דף ע - ב
היינו גולבא; שיפון: היינו דישרא; שיבולת שועל: היינו שבולי תעלא.
כאן שבה הגמרא לפרש את משנתנו:
הרי משמע, כי רק הני [חמשה מינים אלו] אין, אכן הם חייבים בחלה, אבל אורז ודוחן - לא.
מנא הני מילי שאין הם חייבים בחלה?
אמר פירש ריש לקיש: אתיא "לחם לחם" ממצה: כתיב הכא גבי חלה [במדבר טו יט]: "והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לה'. ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה" -
וכתיב התם גבי מצה [דברים טז ג] "שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני" -
וילפינן: מה מצה, אינה כשירה אלא מחמשת מיני דגן, אף חלה אין צריך להרים אלא מחמשת מיני דגן.
ודנה הגמרא: והתם גופה במצה עצמה מנלן שאינה כשירה אלא מחמשת מיני דגן, ולא מאורז ודוחן?
אמר פירש ריש לקיש, וכן תנא דבי רבי ישמעאל, וכן תנא דבי רבי אליעזר בן יעקב:
אמר קרא [שם]: "לא תאכל עליו חמץ, שבעת ימים תאכל עליו מצות, לחם עוני". מלמד הכתוב כי רק דברים הבאים לידי חימוץ, מחמשת מיני דגן, שמקיים אני בהם "לא תאכל עליו חמץ", אדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח, ומקיים אני בהם "שבעת ימים תאכל עליו מצות" -
יצאו אלו, אורז ודוחן, שאין באין לידי חימוץ, אלא לידי סירחון, ואין אני מקיים בהם "לא תאכל עליו חמץ", ולכן, אף איני מקיים בהם "שבעת ימים תאכל עליו מצות".
שנינו במשנה: ומצטרפין זה עם זה:
תנא בברייתא: התבואה [גרעיני תבואה קודם הטחינה] והקמחים והבציקות מצטרפין זה עם זה.
ודנה הגמרא: למאי הלכתא? לאיזה ענין ודין מצטרפים שלשה דברים אלו?
אמר רב כהנא: לענין חדש, לומר שאם אכל כזית מכולם כאחד קודם לעומר, הרי הוא לוקה משום "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה, עד הביאכם את קרבן אלהיכם".
רב יוסף אמר: לענין חמץ בפסח הם מצטרפים, וכגון אם שרה את החיטים במים, ונתחמצו, וצירפם עם בציקות וקמחים לשיעור כזית, הרי הוא חייב מלקות וכרת במזיד, וקרבן חטאת בשוגג.
רב פפא אמר: לענין מעשר שני הם מצטרפים, דאי אכיל ליה [אם אכל כזית מכל אלו כשהיו מעשר שני] חוץ לחומה של ירושלים לקי עליהם משום [דברים יב יז] "לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך תירושך ויצהרך". [1]
א. אין דבר שמקבל טומאה, אלא אדם או כלי או אוכל.
ב. שיעור אוכל טמא כדי לטמא, הוא בכביצה; ושיעורו כדי לקבל טומאה הוא בכל שהוא [לפי שיטת רש"י בכמה מקומות]. [2]
רבא אמר: לענין לטמא טומאת אוכלין, שאם צירף מכל אלו שיעור כביצה, הרי הם מטמאים.
והא קא משמע לן הברייתא במה שאמרה שהם מצטרפין לענין טומאה, דתבואה [תבואת שעורים, כדמפרש ואזיל] וקמחין אין מצטרפים לשיעור אלא כשהם דומיא דבצקות. מה התם [בצק] אוכלא בעיניה [האוכל הוא בעינו, דהיינו, שכולו אוכל, בלי קליפה וכדומה המצטרפת אליו], אף הכא [תבואה וקמחים] נמי, אין מצטרפים להשלים את השיעור אלא כשהם אוכלא בעיניה, שאין קליפה לשעורים, ואין סובין מעורבין בקמח. אבל שעורה שאינה קלופה, אינה מצטרפת, ואפילו האוכל שבה אינו מצטרף, כי הקליפה שאינה אוכל מפסקת, ואין מגע בין האוכל שפנים השעורה לשאר האוכל המצורף לה כדי שיצטרפו זה לזה לשיעור לטמא. וכמו כן הסובין שבקמח אינם מצטרפים להשלים את השיעור. [3]
והתניא, וכאשר שנינו בברייתא: רק חטה טמאה, בין שהיא קלופה ובין שאינה קלופה הרי היא מצטרפת [היא וקליפתה] עם אוכל אחר להשלים שיעור כביצה לטמא את אחרים, ומשום שקליפת החיטה רכה היא, וראויה היא לאכילה.
אבל שעורה, רק כשהיא קלופה הרי היא מצטרפת, אבל שעורה שאינה קלופה, אין היא מצטרפת כלל, ומשום שהקליפה מפסקת. [4]
ואף תבואה, ששנינו בברייתא, לא איצטריך להשמיענו אלא בשעורים, אבל בחיטים הרי הם מצטרפים בכל אופן.
ומקשינן: איני, והרי אין הדין כן, שקליפת השעורה כיון שאינה אוכל אין היא מצטרפת להשלים שיעור כביצה, שהרי,
והא תנא דבי רבי ישמעאל: כתיב לגבי טומאת אוכלים [ויקרא יא לז] "וכי יפול מנבלתם על כל זרע זרוע אשר יזרע [ועדיין לא באו עליו מים להכשירו לקבל טומאה] טהור הוא. וכי יותן מים על כל זרע ונפל מנבלתם עליו, טמא הוא לכם", [שהמים מכשירים את האוכלים לקבל טומאה] -
ולכך אמר הכתוב "אשר יזרע", כדי ללמד: אף זרעים, כדרך שבני אדם אינם נמנעים ומוציאין אותם כך לזריעה, דהיינו: חטה בקליפתה, ושעורה בקליפתה, ועדשים בקליפתן - אף באופן זה אין הם מיטמאים בנגיעת הנבילה בקליפה, רק משום שעדיין לא הוכשרו לקבל טומאה. אבל לכשיוכשרו לקבל טומאה, כי אז ייטמאו אף שלא נגעה הנבילה אלא בקליפה; ולחדש בא הכתוב, שאף מה שאינו אוכל בעצמותו, כיון ש"שומר" הוא לפרי שבתוכו כפרי הוא.
ולא הוצרך הכתוב ללמדנו שהשומר "מכניס" טומאה לאוכל כשנגעה בו הטומאה, כי זאת כבר ידענו ממקום אחר, וכמבואר בחולין קיח א. [5] ועיקר הכתוב בא ללמדנו שהשומר כפרי הוא אף להצטרף אל האוכל להשלים שיעור כביצה לטמא. הרי למדנו מכל זה, שקליפת השעורה מצטרפת להשלים שיעור כביצה, ודלא כמבואר בברייתא שקליפת השעורה אינה מצטרפת להשלים את השיעור!?
ומשנינן: לא קשיא:
הא דקליפת השעורה חשובה "שומר" - בשעורים לחות, שאכן קליפתן שומרת היא את הפרי.
הא דשנינו: שעורה שאינה קלופה אינה מצטרפת - בשעורים יבשות, שאין קליפתה חשובה "שומר", משום שנפרכת היא ונופלת. [6]
שנינו במשנה: ואסורין בחדש מלפני העומר:
שואלת הגמרא: מנא הני מילי שחמשת מיני דגן אלו בלבד אסורים משום חדש, ואילו אורז ודוחן אינם אסורים? [7]
אמר פירש ריש לקיש: אתיא "לחם" ["ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו... עד הביאכם את קרבן אלהיכם"] "לחם" ממצה ["לחם עוני"] -
מה מצה אינה כשירה אלא מחמשת מיני דגן ולא מאורז ודוחן, וכמבואר לעיל; אף איסור חדש אינו נוהג אלא בחמשת מיני דגן ולא באורז ודוחן.
שנינו במשנה: ולקצור לפני הפסח:
שואלת הגמרא: מנא הני מילי שחמשת מיני דגן אלו שבמשנה הם האסורים מלקוצרם מלפני קצירת העומר? [8]
אמר פירש רבי יוחנן: אתיא "ראשית" ["ראשית קצירכם", שמשם נלמד דין איסור הקצירה] "ראשית" [ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה"] מחלה, וחלה עצמה נלמדת - "לחם לחם" ממצה ששהיא כשירה מחמשת מיני דגן. [9]
וכאן שבה הגמרא לדון במה ששנינו במשנה: ואסורין בחדש לפני העומר:
לעיל סח א נחלקו רב ושמואל עם רבי יוחנן וריש לקיש, לפי דעת חכמים הסוברים שבזמן שאין בית המקדש קיים האיר המזרח מתיר, כיצד הוא הדין בזמן שבית המקדש קיים. לדעת רב ושמואל הבאת העומר היא שמתירה. ואילו לרבי יוחנן וריש לקיש, אף בזמן שבית המקדש קיים האיר המזרח מתיר, אלא שמכל מקום, למצוה, צריך להמתין עד שיקרב העומר.
מאי "קודם לעומר"? כלומר, האם בזמן שבית המקדש קיים יש להמתין מלאכול מן החדש עד הבאת העומר ממש, או די בהמתנה עד שהאיר המזרח? רבי יונה אמר: [10] קודם קצירת העומר בלבד הוא שאסור החדש באכילה, כלומר, "האיר המזרח" שלאחר קצירת העומר הוא המתיר את החדש אף בזמן שבית המקדש קיים.
רבי יוסי בר זבדא אמר: קודם הבאת העומר ממש אסור לאכול, שאין הארת המזרח מתירה בזמן שבית המקדש קיים, אלא הבאת העומר היא שמתירתו. [11] ומקשינן לדעת הסובר ש"האיר המזרח" מתיר, מהא דתנן במשנתנו: אסורין בחדש לפני העומר, ולקצור לפני הפסח:
בשלמא למאן דאמר לפרש את מה ששנינו "ואסורין בחדש - באכילה - לפני העומר" היינו קודם הבאת העומר, היינו דלא קא עריב להו ותני להו, לכן מחלקת המשנה את איסור הקצירה מאיסור האכילה, ומשום שאין זמנם שוה, כי בקצירה האיסור הוא עד הקצירה של העומר בלבד, ואילו היתר החדש באכילה הוא בהקרבת העומר.
אלא למאן דאמר: קודם קצירת עומר, ומשהאיר המזרח כבר הותר החדש אף באכילה, אם כן ליערבינהו וליתנינהו [יערב ויכלול התנא את זמן היתר החדש באכילה עם זמן היתר קצירת החדש], וכך ישנה: אסורין בחדש ולקצור לפני הפסח, שהרי זמן אחד להם!? [12]
אלא אי איתמר - את מחלוקת רבי יוסי בר זבדא עם רבי יונה - אסיפא של משנתנו איתמר; דתנן בסיפא: אם השרישו קודם לעומר, העומר מתירן, ואם לאו אסורין עד שיבוא העומר הבא; ועל זה הוא דאיתמר:
מאי "קודם לעומר"?
רבי יונה אמר: אם השרישו קודם הבאת העומר העומר מתירן באכילה, ואפילו השרישו לאחר שהאיר המזרח. [13]
רבי יוסי בר זבדא אמר: אם השרישו קודם קצירת העומר - כלומר, קודם שהאיר המזרח לאחר קצירת העומר - [14] העומר מתירן, ואם לאו - שהשרישו לאחר שהאיר המזרח - אף שהשרישו קודם הבאת העומר, אין העומר מתירן באכילה.
הערות
[1] ב"קרן אורה" נתקשה: הניחא, אם כוונת הברייתא היא לענין חדש, יש לומר דהחידוש הוא: אף על גב דאי אכיל כשיעור מכל חד, לוקה שתים, דקלי לחוד, וכרמל לחוד, ולחם לחוד, מכל מקום כי אכל מתרווייהו כשיעור, גם כן מצטרפי [ראה גם בכתבים המיוחסים לגרי"ז] ; ולענין חמץ נמי יש חידוש: אף על גב דאין טעמן שוה בחימוץ, מכל מקום מצטרפין; אבל לענין מעשר שני חוץ לחומה, קשה: מאי קא משמע לן ; ואמאי לא אמר לענין שאר איסורים כמו טבל ותרומה וכלאים.
[2] אבל שיטת התוספות [ראה שבת צא א, ועוד], שבין לזה ובין לזה שיעורו הוא בכביצה; ושיטת הרמב"ם כרש"י.
[3] ב"קרן אורה" נתקשה: למה פירשה כן הגמרא לענין טומאה בלבד, והרי אף לענין איסור חדש וחמץ נראה דאין הקליפה והסובין מצטרפין, כיון שאינם אוכל, ראה שם.
[4] ראה רש"י בחולין קיז ב ד"ה קליפה על הברייתא המובאת בסמוך, שביאר איזו קליפה אינה חשובה אוכל, כי יש שתי קליפות, ראה שם.
[5] ומשום שקל וחומר הוא מידות האוכלין [כגון עוקצי התאנים והאגסים], שהם מכניסים ומוציאים את הטומאה על ידי מגע בהם מבלי מגע באוכל עצמו, ראה שם.
[6] ומיהו, לענין חטה בקליפתה אין שוים הברייתא ותנא דבי רבי ישמעאל, כי לדעת הברייתא, קליפת החיטה היא בעצמה אוכל, ואילו לתנא דבי רבי ישמעאל דין שומר לה, ולא אוכל, ויש בזה נפקא מינה בחיטה יבישה; וצריך תלמוד.
[7] כן נראה מדברי רש"י ביאור שאלת הגמרא; ובתוספות הקשו על זה, שהיה לה לגמרא לומר "הני אין, אורז ודוחן, לא", ולכן פירשו שכוונת הגמרא לשאול מנין שאיסור חדש נוהג בכל חמשת מיני דגן, והרי שמא אינו נוהג אלא בשעורים בלבד שמהם מביאים את העומר; וכן נראה שמפרש רבינו גרשום.
[8] מסתימת לשון רש"י היה נראה שאף כאן השאלה היא על אורז ודוחן, ולפי זה, אף שכבר ידענו שאורז ודוחן אין אסורים באכילה, מכל מקום צריך עוד לימוד שאף בקצירה אינם אסורים. אך לקמן עא א, מבואר דילפינן מקרא ד"וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר" דממקום שאי אתה מביא עומר אתה קוצר, ומקשה הגמרא: ואימא ממין שאי אתה מביא [היינו כל המינים מלבד שעורים] אתה קוצר! ? ומשנינן: לא מצית אמרת מדרבי יוחנן, והיינו רבי יוחנן כאן שלמד ראשית ראשית מחלה; ומזה יש ללמוד - אם כי אינו מוכרח - ששאלת הגמרא היתה: שמא לענין קצירה אתה קוצר את כל המינים מלבד שעורים, ומשום שנאמר "וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר" ; ולפי זה לענין אורז ודוחן אין אנו צריכים מקרא מיוחד כי הוא נלמד מדין חדש לענין אכילה. ולשיטת התוספות, המפרשים אף לעיל שהלימוד נצרך שלא נאמר רק מה שמביאים עומר ממנו אסור באכילה, נמצא, שצריך שני לימודים על שאר המינים, לימוד לענין קצירה ולימוד לענין אכילה, ולא היינו לומדים זה מזה.
[9] נתבאר על פי רבינו גרשום; [ורבינו גרשום מפרש לעיל כהתוספות, שהשאלה היתה מנין שכולם אסורים משום חדש, ואם כן ודאי שאף כאן מפרש הוא כן ולא לענין אורז ודוחן; ולפי זה יש לעיין: למה צריך ללמוד בחלה ממצה, וכי למה נאמר שאין חלה אלא ממין אחד].
[10] בכל הסוגיא כאן יש שינויי גירסאות, אם רבי יונה הוא האומר קודם קצירה או רבי יוסי בר זבדא הוא האומר כן, ואנו כתבנו כפי גירסת הספרים שלפנינו; וראה "שיטה מקובצת", וגליון בשם הרש"ק, "קרן אורה" ורש"ש.
[11] א. נתבאר על פי רש"י, שכתב "קודם קצירת העומר: אבל לאחר קצירת העומר שרי לאכול חדש בהאיר המזרח; קודם הבאת העומר: אסור לאכול חדש, דעומר מתיר בזמן שבית המקדש קיים, ולא האיר המזרח". וב"חידושי הרשב"א" מפרש מה שאמר "קודם קצירה", דהיינו קודם שעת הקצירה שאין אחריה עוד ראוית קצירה, דהיינו שעה אחרונה שבלילה, דלא יוכל לקצור אחרי כן, שהרי אף על פי שקצירה נעשית בתחילת הלילה מכל מקום כל הלילה היתה ראויה לקצירה, שאם לא קצר בתחילת הלילה יכול לקצור כל הלילה, ומשם ואילך שהוא האיר המזרח, מותר; [ויש להעיר בזה, דהלילה הוא עד עלות השחר, ואילו "האיר המזרח" פירש רש"י לעיל סח א דהיינו משהנץ החמה; וכנראה שהוא חולק, וכאשר תמהו באמת ה"שפת אמת" והגרי"ז לעיל על רש"י, ומשום ש"יום" הוא מעלות השחר, והובא בהערות שם]. ופשטות כוונת רש"י היא, ששיטה ראשונה היא כשיטת רבי יוחנן וריש לקיש, והשניה כשיטת רב ושמואל; אלא שצריך ביאור: הרי בין לזה ובין לזה אסור החדש עד הבאת העומר, ולא נחלקו אלא אם האיסור הוא כאיסור חדש קודם שהאיר המזרח, או שאינו אלא למצוה בעלמא, אבל לכולי עלמא אסור החדש עד הבאת העומר! ? וכבר נתקשה בזה ב"קרן אורה" על פירושו של רש"י, וראה בזה ב"טהרת הק ודש". ב. התוספות חלוקים על רש"י, וכתבו על פירושו שזהו דוחק, דכיון דבהאיר המזרח תליא מילתא, למה לי למינקט "קודם קצירה"! ? ועוד הקשו עליו מהמשך הסוגיא. ולכן גרסו בדברי הגמרא "מאי לפני הפסח", והיינו שמחלוקתם אינה על איסור האכילה ששנינו במשנה שהיא "לפני העומר", אלא על איסור הקצירה שעליה שנינו במשנה שהיא אסורה "לפני הפסח", ובזה נחלקו: אם אכן האיסור הוא רק עד הפסח, ומשום שהאיסור הוא עד הקצירה בלבד, וביום ראשון של פסח הרי בלאו הכי אסורה הקצירה; או שאיסור הקצירה הוא עד הבאת העומר. וב"תוספות חצוניות" ב"שיטה מקובצת" נתן טעם לדעת הסובר שהאיסור הוא עד ההבאה [דלכאורה קשה: הרי איסור הקצירה נלמד מ"ראשית קצירכם", ואם כן הרי לא משמע אלא עד הקצירה]: ושמא טעמו, משום דכתיב "וקצרתם והבאתם" קצירה תלויה בהבאה, ראה שם. וב"קרן אורה" כתב: דכל שלא קרב העומר אסרה תורה הקצירה, שמא יימצא פסול בעומר ויהא נצרך לחזור ולקצור, ואם כן יקצרו למפרע באיסור, על כן נאסרה קצירת הרשות עד אחר הבאת העומר.
[12] א. נכתב ונתבאר על פי הגירסא הנראית יותר לרש"י; ואם תאמר: הרי אף לפי שיטה זו אין זמנם שוה, שהקצירה אינה אסורה אלא עד קצירת העומר, ואילו אכילת החדש אסורה עד שהאיר המזרח; וביאר רש"י, שזמן זה שבין הקצירה ובין הארת המזרח לא חשיב, כי פעמים שסמוכים הם זה לזה, וכגון שקצרוהו סמוך לעלות השחר; והתוספות כתבו על זה שזה דוחק. והם מפרשים כפי שיטתם שמחלוקת האמוראים היא באיסור הקצירה, וקושיית הגמרא היא על הסובר "עד הבאת העומר", כי לפי שיטתו נמצא שזמן אחד ממש להיתר הקצירה ולהיתר ההבאה, ואם כן למה חילקה הגמרא את זמן היתירם. ב. [הנה לפי שיטת רש"י דוחה הגמרא מכח לשון המשנה את שיטת רבי יוחנן וריש לקיש הסוברים "האיר המזרח מתיר" אף בזמן שבית המקדש קיים, שהרי שיטתם היא שיטת הסובר "קודם קצירת העומר", והיא נדחתה מכח לשון המשנה; ואם כן תיקשי: למה לא הקשתה הגמרא קושיא זו כבר בסוגיא לעיל, בין שאר הקושיות שמקשה שם הגמרא על רבי יוחנן וריש לקיש! ? וראה עוד בהערה הבאה, במה שנרשם על דברי ה"שאגת אריה"].
[13] ב"שאגת אריה" דיני חדש [סימן ה ד"ה ואחר], נסתפק אם מחלוקת האמוראים היא לענין איסור אכילה, או לענין איסור קצירה; והסיק שם שמחלוקתם היא לענין איסור אכילה, ועיקר טעמו הוא, משום שאין סברא כלל לתלות את איסור הקצירה בהשרשה קודם הבאה, מאחר שהקצירה היא המתרת; וכן נראה בפשוטו מסתימת לשון רש"י, שלא פירש דהמחלוקת היא לענין קצירה שלא כפי שסברה הגמרא בתחילה ; ועל פי זה נתבאר בפנים; וכפירוש הזה נקטו בפשיטות ה"קרן אורה" וה"מנחת חינוך". אך הנה ז"ל הרע"ב "ואם השרישו: אחד מחמשת המינים האלו קודם קצירת העומר; העומר מתירן: ומותר לקוצרן אחר קצירת העומר"; וכן הוא בפירוש המשניות להרמב"ם, ונראה מדבריהם, שהם מפרשים את מחלוקת הגמרא לענין איסור קצירה, וכן מבואר ברש"ש כאן בהבנת דבריהם, ראה עוד שם ; ואף ב"שאגת אריה" שם ד"ה ודע, צידד לומר כפירוש זה לשיטת התוספות, ראה שם. ומדברים המובאים בכתבים המיוחסים לגרי"ז נראה, שהמחלוקת היא בין לענין קצירה ובין לענין אכילה; ואם כי מן הדין לענין קצירה לא היה לנו לתלות בהשרשה קודם ההבאה, אלא קודם הקצירה, שהרי הקצירה היא המתרת [וכאשר תמה ב"שאגת אריה" שם], מכל מקום איסור הקצירה תלוי בדין אותה תבואה לענין איסור אכילה, ומאחר שתבואה הנשרשת לאחר הקצירה פקע ממנה שם חדש בהבאת העומר, שוב ממילא אף לענין קצירה מותרת היא; והביא לזה ראיה מלשון הרמב"ם, ראה שם. וראה עוד ב"שפת אמת" כאן, שמבוארת בדבריו סברא אחרת, שאף הנשרשים לאחר הקצירה יהיו מותרים בקצירה אם נשרשו קודם הבאת העומר, ומשום דעומר שבשנה הבאה פשוט שאסור להביא מזו התבואה שנשרשה אחר קצירה וקודם הבאת העומר, דעל כל פנים הקרבן כבר הובא מזו התבואה, וכיון דאסור להביא מזה העומר, נראה שמותר לקוצרו קודם העומר הבא, [ראה שם היטב בד"ה בגמ' אם השרישו]. וב"תורת זרעים" במסכת חלה א א, נסתפק בגדר איסור קצירה: אם הוא דין איסור קצירה בעצם התבואה, או דכל עיקר הדין אינו אלא בקציר העומר שצריכה שתהא תחילה לכל הנקצרים, ומשום זה הוא דאין קוצרים כדי לקיים "ראשית קצירכם" בקציר העומר, אבל בגוף התבואה אין שום איסור קצירה; [והנפקא מינה כתב שם כשאין עומר, אם יש איסור קצירה; וראה עוד ב"שפת אמת" לעיל סח ב - הובא בהערה שם - שדן כעין זה לענין שתי הלחם שאין מפורש דאסור להקריב מקודם, ועיקר איסור דהקרבה קודם שתי הלחם הוא משום דצריך להיות שתי הלחם "מנחה חדשה", אם כן אין הפסול בהקרבה שהקדימו, רק נעשה חסרון במצות שתי הלחם; ואפשר נמי, אם הקריבו מקודם, דקיימא לן דכשר, שוב רשאין אפילו לכתחילה להביא עוד מנחות קודם לשתי הלחם, כיון דשוב בלאו הכי לא תהיה מנחה חדשה"]. וכתב להוכיח דין זה מהא דלענין קצירה ההיתר הוא רק על הנשרשים קודם קצירה, ואילו הנשרשים לאחר קצירה תלויים בעומר הבא, [ראה שם בשם הירושלמי] ; כי אם נאמר שהאיסור קצירה אינו מצד עצמו אלא משום קציר העומר, אם כן, הא ודאי כיון דחליף עלייהו הקרבת העומר והותרו באכילה, אם כן שוב אין עליהם שם חדש, והרי הם מכלל התבואה של שנה שעברה, ושפיר מתקיים "ראשית קצירכם" בקציר העומר, אף אם כבר קצרו זאת התבואה מקודם העומר; ועל כרחך מוכח מכאן דהאיסור קצירה הוא איסור בעצם התבואה מצד עצמה, והוא חלק מאיסור חדש, וקצירת העומר היא המתרת אותו ולא הקרבת העומר, ועל כן בהשרישו לאחר הקציר אינו ניתר אותו האיסור עד לאחר קצירת העומר הבא, דקצירה מתרת קצירה, ע"כ. ואם אכן כדבריו, שדין השרשה לענין קצירה אם הוא תלוי בקצירה או בהבאה תלוי בספק שנסתפק, אם כן לפי המבואר בדעת הרמב"ם והרע"ב שמחלוקת הגמרא כאן היא לענין איסור קצירה, יכולים אנו לומר שזה הוא יסוד מחלוקתם.
[14] א. ביאור לשון "קודם קצירת העומר", אם הוא כפשוטו שההשרשה תלויה בקצירה, או ב"האיר המזרח"; הנה לפי שיטת רש"י המפרש לפי מה שסברה הגמרא בתחילה בפירוש מחלוקתם, שלשון "קודם קצירת העומר" אינו בדוקא, ועיקר הדין תלוי ב"האיר המזרח", אם כן אף לפי מסקנת הגמרא משמע מסתימת לשונו שלא נשתנה פירוש המילים, והכוונה היא שההשרשה תלויה ב"האיר המזרח", ועל פי זה נתבאר בפנים. אך לשיטת התוספות ששללו פירוש זה של רש"י בהוה אמינא, ודאי משמע שהלשון מתפרשת כפשוטה; אלא שבדבריהם יש להסתפק: אם הם מפרשים את המחלוקת לענין אכילה, ומכל מקום הדין תלוי בהשרשה קודם קצירה, או שהם מפרשים את המחלוקת לענין קצירה [ועל דרך שפירשו גם לפי ההוה אמינא שהמחלוקת היא לענין קצירה], ולכן הדין תלוי בקצירה; וברע"ב ובפירוש המשניות להרמב"ם מבואר בהדיא שהפירוש הוא כפשוטו, ולענין איסור קצירה. וראה בשאגת אריה [דיני חדש סימן ה ד"ה ואחר], שהוקשה לו טעמו של הסובר דבעינן השרשה קודם קצירה לענין אכילה, וביאר, שכוונת הגמרא היא ל"האיר המזרח"; וראה עוד שם בד"ה ודע. וביאר עוד בשאגת אריה שם את יסוד מחלוקתם, שנחלקו במחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש עם רב ושמואל: אם "האיר המזרח" מתיר, או הבאת העומר מתיר, ראה שם באריכות; [ויש לעיין: הרי לפי שיטת רש"י, גם לפי ההוה אמינא נחלקו אמוראים אלו במחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש עם רב ושמואל, ומלשון המשנה הוכיחה הגמרא שלא כשיטת רבי יוחנן וריש לקיש, ואם כפירוש ה"שאגת אריה" שאף לפי מסקנת הגמרא נחלקו באותה מחלוקת, אם כן מה הועילה הגמרא במה שהעמידה את מחלוקתם לענין השרשה]. ואולם ב"שפת אמת" מפרש כפשוטו, וביאר את הטעם שההשרשה תלויה בקצירה לענין אכילה: דהעומר שנקצר הוא ראשית לפטור כל הנשרשים אז בקרקע אף על גב דעיקר המתיר היא ההקרבה, מכל מקום מה שנשרש אחר הקצירה, נמצא דלא ניטל העומר מן השדה בעת שהיתה שם מושרשת תבואה זו, לכן אינו מתיר; ולפי זה כתב שם: הוא הדין נמי אי קצרו העומר קודם יום טוב, כדאמרינן לקמן במשנה עא א "לא מצא מן הקמה מביא מן העומרים", לא הותר גם כן כל הנשרש אחר קצירת תבואה זו שבאה ממנו העומר. וראה "מנחת חינוך" מצוה שב אות ד ד"ה ועכשיו: למאן דאמר דקודם קצירה בעינן, על כרחך דגזירת הכתוב, דהעומר אינו מתיר מה שנשרש, רק דהקצירה והבאה מתירים אם נשרש קודם הקצירה, דיעברו על התבואה הקצירה וההבאה, דגזירת הכתוב כן הוא; [ומדברי ה"שפת אמת" המובאים לעיל, נראה, שאם נפרש שהקצירה היא המתרת כי אז דוקא קצירה לשם עומר היא המתרת, רק שהוא מפרש לא כן, ולדידו תלוי אף בקצירה לשם עומר]. ב. בעיקר מחלוקת האמוראים אם השרשה שבין קצירה להבאת העומר דיה להתיר, יש לתמוה: האיך משכחת לה שתהיה השרשה בין זה לזה, לפי המבואר בפסחים נה א, שאת זמן ההשרשה - הקבוע למספר ימים, שלשה או יותר - אין מחשבים מעת לעת [72 שעות] משעה שזרע, אלא מחשבים "מקצת היום ככולו" פעם או פעמים, והיינו: מקצת יום הזריעה עד הערב נחשב כיום שלם, ויום המחרת כולו עם יום שלאחריו כולו משלימים שלשה ימים, או שאומרים "תרי מקצת היום ככולו", ואז יום הזריעה הוא כיום שלם, ותחילת יום השלישי אף היא כיום שלם; ובין כך ובין כך, אי אפשר שיסתיימו שלשת ימי ההשרשה באמצע היום, אלא או בסוף היום, או עם כניסת רגע אחת ביום השלישי, וכיון שאין הקצירה נעשית מיד ממש בתחילת ליל טז, הרי בהכרח שההשרשה מסתיימת או לפני הקצירה עם כניסת מקצת יום טז, או בסוף היום שהוא כבר לאחר ההבאה, ואם כן במה נחלקו! ? וב"טורי אבן" ראש השנה י ב, האריך בזה ; וב"שאגת אריה" החדשות דיני חדש סימן ו ד"ה עוד, צידד לומר שתחילת הלילה אינה חשובה "מקצת היום ככולו", אלא תחילת היום בלבד; וב"מנחת חינוך" שג אות ד, כתב, דמשכחת לה בכגון שהיתה הקצירה לפני הפסח; וב"שפת אמת" כתב כאן בד"ה והנה, שזמן ההשרשה אינו קבוע שהוא שלשה ימים, אלא שאין הוא יותר משלשה ימים, אבל אם רואים שהשרשה מסתיימת קודם זמן זה ובין הקצירה להבאה, הרי זו השרשה אף אם לא עברו עליה שלשה ימים; וכן כתב ב"חזון איש" כלאים סימן ד ל, וראה עוד שם ביאור אחר.
עמוד ב' ומצטרפין זה עם זה, תנא התבואה והקמחים ובציקות מצטרפין זה עם זה, למאי הלכתא, לכאורה מאי פריך הא פשיטא דנפק"מ לענין מלקות דמצטרפין לכזית להיות לוקה, ונראה דכוונת הש"ס להקשות פשיטא דמצטרפין ומדוע לא, ועל זה אמר רב כהנא לענין חדש, והיינו דבאיסור חדש יש שלשה מיני איסורים, לחם, וקלי, וכרמל, ובכל אחת מהשלשה מינין האלה יש איסור בכל אחד בפני עצמו דתבואה איכא משום קלי ובקמחים משום כרמל, ובבצק משום לחם, ואם אכל מכל אחד חצי שיעור יש מקום לומר דכיון דאין כשיעור בכל אחת אין כאן מלקות, לזה משמיענו התנא דיש כאן צירוף משום איסור חדש הוא שם כולל אכולהו, או דהוי אמרינן דאיסורין מבטלין זה את זה, ואפילו מאן דלא סבר אסורין מבטלין, זהו דוקא בשיעורין שלימין, אבל בחצאי שיעורין הו"א דמבטלין זה את זה, על זה אמר התנא דמצטרפין, מטעם דאיסור חדש עשה אותם אחד, ויש בזה מלקות, ורב יוסף אמר לענין חמץ בפסח לאשמעינן דתבואה שייכה בחימוץ גם כן, וכמו שפירש"י.
א ר"פ אמר לענין מעשר שני דאי אכיל לי' חוץ לחומה לקי, והנה בזה לכאורה ליכא חידושא דפשיטא דיש בזה משום ל"ת דלא תוכל לאכול בשעריך, ומצאתי בקר"א שעמד בזה בתמיה יעוי"ש, ואני מוסיף לדייק עוד מדוע אמר ר"פ דלקי, דאילו ר"כ ור"י לא אמרי דלוקה, משום דממילא מובן, ומדוע ר"פ הוסיף דלקי.
ב ונראה משום דלענין מעש"ש יש מקום לכאורה לומר דמצטרפין לענין פדיון לשוה פרוטה, ופחות מפרוטה לאו בת פדיון היא, על זה משמיע לנו ר"פ דלא תימא הכי והיינו דלא בעינן פרוטה, דסבר כתנא דבי חזקי' דסבר דיש פדיון גם לפחות מפרוטה מטעם מעות הראשונות כמבואר בב"מ נ"ג, וא"כ לא בעינן צירוף לפרוטה לפדיון כיון דגם בפחות מפרוטה יש עצה בפדיון, אולם עדיין תקשה לשיטת הראשונים דסברי דכל עיקר דינא דחזקי' הוא מדרבנן, ומדאורייתא לא מהני כמבואר בשיט"מ ב"מ שם בשם הריטב"א, איברא דיש פוסקים שהוא דין התורה, וכן מוכח שזהו גם דעת רש"י שפירש שם בסוגיא דקאמרינן שם דאורייתא ודרבנן שהוא מטעם ביטול ברוב, וע"כ מפרשים הא דממעטין ממעשרו ולא כל מעשרו פרט למעש"ש שאין בו שו"פ, היינו שאין צריך פדיון, אבל כשפודהו על מעות הראשונות הוי פדיון גמור מן התורה, ולכאורה מכאן ראי' לשיטת הני הראשונים דמהני פדיון מן התורה, ותקשה מזה על הריטב"א מדוע לא אמר ר"פ הנפק"מ דמצטרפין לשו"פ לענין פדיון, כיון דלא יצוייר פדיון לפחות משו"פ מדאורייתא, וכן יש להוכיח שגם שיטת הרמב"ם דדינא דתנא דבי חזקי' הוא מדרבנן, כאשר יבואר.
ג והנה בסוגיא דב"מ שם דמעש"ש לא בטל באופן דהוי דבר שיש לו מתירין, ולכאורה תמוה דבלאו הכי לא שייך ביטול שם מטעם דכיון דיש לתקן ע"י פדיון הוי כהוכר האיסור ולא נגרע ע"י התערבות, ולזה העיר לי חכם אחד, והדבר מסתבר כן דבודאי לא שייך ביטול גם מן התורה, והוא מן הטעם הזה עצמו דכיון דאפשר בפדיון, הרי"ז כאילו אפשר לברר האיסור מתוך התערובות, והרי זה כהוכר האיסור לפנינו, ומדויק בזה לשון הרמב"ם בפר"ו ממעש"ש הי"ד שכתב שם וז"ל פירות מעשר שנתערבו בפירות חולין יאכל הכל בטהרה במקום, או יפדה את המעשר, לפיכך אם נתערבו בירושלים אסורין בכל שהן במינן, הואיל והוא בירושלים הרי הוא כדשיל"מ, עכ"ל, ולכאורה דבריו תמוהין טובא בזה שמחלק בין אם התערובות בירושלים לחוצה לה, הלא דין אחד להם דאין כאן ביטול ברובא, ומדוע מחלקן הרמב"ם לשתי הלכות, ועוד דמה הוסיף במה דהוי דשיל"מ בירושלים, כיון דגם כשנתערבו בחוץ לירושלים אינם בטלים, והדין דמחויב להביא במקום.
ד אמנם הביאור בזה דבשנתערבו המעש"ש בחולין חוץ לירושלים דהיינו בריחוק מקום אעפ"י שאין זה ענין לדשיל"מ מטעם טורח הדרך כמבואר בגמ', אמנם כיון דאפשר בפדיון, הנה דינם כאילו לא נתערבו כלל, וממילא יש חיוב הבאה עליהם כדין מעש"ש דעלמא, ובזה כתב הרמב"ם, יאכל הכל בטהרה במקום, והיינו מצד הדין משום דאין כאן ביטול ברובא, אבל בשנתערבו בירושלים, דבזה באמת שייך תערובות מפני שאין פודין מעש"ש בירושלים, ובזה שפיר שייך ביטול, אמנם כיון דהוי כדבר שיש לו מתירין, להכי לא בטל, וזהו שכתב הרמב"ם לפיכך לומר שבזה יובדל תערובות מעשר שני בירושלים דשייך בזה תורת ביטול מן התורה, ורק מטעם דשיל"מ לא בטל, ובזה אתי שפיר שם בהלכה ט"ז שכתב הטעם דלא בטל מעשר שני מטעם דשיל"מ, ולכאורה תמוה הלא בלאו הכי לא שייך ביטול מטעם דהזכות פדיון הוי כהוכר האיסור, אבל הנכון בזה דבמקום דלא שייך פדיון כגון בירושלים, דאז הוי שייך ביטול אם לא מטעם דהוי דשיל"מ.
ה ומצאתי און לי בספר קרית ספר להגאון המבי"ט שכתב בהדיא בפר"ו ממעש"ש וז"ל מעות חולין ומעות מעשר שנתפזרו או נתערבו, אע"ג דרובא חולין ואזלינן בתר רובא מדאורייתא אפילו הכי נראה דצריך לחלל מן התורה כיון דאית בהו פדיון כל היכא דהוו, דבמידי דאיסורא דלית בהו חילול אמרינן דבטל מדאורייתא, אבל הכא כיון דאפשר בחילול לא בטל וצריך לחללן מן התורה כדאמרן, עכ"ל, ויען שהספר קרית ספר מבאר תמיד דעת הרמב"ם ע"כ צ"ל שלמד זה מדברי הרמב"ם, לכן נראה שע"כ למד דברי הרמב"ם מדיוק לשונו בהלכה זו, וכמו שכתבנו.
ו והנה לפי"ז תמוה טובא הא דקאמרה הסוגיא דלא בטל מטעם דשיל"מ, נראה דכיון דמיירי מעשר שני שאין בו שו"פ, ואינו בר פדיון, להכי שייך בזה ביטול ברובא אם לא מטעם דשיל"מ, והוא רק מדרבנן, והיינו דסבר הרמב"ם דכל עיקר דפדיון על מעות הראשונות דינא דחזקי' לא הוי אלא מדרבנן, ומדאורייתא לאו בר פדיון הוא, וכן מבואר בשיט"מ בשם הריטב"א דעיקר דינא דחזקי' הוא מדרבנן יעוי"ש, ואפשר שכן דעת הרמב"ם גם כן, איברא דיש פוסקים דסברי דדינא דחזקי' הוא דאורייתא, וכן יש להוכיח גם מדברי רש"י דפירש בגמ' בהא דאמרינן דאורייתא ודרבנן שהוא מטעם ביטול ברוב, וע"כ מפרשים דממעטין ממעשרו ולא כל מעשרו פרט למעש"ש שאין בו שו"פ, היינו שאין צריך פדיון, אבל כשפודהו על המה"ר הוי פדיון גמור מן התורה, אמנם ע"כ כל זה כשהוא בעין, אבל כשנתערב ברובא לא שייך לומר דאין כאן ביטול דהוי כהוכר האיסור, והיינו דכיון דלא הוי בר פדיון כשהוא בפני עצמו, ורק נתפס על ידי מעות הראשונות דגם כן בתערובות הוא, ואין לו הכרה בפני עצמו, רק נטפל הוא במעות הראשונות, להכי אין עליו חשיבות כזה בכדי שנאמר עליו שאין לו ביטול.
ז עוד נראה ועיקר לפי מה שכתב השיט"מ דלשיטה זו גם כן מדאורייתא אינו מחויב בפדיון, ומדאורייתא מניחו עד שירקב, יעוי"ש, להכי יש לומר דבנתערב ברובא הרי"ז כאבוד וכנרקב, ואין כאן שום ענין פדיי' מן התורה, היינו שאינו נתפס בפדיון כיון שכנאבד נחשב, ורק מפני שאמרו חכמים חיוב פדיון על מעות הראשונות כמו"ש השיט"מ שם, להכי מפני חיוב זה לא בטל מטעם דשיל"מ ומדרבנן והיינו דהחיוב פדיי' מדרבנן על מעות הראשונות אין להניחו להיות נרקב, רק אמרו חכמים שיבוא לתכלית מעשר שני, וממילא כשנתערב לא בטל מטעם דשיל"מ, כמובן. -
ח עוד יש לומר דסבר ר"פ דאינם בפדיון, והיינו דבאמת לא חזי לפדיון הני שלשה משום דלא חזי לאכילה כראוי באופן שיהי' ראוים לפדיון, דוגמא לזה הא דכרשיני מעשר שני בפר"ב מ"ד, ורק לענין אכילה שאני מטעם דאחשבינהו, וזהו שאמר ר"פ לענין מעשר שני דאי אכיל חוץ לחומה לקי, לומר שרק לענין מלקות מהני צירוף, ולא לענין פדיון. -
ט והנה בעיקר הדין דלקי בשביל אכילה חוץ לחומה מיירי שנכנסו לירושלים ויצאו, דאל"כ אין בזה מלקות, כמבואר בתוס' מכות י"ט וברמב"ם פר"ב דמעש"ש, וכתבתי בזה בספרי נזר הקודש לזבחים, ויש לעיין בזה אם אמרינן דאינם ראוים לאכילה רק ע"י הדחק כהא דכרשינים, א"כ אין כאן קליטת מחיצות כמבואר במשנה שם במעש"ש שנכנס לירושלים ויצא, ואם כן אין כאן קליטת מחיצה וממילא הרי הוא כאילו לא נכנס, ואם אמרינן דאין מלקות טרם שהוקלטו במחיצות, א"כ אין בזה מלקות, וע"כ צריך לומר דבעירוב הני מינים ראוים לאכילה לאדם גם ברווחא, וממילא ביישוב הסוגיא צריך לומר כדלעיל.
א ומלקצור לפני העומר, הרמב"ם פסק בפר"ז מתו"מ הי"ג דאסור לקצור קודם קצירת העומר, ומשמע דלאחר קצירה מותר לקצור גם להדיוט, והקשה מרן דבגמ' משמע דקודם הבאת העומר אסור בקצירה יעוי"ש, ובלח"מ, ודברי מרן תמוה דמהסוגיא משמע דהקצירה בעצמותה מתרת את הקצירה, וכן נראה להוכיח מירושלמי פר"א דחלה דתיכף ומיד אחרי קצירת העומר מותרין בקצירה, דאיתא שם אמר רבי יוסי קצירה מתרת הבאה וקצירה, לפום כן רבי יוסי חווי בה קצר לרבים ונטמא חזר היחיד לאיסורו, והיינו מטעם דבעינן קצירה כזו שראוי' להבאה, - משמע מזה אבל אם הקצירה ראוי' להבאה שאין בה פסול אחר מותר בקצירה, וגם הרמב"ם בפר"א דחלה כתב להדיא דלאחר הקצירה מותר קצירה.
ב ומסופקני למאן דאמר נקצר שלא כמצותו כשר, היאך הדין אם קצירה זו מתרת קצירה, דאפשר דדוקא בשנקצרת בזמן קצירה אז מתרת קצירה, אבל לא בשנקצרת בזמן מוקדם, וצ"ע.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
אלא לענין חלה מיתניא ולהכי מייתי לה אמתניתין דמיתניא לגבי חלה דתנן החיטין והשעורין והכוסמין ושיבולת שועל ושיפון הרי אלו חייבין בחלה ומצטרפין זה עם זה והך ברייתא לא פליגא אמתניתין דמצטרפין דמתניתין לאו אכולהו קאמר שיצטרפו זה עם זה אלא כדמפרשא ברייתא וכן פי' בקונטרס ומיהו על חנם דחק דמתני' היא כמו כן משני בריש חלה ופריך בגמרא בירושלמי תמן תנינן איזהו מין במינו החיטין אינן מצטרפים עם הכל אלא עם הכוסמין השעורין מצטרפות עם הכל חוץ מן החיטין רבי יוסי אומר לה סתם ר' יונה בשם רבי יוחנן תמן בנשוך וכאן בבלול פירוש כשהמינין בלולין יפה ועושין מהן עיסה אחת כולן מצטרפין וכשעושה עיסה מכל מין בפני עצמו אחרי כן נושכין זה בזה מצטרפין בכי האי גונא דקתני וההיא דמייתי בירושלמי היא משנה בפ' בתרא דחלה והא דקתני התם השעורים מצטרפין עם הכל משמע דמצטרפין עם הכוסמין והכא קתני כוסמין מין חיטין משמע אבל מין שעורין לא לא קשיא מידי דהכי קאמר כוסמין אף מין חיטין שיבולת שועל ושיפון מין שעורין דוקא וא''ת והנך מינין שהן כלאים זה בזה כדתנן בריש כלאים היאך הן מצטרפין הא תנן בפ' שני דתרומות כל שהוא כלאים בחבירו לא יתרום מזה על זה וי''ל דגבי חלה תלוי הטעם בעיסה לפי שעיסותיהן דומות זו לזו כדאיתא בירושלמי בפ' בתרא דחלה ועוד יש לפרש דכשיש בכל אחד בפני עצמו כדי חיוב חלה אין תורמין מזה על זה ממין על שאינו מינו והכי מוכח בתוספתא דחלה דקתני קב חיטין וקב שעורין וקב כוסמין הרי אלו אין מצטרפין כשהוא תורם מכל אחד ואחד שאין תורמין ממין על שאינו מינו חצי קב חיטין חצי קב שעורין וחצי קב כוסמין נוטל מן הכוסמין ונראה שזהו הטעם דחמשת רבעים קמח ועוד חייבין בחלה ומיירי כגון שהשלש מינין נושכין כולן זה בזה שכל אחד נושך בשני המינים ומשום הכי ברישא תורם מכל מין ומין כיון שהשנים אחרים מחויבין בלא השלישי אבל לצרף נוטל מן הכוסמין שעיסתו דומה לשניהם: כדרך שבני אדם מוציאים לזריעה חיטה בקליפת'. והא דאמר ' בסוף כתובות (דף קיא:) ומה חטה שנקברת ערומה מוציאה כמה לבושין אומר ר''ת דהכי קאמר אפי' היתה נקברת ערומה יוצאה בכמה לבושים: אתיא לחם לחם ממצה. פי' בקונטרס מה מצה חמשת מינין ולא אורז ודוחן וקשה דהוה ליה למידק כדדייק לעיל הני אין אורז ודוחן לא אלא נראה דאיצטריך לרבות חמשת מינין דלא תימא דוקא שעורין דמייתי עומר מיניה: מאי קודם לעומר. דקתני מתניתין אסורין בחדש קודם קצירת העומר אבל לאחר קצירה שרי לאכול חדש בהאיר מזרח כך פי' בקונטרס וזהו דוחק דכיון דבהאיר המזרח תליא מילתא למה לי למינקט קודם קצירה ועוד בתר הכי דקאמר בשלמא למ''ד קודם הבאת עומר היינו דלא עריב ותני להו דלא עריב אכילה וקצירה בהדדי משום דקצירה שריא ממוצאי יו''ט ואכילה לא מישתריא עד הקרבת העומר אלא למאן דאמר קודם קצירת עומר ליערבינהו וליתנינהו אסורים בחדש ולקצור לפני העומר והשתא לדידיה נמי אין זמנם שוה דלאחר קצירת העומר שריא קצירה לאלתר ואכילה מיתסרא עד האיר המזרח ודחק בקונטרס לפרש דמקצירה עד האיר המזרח לא חשיב דזימנין דנקצר סמוך לעלות השחר ועוד קשה אי הוה תני אסור בחדש ולקצור לפני הפסח הוה משמע דביום פסח שרי דבשלמא כי תני להגבי קצירה ניחא דביום הפסח יו''ט הוא ופשיטא דאסור לקצור אבל גבי אכילה לא מיתני ליה ונראה דגרס מאי קודם לפסח וקאי אהא דתנן ואסור לקצור קודם לפסח ר' יונה אמר קודם קצירת העומר והא דקתני קודם לפסח משום דבי''ט ליכא קצירה ומיד בליל ט''ז קוצרין העומר להכי קתני קודם לפסח רבי יוסי בר זבדא אומר קודם הבאת העומר ופריך תנן [אסורים בחדש מלפני העומר כו' בשלמא למ''ד קודם קצירת העומר היינו דלא קא עריב ותני להו אלא למ''ד קודם הבאת העומר לערבינהו ולתנינהו] אסור בחדש ולקצור לפני העומר: