשובה קצירה, אבל אם התחיל עד שהביא שליש, אסור; ומשום שקצירת שחת חשובה קצירה אם כבר הביאה התבואה שליש -

ואף רבי מאיר - המחלק בקצירת שחת בין פחות משליש לשליש - כשיטת רבי יהודה אמרה.

ומקשינן עלה: אימר דשמעת ליה לרבי יהודה - דקצירת שחת כשלא הביאה התבואה שליש אינה קצירה - רק בכגון שקצר לבהמה, שבזה אנו עוסקים במשנתנו וכמו ששנינו "וקוצר לשחת ומאכיל לבהמה" -

אבל כשקצר שחת לאדם [לעשות ממנו קליות] וכאופן שדיבר בו רבי מאיר, מי שמעת ליה לרבי יהודה שלא תהא קצירת שחת חשובה קצירה!? [10] דאם כן, שאם תאמר: רבי יהודה במשנתנו אינו מחלק בין קצירה לאדם לקצירה לבהמה, ונחלק בזה על תנא קמא שלא התיר אלא קצירת שחת לבהמה - [11]

הרי הוו להו במשנתנו תלתא תנאי [שלש שיטות תנאים] -

א. תנא קמא לא התיר קצירת שחת אלא כשקוצרה על מנת להאכיל לבהמה, וכמו ששנינו: "קוצר לשחת ומאכיל לבהמה".

ב. רבי יהודה מתיר - לדבריך - קצירת שחת אפילו לאדם, ובלבד שלא הביאה התבואה שליש.

ג. רבי שמעון מתיר קצירת שחת ואפילו לאדם [12] ואפילו משהביאה שליש.

והרי קיימא לן: כל מקום ששנה רבי יהודה "אימתי" אינו אלא לפרש, ולא לחלוק עם תנא קמא. [13]

ובהכרח דכשם שלתנא קמא לא הותרה קצירת שחת אלא לבהמה, אף לרבי יהודה כן, ואם כן קצירת שחת לאדם שאינה קצירה כדברי רבי מאיר בפאה, זאת לא תשמע מרבי יהודה, ואיך נאמר: רבי מאיר בשיטת רבי יהודה אמרה!? [14]

אלא כי אתא רב דימי, אמר: רבי מאיר -

הסובר: קצירת שחת שלא הביאה שליש אפילו לאדם לא הוי קצירה - בשיטת רבי עקיבא רבו, אמר [ה], דאמר רבי עקיבא: אף לאדם נמי לא הויא קצירת שחת קצירה כשלא הביאה שליש.

דתנן במסכת פאה:

המנמר מקצת שדהו [קוצר שורות לסירוגין, קוצר אחת ומניח אחת, ושוב קוצר] ושייר בו קלחים לחים, כלומר, ומה שלא קצר הם קלחים לחים שלא בישלו כל צרכן. [15]

רבי עקיבא אומר: הרי זה נותן פיאה מכל אחד ואחד [מכל שורה ושורה] מהשורות שיקצור.

וחכמים אומרים: מאחד על הכל -

ואמר רב יהודה אמר שמואל:

לא חייב רבי עקיבא אלא במנמר לקליות, היינו שקוצר תבואה שלא הביאה שליש לאדם לעשות ממנה קליות, אבל במנמר לאוצר, כלומר שקוצר תבואה שהביאה שליש [16] כדי לאוצרה וליישנה - לא.

הרי למדנו מדברי רבי עקיבא, שכל קצירת שחת כשלא הביאה התבואה שליש ואפילו כשקוצרה לאדם אינה קצירה, ולכך נותן הוא שתי פיאות.

ומקשינן על מה דאמרינן "רבי מאיר בשיטת רבי עקיבא רבו אמרה": איני!?

והא כי אתא רבין אמר רבי יוחנן שלא כדברי שמואל:

מחייב היה רבי עקיבא, אף במנמר לאוצר שהיא תבואה שהביאה שליש; ואם כן אין דברי רבי מאיר - המחלק בין הביאה שליש ללא הביאה שליש - כרבי עקיבא!?


הערות

[1] ראה הביאור בזה בפסחים נו ב.

[2] כתב הרע"ב: שביל: זוטר טובא, דשקיל כרעא ומנח כרעא.

[3] על פי רשב"ם בבבא בתרא נה א.

[4] שיעור רוחב שלשת אלו, כתב הרע"ב בפאה שם: כדי שלשה תלמים של מענית המחרישה.

[5] וכמתבאר בהמשך הגמרא, וראה בהערות שם.

[6] כן היא פשטות כוונת הגמרא, ראה בזה בהערות בהמשך הענין.

[7] רש"י פירש את חילוק הלשון: אכלה חגב קרסמוה נמלים, דרך חגב לאכול מלמעלה, דרך נמלה לקרסם קנה השבולה מלמטה.

[8] ולהשמיענו פרט זה נקטה הברייתא "אכלה חגב", "קרן אורה"; וב"טהרת הקודש" ביאר באופן אחר למה לא נקטה הברייתא בפשוטו, "הכל מודים בשהביאה שליש".

[9] הקשו התוספות: והרי יש לומר, שהברייתא דקצירת חגב ונמלים עוסקת בתבואה שנתבשלה כל צרכה ועומדת היא ליקצר, ולכן קצירה היא אפילו כשנקצרה שלא על ידי אדם, אבל משנתנו עוסקת בתבואה שהביאה שליש ולא נתבשלה כל צרכה, ולכן אינה קצירה ואפילו על ידי אדם! ? וכתבו ליישב בשלשה אופנים: א. אם הברייתא עוסקת כשכבר נתבשלה כל צרכה, בזה לא היה מועיל אפילו אם חרש, ואילו בברייתא מבואר שאם חרש הרי זה מפסיק; ובהכרח שאף הברייתא עוסקת כשלא נתבשלה התבואה כל צרכה. ב. אם הברייתא עוסקת בתבואה שנתבשלה כל צרכה, לא היתה צריכה הברייתא להשמיענו שאין זה הפסק אלא אם כן חרש, כי קצירת תבואה שנתבשלה כל צרכה - ואפילו שלא על ידי אדם ולא בשביל אדם - ודאי תחילת קצירה היא. ג. אין לחלק בין הביא שליש לעומדת ליקצר. וב"קרן אורה" תמה מאד על תירוצם השלישי: אם כן, לפי מאי דסלקא דעתין דרבי מאיר אפילו בהביא שליש קאמר דמפסיק, הוא הדין דאפילו עומדת ליקצר דמפסיק, וזה אי אפשר, דאם כן מאי קאמר רבי מאיר "וקוצר לשחת, מפסיק", הא אפילו בתבואה גמורה קאמר דמפסיק; ועוד, הא רבי מאיר אף בקוצר לאדם מיירי כדאמרינן בשמעתין, אם כן אמאי הוי הפסק, כיון דהוי קצירה כתיקנה; אלא על כרחך דוקא בהביא שליש קאמר, וגם זה מיקרי "קוצר לשחת", כיון דעדיין לא נגמרה, אבל אם נגמרה לגמרי, ודאי לא הוי הפסק. ולכן כתב ליישב, דהא דלא מוקי לברייתא דאכלה חגב בעומדת ליקצר, דאם כן, מאי האי דקאמר "הכל מודים", פשיטא דרבי מאיר מודה בזה, דהא רבי מאיר לא אמר אלא "קוצר לשחת"; אבל אי איירי בהביאה שליש, הוי סלקא דעתין דזה גם כן בכלל "קוצר לשחת", כיון דלא נגמרה עדיין, קא משמע לן דרבי מאיר דוקא שחת קאמר, היינו שלא הביא שליש.

[10] א. כתב רש"י להכריח שדברי רבי מאיר בפאה הם אף כשקצר לאדם, מדאמר "קוצר לשחת" ולא הזכיר בהמה, מה שאין כן במשנתנו. וב"שפת אמת" כתב שזה דוחק, כי יש לומר שסתם קוצר לשחת לבהמה הוא - ולכן פירש באופן אחר: כיון שרבי מאיר הלוא לא אמר שקצירת שחת אינה קצירה אלא אם כן לא הביאה התבואה שליש, אם כן בהכרח דהיינו אפילו לאדם, דאי לבהמה גם חכמים מודים דודאי לאו קצירה היא; וראה בהערה 14 אות א הוכחה לפירושו מדברי רש"י בפסחים כג א. ב. הקשו התוספות: למה לא הקשתה כן הגמרא גם לעיל, לפי מה דסלקא דעתין דרבי מאיר בשיטת רבי שמעון אמרה! ? [וראה ב"שיטה מקובצת" במשנה שהוא מבאר את דברי רבי שמעון שהוא מתיר אפילו לאדם, וכתב שכן מוכח בגמרא, ואפשר שכוונתו ליישב את קושיית התוספות] ; ויישבו, דבאמת יש לומר שרבי שמעון מיירי אפילו לאדם, כי על זה לא תיקשי: אם כן תלתא תנאי הוו. וב"שפת אמת" תמה: האיך אפשר לומר שרבי שמעון אמר אפילו לאדם, והרי לשונו הוא "יקצור ויאכיל"! ? ולכן יישב את קושייתם באופן אחר, ועל פי מה שנתבאר באות א, שהכרח הגמרא לפרש את דברי רבי מאיר אפילו לאדם, הוא רק משום שהכריחה הגמרא בדעת רבי מאיר, שאף הוא לא אמר אלא כשלא הביאה התבואה שליש, ובהכרח לומר שאף לאדם אינה קצירה לדעתו, כי קצירת שחת שלא הביאה שליש - שאינה ראויה עדיין לקציר - ולבהמה, בזה אפילו חכמים מודים; אבל לפי מה דסלקא דעתין שלרבי מאיר קצירת שחת אפילו כשהביאה שליש אינה קצירה, אם כן יש לפרש את דבריו כשאר קצירת שחת שהיא לבהמה, וחכמים שנחלקו עליו הלכו בשיטת רבי יהודה, שקצירת שחת בתבואה שהביאה שליש אפילו לבהמה חשובה קצירה; ואם כן שפיר אמרינן, דבשיטת רבי שמעון אמרה. ג. הרע"ב בפאה פירש את דברי רבי מאיר: דקסבר כל לשחת לאו קצירה היא, דלא חשבינן לה אתחלתא דקצירה ; שחת: תבואה שלא הביאה שליש, וקוצרים אותה להאכיל לבהמות. ורבי עקיבא איגר בגליונו תמה עליו: דהא במנחות אמרינן להדיא, דעל כרחך רבי מאיר לאו בשיטת רבי יהודה אמרה, דאימר דשמעת ליה לרבי יהודה לבהמה, אבל לאדם מי שמעת ליה ; ופירש רש"י שם: ורבי מאיר אפילו בקוצר לאדם, מדלא קתני "והקוצר לבהמה"; וב"תפארת ישראל" הביא מתשובת רבי עקיבא איגר אליו בענין זה, שכתב: וחידוש ראיתי כעת, שהאיש אלקי הגאון מהר"א ווילנא זצ"ל בספרו "שנות אליהו", כתב גם כן כהר"ב ובמפורש יותר, וז"ל: כיון שקצר לבהמה ולא לאדם, לפיכך מפסיק. וב"תפארת ישראל" שם כתב, דבירושלמי מבואר, דבאמת רבי מאיר בשיטת רבי יהודה אמרה, וכדי שלא תיקשי קושיית הגמרא כאן על זה, צריך לומר, שאף רבי מאיר עוסק רק בקצירה לבהמה; והם הלכו בשיטת הירושלמי.

[11] לכאורה אין מובן מאי סלקא דעתין לפרש בדברי רבי יהודה דהיינו אפילו לאדם, והיכן יש רמז בדברי רבי יהודה שהוא חולק בזה על תנא קמא! ? ואפשר, דהכי קאמר: שמא, כל שלא הביאה התבואה שליש סברא היא שאינה קצירה ואפילו לאדם, ומה שאמרו: רבי מאיר בשיטת רבי יהודה אמרה, היינו רק לענין שאם הביאה שליש חשובה היא קצירה אפילו לבהמה; ודוחה הגמרא, שרבי יהודה סובר לא כן, אלא דוקא קצירה לבהמה אינה קצירה ואפילו כשלא הביאה שליש.

[12] נתבאר על פי רש"י, ולכאורה מוכרח מכאן כדברי ה"שיטה מקובצת" שרבי שמעון אמר אפילו לאדם.

[13] נתבאר על פי רש"י; וראה מה שביאר הרש"ש, למה לא פירש רש"י כפשטות לשון הגמרא, שההוכחה היא משום דלא משמע לגמרא שיש כאן שלש שיטות תנאים; [ומיהו לא נתבאר עדיין, כיון שההוכחה היא ממה שאמר רבי יהודה "אימתי", למה הזכירה הגמרא דהוה תלתא תנאי].

[14] א. איתא בפסחים כג א, גבי מה שאמר רבי אבהו שם כא ב: כל מקום שנאמר "לא יאכל", "לא תאכל", "לא תאכלו", אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה: והרי חדש, דרחמנא אמר "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה", ותנן: קוצר לשחת ומאכיל לבהמה; והיינו, דכיון דמאכיל חדש לבהמה, הרי מוכח שחדש מותר בהנאה. ופירש רש"י שם: "קוצר לשחת: אף על גב דכתיב "עומר ראשית קצירכם אל הכהן", דמשמע דאסור לקצור לפני העומר, מותר לקצור לשחת כשהוא עשב דלאו קציר הוא; ומאכיל לבהמה: אף חיטין גמורים על ידי קיטוף ; מכל מקום [מוכח] חדש מותר בהנאה. ומבואר, דרש"י שם אינו מפרש כמו שפירש כאן ד"קוצר לשחת ומאכיל לבהמה" הוא דבר אחד, אלא שני דינים הם; ומיהו בהכרח צריך לומר, ד"קוצר לשחת" היינו נמי להאכיל לבהמה, וכאשר מבואר בסוגייתנו בהדיא, שלא התיר תנא קמא אלא להאכיל לבהמה. והנה בסוגייתנו מבואר, דממשנתנו לא משמע אלא קוצר לבהמה, ואילו מהמשנה בפאה משמע אפילו לאדם; ורש"י כאן פירש את החילוק, משום שכאן שנינו "ומאכיל לבהמה" ובפאה שנינו סתם "קוצר לשחת"; ולדברי רש"י שם, שאף במשנתנו לא שנינו אלא "קוצר לשחת", ו"ומאכיל לבהמה" הוא דין בפני עצמו, צריך לפרש כמו שפירש השפת אמת [הובא בהערה 9], שהחילוק הוא, משום שבאמת סתם "קוצר לשחת" משמע שהוא מאכיל לבהמה, ובמשנה בפאה מתוך הכרח סוברת הגמרא דהיינו אפילו לאדם, ומשום שבקצירת שחת שלא הביאה שליש לבהמה, אפילו חכמים היו מודים. ב. הוקשה לתוספות בפסחים שם, כיון דמוכח מסוגייתנו שאף "קוצר לשחת" היינו במאכיל לבהמה, אם כן בפשוטו משמע ד"קוצר לשחת ומאכיל לבהמה" הוא דין אחד, ואם כן לא מצינו במשנתנו אלא שמותר להאכיל שחת לבהמה, ומזה הרי אין להוכיח שחדש מותר בהנאה, דבתבואה שלא הביאה שליש אין כלל איסור חדש! ? וכתבו לפרש בתירוצם הראשון, דמשמע לגמרא, ש"ומאכיל לבהמה" אינו דין אחד עם עם "וקוצר לשחת", אלא הוא דין נוסף, דהיינו האכלת חיטים גמורים לבהמה על ידי קיטוף, וכפירוש הקונטרס. ובתירוצם השני כתבו, דבאמת "קוצר לשחת ומאכיל לבהמה" הוא דין אחד, אלא שכוונת הגמרא להוכיח מרבי שמעון שהוא מתיר אפילו בהבאת שליש; וכאן כתבו התוספות, שהגמרא סומכת על המשך המשנה בדברי רבי יהודה, שאם התחיל לקצור כשלא הביא שליש מותר להמשיך אפילו כשהביא שליש ולהאכיל לבהמה. ג. האחרונים - ראה "קרן אורה" ו"שפת אמת" בסוגיין, ו"מנחת חינוך" מצוה שב, ועוד - נתקשו בדברי התוספות שם, מנין להם שחדש אינו אסור אלא בשהביאה התבואה שליש; ומכל מקום בפשוטו, אף מדברי רש"י משמע לכאורה כן, שאם לא כן מה הכריחו לידחק בביאור המשנה; [וראה סוגיית הגמרא לעיל סט ב גבי שבולת שלא הביאה שליש ששתלה, בהערות שם על דברי רש"י]. ומיהו יש לומר [וראה "שפת אמת" כאן], שהכריח את רש"י לפרש כן מטעם אחר, ומשום שאם כפשוטו, מנין שמאכיל הוא לבהמה מיד, שמא קוצר ומאכיל לבהמה לאחר הבאת העומר, ואין ראיה שחדש מותר בהנאה ; ומזה מוכרח ש"ומאכיל לבהמה" הוא דין העומד בפני עצמו ואף שלא בקצירת שחת, ובהכרח הכוונה היא שמאכיל לבהמה מיד, שאם תפרש שהוא כמו "ולהאכיל לבהמה", אם כן משמע דקאי על "קוצר", וכאילו אמר "קוצר להאכיל לבהמה", וזה פשיטא ליה לרש"י שאף לבהמה אין מותר אלא על ידי קיטוף. ד. יש לעיין בדברי רש"י ותוספות שם: הרי קצירה על ידי קיטוף מותרת אפילו לאדם, כדמוכח לעיל סח א גבי שוקי ירושלים שהיו מלאים בקמח קלי שנקצר על ידי קיטוף! ? אך ראה ב"שאגת אריה" דיני חדש סימן י, שכתב על סוגיית הגמרא לעיל "אומר אני דלאו דברי הכל היא, אלא דבר זה תליא בפלוגתא דתנאי", ראה שם; וגם הרמב"ם לא הזכיר היתר קצירה על ידי קיטוף, וכמו שהעיר ב"מנחת חינוך" מצוה שב. ה. מבואר מכל סוגייתנו, שדין קצירת שחת לענין עומר ודין קצירת שחת לענין הפסקה בפאה דין אחד להם -

[15] ביאר רש"י, דלכך אמר רבי עקיבא ששייר בו קלחים לחים, משום שאם היו אלו קלחים שנתבשלו כל צרכן וראויים לקצירה, ודאי שהנימור היה נחשב כתחילת קצירה.

[16] כן פירשו תוספות ורבינו גרשום; ואולם רש"י פירש: דמנמר לקליות היינו כשלא הביאה שליש, ואילו מנמר לאוצר, היינו כשבישל כל צרכו, וכן פירש הר"ש במשנה דפאה שם; ולפי זה החילוק אינו בין לא הביאה שליש להביאה שליש וכשיטת רבי מאיר, אלא בין לא הביאה שליש לנתבשלה כל צרכו, אבל בהביאה שליש לא שמענו; ובהכרח צריך לומר, שאין הגמרא מביאה מדברי רבי עקיבא אלא לענין תבואה שלא הביאה שליש, שאפילו כשקוצרה לאדם אינה קצירה, ולא לענין החילוק שחילק רבי מאיר בין פחות משליש ליותר משליש; ובפרט, דלענין חילוק זה שפיר קיימינן דרבי מאיר בשיטת רבי יהודה אמרה, כי בתבואה שהביאה שליש שהיא קצירה ואפילו לבהמה, זאת אכן שמענו מרבי יהודה, ורק לענין תבואה שלא הביאה שליש שאפילו לאדם אינה קצירה זאת לא שמענו מרבי יהודה, ולזה הביאה הגמרא שרבי עקיבא סובר כן.

על שהיו אנשי יריחו מתירין גמזיות של הקדש של עצי חרוב ושל עצי שקמה, וכן על שהיו פורצין פרצות בגנותיהן ובפרדסותיהן כדי להאכיל נשר לעניים בשני בצורת בשבתות ובימים טובים. וכן על שהיו נותנין פאה לעניים מערוגות הירק, שאינן חייבות בפאה, וחייבות בתרומות ומעשרות (בעוד שהפאה פטורה מתרומות ומעשרות). ומיחו בידם חכמים. הרי שלדעת ר' יהודה אף הקצירה לפני העומר של אנשי יריחו היתה שלא ברצון חכמים, ושלא כאמור במשנתנו!

ודוחים: וליטעמיך [ולטעמך, לשיטתך] שאתה סומך על דיוקה של ברייתא זו, הרי נאמר בה שהיו ששה דברים שעשו אנשי יריחו שלא ברצון חכמים, והרי לא ששה אלא שבעה דברים הוו [היו] מנויים שם, משמע שאין דברי ר' יהודה שבברייתא מדוייקים, ויש לגרוע אחד משבעת הדברים שמנה, אלא סמי [מחק] מכאן מדברי ר' יהודה שבברייתא את ענין הקצירה לפני העומר שהיתה שלא ברצון חכמים. ונמצא איפוא שאין סתירה בין דברי ר' יהודה שבברייתא לבין דברי משנתנו.

א שנינו במשנתנו כי אף לפני העומר קוצר אדם לשחת ומאכיל לבהמה, ונחלקו ר' יהודה ור' שמעון בפרטי היתר זה. ובענין זה מביאים, תנן התם [שנינו שם, במסכת פאה] בדינם של הדברים הנחשבים כחוצים את השדה לשתים, שיש לתת פאה מכל אחת מהן, ואלו מפסיקין (חוצים) את השדה לענין נתינת פאה: הנחל העובר בתוך השדה, והשלולית (תעלת מים), ודרך היחיד (שרוחבה ארבע אמות), ודרך הרבים (שרוחבה שש עשרה אמות), ושביל צר, המשמש את הרבים העוברים בו לשדותיהם, ושביל היחיד הקבוע למעבר בו, בין בימות החמה בין בימות הגשמים, והבור (שדה לא מעובדת), והניר (שדה שנחרש ולא נזרע), וכן זרע ממין אחר שנזרע בשדה, כגון שזרע חלקת חיטים בתוך שדה שעורים — כל אחד מאלה נחשב כהפסק,

ונחלקו חכמים בדינו של הקוצר תבואה לצורך שחת מתוך השדה, האם נחשב הדבר כהפסק בשדה, והרי זה מפסיק, ואלו הם דברי ר' מאיר. ואילו חכמים אומרים שאין הקוצר לשחת מפסיק את השדה, אלא אם כן הוסיף וחרש את המקום הקצור, ואזי מפסיק הדבר, כדרך שניר מפסיק את השדה. ואולם הקצירה לשחת כשלעצמה אינה נחשבת כדי לעשות את המקום כשדה בפני עצמו, משום שרואים חכמים את הקצירה לשחת כתחילתה של קצירת השדה.

ובהסבר שיטת ר' מאיר אמר רבה בר בר חנה, אמר ר' יוחנן: ר' מאיר הסבור בדין הפאה שאין הקצירה לשחת נחשבת כתחילת קצירת כל השדה (ולכך היא מפסיקה את השדה) בשיטת ר' שמעון חבירו, שבמשנתנו, אמרה את שיטתו זו, שכן אמר ר' שמעון במשנתנו: יקצור לפני העומר ויאכיל מן התבואה החדשה אף משהביאה שליש, אלמא קסבר [מכאן שהוא סבור] כי כל שקוצר לשחת — לאו [לא] כקצירה היא נחשבת.

ומוסרים כי כאשר יתיב [ישב] רבה וקאמר לה להא שמעתא [ואמר את השמועה הזו] של ר' יוחנן, איתיביה [הקשה לו] רב אחא בר הונא לרבא ממה ששנינו בברייתא בדין הפסק השדה לענין הפאה: אם חלק מתבואת השדה אבדה שלא על ידי מעשה אדם, כגון שאכלה החגב, וכתוצאה מכך נותר חלק מן השדה ריק מתבואה, או שמקצת מתבואת השדה קרסמוה נמלים, או ששברתהו הרוח — הכל מודים שאם חרש באותו מקום — הרי זה מפסיק, ואם לא חרש — אינו מפסיק. ויש לדייק בדברי הברייתא: הביטוי "הכל מודים" רומז לתנא מסויים החולק בנושא דומה, אף כי כאן הוא מודה, ומאן [מיהו] תנא זה? ודאי הכוונה היא לר' מאיר, הסבור שהקוצר לשחת אף בלא חרישה הרי זה מפסיק, ואילו כאן מודה שאין אלה מפסיקים בלא חרישה. ויש להקשות:

אי אמרת בשלמא מתניתין [נניח אם אומר אתה כי משנתנו במסכת פאה], שאינה מתנה את ההפסק בקצירה לשחת (לשיטת ר' מאיר) בחרישה, מדברת בקצירתה של שחת שלא הביאה שליש (וכשיטת ר' יהודה במשנתנו), בעוד שברייתא זו המתנה את ההפסק בחרישה, ולכך דווקא אם חרש — אין [כן] מפסיק, ואם לא חרש — לא מפסיק, מדברת בשהביא שליש, נמצא שאין סתירה בין המשנה לברייתא.

אלא אי אמרת מתניתין נמי [אם אומר אתה שמשנתנו במסכת פאה מדברת גם כן] בשהביא שליש, השתא [מעתה] יש מקום להקשות: ומה התם [שם, בקצירה לשחת לענין פאה] בקצירה דהתם [של שם], שנעשית על ידי אדם, אמר ר' מאיר כי לא שמה (אין היא נחשבת) כתחילת הקצירה ולכך היא מפסיקה לפאה, הכא [כאן, בברייתא], שאין זה מעשה אדם, אלא מעשה חגבים או רוח — לא כל שכן הוא, לדעת ר' מאיר שאין זו נחשבת כתחילת הקצירה, והרי זה הפסק אף אם לא חרש. ושלא כדברי הברייתא שר' מאיר מודה ("הכל מודים") שאין זה נחשב הפסק אלא אם כן חרש!

אלא יש לדחות את הסברו של ר' יוחנן, ולומר כי ר' מאיר שבמסכת פאה האומר שקצירה לשחת נחשבת כהפסק לענין הפאה, בשיטת ר' יהודה שבמשנתנו, אמרה לשיטתו. שכן אמר ר' יהודה במשנתנו: אימתי מותר לקצור מהתבואה החדשה לפני העומר לצורך שחת? רק בזמן שהתחיל לקצור עד שלא (טרם) הביא היבול שליש גידולו, שסבור ר' יהודה שאין זו נחשבת כתחילת הקצירה. ואף ר' מאיר שבמסכת פאה סבור שקצירה לשחת מפסיקה רק בקצירה של דבר שטרם הביא שליש גידולו. אבל אם התחיל לקצור עד (אחר) שהביא כבר שליש גידולו — אסור לקצור לפני העומר.

ומקשים על הסבר זה: אימר [אמור] ששמעת ליה [אותו], את ר' יהודה שקצירה לשחת של התבואה שעדיין לא הביאה שליש אינה נחשבת כקצירה, אלא בקצירה לבהמה, ואולם בקצירה לצורך אכילת אדם (כגון לעשות מגרגרי התבואה הללו קליות), מי [האם] גם כן שמעת ליה [אותו]?! שהרי אם תאמר ששיטת ר' יהודה אמורה בין בקצירה לבהמה ובין בקצירה לאדם, אם כן, הוו להו תלתא תנאי [הרי אלה במשנתנו, שלוש דעות תנאים], דעת תנא קמא (המתיר קצירה לשחת רק לבהמה), דעת ר' יהודה (המתיר קצירה לשחת אף לאדם, בטרם הביאה שליש), ודעת ר' שמעון (המתיר לקצור אף לאדם, אפילו לאחר שהביאה שליש)!

אלא יש לדחות אף הסבר זה. ומוסרים: כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל הביא עמו הסבר אחר ואמר: ר' מאיר במסכת פאה בשיטת ר' עקיבא רבו אמר את דבריו, שכן סבור ר' עקיבא שאף קצירת שחת לאדם נמי [גם כן] לא הויא [אין היא] נחשבת כתחילת הקצירה. דתנן [שכן שנינו במשנה] במסכת פאה, בדין הפסק בשדה לחיוב נתינת פאה מכל חלק שבה: המנמר שדה (הקוצר מקומות פזורים במקומות שונים בשדה, בהם בשלו פירותיה, ומשאיר מקומות אחרים בלתי קצורים, ונראית השדה על ידי כך כעורו של הנמר בו כתמי צבע פזורים), ושייר בו עדין קלחים לחים (שטרם הבשילו), מה דין השדה לענין הפאה? ר' עקיבא אומר: אין קצירה שכזו נחשבת כתחילת הקצירה הכללית, ולכך כל אחד מהחלקים הלא קצורים נחשב כשדה בפני עצמו, ולכשיחזור ויקצור את הנשארים, הריהו נותן פאה לכל אחד ואחד מהם.

ואילו חכמים אומרים: קצירה זו נחשבת כתחילת הקצירה, ולכך אין היא מפסקת בין החלקים שלא נקצרו, והריהו נותן פאה ממקום אחד שבה על הכל. ובהסבר שיטתו זו של ר' עקיבא אמר רב יהודה, אמר שמואל: לא חייב ר' עקיבא לתת פאה מכל חלק וחלק לעצמו, אלא במנמר לצורך עשיית קליות מגרגרי התבואה הנקצרת, שאין התבואה הנקצרת בשלה עדיין, והריהי כקצירה לשחת. אבל במנמר את השדה לצורך שמירתה באוצר (מחסן), שהתבואה הביאה כבר שליש גידולה — לא אמר ר' עקיבא שמפריש פאה מכל חלק וחלק, שכן באופן זה הקצירה הריהי תחילתה של הקצירה הכללית. הרי ששיטת ר' עקיבא היא שאין הקצירה לשחת כשהתבואה עדיין לא הביאה שליש נחשבת תחילת הקצירה הכללית, והרי זו כשיטת ר' מאיר לענין הפסק השדה בקצירה לשחת.

ומקשים על מסורת זו בשמו של שמואל: איני [האם כך הוא]? והא כי אתא [והרי כאשר בא] רבין מארץ ישראל אמר בשם ר' יוחנן: מחייב היה ר' עקיבא אף במנמר לאוצר, כלומר, סבור הוא שהרי זה הפסק אף בקוצר תבואה שהביאה שליש, ושלא כשיטת ר' מאיר המבחינה בין קצירת התבואה שהביאה שליש לקצירת תבואה שלא הביאה שליש!

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

They would permit the use of consecrated branches of carob and of sycamore trees; they would make breaches in the walls of their gardens and orchards, in order to feed fallen fruit to the poor during drought years on Shabbatot and Festivals; and they would designate for the poor the produce in the corner [pe’a] in a field of vegetables. And the Sages reprimanded them for those actions. It is clear from the baraita that according to Rabbi Yehuda the reaping of the grain before the omer offering was performed without the approval the Sages. So why does the mishna, which represents Rabbi Yehuda’s opinion, teach that it was with the approval of the Sages?

The Gemara responds: And according to your reasoning, why did the baraita say that the residents of Jericho performed six actions without the approval of the Sages? Counting the cases listed in the baraita, there were in fact seven actions, as reaping and piling count as two actions. Evidently, the text of the baraita is problematic. The Gemara concludes: Rather, omit from here the case of the reaping of the grain before the omer offering was brought. If so, then in the baraita Rabbi Yehuda never commented about the reaping of the grain before the omer, and therefore it does not contradict the mishna’s statement that it was performed with the approval of the Sages.

§ The mishna teaches: One may reap crops in any field for fodder and feed it to an animal even before the omer offering. The Gemara notes that we learned in a mishna there (Pe’a 2:1): And these divide a field for the purpose of pe’a, i.e., the presence of any of these separates a field so that each section constitutes a distinct field from which pe’a must be allocated independently: A stream that passes through the field, and a canal [vehashelulit], and a private road that is four cubits wide, and a public road that is at least sixteen cubits wide, and a permanent public trail or a private trail that is used whether in the summer or in the rainy season, i.e., winter, and an uncultivated field, and a plowed field, and a seed of a different kind of plant, e.g., a section of barley seed in a field full of wheat.

In all of the aforementioned instances a field is considered divided into two distinct fields. Another type of separation is subject to dispute: And in the case of one who reaps crops in a field for fodder, this action also divides a field in two. This is the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say: It does not divide a field unless one also plowed the area that he reaped. Only then is the field divided, as it is a plowed field.

With regard to the opinion of Rabbi Meir, Rabba bar bar Ḥana says that Rabbi Yoḥanan says: Rabbi Meir said his statement in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, who says in the mishna: One may reap and feed the crops to animals even after they reached one-third of their potential growth. Apparently, Rabbi Shimon holds that any reaping performed for fodder is not considered reaping. Likewise, Rabbi Meir maintains that reaping for fodder, even after the crop has reached one-third of its potential growth, is not considered the start of the reaping of the entire field, and therefore it divides the field.

Rabba sat and stated this halakha. Rav Aḥa bar Huna raised an objection to Rava from a baraita: If a section of crops in a field was consumed by grasshoppers, or ants nibbled away at those crops [kirsemuha], or the wind broke it down, all concede that if that section was subsequently plowed, it divides the field, and if it was not plowed, it does not divide the field. When the baraita states: All concede, to whom is it referring? It must be referring to Rabbi Meir, who maintains that usually, reaping for fodder divides a field without subsequent plowing, yet in this case he admits that it divides the field only if it is subsequently plowed.

Rav Aḥa bar Huna explains his objection to the opinion that Rabbi Meir holds in accordance with Rabbi Shimon: Granted, Rabbi Meir’s opinion can be explained if you say that the mishna, where Rabbi Meir maintains that reaping fodder is not considered reaping, is referring to a case where the fodder had not yet reached one-third of its potential growth, and the baraita, where he maintains that only if it was plowed, yes, it divides the field, but if was not plowed, no, it does not divide the field, is referring to a case where the fodder had already reached one-third of its growth. If so, the difference between the rulings of Rabbi Meir is clear, as it all depends on the growth of the produce.

But if you say that Rabbi Meir holds in accordance with Rabbi Shimon, and the mishna is also referring to a case where the fodder had reached one-third of its growth, how can his ruling in the baraita be explained? Now, if with regard to reaping there, in a case where it involves human intervention, Rabbi Meir said: It is not called reaping; here in the baraita, where the reaping is performed by grasshoppers or ants, is it not clear all the more so that Rabbi Meir would not consider it reaping? And yet the baraita indicates that all agree that it is considered reaping, as it does not divide the field without plowing.

Rather, Rabbi Meir stated his opinion in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who says, with regard to the statement of the first tanna in the mishna that one may reap fodder and feed it to an animal: When [eimatai] may one do so? At a time when he began reaping before the crop reaches one-third of its potential growth. But if he began after the crop reached one-third, it is prohibited. If so, the discrepancy between Rabbi Meir’s opinion in the mishna and in the baraita can be resolved, as the mishna is referring to a case where the crops had not yet reached one-third of their growth, whereas the baraita is speaking of crops that had already reached one-third of their growth and therefore their harvesting is considered the start of the reaping of the field, which divides it only if he subsequently plows.

The Gemara asks: You can say that you heard Rabbi Yehuda express his opinion with regard to fodder that is reaped for the purposes of feeding an animal, but did you hear him say so with regard to a case where the reaping is performed for human consumption? That cannot be his opinion, since if it were so, then there would be three disputing opinions among the tanna’im: The opinion of the first tanna, who holds that reaping fodder for animal consumption is permitted; the opinion of Rabbi Yehuda, who maintains that it may be reaped even for human consumption provided that it has not grown one-third; and the opinion of Rabbi Shimon, who holds that it is permitted for human consumption even in a case where it had grown one-third. This is problematic, as the Gemara in tractate Sanhedrin (25a) states a principle that whenever Rabbi Yehuda says in a mishna: When [eimatai], he is clarifying, rather than disagreeing with, the opinion of the previous tanna.

Rather, when Rav Dimi came from Eretz Yisrael he said: Rabbi Meir stated his opinion in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, his teacher. Rabbi Akiva holds that even harvesting for human consumption is not considered reaping with regard to the halakhot of pe’a, as we learned in a mishna (Pe’a 3:2): With regard to one who reaps alternate rows of his field, and he leaves in it moist stems that are not yet fully grown, Rabbi Akiva says: One must separate pe’a in each and every row, as each one is considered a separate field.

And the Rabbis say: One separates pe’a from one row for the whole field, as they are all considered a single field. And Rav Yehuda says that Shmuel says: Rabbi Akiva maintained that one is obligated to separate pe’a from each row only when he reaps alternate rows and the grain is unripe kernels used for making roasted grains. But when one reaps alternate rows and the grain is fully grown produce for his storehouse, there is no obligation to separate pe’a from each row, as all the rows are considered part of one field. Rav Dimi is suggesting that Rabbi Meir holds in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, and therefore the discrepancy between the mishna and the baraita can be resolved: The mishna is discussing unripe grains that have not yet grown one-third, similar to unripe kernels used for roasted grains, whereas the baraita is discussing fully grown, ripened grains.

The Gemara asks: Is that so? But when Ravin came from Eretz Yisrael to Babylonia he reported that Rabbi Yoḥanan said: Rabbi Akiva deems one obligated in the separation of pe’a from each row even where he reaped fully grown fodder in alternative sections of his field for the purposes of storing in a storehouse. According to Ravin, Rabbi Akiva holds that reaping even fully grown fodder is not considered the start of the entire field’s reaping process, but only of the individual row. Therefore, one must separate pe’a from each row. This is inconsistent with Rabbi Meir’s opinion that the harvesting of fodder that has grown one-third is considered reaping.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ונותנין פאה לירק ומיחו בידם. דתנן כל שהוא אוכל ונשמר ולקיטתו כאחד חייב במעשר. וגזרי דאי יהבי פאה אתי לאפרושי מן ירק דאינו חייב על שהוא חייב:

קוצר לשחת ומאכיל לבהמה. קודם לעומר בין הביאה שליש בין לא הביאה שליש קוצר לשחת להאכיל לבהמתו:

א"ר יהודה אימתי קוצר לבהמה בזמן שהתחיל לקצור לבהמה קודם שהביאה שליש קוצר אף לאחר שהביא שליש אבל לא התחיל לא. דכבר ראויה לאדם. ר' שמעון אומר כו':

ואלו מפסיקין לפאה. דאם היה שדה גדולה מלאה תבואה והיא של אדם אחד ובתוך השדה עובר נחל או שלולית של גשמי' או דרך יחיד שהוא רחב (ט"ז) [ד"א] או דרך רבים שהוא (רבים שהוא) רחב [ט"ז] או שביל רבים שהוא צר או שביל יחיד הקבוע או שדה בור או שדה ניר או שדה זרועה או שנקצר לשחת לבהמה באמצע זו השדה כל אלו מפסיקין השדה וצריך להניח פאה מזה ומזה לבד:

וחכ"א קוצר לשחת אין מפסיק בשדה לחייבה שתי פאות אלא א"כ חרש באותו מקום שקצר לשחת מיד הוי הפסקה ואי לא לא:

ר' מאיר דלא בעי חרש בשיטת ר' שמעון אמרה דקסבר ר' שמעון כל לשחת לצורך בהמה אפי' הביאה שליש לא הויא קצירה ומותר לפני העומר הכא נמי גבי פאה לא הויא קצירה גמורה דליהוי אתחלתא דקצירה דהאיא)נראה דצ"ל דלהוי אתחלתא דקצירה דהאי שדה לחייבה בפאה אחת דהא לאו לצורך אדם נקצרה אלא לצורך בהמה וכו'. שדה לצורך אדם לחייבה בפאה א'. אלא לצורך בהמה הוא ומפסיק השדה לחייבה שתי פאות. בשעה שקצירתה קצירה גמורה. וקאמר להא שמעתא דר' מאיר בשיטת דר' שמעון אמרה:

אכלה חגב. באמצעית התבואה:

הכל מודים מאן ר' מאיר. דאע"ג דאמר ר' מאיר קוצר לשחת מפסיק בלא חרש מודה הכא באכלה חגב וכו'. דלא מפסיק אלא א"כ חרש דלא הויא קצירה בידי אדם:

אי אמרת בשלמא מתניתי' דאלו מפסיקין לפאה וכו'. בשלא הביאה שליש וברייתא דאכלה חגב וכו' דחרש אין לא חרש לא בשהביאה שליש. ואע"ג דהביא שליש כיון דלאו אדם קצרה משום הכי בעי חרש שפיר:

אלא אי אמרת אידי ואידי כשהביא שליש וכו'. א"ר מאיר לאו שמה קצירה גמורה דתיהוי התחלת קצירה אלא מפסקת לפאה. הכא דלא הוי ע"י אדם כ"ש דמפסקא ולא היה צריך לשנות הברייתא:

אלא לא אמר ר' מאיר בשיטת ר' שמעון אלא בשיטת ר' יהודה אמרה דאמר עד שלא הביאה שליש לא הויא קצירה ומפסקת. והא דתניא הכל מודים חרש לאחר שהביאה שליש:

אימור דשמעת ליה לר' יהודה דלא הויא קצירה גמורה ומפסיק היינו כי קצר לבהמה. אבל אי קצירה לאדם מי שמעת ליה דלא הויא קצירה גמורה אפי' קודם שהביא שליש הכא נמי גבי פאה כי קוצר לשחת קודם שמביא שליש נימא דתיהוי התחלה דקצירה גמורה ולא תפסיק ולא בשיטתו אמרה. דא"כ דר' יהודה סבר דלא הויא קצירה אפי' לאדם הוו להו תלתא תנאי במתניתי' דת"ק סבר קוצר לשחת ומאכיל לבהמה דקצירה לבהמה לא הויא קצירה. אבל אי קצר לאדם הויא קצירה ואסור. ר' יהודה סבר לא הויא קצירה קודם שהביא שליש אפי' לאדם. ור' שמעון. הא תלתא תנאי ואנן קי"ל דכל היכא דא"ר יהודה אימתי לפרש דברי ת"ק. אלא ודאי ר' יהודה כת"ק סבירא ליה דלאדם הויא קצירה אפי' קודם שהביאה שליש. ור' מאיר דאמר דלאדם נמי לא הוי קצירה גמורה ומפסיק לפאה לאו בשיטת ר' יהודה אמרה אלא בשיטת ר' עקיבא קאמר דאמר אף לאדם לא הויא קצירה קודם שהביאה שליש:

דתנן המנמר שדהו. וקוצר במקומות מקומות מה שיבש כמעט:

ר' עקיבא אומר פאה מכל אחד ואחד ממה ששייר. דהאי דמנמר לא הויא קצירה גמורה אלא הוי הפסקה לפאות:

וחכ"א פאה מאחד על הכל. דההוא נימור הויא קצירה גמורה והויא התחלת קצירה ולא מפסקה:

לא חייב ר' עקיבא פאה מכל א' וא' במפסיק אלא במנמר לקליות. דלא הביא שליש ואוכלה קלי מיד דלא הויא קצירה גמורה. אבל במנמר כשהיא יבשה לצורך אוצר הויא קצירה גמורה ולא מפסקה ופאה אחת על הכל. ור' מאיר דאמר קוצר לשחת מפסקת כר' עקיבא דאמר מנמר לקליות מפסיק ובשלא הביאה שליש. וברייתא כשהביאה שליש כדתרצינן מעיקרא:

איני והא כי אתא וכו' מחייב היה רבי עקיבא פאה מכל אחד אף במנמר לאוצר. היינו לאחר שהביאה שליש והיכי מוקמת ר' מאיר כר' עקיבא:

אלא אי אמרת מתני' נמי בשהביאה שליש השתא ומה התם, דקתני קוצר לשחת ומפסיק אע"ג דאדם קצר לה אמ"ר מאיר לאו קצירה. הכא, דחגב ונמלים קצרי לה לא כ"ש דלא תהא קציר', ל"ה:
יש להקשות מאי טעמיה דר' יוחנן דאמר ר' מאיר בשיטת ר"ש ואף בהביאה שליש ודלא אוקמא דוקא בלא הביאה שליש דאז לימא דלא קצירה הוא אבל בהביאה שליש להוי קצירה:
ונ"ל לומר הטעם משום דקוצר לשחת כל שחת משמע {*) הגה"ה א"ה זה אינו מחוור לע"ד דהא במתני' דהכא דקאמר ת"ק קוצר לשחת ומאכיל לבהמה סתם ואפ"ה מפר' ר' יהודה הה"ד כשהתחיל בשלא הביא שליש ולא אמרי' מדנקט ת"ק סתם כל שחת במשמע ודו"ק. ממני אג"ן ס"ט} דאי בלא הביא שליש דוקא הוה ליה לפרושי ולמימר בלא הביא שליש:

אימר דשמעת ליה לר' יהודה דלאו קצירה בקוצר לבהמה לאדם מי שמעת ליה דאפי' לאדם אם לא הביא שליש לא תהא קצירה ור' מאיר אפי' בקוצר לאדם קאמר כגון שחת לקליות נמי אמר דקתני קוצר לשחת מפסיק ולא קתני קוצר לשחת לבהמה, ל"ה:
וקשיא דהא אית ליה דשלא ברצון חכמים היו עושין וא"כ לא היו קוצרין לאדם, גם יש להקשות על מה שפירש"י דר' מאיר אפי' לאדם מדלא קתני קוצר שחת לבהמה משמע דמיירי אף לאדם א"כ כמו כן נאמר דמיירי אף בהביאה שליש מדלא קתני שלא הביאה שליש:
וי"ל אע"ג דלא קתני לא הביאה שליש אית לן לאוקמא לה בלא הביאה שליש כי היכי דלא תקשי דר' מאיר אדר' מאיר דאית ליה בההיא דאכלה חגב דהויא קצירה הילכך אע"ג דלא מפרש בלא הביא שליש הוי כמאן דפריש ליה אבל לומר דבקוצר לבהמה מיירי ודלהוי כאלו פירש בהמה כדי לאוקמא ליה בשיטתא דר' יהודה בהא נוכל לומר דכיון דלא פירש לבהמה דמיירי אף לאדם משום דמה לנו לאוקמא ליה בשיטתיה דר' יהודה במאי דמשמע דלא אזיל בשטתיה דאיהו בסתם קוצר קאמר דמשמע אף לאדם הרי הוא יכול לחלק על ר' יהודה וכדי לאוקמ' ליה כר' יהודה אין לנו לומר דמה שנשנה סתם דמשמע בכל גווני אף לאדם ודלהוי כאלו פי' לבהמה:
דא"כ דלאדם נמי שרי ר' יהודה. א"כ הוו להו תלתא תנאי במתני'. פי' ת"ק דאמר בהדיא לבהמה ואתא ר' יהודה ואמר אימתי בזמן שהתחיל וכו' ואפי' לאדם נמי שרי ור' שמעון אף יקצור משהביא שליש והא ליתא דכל מקום ששנה ר' יהודה אימתי אינו אלא לפרש דברי חכמים, ל"ה.
וקשיא דלמה לו להאריך כל כך דא"כ הוו להו תלתא תנאי לא הי"ל לומר אלא אימר דשמעת ליה לר' יהודה לבהמה לאדם מי שמעת ליה שהרי מדקאמר אימתי הוא בא לפרש ולא לחלוק וא"כ לבהמה אמר כמו ת"ק ולא היה צריך להזכיר להדיא משום דאימתי לפרש לפי שזה הפי' דמי שמעת מבחוץ דר"ל דצ"ל כן משום דאימתי בא לפרש והרי מאחר דאמר דא"כ הוו תלתא תנאי הוי כח קושיתו משום דאימתי בא לפרש אף עפ"י שלא הזכירו הספר משום דהוא פי' של מי שמעת ליה א"כ לא היה צריך לומר עוד הא מי שמעת ליה:
וי"ל דלכך צריך לטעם דא"כ הוו תלתא משום דמכח אומתי לפרש לבד לא הוה מצי להוכיח דר' יהודה לבהמה לבד קאמר משום דאע"ג דסובר דאף לאדם מ"מ היה כח אימתי לפרש מילתא דת"ק לומר דמאי דשרינן לקצור הוי דוקא כשהתחיל עד שלא הביא שליש ובזה מפרש מילתא דת"ק ולא פליג לומר דקציר' לא הותרה אף לבהמה אלא משלא הביאה שליש אבל ממאי דסבר ר' יהודה דקוצר אף לאדם וחולק על ת"ק בזה לא דבר כלום והרי לעולם במה שאמר אימתי הרי אימתי לפרש דברי ת"ק ובמאי דסבר אף לאדם וחולק על ת"ק במבחוץ בזה לא דברה משנתנו לומר שיקשה לנו הרי לא בא אימתי לפרש כיון דחולק עליו שהרי על מה שנא' אימתי אינו חולק עליו הילכך מכח אימתי לבד לא היה יכול להוכיח דר' יהודה לא שרי אדם אבל מכח דא"כ הוו תלתא תנאי עם סברא דאימתי בא לפרש מוכח שפיר משום דר' שמעון סבר אף בהביא שליש ואף לאדם מדקאמר סתמא ולא פי' לבהמה דליכא למימר דסמיך אמלתא דת"ק דאמר לבהמה שהרי ר' יהודה הפסיק בנתים וגם דכל מלתא דסתמא בכל גווני משמע כדפי' נמי לעיל על ר' מאיר דשחת מפסיק דר"ל אף בקוצר לאדם מדלא פירש לבהמה וגם לר' יהודה נמי היינו אומרי' דר"ל אף לאדם משום דסתמא מתני' אם לא מפני שאמר אימתי דמפרש, וכן צ"ל דר"ש אף לאדם קאמר מדאמרי' לעיל ר' מאיר בשיטת ר' שמעון אמרה ודאף בהביא שליש לא הוי קצירה והלא מסתמא ת"ק דמתני' דהכא דקוצר לשחת הוי ר' מאיר דכל זמן שנוכל להעמיד שהוא ר' מאיר יש לנו להעמידו חדא דסתם מתני' ר' מאיר ועוד דבר פלוגתיה דר' יהודה ור"ש הוי ר' מאיר ואי נימא דאף בהביא שליש סבר דלאו קצירה וא"כ לא פליג על ר' שמעון במידי אלא צ"ל דבהא פליגי דת"ק דוקא לבהמה שרי ולא לאדם ור"ש שרי אף לאדם והרי היה יכול להקשות לו לעיל איך לימא דר' מאיר לימא דלא הוי קציר' אף בהביאה שליש דהא ת"ק דהכא מסתמא הוי ר' מאיר כדפי' ור' יהודה דאמר אימתי הכא לפרש אמר בלא הביא שליש אלא דטפי עדיפא ליה למפרך מאכלה חגב דהוי מילתא דמפרש דמקשה דר' מאיר אדר' מאיר משיבא להקשות דסתמ' דמתני' ר' מאיר שהרי אינו הכרח דלהוי ר' מאיר אלא נוכל לומר דכל א' מאלו דקוצר לשחת מפסיק משמע ליה אף כדבריו:
ומ"מ יש להוכיח מדקאמר דאזיל בשטתיה דר"ש דפליגי במתני' במאי דר"ש סבר אף לאדם הילכך כיון דנימא דר"ש אף לאדם קאמר נימא בשיטת ר' יהודה דבא לפרש מילתא דת"ק נהי דפרשה כך הוי דוקא במאי דבעי בלא הוי שליש דכמו כן יש לנו לומר דסבר כותיה במאי דקאמר דוקא לבהמה ולא לאדם דכיון דת"ק ור"ש חולקי' בזה דבהמה ואדם יש לנו לומר קודם דבא לפרש וסבר כותיה גם בהא מילת' דבהמה דוקא לבהמה ולא לאדם מדנימא דסבר כר"ש אף לאדם הילכך הוצרך הספר לב' טעמי' לסבר' דא"כ הוו תלתא ולסבר' דאימתי בא לפרש:
וא"ת אמאי לא מוכח דר' יהודה דוקא לבהמה שרי ולא לאדם משום דלאדם לא הוה שרי לקצור דהא קאמר דשלא ברצון חכמים היו עושין:
וי"ל דמשום הא ליכא לאוכוחי משום דאיכא למימר דמה שלא ברצון חכמים היו עושין הוי דוקא בהביא שליש אבל בלא הביא שליש סבר ר' יהוד' דאף לאדם:
עוד יש להקשות לפי מאי דפי' דת"ק דמתניתין הוי ר' מאיר איך לימא דר' מאיר דאמר דקוצר לשחת דפסיק הוי אף לאדם דלאו קצירה הוא ומתני' אסיר קצירה לאדם דסבר דקצירה:
וי"ל דכמו כן כדפרי' לעיל דאינו הכרח שיהא ר' מאיר אלא שכל זמן שנוכל להעמיד שהוא ר' מאיר נעמידהו אך כשיראה דבר שיקשה כנגד זה נימא דלאו ר' מאיר הוא וכיון דקוצר לשחת מפסיק משמע בין לאדם בין לבהמה מדלא פי' בהמה קאמר דת"ק דמתני' לאו ר' מאיר היא:

רש"י ד"ה מתירין. ענפים של חרוב כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה לאדם מי שמעת לי'. דקתני קוצר לשחת מפסיק. כצ"ל:

רש"י ד"ה ה"ל תלתא תנאי. ורש"א אף יקצור לכתחלה ומאכיל כו'. כצ"ל:

בא"ד א"כ אתי ר"י לחלוק וקי"ל כו'. דאי משום תלתא תנאי. גם למסקנא הכי הוי כמש"כ התוספות לקמן. ועוד דמצינו בד"ט דפליגי ג' תנאי וגם יותר:

גמרא סמי מכאן קצירה. עיין בפי' המשנה פסחים שכתב הרמב"ם ז"ל בס"ד דהש"ס דקצירה וגדיש דהוי שלא ברצון חכמים ולא כן הוא מסקנת הש"ס וכן איתא בירושלמי פסחים דהכל מודים בקצירה דמותר:

תוס' ומתירין גמזיות כו' וא"ת ויחללו כו' וי"ל דאסרום בקונם וצ"ל דהיינו קונם פרטי דקונם כללי הא יש לו פדיון לר"מ דאמר יש מעילה בקונמות אבל לא משמע הכי לישנא דהש"ס בפסחים דס"ל לאנשי יריחו אין מעילה בגידולין משמע דבהקדש גמור איירי וגידולין דקונם מילתא אחריתי היא כדאי' בנדרים גם מ"ש דדוקא בעלים הוא דיכולין לפדות בשוה פרוטה ג"כ לא משמע הכי בבכורות והך דמסותא ע"כ קונם כללי הוי דדרשי מיניה רבנן ולא ידענא למה הוצרכו לזה כיון דלדעת אנשי יריחו היתר הוא להם למה להם חילול וק"ל:

גמרא ר"מ דאמר קוצר לשחת מפסיק לפאה ולא חשיב קצירה בשיטת רש"י אמרה דאמר יקצור ויאכיל אף משהביאה שליש ומותיב מהא דאכלה חגב כו' גם ר"מ מודה דבעינן דוקא חרש ואי נימא דר"מ ס"ל אפילו אם הביא שליש או קצירה הוא ומפסיק אם כן למה דאכלה חגב בעינן חדש דוקא השתא בקוצר לא בעינן חרש כ"ש באכלה חגב אלא ע"כ ר"מ לא אמר דמפסיק אלא דלא הביא שליש וברייתא דאכלה חגב מיירי בהביא שליש וקמ"ל דאפילו אכלה חגב אפ"ה בעינן דוקא חרש והקשו התוס' ז"ל אמאי לא מיקרי ברייתא בתבואה העומדת ליקצר ותי' או דחרש נמי לא מהני או דלא הוי צריך לאשמעינן דבעינן חרש א"נ אין לחלק בין הביא שליש עומדת ליקצר ולפי דברי הא"נ למאי דס"ד דר"מ אפילו בהביא שליש קאמר דמפסיק ה"ה דאפילו עומדת ליקצר דמפסיק וזה א"א דא"כ מאי קאמר ר"מ וקוצר לשחת מפסיק הא אפילו בתבואה גמורה קאמר דמפסיק ועוד הא ר"מ אף בקוצר לאדם מיירי כדאמרינן בשמעתין אם כן אמאי הפסק כיון דהוי קצירה כתיקנה אלא ע"כ דוקא בהביא שליש קאמר וגם זה מיקרי קוצר לשחת כיון דעדיין לא נגמרה אבל אם נגמרה לגמרי וודאי לא הוי הפסק ונראה דהא דלא מוקי לברייתא דאכלה חגב בעומדת ליקצר דא"כ מאי האי דקאמר הכל מודים כו' פשיטא דר"מ מודה בזה דהא ר"מ לא אמר אלא קוצר לשחת אבל אי איירי בהביאה שליש הוי ס"ד דזה ג"כ בכלל קוצר לשחת כיון דלא נגמרה עדיין קמ"ל דר"מ דוקא שחת קאמר היינו שלא הביא שליש ור"ש מתיר במתניתין לקצור אף משהביאה גם כן נראה דדוקא הביאה שליש קאמר ולא עומדת לקצור דאטו להאכיל לבהמה מותר לקצור כדרכה אלא וודאי דדוקא משהביאה ולא נגמרה בזה התיר ר"ש כיון דלאו קצירה כדרכה היא ואין דרך לקצור כך אלא לבהמה לא הוי בכלל איסור קצירה ותו קאמר דר"מ בשיטת ר' יהודה אמר דאמר דוקא התחיל עד שלא הביא שליש ור"מ נמי בלא הביא שליש איירי דלאו קצירה היא ופריך הש"ס אימור דשמעת ליה לר"י אפילו בלא הביא שליש אלא לבהמה וכדתנן קוצר לשחת ומאכיל לבהמה לאדם מי שמעת ליה אפילו בלא הביא שליש אלא לבהמה וכדתנן קוצר לשחת ומאכיל לבהמה לאדם מי שמעת לי אפילו בלא הביא שליש דאי לאדם נמי מתיר א"כ ה"ל תלתא תנאי ופירש"י ז"ל ת"ק לא שרי אלא לבהמה ר"י שרי בלא הביא שליש אפי' לאדם ור"ש שרי אפי' משהבי' שליש גם לאדם ומשמע לי' הכי דלא מסתבר דר"ש יחמיר מר"י דדוקא לבהמה הוא דשרי אבל קשה הא ר"ש בהדיא יקצור ויאכיל קאמר משמע דוקא לבהמה ועוד היכי שרי לכתחלה לאדם נהי דליכא איסור קצירה דאו' כיון דלאו תבואה גמורה היא מ"מ ליתסר גמורה שמא יאכל ממנו וגם לזה י"ל דלא גזרינן כיון דלא שרי ליה אלא עד שלא נגמרה זכור הוא אבל יקצור ויאכיל משמע דלא שרי אלא להאכיל לבהמה ומשמע לפי המסקנא דכולהו תנאי דמתניתין לא שרו אלא לבהמה אבל לא לאדם וכבר הקשו התוס' ז"ל על פירש"י בפסחים שפיר' קוצר לשחת אפי' לאדם ומאכיל לבהמה חטים גמורים ע"י קיטוף והוכרח לזה דשחת היינו לא הביאה שליש לא חל עלי' עדיין איסור חדש כלל ואפי' לאדם שרי אלא תרתי קאמר והכא משמע דלא שרי אלא לבהמה וחדא קתני והא דדייק התם דמותר בהנאה היינו מר"י דשרי אפילו משהביא שליש אם התחיל תחלה וא"כ ת"ק דאמר קוצר לשחת ומאכיל לבהמה אדר"י סמיך דשחת היינו לא הביא שליש אפילו לאדם והתוס' ז"ל כתבו ג"כ בשיטת רש"י ז"ל דמאכיל לבהמה היינו חטים גמורים וע"י קיטוף אבל פי' זה אינו מיושב דא"כ מאי קמ"ל בהא דמאכיל לבהמה ומה ענינו במתני' בפלוגתא דקצירה אבל עיקר האי מילתא דתבואה שלא הביאה שליש אין בה איסור חדש לדידי מספקא ליה ואמאי לא יהא נאסר מתחלתו כמו כלאים וערלה ודוקא לענין טבל ומעשר בעינן גמר מלאכה אבל חדש מנ"ל ומדברי הרמב"ם ז"ל נראה דס"ל דיש בו איסור חדש שכ' סתמא תבואה שלא הביאה שליש מותר לקצור להאכיל לבהמה משמע דלאדם אסור והוא לא כתב דאם התחיל עד שלא הביא שליש דיקצור גם אחר הבאת שליש ונראה מדבריו דלא הותר אלא קודם הבאת שליש כת"ק ואפ"ה לא שרי אלא להאכיל לבהמה ועיין בקידושין דף ל"ח דיליף ר"ש ערלה וכלאים בק"ו מחדש ואי חדש לא נאסר עד אחר הבאת שליש ליחשב נמי האי קולא בחדש משא"כ בכלאים וערלה דנאסרין מתחלת גידולין נהי דכלאים נמי אין עיקרן נאסר כדאיתא בפסחים אבל מה שגדל נאסר מיד ואין לומר דלהכי לא שייך חדש בלא הביאה שליש משום דלא חזי לאדם והוי שלא כדרך אכילתו דהא משמע לקמן דדרך לעשות קליות מתבואה שלא הביאה שליש וכדאמר ר"ע במנמר לקליות וכיון דדרכן לקליות אמאי לא יהי' בכלל וקלי לא תאכל וצ"ע יותר בזה. ומסיק דר"מ ס"ל כר"ע בחדא דאף לאדם לא הוי קצירה אבל דוקא בלא הביא שליש היינו מנמר לקליות ופליג עלי' במנמר לאוצר ופירש"י ז"ל במנמר לאוצר היינו תבואה שנגמרה לגמרי וזה דלא כמ"ש לעיל דבתבואה העומדת ליקצר ליכא מאן דפליג והתוס' ז"ל כתבו דמנמר לאוצר היינו הביא שליש והשתא איכא תלתא תנאי לפי המסקנא ר"י דמתני' אמר דעד שלא הביא שליש לאו קציר' היא ודוקא לבהמה ור"ש אמר דאפילו הביא שליש לא הוי קצירה אבל לבהמה דוקא ור"ע אמר דאפי' לאדם לא הוי קצירה אפי' הביא שליש ור"מ קיצור לשח' ופריך אפי' קוצר לאדם סבר לה כר"ע ודוק' בלא הביא שליש וצריך לדקדק חכמים דאמרי דוקא חרש אבל בלא"ה הוי קצירה אפילו לא הביא שליש כמאן ס"ל הא לכ"ע לא הביא שליש לאו קצירה היא וי"ל דס"ל כחכמים דר"ע דס"ל במנמר מאחד על הכל אפי' מנמר לקליות היינו לא הביא שליש והיינו דוקא לאדם אבל לבהמה לכ"ע לא בעינן חרש כי היכי דהכא לא הוי קצירה אבל לא משמע הכי מסתמות לשון הרמב"ם בפ"ג מה' מתנות עניים שכתב סתם דבעינן חרישה אפילו קצר לבהמה וכ"כ בפי' הקוצר לשחת היינו גם לבהמה וכ"כ הרע"ב ז"ל שם ועי' הגה' רע"א ז"ל והגר"א ז"ל בפ"י כ' ג"כ דר"מ לא בעי חרש משום דקצירה זו לבהמה היא והוא נגד סוגיא דשמעתין דר"מ אפילו לאדם לא בעי חרש ועי' לח"מ ז"ל בה' תו"מ ועיין בירושלמי פיאה שם. ועי' פי' המשנה להרמב"ם ז"ל שכתב כאן לפרש לא הביא שליש דשמעתין היינו שלא נגמר שליש האחרון וכ"כ הרע"ב ז"ל והוא פלאי ולא כן כתב גבי הבאת שליש דתרומה ומעשרות ועוד דא"כ ר"ש דמתיר אף משיביא שליש היינו תבואה העומדת ליקצר ג"כ שרי לקצור להאכיל לבהמה. וכבר כתבתי דא"א לומר כן ויפלא בעיני מדוע לא הרגיש התוי"ט ז"ל בזה ועי' בה"ז ז"ל. ועי' בדברי הרמב"ם ז"ל שכתב הקוצר קודם לעומר אינו לוקה והקציר כשר וצ"ע מאי קמ"ל דהקציר כשר ומאיזה טעם יחול עליו איסור דאיצטריך לאשמעינן ולא מצאתי כעת מבואר דין קצירה קודם לעומר בא"י בזה"ז דאולי לא נאסרה קצירה קודם לעומר אלא בזמן קציר עומר צריך שיהי' הוא ראשית אבל כשאין קציר עומר לא נאסר קצירת הרשות תדע דאי בזה"ז ג"כ אסור א"כ אימתי הוא שעת היתר אי עד זמן קצירה הא אכתי לא נקצר ע"כ עד היתר חדש וא"כ אשכחן קצירה ג"כ עד לפני העומר וצ"ע:

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

בגמ' אימור דשמעת לי' לר"י לבהמה לאדם מי שמעית לי'. וקשה לעיל דאמר ר"ש היא נמי תקשי הכי. והתוס' תירצו בזה דהכא מקשה רק מכח דא"כ הו"ל תלתא תנאי. ותמהני על דבריהם דהא ר"ש ודאי מיירי לבהמה דבפירוש אמר יקצור ויאכיל. ובדר"י דקאמר סתם הוצרך הגמ' לדייק דהוי ג' תנאי אבל ר"ש קאמר בהדיא ויאכיל. ומ"ש הרע"ב טעמי' דר"ש דכל לשחת לאו קצירה היא צ"ע די"ל טעמא דר"ש דקצירה לבהמה לאו קצירכם הוא אבל לשחת לאדם קצירה הוי. לכן נלע"ד דמה דפשיטא להגמ' דר"מ מיירי גם לאדם ג"כ אין מובן. ומ"ש רש"י משום דתני סתמא זה דוחק די"ל סתם לשחת לבהמה קאי. ע"כ י"ל דהוכחת הגמ' דע"כ אי מיירי קודם הבאת שליש ע"כ הפי' אפי' לאדם דאי לבהמה גם חכמים מודים דקודם שליש ולבהמה ודאי לאו קצירה היא לכו"ע ולהכי מקשה שפיר. אבל לעיל דבעי לאוקמי אחר הבאת שליש וכר"ש באמת הפי' בדברי ר"מ לשחת לבהמה וחכמים פליגי משום דהוא אחר הבאת שליש וכר' יהודא. ומיושב בזה ג"כ לקמן דמסיק ס"ל כר"ע בחדא ופליג בחדא וקשה ג"כ כמ"ש התוס' שם דא"כ י"ל נמי בשיטת ר"ש ופליג עלי' בחדא. ולמ"ש א"ש דרע"ק מיירי בהדיא לאדם שפיר י"ל דר"מ פליג בחדא דדוקא בלא הביא שליש. אבל ר"ש דמיירי לבהמה אי ר"מ פליג גם בבהמה בהביא שליש ומיירי קודם הבאת שליש א"כ מאן חכמים דפליגי עלי' דלבהמה קודם שליש לכו"ע לא הוי קצירה כמ"ש. וא"ש הכל בפשיטות. ודברי התוס' צע"ג:

בתוס' ד"ה אימר כו' הקשו על פירש"י בפסחים דפי' קוצר לשחת לאדם ומאכיל לבהמה אפי' חטים גמורים והכא מפורש דשחת לאדם לא ע"ש. ותמהני ע"ז דהוסיפו בלשון דהא אין מפורש שם ברש"י דלשחת מיירי לאדם. וי"ל דמודה רש"י דקוצר לשחת מיירי ג"כ לבהמה רק ס"ל לרש"י דמאכיל לבהמה מילתא בפ"ע היא דקמ"ל התנא דחדש יכול להאכיל לבהמתו. והוכרח רש"י לפרש כן משום דהי' קשה לו דקוצר לשחת י"ל פי' דקוצר לאוצר ויאכילום לבהמתו כמה ימים אחר הקרבת העומר ומנ"ל דחדש מותר בהנאה. א"ו דמאכיל לבהמתו קמ"ל דמצד איסור חדש רשאי להניח להאכיל לבהמתו א"כ ה"ה אפי' חטים גמורים. כנ"ל ברור בכונת רש"י. וצ"ע על התוס' בזה. ומ"מ עדיין קשה לרש"י מנ"ל לסוגיא דגמ' הכא דקוצר לשחת דוקא לבהמה בפרט קשה מאי דרש"י בעצמו פי' הכא במתני' דקוצר להאכיל לבהמה:

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

(עא ב תוספות) ד"ה ומתירין וכו' וי"ל דאסרוה בקונם וכו'.—פי' שלדעת התוס' אין פדיון לקונמות (עי' תוס' עירובין ל ע"א ד"ה כבר ושבועות כב ב ד"ה וחכמים).

גמרא דקצירה דאדם אמר ר״מ כו׳ כצ״ל:

שם שמעת ליה דאם כן כו' כצ״ל:

רש״י ד״ה וקוצר לשחת מפסיק כו' כצ״ל:

ד"ה דא״כ דאף כו' כצ״ל:

תוס׳ ד״ה ומתירין כו׳ וכן יש לפרש מסותא כו׳. פי׳ שהיה מנצו עלה בי תרי וקם חד מינייהו אקדשי׳ ופרשו מינה כולהו רבנן מלרחוץ בה וקש׳ נמי למה פרשו יחללו שוה מנה על שוה פרוטה אלא מיירי בקונם:

ד״ה ונותנים פאה כו' כיון דהוי הפקר כו'. פי׳ כיון שאין פאה נוהגת בירק והם היה נותנים הוי כאלו הפקרו לעניים והפקר פטור מן המעשר:

בא"ד ופאה דפטור לב״ה כו'. פי׳ בשלמא לבית שמאי הטעם משום הפקר לעניים דהוו הפקר אלא לבית הלל דסבירא להו דבעינן נמי לעשירים אית להו טעמא אחרינא:

ד"ה הנחל כו' אע״פ שאינו מושך נתכוין ופריך כו׳ כצ״ל. פי׳ במתכוין:

בא״ד ומשני להוציא הקבוע כו' ועיין בפירוש הר״ש בפ״ב דפיאה:

ד"ה אימור דשמעת כו' אלמא דשרי אפילו משהביאה שליש הס"ד ואח״כ ד"ה לאדם מי כו' כצ״ל. פי׳ אפילו לר"י משמע הכי מדקאמר שהתחיל עד שלא הביאה שליש משמע דשרי אחר כך לקצור אף לאחר שהביאה שליש ומכ״ש לר״ש ובפסחים שם כתבו תוספת מדר"ש דייק:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

חדושים

תוספות ד"ה אימור דשמעת כו' דדייק התם מהכא דשרי כו׳ אלמא שרי אפי׳ משהביא׳ שליש כצ"ל. (ור"ל כשהתחיל לקצור קודם שהביאה שליש שרי לקצור אף משהביאה וגמרה אח"כ ונותנים לבהמה ש״מ דחדש שרי בהנאה וק׳ל ובפסחים פ' כ"ש כתבו דהתם מדר׳ שמעון קא דייק והיא היא עיי"ש. ומ״מ נראה מדברי רש"י והתוס' ופשט הסוגיא דהאי משהביא שליש דאסר ר"י ור״ש שרי היינו שלא גדלה עדיין כי אם שליש ובהא פליגי. והר״ע ברטנורי ז"ל כתב וז"ל אימתי בזמן שהתחיל לקצור לצורך בהמתו עד שלא הביאה שליש אחרון של גמר בישולה אז קוצר אף לאחר שהביאה שליש עכ״ל. ולא ידעתי מנ"ל הא גם דברי הרמב"ם בספר הי"ד מורין דלא כפירושו ע״ש וצ״ע):

הגהות

גמרא להאכיל נשר כצ״ל:

ואלו מפסיקין לפיאה כו׳ (מיימוני פ״ג מהלכות מתנות עניים):

בשיטת ר"י אמרה דאמר אימתי כו'. אלא במנמר לקליות כו׳ במנמר לאוצר לא כצ״ל:

רש״י ד"ה ונותנים פיאה כו׳ שלא כדין הס״ד:

ד"ה ושביל רבים כו׳ ולא חשיב הס״ד:

ד״ה והבור כו׳ של חיטים הס"ד: ואח"כ ד"ה וקוצר כו' כשתגמר בישולו לקצור כצ״ל והס״ד: ואח"כ ד"ה וחכמים כו' אא"כ חרש מקום כו' אבל לא חרש לא כו' קצירה היא וכי גמר כו׳ הד״א וכצ"ל:

ד״ה ר׳ מאיר כו׳ ר"ש אמרה הס"ד:

ד"ה ר׳ מאיר דאמר כו' מפסיקא בלא כו׳ כצ״ל:

ד״ה אי אמרת בשלמא מתניתין דפיאה כו׳ דקתני חרש אינ׳ כו׳ דלשחת לאו קצירה היא הד"א וכצ״ל:

ד״ה אלא ר"מ כו' שליש לא הוי כו' כצ״ל:

ד"ה לאדם מי כו' דאפי' לאדם כי לא כו' לבהמה מפסיק כצ"ל והס"ד:

ד״ה הוי להו כו׳ ובמה לחלוק הס״ד: ואח"כ ד״ה אף כו׳ שדה מנומר הס״ד:

ד״ה ואמר רב כו׳ הוי קצירה הס״ד ואח״כ ד״ה לאוצר כו׳ וליישנו הס"ד: ואח״כ ד״ה אף כו׳ לאוצר ור״מ כו׳ דקצירה הוא כדקתני כו׳ כצ״ל והד״א:

תוספות ד"ה ומתירים כו׳ הקדש חבירו שוה מנה על שו״פ כו' כצ״ל:

ד״ה ונותנין כו׳ מפקיעים הפיאה ממעשר כדפי׳ כו' פאה דפטור לב"ה כו׳ כצ"ל:

ד״ה והנחל כו׳ דרד היחיד דרך הרבים מה צריכה כו' כצ״ל:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

א עמוד ב' מתירין גמזיות של הקדש וכו' והקשו בתוס' ויחללו שוה מנה על שוה פרוטה וכו' ותירצו דמיירי דאסרו בקונם, ביאור הדבר דאיסור קונם ישנו גם בהחליפין, כמו דתנן נדרים נ"ז קונם פירות האלו אסור בחילופיהן וגידוליהן וכו', ולהכי מיחו חכמים באנשי יריחו שהיו מתירין את הגידולין, מפני שזהו שלא כדין.

ב והנה יש לעיין במה שפירשו הר"ן והרא"ש שם דבאומר קונם פירות האלו דאסור בחילופיהן ובגידוליהן מטעם דאסר עליו כהקדש, ואסור בגידולין כהקדש, ותמוה ממשנה דתרומות פר"ט גידולי הקדש חולין, והיא תמיה נשגבה, - ומצאתי בהגהות על הש"ס, ונראה לפי המבואר בירושלמי שם בתרומות ה"כ ופודה אותם בזמן זרעים רבי אבוה בשם ר' יוחנן פודה את כל האוצר בדמי אותה סאה וכו' יעוי"ש, ביאור הדברים דתנן במשנה פודה בזמן זרעם, דהיינו קודם הזריעה, ור' יוחנן סבר ומוסיף דאם לא פדה בזמן הזרע, דאז ההקדש בהפירות כולן, והיינו בתערובות, וצריכין פדיון בדמי הסאה הקדש, נמצא דיש תורת הקדש על הגידולין קודם פדיון, וע"כ לפי"ז הפירוש בהמשנה גידולי הקדש חולין, היינו שאין הפירות הגידולין נתפסין בקדושה, להיות כל הגידולין קודש, אבל עכ"פ יש בהגידולין קדושה כפי החשבון דהזריעה, שהסאה זרע שנזרע שהי' הקדש, לא נתבטלה, והרי היא מעורב בכל הגידולין, והא דבאמת לא נתבטלה הסאה הזרע בכל הגידולין כולן, זהו ע"כ משני טעמים, א) משום דשיל"מ שזהו טעם דלא שייך ביטול להקדש, ב) מטעם שעשאוהו חכמים לעיקר מפני שהוא המוליד וזהו ע"כ סברת הרא"ש והר"ן שכתבו דהגידולין אסורין בהקדש, והיינו קודם פדיון, וממילא כולן אסורין, ובנדרים דליתא לפדיון, וביותר קונם פרטי דליתא בפדיון, להכי אסור בהגידולין.

ג והנה שיטת הרמב"ם ע"כ דלא כהירושלמי, והוא מדכתב בהדיא בפר"ה מה' מעילה הי"א דהגידולין חולין גם קודם פדיון, ומבואר דע"כ תפס דין המשנה כפשוטה, ותמוה טובא מדוע לא תפס שיטת הירושלמי להלכה, ומצאתי במלאכת שלמה מביא שכבר תמהו הראשונים בזה על הרמב"ם, - ונראה לדון בזה והוא דהנה לכאורה מדוע אמר ר' יוחנן דנשאר ההקדש דהסאה הלא מדוע ישתנה זה מגידולי תרומה דלכו"ע גידולי תרומה חולין, כמבואר בפר"ט דתרומות מ"ב, ובירושלמי פר"ו שם, והיינו דהגידולין לאו תרומה נינהו כיון שע"כ פנים חדשות באו לכאן, וא"כ גם בהקדש כן, אמנם ביאור הדברים דשאני תרומה דקודשה"ג היא, וכיון שהלך הגוף הראשון ובאו גופים אחרים חדשים נינהו, ואין בהם קדושת תרומה, אמנם כל זה שייך בתרומה, דהתחברות לקרקע מבטלם מהקדושה דאין תרומה במחובר, מה שאין כן הקדש דמים מדוע יתבטל הקדושה מהדמים בחיבורן להקרקע, וכי אין הקדש בחיבורם, וגם פירות זרועים בקרקע שוין דמים, ושייכים להקדש, וזהו סברת ר' יוחנן בירושלמי לענין הקדש, ונראה דאפשר לומר בזה דסברת הרמב"ם דכיון דבשעת זריעה ספק הוא אם תעלה הצמיחה וכדומה, נמצא כי עתה הולכים לאבדון, והאחריות על הזורע, והחיוב אחריות הרי זה כחילול, וסברא זו מבוארת היטב בחידושי הריטב"א חולין קל"ט, וממילא תיכף בשעת זריעה שנוטל האחריות עליו, הרי"ז נתחייב בתשלומי הדמים להקדש, והפירות בעצמותן יצאו לחולין, אמנם כל זה תליא אם יש חיוב מזיק להקדש, אמנם אם אין חיוב מזיק להקדש ע"כ לא נסתלק תורת הקדש מעל הפירות, ושיטת הירושלמי דמזיק הקדש פטור, אמנם שיטת הרמב"ם בזה דמזיק הקדש רק מחומש נתמעט, וכפשטות הסוגיא ב"מ צ"ט, וכן פסק רבינו בה' שכירות פ"ב ה"ג דפושע בהקדש חייב מטעם מזיק, להכי מפרש דין המשנה כפשוטה.

ד כתבו התוס' בע"ז מ"ט ד"ה שאם נטע וא"ת מ"ש גדולי של ערלה מגדולי טבל וממעשר שני שהם חולין וכו', וי"ל דערלה שאני שאסור בהנאה וכו' אבל באיסור אכילה וכו' עכ"ל, ויש להעיר הלא שם, במשנה פר"ט מ"ד דתרומות איתא גם הקדש שהגידולין חולין, ונראה דע"כ מלבד שפשטות המשנה מיירי שלא פדה אותם בזמן זרעם, והיינו דע"כ הגידולין אינם צריכים כלל לפדיון, וכן מבואר להדיא בירושלמי פר"ט דתרומות ה"ב רבי אבהו בשם ר' יוחנן פודה את כל האוצר בדמי אותה יעוי"ש, וכן מבואר בהדיא ברמב"ם פר"ה דמעילה דהגידולין חולין גם בלא שום פדיון יעוי"ש, אמנם העיקר בזה כמו שכתבנו במקום אחר דענין הקדש הוא הדמים, והיינו שאין בזה איסור הנאה מצד עצמו, רק ההנאה אסורה מטעם הדמים של הקדש, וא"כ ע"י הפדיון הסאה, וגם ישלם ההנאה שמגיע לו עבור זה שהיה נהנה מהזריעה, וזה ישלם כדין תשלומי הדיוט, ואין זה איסוה"נ, ובזה שאני מאיסור ערלה ושאר איסוה"נ שאין להם פדיון כאן שהם בעצמותם האיסור, וזהו כוונת התוס' שם.

ה ויש להעיר על הרמב"ם בפר"ה דמעילה שם שפסק דאין מעילה בגידולין וחולין הם, ואינו מחלק בין דבר שזרעו כלה, לאין זרעו כלה, ובירושלמי שם מבואר דדוקא שזרעו כלה הדין כן בגידולין, וצריך עיון.

א ונותנין פאה לירק ומיחו בידם חכמים, ופירש"י לפי שהיו מפקיעין ממעשר שלא כדין, - ולכאורה לשיטת הריב"ם דלוקח קודם מירוח פטור, א"כ בלאו הכי פטור ממעשר מטעם לקוח, ואם כן אין כאן הפקעה ממעשר, וכעין זה הקשה הר"ש בפר"א בפאה למה איצטרך קרא למיפטר הפקר ממעשר תיפ"ל דפטור מטעם לקוח, והיינו דבהפקר לאחר מירוח לא מהני להיות פוטר ממעשר גם לשיטת הריב"ם מטעם דאין להפקיע החיוב, ובקודם מירוח פטור מטעם לקוח, והנה תירץ שם דמיירי דזכה הבעלים לאחר מירוח דאין כאן פטור לקוח, ופטור מטעם הפקר יעוי"ש, אבל הכא לא שייך תירוץ זה, דהרי אין לבעלים זכיי' בפאה, וא"כ ממילא פטור מטעם לקוח, ואין לאוקמי באופן שלא נתנו הבעלים הפאה בקמה עד מירוח, משום דאם נתמרח ביד בעלים שוב לא נפטר גם מטעם לקט כמבואר בב"ק צ"ד, וא"כ ממנפ"ש ליכא הפקעה, דקודם מירוח בלאו הכי פטור מטעם לקוח, ולאחר מירוח בלאו הכי חייב, איברא דהריב"ם מודה דלקוח חייב מדרבנן, אבל דוחק לומר דמיחו בידם בשביל חיוב דרבנן, משום דכל עיקר מעשר ירק הוא מדרבנן, וא"כ הוי תרי דרבנן, להכי מסתבר יותר כשיטת הר"ת דלקוח קודם מירוח חייב מן התורה, וא"כ הוי הכא חיוב גמור, ומיחו בידם חכמים.

ב ואפשר לומר דנפק"מ באופן שנתייאשו העניים מלקבל הפאה, ומותרים כל אדם לזכות בה, ופטור ממעשר, וגם הבעלים מותרים, דמ"ש הוא מאחר, ואין בזה משום לקוח כיון שבא ליד בעלים, ופטור ממעשר מטעם פאה, וא"כ יש בזה הפקעה ממעשר, אבל יש להעיר לפי דברי המל"מ נפטרו לשו"פ ממעשר טרם זכו בהן העניים, וא"כ כשזכו הבעלים טרם שבא לזכיית העניים אין כאן דין פאה להיות פוטר ממעשר, וכתבתי בזה לעיל.

ג תוספות ד"ה ונותנין וכו' הקשו וא"ת והא כיון דהוי הפקר פטור ממנפ"ש וכו' ותירצו משום דהוי הפקר בטעות יעוי"ש, וקשה טובא נהי דהפקר לא הוי, אבל עכ"פ נתייאשו מזה הבעלים, ויאוש מהני אף בטעות, דהרי כל יאוש בטעות הוא, וכן מבואר בהג"א בפר' איזהו נשך להדיא דכל הפקר בטעות לא הוי הפקר אבל מידי יאוש לא נפקע, וכן כתב להלכה הקצה"ח בסי' קמ"ב ובסי' ת"ה יעוי"ש, ובזה יש לבאר הסוגיא דכריתות כ"ד שור הנסקל שהוזמו עדיו כל המחזיק בו זכה בו, וקשה הא הוי הפקר בטעות, והנה התם ג"כ הטעם דעכ"פ יאוש הוי, וזכה מטעם יאוש, ויאוש קונה אפילו אם הי' בטעות, משום דזהו עיקר דין יאוש שבטעות הוא בא, וא"כ הכא ליהוי פטור ממעשר מטעם יאוש, ואם כן הדרא הקושיא הלא ממה נפשך פטור ממעשר מטעם יאוש, -

ד ונראה דסברי התוס' דיאוש אינו פוטר ממעשר, והסברא נוטה לזה לפי מה שכתבו הקצה"ח בסי' ת"ה ובנתיה"מ בסי' רס"ב דיאוש לא נפיק מרשות בעלים עד דאתא לרשות זוכה, והוכיחו זה מסוגיא דב"ק ס"ו, וא"כ אינו דומה להפקר, - ודוקא גבי הפקר חידשה תורה הדין פטור ממעשר, אבל לא ביאוש מטעם דלא יצא עדיין מרשות בעלים, וממילא גם כשיזכה מן היאוש נעשה הקנין יאוש על ידי זכייתו, והזוכה פועל בהקנין היאוש של הבעלים, וברשות הזוכה נגמר היאוש, להכי אין זה פוטר ממעשר, ושפיר כתבו התוס' הכא דאם ההפקר הוא בטעות ולא הוי עתה אלא גדר יאוש, וזה אינו פוטר ממעשר, וממילא מיחו בידם חכמים שהיו סבורים שזוכים מתורת פאה.

ה וכן יש להוכיח שזהו דעת הרמב"ם ג"כ דיאוש אינו פוטר ממעשר, והוא מהא דכתב בפר"ג ממעשר הכ"ד מצא תאנים תחת התאנה הרי זה ספק וכו' שמא מתאנה זו נפלו או מתאנים שנתעשרו, וכתב הראב"ד וז"ל א"א זה אין צריך אלא שמא הפקירם, יעוי"ש בכס"מ, ולכאורה קשה טובא הלא ע"כ אף שתאנים הללו מתאנה זו הלא עכ"פ יש כאן יאוש כמבואר בגמ' ב"מ כ"א מטעם דתאנים עבידי דנתרי, וכן כתב הרמב"ם בפרט"ו מגו"א הט"ז וז"ל תמרים שמשירן הרוח מותרות משום גזל יעוי"ש, ומסתמא הוא הדין תאנים ג"כ כיון שהרוח מנתרן כדאיתא בב"מ שם תאנה נמי מידע ידיעי דנתרא, וא"כ מוכח דסבר הרמב"ם דיאוש לא מהני להיות פוטר ממעשר, ולענין הפקר סבר הרמב"ם דלא הפקירם, ולהכי פסק דהוי ספק לענין מעשר מטעם שמא הם מתאנים שנתעשרו, ויש לדחות דאפשר דכוונת הרמב"ם דמיירי שהבעלים בעצמן זוכין בתאנים הללו, ובזה פשיטא דלא מהני יאוש דבזה נעשה שלו למפרע, ורק משום ספק שמא אינם מאילן זה ולדעת הראב"ד הוי ספק הפקר, אבל דעת התוס' ע"כ כמו שכתבנו.

ו עוד יש ליישב קושיות התוס' באופן אחר, והוא דיש לחקור אם נותן פאה בע"מ להחזיר אם יצא ידי חובת המצוה, ולכאורה לא עדיף מתרומה ע"מ להחזיר דיצא ידי נתינה, ואם כנים אנחנו בזה, יש לומר כפשוטו דנתנו פאה ע"מ להחזיר, והפקר פשיטא דלא מהני בע"מ להחזיר, ולא הוי הפקר, ואין זה דמיון לדינא דהג"א בפר"ב דפסחים דמהני הפקר ע"מ לזכות אחרה"פ, דהתם ע"כ הכוונה שלא בדרך תנאי, אמנם בעצם הדין אם מהני במתנות עניים בע"מ להחזיר עוד יש לעיין בזה וכאשר יבואר.

בדין מתנות עניים אם מהני בע"מ להחזיר

א גרסינן בירושלמי דמאי פר"ו ה"ב רבי יוסי בר"ח אומר אדם נותן מעשרותיו בטובה"ג רבי יוחנן אמר אין אדם נותן מעשרותיו בטובה"נ, מה טעם דר' יוסי בר"ח שנא' ואיש את קדשיו לו יהיו מה עביד לי' ר' יוחנן יתנם לכל מי שירצה, מתניתין פליגא על רב יוסי בר"ח קונם כהנים ולוים נהנים לי יטלו על כרחו, תיפתר באומר אי אפשר ליתן כל עיקר, מתניתין פליגא על ר' יוחנן, אומר הוא ישראל לחבירו הילך סלע זה ותן בכור זה לבן בתו כהן, פתר לה ברוצה ליתן לשנים ובן בתו אחד מהם, ע"כ הסוגיא, והביאור בזה נראה דפליגי בטובה"נ ממון, דר' יוסי בר"ח סבר דנלמד מקרא דאיש את קדשיו לו יהיו, היינו שיש להבעלים זכות ממון, והרשות לבעלים לעשות מהקדשים האלו ממון, והיינו שיכולים להעלות עליהם הדמים כמה שיעלה, ור' יוחנן סבר דהתורה לא נתנה לו זכות דמים, ואסור לו להרויח ולעשות דמים, ורק זכות נתינה לחודיא זכתה לו תורה ליתן לכל מי שרוצה ליתן, ולפעמים מותר לקבל דמים עבור הטובה"נ באופן אשר בלא הדמים הי' הרצון אצלו קודם ליתן לזה, זהו תוכן הסוגיא בירושלמי.

ב והנה תצא עוד נפק"מ ביניהם באופן שנטל הכהן המתנות בע"כ של הבעלים, דלר' יוסי בר"ח דסבר דזכות דמים יש להבעלים בזה, א"כ ע"כ פשיטא שאין ליטול בע"כ של בעלים, וממילא יכולים הבעלים לתבוע בדין על זכות ממון שלו, אמנם לר' יוחנן כיון שאין להבעלים זכות ממון מסתבר דמהני תפיסה, ואעפ"י שלפעמים יש אופן שמקבלים הבעלים דמים דהיינו מאותן המקבלים אשר בלאו הכי הי' רצון הבעלים ליתנם, אמנם אין זה זכות ממון, וממילא אין ניתן לתבוע בדיינים.

ג והנה הרמב"ם תפס לדינא כר' יוחנן, ומה"ט כתב בפרי"ב מתרומות הט"ו וז"ל ואם לקח שלא מדעת בעלים זכה בהן שאין להבעלים בהן אלא טובה"נ, וטובה"נ אינה ממון, וזהו כאשר ביארנו, והיינו דאעפ"י שלפעמים מקבל הבעלים דמים עבור זכות הנתינה כמו"ש הרמב"ם שם בהלכה זו, ולקמן בה"כ, אמנם כיון שעכ"פ אין בזה תביעת ממון, ולהכי מהני תפיסה בדיעבד, והיינו מפני שטובה"ג אינה ממון.

ד והנה גם בתנאי דמתנה ע"מ להחזיר בהא דמתנות כהונה, נראה גם כן שתליא בפלוגתא זו, אם יש להבעלים זכות ממון בזה אם לא, והיינו דאם יש להבעלים זכות ממון, ממילא יכולים הבעלים להעלות על הדמים של הטובה"נ כמו שירצה, וממילא יכולים גם להתנות בתנאי דחזרה ג"כ, כיון ששלו הוא ואדם מתנה בשלו, משא"כ למ"ד טובה"נ אינה ממון, והיינו שאין להבעלים שום זכות ממון בזה, וא"כ ע"כ גם זכות זה להתנות תנאי זה דחזרה כולה, וזהו בתנאי דע"מ להחזיר, אין בידו להתנות, כיון שלא הוי בעלים על זה ותנאו בטל.

ה ואין להקשות בהא דכתבו התוס' ב"מ ו' ע"ב שהקשו אמאי אין מוציאין מידו והלא יכולים לטעון שיתן לכהן אחר ותירצו בא"נ שאינו יכול לטעון ולתבוע רק טובה"נ למ"ד טובה"ג ממון, ולכאורה הא יכול לתבוע דמי כולה שהרי יש לו זכות כולה מטעם שיכול ליתן במתנה עמ"ל, ליתא דכיון שאסור לעשות כן בתחילה מטעם שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות כמבואר בקדושין, ולכן אין להוציא מן התופס אעפ"י שמן הדין יש לו זכות, אבל עכשיו חכמים הפקיעו זכות זה.

ו ובזה יובן הא דתשובות מהר"ם ב"ד ברוך הובא במרדכי פר"ק דמציעא אם ראובן נתן מעשר לבניו של שמעון הסמוכים על שלחנו של שמעון במתנה ע"מ שאין לשמעון אביהם רשות בהם, אלא לצורך עצמן, מה שהן נושאים ונותנים לפיהם לא מהני תנאה מידו, כיון דטובה"ג אינה ממון לא מצי מהני, ובטל תנאי כיון דידם כיד אביהם דמי, והרי"ז כאילו אביהם זוכה מיד כמעשר עני, ואביהם עשיר הוא, ע"כ ביאור הדברים דכיון דטובה"ג אינה ממון ממילא לא הוי בעלים על התנאי, והוי כאילו לא הותנה וממילא הוי הדבר כמו שהוא, וזהו כמו שכתבנו דאם טובה"נ אינה ממון לא הוי בעלים לאתנויי מידו.

ז והנה דברי הרמב"ם תמוה טובא דלפי"ז היאך מתפרשה סוגיא דקדושין ו' ע"ב אמר רבא הילך מנה ע"מ שתחזירהו לי וכו' בתרומה יצא ידי נתינה, וקשה הא לכאורה לא מהני תנאי אלא למאן דאמר טובה"ג ממון, ומדוע לא קאמר רבא דזה תליא בפלוגתא דטובה"נ אם הוי ממון, ודוחק לומר דרבא אליבא דנפשי' קאמר, ואיהו סבר דטובה"ג ממון כמבואר בנדרים פ"ה, הנה מלבד דזה אינו מוכרח מב"מ י"ב, הנה יותר יוגדל התמי' על הרמב"ם דפסק טובה"נ אינה ממון, ופסק לדינא דרבא כמבואר ברמב"ם פרי"ב דתרומות הי"ט.

ח עוד יש להעיר בדברי הרמב"ם דפסק כרבא דמתנה עמ"ל דשמה מתנה, והנה מבואר דכל זה דוקא בשהחזיר לבסוף, דהרי בעינן לקיומא לתנאה, וכמו"ש הרמב"ם בפ"ח מה' לולב ה"י דדוקא בשהחזיר הלולב יצא, ואם לא החזיר לא יצא, ואילו הכא בתרומה דעמ"ל כתב הרמב"ם דיצא ידי נתינה, ולא כתב דאם לא החזיר הכהן התרומה דלא יצא, ודוחק לומר דסמך על מה שכתב במקום אחר.

ט והנה לפי מה שפירשנו לעיל דעיקר ההבדל שבין אם אמרינן טובה"ג ממון, לבין אם אמרינן טובה"נ אינה ממון, היינו דלמ"ד טובה"נ ממון, יכול להרויח ולעשות מזה ממון, והנה החזרת החפץ, הרי זה כפיסוק דמים, והיינו שרוצה בחזרת החפץ עצמו, ומה לי אם נותן לו ע"י שיקנה לו דבר אחר כנגדו ומה לי אם נותן לו בע"מ להחזיר לו אותו דבר בעצמו, וממילא אם יש להבעלים זכות דמים, הרי מחויב המקבל לקיים שילום הדמים כפי התנאי שביניהם, ואם לא ישלים התנאי, הרי לא יצא עדיין מרשות בעלים הראשונים, והרי הוא גזל ביד המקבל, אמנם אם אין להבעלים זכות דמים, אם כן אין לו לעשות בזה שום תנאי בדבר זכות ממון, וגם אם התנה כמאן דליתא לתנאי דמי, ואין על המקבל שום חיוב להשלים התנאי, וא"כ גם אם ישלים התנאי המקבל בשילום הדמים או בחזרת החפץ, הרי"ז מצד עצמו, ולא מצד התנאי, כיון שלא נתחייב בשילום מצד התנאי כלום, וגם אם לא ישלים לשלם פיסוק דמים שהתחייב מצד התנאי אין בית דין יכולים להוציא מידו. והנה בדינא דרבא שם בקדושין לא אמר בתרומה דמתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה באופן אם החזיר דוקא כמו שאמר בהא דאתרוג אם לא החזיר לא יצא, והיינו כי ההבדל ביניהם. כי באתרוג כשנותן לו במתנה עמ"ל הרי הוא נותן לו דבר שהוא של ממש ויכול אדם להתנות כפי חפצו ורצונו, וגם יכול לעשות פיסוק דמים כמו שירצה, וא"כ כשעשה הפיסוק דמים באופן שרוצה האתרוג בחזרה, הרי המקבל מחויב להשלים התנאי בשילום הדמים האלו, ואם לא יקיים התנאי דחזרה הרי הוא גזל בידו למפרע, וזהו שאמר אם לא החזירו לא יצא, אמנם שונה הוא הא דמת"כ שע"כ עצם המתנות אינו שלו, ורק זכות נתינה יש להם להבעלים עם הטובה"נ המגיע מזה, והנה אם יש בזה גם זכות דמים תליא אם טובה"נ ממון או לא, והנה אם יש לו בזה זכות דמים, ממילא יש לו גם זכות להתנות על הדמים ג"כ, כמו על דבר שהוא שלו ממש, וממילא כשלא יושלם התנאי לבסוף הרי הוא גזל בידו, ויוצא גם בדיינים מד"ת, אבל למאן דאמר טובה"נ אינו ממון, אז אינו מעכב תנאי החזרה את הנתינה, דלא גרע מחוטף ממש שג"כ אינו יוצא בדיינים, והנה לפי"ז אם החזיר אח"כ אעפ"י שאינו מחויב, מ"מ יצאו הבעלים ידי נתינה, והיינו מטעם דמתנה עמ"ל שמה מתנה, והיינו שהיה להמקבל קבלה מהנותן, כיון שיש חשיבות נתינה באופן הזה וכדמצינו באתרוג, וממילא יש בזה נתינה דמתנות כהונה גם כן.

יא והנה לפי"ז בדינא דרבא בתרומה הוי לכו"ע בין למאן דאמר טובה"ג ממון, ובין למאן דאמר טובה"נ אינה ממון, ולשניהם אם החזיר יצא ידי נתינה רק ההבדל בשניהם דלמאן דאמר טובה"ג ממון החזרה הוא בחיוב, ולמאן דאמר טובה"ג אינה ממון החזרה אינה בחיוב, אבל עכ"פ הדין דין אמת לכו"ע דבאופן זה דחזרה יצא ידי נתינה, אבל גם אם לא החזיר יצא ידי נתינה, ומדויק בזה דינא דהרמב"ם שכתב שם נתן תרומה לכהן עמ"ל יצא ידי נתינה, ולא כתב הקפידא דחזרה כמו שכתב בפר"ח מה' לולב ה"י, והיינו מהטעם שכתבנו, דהנה באתרוג כיון דשלו הוא, א"כ הוי התנאי תנאי מעליא, משא"כ הכא שאין אדם מתנה בדבר שאינו שלו, והיינו שאין לו זכות דמים בזה, וכמו שכתבנו, וזהו לשיטתו שסובר טובה"נ אינה ממון.

יב והנה גם במעשר עני כמו כן נלמד דיש להם להבעלים זכות נתינה כמבואר בספרי והובא בתוס' יבמות ק' דנלמד כי יש שני זמנים בדבר הנתינה, א) חילוק הבית, ב) חילוק הגרנות, וחילוק הבית זכות נתינה להבעלים, אמנם אם יש להם להבעלים זכות דמים בהנתינה ע"כ תליא גם כן בדין טובה"נ ממון, ואע"פ שאין בזה מקרא מפורש, כמו שיש בתרומות ומעשרות מקרא שנא' ואיש את קדשיו לו יהיו, אמנם ע"כ סברא יש כאן דחלקה התורה לשני זמנים, והנה ע"כ חילוק הבית מורה על זכות נתינה, וממילא למאן דאמר טובה"ג ממון, יש להבעלים זכות דמים בזה כשאר מתנ"כ, ולמאן דאמר טובה"נ אינה ממון אין בזה אלא זכות נתינה גרידא, ובזה יש לבאר גם דברי רש"י דיבמות שפירש שני טעמים בדבר חילוק המעשר עני בתוך הבית, א) משום דכתיב בשעריך, ב) משום דלא ליכספו עניים, ותמוה מה בעי רש"י בזה, אולם כוונת רש"י לפרש בכדי שיהי' נאות לכו"ע בין למ"ד טובה"נ ממון, ובין למ"ד טובה"נ אינה ממון, והיינו דלמ"ד טובה"ג ממון, הנה כוונת התורה לחילוק בתוך הבית משום זכות הדמים להבעלים, ואמרה תורה שיש בזה להבעלים זכות דמים, ולמ"ד טובה"נ אינה ממון, ואם כן אין זכות להבעלים, וזכות נתינה הלא יכול להיות גם בגורן, וא"כ למה דייקה תורה בשעריך, וזה פירש"י שיש בזה זכות לעניים מטעם דלא ליכספו עניים, וכיון שכן מבואר דגם במעשר עני הדין במתנה עמ"ל כמו במתנ"כ דלא מיבעי' למ"ד טובה"נ ממון כיון דזכות דמים יש לו להבעלים א"כ הוי מתנה עמ"ל שמה מתנה, אלא גם למ"ד טובה"נ אינה ממון, מ"מ אם החזיר העני הרי"ז כמחילה מצדו, אבל הבעלים יצאו ידי נתינה, וכמו שנתבאר.

יג אמנם נראה להעיר מסוגיא דנדרים פ"ד ע"ב אוקימתא דאביי דכו"ע ספיקו טובל ור"א ורבנן בהא קמיפלגי דר"א סובר לא נחשדו עמי הארץ על מעשר עני מטעם דאי בעי מפקיר נכסי' והוא עני ושקיל לי', ורבנן סברי נכסי לא מפקר אינש, דמירתת דילמא זכו בי' אינש אחרינא, ואם אמרינן דמהני נתינה על מנת להחזיר, אם כן גם לרבנן יש תקנה למעשר עני שיתן בתנאי דעל מנת להחזיר, ומוכח דלא מהני נתינה בעמ"ל.

יד והנה אין להקשות דלפי זה מדוע נחשדו על מעשר ראשון, ולא אמרינן דאין כאן חשד מטעם זה משום דאי בעי נתן במתנה בעמ"ל, ליתא דע"כ שאני מעשר ראשון שיש בזה איסורא משום דנראה כמסייע בבית הגרנות, וכיון שכן ע"כ לא ימצא מי שיעשה כן לקבל במתנה עמ"ל, ויעבור על איסורא, אמנם ע"כ שונה מעשר עני, דנראה שאין בזה משום איסור מסייע בבית הגרנות, מטעם דכל העיקר האיסור ושחתם את ברית הלוי על מתנ"כ נאמרה, והוא מפני שזה נלמד מקרא "ואת קדשי בני ישראל לא תחללו" כדאיתא בתוספתא פר"ה דדמאי, ובירושלמי פר"ו דדמאי, וזה דוקא על קדושה נאמרה, וכן מורה ברש"י תמורה ח' ד"ה היינו טעמא, ורש"י עירובין כ"ח ד"ה אלא אומדין כמה כו' משא"כ מעשר עני דלא שייך בזה חילול, וא"כ אם מהני במתנה בעל מנת להחזיר, אין בזה איסור משום מסייע וכו' וא"כ תיקשה בסוגיא דנדרים שם, וע"כ מוכח דלא מהני נתינה בעל מנת להחזיר במעשר עני, ובזה אתי שפיר גם סוגיא דיומא ט' דקאמר שם לא נחשדו וכו' מעשר עני המע"ה, ולא קאמר הסוגיא מטעם דלא נחשדו על מעשר עני מפני העצה דמתנה על מנת להחזיר, והיינו משום דלא מהני במתנה בעמ"ל במעשר עני.

טו איברא דיש לומר גם בזה דמירתת ליתן במתנה בעמ"ל שמא לא יתן לו העני אחר כך בחזרה, כי בדיעבד אין מוציאין מידו אפילו למאן דאמר טובה"נ ממון כמו שכתבו התוס' ב"מ ו' ע"ב, אבל ליתא דהלא אם אמרינן דמהני מתנה עמ"ל במעשר עני, א"כ שפיר יכול להוציאו גם בדיינים מטעם דמפסידו ממון גמור שזה יכול ליתן במתנה עמ"ל, ואין זה ענין לדברי התוס' שם דשאני מתנות כהונה משום איסור מסייע, וכמו שכתבנו לעיל, - וא"כ שפיר אפשר לומר דלא מהני מתנה על מנת להחזיר במעשר עני.

טז והנה גם טעם איכא בזה כי מצינו בחז"ל בכוונת התורה בהא דמעשר עני, כי שונה היא נתינה זו משארי נתינות, כי התם המטרה הנתינה, ובמעשר עני המכוון הקבלה, ויש לומר דזה נלמד מדאמרה תורה שני עניני נתינות, א) ונתת, ב) והנחתו, כמבואר בפרשה, ובספרי, ואעפ"י שדרשו מזה למעשר עני המתחלק בתוך הבית כמבואר בתוס' יבמות, אמנם ע"כ בעינן שתקוים גם בבית הא דוהנחתו, והיינו כיון שאמרה תורה והנחתו בשעריך, דבשעריך מורה על חלוקת הבית, וכדפירש"י וכתיב גם כן בזה והנחתי כדכתיב "והנחתי בשעריך" וע"כ הביאור בזה שאף בהמתחלק בתוך הבית שיש בזה זכות נתינה להבעלים עכ"ז הנחה בענין, ולא סגי בנתינה גרידא, ומזה יש להוכיח דכוונת התורה שתגיע דבר ממשי להמקבל, וזהו עיקר המטרה בנתינה זו, וממילא מוכח דלא מהני בעמ"ל, ואפשר שזהו כוונת רש"י הנכונה דכיון שגם בבית בעינן הנחה, והוקשה לרש"י הא בבית נתינה בענין, ופירש"י דהכוונה דבעינן הנחה ע"י נתינה דהיינו שמחויב הבעלים ליתן באופן שההנחה תהי' כדרך נתינה, ונתינה כדרך הנחה, והביאור בזה שיתן בדרך כבוד, אבל ישאר בידם של עניים כמובן הנחה, וזהו דלא כשארי נתינות שבתורה.

יז עוד נראה לפי דרשת הספרי והובא בתוספות תענית ט' ד"ה עשר תעשר אין לי אלא תבואות זרעך, רבית ופרקמטיא וכל שארי רווחים מניין וכו', והנה מבואר מזה דחיוב מן התורה יש לעשר מכל ריוח שאדם מרויח, ותמוה דברי הב"ח והט"ז בסי' של"א שלא הביאו דברי הספרי והתוס', ובשער אפרים סי' ש"ו כתב דמדאורייתא הוא, והנה לפי"ז כשחייבה תורה מעשר היינו ליתן עשירית מהריוח, וא"כ כשיתן במתנה עמ"ל, א"כ הרי יתחייב שוב במה שהוחזר לו, ליתן מזה ג"כ עשירית, וא"כ החיוב חוזר וניעור, גם מבואר דמחויב ליתן מאותו דבר עצמו שמרויח, וא"כ מבואר דלא יצא במתנה עמ"ל, דלא מיבעי' לשיטת הראשונים בכל מתנה עמ"ל דלא בעי קנין, אלא אף אם בעי קנין, והוא שיטת הרא"ש, גם כן תליא בדין ריוח שמרויח יהי' מאיזה אופן שיהי', ומחויב ליתן מטעם ריוח, לכן נראה דאין יכול לסלק חיובא במתנה על מנת להחזיר במעשר עני.

יח והנה בצדקה נראה דע"כ לכו"ע טובה"נ אינה ממון, דבזה לא מצינו שזכתה תורה זכות נתינה להבעלים, ומה"ט נראה דדברי מהר"ם במרדכי במעשר כספים שכנראה סבר דמעשר כספים הוא מדאורייתא, וא"כ לא מהני תנאי, למ"ד טובה"נ אינה ממון, מטעם שדין מעשר כספים כדין מעש"ע, ובצדקה דעלמא לא מהני תנאי לכו"ע מטעם דלא מצינו בזה זכות נתינה, ואם בהחלטה דלעיל דגם במעשר עני לא מהני תנאי עמ"ל, א"כ פשיטא שבצדקה לא מהני תנאי על מנת להחזיר,

יט אמנם נראה עוד בזה דיש הבדל בצדקה, בין צדקה סתם, לצדקה פרטית, וכאשר יבואר, וזה הדבר כשנדר ליתן לצדקה סכום ידוע לעניים, וע"כ שאין לו זכות דמים בזה, דהרי מחויב הוא ליתן הסכום בלא טובה"ג כיון שבזה לכו"ע טובה"ג אינה ממון, וא"כ כשנותן לעני הסכום הזה במתנה על מנת להחזיר, א"כ העני הזה המקבל אינו מחויב להחזיר, כיון שלאו בל כמיני' לשדות תנאי בנתינה זו, ואם העני הזה מקיים התנאי מצדו הרי זה ממנו כמחילה, אבל אין זה מסולק מנדרו, כיון שעכ"פ לא נתן מה שנדר, דהרי אין בכח העני הזה למחול זכותן של עניים, אמנם כשהנדר הוא פרטי לעני פלוני, וזה המקבל קבל בע"מ להחזיר, והחזיר להנותן, הרי זה כמחילה, ושפיר נפטר הנותן מליתן עוד לפלוני העני הזה, כיון שיש כאן מחילה, וחזרה מן העני להבעלים. -

כ ובזה יש להבין דברי הרבינו ירוחם הובא בב"י ובש"ך סי' רנ"ח בנשבע ליתן אינו יוצא במתנה ע"מ להחזיר מטעם שכבר זכו בי' עניים, - ולכאורה תמוה מה טעם הוא זה, הלא כיון שקיי"ל מתנה על מנת להחזיר שמה מתנה א"כ נפקע מזה גם זכות עניים, וביותר אם אמרינן דגם במתנות כהונה יש סברא דזכיי' כוללת מטעם אמירה לגבוה וכו', אמנם כוונת הרבינו ירוחם בנשבע ליתן לעני, היינו צדקה כללית וסתמית, וכיון שאין ביד הנותן ליתן במתנה על מנת להחזיר מטעם דחסר לו זכות זה, וא"כ ע"כ החזרה הוא מחילה, ואם כן לא מהני מחילתו של זה לגבי שארי עניים, וזהו המכוון בדבריו שכבר זכו בו עניים.

כא והנה בזה שהחלטנו דבפרטי מהני גם בעל מנת להחזיר, יש להעיר כי עוד בזה עפ"י מה שכתב הרמ"א בחו"מ סי' רמ"א ס"ו מביא בשם הריב"ש האומר לחבירו ליתן לו מתנה לא מהני בעל מנת להחזיר, וכתב הסמ"ע שם בטעמו של דבר מפני שנודר ע"ד חבירו, וזה שאני מנודר או נשבע סתם, ובדברי הסמ"ע מיושב שלא תקשה מתשובת הרא"ש כלל ט' והובא בב"י סי' רכ"א ברוצה להבריח מן המכס נותן לחבירו במתנה על מנת להחזיר, ונשבע הלה שהוא שלו וכו' וכתב הרא"ש דשבועת אמת היא מטעם דמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה, - ובדברי הסמ"ע אין זה סתירה להריב"ש, מפני שהנודר לחבירו ע"ד חבירו הוא נשבע וגודר והפלוני חבירו למתנה גמורה נתכוון.

כב והנה הש"ך בסי' רנ"ח כתב לחלק בין עשיר לעני, ותמוה דממנפ"ש אם אנו סוברים דמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה דישבע ליתן, א"כ אין הבדל בין עשיר לעני, ואם שמה מתנה בכל אופן הוי מתנה, ויש בזה ענין צדקה הנתינה זו עצמה דמתנה על מנת להחזיר כיון שיש בה חשיבות נתינה, א"כ יש בה גם ענין צדקה, ודוחק לומר דהבדל בין עשיר לעני בזה, מטעם דבעשיר שיכול לחזור, הוי זה כעין חזרה, ובעני שאינו יכול לחזור להכי מחויב ליתן מתנה שלימה, וחילוק זה מבואר בחו"מ סי' קכ"ה וסי' ר"ד וסי' רמ"א, ועו"מ, ועוד מה נעשה במתנה מועטת דליתא בחזרה, סו"ד דברי הש"ך תמוה. כ"ג עוד יש בזה דבעני המבקש מזון בזה ע"כ לא מהני בעל מנת להחזיר כיון שמחויב לזונו, וזה מבואר בחידושי הרשב"א שבועות כ"ה בשם רבותינו הצרפתים, דהבדל יש בין סתם עני, לעני המבקש טרף לשעה זו, וכתב שם הרשב"א דכל שאין באופן זה נקרא עשיר, וא"כ אם העני באופן הזה המבקש מזון לרעבונו, א"כ לא שייך בזה מתנה עמ"ל, כיון שמחויב לזונו מצד הדין למלא רעבונו, ועל זה אמרה תורה נתן תתן.

כד והנה היוצא מזה, דבמעשר עני. או גם במעשר כספים לא מהני על מנת להחזיר, ובצדקה באופן שהעני נצרך למזון גם כן לא מהני, ובצדקה כללית בסתם ג"כ לא מהני, וזהו דינו של הרבינו ירוחם, ואם בפרטי, וגם אם היתה ע"ד המקבל, בזה מהני במתנה עמ"ל, וכמו שנתבאר.

כה וע"ד הא דמבואר במשנה דמאי פר"ו מ"ג כהן ולוי שקבלו מישראל כשם שחולקים בתבואה כך הם חולקים בתרומה ומעשר. ר' אליעזר אומר אף המעשרות שלהם, שעל מנת כן באו, ופריך שם בירושלמי התיבן רבנן לר"א במה קנו, והקשה חכ"א דלמה דרוש קנין הלא קיי"ל בחו"מ סי' שט"ו ס"ד והוא מתשובת הרא"ש דתנאי השכירות קיים ואין צריכין קנין, ובדיבור בלבד הוא מחויב להשלים התנאי, והכא הרי שכירות הוא וא"צ קנין ע"כ קושיתו ונראה דשאני הכא בדבר זכיית המעשרות שהוא מת"כ ויש בזה משום מסייע בבית הגרנות כשנוטלים התרומה והמעשרות מטעם שכירות. ובמקום שיש איסורא לחזור באופן שלא היתה בקנין, וזהו ג"כ הטעם הא דפועל יכול לחזור, וכתב הריטב"א והוא במחנא"פ דבקנין אינו יכול לחזור.

כו וזהו ביאור הירושלמי לנכון דפריך שם לר"א במה קנו, והיינו דבשביל השכירות גרידא כיון דאיכא איסורא, וא"כ איכא היתרא דחזרה ובמקום שיש חזרה אין כאן קנין, לזה משני דאמר לו תלוש מן הקרקע וכו', וכיון שיש להם להמקבלים קנין בהשדה עכשיו יש לפרש בשני טעמים, א) מטעם זה הוי כאילו השדה שלהם, ואין בזה משום מסייע בבית הגרנות. כיון שעצם המעשר שלהם בתורת בעלים מפני הקנין שיש להם, ב) יש לפרש לפי דברי הריטב"א דבקנין אין חזרה.

כז ונראה עוד דכל עיקר ההקנאה להמעשר אם אמרינן טובה"נ ממון, וד"א ע"כ ס"ל טובה"נ ממון, ויש להעיר בפסחים מ"ו, אבל אם אמרינן טובה"נ אינו ממון, אינו בהקנאה כלל, ובזה מיושב דלא הביא הרמב"ם האי דינא בפר"ו ממעשר הי"ז, והרדב"ז כתב מטעם הפשיטות. אבל לדעתנו נראה דהרמב"ם לא ס"ל מהטעם שכתבנו.

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

מתירין גמזיות של הקדש. בהנאה ענפים של חרוב ושקמה שהיו אומרים אבותינו לא הקדישו אלא קורות עיקר האילן ואנו נתיר גמזיות וקא סברי אין מעילה בגידולין ולהכי נקט חרוב ושקמה דסתמייהו לקורות קיימי: להאכיל נשר. פירות שתחת האילן שנשרו ורבנן גזרו שמא יעלה ויתלוש: ונותנים פאה לירק. ואין פאה נוהגת בה דכלל אמרו בפאה כל שהוא אוכל ונשמר ומכניסן לקיום ואמרינן (שבת דף סח.) מכניסו לקיום למעוטי ירק וכי יהבי פאה מפקעי לה להך פאה ממעשר שלא כדין: מפסיקין לפאה. לתת שתי פאות: שלולית. מקום שמי גשמים שוללים שם ואם יש שם זריעה מכאן ומכאן נותן פאה לכל אחד ואחד דההיא שלולית מפסקא להו: ודרך היחיד. ארבע אמות: ודרך הרבים. ט''ז אמה: ושביל רבים או יחיד הקבוע בימות החמה ובימות הגשמים. אי לא קביע לא מפסיק דמקום צר הוא ולא חשוב: והבור. שדה בור שבין שתי זריעות וכן שדה ניר וזרע אחר שזרע עדשים בין שתי ערוגות של חטין: וקוצר לשחת מפסיק. לתת פאה לכל אחד כשתגמר בישולו לקצור: וחכ''א אין מפסיק. קוצר לשחת אלא א''כ חרש מקום הקרחה והוה ליה שדה ניר אבל לא חרש לא דקוצר לשחת תחילת קצירה היא וכי גמר בישוליה וקצר ליה לכוליה שדה כגומר קצירתו דמי ופאה אחת על הכל: רבי מאיר. דלא חשיב קוצר לשחת קצירה בשיטת רבי שמעון אמרה: להא שמעתא. דא''ר יוחנן רבי מאיר בשיטת רבי שמעון דמתני' אמרה: אכלה חגב. לאמצע שדהו דרך חגב לאכול מלמעלה דרך נמלה לקרסם קנה השבולת מלמטה: רבי מאיר. דאמר קוצר לשחת מפסיק בלא חרש הכא מודי: אי אמרת בשלמא מתניתין. דפאה דקתני לשחת מפסיק לר''מ בלא הביא שליש דלאו קצירה היא וברייתא דחגב ונמלים דקתני חרש אין לא חרש לא משום דתחילת קצירה היא בשהביא שליש שפיר ולא כרבי שמעון סבירא ליה דאפילו בהביא שליש קאמר רבי שמעון דלשחת לאו קצירה היא: השתא ומה התם. דקתני קוצר לשחת מפסיק דאדם קא קצר ליה אמר ר''מ לאו קצירה היא: הכא. חגב ונמלים קצרי לה: לא כל שכן. דלא תיהוי קצירה: אלא ר''מ. דאמר לא הביא שליש לא הויא קצירה וכי הביא שליש הויא קצירה: בשיטת ר' יהודה. דמתני' אמרה: לאדם מי שמעת ליה. דאפילו לאדם כי לא הביא שליש לא תיהוי קצירה ור''מ אפילו בקוצר לאדם כגון שחת לקליות נמי אמר דקתני קוצר לשחת ומפסיק ולא קתני קוצר לשחת לבהמה מפסיק: דאם כן. דאף לאדם נמי א''ר יהודה: הוו להו תלתא תנאי. במתני' תנא קמא אומר בהדיא לבהמה ואתא רבי יהודה למימר אימתי בזמן שהתחיל עד שלא הביא שליש ואפילו לאדם נמי שרי ורבי שמעון אומר אף יקצור לכתחילה מאכיל לאדם משהביא שליש אם כן אתא רבי יהודה לחלוק וקיימא לן בסנהדרין בפ' זה בורר (דף כה.) כל מקום ששנה ר' יהודה אימתי אינו אלא לפרש ובמה לחלוק: אף לאדם נמי לא הויא קצירה. עד שלא הביא שליש: המנמר. קוצר שורה ומניח שורה דהוי שדה מנומר: קלחים לחים. דאי הוו גדלי כל צרכן דכ''ע פאה אחת על הכל דתחילת קצירה היא: ואמר רב יהודה כו' לקליות. דהיינו דומיא דשחת שלא הביאה שליש שקצרו לאדם דקליות לאדם נינהו ואפ''ה לר''ע לא הויא קצירה: לאוצר. שבישל כל צרכו ומלקט ע''מ לאצרו וליישנו: אף במנמר לאוצר. ורבי מאיר בשהביא שליש אית ליה דקצירה היא כדקתני לעיל אכלה חגב וכו':
ונותנין פאה לירק ולא יתכן כלל חדא מדלא פריך עלה ששה שבעה הוו ועוד כי דייק מאן שמעת ליה דאמר מיחו ולא מיחו הוה ליה למידק מאן שמעת ליה דאמר גודשין לפני העומר שלא ברצון חכמים רבי יהודה: ומתירין גמזיות של הקדש. וא''ת ויחללו שוה מנה על שוה פרוטה דבזמן הזה שרי אפילו לכתחילה כדמוכח בסוף המקדיש שדהו (ערכין דף כט.) וי''ל דאסרום בקונם וכן יש לפרש מסותא דשנים אוחזין (ב''מ דף ו:) אי נמי דוקא בעלים הוא דיכול לפדות שוה מנה על שוה פרוטה דאין סברא שיוכל כל אחד לפדות הקדש חבירו שוה מנה על שוה פרוטה ויקחנו לעצמו: ונותנין פאה לירק ומיחו בידם חכמים. לפי שהיו מפקיעין הפאה ממעשר כדפירש בקונט' וא''ת והא כיון דהוי הפקר. פטור ממה נפשך וי''ל דהתנן (פאה פ''ו מ''א) ב''ה אומרים עד שיהיה הפקר בין לעניים בין לעשירים כשמיטה ואפי' לב''ש דאמרי הפקר לעניים הוי הפקר הכא הפקר בטעות הוא ופאה דפטור לב''ה כדדרשינן בספרי ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך יצא זה שיש לו חלק ונחלה עמך: הנחל והשלולית. משנה זו במסכת פאה פרק שני ומפרש בירושלמי בגמרא שלולית כל שהיא מושכת נחל אע''פ שאינו מושך ופריך התם מכיון דתנינן דרך היחיד דרך הרבים מה צריכא אתא למימר לך אפילו דרך הרבים אינו מפסיק לאילן אלא גדר פירוש דקתני בתר הך בבא הכל מפסיק לזרעים ואינו מפסיק לאילן אלא גדר והדר פריך מכיון דתנינן שביל הרבים ושביל היחיד מה צורכה ונראה דגרסינן איפכא דזו אינה קושיא דהא איצטריך לאשמועינן דאפילו שביל היחיד מפסיק אבל איפכא פריך שפיר דכיון דתנא שביל היחיד שביל הרבים מה צריכא דאי משום אילן דסיפא אפי' דרך הרבים לא מפסיק ומשני להוציא הקבוע בימות החמה ואינו קבוע בימות הגשמים: דרך הרבים ודרך היחיד. בסוף המוכר פירות (ב''ב ק:) תניא דרך היחיד ד' אמות דרך הרבים ט''ז אמה דרך מעיר לעיר שמנה אמות דרך ערי מקלט שלשים ושנים אמות: אלא אי אמרת אידי ואידי בהבאת שליש כו'. ואם תאמר ולימא מתני' בהבאת שליש וברייתא בתבואה העומדת ליקצר ויש לומר דהתם אפי' חרש לא מהני א''נ אהא לא הוה צריך לאשמועינן דבעי חרש א''נ אין לחלק בין הביא שליש לעומדת ליקצר: אימור דשמעת ליה לרבי יהודה לבהמה לאדם מי שמעת ליה. בפרק כל שעה (פסחים דף כג.) גבי לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה משמע ופריך והרי חדש דרחמנא אמר לא תאכלו ותנן קוצר לשחת ומאכיל לבהמה ופי' שם בקונטרס קוצר לשחת להאכיל לאדם ומאכיל לבהמה חטין גמורין והקשה ה''ר יעקב דאורליינ''ש דהכא משמע בהדיא דלבהמה איירי וכולה חדא מילתא קתני והא דדייק התם מהכא דשרי אסיפא סמיך דקאמר רבי יהודה אימתי בזמן שהתחיל עד שלא הביא שליש אלמא שרי אפילו משהביאה שליש: לאדם מי שמעת ליה. הא דלא פריך כה''ג לעיל דקאמר ר''מ בשיטת ר''ש דאימר דשמעת ליה לר''ש לבהמה לאדם מי שמעת ליה משום דהכא לא פריך אלא מכח דא''כ הוי להו תלתא תנאי: במנמר לקליות. היינו לא הביאה שליש דהא לר''מ בלא הביא שליש איירי כדאמרן לעיל ומנמר לאוצר היינו הביאה שליש:
הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.

הערה אישית

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד