חולין יג ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יג - ב

ויש אומרים: אף בניו ממזרים, לפי שאינו מקפיד על אשתו ומפקיר אותה, והיא מזנה עם אחרים.

ותנא קמא דברייתא, דלא אמר שבניו ממזרים, משום שסובר: אשתו לא מפקר המין.

אמר מר, במתניתין: שחיטת עובד כוכבים נבלה, ודייקינן מהאי לישנא שאינה אסורה בהנאה.

ודנה הגמרא: וניחוש שמא עובד כוכבים זה מין הוא ואדוק בעבודה זרה, ולמה לא תיאסר שחיטתו בהנאה? ומתרצינן: אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: אין מינין באומות עובדי כוכבים. שהנכרים אינם אדוקים בעבודה זרה.

ומקשינן: והא קא חזינן דאיכא מינין אצל הנכרים?

ומתרצינן: אימא, כך אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: אין רוב עובדי כוכבים מינין. אלא המינים הם מיעוט בין הנכרים, ולכן לא חוששין אנו שמא נכרי זה הוא מין, כי למיעוטא לא חיישינן.

ורבה בר אבוה, שאמר רוב נכרים אינם מינים, סבר לה כי הא דאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: נכרים שבחוצה לארץ - לאו עובדי עבודת כוכבים הן, אלא מנהג אבותיהן בידיהן.

דהיינו, שעושים את מעשה הפולחן כשם שעשו אבותיהם אבל אינם מאמינים בעבודה זרה. הלכך, אפילו אותם הנכרים שבארץ ישראל שעובדים עבודה זרה גם הם אינם בגדר מינים, שאינם אדוקים כל כך בעבודה זרה עד כדי כך שתהא מחשבתם בשחיטה לשם עבודה זרה, ולכן שחיטתם אינה אסורה בהנאה.

אמר רב יוסף בר מיניומי אמר רב נחמן: אין מינין באומות עובדי כוכבים! שאפילו אותן הנכרים שהם מינים מכל מקום אין תורת "מין" עליהם.

ודנה הגמרא: למאי!? לענין איזה דין אין עליהם תורת מין? אילימא לענין שחיטה, ששחיטתם אינה אסורה בהנאה.

תיקשי: השתא, שחיטת מין דישראל, אמרת דאסירא בהנאה. שחיטת מין דעובד כוכבים, מיבעיא שאסורה בהנאה!? שהרי הנכרי האדוק בעבודה זרה אדוק הוא בה יותר מישראל.

ומתרצינן: אלא, הכא איירי לענין מורידין לבור. שהמין, אם הוא ישראל, הדין הוא שמורידין אותו לבור [והיינו שהורגין אותו בידים], ^[109] אבל הנכרי שהוא מין אין מורידין אותו.

ומקשינן: השתא מין דישראל מורידין, מין דעובדי כוכבים מיבעיא?

ומתרצינן: אמר רב עוקבא בר חמא: לענין זה אמר רב נחמן שאין תורת מין על הנכרים: לקבל מהם קרבן. שאילו מין ישראל שהביא קרבן אין מקבלים ממנו, אבל נכרי, אפילו אם הוא מין, מקבלים ממנו קרבן, וכדמפרש ואזיל.

דתניא: כתיב [ויקרא א] "אדם כי יקריב מכם קרבן", ודרשינן: "מכם" - ולא מכולכם! להוציא את המומר, שאין מקבלים ממנו קרבן.

ובסוף אותה ברייתא נאמר שהמומר לנסך יין לעבודה זרה בלבד, דהיינו מין, אפילו אם אינו עובר על שאר מצוות אין מקבלים ממנו קרבן.

וממשיכה הברייתא: מכיון שהמיעוט "מכם" להוציא את המומר, נאמר רק בקרבנות של ישראל ולא בקרבנות של עובדי כוכבים, משמע: דוקא בכם חילקתי בין אנשים כשרים למומרים, ולא בעובדי כוכבים. שבהם אין חילוק, אלא מקבלים מכולם קרבנות ואפילו ממינים שבהם. וזו היא כונת רב נחמן שאמר: אין תורת מין בנכרים.

והוינן בהאי ברייתא: ממאי דהנכרים עדיפי מישראל לענין קרבנות, משום שהמיעוט ד"מכם" נאמר רק בישראל? דלמא אדרבה לכך לא נתמעטו הנכרים לפי דהכי קאמר קרא: מישראל, מצדיקי שבהם - קבל קרבן, ואילו מרשיעי - לא תקבל. אבל בעובדי כוכבים, כלל כלל לא תקבל מהם קרבנות!?

ומתרצינן: לא סלקא דעתך שאין מקבלים קרבנות מהנכרים.

דתניא, כתיב "איש איש מבית ישראל אשר יקריב קרבנו". ודרשינן: לכתוב "איש". מה תלמוד לומר "איש איש"? - לרבות עובדי כוכבים, שנודרים נדרים ונדבות כישראל. ^[110]

שנינו במשנה: שחיטת עובדי כוכבים נבלה ומטמאה במשא.

ודנה הגמרא: למה צריכה המשנה להשמיענו דמטמאה במשא? והרי פשיטא, כיון דנבלה היא, ^[111] הרי היא מטמאה במשא?

ומתרצינן: אמר רבא: הא דקתני במשנה דמטמאה במשא לא איצטריך לגופא, אלא כדי לדייק דין אחר, והכי קתני מתניתין:

זו, שחיטת סתם עובד כוכבים, מטמאה במשא. ויש לך שחיטה אחרת של עובד כוכבים שהיא מטמאה אפילו באהל. ואיזו היא?

זו השחיטה שחשב בה הנכרי שתהא לשם עבודת כוכבים, שנעשית הבהמה תקרובת עבודת כוכבים, ומתניתין כרבי יהודה בן בתירא, שסובר תקרובת עבודת כוכבים מטמאה באהל.

איכא דאמרי: איפכא אמר רבא: הא דקתני במתניתין "מטמאה במשא", בא להשמיענו שכל השחיטות שנעשו על ידי עובדי כוכבים דינם שוה לענין זה שאין בהם אלא טומאת משא כנבלה, ותו לא.

והכי קתני מתניתין: שחיטה זו של סתם עובד כוכבים מטמאה במשא. ויש לך שחיטה אחרת של עובד כוכבים שאף על פי שהיא חמורה ממנה מכל מקום היא כזו! דהיינו, שמטמאה במשא ואינה מטמאה באהל כמותה. ואיזו היא? זו תקרובת עבודת כוכבים. שנשחטה לשם עבודת כוכבים. ^[112]

ומתניתין דלא כרבי יהודה בן בתירא, הסובר תקרובת עבודת כוכבים מטמאה באהל.

דתניא: רבי יהודה בן בתירה אומר: מנין לתקרובת עבודת כוכבים שהיא מטמאה באהל? שנאמר [תהילים קו] "ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים", דהיינו, זבחי עבודה זרה. ודרשינן: מה מת מטמא באהל, אף זבחי מתים, שהם תקרובת עבודת כוכבים, מטמאה באהל.

מתניתין:

השוחט בלילה,

וכן הסומא ששחט -

שחיטתו כשרה.

גמרא:

מוכיחה הגמרא: מדקתני במתניתין "השוחט בלילה" ולא קתני "שוחטין בלילה", משמע דיעבד, אין, שרק בדיעבד כשרה השחיטה בלילה, אבל לכתחילה לא ישחוט בלילה שמא לא ישחוט את רוב הסימנים ולא יבחין בדבר מחמת החשיכה.

ורמינהו סתירה לכך, מהא דתניא: לעולם שוחטין, בין ביום ובין בלילה.

בין בראש הגג, ואין לו לחשוש שמא יחשדו בו ששוחט לצבא השמים. וכן מותר לו לאסוף את דם השחיטה לתוך כלי אף על פי שבדרך כלל אסור לעשות כן שמא יחשדוהו שרוצה לזרוק את הדם שבכלי לעבודה זרה, אבל בראש הגג מותר שהרי מובן שהוא עושה כך רק כדי שלא יתלכלך הגג.

בין בראש הספינה, אף על פי שהוא שוחט לתוך הים שיש בזה איסור שמא יחשדוהו ששוחט לשר של ים. אבל בספינה מותר שהכל יודעים שכדי לא ללכלך את הספינה הוא עושה כן.

הרי מבואר בברייתא דקתני "לעולם שוחטין" שמותר אפילו לכתחילה לשחוט בלילה וקשיא למתניתין?

ומתרצינן: אמר רב פפא: ברייתא דקתני שמותר אפילו לכתחילה מיירי בשאבוקה מאירה כנגדו בשעת שחיטה ומתניתין מיירי ששוחט באפילה ולכן אסור לכתחילה.

אמר רב אשי: דיקא נמי מתוך המשנה והברייתא שבכל אחד מדובר באופן אחר דקתני התם בברייתא "בין ביום בין בלילה" משמע לילה דומיא דיום דהיינו שהלילה הוא בדומה ליום שגם בו היה אור על ידי הנר שמאיר לפניו, והכא במתניתין קתני "וכן הסומא" משמע לילה דומיא דסומא, כשם שהסומא אינו רואה כלל, כך ה"לילה" מדובר באופן שאינו רואה דהיינו שהיה באפילה.

שמע מינה שכן הוא, כדברי רב פפא.

הערות

^[109] כתב החזון איש [יו"ד ב טז]: ונראה, דאין דין מורידין [נוהג] אלא בזמן שהשגחתו יתברך גלויה:. ואז היה ביעור הרשעים גדרו של עולם, שהכל ידעו כי הדחת הדור מביאה פורעניות לעולם. אבל, בזמן ההעלם, שנכרתה האמונה מן דלת העם, אין במעשה ההורדה גדר הפרצה, אלא הוספת הפרצה, שיהיה בעיניהם [מעשה ההורדה] כמעשה השחתה ואלמות ח"ו. וכיון שכל עצמינו [במעשה ההורדה הוא כדי] לתקן, אין הדין נוהג בשעה שאין בו תיקון. ועלינו להחזירם בעבותות אהבה, ולהעמידם בקרן אורה, במה שידינו מגעת.

^[110] התוס' במסכת עבודה זרה [ה ב ד"ה מנין], מבארים שלא נימנו בכלל מצוות בני נח מצוות שהם בקום עשה, ולכן גוי שנדר להביא קרבן שהוא מחוסר אבר, ואסור לו להביא קרבן שכזה, אין זה איסור הבאה, אלא שהוא מצווה להביא קרבן שלם מחמת נדרו להביא קרבן, ומצוה זו היא בקום עשה, ואינה נחשבת בכלל מצוות בני נח, על אף שהם מחוייבים בה. ותמה רע"א בגליון הש"ס שם על דבריהם, למה אומרים לגוי שהוא חייב להביא קרבן שלם? והרי אין בן נח מצווה על לאו של לא יחל דברו, ואינו מצווה בעשה של מוצא שפתיך תשמור. והמשנה למלך [מלכים י ז] תמה עוד, שהרי מבואר בתוס' בנזיר סא ב שאין גוי מחוייב ב"בל יחל דברו". ובספר אבני מלואים [א, ב] כתב שחיובו של הגוי להביא קרבנו שנדר ונדב אינו מדין חובה לקיים נדרו, אלא מצד השתעבדותו להקדש, מחמת "אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט".

^[111] לדעת התוס' הפסול בשחיטת גוי הוא משום שאינו בר זביחה ניחא, ושפיר הקשתה הגמרא פשיטא, שהיות ואין שחיטתו של גוי שחיטה הרי פשיטא שהיא נבילה המטמאת במשא. אבל לפי הרמב"ם, הלומד שגוי פסול לשחיטה מדברי הכתוב "וקרא לך ואכלת מזבחו", נחלקו בדעתו: הכסף משנה סובר שאם הגוי אינו שוחט לשם עבודה זרה, אין שחיטתו פסולה אלא מדרבנן. ואילו הש"ך סובר שגם באופן כזה אסור מדאורייתא. ולדעת הש"ך ניחא, לפי שהתורה הפקיעה שחיטת כל הגויים, ולכן פשיטא, כיון שלא הועילה שחיטתו, שהיא נבילה. אבל לדעת הכס"מ, הקשה בהערות הגרי"ש [כתב יד], שאמנם אסרו חכמים את השחיטה של גוי באכילה, אך מנלן שנתנו לה דין נבילה? והרי מצינו שחיטות שאסורות הבהמות באכילה ובכל זאת הן אינן מטמאות, כגון טריפה שנשחטה. וכן מצינו בפרק אותו ואת בנו שלמאן דאמר שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה, אם שחט בהמה לשם תקרובת עבודה זרה עובר בו משום שחיטת אותו ואת בנו, על אף שאסור לאכול מהשחיטה. ותירץ, שמרש"י משמע שקושית הגמרא היא על לשון המשנה, כי לאחר שאמר התנא "שחיטתו נבלה", הרי פשיטא שבכלל דבריו הוא שמטמא במשא, וכבר ידענו שרבנן נתנו לו דין נבילה.

^[112] פירוש אחר - רבא מפרש מתניתין דמיירי בשני אופנים - רישא דמתניתין שכתוב "שחיטת עובד כוכבים נבלה" מיירי בשחיטה של סתם עובד כוכבים וממילא אנו יודעים שמטמאה במשא כשאר נבלה. ומה שכתוב בהמשך "ומטמאה במשא" מיירי בשחיטה שהיא תקרובת עבודת כוכבים. ובאה המשנה להשמיענו שאף היא אינה מטמאה אלא במשא ולא באהל.

בניו ממזרין, שאינו מקפיד על אשתו אם היא מזנה עם אחרים.

ושואלים: ותנא קמא [והתנא הראשון] מדוע אינו מונה דבר זה? ומשיבים: לדעתו, מין את אשתו לא מפקר [אינו מפקיר].

על מה שאמר מר [החכם] במשנה: שחיטת נכרי נבלה, שואלים: וניחוש [ונחשוש] שמא מין הוא, הדבוק בעבודה זרה, ושחיטתו אסורה בהנאה, כפי ששנינו בברייתא לעיל, מפני שמן הסתם שחט לשמה! אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: אין מינין באומות העולם.

ותוהים: והא קאחזינן דאיכא [והרי רואים אנו שיש]! ומשיבים, אימא [אמור]: אין רוב אומות העולם מינין, ולענין שחיטה הולכים אחר הרוב. ומעירים: סבר לה כי הא [סבור הוא רב נחמן כמו זו] שאמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: גוים שבחוצה לארץ לאו עובדי עבודה זרה הן, שאף שעובדים עבודה זרה — אין זה מתוך אמונה והכרה, אלא מנהג אבותיהן בידיהן.

ומביאים מה שאמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: אין מינין באומות העולם, כלומר, אין להם דין מין. ושואלים: למאי [למה]? לאיזה ענין נאמר הדבר? אילימא [אם תאמר] לענין שחיטה, השתא [עכשיו, הרי] שחיטת מין שהוא ישראל אמרת אסירא [שהיא אסורה], שחיטת מין גוי מבעיא [נצרכה לומר]? אלא תאמר שלענין מורידין לבור נאמר, שאין גורמים לו מיתה, השתא [עכשיו, הרי] מינים של ישראל מורידין, כפי ששנינו בברייתא (עבודה זרה יג,ב), מינים של גוים מבעיא [נצרכה לומר]?

אמר רב עוקבא בר חמא: נאמר הדבר לקבל מהן קרבן. ובענין זה שונה דינו של מין גוי ממין ישראל. דתניא [ששנויה ברייתא]: נאמר "אדם כי יקריב מכם" (ויקרא א, ב), והדגיש הכתוב "מכם" לומר — ולא כולכם, להוציא את הישראל המשומד שעובר עבירה באופן קבוע, וכל שכן את המין. ועוד דורשים: "מכם" — בכם בישראל חלקתי בין משומד לשאר ישראל, ולא באומות, אלא מקבלים מכל גוי, אפילו משומד, ואפילו מין.

ושואלים: ממאי [ממה] מסיק אתה מסקנה זו? דלמא הכי קאמר [שמא כך אומר הכתוב]: מישראל — מצדיקי [מצדיקים] קבל, מרשיעי [מרשעים] לא תקבל, אבל מאומות העולם — כלל כלל לא תקבל! ומשיבים: לא סלקא דעתך [לא יעלה על דעתך] לפרש כן, דתניא [ששנויה ברייתא]: נאמר "איש איש מבית ישראל וכו' אשר יקריב קרבנו" (שם כב, יח). ודי היה לומר "איש", מה תלמוד לומר "איש" "איש"? הרי זה לרבות הגוים, שנודרים נדרים ונדבות כישראל, משמע שמקבלים מהם קרבנות.

א שנינו במשנה ששחיטת הנכרי נבלה ומטמאה במשא. ותוהים: פשיטא [פשוט] הדבר, כיון שנבלה היא הריהי מטמאה במשא! אמר רבא, הכי קתני [כך הוא שונה], יש כאן הדגשה מיוחדת: זו מטמאה במשא, ויש לך אחרת דומה לה שהיא מטמאה אפילו באהל שהנמצא עמה תחת אותו גג נטמא, למרות שאינו נוגע בה או נושא אותה, ואיזו זו? בהמה ששחטה בתור תקרובת עבודה זרה, וכדעת רבי יהודה בן בתירא, הסבור שתקרובת עבודה זרה מטמאה באוהל.

איכא דאמרי [יש שאומרים] בלשון אחרת: אמר רבא, הכי קתני [כך הוא שונה], זאת ההדגשה: זו מטמאה במשא, ויש לך שחיטה אחרת שהיא כזו שמטמאה במשא ואינה מטמאה באהל, ואיזו? זו תקרובת עבודה זרה, ושלא כר' יהודה בן בתירא.

דתניא [ששנויה ברייתא], ר' יהודה בן בתירא אומר: מנין לתקרובת עבודה זרה שהיא מטמאה באהל? שנאמר: "ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים" (תהלים קו, כח), הרי שכינה הכתוב תקרובת עבודה זרה למת. ומכאן יש ללמוד: מה מת מטמא באהל — אף תקרובת עבודה זרה מטמאה באהל.

ב משנה השוחט בלילה, וכן הסומא ששחט — שחיטתו כשרה.

ג גמרא ומדייקים בלשון המשנה: "השוחט בלילה" נאמר, ולא "שוחטין בלילה", לומר דיעבד [שכבר עשה] — אין [כן] שחיטתו כשרה, אבל לכתחלה — לא ישחוט, שמא לא ישחט כראוי. ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו: לעולם שוחטין, בין ביום ובין בלילה, בין בראש הגג בין בראש הספינה, ומשמע ששוחטים בלילה לכתחילה!

אמר רב פפא: מה ששנינו ששוחטים לכתחילה בלילה הוא בשאבוקה דולקת כנגדו. אמר רב אשי: דיקא נמי [מדוייק גם כן] הדבר בלשון הברייתא והמשנה, דקתני התם דומיא [שהוא שונה שם, בברייתא, שחיטה בלילה בדומה] ליום ("בין ביום ובין בלילה"), והכא דומיא [וכאן, במשנה, הוא שונה שחיטה בלילה בדומה] לסומא, שאינו רואה כלל. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

his sons are mamzerim, as he is indifferent to his wife’s engaging in adultery.

The Gemara asks: And the first tanna, why did he not include the ruling that the sons of a heretic are mamzerim? The Gemara answers: In his opinion, a heretic does not release his wife and allow her to engage in adultery.

The Master said in the mishna: Slaughter performed by a gentile renders the animal an unslaughtered carcass. The Gemara challenges this: And let us be concerned that perhaps he is a heretic who is a devout idolater and deriving benefit from his slaughter is prohibited. Rav Naḥman said that Rabba bar Avuh says: There are no such heretics among the nations of the world.

The Gemara asks: But don’t we see that there are? The Gemara answers: Say the majority of the people of the nations of the world are not heretics, and with regard to slaughter one follows the majority. The Gemara notes: Rabba bar Avuh holds in accordance with that which Rabbi Ḥiyya bar Abba says that Rabbi Yoḥanan says: The status of gentiles outside of Eretz Yisrael is not that of idol worshippers, as their worship is not motivated by faith and devotion. Rather, it is a traditional custom of their ancestors that was transmitted to them.

Rav Yosef bar Minyumi says that Rav Naḥman says: There are no heretics among the nations of the world, i.e., gentile heretics do not have the halakhic status of actual heretics. The Gemara asks: With regard to what matter did Rav Naḥman state the halakha? If we say that it is with regard to slaughter, now that you said the slaughter of a Jewish heretic is forbidden, is it necessary to say the slaughter of a gentile heretic is forbidden? Rather, it is with regard to the halakha that one lowers them into a pit, i.e., one may kill a heretic, and Rav Naḥman holds that one may not kill them. But this too is difficult, as now if one lowers a Jewish heretic into a pit, is it necessary to say that one lowers a gentile heretic?

Rav Ukva bar Ḥama said: It is stated with regard to accepting an offering from them, as it is taught in a baraita with regard to the verse: “When any person of you shall bring an offering” (Leviticus 1:2): The verse states: “Of you,” and not: Of all of you, to exclude the Jewish transgressor who regularly violates a prohibition. Furthermore, God states: “Of you,” to mean that among you, the Jews, I distinguished between a transgressor and other Jews, but not among the nations. One accepts an offering from all gentiles, even a heretic.

The Gemara asks: From where do you draw that conclusion? Perhaps this is what the verse is saying: With regard to offerings from Jews, from righteous Jews accept the offering and from wicked Jews do not accept the offering; but with regard to the nations of the world, do not accept their offerings at all. The Gemara rejects that possibility: That should not enter your mind, as it is taught in a baraita with regard to the verse: “Any man [ish ish] from the house of Israel…who shall sacrifice his offering” (Leviticus 22:18): Since it would have been sufficient to write: A man [ish], what is the meaning when the verse states: “Any man [ish ish]”? It serves to include the gentiles, who may vow to bring vow offerings and gift offerings like a Jew.

§ The mishna states with regard to an animal slaughtered by a gentile: And the carcass imparts ritual impurity through carrying. The Gemara asks: Isn’t it obvious? Since it is considered an unslaughtered carcass it imparts ritual impurity through carrying. Rava said that this is what the tanna is teaching: This slaughtered animal imparts ritual impurity through carrying, and you have another animal that imparts impurity even in a tent, i.e., if one is beneath the same roof with this animal he becomes impure even though he neither touched it nor carried it. And which animal is that? That animal is an idolatrous offering, and this statement is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda ben Beteira cited below.

There are those who say an alternative version of Rava’s statement: Rava said that this is what the tanna is teaching: This slaughtered animal imparts ritual impurity through carrying, and you have another animal that is like this one in that it imparts ritual impurity through carrying and does not impart impurity in a tent. And which animal is this? This animal is an idolatrous offering, and this statement is not in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda ben Beteira.

As it is taught in a baraita that Rabbi Yehuda ben Beteira says: From where is it derived with regard to an idolatrous offering that it imparts impurity in a tent? It is derived from a verse, as it is stated: “They adhered to Ba’al-Peor and ate the offerings to the dead” (Psalms 106:28). Just as a corpse imparts impurity in a tent, so too an idolatrous offering imparts impurity in a tent.

MISHNA: In the case of one who slaughters an animal at night, and likewise in the case of the blind person who slaughters an animal, his slaughter is valid.

GEMARA: The Gemara infers from the formulation of the mishna: One who slaughters, and not: One may slaughter, that with regard to the slaughter of one who slaughters at night, after the fact, yes, it is valid, but ab initio, one may not do so. The Gemara raises a contradiction from a baraita (Tosefta 1:4): One may always slaughter, both during the day and at night, both on the rooftop and atop a ship, indicating that slaughter at night is permitted ab initio.

Rav Pappa said: The tanna of the baraita is referring to a case where there is a torch opposite the slaughterer; therefore, it is permitted ab initio. Rav Ashi said: The language of the baraita is also precise, as slaughter at night is taught there in the baraita similar to slaughter during the day, based on the juxtaposition: Both during the day and at night. And here slaughter at night is taught similar to the slaughter performed by a blind person, with no light, based on the juxtaposition: One who slaughters at night, and likewise the blind person who slaughters. Therefore, the slaughter is valid only after the fact. The Gemara concludes: Learn from it.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אימא אין רוב אומות מינין וכו' השתא שחיטת כופר בעיקר דישראל אסורין כלומר כדאמרינן לעיל דעובדי כוכבים מיבעיא ממאי דבאומות דכולהי יכולין לקבל קרבניהם דלמא הכי קאמ' מישראל מצדיקי וכו':

ורמינהי לעולם שוחטין בין ביום ובין בלילה. אמר רב פפא בשאבוקה כנגדו וכו' התם דומיא דיום כלומר בשאבוקה כנגדו והכא דומיא דסומא כלומר (בין בלילה) [בלילה דומיא דסומא] שאינו רואה כל עיקר מי דמי התם מעיקרא מוכן לאדם והשתא מוכן כו' כלומר לענין נבלה והוה ליה כנולד ואסיר והתם רבי יהודה אוסר אבל הכא מעיקר' מוכן לאדם לעיקר שחיט' ולאו הלכה זו כמותו מה דאמרי' שאסורה באכילה ליומיה. מי סברת בהמה בחייה לאכילה עומדת דאת אמרת הכא מעיקרא מוכן לאדם וכו' ולאו הלכה זו כמותו בהמה בחייה לגדל עומדת ולאו מעיקרא מוכן לאדם [והוי] דומיא דנבלה דמעיקרא לא מוכן לכלבים ואסר ר' יהודה דאמר אם לא היתה נבלה מע"ש שאסורה היא לפי שאינה מן המוכן הכא נמי כיון דמע"ש לא היתה מוכנת לאדם אסורה והלכה זו כמותו סבירא. אי הכי בהמה לר' יהודה היכי שחטינן כלומר כיון דבהמה בחייה לגדל עומדת ולאו הוו מוכן לר' יהודה דבעי הכנה היכי שחטינן ביו"ט מוקצה הוא אלא תדע דמוכנת היתה לר' יהודה כגון הכי:

ואי זו זו תקרובת ע"ז ודלא כרבי יהודה בן בתירה. דאית ליה דמטמאה כמת, ולאו למימרא דרבנן דפליגי עליה לא מקשי ליה למת דהא בע"ז (כט, ב) גמרי איסור יין נסך בהנאה מדאתקש לזבחי מתים כדכתיב (תהלים קו, כח) ויאכלו זבחי מתים וכתיב (דברים לב, לח) אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם, אלא טעמיה דרבנן דקא סבשרי דכי אקשינהו הכתוב למת לאכילה ולהנאה דכתיב בהו חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם, אבל לטומאת מת לא אקשינהו, ורבי יהודה סבר דלגמרי איתקש, כך פירש רבי יצחק ז"ל, ובמסכת ע"ז הארכתי בזה יותר די הצורך ת"ל.

אף לענין קבלת קרבן משומד לע"ז חמור מן הנכרי דכתיב אדם כי יקריב מכם ולא כלכם מכם בכם חלקתי ולא באומות וכבר פסקנו ענין זה למעלה:

תקרובת ע"ז הן שהקריבו לה בשר הן שאר אוכלין ומשקין הכל כנבלה ומטמאה במגע ובמשא ושיעורה בכזית והיא אסורה בהנאה ומ"מ אינה מטמאה באהל אע"פ שהכתוב קראה זבחי מתים:

המשנה השלישית והכונה בה בהשלמת ענין השוחטים ובהתחלת ביאור החלק השני מן הפרק והוא לבאר באיזה זמן שוחטין ואמר על זה השוחט בלילה וכן הסומא ששחט שחיטתו כשרה אמר הר"מ פי' השוחט בלילה ר"ל באפלה של לילה אבל באור הנר מותר לשחוט לכתחלה ודע ששחיטת נשים ועבדים מותר לכתחלה אם הם יודעים ומומחים כמו שזכרנו וכבר נתבאר זה בשלישי מזבחים באמרו שהשחיטה כשרה בזרים בנשים ובעבדים:

אמר המאירי השוחט בלילה פי' ובלא אבוקה שאין שם אורה כלל וכן הסומא ששחט אף בלא אחרים עומדים על גביו שחיטתו כשרה בדיעבד אלא שלכתחלה לא ישחוט סומא כלל שמא יחליד וכן לא שום אדם בלילה ופרשו בגמרא שאם היתה אבוקה כנגדו שוחט בלילה אף לכתחלה כמו שאמרו לעולם שוחטין בין ביום ובין בלילה בין בראש הגג בין בראש הספינה כמו שיתבאר ובית אפל אף ביום דינו כלילה שסוף הענין בזה אינו אלא על שאינו רואה מה שהוא שוחט ורבותי היו מתירין לפעמים לשחוט לכתחלה לאור הלבנה וכן הסכימו בה (עם) קצת חכמי בדירש ונרבונאה וזו שהזכרנו בראש הגג ובראש הספינה פירושו שבראש הגג אין חוששין שיאמרו לצבא השמים הוא שוחט וכן בראש הספינה ואם בא לשחוט בתוך הספינה שוחט אף על גב הכלי אבל לא לתוכו או מוציא ידו חוץ לספינה (ושותת) [ושוחט] ודם שותת על דפני הספינה ויורד לים אע"פ ששחיטה לתוך הים אסורה כמו שיתבאר בפרק שני לא נאמרה אלא כשהקלוח יורד לים:

זהו ביאור המשנה והלכה פסוקה היא ולא נתחדש עליה בגמ' דבר שלא ביארנוהו:

בד"ה שחיטת מין דישראל כו' דהא עובד כוכבים הוה מין לכ"ע בפרק בתרא דהוריות כו' עכ"ל והתוס' שכתבו לעיל בר"פ דההיא דפ"ב דהוריות עובד ע"ז דהוא מין לכ"ע מ"מ שחיטתן נמי מותרת היינו לרב ענן דסבר הכי דמימר לע"ז מותר לאכול משחיטתו אבל למאי דסליק רב ענן בתיובתא ודאי דאתיא ההיא דהוריות כפשטי' דהוי מין ואסור לאכול משחיטתו ודו"ק:

בד"ה אבל מעובדי כוכבים כלל כו' דמהיכי תיתי מקבלין הא איצטריך איש כו' עכ"ל דבריהם אינן מובנים לי מאי ראייה הביאו מהא דקאמרי דמהיכי תיתי דמקבלין מהא דאיצטריך איש איש לרבויא דאימא אי לאו מעוטא דבכם חלקתי הוה הסברה מבחוץ דמקבלין מהנכרים כישראל דהיינו מצדיקי ולא מרשיעי ואתא קרא דבכם חלקתי לומר דמעובדי כוכבים כולן מקבלים ואי לאו ריבוי דאיש איש סד"א אדרבה דאתא מיעוטא דבכם חלקתי אבל בעובדי כוכבים כלל לא ונ"ל להגיה בדבריהם וכצ"ל דמהיכי תיתי דמקבלים ולא איצטריך איש איש כו' ור"ל דכיון דגבי קרבנות בני ישראל כתיב מהיכי תיתי דמקבלין מעובדי כוכבים וא"כ לשתוק קרא מיניה אי הוה אתא בכם למיעוטא דבעובדי כוכבים כלל לא וגם לפי האמת לא איצטריך ריבויא דאיש איש דע"כ אתא בכם למימר דמעובדי כוכבים מכולן מקבלין דאל"כ לשתוק קרא מיניה ואהא תירצו דמ"מ כו' דאע"ג דבני ישראל כתיב בקרא סד"א דמצדיקי אומות העולם נקבל כו' ודו"ק:

בד"ה תקרובת ע"ז כו' ומאי קושיא דילמא ההיא כרבי יהודה בן בתירא ומתניתין כרבנן כו' עכ"ל מתוך זה ה"מ לאוכוחי נמי לעיל דלענין איסור הנאה לא פליגי רבנן דאל"כ לישני התם ההוא כרבי יהודה ב"ב ומתניתין כרבנן ודו"ק:

ברש"י ד"ה הכי קתני וכו' אבל יש שחיטת עובד כוכבים שמטמאה אפי' באוהל כצ"ל:

בתוס' ד״ה שחיטת מין דישראל וכו' וא״ת ודלמא מין דישראל גרע דהא עובד כוכבים הוי מין לכ״ע וכו'. ר״ל ממילא שחיטתו אסורה ועובדי כוכבים אע״פ שרובם עובדים כוכבים וא״כ צ״ל ע״כ דהתוס' ס״ל השתא דמין ישראל לעבודת כוכבים דהכא ומומר לעבודת כוכבים דין אחד להם ודלא כפרש״י דהכא ואע״ג שהתוס' כתבו לעיל בריש פרקין בסוף (חולין דף ד') ד״ה מומר לעבודת כוכבים וכו' וי״ל דמין דלקמן היינו כומר לעבודת כוכבים צ״ל דלא כתבו כן אלא כדי שלא תקשה ארב ענן דאמר ישראל מומר לעבורת כוכבים מותר לאכול משחיטתו ולפי מה דאיתותב שם רב ענן בסוף שמעתין אפי' מומר לעבודת כוככים שחיטתו אסורה כמו כומר וק״ל:

ד"ה אבל מאומות העולם כלל וכלל לא וכו' דמהיכי תיתי דמקבלין הא אצטריך איש איש לרבויינהו. מקשין העולם מאי מייתו התוס' ראיה מהא דאצטריך איש איש הא לפי סוגיא דשמעתין לא אצטריך איש איש אלא כדי שלא תאמר דמכם אתי למעוטי דמא"ה כלל וכלל לא אבל לעולם אימא לך דאי לא כתב שום קרא כלל לא מכם ולא איש איש ה"א דהסברא נותנת דמאומות העולם נמי מקבלין ובאמת שהוא טורח ליישב וברוב דברים לא יחדל לכך נ"ל דהמשך דברי התוס' כך הם א"כ לשתוק קרא מיניה ר"ל לא לכתוב המיעוט דמכם אלא לכתוב קרא מן האדם כי יקיייב כמו שפרש"י לעיל (חולין דף ה') והוה דרשינן מיני' להוציא את המומר מאי אמרת דה"א דהוא הדין מאומות העולם נמי מקבלין כמו מישראל מהיכי תיתי וכו' ובודאי לא הוה מוקמינן קרא אלא בישראל וכ"ת דה"א דמדכתב רחמנא לישנא דאדם אתי לרבויי אפילו אומות העולם לכך איצטריך למכתב מיעוטא בלשון מכם כדי לדרוש בכם חלקתי אבל באומות העולם כלל כלל לא זה אינו ע"כ מלישנא דאדם ליכא לרבויי אומות העולם דא"כ לפי האמת מאי אצטריך איש איש לרבות עובד כוכבים נילף אומות העולם מלשון דאדם והכי הוי ליה לשנויי לא ס"ד דהאי דכתב רחמנא אדם לרבויי עובדי כוכבים אלא ע"כ מלשון אדם ליכא למילף א"ה א"כ מהיכי תיתי לרבויינהי וק"ל הגם שלפי זה הוו דברי התוס' קצרים במקום שהיה להם להאריך:

ועוד מקשין לפי התירוץ של התוס' שתירצו בדבור זה וי"ל דמ"מ ס"ד דמצדיקי א"ה מקבלין וכו' לפי המסקנא תקשה לן לעולם לא לכתוב מכם אלא לכתוב מן הארם כי יקריב להוציא את המומר ולכתוב איש איש לרבות העובדי כוכבים וע"כ נימא דאיש איש אתי לרבות בין צדיקי א"ה בין רשיעי דאי לא אתי לרבות אלא צדיקי א"כ לשתוק מיניה קרא דהא בלא שום קרא הו"א מסברא דמצדיקי אומות העולם מקבלין ויש מתרצין שאע"ג שלפי מאי דס"ד דהמקשה דפריך אמאי דלמא ה"ק וכו' ולא ידע הברייתא דקתני איש איש לרבות העובדי כוכבים ע"כ צ"ל דהוה ס"ל דהא דקתני בברייתא דלעיל בכם חלקתי ולא באומות לא דריש כן אלא מדלא כתיכ מן האדם כי יקריב לפי המסקנא אינו כן ולא דייק לה אלא מדכתב רחמנא המיעוט דמכם להוציא את המומר בפרשת הקרבנות דאיירי בישראל ולא כתבה המיעוט בפ' דאיש איש שבא לרבות ג"כ או"ה שנודרים נדרים ונדבות כישראל ש"מ דבכם הלקתי וכו' דבאומות אין חילוק בין צדיק לרשע אלא בכל ענין מקבלין מהם והשתא לא קשה מידי וכן ראיתי קצת כתוב בגליון תוס' כתובים בקלף משמע שרצונם לתרץ כמ"ש אלא שלפי זה תקשה למה ליה כלל לדרוש זה דבכם חלקתי ולא באומות נילף בקצרה מדכתב רחמנא איש איש לרבות העובדי כוכבים ע"כ אתי לרבות בין צדיקי בין רשיעי דלצדיקי לא אצטריך כדלעיל ונ"ל דזיל הכא קא מדחי הוא דהמקשה פריך מנא לך דבכם ולא באומות אתי לרבויי דבאומות אפי' מרשיעי מקבלין דלמא אימא לך דאי לא כתיב קרא ה"א דמצדיקי א"ה מקבלין ואתא קרא למעוטינהו דמאומות העולם אין מקבלין כלל ולפי דמסקנא אצטריך למכתב בכם כדי לדרוש נ"כ בכם חלקתי ולא באומות כדי שלא תאמר איפכא דאיש איש לא אתי לרבויי אלא צדיקי ואי לא כתיב איש איש מהיכי תיתי ס"ד לרבויינהו לא"ה לכך אצטריך למכתב מכם ולא כתב מן האדם כי יקריב כדי שנדרוש ג"כ מיניה בכם חלקתי ולא באומות דבאומות בין צדיקים בין רשעים מקבלין מהן וק"ל:

גמרא אימא אין רוב עובדי כוכבים הוי מינין. משמע דר"ל דשקולין הן והוה ספק השקול. לכן מוקמינן בהמה אחזקתה שהיתה מותרת בהנאה. ולפרש"י הכי הל"ל רוב עובדי כוכבים לא הוי מינין:

תד"ה תקרובת. ומיהו אי לאו מיתורא כו' ומאי קושיא דלמא ההיא כריב"ב ומתניתין כרבנן. לכאורה מ"מ מדריב"ב נשמע דמיקרי תקרובת עבודת כוכבי' וא"כ לרבנן נמי מיהא תיאסר בהנאה דלא שמעינן דפליגי אלא לענין טומאה. אבל לענין במה נעשה תקרובת ל"מ דליפלגי:

בא"ד התם ליכא תקרובת ודאי אלא חששא בעלמא היא. תימה דהא הגמרא קאמרה א"א דליכא תקרובת. ויל"פ כוונתם דהוה כמו סככות כו' דבספ"ז דנדה ע"ש. וה"נ אף שודאי יש תחתיה תקרובת. מ"מ אין ידוע תחת איזה ענף הוא:

בא"ד והא דאמר בפ' העוה"ר כו' דחויא בעלמא הוא. ור"ל דבאמת טומאתה אינה אלא מדרבנן ואתיא אליבא דרבנן. וכ"נ מסוף דבריהם. ותימה דהא מוכח מדבריהם לעיל דלרבנן א"מ באהל אפי' מדרבנן. וכ"ה ברמב"ם בפ"ז מהל' אה"ט ה"ז. וכ"מ מהא דמוקי הש"ס בע"ז הא דאם עבר טמא כריב"ב דוקא. וזה יש לדחות דכיון דאין שם אלא חששא בעלמא לא הוי גזרי אילו לא הוי ודאה אלא מדרבנן. אך מסוגיא שלפנינו מוכח להדיא דליכא טומאת אהל כלל אפי' מדרבנן. ובהעוה"ר הלא איירי בטומאת אהל כדאיתא שם. ונ"ל דהתוס' לא הוו גרסי שם תיבת באהל וכמו שהעתיקו כאן. ובד"ח שהוסיפו בדבריהם תיבת באהל וכ"ה בהגהת הב"ח הוא שגגה במחכ"ת:

בסה"ד ור"ת תירץ בע"א. וקשה לפירושו. עי' מס' ע"ז (לב ב) תד"ה והיוצא ובמש"כ שם בס"ד:

גמרא (בסה"ע) והכא דומיא דסומא ש"מ. ונוכל לומר ג"כ ההיקש להיפך סומא דומיא דלילה מה לילה שאינה בראיה אצל אחרים אף סומא כן לאפוקי אם אחרים רואין אותו וכ"פ הטוש"ע סי' א' ס"ט:

רש"י ד"ה לכתחלה לא. שמא לא ישחט רובא. גם ביום חיישינן ואם לא בדק טרפה או נבלה כדלעיל (ט). אלא בלילה כיון דא"א לבדוק תיכף אחר שחיטה. חיישינן שמא ישכח למחר לבדוק עי' ט"ז וש"כ רסי' י"א:

וריב"ב היא, ע' תו', וי"ל דריב"ב ורבנן בהא פליגי דהנה הרמב"ן ס"ל דמת גוי נמי אסור בהנאה דאלת"ה מנ"ל דתקרובות אסור בהנאה דלמא אתקש למת גוי, והרשב"א בתשובה דחה דלעולם מת גוי מותר בהנאה דכי כתיב ותמת שם מרים בישראל כתיב ואי תקשי דלמא זבח אתקש למת גוי דמותר, ז"א דלמאי הלכתא אתקש (דודאי לענין אכילה והנאה מיירי קרא דהא כתיב ויאכלו זבחי מתים) עיין כל זה במשנה למלך הלכות אבלות, והנה י"ל דכ"ע כר"ש דמת גוי אינו מטמא באהל אלא במגע ומשא, והשתא רבנן ס"ל מת גוי נמי אסור בהנאה ואיכא למימר זבח אתקש למת גוי דאסור נמי בהנאה ובאהל מיהת לא מטמא, וריב"ב ס"ל דמת גוי מותר בהנאה וע"כ למת ישראל אתקש דאל"ה למאי הלכתא אתקש וכיון דמיירי ממת ישראל ממטמא נמי באהל כוותי'.

מנין לתקרוב' ע"ז וכו' כ' תוס' דמשמע שהיא דאורי' מפ' אלו דברים דפריך מה תיקן ולא משני דתיקן להוציא מידי נבלה, לכאורה י"ל כיון דהתם בהשוחט חטאת בשבת בחוץ מיירי בחטאת עוף כדלקמן ספ"ב ובעוף ליכא טומאה בנבלתו אלא בבית הבליעה, וזה לא שייך שתיקן שאם יאכל ישראל נבלה משו"ה משני להוציא מידי אבר מן החי לב"נ כפי' רש"י שם ע"ש.

רש"י ד"ה לכתחלה לא ישחוט בלילה שמא לא ישחוט רובא והוא לא ידע. הקשה הט"ז ריש סי' י"א הא לעיל (דף ט ע"א) אמר ר"י אמר שמואל דצריך לבדוק אחר הסימנים ואם לא בדק שחיטתו אסורה וא"כ למה לא ישחוט בלילה מ"מ אם יבדוק וימצא רוב הסימנין שחוטין אף בלילה כשר ואם לא יבדוק בל"ז שחיטתו אסורה אף ביום וכן הקשה הב"ח ומתרץ דהואיל ובלילה לא יוכל לבדוק ואף אם יבדוק ביום וימצא רוב הסימנים שחוטין חיישינן שמא ע"י הפרכוס נתרחב החתך אחר שחיטה ונראה כאלו נחתך הרוב והקשה בט"ז שם דלפ"ז גם בדיעבד נמי יהיה אסור ועוד מקשה הא בסי' כ"ה פסק דלא חיישינן לשמא נתרחב החתך ע"י פרכוס ע"ש. ונ"ל דהב"ח אזיל למאן דסובר דמה דאמרינן בסי' כ"ה דלא חיישינן שנתרחב ע"י פרכוס היינו היכא שנמצא כל הסימן שחוט ואם נחתך כולו לא אמרינן שע"י פרכוס נתרחב ונקרע כולו אבל אם לא נמצא אלא שנשחט הרוב בזה חיישינן שמא ע' פרכוס נתרחב ועיין בש"ך סי' כ"ה ס"ק ד'. ועתה לפ"ז מיושב גם קושיא הראשונה של הט"ז דודאי אם שחט בלילה ובדק ביום ונמצא כל הסימן מחותך שחיטתו כשרה בדיעבד ולא חיישינן שע"י פרכוס נקרע כולו ואם נמצא שרק הרוב נשחט אסורה דשמא ע"י הפרכוס נתרחב החתך ומשום זה לא ישחוט בלילה שמא לא ישחוט הרוב וע"י הפרכוס יתרחב החתך ומי שלא ידע ששחט בלילה וימצא שנשחט הרוב יסבור שנשחט ביום ובודאי בדק תיכף אחר שחיטה כי רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן ובודאי עשה כדין ולכך לא ישחוט בלילה משום חשש זה שלא ידע שנשחט בלילה ויבוא לאכלה וק"ל:

ע״ב משנה השוחט בלילה וכן הסומא ששחט שחיטתו כשרה, הנה הרמב״ם ז״ל מחלק האי משנה לשנים ודין דשוחט בלילה הביאו בפ״א הכ״ח וז״ל ואמתי שוחטין בכל זמן בין ביום ובין בלילה והוא שיהי׳ אבוקה כנגדו וכו׳, והדין דסומא מביא בפ״ד ה״י וז״ל ״הסומא לא ישחוט לכתחלה אלא א״כ אחרים רואין אותם ואם שחט שחיטתו כשרה״ עכ״ל, והטעם בזה מבואר כי הרמב״ם בדין דשוחט בלילה, דינא דתוספתא פסק, דשוחטין בלילה לכתחלה והוא שאבוקה כנגדו כי זה עיקר הדין מה שרצה התנא להשמיענו, כדי לפרש הכלל שבמשנה שאח״כ, דף ט״ו ע״ב, הכל שוחטין ולעולם שוחטין ובכל שוחטין, ותחלה מפרש הכל שוחטין חוץ מחשו״ק, ושחיטה נכרי נבילה, ואח״כ לעולם שוחטין בין ביום ובין בלילה, ואיכא בזה רבותא להשמיענו שלא נטעה לומר דנילוף מקדשים דלילה לאו זמן שחיטה הוא, וניהו דמצד הקרבה אמרה תורה, ביום צוותו להקריב קרבניהם, אבל מצד השחיטה מטהרת מידי נבלה גם בשוחט קדשים בלילה, היינו לפי האמת דידעינן דשחיטה נוהגת גם בלילה, אבל יכולים היינו לומר דהא דאמרה תורה ביום צוותו להקריב, משום שחיטה ציוה כן, משום דאין שחיטה בלילה, ואז באמת הי׳ שחיטת לילה פסולה מדין שחיטה, קמ״ל דלעולם שוחטין בין ביום ובין בלילה, אבל אין לדחוק ולפרש, דקמ״ל דאור האבוקה כאור היום דמי, דאז עיקר חסר מן הספר בתוספתא, דרק ר״פ מוסיף והוא שאבוקה כנגדו, וכן תראה בלשון הרמב״ם ששמר לכתוב ״מתי שוחטין בכל זמן בין ביום ובין בלילה וכו׳״ ולעיל מני׳ בהל׳ ד׳ כתב ״דזביחה זו האמורה בתורה סתם, צריך לפרש אותה ולידע באיזה דבר שוחטין והיכן שוחטין וכו׳ שכל אלו הדברים ע״פ ציוה בהן וכו׳״ עכ״ל, הרי דהאי ומתי שוחטין, נמי בכלל הללממ״ס הוא דשוחטין בין ביום ובין בלילה, וע״כ צריכין האי הלכה כדי שלא נאמר דלילה לאו זמן שחיטה כמו בקדשים, ויותר נראה לומר, לפי מה שכתבו בעלי המקובלים דלילה זמן שליטות השדין והלילין, ונראה כשוחט להני, ויש קצת ראי׳ לזה מדקתני בתוספתא בהדי לילה בין בראש הגג ובין בראש הספינה, דבשני אלו ודאי הרבותא שלא חיישינן ששוחט לשם הרים וכוכבים ומזלות, או לשם ימים כפרש״י (ויש לעיין למה השמיט הרמב״ם את זאת) אבל התנא דמשנתינו חברו עם סומא, ונקט לשון דיעבד ומשום דמיירי דומי׳ דסומא, באין אבוקה כנגדו כדאמר בגמ׳, וממילא שמעינן דלילה זמן שחיטה הוא, ובאבוקה כנגדו גם לכתחלה מצי שחט, כי בזה דאבוקה מהני לאור היום, אין בו שום חידוש, כי גם התוספתא לאו האי רבותא קמ״ל אלא דלילה זמן שחיטה הוא כנ״ל, ועיין עוד לקמן במשנה דהשוחט בשבת מה שכתבתי שם, ודו״ק.

רש״י ד״ה לכתחלה לא ישחוט בלילה שמא לא ישחוט רובא והוא לא ידע עכ״ל, ויש להעיר על פירוש זה, הלא בלא בדק בסימנים גם בדיעבד טרפה או נבלה כדלעיל דף ט׳ ע״א, וע״כ צריך לבדוק בסימנים אח״כ ביום, ולמה לא ישחוט בלילה, ואם דחיישינן כיון דלא מצי בדק מיד, דילמא מישתלי ולא יבדוק אח״כ, זאת הוה לי׳ לרש״י לכתוב, שמא לא ישחוט רובא וישכח לבדוק אח״כ ביום, ועוד הלא סומא ע״כ צריך שיבדוק פקח את הסימנים אחריו, וזאת מצי להיות מיד, ולמה לא ישחוט, לכן נלפע״ד דרש״י הי׳ סובר דהא דצריך לבדוק בסימנים, דוקא בדרואה שלא נשחטו כולם, דאין לסמוך על הראי׳ שנשחט הרוב, דהרבה פעמים מצי לטעות בזה, דביה״ש מלא דם וגם מתרחב החתך ונדמה שנשחט הרוב, אבל במקום דלא ראה מידי, בדיעבד סמכינן דמסתמא נשחטו כולם כדרך לשחוט כל הסימנים, ועיין בזה לעיל מה שכתבתי שם באריכות, ובאמת לשון המשנה נמי מורה דלא צריך שום תיקון ושחיטתו כשרה, דאי צריך בדיקת סימנים, וזאת מדרבנן כמש״כ התוס׳ שם, איך שתק התנא וקאמר שחיטתו כשרה סתם.

אבל הרשב״א כתב טעם אחר דלכתחלה לא שמא ישהה וידרס, כי לא מצי להזהר כ״כ באפלה, וכן נראה שהוא דעת הרמב״ם, שכ׳ בסומא לא ישחוט אלא א״כ אחרים רואים אותו, ואי כדעת רש״י למה לי אחרים רואין אותם דהא סגי אם יש כאן מי שיבדוק בסימנים אע״פ שאינו מומחה לשחיטה, אלא ודאי משום חשש פסולי שחיטה לא ישחוט בלילה וכן הסומא.

ובלא״ה אני תמה על פרש״י וכי לא סגי במעביר ידו על החתך ומרגיש שהסמנים כולם נשחטים, אשר לזה לא בעי ראי׳ כלל, וכן יש להוכיח מדברי הרמב״ם, שסיים שם בדין סומא, ואם שחט שחיטתו כשרה, ולא הזכיר ובלבד שפקח יבדוק בסימנים ודו״ק.

דין השוחט בלילה וכן הסומא ששחט שחיטתן כשרה בדיעבד ולא לכתחילה. וה"ה ביום במקום אפל והוא שלא היה אבוקה כנגדו ואם היה אבוק' כנגדו מותר לכתחילה ובנר אחד לא סגי והשוחט בשבת ובי"ה בשוגג שחיטתו כשרה ומ"מ אסור בו ביום עד למ"ש בכדי שיעשו:

מתניתין השוחט בלילה וכן הסומ' ששחט שחיטתו כשרה:

גמ' השוחט דיעבד אין לכתחילה לא ורמינהו לעולם שוחטין בין ביום בין בלילה בין בראש הגג בין בראש הספינה אר"פ כשאבוקה כנגדו אמר רב אשי דיקא נמי דקתני התם דומיא דיום והכא דומיא דסומא ש"מ הרשב"א והטור אחריו (בסי' י"א) דה"ה ביום במקום אפל לא ישחוט לכתחילה ומדמסקינן הכא כשאבוקה כנגדו משמע דבנר אח' לא סגי לכתחילה. תו אמרינן במשנה השוחט בשבת ובי"כ אע"פ שמתחייב בנפשו שחיטתו כשרה אר"ה דרש חייא בר רב משמי' דרב אסור' באכילה ליומיה וכדר"י דתנן המבשל בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל דברי ר"מ ר"י אומר בשוגג יאכל למ"ש במזיד לא יאכל עולמי' ר"י הסנדלר או' בשוגג יאכל למ"ש לאחרים ולא לו במזיד לא יאכל עולמי' ומתני' דקתני מפני שמתחייב בנפשו ה"ק אע"פ דבמזיד מתחייב בנפשו בשוגג שחיטתו כשרה וגרסי' בפר' מרובה מ"ט דר"י הסנדלר דרש ר' חייא אפיתחי דבי נשיא' ושמרתם את השבת כי קודש היא לכם מה קודש אסור באכילה אף מעשה שבת אסורה באכילה אי מה קודש אסור בהנאה אף מ"ש אסורים בהנאה ת"ל לכם שלכם תהא יכול אפי' בשוגג ת"ל מחלליה מות יומת במזיד אמרתי ולא בשוגג פליגי בה רב אחא ורבינא ח"א מעשה שבת דאורייתא וח"א מעשה שבת דרבנן מ"ד דאוריית' כדאמרן ומ"ד דרבנן דאמר קרא קודש היא לכם היא קודש ואין מעשיה קודש וכ' הרי"ף בפ' כירה וז"ל וק"ל כל היכא דפליגי בה רב אחא ורבינא הלכה כדברי המיקל וש"מ דליתא לדר"י הסנדלר הלכך הלכתא כוותי' דר"י דאמר המבשל בשבת בשוגג יאכל במ"ש בין לו בין לאחרי' במזיד יאכל במ"ש לאחרים ולא לו ובפ' מרובה תמה עליו הרא"ש וכ' קצר' דעתי מלהבין דבריו והלא ר"א ורבינא לא נחלקו בסברת עצמן כ"א בדברי ר' יוחנן הסנדלר דחד ס"ל אליביה דאוריית' וחד ס"ל דרבנן כדמוכח בסוגיא דהתם דפריך בשלמא למ"ד מעשה שבת דאורייתא מ"ה פטרי רבנן אלא למ"ד דרבנן אמאי פטרי רבנן ואי בסברת עצמן פליגי מאי פריך דחכמי' סברי כר"י הסנדלר וגם תמהתי מה שפסק כר"י ולא כר"מ דהא מסקינן בסוגיא דהכא כי מורי רב לתלמידיו מורי כר"מ ובפרקי' דרש כר"י משו' עמי הארץ וכאן נמי כ' הרא"ש כ"כ הרי"ף אבל ר"י פסק כר"מ כו' אלא שבסוף דבריו כת' והגאונים כ' דהאידנא דרשינן בפירקי' ואורויי מורינן כר"י דנפישי ע"ה וכ"ש לפי מ"ש הר"ן דטעמ' דע"כ לא מורי להו רב לתלמידיו כר"מ אלא משום דס"ל דלא איתמר בדר"מ ור"י הלכה כר"י אלא מטין איתמר אבל אנן דק"ל דהלכה איתמר נקיטינן כר"י ועוד דרב גופיה כי דרי' בפירקי' דריש כר"י משום ע"ה והא שכיחי ע"ה גבן וכן עיקר כאשר כ' הסמ"ג וכ' רש"י בפי' הא דאמרי' בשוגג אסור עד מ"ש נמי בכדי שיעשו קאמר כדי שלא יהנה ממעשה שבת ור"ת חולק וסובר דלא בעינן בכ"ש אלא בעכו"ם שהביא דורון בשביל ישראל שנקל לומר לו בשבת או בי"ט שיביא לו דבר מחיב' או דבר צידה כדי שיהיה מוכן לו במ"ש או מי"ט מיד מ"ה אסרו עליו עד בכ"ש אבל לא חיישינן שיעש' מלאכ' במזיד ויאמ' שוגג הייתי ועיק' פלוגתייהו לעניין דורון בפ' א"צ ודע שאנו תופסין גם דברי רש"י לחומרא כי כן איתא להדיא בירו' כדבריו ושם נאריך אי"ה כת' הרשב"א ומיהו לכ"ע במבשל בשב' לחולה או שקצץ לו דלעת מותר לברי' במוצאי שב' מיד דלא בעינן בכ"ש אלא כשנתחלל שבת או בשוגג או במזיד אבל כאן שעש' ברשו' שאינו אסור לברי' אלא משום מוקצה או משום גזירה שמא ירבה בשבילו לא בעינן בכדי שיעשו וכ"כ הר"ן:

בניו ממזרים. שאינו מקפיד על אשתו ומפקירה: מין. זה האדוק בעבודת כוכבים ומין ישראל חמור ממומר לעבודת כוכבים שהמין אדוק בה וכל מחשבותיו לה: אין רוב עובדי כוכבים מינין. הלכך הוו להו מינין מיעוטא ולמיעוטא לא חיישינן: אמר רב יוסף בר מניומי אין מינין באומות עובדי כוכבים. כלומר אין תורת מין על מין עובד כוכבים: דעובד כוכבים מבעיא. כ''ש שאדוק דסתם מחשבותיו לה ואסורה בהנאה: למורידין. בבור דאמרינן באין מעמידין (ע''ז דף כו:) המינים מורידין אותן לבור כו' אבל העובדי כוכבים והרועים בהמה דקה אפילו ישראל לא מעלין ולא מורידין: לקבל מהן קרבן. דמקבלין קרבן מכולן ומקריבין אותו למזבח אבל במין ישראל לא כדקתני סיפא דהך מתניתא חוץ מן המומר לנסך את היין ואע''פ שאינו מומר לשאר מצות והביא קרבן אין מקבלין הימנו כדתריצנא לעיל בפירקין (דף ה.): בכם חלקתי. להוציא את המומר: ולא בעובדי כוכבים. דאפילו המינין כשרין ואע''ג דבהדיא תנא לה בהא מתניתא ליכא למיפרך תנינא משום דלאו לכולי עלמא שמיע להו מתניתא אבל במידי דתנא במתניתין כי אמר לה אמורא פריך עליה מאי קמ''ל תנינא: איש איש. מבית ישראל ומן הגר הגר בישראל אשר יקריב קרבנו וגו': מטמאה במשא. כדכתיב (ויקרא יא) והנושא את נבלתה ואע''פ שלא נגע: הכי קתני. שחיטת סתם עובד כוכבים אין מטמא אלא במשא אבל יש שחיטת עובד כוכבים שמטמאה אפילו באהל: כר' יהודה בן בתירא. לקמן מפרש ואזיל: איכא דאמרי וכו'. הכי משמע מתניתין אין טומאה בשחיטת עובד כוכבים אלא כשאר נבילות דמטמאין במשא אבל אין אהל בשום שחיטת עובד כוכבים ואפילו שחט לעבודת כוכבים לישנא אחרינא הכי משמע שחיטת עובד כוכבים נבלה וטומאתה כשאר נבילות והא דקתני ומטמאה במשא אתקרובת עבודת כוכבים קאי והכי קאמר ועוד יש שחיטה אחרת שהיא כזו כלומר אינה חמורה מזו שאינה מטמאה אלא במשא כזו: לכתחלה לא. ישחוט בלילה שמא לא ישחוט רובא והוא לא ידע: בין בראש הגג בין בראש הספינה. ואע''ג דתנן בהשוחט (לקמן דף מא.) אין שוחטין לא לתוך ימים ולא לתוך נהרות דלא לימרו לשר של ים הוא שוחט ולא לתוך כלים דלא לימרו הואיל ומקבל את הדם לזורקו לעבודת כוכבים הוא צריך אפ''ה בראש הגג שוחטין ואין חוששין לשמא יאמרו לצבא השמים עלה לשחוט או אם מקבל בכלי הכל יודעין שאי אפשר לו לטנף את הגג ואין כאן חשד ובספינה נמי הכל יודעים דכיון דבספינה הוא על כרחו הוא שוחט לתוך הים שאי אפשר לו לטנף את הספינה: אר''פ. הא דקתני שוחטין בלילה לכתחלה בשאבוקה כנגדו ומתניתין בלא אבוקה: מתניתין תנא לילה וסומא בהדי הדדי:

נכרים שבחוצה לארץ לאו עובדי עבודת כוכבים הם. הלכך בארץ ישראל נמי אין אדוקין כל כך שיהיו מעשיהם לשם עבודת כוכבים: שחיטת מין דישראל אסורה דעובד כוכבים מיבעיא. וא''ת ודילמא מין ישראל גרע דהא עובד עבודת כוכבי' . הוי מין לכ''ט בפרק בתרא דהוריות (דף יא.) ונכרים אף על פי שרובם עובדי עבודת כוכבים לא אמרינן שחיטתן לעבודת כוכבים וי''ל דמכל מקום מין עובד כוכבים דאדוק בעבודת כוכבים יותר פשוט דשחיטתו לעבודת כוכבים ממין ישראל: אבל מעובדי כוכבים כלל כלל לא. וא''ת א''כ לישתוק קרא מיניה דמהיכא תיתי מקבלין הא איצטריך איש איש לרבויינהו וי''ל דמ''מ ס''ד דמצדיקי עובדי כוכבים נקבל להכי אתא קרא למעוטינהו לגמרי ואם תאמר והא כתיב (ויקרא כב) ומעוך וכתות ונתוק וכרות וגו' וכתיב (שם) ומיד בן נכר לא תקריבו את אלה הא תמימים תקריבו ויש לומר דלעולם תמימים נמי לא ואתא קרא בבעלי מומין לעבור עליהם בלאו ועשה: תקרובת עבודת כוכבים ודלא כרבי יהודה בן בתירא. משמע הכא דרבנן לא מקשי תקרובת עבודת כוכבים למת וכן משמע בפרק אין מעמידין (ע''ז דף לב:) גבי בשר הנכנס לעבודת כוכבים מותר והיוצא אסור וקאמר בגמרא והיוצא אסור אי אפשר דליכא תקרובת מני רבי יהודה בן בתירא היא והקשה ר''ת דלעיל בההוא פירקא (דף כט:) גבי יין של עובדי כוכבים דאסור בהנאה מפרש בגמרא דנפקא לן מדאיתקש לזבח וזבח למת ולא קאמר רבי יהודה בן בתירא היא כדקאמר גבי בשר היוצא ועוד הקשה ר''ת דלעיל בשמעתין דייק נבלה אין איסור הנאה לא מתניתין דלא כר' אליעזר דאי ר''א האמר סתם מחשבת עובד כוכבי' לעבודת כוכבים ומאי קושיא לעולם מתניתין כר''א והא דלא אסור בהנאה משום דלא אתיא כרבי יהודה בן בתירא ומיהא יש לדחות ולפרש דקאמר מתניתין דלא כר' אליעזר למאי דמוקי מתניתין כרבי יהודה בן בתירא ונראה לפרש דלענין איסור לא פליגי דמקיש רחמנא למת לענין איסור הנאה דהא כתיב אכילה בקרא (תהלים קו) ויאכלו זבחי מתים ובטומאה הוא דפליגי דרבי יהודה בן בתירא מקיש לגמרי למת אפילו לענין טומאה וכן משמע דרבי יהודה בן בתירא לא נקט אלא טומאה וגבי בשר היוצא דמוקי לה כר' יהודה בן בתירא משום דקתני מפני שהוא כזבחי מתים דלא הוה צריך למתני כיון דתנא אסור אלא מיתור לשון משמע דמטמא באהל המת ומיהו אי לאו מיתורא מלשון זבחי מתים אי אפשר לדקדק מדדייק לקמן בפ''ב (דף מ.) גבי השוחט לשם הרים שחיטתו פסולה פסולה אין זבחי מתים לא ורמינהו השוחט לשם הרים כו' הרי אלו זבחי מתים ומאי קושיא דלמא ההיא כרבי יהודה בן בתירא ומתניתין כרבנן אלא ודאי כיון דאסור בהנאה משום תקרובת שייך למיתני זבחי מתים אף על גב דלא מטמא באהל ואף על גב דלרבנן ליכא טומאת אהל טומאה בעלמא מיהו מדרבנן איכא כדאמרינן בפרק רבי ישמעאל (ע''ז דף נב:) איסור דאורייתא לא בטלה טומאה דרבנן בטלה אבל לרבי יהודה הויא טומאת אהל דאורייתא והא דתנן בפרק כל הצלמים (שם דף מח:) לא יעבור תחתיה ואם עבר טמא ומפרש בגמרא משום דאי אפשר דליכא תקרובת ומני רבי יהודה בן בתירא היא וקתני סיפא ואם היתה גוזלת את הרבים טהור אע''ג דטומאת אהל דאורייתא התם ליכא תקרובת ודאי אלא חששא בעלמא היא והיכא דגוזלת רבים לא גזרו רבנן והא דאמר בפרק העור והרוטב (לקמן קכט.) הרי אמרו תקרובת עבודת כוכבים של אוכלים מטמא טומאתה לאו דאורייתא דאי ס''ד דאורייתא מצינו לאוכלין שמטמאין טומאה חמורה ומשני כששימש מעשה עץ שימש דיחוי בעלמא הוא אי נמי כרבי יהודה בן בתירא וא''ת דאמר בפסחים פ' אלו דברים (דף עג.) השוחט בשבת בחוץ לעבודת כוכבים חייב ג' חטאות ובעי מאי תיקן פירוש דלא מצית אמרת תיקן להוציאו מידי נבלה דהא אית ליה טומאה מכח תקרובת עבודת כוכבים משמע דאיכא טומאה דאורייתא דאי מדרבנן א'''כ תיקן להוציאו מידי טומאה דאורייתא ואם אכל קודש או נכנס למקדש פטור ומשמע דאפילו לרבנן מיירי מדלא קאמר לרבי יהודה בן בתירא מה תיקן כדאמר התם (לעיל) (שם עג.) לדברי האומר מקלקל בחבורה פטור מה תיקן וי''ל דהוי מצי לשנויי הכי אלא אין רוצה לדקדק מכאן שיהא טומאת התקרובת לאו דאורייתא לפי שהגמרא רוצה לדקדק בהעור והרוטב דטומאה לאו דאורייתא ודחי לה ור''ת תירץ בענין אחר וקשה לפירושו ואין להאריך כאן: בין בראש הספינה. פירש בקונטרס אע''ג דאמרינן לקמן (דף מא.) דאין שוחטין לתוך ימים אפילו הכי בראש הספינה שוחטין דהכל יודעין דכיון דבספינה הוא על כרחך הוא שוחט לתוך הים שלא לטנף ספינתו ואי אפשר לומר כן דאפילו עומד בספינה אסור לשחוט לתוך הים כדאמרינן לקמן בסוף פרק שני (שם:) אלא מוציא ידו חוץ לספינה ושוחט ודם שותת ויורד על דופני ספינה:

דף יג - ב

מתניתין:

גמרא:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד