דלג לתוכן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ע - ב

היינו גולבא; שיפון: היינו דישרא; שיבולת שועל: היינו שבולי תעלא.

כאן שבה הגמרא לפרש את משנתנו:

הרי משמע, כי רק הני [חמשה מינים אלו] אין, אכן הם חייבים בחלה, אבל אורז ודוחן - לא.

מנא הני מילי שאין הם חייבים בחלה?

אמר פירש ריש לקיש: אתיא "לחם לחם" ממצה: כתיב הכא גבי חלה [במדבר טו יט]: "והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לה'. ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה" -

וכתיב התם גבי מצה [דברים טז ג] "שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני" -

וילפינן: מה מצה, אינה כשירה אלא מחמשת מיני דגן, אף חלה אין צריך להרים אלא מחמשת מיני דגן.

ודנה הגמרא: והתם גופה במצה עצמה מנלן שאינה כשירה אלא מחמשת מיני דגן, ולא מאורז ודוחן?

אמר פירש ריש לקיש, וכן תנא דבי רבי ישמעאל, וכן תנא דבי רבי אליעזר בן יעקב:

אמר קרא [שם]: "לא תאכל עליו חמץ, שבעת ימים תאכל עליו מצות, לחם עוני". מלמד הכתוב כי רק דברים הבאים לידי חימוץ, מחמשת מיני דגן, שמקיים אני בהם "לא תאכל עליו חמץ", אדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח, ומקיים אני בהם "שבעת ימים תאכל עליו מצות" -

יצאו אלו, אורז ודוחן, שאין באין לידי חימוץ, אלא לידי סירחון, ואין אני מקיים בהם "לא תאכל עליו חמץ", ולכן, אף איני מקיים בהם "שבעת ימים תאכל עליו מצות".

שנינו במשנה: ומצטרפין זה עם זה:

תנא בברייתא: התבואה [גרעיני תבואה קודם הטחינה] והקמחים והבציקות מצטרפין זה עם זה.

ודנה הגמרא: למאי הלכתא? לאיזה ענין ודין מצטרפים שלשה דברים אלו?

אמר רב כהנא: לענין חדש, לומר שאם אכל כזית מכולם כאחד קודם לעומר, הרי הוא לוקה משום "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה, עד הביאכם את קרבן אלהיכם".

רב יוסף אמר: לענין חמץ בפסח הם מצטרפים, וכגון אם שרה את החיטים במים, ונתחמצו, וצירפם עם בציקות וקמחים לשיעור כזית, הרי הוא חייב מלקות וכרת במזיד, וקרבן חטאת בשוגג.

רב פפא אמר: לענין מעשר שני הם מצטרפים, דאי אכיל ליה [אם אכל כזית מכל אלו כשהיו מעשר שני] חוץ לחומה של ירושלים לקי עליהם משום [דברים יב יז] "לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך תירושך ויצהרך". [1]

א. אין דבר שמקבל טומאה, אלא אדם או כלי או אוכל.

ב. שיעור אוכל טמא כדי לטמא, הוא בכביצה; ושיעורו כדי לקבל טומאה הוא בכל שהוא [לפי שיטת רש"י בכמה מקומות]. [2]

רבא אמר: לענין לטמא טומאת אוכלין, שאם צירף מכל אלו שיעור כביצה, הרי הם מטמאים.

והא קא משמע לן הברייתא במה שאמרה שהם מצטרפין לענין טומאה, דתבואה [תבואת שעורים, כדמפרש ואזיל] וקמחין אין מצטרפים לשיעור אלא כשהם דומיא דבצקות. מה התם [בצק] אוכלא בעיניה [האוכל הוא בעינו, דהיינו, שכולו אוכל, בלי קליפה וכדומה המצטרפת אליו], אף הכא [תבואה וקמחים] נמי, אין מצטרפים להשלים את השיעור אלא כשהם אוכלא בעיניה, שאין קליפה לשעורים, ואין סובין מעורבין בקמח. אבל שעורה שאינה קלופה, אינה מצטרפת, ואפילו האוכל שבה אינו מצטרף, כי הקליפה שאינה אוכל מפסקת, ואין מגע בין האוכל שפנים השעורה לשאר האוכל המצורף לה כדי שיצטרפו זה לזה לשיעור לטמא. וכמו כן הסובין שבקמח אינם מצטרפים להשלים את השיעור. [3]

והתניא, וכאשר שנינו בברייתא: רק חטה טמאה, בין שהיא קלופה ובין שאינה קלופה הרי היא מצטרפת [היא וקליפתה] עם אוכל אחר להשלים שיעור כביצה לטמא את אחרים, ומשום שקליפת החיטה רכה היא, וראויה היא לאכילה.

אבל שעורה, רק כשהיא קלופה הרי היא מצטרפת, אבל שעורה שאינה קלופה, אין היא מצטרפת כלל, ומשום שהקליפה מפסקת. [4]

ואף תבואה, ששנינו בברייתא, לא איצטריך להשמיענו אלא בשעורים, אבל בחיטים הרי הם מצטרפים בכל אופן.

ומקשינן: איני, והרי אין הדין כן, שקליפת השעורה כיון שאינה אוכל אין היא מצטרפת להשלים שיעור כביצה, שהרי,

והא תנא דבי רבי ישמעאל: כתיב לגבי טומאת אוכלים [ויקרא יא לז] "וכי יפול מנבלתם על כל זרע זרוע אשר יזרע [ועדיין לא באו עליו מים להכשירו לקבל טומאה] טהור הוא. וכי יותן מים על כל זרע ונפל מנבלתם עליו, טמא הוא לכם", [שהמים מכשירים את האוכלים לקבל טומאה] -

ולכך אמר הכתוב "אשר יזרע", כדי ללמד: אף זרעים, כדרך שבני אדם אינם נמנעים ומוציאין אותם כך לזריעה, דהיינו: חטה בקליפתה, ושעורה בקליפתה, ועדשים בקליפתן - אף באופן זה אין הם מיטמאים בנגיעת הנבילה בקליפה, רק משום שעדיין לא הוכשרו לקבל טומאה. אבל לכשיוכשרו לקבל טומאה, כי אז ייטמאו אף שלא נגעה הנבילה אלא בקליפה; ולחדש בא הכתוב, שאף מה שאינו אוכל בעצמותו, כיון ש"שומר" הוא לפרי שבתוכו כפרי הוא.

ולא הוצרך הכתוב ללמדנו שהשומר "מכניס" טומאה לאוכל כשנגעה בו הטומאה, כי זאת כבר ידענו ממקום אחר, וכמבואר בחולין קיח א. [5] ועיקר הכתוב בא ללמדנו שהשומר כפרי הוא אף להצטרף אל האוכל להשלים שיעור כביצה לטמא. הרי למדנו מכל זה, שקליפת השעורה מצטרפת להשלים שיעור כביצה, ודלא כמבואר בברייתא שקליפת השעורה אינה מצטרפת להשלים את השיעור!?

ומשנינן: לא קשיא:

הא דקליפת השעורה חשובה "שומר" - בשעורים לחות, שאכן קליפתן שומרת היא את הפרי.

הא דשנינו: שעורה שאינה קלופה אינה מצטרפת - בשעורים יבשות, שאין קליפתה חשובה "שומר", משום שנפרכת היא ונופלת. [6]

שנינו במשנה: ואסורין בחדש מלפני העומר:

שואלת הגמרא: מנא הני מילי שחמשת מיני דגן אלו בלבד אסורים משום חדש, ואילו אורז ודוחן אינם אסורים? [7]

אמר פירש ריש לקיש: אתיא "לחם" ["ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו... עד הביאכם את קרבן אלהיכם"] "לחם" ממצה ["לחם עוני"] -

מה מצה אינה כשירה אלא מחמשת מיני דגן ולא מאורז ודוחן, וכמבואר לעיל; אף איסור חדש אינו נוהג אלא בחמשת מיני דגן ולא באורז ודוחן.

שנינו במשנה: ולקצור לפני הפסח:

שואלת הגמרא: מנא הני מילי שחמשת מיני דגן אלו שבמשנה הם האסורים מלקוצרם מלפני קצירת העומר? [8]

אמר פירש רבי יוחנן: אתיא "ראשית" ["ראשית קצירכם", שמשם נלמד דין איסור הקצירה] "ראשית" [ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה"] מחלה, וחלה עצמה נלמדת - "לחם לחם" ממצה ששהיא כשירה מחמשת מיני דגן. [9]

וכאן שבה הגמרא לדון במה ששנינו במשנה: ואסורין בחדש לפני העומר:

לעיל סח א נחלקו רב ושמואל עם רבי יוחנן וריש לקיש, לפי דעת חכמים הסוברים שבזמן שאין בית המקדש קיים האיר המזרח מתיר, כיצד הוא הדין בזמן שבית המקדש קיים. לדעת רב ושמואל הבאת העומר היא שמתירה. ואילו לרבי יוחנן וריש לקיש, אף בזמן שבית המקדש קיים האיר המזרח מתיר, אלא שמכל מקום, למצוה, צריך להמתין עד שיקרב העומר.

מאי "קודם לעומר"? כלומר, האם בזמן שבית המקדש קיים יש להמתין מלאכול מן החדש עד הבאת העומר ממש, או די בהמתנה עד שהאיר המזרח? רבי יונה אמר: [10] קודם קצירת העומר בלבד הוא שאסור החדש באכילה, כלומר, "האיר המזרח" שלאחר קצירת העומר הוא המתיר את החדש אף בזמן שבית המקדש קיים.

רבי יוסי בר זבדא אמר: קודם הבאת העומר ממש אסור לאכול, שאין הארת המזרח מתירה בזמן שבית המקדש קיים, אלא הבאת העומר היא שמתירתו. [11] ומקשינן לדעת הסובר ש"האיר המזרח" מתיר, מהא דתנן במשנתנו: אסורין בחדש לפני העומר, ולקצור לפני הפסח:

בשלמא למאן דאמר לפרש את מה ששנינו "ואסורין בחדש - באכילה - לפני העומר" היינו קודם הבאת העומר, היינו דלא קא עריב להו ותני להו, לכן מחלקת המשנה את איסור הקצירה מאיסור האכילה, ומשום שאין זמנם שוה, כי בקצירה האיסור הוא עד הקצירה של העומר בלבד, ואילו היתר החדש באכילה הוא בהקרבת העומר.

אלא למאן דאמר: קודם קצירת עומר, ומשהאיר המזרח כבר הותר החדש אף באכילה, אם כן ליערבינהו וליתנינהו [יערב ויכלול התנא את זמן היתר החדש באכילה עם זמן היתר קצירת החדש], וכך ישנה: אסורין בחדש ולקצור לפני הפסח, שהרי זמן אחד להם!? [12]

אלא אי איתמר - את מחלוקת רבי יוסי בר זבדא עם רבי יונה - אסיפא של משנתנו איתמר; דתנן בסיפא: אם השרישו קודם לעומר, העומר מתירן, ואם לאו אסורין עד שיבוא העומר הבא; ועל זה הוא דאיתמר:

מאי "קודם לעומר"?

רבי יונה אמר: אם השרישו קודם הבאת העומר העומר מתירן באכילה, ואפילו השרישו לאחר שהאיר המזרח. [13]

רבי יוסי בר זבדא אמר: אם השרישו קודם קצירת העומר - כלומר, קודם שהאיר המזרח לאחר קצירת העומר - [14] העומר מתירן, ואם לאו - שהשרישו לאחר שהאיר המזרח - אף שהשרישו קודם הבאת העומר, אין העומר מתירן באכילה.


הערות

[1] ב"קרן אורה" נתקשה: הניחא, אם כוונת הברייתא היא לענין חדש, יש לומר דהחידוש הוא: אף על גב דאי אכיל כשיעור מכל חד, לוקה שתים, דקלי לחוד, וכרמל לחוד, ולחם לחוד, מכל מקום כי אכל מתרווייהו כשיעור, גם כן מצטרפי [ראה גם בכתבים המיוחסים לגרי"ז] ; ולענין חמץ נמי יש חידוש: אף על גב דאין טעמן שוה בחימוץ, מכל מקום מצטרפין; אבל לענין מעשר שני חוץ לחומה, קשה: מאי קא משמע לן ; ואמאי לא אמר לענין שאר איסורים כמו טבל ותרומה וכלאים.

[2] אבל שיטת התוספות [ראה שבת צא א, ועוד], שבין לזה ובין לזה שיעורו הוא בכביצה; ושיטת הרמב"ם כרש"י.

[3] ב"קרן אורה" נתקשה: למה פירשה כן הגמרא לענין טומאה בלבד, והרי אף לענין איסור חדש וחמץ נראה דאין הקליפה והסובין מצטרפין, כיון שאינם אוכל, ראה שם.

[4] ראה רש"י בחולין קיז ב ד"ה קליפה על הברייתא המובאת בסמוך, שביאר איזו קליפה אינה חשובה אוכל, כי יש שתי קליפות, ראה שם.

[5] ומשום שקל וחומר הוא מידות האוכלין [כגון עוקצי התאנים והאגסים], שהם מכניסים ומוציאים את הטומאה על ידי מגע בהם מבלי מגע באוכל עצמו, ראה שם.

[6] ומיהו, לענין חטה בקליפתה אין שוים הברייתא ותנא דבי רבי ישמעאל, כי לדעת הברייתא, קליפת החיטה היא בעצמה אוכל, ואילו לתנא דבי רבי ישמעאל דין שומר לה, ולא אוכל, ויש בזה נפקא מינה בחיטה יבישה; וצריך תלמוד.

[7] כן נראה מדברי רש"י ביאור שאלת הגמרא; ובתוספות הקשו על זה, שהיה לה לגמרא לומר "הני אין, אורז ודוחן, לא", ולכן פירשו שכוונת הגמרא לשאול מנין שאיסור חדש נוהג בכל חמשת מיני דגן, והרי שמא אינו נוהג אלא בשעורים בלבד שמהם מביאים את העומר; וכן נראה שמפרש רבינו גרשום.

[8] מסתימת לשון רש"י היה נראה שאף כאן השאלה היא על אורז ודוחן, ולפי זה, אף שכבר ידענו שאורז ודוחן אין אסורים באכילה, מכל מקום צריך עוד לימוד שאף בקצירה אינם אסורים. אך לקמן עא א, מבואר דילפינן מקרא ד"וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר" דממקום שאי אתה מביא עומר אתה קוצר, ומקשה הגמרא: ואימא ממין שאי אתה מביא [היינו כל המינים מלבד שעורים] אתה קוצר! ? ומשנינן: לא מצית אמרת מדרבי יוחנן, והיינו רבי יוחנן כאן שלמד ראשית ראשית מחלה; ומזה יש ללמוד - אם כי אינו מוכרח - ששאלת הגמרא היתה: שמא לענין קצירה אתה קוצר את כל המינים מלבד שעורים, ומשום שנאמר "וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר" ; ולפי זה לענין אורז ודוחן אין אנו צריכים מקרא מיוחד כי הוא נלמד מדין חדש לענין אכילה. ולשיטת התוספות, המפרשים אף לעיל שהלימוד נצרך שלא נאמר רק מה שמביאים עומר ממנו אסור באכילה, נמצא, שצריך שני לימודים על שאר המינים, לימוד לענין קצירה ולימוד לענין אכילה, ולא היינו לומדים זה מזה.

[9] נתבאר על פי רבינו גרשום; [ורבינו גרשום מפרש לעיל כהתוספות, שהשאלה היתה מנין שכולם אסורים משום חדש, ואם כן ודאי שאף כאן מפרש הוא כן ולא לענין אורז ודוחן; ולפי זה יש לעיין: למה צריך ללמוד בחלה ממצה, וכי למה נאמר שאין חלה אלא ממין אחד].

[10] בכל הסוגיא כאן יש שינויי גירסאות, אם רבי יונה הוא האומר קודם קצירה או רבי יוסי בר זבדא הוא האומר כן, ואנו כתבנו כפי גירסת הספרים שלפנינו; וראה "שיטה מקובצת", וגליון בשם הרש"ק, "קרן אורה" ורש"ש.

[11] א. נתבאר על פי רש"י, שכתב "קודם קצירת העומר: אבל לאחר קצירת העומר שרי לאכול חדש בהאיר המזרח; קודם הבאת העומר: אסור לאכול חדש, דעומר מתיר בזמן שבית המקדש קיים, ולא האיר המזרח". וב"חידושי הרשב"א" מפרש מה שאמר "קודם קצירה", דהיינו קודם שעת הקצירה שאין אחריה עוד ראוית קצירה, דהיינו שעה אחרונה שבלילה, דלא יוכל לקצור אחרי כן, שהרי אף על פי שקצירה נעשית בתחילת הלילה מכל מקום כל הלילה היתה ראויה לקצירה, שאם לא קצר בתחילת הלילה יכול לקצור כל הלילה, ומשם ואילך שהוא האיר המזרח, מותר; [ויש להעיר בזה, דהלילה הוא עד עלות השחר, ואילו "האיר המזרח" פירש רש"י לעיל סח א דהיינו משהנץ החמה; וכנראה שהוא חולק, וכאשר תמהו באמת ה"שפת אמת" והגרי"ז לעיל על רש"י, ומשום ש"יום" הוא מעלות השחר, והובא בהערות שם]. ופשטות כוונת רש"י היא, ששיטה ראשונה היא כשיטת רבי יוחנן וריש לקיש, והשניה כשיטת רב ושמואל; אלא שצריך ביאור: הרי בין לזה ובין לזה אסור החדש עד הבאת העומר, ולא נחלקו אלא אם האיסור הוא כאיסור חדש קודם שהאיר המזרח, או שאינו אלא למצוה בעלמא, אבל לכולי עלמא אסור החדש עד הבאת העומר! ? וכבר נתקשה בזה ב"קרן אורה" על פירושו של רש"י, וראה בזה ב"טהרת הק ודש". ב. התוספות חלוקים על רש"י, וכתבו על פירושו שזהו דוחק, דכיון דבהאיר המזרח תליא מילתא, למה לי למינקט "קודם קצירה"! ? ועוד הקשו עליו מהמשך הסוגיא. ולכן גרסו בדברי הגמרא "מאי לפני הפסח", והיינו שמחלוקתם אינה על איסור האכילה ששנינו במשנה שהיא "לפני העומר", אלא על איסור הקצירה שעליה שנינו במשנה שהיא אסורה "לפני הפסח", ובזה נחלקו: אם אכן האיסור הוא רק עד הפסח, ומשום שהאיסור הוא עד הקצירה בלבד, וביום ראשון של פסח הרי בלאו הכי אסורה הקצירה; או שאיסור הקצירה הוא עד הבאת העומר. וב"תוספות חצוניות" ב"שיטה מקובצת" נתן טעם לדעת הסובר שהאיסור הוא עד ההבאה [דלכאורה קשה: הרי איסור הקצירה נלמד מ"ראשית קצירכם", ואם כן הרי לא משמע אלא עד הקצירה]: ושמא טעמו, משום דכתיב "וקצרתם והבאתם" קצירה תלויה בהבאה, ראה שם. וב"קרן אורה" כתב: דכל שלא קרב העומר אסרה תורה הקצירה, שמא יימצא פסול בעומר ויהא נצרך לחזור ולקצור, ואם כן יקצרו למפרע באיסור, על כן נאסרה קצירת הרשות עד אחר הבאת העומר.

[12] א. נכתב ונתבאר על פי הגירסא הנראית יותר לרש"י; ואם תאמר: הרי אף לפי שיטה זו אין זמנם שוה, שהקצירה אינה אסורה אלא עד קצירת העומר, ואילו אכילת החדש אסורה עד שהאיר המזרח; וביאר רש"י, שזמן זה שבין הקצירה ובין הארת המזרח לא חשיב, כי פעמים שסמוכים הם זה לזה, וכגון שקצרוהו סמוך לעלות השחר; והתוספות כתבו על זה שזה דוחק. והם מפרשים כפי שיטתם שמחלוקת האמוראים היא באיסור הקצירה, וקושיית הגמרא היא על הסובר "עד הבאת העומר", כי לפי שיטתו נמצא שזמן אחד ממש להיתר הקצירה ולהיתר ההבאה, ואם כן למה חילקה הגמרא את זמן היתירם. ב. [הנה לפי שיטת רש"י דוחה הגמרא מכח לשון המשנה את שיטת רבי יוחנן וריש לקיש הסוברים "האיר המזרח מתיר" אף בזמן שבית המקדש קיים, שהרי שיטתם היא שיטת הסובר "קודם קצירת העומר", והיא נדחתה מכח לשון המשנה; ואם כן תיקשי: למה לא הקשתה הגמרא קושיא זו כבר בסוגיא לעיל, בין שאר הקושיות שמקשה שם הגמרא על רבי יוחנן וריש לקיש! ? וראה עוד בהערה הבאה, במה שנרשם על דברי ה"שאגת אריה"].

[13] ב"שאגת אריה" דיני חדש [סימן ה ד"ה ואחר], נסתפק אם מחלוקת האמוראים היא לענין איסור אכילה, או לענין איסור קצירה; והסיק שם שמחלוקתם היא לענין איסור אכילה, ועיקר טעמו הוא, משום שאין סברא כלל לתלות את איסור הקצירה בהשרשה קודם הבאה, מאחר שהקצירה היא המתרת; וכן נראה בפשוטו מסתימת לשון רש"י, שלא פירש דהמחלוקת היא לענין קצירה שלא כפי שסברה הגמרא בתחילה ; ועל פי זה נתבאר בפנים; וכפירוש הזה נקטו בפשיטות ה"קרן אורה" וה"מנחת חינוך". אך הנה ז"ל הרע"ב "ואם השרישו: אחד מחמשת המינים האלו קודם קצירת העומר; העומר מתירן: ומותר לקוצרן אחר קצירת העומר"; וכן הוא בפירוש המשניות להרמב"ם, ונראה מדבריהם, שהם מפרשים את מחלוקת הגמרא לענין איסור קצירה, וכן מבואר ברש"ש כאן בהבנת דבריהם, ראה עוד שם ; ואף ב"שאגת אריה" שם ד"ה ודע, צידד לומר כפירוש זה לשיטת התוספות, ראה שם. ומדברים המובאים בכתבים המיוחסים לגרי"ז נראה, שהמחלוקת היא בין לענין קצירה ובין לענין אכילה; ואם כי מן הדין לענין קצירה לא היה לנו לתלות בהשרשה קודם ההבאה, אלא קודם הקצירה, שהרי הקצירה היא המתרת [וכאשר תמה ב"שאגת אריה" שם], מכל מקום איסור הקצירה תלוי בדין אותה תבואה לענין איסור אכילה, ומאחר שתבואה הנשרשת לאחר הקצירה פקע ממנה שם חדש בהבאת העומר, שוב ממילא אף לענין קצירה מותרת היא; והביא לזה ראיה מלשון הרמב"ם, ראה שם. וראה עוד ב"שפת אמת" כאן, שמבוארת בדבריו סברא אחרת, שאף הנשרשים לאחר הקצירה יהיו מותרים בקצירה אם נשרשו קודם הבאת העומר, ומשום דעומר שבשנה הבאה פשוט שאסור להביא מזו התבואה שנשרשה אחר קצירה וקודם הבאת העומר, דעל כל פנים הקרבן כבר הובא מזו התבואה, וכיון דאסור להביא מזה העומר, נראה שמותר לקוצרו קודם העומר הבא, [ראה שם היטב בד"ה בגמ' אם השרישו]. וב"תורת זרעים" במסכת חלה א א, נסתפק בגדר איסור קצירה: אם הוא דין איסור קצירה בעצם התבואה, או דכל עיקר הדין אינו אלא בקציר העומר שצריכה שתהא תחילה לכל הנקצרים, ומשום זה הוא דאין קוצרים כדי לקיים "ראשית קצירכם" בקציר העומר, אבל בגוף התבואה אין שום איסור קצירה; [והנפקא מינה כתב שם כשאין עומר, אם יש איסור קצירה; וראה עוד ב"שפת אמת" לעיל סח ב - הובא בהערה שם - שדן כעין זה לענין שתי הלחם שאין מפורש דאסור להקריב מקודם, ועיקר איסור דהקרבה קודם שתי הלחם הוא משום דצריך להיות שתי הלחם "מנחה חדשה", אם כן אין הפסול בהקרבה שהקדימו, רק נעשה חסרון במצות שתי הלחם; ואפשר נמי, אם הקריבו מקודם, דקיימא לן דכשר, שוב רשאין אפילו לכתחילה להביא עוד מנחות קודם לשתי הלחם, כיון דשוב בלאו הכי לא תהיה מנחה חדשה"]. וכתב להוכיח דין זה מהא דלענין קצירה ההיתר הוא רק על הנשרשים קודם קצירה, ואילו הנשרשים לאחר קצירה תלויים בעומר הבא, [ראה שם בשם הירושלמי] ; כי אם נאמר שהאיסור קצירה אינו מצד עצמו אלא משום קציר העומר, אם כן, הא ודאי כיון דחליף עלייהו הקרבת העומר והותרו באכילה, אם כן שוב אין עליהם שם חדש, והרי הם מכלל התבואה של שנה שעברה, ושפיר מתקיים "ראשית קצירכם" בקציר העומר, אף אם כבר קצרו זאת התבואה מקודם העומר; ועל כרחך מוכח מכאן דהאיסור קצירה הוא איסור בעצם התבואה מצד עצמה, והוא חלק מאיסור חדש, וקצירת העומר היא המתרת אותו ולא הקרבת העומר, ועל כן בהשרישו לאחר הקציר אינו ניתר אותו האיסור עד לאחר קצירת העומר הבא, דקצירה מתרת קצירה, ע"כ. ואם אכן כדבריו, שדין השרשה לענין קצירה אם הוא תלוי בקצירה או בהבאה תלוי בספק שנסתפק, אם כן לפי המבואר בדעת הרמב"ם והרע"ב שמחלוקת הגמרא כאן היא לענין איסור קצירה, יכולים אנו לומר שזה הוא יסוד מחלוקתם.

[14] א. ביאור לשון "קודם קצירת העומר", אם הוא כפשוטו שההשרשה תלויה בקצירה, או ב"האיר המזרח"; הנה לפי שיטת רש"י המפרש לפי מה שסברה הגמרא בתחילה בפירוש מחלוקתם, שלשון "קודם קצירת העומר" אינו בדוקא, ועיקר הדין תלוי ב"האיר המזרח", אם כן אף לפי מסקנת הגמרא משמע מסתימת לשונו שלא נשתנה פירוש המילים, והכוונה היא שההשרשה תלויה ב"האיר המזרח", ועל פי זה נתבאר בפנים. אך לשיטת התוספות ששללו פירוש זה של רש"י בהוה אמינא, ודאי משמע שהלשון מתפרשת כפשוטה; אלא שבדבריהם יש להסתפק: אם הם מפרשים את המחלוקת לענין אכילה, ומכל מקום הדין תלוי בהשרשה קודם קצירה, או שהם מפרשים את המחלוקת לענין קצירה [ועל דרך שפירשו גם לפי ההוה אמינא שהמחלוקת היא לענין קצירה], ולכן הדין תלוי בקצירה; וברע"ב ובפירוש המשניות להרמב"ם מבואר בהדיא שהפירוש הוא כפשוטו, ולענין איסור קצירה. וראה בשאגת אריה [דיני חדש סימן ה ד"ה ואחר], שהוקשה לו טעמו של הסובר דבעינן השרשה קודם קצירה לענין אכילה, וביאר, שכוונת הגמרא היא ל"האיר המזרח"; וראה עוד שם בד"ה ודע. וביאר עוד בשאגת אריה שם את יסוד מחלוקתם, שנחלקו במחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש עם רב ושמואל: אם "האיר המזרח" מתיר, או הבאת העומר מתיר, ראה שם באריכות; [ויש לעיין: הרי לפי שיטת רש"י, גם לפי ההוה אמינא נחלקו אמוראים אלו במחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש עם רב ושמואל, ומלשון המשנה הוכיחה הגמרא שלא כשיטת רבי יוחנן וריש לקיש, ואם כפירוש ה"שאגת אריה" שאף לפי מסקנת הגמרא נחלקו באותה מחלוקת, אם כן מה הועילה הגמרא במה שהעמידה את מחלוקתם לענין השרשה]. ואולם ב"שפת אמת" מפרש כפשוטו, וביאר את הטעם שההשרשה תלויה בקצירה לענין אכילה: דהעומר שנקצר הוא ראשית לפטור כל הנשרשים אז בקרקע אף על גב דעיקר המתיר היא ההקרבה, מכל מקום מה שנשרש אחר הקצירה, נמצא דלא ניטל העומר מן השדה בעת שהיתה שם מושרשת תבואה זו, לכן אינו מתיר; ולפי זה כתב שם: הוא הדין נמי אי קצרו העומר קודם יום טוב, כדאמרינן לקמן במשנה עא א "לא מצא מן הקמה מביא מן העומרים", לא הותר גם כן כל הנשרש אחר קצירת תבואה זו שבאה ממנו העומר. וראה "מנחת חינוך" מצוה שב אות ד ד"ה ועכשיו: למאן דאמר דקודם קצירה בעינן, על כרחך דגזירת הכתוב, דהעומר אינו מתיר מה שנשרש, רק דהקצירה והבאה מתירים אם נשרש קודם הקצירה, דיעברו על התבואה הקצירה וההבאה, דגזירת הכתוב כן הוא; [ומדברי ה"שפת אמת" המובאים לעיל, נראה, שאם נפרש שהקצירה היא המתרת כי אז דוקא קצירה לשם עומר היא המתרת, רק שהוא מפרש לא כן, ולדידו תלוי אף בקצירה לשם עומר]. ב. בעיקר מחלוקת האמוראים אם השרשה שבין קצירה להבאת העומר דיה להתיר, יש לתמוה: האיך משכחת לה שתהיה השרשה בין זה לזה, לפי המבואר בפסחים נה א, שאת זמן ההשרשה - הקבוע למספר ימים, שלשה או יותר - אין מחשבים מעת לעת [72 שעות] משעה שזרע, אלא מחשבים "מקצת היום ככולו" פעם או פעמים, והיינו: מקצת יום הזריעה עד הערב נחשב כיום שלם, ויום המחרת כולו עם יום שלאחריו כולו משלימים שלשה ימים, או שאומרים "תרי מקצת היום ככולו", ואז יום הזריעה הוא כיום שלם, ותחילת יום השלישי אף היא כיום שלם; ובין כך ובין כך, אי אפשר שיסתיימו שלשת ימי ההשרשה באמצע היום, אלא או בסוף היום, או עם כניסת רגע אחת ביום השלישי, וכיון שאין הקצירה נעשית מיד ממש בתחילת ליל טז, הרי בהכרח שההשרשה מסתיימת או לפני הקצירה עם כניסת מקצת יום טז, או בסוף היום שהוא כבר לאחר ההבאה, ואם כן במה נחלקו! ? וב"טורי אבן" ראש השנה י ב, האריך בזה ; וב"שאגת אריה" החדשות דיני חדש סימן ו ד"ה עוד, צידד לומר שתחילת הלילה אינה חשובה "מקצת היום ככולו", אלא תחילת היום בלבד; וב"מנחת חינוך" שג אות ד, כתב, דמשכחת לה בכגון שהיתה הקצירה לפני הפסח; וב"שפת אמת" כתב כאן בד"ה והנה, שזמן ההשרשה אינו קבוע שהוא שלשה ימים, אלא שאין הוא יותר משלשה ימים, אבל אם רואים שהשרשה מסתיימת קודם זמן זה ובין הקצירה להבאה, הרי זו השרשה אף אם לא עברו עליה שלשה ימים; וכן כתב ב"חזון איש" כלאים סימן ד ל, וראה עוד שם ביאור אחר.

קרויים בארמית גולבא, שיפון — הצמח הנקרא בארמית דישרא, שיבולת שועל — זו הקרויה אף בארמית שבולי תעלא [שיבולת שועל]. א שנינו במשנה כי העיסה הנעשית מחמשת המינים הללו חייבת בהפרשת חלה, ומדייקים: דווקא זו הנעשית מהני [אלה] — אין [כן] חייבת בהפרשת חלה, אבל הנעשית מאורז ומדוחן — לא.

ומבררים: מנא הני מילי [מנין אלה הדברים, מה מקורם]? אמר ריש לקיש: אתיא [בא, נלמד הדבר] בגזירה שווה של המלה "לחם" האמורה בתורה בדין הפרשת חלה, והמלה "לחם" מתוך הנאמר בתורה בדין אכילת מצה בפסח. ומפרטים: כתיב הכא [נאמר כאן, בחלה]: "והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לה'. ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה... מראשית עריסותיכם תתנו לה' תרומה לדורותיכם" (במדבר טו, יט— כא), וכתיב התם [ונאמר שם, במצות אכילת מצה בפסח]: "לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עני כי בחפזון יצאת מארץ מצרים..." (דברים טז, ג). ומתוך השוואת דין הפרשת חלה לדין אכילת מצה למדים אנו, כי כשם שאין המצה נאכלת בפסח אלא מחמשת מיני דגן אלה בלבד, אף הפרשת חלה אינה נעשית אלא מעיסה שנעשתה מחמשת מיני דגן אלה בלבד.

ושואלים: והתם גופה מנלן [ושם במצה עצמה מנין לנו] שאין מצוותה אלא בחמשת מיני דגן אלה בלבד? אמר ריש לקיש, וכן תנא דבי [שנה החכם מבית המדרש] של ר' ישמעאל, וכן תנא דבי [שנה החכם מבית המדרש] של ר' אליעזר בן יעקב: אמר קרא [המקרא] בדין המצה: "לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עני" — ומה שהוזכרו בכתוב אחד איסור אכילת חמץ ומצות אכילת מצה, הרי זה להורות כי רק בדברים הבאים (העלולים, שיש ביכולתם להגיע) לידי חימוץ (שהם חמשת מיני הדגן), אדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח. יצאו מכלל זה אלו (אורז ודוחן) שאין הן באין לעולם לידי חימוץ אם באו במגע עם מים, אלא רק לידי סירחון (קלקול), שאין מקיימים בהם מצות אכילת מצה.

ב ועוד שנינו במשנתנו כי חמשת מיני הדגן הללו מצטרפין זה עם זה. ומציינים כי בענין זה עוד תנא [שנה החכם] בברייתא: גרגרי התבואה והקמחים הבאים מהם לאחר טחינתם, והבציקות הנעשות מהקמח — כל אלה מצטרפין זה עם זה לשיעור הנדרש כדין. ושואלים: למאי הלכתא [למה, לאיזו הלכה] נאמרו הדברים?

אמר רב כהנא: נאמרו הדברים לענין איסור האכילה מן היבול החדש לפני התרתו בפסח, שאם אכל מן החדש כשיעור כזית המורכב מגרגרי תבואה ומקמח ומבצק, הריהו לוקה על כך. רב יוסף אמר: נאמרו הדברים לענין איסור אכילת חמץ בפסח, ולהשמיענו שאם אכל בפסח כזית חמץ המורכב מגרגרים ומקמח ומבצק שהוחמצו, הריהו נענש על כך ככל האוכל כזית חמץ. רב פפא אמר: נאמרו הדברים לענין איסור אכילת פירות מעשר שני מחוץ לחומת ירושלים, וללמדנו דאי אכיל ליה [שאם אוכל את אותו] מעשר שני בשיעור כזית המורכב מגרגרי תבואה ומקמח ומבצק של מעשר שני חוץ לחומה של ירושלים הריהו לקי [לוקה] על כך.

רבא אמר: נאמרו הדברים לענין צירוף כל אלה לכלל שיעור כביצה, ולטמא בטומאת אוכלין. ומסביר רבא את דבריו, כי הא קא משמע לן [דבר זה היא, הברייתא משמיעה, מחדשת לנו], שאין גרגרי התבואה (הבאים מן השעורים) והקמחין מצטרפים לשיעור המטמא אלא רק כשהם דומיא [בדומה] לבצקות: מה התם [שם, הבצקות] — הרי זה אוכלא בעיניה [אוכל בעינו, כשלעצמו, וללא תוספת וקליפה], אף הכא נמי [כאן, בתבואה ובקמחים גם כן] — אוכלא בעיניה [אוכל בעינו]!

ומוסיף רבא עוד: והתניא [והרי כך גם שנויה ברייתא]: גרגר החטה הטמאה, בין שהיא קלופה, בין שאינה קלופה — מצטרפת החיטה בגרגריה ובקליפתם לאוכל אחר, להשלים לשיעור כביצה לענין טומאת אוכלין, ואין הדברים אמורים אלא בחיטה, מה שאין כן בשעורה, שהקלופה — מצטרפת לאוכל אחר לכלל שיעור כביצה. ואילו זו שאינה קלופה — אין מצטרפת. ואף הלכה זו אמורה בשעורה, ולכך אין מצטרפים הגרגרים והקמח אלא כשהם ללא קליפה, ובדומה לבצקות.

ותוהים: איני [כך הוא] הדין, שאין גרגרי השעורה מצטרפים לשיעור טומאה אלא בלא קליפתם? והא תנא דבי [והרי שנה החכם מבית המדרש] של ר' ישמעאל: נאמר בתורה לענין קבלת טומאה של דברי המאכל על ידי הדברים המטמאים בטומאת שרץ "וכי יפול מנבלתם על כל זרע זרוע אשר יזרע טהור הוא" (ויקרא יא, לז), שכל עוד לא הוכשרו הזרעים לקבל טומאה בנפילת מים (או שאר משקים המכשירים לקבל טומאה) אינם מקבלים טומאה. ואם הוכשרו — הריהם מקבלים טומאה, כנאמר בהמשך פסוק זה "וכי יותן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו טמא הוא לכם" (שם לח), ולמדנו מכאן שהאוכל המקבל טומאה הריהו כ"זרע זרוע אשר יזרע", כדרך שבני אדם מוציאין לזריעה, ובפועל: גרגרי חטה בקליפתה וגרגרי שעורה בקליפתה ועדשים בקליפתן, משמע מכאן שלטומאת אוכלין נחשבות גם הקליפות של השעורים!

ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]: הא [זה] שאמרנו שקליפת השעורים מצטרפת לקבלת הטומאה — הרי זה דווקא בשעורים לחות, ואילו הא [זה] שאמרנו שאין קליפת השעורים מצטרפת לקבלת טומאה — הרי זה בשעורים יבשות.

ג ועוד נאמר במשנתנו בדינם של חמשת מיני הדגן הנזכרים, שכל אלה אסורין באכילה מן החדש מלפני הפסח, ואין שאר מינים אסורים באכילת החדש. ומבררים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו, מה מקורם] שאין איסור החדש אלא בחמשת המינים הללו בלבד? אמר ריש לקיש: אתיא [נלמד הדבר] בגזירה שווה "לחם" "לחם" ממצה, וכדרך שהתבאר למעלה שכשם שהמצה באה מחמשת המינים הללו בלבד, אף איסור אכילת חדש נוהג בחמשת המינים הללו בלבד.

ד ועוד שנינו במשנתנו בדינם של חמשת מיני דגן אלה שאסור לקצור אותם לפני העומר. ושואלים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו, מה מקורם]? אמר ר' יוחנן: אתיא [בא, נלמד הדבר] בגזירה שווה של המלה "ראשית" האמורה בדין קצירת העומר ("...כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן". ויקרא כג, י), והמלה "ראשית" מתוך הנאמר בדין הפרשת חלה ("ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה...". במדבר טו, כ). וכשם, שאין החלה באה אלא מעיסה העשויה מחמשת מיני הדגן הללו, אף איסור קצירה לפני העומר אינו נוהג אלא באלה.

ה שנינו במשנתנו שאסורים כל חמשת מיני הדגן הללו באיסור חדש קודם לעומר, ושואלים: מאי [מה הכוונה] בלשון זו "קודם לעומר", שהרי בהבאת העומר ישנם שלבים שונים, המתחילים בקצירתו בלילה, ולאחר מכן מאירים פני המזרח של יום הבאת העומר, ועד להנפתו של העומר במקדש, ולא פירשה המשנה למה כוונתה? ונחלקו חכמים בדבר, שר' יונה אמר כי הכוונה היא לזמן שקודם קצירת העומר, כלומר, בכל הלילה, שהוא הזמן הכשר לקצירה, ובהארת פני המזרח של יום ט"ז בניסן הותרה אכילת היבול החדש. ואילו ר' יוסי בר זבדא אמר שהכוונה היא לזמן שקודם הבאת העומר במקדש, שעדיין אסורה אכילת החדש, אף משהאירו פני מזרח של יום ט"ז בניסן, עד שיובא ממש העומר.

ודנים בשיטותיהם: תנן [שנינו במשנתנו] כי חמשת המינים הללו אסורין באכילת היבול החדש לפני פסח וכמו כן הריהם אסורים מלקצור לפני העומר. בשלמא למאן דאמר [נניח לשיטת מי שאומר] שהכוונה באיסור אכילת החדש לזמן שקודם הבאת העומר — היינו [זהו] הטעם לכך שהתנא במשנתנו לא קא עריב להו [אין הוא מערב אותם, את איסור אכילת החדש ואת איסור קצירתו] ותני להו [ושונה אותם יחד], שהרי אין האכילה אסורה עד הבאת העומר ביום השני של פסח, ואילו הקצירה אסורה רק עד תום זמן קצירת העומר בלילה.

אלא למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] שהכוונה באיסור אכילת החדש לזמן שקודם קצירת העומר — אם כן ליערבינהו וליתנינהו [שיערב אותם וישנה אותם] באופן זה: אסורין בחדש ולקצור לפני הפסח!

אלא יש לומר שלא נחלקו ר' יונה ור' יוסי בר זבדא בפירוש כוונת תחילת דברי משנתנו אלא אי איתמר אסיפא איתמר [אם נאמרה מחלוקת זו, הרי שעל הדברים שבסוף משנתנו נאמרה], שכך שנינו במשנה: אם השרישו קודם לעומר — העומר מתירן. ובשאלה מאי [מה] הכוונה בביטוי "קודם לעומר", שר' יונה אמר שהכוונה היא לזמן שקודם הבאת העומר, ואילו ר' יוסי בר זבדא אומר שהכוונה היא לזמן שקודם קצירת העומר.

ו שנינו במשנתנו שהעומר מתיר את האסורים באיסור חדש אם השרישו קודם לעומר. ובענין זה אמר ליה [לו] ר' אלעזר

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

gulva, rye is dishra, and oats are shibbolei ta’ala. The Gemara infers: With regard to these species, yes, the obligation of ḥalla applies to them, but concerning rice and millet, no, the obligation of ḥalla does not apply to them.

The Gemara asks: From where is this matter, that only these five grains are obligated in the separations of ḥalla, derived? Reish Lakish said: This principle is derived by means of a verbal analogy between “bread” and “bread” from the case of matza. It is written here, with regard to ḥalla: “And it shall be that when you eat of the bread of the land, you shall set apart a portion for a gift to the Lord” (Numbers 15:19), and it is written there, with regard to matza: “Bread of affliction” (Deuteronomy 16:3). Just as matza can be prepared only from one of those five grains, so too the obligation of ḥalla applies only to bread from one of those five grains.

The Gemara asks: And there, with regard to matza itself, from where do we derive that it must be from one of those five grains? The Gemara answers: Reish Lakish said, and likewise a Sage of the school of Rabbi Yishmael taught, and likewise a Sage of the school of Rabbi Eliezer ben Ya’akov taught, that the verse states: “You shall eat no leavened bread with it; seven days you shall eat with it matza, the bread of affliction” (Deuteronomy 16:3). This verse indicates that only with regard to substances that will come to a state of leavening does a person fulfill his obligation to eat matza by eating them on Passover, provided that he prevents them from becoming leavened. This serves to exclude these foods, i.e., rice, millet, and similar grains, which, even if flour is prepared from them and water is added to their flour, do not come to a state of leavening but to a state of decay [sirḥon].

§ The mishna teaches that each one of the five types of grain joins together with the others to constitute the measure that obligates one to separate ḥalla. It was taught in a baraita: With regard to grain from produce and flours and pieces of dough, each one of these joins together with the others. The Gemara asks: With regard to what halakha was this taught?

Rav Kahana says: It was taught with regard to the prohibition of eating of the new crop prior to the sacrifice of the omer offering on the sixteenth of Nisan. If one ate grain, flour, and dough of the new crop that combined to equal the size of an olive-bulk, he is liable to receive lashes for transgressing a prohibition. Rav Yosef says: It was taught with regard to the prohibition of eating leavened bread on Passover. Rav Pappa says: It was taught with regard to the prohibition of eating second tithe outside the walls of Jerusalem. As, if one ate a combined olive-bulk’s worth of grain, flour and dough of the second tithe outside the wall of Jerusalem, he is flogged.

Rava says: The baraita is referring to the matter of the ritual impurity of food; and this is what it teaches us: That grains of barley produce and flours are similar to pieces of dough. Just as there, concerning pieces of dough, they combine to form the minimal measure of ritually impure food only if the combination of food is as is, without other additives, so too here also, concerning grain and flour, they combine to form the minimal measure of ritually impure food only when the mixture is food as is, without any shell or other additives.

The Gemara cites support for this opinion, as it is taught in a baraita: Wheat, whether shelled or unshelled, combines to form the minimal measure of food that is susceptible to ritual impurity. But as for barley, it combines only when it is shelled. When it is not shelled, it does not combine together, as the inedible shell interposes between the different grains. This support Rava’s interpretation of the baraita, that it addresses barley in the form of grain, flour, and dough.

The Gemara asks: Is that so, that the shell of barley is not considered part of the grain with regard to combining for ritual impurity? But didn’t the school of Rabbi Yishmael teach in a baraita: Before a food item comes in contact with liquid it is not susceptible to ritual impurity, as the verse states: “And if anything falls from their carcasses upon any sowing seed that is sown, it is pure. But if water be put upon the seed, and any of the carcass fall thereon, it is impure unto you” (Leviticus 11:37–38). The baraita teaches that the term “that is sown” indicates that the entire seed is susceptible to ritual impurity when it is in a state where it is typical for people to take it out to the field for sowing. This applies to wheat in its shell, barley in its shell, and lentils in their shells. This demonstrates that shells are considered part of the grain with regard to ritual impurity.

The Gemara answers: It is not difficult. The ruling of this baraita, which teaches that the shells of kernels are considered part of it with regard to ritual impurity, is stated with regard to moist kernels, whereas the ruling of that baraita, which teaches that the shells are not part of the seed, is stated with regard to dry kernels, in which the shells crumble and fall away.

§ The mishna teaches with regard to the five grains: And they are forbidden due to the prohibition of partaking of the new crop prior to the Passover festival. The Gemara asks: From where is this matter derived? Reish Lakish said: It is derived by means of a verbal analogy between “bread” written in connection with the prohibition of the new crop (see Leviticus 23:14), and “bread” written with regard to matza (see Deuteronomy 16:3). Just as matza can be prepared only from one of the five grains, so too the prohibition against eating of the new crop applies only to the five grains.

§ The mishna further teaches with regard to the five grains: And it is prohibited to reap them prior to the omer offering. The Gemara asks: From where are these matters derived? Rabbi Yoḥanan said: It is derived by means of a verbal analogy between “the first” written in conjunction with the new crop: “You shall bring the sheaf of the first fruits of your harvest to the priest” (Leviticus 23:10), and “the first” written with regard to ḥalla: “Of the first of your dough you shall set apart a cake for a gift” (Numbers 15:20). Just as the obligation to separate ḥalla applies only to bread prepared from the five grains, so too the prohibition against reaping the new crop prior to the omer offering applies only to crops of the five grains.

The Gemara asks: What does the mishna mean when it says: Prior to the omer? Does it mean prior to the reaping of the omer grain or prior to the sacrifice of the omer offering? Rabbi Yona says: It means prior to the reaping of the omer grain, i.e., the new crop is permitted at daybreak on the sixteenth of Nisan. Rabbi Yosei bar Zavda says: Prior to the bringing of the omer offering later that day.

The Gemara cites a proof from that which we learned in the mishna: And they are forbidden due to the prohibition of partaking of the new crop prior to the Passover Festival, and likewise it is prohibited to reap them prior to the sacrifice of the omer offering. Granted, according to the one who said that the prohibition applies prior to the bringing of the omer offering, this is the reason that the mishna did not combine the clauses together and teach them as one, since the time frame for each prohibition is different. The prohibition of harvesting the new crop is lifted at daybreak after the omer crop was harvested at night, whereas the prohibition against consuming the new crop ends only with the sacrifice of the omer offering later that day.

But according to the one who said that the prohibition applies prior to the reaping of the omer grain, then both the consuming and the harvesting of the new crop are permitted at daybreak of the sixteenth of Nisan. If so, let the mishna combine them and teach them together, as follows: And they are forbidden due to the prohibition of partaking of the new crop, and likewise it is prohibited to reap them prior to the Passover Festival.

The Gemara answers: Rather, if a dispute was stated in this matter, it was stated with regard to the latter clause of the mishna, which teaches: If these grains took root prior to the omer offering, the omer permits their consumption. What does the mishna mean when it says: Prior to the omer? Rabbi Yona says: Prior to the bringing of the omer sacrifice. Rabbi Yosei bar Zavda says: Prior to the harvesting of the omer grain.

Rabbi Elazar said to

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

דשרא. שיגלא בלשונם:

שבולי תעלא. אבינא:

אלא לידי סירחון. שמתגדלין אבל אין מחמיצין. מצטרפין זה עם זה. מכולן לכזית:

לענין חדש. שאם אכל כזית מכולן קודם הקרבת העומר לוקה:

מה התם בבציקות אוכלא בעיניה. דאין בה פסולת:

אף הכא נמי. בתבואה דאם היו שעורין בעינן שיהו קלופין שלא יהא בהן פסולת:

(והא תניא). הא בלחות. בשעורים לחות מצטרף אפי' בקליפה דנאכלין עם הקליפה:

מנא הני מילי. דכולהו חמשת המינים אסור לפני העומר:

אתיא לחם לחם ממצה. כתיב הכא ולחם וקלי וכרמל. וכתיב לחם במצה לחם עוני. ומצה אינה כשירה אלא מחמשת המינין:

ראשית ראשית מחלה. כתיב הכא ראשית קצירכם וכתיב בחלה ראשית עריסותיכם וחלה גמר ממצה:

ולקצור לפני הפסח. היינו לפני קצירת העומר אלא כיון דפסח י"ט הוא ולא קצרי משום הכי אמר לפני הפסח. אלא מדלא ערבינהו ש"מ דלאכול אסורה עד הבאת העומר ולקצור קודם קצירת העומר:

אלא אי אתמר דלא תקשי לחד מיניהו אסיפא איתמר:

קודם קצירת העומר אבל לאחר קצירה שרי לאכול חדש בהאיר המזרח. קודם הבאת העומר, אסור לאכול חדש, דהעומר מתיר בזמן שבמה"ק קיים ולא בהאיר המזרח. ל"ה:
וקשיא דא"כ דלאחר קצירה שרי גם בלילה לישתרי לאחר קצירה קודם שיאיר המזרח והרי פירש"י דר"ל דשרי בהאיר המזרח, ונר' דר"ל דקודם קצירה קודם שעת קצירה שאין אחריה עוד ראוית קצירה דהיינו שעה אחרונה שבלילה שלא יוכל לקצור אחרי כן שהרי אע"פי שקצירה נעשית בתחלת הלילה מ"מ כל הלילה היתה ראויה לקצירה שאם לא קצר בתחלת הלילה יכול לקצור כל הלילה ומשם ואילך שהוא האיר המזרח מותר. ומ"ד משעת הבאה לא שרי בהאיר המזרח כי אם עד הלילה עביד יום ששה עשר כלפני העומר דהא מותר להקריבו כל היום ומקרי קודם הבאה עד שעה שלא יוכל לבא אחר כן דהיינו תחלת ליל י"ז:

גמרא אלא כו' אסיפא איתמר כו'. לשון הרע"ב ואם השרישו כו' קודם קצירת העומר כו' ומותר לקצור כו' אלא אחר קצירת העומר אסורים כו'. ונ"ל דהיינו לקצור דוקא אבל לאכילה מותר אפילו השרישו אחר קצירה רק קודם הבאה ופסק כמ"ד קודם קצירה. והא ראיה שהרי גם הרמב"ם פי' כן כאן וכן בריש חלה. ואפ"ה פסק בחבורו בפ"י מהל' מא"ס ה"ד אם השריש קודם הקרבת העומר כו' מותר באכילה. ודלא כהכ"מ שם שכ' שפסק כמ"ד קודם הבאה. ובפ"ז מהל' תומ"ס הי"ד לענין קצירה מיסתם לה סתומי וכ' שהשריש קודם העומר וקאי אדלעיל דמיירי בקצירת העומר. ולפמש"כ אין ראיה מסוגיא דמקום שנהגו דאזלא דוקא כמ"ד קודם הבאה כמו שהביא הגר"א ז"ל בס' שנ"א. דהתם איכא למימר דלאכילה מיירי. דקצירה אפשר על ידי קיטוף ומהירושלמי אין ללמוד מאומה לפי שנשתבש שם בגירסא:

גמ' רבי יונה אמר קודם הבאת עומר. עי' טורי אבן ר"ה דף י ע"ב ד"ה כל הרכבה:

רש"י בד"ה אורז ודוחן לא יצא בהן ידי חובתו משום מצה עכ"ל. ואין זה מובן דהא בחלה קיימינן ונראה דהוא דבור בפ"ע וקאי אברייתא דברים הבאים לידי חימוץ יוצא בהם ידי חובתו משום מצוה וק"ל:

גמרא התבואה והקמחין והבציקות מצטרפין זע"ז למאי הלכת' ר"כ אמר לענין חדש ר"י אמר לענין חב"פ ר"פ אמר לענין מע"ש חוץ לחומה רבא אמר לענין טומאת אוכלין כו' צריך לדקדק במאי פליגי הני אמוראי ומאי קמ"ל דמר אמר לענין זה ומר אמר לענין זה הא תו איכא למימר לענין טבל ותרומה וערלה וכלאים והי' נראה דקשה להו מאי קמ"ל ברייתא דמצטרפי אהדדי פשיטא ואמר רב כהנא לענין חדש וקמ"ל דתבואה מצטרף עם סלת ובצק אע"ג דאי אכל כשיעור מכל חד לוקה שתים דקלי לחוד וכרמל לחוד ולחם לחוד וכדאיתא בריש כריתות וכפי' הרמב"ם ז"ל בפ"י מהלכות מאכא"ס מ"מ כי אכל מתרווייהו כשיעור ג"כ מצטרפו ורב יוסף אמר לענין חמץ בפסח ג"כ איכא רבותא אע"ג דאין טעמן שוה בחימוץ מכל מקום מצטרפין אבל ר"פ דאמר לענין מע"ש חוץ לחומה קשה לי מאי קמ"ל ואמאי לא אמר לענין שאר איסורי כמו טבל ותרומה ואינך כנ"ל ורבא אמר לענין טומאת אוכלין והא קמ"ל דתבואה וקמחים דומיא דבצקת למעוטי קליפת שעורים וסובין שבקמחים דלאו אוכלין ניהו כמו שפירש"י ז"ל וגם בזה יש לדקדק מאי שנא דאסיק הכא לרבא האי רבותא ולא לאוקימתא קמייתא דלענין איסור חדש וחמץ ג"כ נראה דאין הקליפה והסובין מצטרפין דלאו אוכלין נינהו ובתרומות פרק י"א תנן המורסן היינו הסובין גסים מותרים בתרומה והסובים ביבשים מותרים שנטחנין היטיב ואין עמהם קמח ולחים אסורים מזה משמע דסובין עצמן אינן אסורים בתרומה וה"ה במע"ש וכן לענין איסור חדש וחמץ ועוד דלמסקנא משמע דלא אימעיט אלא קליפת שעורים אבל קליפת חטים לא אימעיט ואלו במתני' דתרומות נראה דאפילו מורסן וסובין של חטים מותרות אם לא שנאמר דדוקא כשהמורסן בפ"ע הוא דאינו ראוי לאכילה אבל כשהוא מעורב עם הסלת גם הוא מצטרף בשל חטים אבל לא בשל שעורים אלא דאכתי תיקשי ממתניתין דחלה דמצטרפין לשיעור חלה הן וסובן ומורסנן וסתמא תנן משמע דאפילו בעיסה של שעורים מצטרפין כולן לשיעור חלה כשהן מעורבין עם העיסה וצ"ל דדוקא בעיסה הוא דמצטרפי כדאמרינן בשבת שכן דרך עני לאכול פתו כו' אבל הקליפה בגרעין והסובין בסולת אין מצטרפין בשעורין אע"פ שהם מעורבין ובחטים מצטרף הקליפה עם הגרעין והסובין עם הסלת ועיין בדברי הרמב"ם ז"ל פי"א מה' תרומות שכ' לדינא דמתניתין שכתב החילוק בין סובין חדשים וישינות ג"כ בסובין של חטים משמע קצת דשל שעורים אפילו חדשות מותרות ואחר כל הנ"ל הקושיא במקומה עומדת אמאי לא מסקי אמוראי קמאי האי רבותא למעוטי קליפה וסובין של שעורים אלא דיש לדקדק עוד הא דמשמע משמעתין בקליפה של שעורים אין מצטרפין אבל שעורים עצמן אוכל הם ואם אכל שעורים חיים של איסור חייב והא ביומא פ' יוה"כ אמרי' זר שכסס את השעורה משלם קרן ולא חומש דכתיב כי יאכל פרט למזיק אלמא דלא הוי אכילה כלל וי"ל דנהי דלא הוי אכילה לענין חומש מ"מ לענין איסור שפיר מיקרי אוכל וחייב כי היכא דפטרינן אכילה גסה מחומש משום דמזיק הוא לו אבל מ"מ אם אכל איסור אכילה גסה חייב וכן מבואר בש"ע סי' ר"ה דמברכין שהכל גם על שעורים חיין וקמח ג"כ אין ברכתו אלא שהכל ואפי' קמח חטים וכמש"כ התוס' והרא"ש ז"ל בפ' כיצד מברכין ועי' בפ"א דטבול יום במשנה שם ובתוס' חדשים שם מ"ש בזה ובש"ע הביא הבאיה"ט בשם אבן העזר דאין מברכים כלל על שעורים חיין (ואינני אתי כעת לעיין בו):

תוס' בד"ה אתיא לחם לחם כו'. ודקדקו ע"פ רש"י ז"ל אמאי לא קאמר הני אין אורז ודוחן לא כו' ול"נ דהכא לא שייך כלל האי דיוקא דלעיל גבי חלה דכתיב ראשית עריסותיכם דייק שפיר הני אין אורז ודוחן לא אע"ג דדרך לעשות מהם ג"כ עיסה ופת ולהכי קאמר גז"ש ממצה דלא מיקרי לחם אלא הבא לידי חימוץ אבל הכא לענין איסור חדש ואיסור קצירה לא שייך למימר אורז ודוחן לא דמאי איריא אורז ודוחן וכל זרעונין ממ"נ אי נימא דאיסור חדש וקצירה אינו אלא בשעורים שהעומר בא מהן א"כ כולהו לישתרי ואי אסור כל ה' המינים אע"ג דאין עומר יבא מהן כל זרעונים ליתסרו משום חדש ובקצירה לפני העומר והיינו דקאמר מה"מ דהני אסורי ותו לא ומשני דאתיא לחם ממצה וקצירה ראשית מחלה ובירושלמי בעי מהו שילקה על קלי של אורז דלחם לא מיקרי אבל אפשר בכלל קלי הוא ומסיק כל שישנו בלחם ישנו בקלי ע"ש:

גמרא ואסורין בחדש לפני העומר ולקצור לפני הפסח כן הוא גירסא הנכונה. ומייתי הש"ס פלוגתא מאי קודם לעומר ור' יונה אמר קודם קצירת העומר ור' יוסי ב"ז אומר קודם הבאת העומר ופירש"י ז"ל לפי גירסא זו דבאיסור חדש פליגי ומ"ד קודם קצירה היינו כמ"ד האיר המזרח מתיר וכבר הקשו התוספ' ז"ל על שיטה זו וכן רש"י ז"ל בעצמו ע"ש. ולדידי תקשי בחדש היכן מצינן למימר דאחר קצירה הותר חדש הא מ"מ למצוה אסור לאכול עד אחר הקרבה וכדתנן לעיל אבל בירושלמי חלה מייתי אית תני אסורין בחדש מלפני הפסח ומסייע למ"ד האיר המזרח מתיר ואית תני מלפני העומר ומסייע למ"ד דוקא קרבן מתיר וזה כשיטת רש"י ז"ל והתוס' ז"ל גרסי מאי קודם לפסח וקאי פלוגתייהו אקצירה וריב"ז אמר דקצירה ג"כ אסור עד אחר הבאת העומר ופריך א"ת ליערבינהו וליתני אסור בחדש ולקצור לפני העומר. ויש לדקדק מאי ס"ד למימר דאיסור קצירה עד הבאה הא ראשית קצירך כתיב משמע דבקציר תליא וי"ל דכל שלא קרב העומר אסרה תורה דקצירה שמא ימצא פסול בעומר ויהי' נצרך לחזור ולקצור ובמתניתין לקמן נקצר ביום כשר וא"כ יקצרו למפרע באיסור ע"כ נאסר קצירת הרשות עד אחר הבאת העומר ולא קיימא הכי במסקנא אלא כולהו מודו דקצירה לא נאסר אלא עד אחר קצירת העומר ודברי הכ"מ ז"ל אינם מובנים וכבר כתבו התוי"ט ז"ל בחלה שם והבה"ז ז"ל הכא ומסיק דבהיתר השרשה פליגי ר' יונה אמר קודם הבאת העומר ור' יוסי אמר דבעינן שישריש קודם קצירה דוקא והגיה המהרש"ק ז"ל ר' יונה אמר קודם קצירה וכדאמר לעיל ואולי אפשר לקיים נוסחא דילן דר' יונה מיקיל בזה ור' יוסי מחמיר ולהכי למאי דס"ד דבקצירה פליגי ר' יונה לקולא דאחר קצירה מותר לקצור ור' יוסי מחמיר ואסור עד הבאה ובתר דמסיק דבהשרשה פליגי אזיל לר' יונה לקולא דאפילו לא השריש אלא עד הבאה ג"כ העומר מתיר ור' יוסי לחומרא דצריך שישריש דוקא קודם קצירה והרע"ב ז"ל בחלה פי' כמ"ד קודם קצירה והרמב"ם ז"ל בה' תו"מ סתם הדברים אבל בפ"י מה' מאכא"ס כתב כמ"ד קודם הבאה ע"ש וצריך לדקדק בזמן דליכא עומר מהו דין השרשה והי' נראה דלמ"ד האיר המזרח מתיר צריך שישריש קודם שהאיר יום ט"ז אבל אם נשרש אחר שהאיר היום אסור עד עומר הבא ולמד דכל יום ט"ז אסור מן התורה אפילו לא השריש אלא קודם הערב שמש של יום ט"ז גם כן מותר דזמן היתר חדש מתיר ג"כ כל שהשרישו קודם ויפלא קצת שלא ביאר הרמב"ם ז"ל דבר זה ועפ"ז לא הבנתי לשון הש"ע י"ד סי' רצ"ג תבואה שלא השרישה קודם לט"ז בניסן אסורה עד עומר הבא ולמה לי קודם ט"ז הא פסק דכל היום אסור והערב שמש של יום ט"ז הוא המתיר א"כ אפילו ביום ט"ז מותרת דבשעת היתר חדש כבר היתה מושרשת אלא דלפ"ז יש לדקדק מהא דאיתא בפסחים פרק מקום שנהגו דפריך התם וסבר ר"י י"ד מותר בעשיית מלאכה והאמר ר"י המנכש בי"ג ונעקר בידו שיתלו במקום הטיט ולא במקום הגריד ואמאי לא שתיל בי"ד דהא איכא ג' ימים להשרשה קודם לעומר י"ד וט"ו ומקצת שיבסר ומשני רבינא התם דר"י תרי מקצת היום ככולו לא אמרינן מקצת י"ד ומקצת ט"ז והא ר' יהודה אחר החורבן הי' וליכא עומר א"כ מאי הוי מקצת שיבסר הא ר' יהודה ס"ל עד עצם היום עד ועד בכלל והערב שמש של ט"ז הוא המתיר א"כ איכא כולו שיבסר. ועוד קשה לי אפי' בזמן שקרב העומר אם נשרש אחר שקרב העומר למה יאסר כל שלא העריב שמשו של יום ט"ז ואמאי לא ניתר בזה"ז כמו אם לא קרב העומר כלל דזמן הזה הוא המתיר ה"נ כן נהי דהעומר לא התירו שלא השריש עדיין בשעת הקרבה אבל אחר שהשריש בסוף ט"ז יתירנו היום. וראיתי הלכה זו אמור בירושלמי חלה אכתוב לשונו כאן כי צריך ביאור וז"ל אם השרישו קודם לעומר העומר מתיר ר' יונה אמר קודם להבאה ר' יוסי אומר קודם לקצירה אמר ר' יונה הבאה מתרת הבאה וקצירה מתרת קצירה ר' יוסי אמר קצירה מתרת הבאה וקצירה לפי' כן ר' יוסי חווי בהקצר לרבים ויטמא חזר היחיד לאיסורו ר' יונה אומר קודם לקצירה ר' יוסי אומר קודם להבאה ועיין פי' הר"א פולדא ואין הבנה לדבריו ז"ל אין צורך להאריך ע"ש ועוד תרתי פלוגתא למה לי ע"כ נראה בשיטת הירושלמי דבתרתי פלוגתא קמייתא קאי על קצירה קודם לעומר וכס"ד דתלמודין רבי אומר קודם לקצירה ור' יוסי אומר קודם להבאה ומפרש ר' יונה אומר קודם לקצירה הבאה מתרת הבאה היינו דאיסור חדש תליא בהבאה וקצירה מתרת קצירה דאיסור קצירה תליא בקצירת העומר ומיד אחר קצירה הותרה קצירת הרשות ור' יוסי אומר הבאה מתרת קצירה והבאה דקצירה ג"כ אסורה עד הבאה ומפרש טעמא אמאי תליא קצירה בהבאה ומסיק לפום כן ר"י חווי פי' היינו טעמא דר' יוסי בשקצר לרבים ונטמא חזר היחיד לאיסור להכי אסור קצירה עד אחר הבאה וכמ"ש לעיל. ותו מייתי פלוגתא אחריתי בהשרשה ר' יונה אמר קודם לקצירה דוקא היינו קודם יום ט"ז ור' יוסי אומר קודם להבאה ואמר ר' יונה מילתא דכהנא מסייעא לי דכהנא אמר ואם תקריב מנחת בכוריך זו ביכרה האחרת לא ביכרה מזה ילפינן דהעומר מתיר אפילו אלו שלא ביכרה אפילו עשבים ואפילו השרשה ולא קודם לקצירה אנן קיימין דזו ביכרה היינו לקצירה ועוד מן הדא המנכש בי"ג כו' הרי יש כאן י"ג וי"ד וט"ו ש"מ דקודם לקצירה בעינן שישריש דאל"ה בי"ד נמי איכא ג' ימים וכקושית הש"ס דילן ומשני ר' יוסי תיפטר מתניתא במקום שנהגו שלא לעשות מלאכה בי"ד וכדאיתא בפסחים ומשמיה דר' אבינא הוא דקאמר הכי ור' אבינא היינו רבינא הרי דלשיטת הירושלמי לא תירץ רבינא האי שינויא דתרי מקצת היום ככולו לא אמרינן ומטעם הנ"ל דאיכא כל היום והכי ס"ל לרבינא לעיל דכל היום אסור וסוף היום הוא המתיר והדברים בביאור דברי הירושלמי המה אמתים עכ"ז עדיין צ"ע ובדין השרשה ג' ימים עי' בביאורי הגר"א ז"ל שנראה לו דוחק לומר דכולהו תנאי מודו בזרעים דסגי בקליטה ג' ימים ועי' בספרו של אחי הג' ז"ל שכתב ראיות ברורות לזה דבזרעים לא פליגי וכן משמע משיטת הירושלמי דסתמא קתני להא דהמנכש ולא בשם ר' יהודה אלא כולהו מודו בזה. וראיתי שם בירושלמי עוד הלכה אחת שצריכה ביאור דמיבעי' ליה התם אהא דתנן ואם לאו אסורין עד שיבא עומר הבא ר"א שאל מהו שיבא עומר מהן היינו באלו שנזרעו קודם לעומר ולא נשרשו מהו שיבא עומר הבא ר"א שאל מה שיבא עומר מהן אפשר חדש וישן אין מזע"ז ואת אמר הכין (פי' היינו טעמא דמיבעי' ליה כי היכי דחדש וישן אין מעשרין מזע"ז ה"נ אין מביאין עומר מתבואה זו שנזרעה קודם לעומר ונתגדלה בשנה זו על שנה הבאה התיבון הרי שאר מינים הרי הם תלוין בעומר מאין העומר) פי' דפריך מאי קמבעי' ליה הלא חדש וישן אין תורמין ומעשרין מזה ע"ז ואת אומר הכין כיון דעומר מתירו ש"מ דליכא בזה חדש וישן ומאי מספקא לך למה לא יביא עומר מהן ופריך הרי שאר מינים הרי הם תלוים בעומר ואין העומר בא מהם אלא אע"ג דעומרן מתירן אינו בא מהן ה"נ חדש וישן ודחי לא אם אמרת בשאר מינים שלא כשרו למנחת העומר נאמר בשעורים אלו שכשרו למנחת העומר מסתברא שיכול להביא עומר מהם חברייא בשם ר"א ראשית קצירך ולא סוף קציר דאלו הם סוף קציר שנה שעברה ר"ז בשם ר"א ביכורים ואין אלו ביכורים מה נפק מביניהון עבר והביא עד דחברייא פסול וע"ד דר"ז כשר ומסיק דדברי חכמים והן שהביאו שליש לפני ר"ה אבל הביאו שליש לאחר ר"ה העומר בא מהן והוא דין מחודש לא הביאו הרמב"ם ז"ל ואדרבה מדבריו ז"ל נראה דעומר בא מהם שהוא ז"ל כתב בה' תו"מ דאם לא השרישו קודם לעומר אסורין גם לקצור עד עומר הבא ואי אין עומר בא מהם אמאי נאסרו בקצירה כיון דלא חזו להביא עומר הם מידי דהוי אבית השלחין ויש לחלק דלא ילפינן היתר קצירה אלא לאלו שאין ראוין לעומר מחמת שאין מן המובחר אבל כזו דפסולה משום דהוי סוף קציר הוי כשאר מינים דאסורין לקצור אע"פ דאין עומר בהם אלא דא"כ למ"ד חדש בח"ל דאוריי' ליתסר בקצירה קודם לעומר אע"ג דאין עומר בא מח"ל והרמב"ם ז"ל אינו אומר כן דהוא ס"ל חדש בח"ל דאורייתא וקצירה לא אסר אלא בא"י כמבואר בד' התו"מ ז"ל ועי' בזה בספרו של אחי הגאון ז"ל בדיני חדש ומ"מ ממה שלא כ' הרמב"ם ז"ל להאי דינא דירושלמי משמע דלא ס"ל הכי וכבר כתב אחי הגאון ז"ל דתלמודין לא משמע הכי מהא דלעיל בעי' הרמב"ח אם הביא עומר מתבואה שזרע קודם לשתי הלחם דאשתקד אי שתי הלחם מתיר שלא כסדרן אלא די"ל דהתם מיירי בתבואה שלא הביאה שליש לפני ר"ה דבכה"ג גם הירושלמי מודה דכשר להביא עומר והך סוגיא דהירושלמי דר"א דריש קרא דראשית קצירך ולא סוף קצירך איתמר נמי בתלמודין לקמן בר"פ כל קרבנות אהא דתנן שומרי ספיחין בשביעית דפריך וליתי מדאישתקד וקאמר ר"א ראשית קצירך ולא סוף קצירה ור' יוחנן אמר כרמל כתיב ופירש"י ז"ל התם מאישתקד ממש תבואה ישנה וכבר דקדקתי בזה בריש מ"ק הא ר"י ס"ל דבעינן קצירה כמצותו א"כ דלא"ה א"א להביא מן הישן אבל לפי שיטת הירו' ניחא דאישתקד דקאמר היינו זו שלא נשרשה קודם לעומר והביאה שליש לפני ר"ה של שביעית היינו עונת המעשרות דמותרת אפילו נגמרה בשביעית כמבואר בדברי הרמב"ם ז"ל פ"ה מה' שביעית ה' ט' זו נקצרת כמצותו דהא אסור לקצירה קודם לעומר ואיסור שביעית ג"כ אין בה ולהכי קאמרי דאימעיט מראשית קצירך ולא סוף כו' או מכרמל אבל מדברי הרמב"ם ז"ל לא נראה כן ועוד יתבאר בזה לקמן בפרק הנ"ל בס"ד ועיין בספרו של אחי הגאון ז"ל:

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

בגמ' והתניא חטה בין קלופה כו'. הרמב"ם (פ"ה מה' טו"א) פי' היפוך מפירש"י דבלחה אין הקליפה מצטרפת ויבשה מצטרפת עיי"ש. מיהו צ"ע לאיזו קליפה נתכוין הגמ' אי הדקה הנדבקת בהקמח או הקליפה שעליה. ולכאורה נראה כיון דכתב הרמב"ם דשומר של השומר אינו מצטרפת רק הקליפה הדבוקה באוכל א"כ מיירי הכא בקליפה הדקה. אכן מדברי התוס' שהקשו מהא דחטה נקברת ערומה. נראה דהבינו דמיירי הכא בקליפה הגסה שעל כל החטה. וצ"ל דלפעמים זורעין אותה עם זו הקליפה. ומ"ש הרמב"ם הדבוקה עם האוכל היינו בכל הפירות. אבל חטה הקליפה הדקה בכלל אוכל עצמו יחשב. כיון דטוחנין אותה כך ונשאר מעט סובין לעולם מזו הקליפה. לכן קליפה שעלי' נקראת שומר ראשון כנ"ל ועדיין צ"ע בזה:

בגמ' אם השרישו קודם לעומר כו'. ר"י אומר קודם קצירת העומר. נראה הטעם דהעומר שנקצר היא ראשית לפטור כל הנשרשים אז בקרקע. אע"ג דעיקר המתיר היא ההקרבה. מ"מ מה שנשרש אחר הקצירה נמצא דלא ניטל העומר מן השדה בעת שהי' שם מושרשת תבואה זו לכן אינו מתיר. ולפ"ז הה"נ אי קצרו העומר קודם יו"ט כדאמרינן לקמן לא מצא מן הקמה מביא מן העומרים לא הותר ג"כ כל הנשרש אחר קצירת זו התבואה שבאה ממנה העומר. ויש לעיין לשיטה זו בזמן דליכא עומר למ"ד האיר המזרח מתיר וודאי דכל הנשרש קודם האיר המזרח מותר. וכן למ"ד קודם הבאת העומר נראה דבזה"ז כל הנשרש קודם האיר המזרח מותר והנשרש אח"כ אסור. מיהו למ"ד עד עצם היום ועד בכלל ולא הותר חדש עד הלילה צ"ע הנשרש בחצות היום אי סוף היום מתיר או כיון דעד בכלל כל היום הוא המתיר וצריך להיות נשרש קודם שהאיר המזרח וצ"ע בזה. והרמב"ם (פ"י מה' מ"א) פסק קודם הבאה לקולא ולא נתבאר הטעם אולי משום דסתם לשון הסוגיות דנקטו קודם לעומר משמע יותר הבאה. אבל אין זה מספיק. והנה דברי הרמב"ם בפיהמ"ש והרע"ב כאן תמוהים. מלבד מה שפירשו קודם קצירה דלא כמ"ש בעצמו בחיבורו כנ"ל. הוסיפו עוד לומר דהנשרש אחר הקצירה קודם הבאה אסור לקוצרו בשנה הבאה עד קצירת העומר. וזו מנ"ל דנראה פשוט דעומר שבשנה הבאה אסור להביא מזו התבואה שנשרשה אחר קצירה וקודם הבאת העומר דעכ"פ הקרבן כבר הובא מזו התבואה ואנן אמרינן רק דהקצירה והבאה מתירין עיקר המתיר היא ההבאה וכן מבואר בירושלמי (פ"א דחלה ה"א) דלכתחילה אסור ויליף לה מקראי. ואם עבר והביא פליגי אמוראי ע"ש] וכיון דאסור להביא מזה העומר נראה שמותר לקצרו קודם העומר הבא וצע"ג בזה:

והנה בס' טורי אבן פ"ק דר"ה תמה על סוגיא דהכא דהא מבואר שם דהשרשה תליא בימים ולא במעל"ע ובתבואה דהשרשה ג' ימים לעולם תחילת ליל ג' נשרש ולא שייך כלל להיות נשרש בין קצירת העומר להבאה. ולפענ"ד נראה פשוט דהאי כללא דהתם הוא דוקא שאין יכול להשהות יותר כדאמרינן התם כל הרכבה שאינה קולטת לשלשים יום שוב אינה קולטת. וה"ה לדידן בב' שבועות ובתבואה ג' ימים. וכן משמעות לשון הרמב"ם בה' נטע רבעי (פ"ט). ובהלכות שמיטה (פ"ג) שכ' סתם קליטה בב' שבועות ולכן אסור לנטוע תוך ט"ו יום קודם ר"ה דשמיטה דשמא תקלוט בשביעית אבל קודם ט"ו יום מותר דודאי נקלט קודם שביעית דאי לא נקלט שוב אינה קולטת כנ"ל ומדדייק הרמב"ם בלשונו לומר סתם קליטה משמע בפי' דמקודם ג"כ יכול לקלוט ולהשריש וא"כ נראה דאיכא הבחנה וסימן להבקיאים בעבודת האדמה לראות אימת נשרש. ואפי' ביום א' יכול להשריש רק באינו ידוע נתנו הכלל ג' ימים. קק כתב בטו"א שם בשם הירושלמי (פ"ב דשביעית ה' ד'). אולם המעיין בירושלמי שם יראה שאין דבריו מוכרחין. ובפני משה שם פי' באופן אחר ע"ש] וכן מסתבר ודאי דלמה לא נוכל לראות שנתדבק בקרקע היטב וזה הוי השרשה. דהא לימוד הגמ' דהשרשה מתיר מדכתיב אשר תזרע בשדה שיהי' מתדבק בקרקע וא"כ משכחת שפיר כשרואין קודם קצירת העומר שעדיין לא נשרש ואחר הקצירה רואין שנשרש כנ"ל פשוט:

והנה למ"ד נקצר ביום כשר נ"מ טובא רק די"ל עוד דהא בעציץ שאינו נקוב לא חשיב לחם מה"ת הגם דחשיב לחם לצאת בו חובת מצה כדאי' בפסחים (ל"ה:) מ"מ אינו לחם מן הארץ ומה"ט פטור מתרומה ומעשר מה"ת. ה"ה איסור חדש דהוא מצוה התלוי' בארץ וחובת קרקע ג"כ אינו נוהג בו מה"ת. ועי' בירושלמי (פ"ז דכלאים) לענין ברכת המוציא: א"כ כשנוקב העציץ נראה דאם כבר שהה הזרע בעפר ג' ימים כדין השרשה חשיב מושרש מיד כשנוקב העציץ וא"כ נ"מ כשניקב העציץ בין קצירת העומר להבאתו כנ"ל. עוד י"ל הנ"מ בפלוגתא זו לענין הבעיא לעיל בחטים שזרען בקרקע אי לא הוי כמנחי בכדא ובטלי לגבי קרקע ולא שרי' להו העומר וא"כ אי לקטן מן הקרקע אחר קצירת העומר קודם הבאה שפיר תליא בדין זה:

דע"א ע"א במשנה קוצרים ביה"ש כו' ובגמ' ילפי' מדכ' אחד אומר וקצרתם כו'. ולכאורה קשה נימא אפכא דממין שאי אתה מביא קוצר. ואי משום גז"ש לחלה דנוהג בחמשת המינים. הלא גם ממקום שא"א מביא דמותר ולא גמרינן מחלה. ומה ראית. ונראה דהא באמת קציר שעורים קודם לקציר חטים. א"כ אין לפרש דמה דהתיר הכתוב קצירה קודם לעומר הוא בחטים דזה אינו ראשית קציר לכן מסתבר טפי למעט מקום שאין אתה מביא ומיירי בשעורים של בית השלחין. ועי' בהרע"ב במשניות שכתב הטעם דלא גודשין דמה דאפשר לשנויי משנינן. ואינו מדוקדק דאיסור גדישה אינו מטעם איסור קצירה אלא גזירה בפ"ע הוא משום דלמא אתי למיכל מיני':

קוצר לשחת ומאכיל לבהמה בתוס' יו"ט מביא ע"ז הגמ' דפסחים דחדש מותר בהנאה משום דכתיב קצירכם. והנה התוס' שם הקשו מה מקשה הגמ' משחת הא חדש לא נאסר רק בתבואה גמורה. ותי' דהגמ' דייק מסיפא דר"ש ע"ש. א"כ דברי התוי"ט אינם בדקדוק שפיר (דהא ארישא לא איצטריך האי טעמא]. מיהו מעולם תמהני על דברי התוס' דפשיטא להו דקודם הבאת שליש לית בהו איסור חדש מנ"ל הלא קלי כתיב בקרא וקלי נעשה אפי' משחת כמו דפירש"י כאן בגמ' בירושלמי בחלה (פ"א ה"ג) בעי מה שחייבין על לחם שלו [מתבואה של"ה שליש] משו' חדש. אר"י כתי' ולחם וקלי כו' את שחייבין על קלי כו' חייבין על לחם שלו. ופי' כנ"ל כיון דבקלי אין הפרש בין הביא שליש כן גם בלחם. ואפי' לר"א דפוטר מחלה וליכא למילף מחלה. מודה בחדש משום דאיתקש לקלי. וכן פי' בשו"ת בית אפרים (חיו"ד סי' ס"ח). דלא כפי' הפני משה לפטור משום דאין קלי בתבואה של"ה שליש. דהא ברש"י ותוס' כאן מפורש דשחת ראוי לקליות: וגם הלא בחלה חייבת אפי' קודם הבאת שליש כדאי' (בפ"א דחלה) א"כ ה"ה איסור חדש דילפי' מחלה. ואפשר כוונת התוס' כיון דמיירי בשחת י"ל דהשחת הזה עדיין אין בו כלל קמא דודאי שחת גמור לית בי' איסור חדש אבל אי אית בה קמח מודין התוס' דאפי' קודם הבאת שליש אסור משום חדש וצ"ע לדינא. ועי' ברמב"ם בפיהמ"ש ובהרע"ב שפי' לא הביאה שליש שנחסר גמר שליש האחרון. ותמהני למה מיאנו בפי' הפשוט דלא גדל שליש הראשון. וכמ"ש הרע"ב עצמו גבי תרומה ושאר מקומות:

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

(ע ע"ב) רבא אמר לענין טומאת אוכלין וכו'.—פי' לטמא אחרים, אבל לטומאת עצמו אין צריך צירוף, דכ"ש מקבל טומאה.

גמרא והא קא משמע לן כו׳. פירוש דליכא למימר דקא משמע לן דמצטרפין לכביצה לטמא טומאת אוכלי׳ מתני׳ היא כל האוכלים מצטרפין לכביצה לטמא טומאת אוכלין פ"ד דמעילה:

רש״י ד״ה שעורה שאינה קלופה אינה כו' כצ״ל:

ד"ה ולקצור לפני הפסח כו׳ דקצירת העומר במוצאי יום טוב מתרת כו' כצ"ל:

ד"ה אלא לרבי יונה כו׳ דמשמע לאחר הפסח כו׳ כצ״ל:

בא"ד והמתנה מקצירה ועד האיר המזרח כו׳ כצ״ל:

תוס׳ ד"ה מאי קודם לעומר כו׳ בשלמא למ"ד קודם הבאת עומר היינו כצ״ל:

בא"ד אלא למ״ד קודם קצירת העומר ליערבינהו כו׳ כצ״ל. ומה שנדפס הכא בצידו דמ״ו הב״ז ותי״ט גרסו לעיל קודם קצירת העומר וכאן קודם הבאת עומר טעות הוא ושייך למטה. פירוש התוספת גרסו הכי אבל כאן כתבו לפי גירסת רש״י גירסא זו נכונה:

בא"ד הבאת העומר ופריך תנן אסורי׳ בחדש לפני עומר כו' בשלמא למ"ד קודם קצירת העומר היינו כו' אלא למ"ד קודם הבאת העומר לערבינהו וליתנינהו ואסור בחדש ולקצור לפני העומר הס״ד וכצ״ל לפי גירסת מ"ו הב״ז והתי"ט:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

חדושים

גמרא פיסקא ולקצור לפני הפסח כו׳ תנן אסורים בחדש לפני העומר ולקצור לפני הפסח כו' אסיפא איתמר אם השרישו קודם לעומר כו' ר׳ יונה אמר קודם קצירת העומר ר"י כו' קודם הבאת עומר כצ״ל וכדלעיל בפלוגתא הראשונה וכך העתיק הר"ש רפ"ק דחלה עיי"ש:

רש״י ד"ה יבישות לא כו' וללשון ששמעתי כו' (ר"ל הוא הפי' האחר שכתב אחר זה) ור"ל דלא אשכחן שומר דמצרף דאי בלחה הוי אוכל ולא שומר וביבישה לא מצטרף וק״ל:

תוספות ד"ה מאי קודם כו' אלא למ"ד קצירה כו' ודחק בקונטרס כו' דאסור לקצור אבל כו' ופריך תנן כו' עכ"ל. נראה דט"ס יש בכאן ובע״כ נראה דלפי׳ התוס׳ גרסינן בגמ׳ איפכא וה"ג תנן בשלמא למ"ד קודם קצירת עומר היינו דלא קעריב כו' אלא למ"ד קודם הבאת עומר ליערבינהו אסורים בחדש ולקצור לפני העומר וכצ"ל בדברי התוס'. ומכאן ג"כ תשובה על הכ״מ דלעיל דמ״ד דס״ל לפי' התוס' דקצירה אסור עד אחר הבאת עומר איתותב וכ"ש לפירש״י ותוס' דלעיל וודאי מבואר דלכו"ע דשרי לקצור אחר קצירת עומר קודם הבאה כמבואר בדבריהם ואין ספק שהרב הציץ בין החרכים בדינים אלו. שוב ראיתי להרב תוס׳ יום טוב רפ״ק דחלה שהרגיש ג"כ בכל הנ״ל ושמחתי שכוונתי לדבריו והדברים נכונים וברורים הן:

הגהות

רש"י ד״ה אורז כו׳ מצה הס"ד: ואח״כ ד״ה התבואה כו' טחינה הס"ד:

ד״ה שעורה שאינה כו׳ אם שאר כו׳ כצ״ל:

ד"ה קודם הבאת כו׳ האיר המזרח הס״ד: ואח״כ ד״ה קודם כו׳ בהאיר המזרח הס״ד:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

עמוד ב' ומצטרפין זה עם זה, תנא התבואה והקמחים ובציקות מצטרפין זה עם זה, למאי הלכתא, לכאורה מאי פריך הא פשיטא דנפק"מ לענין מלקות דמצטרפין לכזית להיות לוקה, ונראה דכוונת הש"ס להקשות פשיטא דמצטרפין ומדוע לא, ועל זה אמר רב כהנא לענין חדש, והיינו דבאיסור חדש יש שלשה מיני איסורים, לחם, וקלי, וכרמל, ובכל אחת מהשלשה מינין האלה יש איסור בכל אחד בפני עצמו דתבואה איכא משום קלי ובקמחים משום כרמל, ובבצק משום לחם, ואם אכל מכל אחד חצי שיעור יש מקום לומר דכיון דאין כשיעור בכל אחת אין כאן מלקות, לזה משמיענו התנא דיש כאן צירוף משום איסור חדש הוא שם כולל אכולהו, או דהוי אמרינן דאיסורין מבטלין זה את זה, ואפילו מאן דלא סבר אסורין מבטלין, זהו דוקא בשיעורין שלימין, אבל בחצאי שיעורין הו"א דמבטלין זה את זה, על זה אמר התנא דמצטרפין, מטעם דאיסור חדש עשה אותם אחד, ויש בזה מלקות, ורב יוסף אמר לענין חמץ בפסח לאשמעינן דתבואה שייכה בחימוץ גם כן, וכמו שפירש"י.

א ר"פ אמר לענין מעשר שני דאי אכיל לי' חוץ לחומה לקי, והנה בזה לכאורה ליכא חידושא דפשיטא דיש בזה משום ל"ת דלא תוכל לאכול בשעריך, ומצאתי בקר"א שעמד בזה בתמיה יעוי"ש, ואני מוסיף לדייק עוד מדוע אמר ר"פ דלקי, דאילו ר"כ ור"י לא אמרי דלוקה, משום דממילא מובן, ומדוע ר"פ הוסיף דלקי.

ב ונראה משום דלענין מעש"ש יש מקום לכאורה לומר דמצטרפין לענין פדיון לשוה פרוטה, ופחות מפרוטה לאו בת פדיון היא, על זה משמיע לנו ר"פ דלא תימא הכי והיינו דלא בעינן פרוטה, דסבר כתנא דבי חזקי' דסבר דיש פדיון גם לפחות מפרוטה מטעם מעות הראשונות כמבואר בב"מ נ"ג, וא"כ לא בעינן צירוף לפרוטה לפדיון כיון דגם בפחות מפרוטה יש עצה בפדיון, אולם עדיין תקשה לשיטת הראשונים דסברי דכל עיקר דינא דחזקי' הוא מדרבנן, ומדאורייתא לא מהני כמבואר בשיט"מ ב"מ שם בשם הריטב"א, איברא דיש פוסקים שהוא דין התורה, וכן מוכח שזהו גם דעת רש"י שפירש שם בסוגיא דקאמרינן שם דאורייתא ודרבנן שהוא מטעם ביטול ברוב, וע"כ מפרשים הא דממעטין ממעשרו ולא כל מעשרו פרט למעש"ש שאין בו שו"פ, היינו שאין צריך פדיון, אבל כשפודהו על מעות הראשונות הוי פדיון גמור מן התורה, ולכאורה מכאן ראי' לשיטת הני הראשונים דמהני פדיון מן התורה, ותקשה מזה על הריטב"א מדוע לא אמר ר"פ הנפק"מ דמצטרפין לשו"פ לענין פדיון, כיון דלא יצוייר פדיון לפחות משו"פ מדאורייתא, וכן יש להוכיח שגם שיטת הרמב"ם דדינא דתנא דבי חזקי' הוא מדרבנן, כאשר יבואר.

ג והנה בסוגיא דב"מ שם דמעש"ש לא בטל באופן דהוי דבר שיש לו מתירין, ולכאורה תמוה דבלאו הכי לא שייך ביטול שם מטעם דכיון דיש לתקן ע"י פדיון הוי כהוכר האיסור ולא נגרע ע"י התערבות, ולזה העיר לי חכם אחד, והדבר מסתבר כן דבודאי לא שייך ביטול גם מן התורה, והוא מן הטעם הזה עצמו דכיון דאפשר בפדיון, הרי"ז כאילו אפשר לברר האיסור מתוך התערובות, והרי זה כהוכר האיסור לפנינו, ומדויק בזה לשון הרמב"ם בפר"ו ממעש"ש הי"ד שכתב שם וז"ל פירות מעשר שנתערבו בפירות חולין יאכל הכל בטהרה במקום, או יפדה את המעשר, לפיכך אם נתערבו בירושלים אסורין בכל שהן במינן, הואיל והוא בירושלים הרי הוא כדשיל"מ, עכ"ל, ולכאורה דבריו תמוהין טובא בזה שמחלק בין אם התערובות בירושלים לחוצה לה, הלא דין אחד להם דאין כאן ביטול ברובא, ומדוע מחלקן הרמב"ם לשתי הלכות, ועוד דמה הוסיף במה דהוי דשיל"מ בירושלים, כיון דגם כשנתערבו בחוץ לירושלים אינם בטלים, והדין דמחויב להביא במקום.

ד אמנם הביאור בזה דבשנתערבו המעש"ש בחולין חוץ לירושלים דהיינו בריחוק מקום אעפ"י שאין זה ענין לדשיל"מ מטעם טורח הדרך כמבואר בגמ', אמנם כיון דאפשר בפדיון, הנה דינם כאילו לא נתערבו כלל, וממילא יש חיוב הבאה עליהם כדין מעש"ש דעלמא, ובזה כתב הרמב"ם, יאכל הכל בטהרה במקום, והיינו מצד הדין משום דאין כאן ביטול ברובא, אבל בשנתערבו בירושלים, דבזה באמת שייך תערובות מפני שאין פודין מעש"ש בירושלים, ובזה שפיר שייך ביטול, אמנם כיון דהוי כדבר שיש לו מתירין, להכי לא בטל, וזהו שכתב הרמב"ם לפיכך לומר שבזה יובדל תערובות מעשר שני בירושלים דשייך בזה תורת ביטול מן התורה, ורק מטעם דשיל"מ לא בטל, ובזה אתי שפיר שם בהלכה ט"ז שכתב הטעם דלא בטל מעשר שני מטעם דשיל"מ, ולכאורה תמוה הלא בלאו הכי לא שייך ביטול מטעם דהזכות פדיון הוי כהוכר האיסור, אבל הנכון בזה דבמקום דלא שייך פדיון כגון בירושלים, דאז הוי שייך ביטול אם לא מטעם דהוי דשיל"מ.

ה ומצאתי און לי בספר קרית ספר להגאון המבי"ט שכתב בהדיא בפר"ו ממעש"ש וז"ל מעות חולין ומעות מעשר שנתפזרו או נתערבו, אע"ג דרובא חולין ואזלינן בתר רובא מדאורייתא אפילו הכי נראה דצריך לחלל מן התורה כיון דאית בהו פדיון כל היכא דהוו, דבמידי דאיסורא דלית בהו חילול אמרינן דבטל מדאורייתא, אבל הכא כיון דאפשר בחילול לא בטל וצריך לחללן מן התורה כדאמרן, עכ"ל, ויען שהספר קרית ספר מבאר תמיד דעת הרמב"ם ע"כ צ"ל שלמד זה מדברי הרמב"ם, לכן נראה שע"כ למד דברי הרמב"ם מדיוק לשונו בהלכה זו, וכמו שכתבנו.

ו והנה לפי"ז תמוה טובא הא דקאמרה הסוגיא דלא בטל מטעם דשיל"מ, נראה דכיון דמיירי מעשר שני שאין בו שו"פ, ואינו בר פדיון, להכי שייך בזה ביטול ברובא אם לא מטעם דשיל"מ, והוא רק מדרבנן, והיינו דסבר הרמב"ם דכל עיקר דפדיון על מעות הראשונות דינא דחזקי' לא הוי אלא מדרבנן, ומדאורייתא לאו בר פדיון הוא, וכן מבואר בשיט"מ בשם הריטב"א דעיקר דינא דחזקי' הוא מדרבנן יעוי"ש, ואפשר שכן דעת הרמב"ם גם כן, איברא דיש פוסקים דסברי דדינא דחזקי' הוא דאורייתא, וכן יש להוכיח גם מדברי רש"י דפירש בגמ' בהא דאמרינן דאורייתא ודרבנן שהוא מטעם ביטול ברוב, וע"כ מפרשים דממעטין ממעשרו ולא כל מעשרו פרט למעש"ש שאין בו שו"פ, היינו שאין צריך פדיון, אבל כשפודהו על המה"ר הוי פדיון גמור מן התורה, אמנם ע"כ כל זה כשהוא בעין, אבל כשנתערב ברובא לא שייך לומר דאין כאן ביטול דהוי כהוכר האיסור, והיינו דכיון דלא הוי בר פדיון כשהוא בפני עצמו, ורק נתפס על ידי מעות הראשונות דגם כן בתערובות הוא, ואין לו הכרה בפני עצמו, רק נטפל הוא במעות הראשונות, להכי אין עליו חשיבות כזה בכדי שנאמר עליו שאין לו ביטול.

ז עוד נראה ועיקר לפי מה שכתב השיט"מ דלשיטה זו גם כן מדאורייתא אינו מחויב בפדיון, ומדאורייתא מניחו עד שירקב, יעוי"ש, להכי יש לומר דבנתערב ברובא הרי"ז כאבוד וכנרקב, ואין כאן שום ענין פדיי' מן התורה, היינו שאינו נתפס בפדיון כיון שכנאבד נחשב, ורק מפני שאמרו חכמים חיוב פדיון על מעות הראשונות כמו"ש השיט"מ שם, להכי מפני חיוב זה לא בטל מטעם דשיל"מ ומדרבנן והיינו דהחיוב פדיי' מדרבנן על מעות הראשונות אין להניחו להיות נרקב, רק אמרו חכמים שיבוא לתכלית מעשר שני, וממילא כשנתערב לא בטל מטעם דשיל"מ, כמובן. -

ח עוד יש לומר דסבר ר"פ דאינם בפדיון, והיינו דבאמת לא חזי לפדיון הני שלשה משום דלא חזי לאכילה כראוי באופן שיהי' ראוים לפדיון, דוגמא לזה הא דכרשיני מעשר שני בפר"ב מ"ד, ורק לענין אכילה שאני מטעם דאחשבינהו, וזהו שאמר ר"פ לענין מעשר שני דאי אכיל חוץ לחומה לקי, לומר שרק לענין מלקות מהני צירוף, ולא לענין פדיון. -

ט והנה בעיקר הדין דלקי בשביל אכילה חוץ לחומה מיירי שנכנסו לירושלים ויצאו, דאל"כ אין בזה מלקות, כמבואר בתוס' מכות י"ט וברמב"ם פר"ב דמעש"ש, וכתבתי בזה בספרי נזר הקודש לזבחים, ויש לעיין בזה אם אמרינן דאינם ראוים לאכילה רק ע"י הדחק כהא דכרשינים, א"כ אין כאן קליטת מחיצות כמבואר במשנה שם במעש"ש שנכנס לירושלים ויצא, ואם כן אין כאן קליטת מחיצה וממילא הרי הוא כאילו לא נכנס, ואם אמרינן דאין מלקות טרם שהוקלטו במחיצות, א"כ אין בזה מלקות, וע"כ צריך לומר דבעירוב הני מינים ראוים לאכילה לאדם גם ברווחא, וממילא ביישוב הסוגיא צריך לומר כדלעיל.

א ומלקצור לפני העומר, הרמב"ם פסק בפר"ז מתו"מ הי"ג דאסור לקצור קודם קצירת העומר, ומשמע דלאחר קצירה מותר לקצור גם להדיוט, והקשה מרן דבגמ' משמע דקודם הבאת העומר אסור בקצירה יעוי"ש, ובלח"מ, ודברי מרן תמוה דמהסוגיא משמע דהקצירה בעצמותה מתרת את הקצירה, וכן נראה להוכיח מירושלמי פר"א דחלה דתיכף ומיד אחרי קצירת העומר מותרין בקצירה, דאיתא שם אמר רבי יוסי קצירה מתרת הבאה וקצירה, לפום כן רבי יוסי חווי בה קצר לרבים ונטמא חזר היחיד לאיסורו, והיינו מטעם דבעינן קצירה כזו שראוי' להבאה, - משמע מזה אבל אם הקצירה ראוי' להבאה שאין בה פסול אחר מותר בקצירה, וגם הרמב"ם בפר"א דחלה כתב להדיא דלאחר הקצירה מותר קצירה.

ב ומסופקני למאן דאמר נקצר שלא כמצותו כשר, היאך הדין אם קצירה זו מתרת קצירה, דאפשר דדוקא בשנקצרת בזמן קצירה אז מתרת קצירה, אבל לא בשנקצרת בזמן מוקדם, וצ"ע.

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

גולבא. אשפיילט''א: דישרא. סיגל''א: שיבולי תעלא. אווינ''א: הני אין. הני חמשת מינין מצטרפין וחייבין בחלה: אורז ודוחן לא. יצא בהן ידי חובתו משום מצה: התבואה. חיטים ממש קודם טחינה: לענין חמץ. מצטרפין לכזית דחיטין נמי מחמצין אם שראן במים: מה התם בצק אוכלא בעיניה. לאפוקי קליפת שעורים וסובין שבקמחין דלאו אוכלים נינהו ולא מצטרפי לכביצה: והתניא. בניחותא: קליפת חטים דקה ורכה היא וראויה לאכול לפיכך מצטרפת: שעורה שאינה קלופה אינה מצטרפת. עם שאר אוכלין לכביצה ואפי' אוכל שבתוכה משום דקליפה מפסקת ולא נוגעים אוכלין אהדדי להיות חיבור: והתנא דבי רבי ישמעאל אשר יזרע משמע כדרך שבני אדם מוציאין לזריעה. שאין מקפידין אם קליפתן סובבתן כך הם מצטרפין לטומאה דשומר האוכל מצטרף עמו ומהאי קרא נפקא לן בהעור והרוטב (חולין קיז:): לחות. מצטרפות דשומר הוא: יבישות. לא הוי שומר דמיפרכי ונפלי ע''א לחות חזיא קליפתן לאכול דעדיין רכות הן וזה שמעתי וללשון ששמעתי קשיא לי הא דקיימא לן (שם.) שומרין מצטרפין לטומאת אוכלין: לחם לחם. לחם קלי וכרמל (ויקרא כג) מה מצה חמשת מינין ולא אורז ודוחן אף חדש נמי חמשת מינין ותו לא: מאי קודם לעומר. דקתני מתניתין ואסורין בחדש לפני העומר: קודם קצירת העומר. אבל לאחר קצירת העומר שרי לאכול חדש בהאיר המזרח: קודם הבאת העומר. אסור לאכול חדש דעומר מתיר בזמן שהמקדש קיים ולא האיר המזרח: ולקצור לפני הפסח. אבל לאחר יום טוב ראשון שרי דקצירת העומר במוצאי י''ט מתרת לקצור שאר קצירות: בשלמא למ''ד אסורה באכילה עד הבאה. היינו דלא עריב אכילה וקצירה כי הדדי משום דקצירה שריא ממוצאי י''ט ואכילה לא שריא עד הקרבת העומר: אלא לר' יונה לערבינהו וליתנינהו. תרוייהו לפני הפסח דמשמע לאחר הפסח שרי מיד דקצירת העומר שריא לאכילה והמתנה מקצירה ועד האיר המזרח לא חשיב משום דזימנין דנקצר סמוך לעלות השחר. ולי נראה דה''ג ליערבינהו וליתנינהו אסור בחדש ולקצור לפני העומר הואיל ותרווייהו אקודם קצירה קיימי וללשון שבספרים קשיא לי דאי הוי תני לפני הפסח הוה משמע דביום הפסח שרי ואף על גב דקודם קצירת העומר הוא דבשלמא כי תני לה גבי קצירה ניחא דביום הפסח יום טוב הוא ופשיטא דאסור לקצור אבל גבי אכילה לא מתני ליה:
אלא לענין חלה מיתניא ולהכי מייתי לה אמתניתין דמיתניא לגבי חלה דתנן החיטין והשעורין והכוסמין ושיבולת שועל ושיפון הרי אלו חייבין בחלה ומצטרפין זה עם זה והך ברייתא לא פליגא אמתניתין דמצטרפין דמתניתין לאו אכולהו קאמר שיצטרפו זה עם זה אלא כדמפרשא ברייתא וכן פי' בקונטרס ומיהו על חנם דחק דמתני' היא כמו כן משני בריש חלה ופריך בגמרא בירושלמי תמן תנינן איזהו מין במינו החיטין אינן מצטרפים עם הכל אלא עם הכוסמין השעורין מצטרפות עם הכל חוץ מן החיטין רבי יוסי אומר לה סתם ר' יונה בשם רבי יוחנן תמן בנשוך וכאן בבלול פירוש כשהמינין בלולין יפה ועושין מהן עיסה אחת כולן מצטרפין וכשעושה עיסה מכל מין בפני עצמו אחרי כן נושכין זה בזה מצטרפין בכי האי גונא דקתני וההיא דמייתי בירושלמי היא משנה בפ' בתרא דחלה והא דקתני התם השעורים מצטרפין עם הכל משמע דמצטרפין עם הכוסמין והכא קתני כוסמין מין חיטין משמע אבל מין שעורין לא לא קשיא מידי דהכי קאמר כוסמין אף מין חיטין שיבולת שועל ושיפון מין שעורין דוקא וא''ת והנך מינין שהן כלאים זה בזה כדתנן בריש כלאים היאך הן מצטרפין הא תנן בפ' שני דתרומות כל שהוא כלאים בחבירו לא יתרום מזה על זה וי''ל דגבי חלה תלוי הטעם בעיסה לפי שעיסותיהן דומות זו לזו כדאיתא בירושלמי בפ' בתרא דחלה ועוד יש לפרש דכשיש בכל אחד בפני עצמו כדי חיוב חלה אין תורמין מזה על זה ממין על שאינו מינו והכי מוכח בתוספתא דחלה דקתני קב חיטין וקב שעורין וקב כוסמין הרי אלו אין מצטרפין כשהוא תורם מכל אחד ואחד שאין תורמין ממין על שאינו מינו חצי קב חיטין חצי קב שעורין וחצי קב כוסמין נוטל מן הכוסמין ונראה שזהו הטעם דחמשת רבעים קמח ועוד חייבין בחלה ומיירי כגון שהשלש מינין נושכין כולן זה בזה שכל אחד נושך בשני המינים ומשום הכי ברישא תורם מכל מין ומין כיון שהשנים אחרים מחויבין בלא השלישי אבל לצרף נוטל מן הכוסמין שעיסתו דומה לשניהם: כדרך שבני אדם מוציאים לזריעה חיטה בקליפת'. והא דאמר ' בסוף כתובות (דף קיא:) ומה חטה שנקברת ערומה מוציאה כמה לבושין אומר ר''ת דהכי קאמר אפי' היתה נקברת ערומה יוצאה בכמה לבושים: אתיא לחם לחם ממצה. פי' בקונטרס מה מצה חמשת מינין ולא אורז ודוחן וקשה דהוה ליה למידק כדדייק לעיל הני אין אורז ודוחן לא אלא נראה דאיצטריך לרבות חמשת מינין דלא תימא דוקא שעורין דמייתי עומר מיניה: מאי קודם לעומר. דקתני מתניתין אסורין בחדש קודם קצירת העומר אבל לאחר קצירה שרי לאכול חדש בהאיר מזרח כך פי' בקונטרס וזהו דוחק דכיון דבהאיר המזרח תליא מילתא למה לי למינקט קודם קצירה ועוד בתר הכי דקאמר בשלמא למ''ד קודם הבאת עומר היינו דלא עריב ותני להו דלא עריב אכילה וקצירה בהדדי משום דקצירה שריא ממוצאי יו''ט ואכילה לא מישתריא עד הקרבת העומר אלא למאן דאמר קודם קצירת עומר ליערבינהו וליתנינהו אסורים בחדש ולקצור לפני העומר והשתא לדידיה נמי אין זמנם שוה דלאחר קצירת העומר שריא קצירה לאלתר ואכילה מיתסרא עד האיר המזרח ודחק בקונטרס לפרש דמקצירה עד האיר המזרח לא חשיב דזימנין דנקצר סמוך לעלות השחר ועוד קשה אי הוה תני אסור בחדש ולקצור לפני הפסח הוה משמע דביום פסח שרי דבשלמא כי תני להגבי קצירה ניחא דביום הפסח יו''ט הוא ופשיטא דאסור לקצור אבל גבי אכילה לא מיתני ליה ונראה דגרס מאי קודם לפסח וקאי אהא דתנן ואסור לקצור קודם לפסח ר' יונה אמר קודם קצירת העומר והא דקתני קודם לפסח משום דבי''ט ליכא קצירה ומיד בליל ט''ז קוצרין העומר להכי קתני קודם לפסח רבי יוסי בר זבדא אומר קודם הבאת העומר ופריך תנן [אסורים בחדש מלפני העומר כו' בשלמא למ''ד קודם קצירת העומר היינו דלא קא עריב ותני להו אלא למ''ד קודם הבאת העומר לערבינהו ולתנינהו] אסור בחדש ולקצור לפני העומר:
הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.

הערה אישית

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד