חולין יא ע"א

דף יא - א

ורב אחא בר יעקב יתרץ לך: הא דמסגירו הכהן מתוך ביתו, מיירי  כגון דקיימי דרא [שורה] דגברי מהבית המנוגע עד לבית הכהן. וזה שעומד במפתן הבית המנוגע אומר לזה שאחריו, וכן הלאה, אמרי זה לזה "לא בצר" הנגע, "לא בצר", "כדקאי - קאי", עד שמגיעה השמועה לכהן בביתו, ועל פי זה מסגירו.

ודנה הגמרא: מנא הא מילתא דאמור רבנן "זיל בתר רובא"!? ותמהינן: מנלן?! מאי קא מיבעיא לך? והא מקרא מפורש הוא, דכתיב "אחרי רבים להטות"!?

ומפרשינן: רובא דאיתא קמן, כגון ט' חנויות המוכרות בשר שחוטה, ואחת מוכרת בשר נבילה, ונמצא בשר בעיר, ואין ידוע מאיזו חנות הוא פרש.

וכן סנהדרין, שי"ב דיינים מזכים את הנידון, וי"א דיינים מחייבים אותו. ^[88]

כל כהאי גוונא לא קמיבעיא לן מנא לן דאזלינן בתר רובא. שהרי הכתוב "אחרי רבים להטות", מדבר בדיינים, שניכר ועומד לפנינו רוב הדעות המזכות כנגד מיעוט הדיעות המחייבות, ואמרה תורה להכריע אמיתות הדין על פי הרוב. ומכאן ילפינן נמי לתשע חנויות המוכרות בשר שחוטה ואחת בשר נבילה, שיש בהן רוב הניכר לפנינו לעומת החנות האחת המוכרת בשר נבילה.

כי קמיבעיא לן: רובא דליתא קמן, כגון יבם קטן ויבמה קטנה, שאמרו חכמים "יגדלו זה עם זו", ולא חיישינן שמא ימצא הקטן סריס לכשיגדל, והקטנה איילונית [שאז אין בהם מצות יבום, דרחמנא אמר "להקים שם לאחיו" והני לאו בני הקמת שם נינהו, ונמצא דפוגע בערות אשת אחיו שלא במקום מצוה], אלא אזלינן בתר רוב שאינן סריסין ורוב שאינן איילוניות. והרוב הזה הרי אינו רוב הקיים ועומד לפנינו, אלא הוא מאומד הדעת על פי טבעו של עולם, ועל רוב שכזה מיבעיא לן - מנלן דאזלינן בתריה?

אמר רבי אלעזר:

[סימן זמן שבח מכנש].

אתיא מרישא [מהראש] של עולה, שקרב למזבח כמו שהוא מבלי שבודקים אותו להווכח שאין בו סימני טריפה, אלא סמכינן על הרוב הטבעי של בהמות כשרות.

דאמר קרא בעולה "ונתח אותה לנתחיה". ודרשינן: "אותה לנתחיה", ולא ינתח את נתחיה לנתחים נוספים. לפיכך, אינו יכול לחצות את הראש ולבדוק את קרום המוח.

ואם כן, ניחוש שמא ניקב קרום של מוח, ומי"ח טריפות הוא. ואין טריפה ראויה למזבח, כדממעטינן מקרא ד"מן הבקר", להוציא את הטריפה.

אלא לאו, על כרחך, הא דלא חיישינן לזה, הוא משום דאמרינן: "זיל בתר רובא".

ורוב בהמות אינן טריפות, ואף שאין הרוב עומד לפנינו, אלא הוא רוב שבטבע.

ומכאן למדנו לכל התורה כולה דאזלינן בתר רובא, אף ברובא דליתא קמן.

ודחינן: וממאי דסמכינן ארובא?דלמא אכן אין מקטירין את העולה עד דפלי [שמבקע] ליה לראש העולה באופן שאינו מחלקו לשני חלקים, ובדק ליה לקרום המוח.

ואי קשיא לך, והא אין לעשות כן משום דרשה ד"אותה לנתחיה, ולא נתחיה לנתחים" - לא קשיא, דהני מילי דאסור - היכא דחתיך ליה לגמרי לשני נתחים. אבל היכא שחותכו ואינו מבדילו לשניים, דאכתי לייף [מחובר], לית לן בה להך איסורא, ומותר לעשות כן. ואם כן, ליכא ראיה דסמכינן על הרוב.

מר בריה דרבינא אמר: אתיא דין רוב משבירת עצם בפסח. דאמר רחמנא בקרבן פסח "ועצם לא תשברו בו"! ואסור לשבור את עצם הגלגלת. ואם כן ניחוש שמא ניקב קרום של מוח, והיאך מותר לאוכלו, והא ספק טריפה הוא?

אלא לאו, משום דאמרינן "זיל בתר רובא" דבהמות שאינן טריפה. ומכאן למדנו דין רוב לכל התורה.

ודחינן: ממאי דלא בדקינן ליה? דלמא דמנח גומרתא [גחלת] עליה, וקלי ליה לעצם הגולגולת, ואחר שנשרפת, מצי בדיק ליה לקרום, ולעולם לא סמכינן ארובא. ומותר לעשות כן, שהרי שנינו שלא חשיב שבירת עצם בקרבן פסח בהכי.

כדתניא: המחתך בגידים של קרבן פסח, אף על פי שקשין כעצמות, והשורף בעצמות - אין בו משום שבירת עצם.

רב נחמן בר יצחק אמר: אתיא דין רוב מאליה של שלמי כבש, שקריבה האליה בשלימות על המזבח עם האימורים בלא שינתחו אותה, על אף שעובר דרכה חוט השדרה שמתחיל מהמוח ומסתיים באליה. ואסור לנתחה, אלא הרי היא קריבה למזבח בשלמות, משום דאמר רחמנא [ויקרא ג] "חלבו - האליה תמימה. לעמת העצה - יסירנה. וכיון שאי אפשר לחותכה, ליחוש שמא נפסקה חוט השדרה העובר בה, ונעשית טריפה בהכי. שהרי לא מצינו לבודקה.

אלא לאו, לא חיישינן להכי, משום דאמרינן "זיל בתר רובא".

וכי תימא לדחות, דמתתאי פסק לה לאליה [שחותכה לא בתחלתה ממש, אלא מחוץ למקום הקרוי "בין הפרשות", שהוא כנגד הירכיים, ששם מסתיים חוט השדרה]. ומשם ועד קצה הזנב היא ה"אליה", ותו לא, ולכן אינה טעונה בדיקה לפי שהחוט העובר בה אין לו כבר דין שדרה. ואפילו אם נפסק שם אין הבהמה נטרפת בכך. ורק ממנה ולמעלה עד המח בעינן שלא יפסק, והתם שפיר מצינו למיבדקיה - הא ליכא למימר הכי.

שהרי "לעומת העצה יסירנה" אמר רחמנא. ו"עצה" לשון כליות הוא. [כדאמרינן "הלב מבין והכליות יועצות"]. ומשמע, שתחלת האליה היא ממקום שהכליות יועצות. והתם עדיין מ"בין הפרשות" ולפנים הוא, ודין שדרה לו. ואם נפסק שם החוט, נטרפת הבהמה בכך.

ומאחר שאי אפשר לקורעה, כדי לבדוק אם לא נפסק בה חוט השדרה, דהא "תמימה" בעינן, שפיר מוכח דסמכינן על רוב בהמות כשירות.

ושוב דחינן: ואכתי ממאי דלא בדקינן לה? דלמא דפתח לה לאליה ובדיק לה. ואי משום "תמימה" אי אפשר לפותחה, הרי הני מילי דאסור, דוקא היכא דחתכה לגמרי ומפרידה לשני חלקים. אבל היכא שפותחה באופן שאינה נבדלת לשניים לגמרי, דאכתי לייף, לית לן בה להאי איסורא! משום דאכתי "תמימה" מיקרי. ובכהאי גוונא מצי למיבדקה שלא נטרפה.

רב ששת בריה דרב אידי אמר: אתיא דין רוב מעגלה ערופה. דאמר בה רחמנא [דברים כא] "וכל זקני העיר ההיא הקרובים אל החלל ירחצו את ידיהם על העגלה הערופה בנחל", ודרשינן: "הערופה" - כשהיא שלמה, שכך תיהוי לעולם, כמו שהיתה בשעת עריפה. ^[89]

וכיון שאי אפשר לחותכה ולבודקה, ליחוש דלמא טריפה היא.

אלא לאו, אינה צריכה בדיקה, משום דאמרינן "זיל בתר רובא".

וכי תימא דלאו משום דסמכינן ארובא הוא, אלא בין כך אין צריכה בדיקה, משום דמאי נפקא מינה אי טריפה היא או לא, דהא לאו קרבן היא - ליכא למימר הכי.

דהא אמרי דבי רבי ינאי: עגלה ערופה אסורה בהנאה, משום ד"כפרה" כתיב בה בעגלה ערופה, כמו בקדשים. שנאמר בה "כפר לעמך ישראל וגו' ונכפר להם הדם". ^[90] והוא הדין דאית לן למילף לענין טריפה. דכשם שטריפה פסולה למזבח, כן פסולה ב"עגלה ערופה". ^[91]

ובהכרח, משום דסמכינן ארובא לא חיישינן להכי. ושפיר מוכח מהכא דין רוב.

רבה בר רב שילא אמר: אתיא דין רוב מפרה אדומה. דאמר בה רחמנא "ושחט אותה לפניו", ובפסוק שלאחריו נאמר "ושרף את הפרה לעיניו. ודרשינן, מה שחיטתה כשהיא שלמה, אף שריפתה כשהיא שלמה. וכיון שאי אפשר לחותכה ולבודקה קודם שריפתה, ליחוש דלמא טרפה היא.

אלא לאו, זה שאין צריכה בדיקה, הוא משום דאמרינן "זיל בתר רובא". ורוב בהמות כשירות הן.

וכי תימא לדחות, דהא דלא בעינן בדיקה הוא משום דלאו קרבן היא, ולכן מאי נפקא מינה אי טריפה היא או לא -? ליכא למימר הכי.

דהא "חטאת" קרייה רחמנא. כדכתיב בה "למי נדה, חטאת היא". וילפינן מינה שדין פרה אדומה הוא כדין קדשי מזבח, על אף שהיא קדושה בקדושת בדק הבית. וגם לענין שטריפה פוסלת בה הרי היא כקדשי מזבח. ושפיר מוכח מינה דין רוב.

רב אחא בר יעקב אמר: אתיא דין רוב משעיר המשתלח של יום הכיפורים. דרחמנא אמר "ולקח את שני השעירים". ודרשינן, שיהיו שניהם שני השעירים [השעיר לה' והשעיר לעזאזל] שוים.

כגון תשע חנויות וסנהדרין לא קא מיבעיא לי. תשע חנויות כיצד כולן מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבלה ומצא אדם חתיכה של בשר בארץ אמרינן דכל דפריש מרובה פריש וכשרה. סנהדרין כיצד אי שלשים וששה לזכות שלשים וה' לחובה אחרי רבים להטות. אלא כי קא מיבעיא כגון קטן וקטנה כלומר דאמרינן קטן וקטנה לא חולצין ולא מיבמין קטן שמא ימצא סריס חמה ומאי סריס חמה שאירע לו מחמת חולי כלומר שנפלו לו בני מעים שלו בביצים וזו גרב' ומאי קטנה שמא תמצא אילונית שאין לה דדין ואינה ראויה לילד ואינה ראויה ליבום ומדליבום אינה ראויה לחליצה נמי אינה ראויה והשתא קא מיבעיא ליה חולצין או מיבמין אי לא מי אזלינן בתר רובה ורובה אין נמצאין לא סריס חמה ולא אילונית אי לא אזלינן בתר רובה ויכולין לחלוץ וליבם:

ונתח אותה לנתחיה אותה לנתחים. כלומר הראש יפריש מן גופה ולא הראש עצמה לנתחים וליחוש שמא וכו' (וגרוע) [ופסול] הוא לעולה אלא תדע דאזלינן בתר רובה דאינו ניקב קרום של מוח:

ממאי דלמא דפלי ליה ובדיק ליה. כלומר בקעו לצד אחד אבל היכא דלייף שמחובר היה עדיין מתחת דלא ניתח אותה כולה לנתחים לית לן בה ולא מצית מהכא למילף דזיל בתר רובה:

דמנח גומרתא עליה וקלי ליה. כלומר על העצם של ראש מניח גחלת ושורף העצם כנגד קרום של מוח ורואה אם ניקב קרום של מוח ואם לאו ועכשיו אין בו משום שבירת עצם. ועדיין לא מצית למילף מהכא דזיל בתר רובה:

וכי תימא דמתתי ופסיק ליה כלומר דפסיק ליה במקום חוט השדרה למטה מן העצה כלפי הראש. לעומת העצה אמר רחמנא וכו':

אבל היכא דלייף כלומר שמחוברת^א)נראה דצ"ל שמחוברת מצד אחד דעדיין היא תמימה לית לן בה. שצריכה תמימה מצד אחד לית לן בה:

אתיא מעגלה ערופה וכו'. וליחוש שמא טרפה אלא תדע דזיל בתר וכו'. וכי תימא מאי נפקא לה מינה דלא איכפת לן בין טרפה ובין כשרה הא אמרי דבי ר' ינאי כפרה כתיב בה כקדשים דכתיב כפר לעמך ישראל וגו' וצריך שלא יהא בו מום בקדשים והכא זיל בתר רובה:

אתיא מפרה. ואם תאמר דילמא לאו משום דאזלינן בתר רובה הוא, אלא טעמא דפרה משום דאזלינן בתר חזקה דפרה בת שתים, וקיימא לן (לקמן חולין נז, ב) דטרפה אינה חיה י"ב חדש, והילכך אגליא מילתא דבשעה שנולדה כשרה הוה, ואוקי פרה אחזקתה. יש לומר אם אתה אומר דטעמא דפרה משום חזקה, כל שכן שהוכחת דהולכין אחר הרוב, דכל דכן הוא, דעד כאן לא איבעיא לן אי אזלינן בתר רובה אי לא אלא משום דלא איפשיטא בעיין דהולכין אחר חזקה. אבל אי איפשיטא לן דהולכין אחר חזקה, כל שכן דקים לן דהולכין בתר רובא דרובא וחזקה רובא עדיפא.
ויש אומרים דהא ליתא דבעיין קמייתא דמנא לן דאזלינן בתר חזקה ודאי איפשיטא, מדתניא (לעיל חולין ו, ב) מנין שאם הלך לביתו והסגיר שהסגרו מוסגר, ואף על גב דאמרינן ורב אחא בר יעקב אמר לך כגון דקיימי דרא דגברי ואמרי לא בציר, דיחויא בעלמא היא, ואפילו הכי אבעיא לן אי אזלינן בתר רובא או לא, דהא דקיימא לן רובא וחזקה רובא עדיפא, הני מילי בתר דאיפשיטא לן דאזלינן בתר רובא, אבל עד דלא קיימא לן אי אזלינן בתר רובא או לא לא מוכחינן לה מחזקה, דאימר בתר חזקה אזלינן ולא בתר רובא כלל, והדרא קושיא לדוכתיה דילמא טעמא דפרה משום חזקה היא.
ורבותינו בעלי התוספות ז"ל מתרצים דלא אזלינן בתר חזקה אלא בחזקה אלימתא שהיה לה זמן מבורר, כגון חזקת פנויה או חזקת נשואה, דבשעה שנולדה בודאי פנויה היתה, אי נמי כשנשאת בודאי בחזקת נשואה ודאית, אבל חזקת פרה אינו כן, שלא היתה לה חזקת כשרה מבוררת מעולם, דבשעה שנולדה לא נודע אם היא כשרה או טרפה, אלא שלאחר שראינוה שחיתה י"ב חודש נודע לנו מתוך כך שבשעה שנולדה היתה כשרה, וכן בכל עת ועת נודע שלמפרע זה י"ב חדש היתה כשרה וזה לא חזקה גמורה, ואין אומרין בכי הא אזלינן בתר חזקה. ויש מביאין ראיה מכאן לאסור גבינות שנעשו מבהמה שנמצאת טרפה בשעת שחיטה, לפי שלא היתה לבהמה זו חזקת כשרות ודאית מעולם, ואף על פי שבהמה זו בת י"ב חדש והיה לנו לומר הרי הוחזקה בהמה זו שבשעה שנולדה כשרה היתה, והעמידנה על חזקתה ועכשו הוא שנולד בה טרפות, אפילו הכי לא אזלינן בתר חזקה זו.
ובשם רבינו שמשון בן רבי שמשון ז"ל שאין לאסור הגבינות מטעם זה. דאפילו תאמר שאין הולכין אחר חזקה, יש לנו להתיר מכח הרוב, דרוב בהמות כשרות הן, וזו עכשו היא שנטרפה, וכענין שאמרו בענין חזקה בכתובות (יב, ב) גבי הכונס את הבתולה ולא מצא לה בתולים, וגבי (נדרים) [מומין] (עה, ב) (גבי מומין), ולדעתו הסכים רבינו הרב ז"ל, מדאמרינן נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה, ואמרינן עלה (לקמן) [לעיל] (ט, א) דאף על גב דאיתיליד ביה ריעותא, ואף על גב דאיכא למימר דהתם שאני דריעותא בעלמא היא שנולד בה, וגופא דבהמה לא איתרעי בודאי, אבל כאן דודאי איתרעי ליה בהמה, דהשתא מיהא טרפה ודאית היא, אפילו הכי איכא למשמע מינה דאזלינן בתר חזקה הבאה מכח הרוב, דהתם משום דאזלינן בתר חזקה דאתיא מכח הרוב שאין רוב בהמות טרפות הוא דאזלינן בה לקולא, ותלינן בזאב, ומיהו הני מילי בטרפות, שאפשר לומר דהשתא סמוך לשחיטה ממש נולד בה, אבל ודאי בטרפות סירכא או טרפיות אחרים שאי אפשר לתלותם בשעת שחיטה בהא ודאי אסורין, דהא אי אפשר לך לומר בה העמידנה על חזקתה, דהא ודאי נפקא לה מחזקתה ואי אתה יודע מתי נטרפה ומתי יצאה מחזקתה, וכיון דודאי יצתה מחזקתה ואי אתה יכול לברר מתי ולא לתלות בזמן ידוע, אוסרין אותה למפרע, וכענין שאמרו בנדה (נו, ב) גבי כתמים שהאשה טמאה משעת כבוס כיון דכתם זה יבש, ועל כרחך לא ראתה עכשיו אלא מכבר, ולא אמרינן בה העמד אשה על חזקתה ולא נחזיקנה בטמאה למפרע, אלא בכדי שיוכל הכתם להתייבש, אלא אמרינן בשעת כיבוס ראתה. ואף על גב דגבי מומין אמרו (כתובות עו, ב) העמד אשה על חזקתה ובחזקת הבעל נולדו, ואף על פי שהמומין הללו שנולדו בה מומים שאי אפשר שנולדו בה עכשו ממש, התם הוא דמכל מקום ברשות הבעל נמצאו ואין לנו להחזיקם מרשות לרשות, אלא אמרינן כאן נמצאו וכאן היו, כלומר ברשות זה נמצאות וברשות זה אנו מחזיקים שהיו כן כתב רבינו ז"ל. וכן נמצאת בה"ג שבהמה שנמצאת טרפה אוסרין גבינות שנעשו ממנה למפרע, וכן הוא בספר התרומה (הל' איסור והיתר אות עג).

כבר ידעת שכלל גדול העידה לנו תורה בדין לילך אחר רוב סנהדרין וכן ידעת מה שאמרו בתשע חנויות מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבלה ומצא אחד חתיכה אחת שפרשה מן האחרות שהולכין בה אחר הרוב ולא סוף דבר באלו שהרוב שאנו הולכין אחריו לפנינו ר"ל רוב סנהדרין ורוב חנויות של בשר שחוטה אלא אף ברוב שאין אנו רואין אותו עכשו באותו ענין שאנו הולכין אחריו כגון מה שאמרו בקטן וקטנה שאין חולצין שהרי לענין חליצה איש כתוב בפרשה כדכתיב ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה וגו' ולמדין אשה מאיש אבל מ"מ מיבמין אותם ויגדלו זה עם זה אע"פ שאפשר לקטן שימצא סריס ולקטנה שתמצא אילונית ואין כאן להקים שם בישראל ונמצאו פוגעין בערוה מפני שרוב הדברים אחר הרוב אנו דנין אותם ומאחר שכן אין אנו צריכין לבדוק בטרפויות לא בחלין ולא בקדשים אע"פ שאפשר שיש שם טרפות ואפי' בדברים שאפשר לבדוק אין נזקקין כלל אפילו להצלת נפש שאם כן אף אנו נאמר במכה אביו שאינו אביו ובהורג את הנפש שמא טרפה הרג אלא כל דבר נדון אחרי רובו ברוב המצוי וכל שכן ברוב שחזקה עמו וקצת דברים שאין הולכין בהן אחר הרוב מתפרשות במקומות אחרים שמא תאמר היאך אמר ר' עקיבא בראשון של מכות אלו הייתי בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם ופרשו שם בגמרא שהיה שואל אם טרפה הרג אם שלם הרג תדע שזו אינה כלום ואפי' אמר איני יודע אין בכך כלום ואין הכונה אלא להרבות בחקירות כדי להבהילם עד שמרוב בהלתם תזדמן הכחשה בתוך העדות כמו שביארנו שם:

כבר ידעת בקרבן עולה שכולה כליל ומנתחים את הבהמה לאיברים ידועים והראש אחד מהם כמו שיתבאר במקומו ואותם הנתחים אינו רשאי לנתחם עוד לנתחים מועטים אלא מעלה אותם בשלמותם על המזבח והוא שאמרו ונתח אותה לנתחיה ולא נתחיה לנתחים:

קרבן הפסח אע"פ שנאמר בו ועצם לא תשברו בו שרף בו עצם או שחתך בגידים אין בו משום שבירת עצם:

כבר ידעת ששלשה מינין נאמרו בקרבנות עולה כלה כליל חטאות ואשמות ודומיהן נאכל הבשר לכהנים ואימורין לגבוה קדשים קלים נאכלין לבעלים מלבד האימורין שקרבין לגבוה וחזה ושוק לכהנים ואימורין אלו העולין לגבוה הם בשור ועז חלב שעל הקרב ושעל הקיבה נכלל עמו ושתי הכליות בחלב שעליהן עם החלב שעל הכסלים ויותרת הכבד ומעט מן הכבד עמה ואם היה הקרבן ממין הכבשים נתוספה על אלו האליה כלה תמימה וקצת חליות שבשדרה והוא ממקום הכליות ולמטה שנאמר לעמת העצה יסירנה מקום שכליות יועצות:

עגלה ערופה כשהיא שלמה עורפין אותה שנאמר הערופה כשהיא שלימה וכן פרה אדומה אחר שנשחטה שורפין אותה כשהיא שלמה שנ' ושחט ושרף מה שחיטתה כשהיא שלמה אף שריפתה כשהיא שלמה ושתיהן טרפה נפסלת בהן שהרי עגלה ערופה כפרה נאמר בה כקדשים ופרה אדומה חטאת קרייה רחמנא:

שני שעירי יום הכפרי' צריך שיהו שוים במראה ובקומה ובדמים ולקיחתם כאחד ומ"מ דוקא לכתחלה הא בדיעבד אף אם לא היו שוים כשרים כמו שיתבאר במקומו:

תוס' בד"ה מנא הא מלתא כו' דלא קיים ליה חזקה מקרא כו' עכ"ל אלא דקים ליה חזקה מהלכה למשה מסיני דהשתא אין למילף רובא מכ"ש דרובא וחזקה רובא עדיף דאין למדין ק"ו מהלכה ודו"ק:

בא"ד אלא ילפינן מפרה אדומה דאזלינן בתר רובא אע"ג דאיכא חזקה כנגד כו' עכ"ל וליכא חזקה שאינה טרפה כנגד חזקת טמא דכל חזקה שלא נתבררה לא אזלינן בתרה כמ"ש התוס' לקמן אך יש לדקדק דהא היכא דאיכא מיעוטא בהדי חזקה חיישינן למיעוטא ולא אזלינן בתר רובא כנראה מדברי התוס' לקמן והכא בפרה נמי איכא מיעוטא בהדי חזקה וי"ל דלא חיישינן למיעוטא היכא דאיכא חזקה בהדה אלא מדרבנן אבל מדאורייתא אזלינן בתר רובא אפילו בדאיכא חזקה בהדי מיעוטא ועוד י"ל דלמיעוטא דלא שכיח לא נימא סמוך מיעוטא לחזקה כמ"ש הרא"ש והאי מיעוטא דפרה נמי לא שכיח הוא וק"ל:

בד"ה אתיא מעגלה כו' דבשעת שריפה ולאחר עריפה תהיה שלימה כמו בשעת שחיטה ועריפה עכ"ל כצ"ל:

בד"ה העריפה כשהיא כו' וי"ל דמהערופה משמע שפיר ההוא מיעוטא דזאת בעריפה כו' עכ"ל כצ"ל וק"ל:

ד"ה אבל היכי דלייף לית לן בה מקשי' אמאי לא יליף מכל הקרבנות דדחו שבת וכו'. ר"ל אמאי יליף מרישא דעולה דלית לה בדיקה נילף מכל הקרבנות אפי' אותן דשייך בהו בדיקה משאר אברים דעולת שבת דשייך בהו בדיקה מ"מ היאך שוחטין אותן בשבת ויתר העבודות שעושין קודם שנוכל לבודקן דדוחין השבת ולא חיישינן שמא כשיבדוק אותן אחר כך ימצא טריפה ונמצא שחלל את השבת:

ד"ה אתיא מעגלה ערופה וכו' וי"ל דמשמע וכו'. נ"ל להגיה דמשמע דבשעת שריפה ועריפה תהיה שלמה כמו בשעת שחיטה ועריפה ור"ל דמשמע דבשעת שריפת הפרה ובשעה שכבר נעשית עריפה בעגלה תהיה שלימה כמו שהיתה הפרה בשעת שחיטה וכמו שהיתה העגלה בשעת עריפה דהא העריפה בעגלה במקום שחיטה דפרה:

ד"ה הערופה כשהיא שלימה וכו' וי"ל דמהערופה משמע שפיר ההוא מיעוטא דזאת בעריפה וכו'. מקשין והא תלתא לימודים ילפינן מהעריפה והתוס' לא נקטי בתירוצם כ"א תרי ונ"ל להגיה ההיא מיעוטא דוזאת בעריפה וכו' ר"ל דתרי לימודים ילפינן ממלת הערופה ההוא מיעוטא דכל הבשר וגם ההיא מיעוטא דוזאת בעריפה דהנהי תרי מילי ממועטין ממשמעותא חדא דלקמן דרשינן זאת בעריפה ולא אחרת וכן ההיא מלתא דבפ' כל הבשר דרשינן נמי הערופה דוקא אף לאחרי שנעשית מצותה אסורה ולא אחרת ומדסמך העגלה הערופה דרשינן העגלה שלימה וא"כ נלמדו שלשתן נ"ל וק"ל:

רש"י ד"ה מאליה. המקריב שלמים או חטאת מכבש ואיל כו'. חטאת לא מצינו איל. וכן כבש אין בה. אלא כבשה. אולם כבש הוא גם כן שם המין וכולל גם נקבה כדכתיב אם כשב הוא מקריב (ויקרא ג ז) ובקרא דלעיל כתיב זכר או נקבה. וכן (שם ד לב) ואם כבש יביא קרבנו לחטאת נקבה וגו'. ואיל שכתב ע"כ לא קאי אלא על שלמים שזכר. אמנם באשם יש כבש ואיל:

תד"ה הערופה. וי"ל דמהערופה משמע שפיר ההיא מיעוטא (ר"ל דבפ' כל הבשר) ודזאת בעריפה. כצ"ל. ובמהרש"א ומהר"ם ט"ס:

רש"י ד"ה אתיא וכו׳ וקרבן טרפה פסול כצ"ל:

ד"ה דמתתאי וכו׳ הבהמה נסמכת על ירכה כצ"ל:

גמ' ולא נתחיה לנתחים. ע"ל דף כז ע"א תוס' ד"ה מנין:

מנא הא מילתא דאמור רבנן זיל בתר רובא, הנה מצינו קבוע ורובא חזקה, וקורבא. ותרי מיני קבוע הם היכי שהאיסור ניכר במקומו והוא דאורי' לכ"ע מוארב לו וקם עליו, והיכי שאין האיסור ניכר במקומו אלא מעורב וזה מבואר לקמן צ"ה ע"א תו' ד"ה ה"נ וכו'. ואיכא נמי ב' מיני רובא דאית' קמן ודליתי' קמן, ומבואר בשמעתין, וב' מיני' חזקה אוקמא מילתא אחזקי' ואזלי' בתר חזקה, ושניהם נתבארו לעיל בסמוך בדברינו. וב' מיני קורבא א' מוכח וא' קורבא שאינו מוכח, ונתבארו בדברי תו' פ' לא יחפור סוגי' דניפול, והנה קבוע מבטל רובא ורובא עדיף מחזקה ומקורבא כי קא מיבעי' לי' חזקה וקורבא הי מניהו עדיף והנה לכאורה לר' חיים דמסברא לא עדיף רובא מחזקה אי לאו דגלי קרא, ואלו רובא לגבי קורבא פשיטא לי' לר' חנינא דעדיף בלי שום ראי' רק מסברא שמע מינה דקורבא גרוע מחזקה. וי"ל לעולם קורבא עדיף, והתם רובא דאיתא קמן הא דעדיף מקורבא אבל ליתא קמן לא אשכחן, ועדיין י"ל קורבא עדיף מחזקה וצ"ע. ומזה הטעם נמי לא יליף הש"ס דאזלי' בתר רובא מק"ו דקורבא השתא בתר קורבא אזלי' בתר רובא מיבעי' די"ל תינח איתא קמן, אבל רובא דליתא קמן מנ"ל:

רובא דאית' קמן כגון ט' חניות וסנהדרי' לא תיבעי לך עיי' מרדכי שהקשה הא סנהדרי' ה"ל קבוע כל א' במקומו ועיי' מה שת' ומ"ש ר' שמשון בס' כריתות וע' מה"ריק ומ"ש בשיע"בץ סי' קנ"ז והעולה לי מדבריהם דבודאי הם במקומם לא מקבלי' בטול כלל, אך הדבור היוצא מפיהם ומתקבץ בלב השומע דבריהם וחותך הדין על פיהם כגון המופלא שבב"ד לגבי דידי' ה"ל הדבור שלהם נייד ופרוש ואזלי' בתר רובא, ומדברי ט"ז א"ח סי' תרל"ב יש ללמוד תי' אחר, דשאני סנהדרי' שאין המועט מתבטל להיות כהרוב כמו בטול האיסור שהמתבטל חוזר לגמרי להיות כהמבטל משא"כ סנהדרי' שהמעוט נשאר במקומו אלא שאין אנו חוששי' לו משו"ה אזלי' בתר רובא אפי' בקבוע ומדבריו יש ללמוד שהדיין היחיד אין צריך לחתום עצמו על הפסק הנכתב מהרוב, נגד דעתו וכדעת המ"ביט ותשו' ח"י ודלא כהב"י וע"מש והאריך בזה בתומי' סי' י"ט ס"קד ע"ש, דאי ס"ד שצריך לחתום א"כ הרי קמן שדעת היחיד מתבטלת בהרוב ותיהדר ק' לדוכתא. ואין כאן מקומו.

כגון ט' חניות וסנהדרי' פירש"י י"ב מזכין וי"א מחייבין לכאורה ה"ל לאתויי רבותא טפי מרוב מחייבי' דאלים טובא נגד חזקת צדקת דגברא וממיתן אותו, אלא משום דהתם בעי' הטיי' ע"פי שנים לחובה, ואנן אזלי' בתר רובא אפי' ע"י כל שהוא שההיתר רוב על האיסור כמבואר בש"ך י"ד סי' ק"ט ועיי' מנחת יעקב שם. משו"ה מייתי מהמזכין ואין לומר שאני מזכין שחזקת גברא מסייעתן ז"א דמ"מנ אם מזכי' אותו לגמרי לומר שלא הרג כלל, א"כ שקר ענו בו ומוציאי' העדי' מחזקת כשרותן, ואם אמת העידו אלא שלא נתכוונו בעדותן קצת או בהתראה וכדומה א"כ מ"מ גברא מוצא מחזקתו שאינינו כשר אלא שפטור ואין דמו מסור ביד הסנהדרי' ואין כאן חזקה ומ"מ אזלי' בתר הרוב. אבל טפי ה"ל לאתויי' מדיני ממונות בשלשה שנים מזכין וא' מחייב ומוציאי' ממון מיד המוחזק, ואע"ג דבעלמא אין הולכי' בממון אחר הרוב כבר עמדו בזה בתוס' סנהדרי' ג' ע"ב ע"ש וכ' דרוב מעלי' כי האי הולכי' אחריו אפי' בממון והיינו רובא דאיתי' קמן בשמעתין, מ"מ ה"ל לרש"י לאתויי מהא. וי"ל דאיסורא מממונא לא ילפי', ונהי דלמסקנא חמיר ממונא מאיסורא לענין רוב, לאו משום חומרא דממונא הוא אלא משום דחזקת ממון הוא חזקה אלימתא ואין כח ברוב לבטל החזקה ההיא, אבל לענין דינא ממון קיל ואפי' יהי' רוב מבטל חזקת ממון דאלימי אין ראי' שיבטל חזקת איסור, וצ"ע קצת בתוס' ספ"ק דב"מ, ד"ה איסורא. והנה בשער המלך בהלכ' טומאת מת הקשה נילף רובא מופדויו מבן חדש תפדה וניחוש שמא טרפה הוא, ולמסקנא נמי קשי' הא אין הולכי' בממון אחר הרוב ע"ש ועיי' תו' בכורות כ' ע"א שכ' דאפי' רב מודה היכי שאין כאן תובע בברי שאין הולכי' בממון אחר הרוב ובתו' ר"פ המוכר פירו' כ' דהיכי דהמחזיק אומר ברי לי שאני מן המיעוט מודה רב לשמואל נמצא לפי תו' דב"ב ודבכורו' לא משכחת לדרב אלא באומר התובע ברי לי שאני מהרוב, והנתבע לא מצי למימר ברי שאני מהמיעוט, וא"כ בפדיון בכור גם רב מודה לשמואל. וא"כ ק' שער המלך הנ"ל כראי מוצק, ולפע"ד דלא אמרי' אין הולכי' בממון אחר הרוב אלא היכי שאין אנו באין לדון אלא על הרוב הזה עתה והוא נוגע לממון, משא"כ הכא בולד הזה כבר מיום שנולד הוחזק אצלינו שאינו טרפה מפני הרוב ואלו הורגו א' הי' נהרג עליו, ואלו הי' חולה היינו מחללי' שבת אפי' על ספק פקוח נפשו אע"ג דלא ה"ל חזקת חי מעולם כי אולי טרפה נולד ולא הי' ראוי לחלל שבת על ספק כי האי גוני ומ"מ מחללי' כמבואר ספ"ק דעירוכי' והכל מטעם רוב נשים בני קיימא יולדת ורוב הנולדי' אינן טרפה, וא"כ גם כי באנו לשלם ה' סלעי' לכהן אין זה תחלת דינו של התינוק הזה אלא כבר החזקנו לשלם ולא לס' טרפה ובזה לא שייך אין הולכי' בממון אחר הרוב, וסברא זו מצאתי ראיתי שכ' מורי בהפלאה ספ"ק דכתוב' וברוך שכוונתי לדעת מורי זצ"ל. נמצינו למדין דלמסקנא לק"מ דהולכי' בממון כזה אחר הרוב. ולהס"ד נמי לא קשה דניליף מיני' שכבר כתבתי איסורא מממונא לא ילפי'. והשתא לפ"ז להס"ד ידעי' רובא בממון מפדיון בכור אפי' נגד חזקת ממון דאין לומר שאני התם משום שכבר החלטנו אותו לשלם לענין שאר דברי' ז"א דהא לשאר דברי' לא ידעי' דאזלי' בתר רובא כלל, ולמסקנא ידעו רובא באיסור נגד זה אין הולכי' בממון אחר הרוב משום דאלימי חזקת' ומפדיון בכור אין ראי' משום דכבר החלטנו אותו לשלם לענין שארי דברי' כנ"ל. שוב מצאתי ס' דאין הולכי' בממון דבכור אחר הרוב בשיטה מקובצת ב"ק י"א ע"ש, ועיי' בזה תו' ספ"ק דכתוב' ד"ה להחזיר ובב"ב כ"ג ע"ב ד"ה חוץ, ודלא כמשמע מרש"י ב"מ כ"ד ע"ב ד"ה מי קתני' וכו' וכבר עמד בזה בפני יהושע עיי' וק"ל. ובתשובה סי' תרנ"ט בארתי על נכון בעה"י דברי רש"י דב"מ הנ"ל:

ומיהו צ"ע קצת מתשלומי דמי ולדות שלא הי' להם שום חזקה עדיין וצריך לשלם ואזלי' אחר הרוב בממון ויש ליישב וק"ל. ויש לעיי' ברש"י ותוס' נדה כ"ג ע"ב ד"ה אמר רבא וכו' דס"ל דלמ"ד טרפה אינה חי' אין אמו טמאה לידה, א"כ אפי' למאי דקי"ל א"א לפתיחת הקבר בלא דם ונימא נמי דבנקבה כיון שהוחזקה טומאת שבעה מפתיחת הקבר שוב טמאה נמי שבועים. מ"מ קשה כיון שהוחזקה בטמאה איך ניתני' לה ימי טוהר מספק אע"כ משום רוב אינן טריפה עדיף מנתינת טומאה וצ"ע לכאורה. ויש לומר דמנ"ל להוכיח מזה דרובא עדיף דלמא נוכיח מיני' דטריפה אמו טמאה לידה ועיי' רשב"א בחי' נדה שם וק"ל.

רובא דליתא קמן כגון קטן וקטנה מנ"ל. דקטן וקטנה אזלי' בתר רוב דלא הוה סריסי' ואין הרוב הזה קמן דנימא מרובא פרשי הני, דמאן לימא לן שכל הקטנים שבדור הזה לא יהי' סריסי' ורק שרוב מנהג העולם אינו כן שמימות עולם לא הי' ככה שיהי' רוב הדור סריסי' וכן בטריפות לא נוכל לומר מרוב בהמות כשרות פרוש דמאן לימא לן שלא יהי' כל הבהמות אשר המה היום בעולם. כולם טריפות, ורק שאין כן בנוהג שבעולם. וזהו נקרא ליתא קמן, ואמנם רובא דעלמא נכרי' וכ"הג זה הוא איתא קמן וכל דפריש מרובא פריש וכל כי האי גוני. וק"ל. ועיי' רן ר"פ הצלמים:

כגון קטן וקטנה מנ"ל ראיתי בס' שיחת חולין שהקשה נילף, משלוח הקן דהאם רובצת על הביצים שלח תשלח האם ואי ס"ד חיישי' למיעוט טרפות א"כ ביצת טרפה אסורה והרי כתי' והבנים תקח לך ולא לכלביך לקמן קמ"ד ע"א, והאריך בזה למ"ד טרפה יולדת ע"ש, ולא ידעתי מאי ק' לי' מי לא משכחת דמכיר הביצים שהם מעוף אחר שכבר נבדק והי' שלם. וזאת האם רובצת עליהם כמו עוף טהור רובצת על ביצת עוף טמא המבואר שם. ואע"ג דכתי' כי יקרא פרט למזומן מ"מ משכחת לי' וק"ל.

מנ"ל הקשו תוס' נילף ק"ו מחזקה, יראה דפשיטא להתוס' דלא כר' חיים דאפי' אי הא דרובא עדיף מחזקה מעלי' אתי' מפרה אדומה אבל מסברא לא הוה ידעי' מ"מ עכ"פ רובא דלא ריעא עדיף כחזקה דריעא, דודאי דוחק הוא לומר שמסברא יהי' בהיפוך לגמרי מהאמת שיהי' רובא מעלי' גרועה אפי' מחזקה דאית לה ריעותא, וכיון שכ' תוס' לעיל ד"ה ודלמא אדנפיק ואתא וכו' דמקרא מוכח דאוקמי' אחזקה אפי' היכי דאית לה ריעותא, וא"כ מכ"ש או ה"ה רובא מעלי' דניזיל בתרי' ויפה הקשו תו' ודברי ר' חיי' צ"ע קצת:

והנה מ"ש ר' חיים דאתי' מפרה אדומה הקשה מהר"שא נוקמ' מיעוטא לחזקה ומה שתי' דטריפות הוא מיעוטא דלא שכיח הוא תמוה לפי הסוגי' וגם מוכחש בחוש דודאי באדם י"ל לא שכיח אבל בבהמה דלית לה דעת לשמור עצמה שכיחא ואולי משו"ה לא ילפי הני אמוראי ממכה אביו והורג נפש ועדי' זוממי' משום דס"ל טריפות דאדם לא שכיח ואכתי מנ"ל למיזל בתר רובא נגד מיעוטא דשכיח, משו"ה ילפי אינהו מבהמה מ"מ דברי מהרש"א בפרה אדומה תמוה, ואולי י"ל דלא אמר כן אלא בפרה אדומה דמשמרי' אותה משעה שנולדה וגם את אמה משמרי' וזה לא שכיח, ומה שתי' דסמוך מיעוטא לחזקה לאו דאורי' זה הוא האמת להלכתא אך לר"מ דאורי' הוא אפי' להקל כמ"ש תוס' בבכור' כ' ע"ב וכדמוכח גבי רוב תינוקו' וא"כ לדידי' תקשי מפרה אדומה דאין לומר היכי דלא אפשר מודה ר"מ, ז"א דהא מטהר העיסה גבי רוב תינוקו' וזה אפשר וע"כ גבי סמוך מיעוטא לחזקה לא מחלקינן וצ"ע לכאורה וי"ל דמה שהחליטו תוס' דחזקה שלא נתבררה שעה א' לא אזלי' בתרה, היינו משום דמקרא דויצא הכהן דילפי' מני' חזקה, התם החזקה נתבררה ואין לך בו אלא חדושו, אבל מודו תוס' דלמאן דלית לי' מקרא אלא מהל"מ וכיון דהלכה נאמרה סתם אין לחלק בין חזקה לחזקה. וא"כ הא כבר בררנו לעיל בסוגי' דחזקה דלר"מ דס"ל ופינו את הבית הוא רק כלי חרס שאין להם טהרה במקוה, אבל שארי דברי' אין מצוה לפנותם א"כ לא מוכח מידי מויצא הכהן, דאפשר דישראל עומד בתוך הבית בשעת ההסגר ומשגיח על הנגע שלא תתחסר, ולדידי' ילפי' חזקה מהלכה ולפי הנ"ל אזלי' בתרה אפי' לא נתבררה, וא"כ לק"מ מפרה אדומה סמוך מיעוטא לחזקה די"ל אדרבא אוקי בהמה בחזקת כשרות שנולדה זה שנתים ימים וכקו' מהרש"א וק"ל:

ולכאורה קשה איך יליף ר' חיי' רובא עדיף מחזקה מפרה אדומה הא למסקנא נדחו כל הנהי ילפותא ואתי' מהלכה או מאחרי רבי' וכפי' רש"י סוף שמעתין, ומזה מוכח דס"ל לר' חיים דלא נדחו אלא דברי ר' אשי שמא במקום נקב שחיט הוא לא אפשר אבל אינך דשמעתין אפשר מיקרו וזה דעת הר"ן דשמעתין דיליף דלא בעי' בדיקה לריאה מפרה אדומה וכן הבין ממנו בשער המלך סוף הלכו' טומאת מת וכן דעת מהרי"ט יו"ד סי' א'.

והנה בריב"ש סי' שע"ח כ' דרובא לא עדיף מתרי חזקות והביאו פנ"י בק"א לכתובו' סי' מ"ו, ובנב"י סי' מ"ג תמה הא בפרה איכא ב' חזקות דלמסקנא דשמא במקום נקב קשחיט ה"ל חזקת שאינה זבוח וחזקת טומאת אדם וה"ל רוב כשרות נגד ב' חזקות, ותמה על ר' חיי' דלא מייתי מחזקת שאינו זבוח ע"ש, ולפי הנ"ל ליתא דלא הו"מ ר' חיים לאתויי מאינו זבוח משום דלא קיימא למסקנא כיון דלא אפשר ופרה ס"ל דמקרי אפשר וכמ"ש שער המלך שם. וא"כ דברי ריב"ש קיימי' עכ"פ באפשר לא אלים רובא למדחי תרי חזקות, וא"כ בלא אפשר יש מקום לדברי נב"י, ונ"ל דאפי' בלא אפשר נמי לא אזלי בתר רובא נגד תרי חזקות, דהנה לכאורה יש לעיין בדברי ר' חיים ז"ל בשלמא אי הוה כתיב בפרה להדי' תמימה למעוטי טרפה א"כ הוה חזקת אדם טמא מתנגד לרוב כשרו', אבל השתא דלא כתיב כן אלא חטאת כתי' רחמנא והנה חטאת כשר בלא בדיקה משום שאין שום חזקה מנגדתו, ונמצא הפרה הזאת ראוי היא לחטאת משום רובא וכיון שהיא ראוי לחטאת ממילא מטהרת האדם. אפי' לו יהיה דקמי' שמי' גלי' שהיא ממיעוט טריפות מ"מ האדם מתטהר בה משום שעשינו פרה הראוי לחטאת, אמנם כשתעיי' שפיר הא ליתא דהשתא דבאנו למילף רובא מפרה ולהס"ד היינו צריכים לבדוק אחר כל הטרפות וכן בחטאת היינו בודקים אחר כל הטרפיות, ואין הפרה ראוי לחטאת שהרי א"א למיבדקה ורק משום רובה דרוב הפרות ראוי לחטאת וה"ל חזקת טמא מתנגד להרוב ויפה כ' ר' חיים. נמצא לפ"ז ממ"נ לעולם ליכא אלא חזקה א' נגד הרוב דלענין ס' במקום נקב קשחיט דאיכא חזקת שאינו זבוח נגד זה אין כאן חזקת טומאה שהרי גם בחטאת א"א ליכא למיקם עלה דהאי מילתא והיכא דלא אפשר אזלי' בתר רובא בלא ילפותא דפרה דהרי אתי' משחיטה עצמה ונמצא לענין זה ראוי הפרה לחטאת ומתטהר האדם אפי' יהי' נקב במקום שחיטה כיון שראוי לחטאת, ולענין שארי טריפות שהי' אפשר למיבדק החטאת לולי דילפי' מפרה ומתנגד לזה חזקת טומאה, מ"מ אין כאן חזקת שאינו זבוח, ואין כאן ב' חזקות במקום א' שיתנגדו ולא דמי להא דריב"ש כלל.

וכל זה כתבתי לפי הבנת כמה אחרונים דנקב הושט הוה בכלל חזקות שאינו זבוח, ולדידהו תקשי א"כ למסקנא נימא סמוך מיעוטא לחזקה ואתרע לי' רובא ואיך אכלינן בשרא דהא מדרבנן עכ"פ אית לן סמוך מיעוטא לחזקה כמ"ש ר"ת בבכורות שם. וק' זו כבר הקשה המהרש"א שם ותי' כיון שעכ"פ השחיטה מטהר מידי נבלה לא מקרי חזקת שאינו זבוח ע"ש. ואם כי דבריו הם נגד ההלכה רווח' דנקב הושט נבלה ויבוארו לקמן אי"ה סוף שמעתין מ"מ מבואר מדבריו שאין כאן חזקת שאינו זבוח והוא מוכרח מפני קושייתו דא"כ היכי אכלינן בשרא וע"כ לא שייך הכא חזקת שאינו זבוח יהי' מטעמו של מהרש"א או מטעם אחר אשר אבאר אי"ה וליתא לדבנב"י. והוא שנ"ל כי לא שייך כאן חזקת שאינו זבוח כי כבר בחיים חיותה של בהמה היתה מוחזקת לנו מחמת הרוב שאין נקב בצאוורה כמו רוב הבהמות, ולא היה לה חזקה מעולם שלא תועיל לה מעשה הזביחה, וחזקתה היא שאינה זבוחה עדיין ושהיא מחוסרת אותו המעשה וכל זמן שלא ידעי' שנעשה בה המעשה ההוא כראוי אנו מעמידי' אותה בחזקת שהיא מחוסרת המעשה ההוא, אבל לא הי' לה חזקה שלא תזבח לעולם רצוני שיהי' נקב בוושט ולא יועיל לה מעשה הזביחה זה לא שמענו. וספק שמוטה דלעיל היינו משום שאפשר שיעשה כן בסכין בשעת מעשה השחיטה וקלקול השוחט הוא. ור' יונה שלמד משם לנשמט הגף אף שאינו ענין לספק בשחיטה כלל, דבריו בלא"ה תמוהי' כבר עמדו עליו האחרונים, ועיין בתבואת שור ודעתי אי"ה לבאר דבריו בסוגיות שלפנינו אם יהי' ה' עמדי, מ"מ מ"ש בזה נ"ל ברור.

ולולי דברי ר' חיים דיליף לי' מפרה דוקא הייתי אומר דמכל הקדשי' איכא למילף, דאיך נאכל והרי חזקתו שהוא קודש ואסור בהנאה ומכ"ש באכילה ואיך יהנו הכהנים בעור העולה והוא עומד בחזקת איסור, וכשם שבאמת כל חולין עומדת בחזקת אינו זבוח עד שיודע במה נשחטה, הה"נ כל הקדשים עומדים בחזקת איסור הניית הקדש ומעילה עד שיודע לך במה נזרק הדם המתירו באכילה והנאה למי שראוי לו, וכיון שיש כאן ס' טרפה ה"ל ספק בזריקה שאין הזריקה מועלת לטרפה להתירה וה"ל חזקת איסור, ואפ"ה מועיל רובא נגד חזקה, וצ"ל דאה"נ הו"מ ר' חיים למילף מהכא אלא משום דהש"ס דחי ליה דלייף ומונח גומרתא משא"כ פרה אדומה ס"ל לר' חיים דנשאר במסקנא כמ"ש לעיל משו"ה מייתי מינה. וא"כ הרווחנו בזה ליישב ק' הר"ן ספ"ק דקידושי' אהרמב"ם דס' דאורי' מן התורה לקולא א"כ מה מייתי משבירת עצים דפסח דלמא משום ספיקא הוא ולק"מ דהכא הוה מתחזק איסורה דהקדש:

סימן זמ"ן שב"ח מכנ"ש עיי' בסימן זה זמ"ן היינו ר"א ומר ברי' דרבינא ור"נ תלתיהון ילפו מקרבנות וסי' פ'א'ר' פ'סח א'לי' רי'שא של עולה. ש'ב'ח' היינו ר' שילא ברי' דרב אידא ורבה ורב אחא ב"י, תלתיהן ילפי מקרבנות חוץ וסימנם פש"ע פרה שעיר עגלה, והסי' מכנ"ש רב מרי ורב כהנא ורבינא שלש אלה ילפי מדיני נפשות שסי' זמ"ה זוממין מכה הורג נפש. ורב. אשי יליף מבמקום נקב קשחיט היינו נמי מעינינא דבמקום סייף נקב הוה:

אבל היכי דלייף לית לן בה הקשו תו' נילף משבת והקשה בשיחת חולין דלמא שחט ע"י שנים אוחזי' בסכין דלענין קדשי' יי"ח כמ"ש תו' לקמן כ"ט ע"ב ד"ה תרי גברא וכו' ולענין שבת ה"ל שנים שעשו מלאכה ופטורים, ולפע"ד י"ל פרו של אהרן ביה"כ מאי איכא למימר שאין כשרה אלא בכה"ג וכמבואר שם ריש ע"ב. ודוחק לומר שאני יה"כ דהכשרו בכך דבחל בשבת מא"ל ועוד לא קיי"ל כרפרם בהא.

דמנח גומרתא, כ' תוס' אפי' חל ע"פ בשבת, רצונם ע"פ שני דאלו ע"פ ראשון י"ל דממתין עד הלילה עבר ומנח גומרתא ובדיק לי' ואי משכח טרפה יעשה פסח שני. והנה הש"ס הו"מ למדחי כמ"ד דשבירת עצם מבע"י מותר. עיין פסחים פ"ד ע"ב, אלא משום ע"פ שחל בשבת ואסור לקצוב בשר ולחתך עצמות בשבת וע"כ ימתין עד הלילה ובעי גומרתא. ועיין ספ"ו דזבחים בתוס' ד"ה אלא מעתה וכו' ומקשי' העולם בשבירת עצם דלמא הוא שלילה אין צריך לשבר עצם לברר שהוא כשר' ולמסקנא לק"מ וק"ל:

אתי' מעגלה ערופה, עיין תוס' שצריכה שתהיה שלימה אחר עריפתה כמו קודם עריפה, וא"כ משמע דצריכים לקוברה בעורה, וא"כ גם העור אסורה בהנאה, דהרי מחיים אסורה בהנאה מכפרה כתיב בה כקדשים וגם העור אסורה, ולאחר עריפה אסורה משם תהי' קבורתה כמ"ש תוס' בע"ז כ"ט ע"ב ד"ה כפרה וכו', וא"כ ממילא מבואר דגם העור אסורה בהנאה דהא צריכה שתהיה שלימה כמו קודם עריפה ועל זה קאי שם תהא קבורתה. וצל"ע ממ"ש תוס' נדה נ"ה ע"א ד"ה אלא אמר רב אדא וכו' וצ"ע. ודע דנפל שם טעות בדפוס מ"ש תו' ועוד קדשי' ט"ס הוא וצ"ל ועור קדשי' וק"ל:

אתי' מפרה אדומה מ"ש דהגבינות אסורות והוא דלא כדעת הר"ש דהשתא אזלי' בתר רובא ואמרי' השתא הוא דנטרפה עיי' מ"ש רא"ש. ונ"ל דס"ל להתוס' דהא חזינן דהיא מהמיעוט טריפות וא"כ היינו צריכים לומר רוב הבהמות אשר מחט תחובה בהם השתא הוא דנתחב וזה ליכא, ועמ"ש ט"ז ריש סי' פ"א והאריך לתמוה על רשב"א במשמרת הבית ע"ש, ולפע"ד שפתי רשב"א ברור מיללו והן הנה שיטת ר' מנחם מיוני בתוס' קידושין מ"ה ע"ב דמחלק בין שמא נתקדשה לשמא תתקדש, וה"נ הבהמה מוחזקת שאינה טרפה עד עתה אבל אין לה חזקה שלא תטרף לפנינו וכן בכל שעה אנו מחזיקים אותה שלא יטרפה עדיין אבל אפשר שתטרף, וא"כ בשעת שחיטה שהשוחט בא לשחוט הוא מוחזק שאינה טרפה עדיין אבל אפשר שבאמצע השחיטה טרם גמר חתוך הרוב תטרף והא כיצד שהמכה גומרת והולכת ונגמר הנקב באמצע השחיטה ואפי' יהיה ע"י מחט שבלעה כבר אפשר שע"י הנדנוד יגמר נקיבתו, ואח"כ כשאנו מוצאים נקב או מחט אנו תולין שכן היה מעשה ולא טעינו בחזקה שלנו אפי רגע א' כי כן היינו מוחזקים בה מעולם. משא"כ אם יצאה שעה א' מחזקתה קודם שחיטה כגון שהוגלד פי המכה או חלודה וסירכה וכדומה הרי טעינו בחזקה שלנו ואז מטרפים למפרע:

ויש לעיין דשמעתין דבעי למילף מכל הני דלעיל דליכא אלא ספק טריפות באבר א' דה"ל מיעוטא דמיעוטא דאפי' המיעוט טריפות אינם דוקא בקרום של מוח ובחוט השדרה וי"ח מיני טרפיות יש, וכיון שבדקנו העולה כולו רק הראש נסמוך שפיר ארובא דרובא ומנ"ל למילף רובא, בשלמא מפרה אדומה יליף שפיר דלא בדקי' כלל אבל מאינך קשי', לתרץ זה עיין מ"ש במרדכי ס"פ שלוח הקן גדר מיעוטא דמיעוטא ומייתי מגבינת בי אנייקא ע"ש ותבין דלק"מ:

אתי' משעיר המשתלח וכו' הרמב"ם בפ"ה מה' יה"כ מייתי מיעמד חי לפני ה' למעוטי טרפה, וכ' המשנה למלך דס"ל דמהא דכל שאינו ראוי לשם אין הגורל קובע לא מוכח אלא שיהיה שלם עד שעת הגרלה אבל משם ואילך לא מוכח משו"ה מייתי מיעמד חי ע"ש, והנה עדיין קשה מ"ט לא מייתי הש"ס מיעמד חי, והנה בס' ראש יוסף תי' זה אבל לא ביאר יפה ע"ש ע"כ אוסיף נופך ואומר כך, דודאי למאי דקיי"ל טרפה אינו חי א"כ ממשמעות דיעמד חי ממעט טרפה אע"ג דאינו מיותר להך דרשא מ"מ ממועט ממשמעותא, משא"כ ראב"י דס"ל לקמן סוף דף נ"ז דהלכה טרפה יולדת ומשובחת ומכ"ש דחי' כמ"ש תוס' בע"ז וי"ו ריש ע"א, ונהי דאותו אבר דמיטרפה בי' דלא משובחת אלא מתנונה והולכת ומת באותה מיתה, ומשו"ה היכי דמייתרא קרא כמו התם במס' ע"ז מימעט טרפה מכל החי גם לראב"י משום דעכ"פ אינה בריאה, מ"מ הכא דלא מייתרא קרא דאיצט' ויעמד חי ביומא מ' ע"ב נהי דלדידן יליף ממשמעות למעוטי טרפה, מ"מ לראב"י מרא דשמעתא לא הו"מ למילף מהכא וק"ל:

שם בגמרא אתיא מרישא של עולה כו'. קשה לי הא טרפה דפסלינן בקדשים גמרינן מדכתיב מן הבקר להוציא את הטרפה וכו' ובקדשים צריכין שני לימודים כדי שיהיה שינה הכתוב לעכב וא"כ הכא דליכא שני לימודים להוציא את הטרפה א"כ שמעינן דלכתחלה לא יביא טרפה אבל בדיעבד אינו מעכב ולפ"ז כל טרפות שאי אפשר לבדוק כגון הכא ברישא של עולה הוי כמו דיעבד דאי אפשר בענין אחר וא"כ מאי מוכיח הגמרא דלמא לעולם לא אזלינן בתר רובא ואפ"ה שפיר מביאין עולה להקרבה הואיל וכל טרפות שאי אפשר לבדוק אחריו הוי כמו דיעבד ובדיעבד לא קפיד קרא על טרפה רק לכתתלה שצריך לבדוק אחר טרפות שיש לה בדיקה. ודע שיש עוד לימוד להוציא את הטרפה מקרא דכל אשר יעבור תחת השבט אמנם צריכין לגופה למעט טרפה שלא היה לו שעת הכושר אבל לעכב בדיעבד לא מצינו שום קרא ועיין במס' תמורה (דף כט ע"א) ובמס' מנחות (דף ו ע"א) אמנם אחר החיפוש מצאתי במסכת נדה (דף מ ע"ב) דממעטינן מזאת תורת העולה גם טרפה שאם עלו ירדו וכן בזבחים (דף פד ע"א) ע"ש הרי מוכח שאין המזבח מקבלתו וממילא ידעינן דטרפה ליכא בתורת הקרבה כלל:

שם תוס' ד"ה מנא הא מלתא כו' אלא ילפינן מפרה אדומה דאזלינן בתר רובא אע"ג דאיכא חזקה כנגד. והקשה המהרש"א הא איכא חזקה בהדי מיעוט ולמה לא נימא סמוך מיעוט לחזקה ולא אזלינן בתר רובא ומתרץ דזה הוי מיעוט דלא שכיח כמ"ש הרא"ש ע"ש במהרש"א ולכאורה יש להקשות לפי סברת המהרש"א דהאי מיעוט דפרה אדומה הוי מיעוט דלא שכיח א"כ מאי מייתי הגמרא ראיה מפרה דאזלינן בתר רובא לקטן וקטנה דלמא דוקא בפרה וכל הנך דמייתי בזה אזלינן בתר רובא הואיל והוי רוב גמור דלא חיישינן למיעוט דלא שכיח אבל קטן וקטנה שהוא מיעוט דשכיח כמו שמפרש במסכת נדה (דף לב ע"א) ובהרבה מקומות דמיעוט דאיילונית הוי מיעוט דשכיח ביה מנ"ל לרבנן דאזלינן בתר רובא ולא חישינן למיעוט דשכיח. ועוד קשה לקמן מאי מוכיח מר"מ היכי אכל בישרא הא גם ר"מ לא חייש אלא למיעוט דשכיח אבל לחשש טרפה שהוא מיעוט דלא שכיח לא חייש ר"מ כלל. ונ"ל לתרץ הואיל וגבי פרה איכא חזקה בהדי מיעוט דהא העמיד טמא על חזקתו א"כ הך חזקה מסייע ליה ומשוי ליה למיעוט דשכיח וגם לר"מ פריך שפיר הואיל ובהמה בחייה בחזקת איסור אינה זבוחה עומדת א"כ האי חזקה מסייע ליה להך מיעוט וחיישינן שמא במקום נקב קא שחיט ואינה ניתרת כלל בשחיטה וה"ל מיעוט דשכיח ושפיר מוכיח הגמרא מפרה אדומה הואיל וחזקה דטמא מסייע למיעוט ומשוי ליה מיעוט דשכיח. אבל מ"מ קשה תינח פרה דאיכא חזקה בהדה אבל מעולה מפסח ומשעיר המשתלח קשה מאי מייתי הגמרא ראיה הא התם ליכא חזקה נגד הרוב וא"כ י"ל דמש"ה אזלינן בהו בתר רובא הואיל והמיעוט הוא לא שכיח אבל בקטן וקטנה מנ"ל דאזלינן בתר רובא כנ"ל וצ"ע. וצריך לדחוק ולומר דבאמת חשש דטרפות הוא מיעוט דשכיח רק גבי פ"א כתב המהרש"א דהוי מיעוט דלא שכיח הואיל ופרה בת שתים ויש לה חזקת כשרות ואף שאינה חזקה אלימתא הואיל ואינה מובררת בשעתה מ"מ קצת חזקה הוי למשויה מיעוט דטרפות למיעוט דלא שכיח והוא דחוק.

דף י״א ע״א גמר׳ מנא הא מלתא דאמרו רבנן זיל בתר רובא, ראיתי בס׳ חתן סופר לדודי הגאון ז״ל שמדקדק למה לא קאמר סתם, מנא הא מלתא דאזלינן בתר רובא, כמו שאמר למעלה מנא הא מלתא דמוקמינן אחזקה, ואגב שיטפי׳ לא עיין אז בגמ׳ כי גם לעיל קאמר כמו הכא מנא הא מלתא דאמרו רבנן.

והנה לעיל פרש״י ז״ל במקומות הרבה סמכו על החזקה לאסור ולהתיר כי ההוא דלעיל, ור״ל הא דר״ה, דאמר בהמה בחיה בחזקת איסור עומדת וכו׳, ופוסל השחיטה בנמצאת הסכין פגומה, משום האי חזקת איסור, וכבר כתבנו לעיל דמש״ה לא קאמר מנא הא מלתא דאמרו רבנן זיל בתר חזקה, אלא דאוקי מלתא אחזקיה, משום דרק דחזקה דאיתרע קמבעי לי׳, ולכן מדוקדק הלשון דאמרו רבנן דהם חדשו דין זה ואע״פ שהוא דאורייתא, אבל הכא ברוב דפרש״י דאיידי דאיירי במנא הא מלתא דחזקה נקט נמי הא, הרי דלא משמע לי׳ לרש״י דקאי נמי אדר״ה דלעיל, דאמר בסיפא של מאמרו, נשחטה בחזקת היתר עומדת וכו׳, דהיינו מכח רוב בהמות כשרות וכדאמר לעיל, דמשמיעני אפילו איתילד בה ריעותא, חדא משום דלא ידע רש״י ז״ל איך נפרש הני ילפותות שבגמ׳, דלא נשמע מהם דאפילו באיתילד ריעותא אוקמינן בחזקת הרוב, ואמרינן דלא יצא מן הרוב, ועוד משום דלא קאמר האי לישנא, מנא הא מלתא דאוקמינן על הרוב, דלישמע מיני׳ דקאי אדר״ה, דאפילו באיתילד בה ריעותא קמבעי, לכן פרש״י ז״ל דאיידי דחזקה, קמבעי ארוב, וכוונתו אמעשה בכל יום שאוכלים בשר בלי בדיקה אחרי ח״י טרפות וכן חלב, בלי לחוש לטרפה וכדומה, ולא חיישינן למיעוטא, ולפ״ז ודאי קשה לישנא ״דאמרו רבנן״ דהא מלתא לא מצינן מפורש ברובא דליתא קמן, אלא בקטן וקטנה, והוא באמת פלוגתא דר״מ ורבנן, וקשה לומר דעל זה כיוון באמרו ״דאמרו רבנן״ ודרך פלפול אמרתי דכוונת הש״ס על האי רובא דאמרו רבנן, רובא וחזקה רובא עדיף, וע״פ מה שראיתי בשו״ת מהרי״א ז״ל ליישב קושי׳ התוס׳, דהא מצינן למילף רוב מחזקה, דהרי רובא עדיף מחזקה, וכתב הוא ז״ל דא״כ לא הוה מצינן למימר רובא וחזקה רובא עדיף, דדי לבא מן הדין להיות כנדון, וזאת יש להכניס בלשון הגמ׳, דמנ״ל הא דאמרו רבנן זיל בתר רובא, ואפילו נגד החזקה, שאם לא תמצא ילפותא על רוב אלא מק״ו מחזקה, איך תאמר דרובא עדיף מחזקה דהא אמרינן דיו וכו׳.

אבל הר״ן ז״ל בחידושיו באמת מפרש דקאי על סיפא של המימרא דר״ה, דמנ״ל הא דאמרו רבנן לעיל דאזלינן בתר רובא אפילו במקום דאיתילד ריעותא, וממילא ניחא לישנא ״דאמרו רבנן״ אלא דקשה לפ״ז דקאמר בגמ׳, דרוב בסנהדרין ותשע חנויות דאיתא קמן לא קמבעי לן, אלא כגון קטן וקטנה דפליגו בה ר״מ וחכמים, ולמה לא קאמר דרובא בין דאיתא קמן ובין דליתא קמן לא קמבעי לן, וכאשר באמת מסיק לבסוף הסוגי׳, דלא שאני, אלא כי הא דר״ה באיתילד ריעותא קמבעי, ומכש״כ להני שיטות דאפילו איתילד ריעותא מחיים נמי סמכינן ארוב בהמות כשרות, דהא מנ״ל, וממילא גם הני ילפותות שהביא, אין להם מקום כאן, דהרי האי דינא לא נשמע מהם.

אבל דע, כי ליישב הסוגי׳ על נכון לא מצאתי אלא לפי שיטת הרמב״ם ז״ל, דס״ל דכל הספקות מותרות מה״ת, כמו ס״ט ברה״ר, אשר בזה פליגי לעיל אביי ורבא, כמו שהבאתי שם בשם השב שמעתא - והרשב״א ז״ל הקשה על שיטת הרמב״ם מסוגי׳ זו, דמה קמבעי׳ מנ״ל דאזלינן בתר רובא מקרא, דהא ספק השקול מותר מה״ת ונילף מס״ט ברה״ר, ומכש״כ דרוב מותר ואפילו מדרבנן דדי אם אסרו הספק, אבל לדעת הראשונים דספק אסור מה״ת מסוטה, דילפינן מינה ס״ט ברה״י לטמא, וה״ה בכל איסורי התורה דבעינן למיזל לחומרא, כמו שפרש״י לעיל עיי״ש, שפיר קמבעי לי׳, מנ״ל דיש חילוק בין ספק השקול לרוב, כך צריך לפרש לדעת הרשב״א ויתר הראשונים. אבל קושי׳ הרשב״א על הרמב״ם לק״מ, כי מה דקמבעי לי׳, מנא הא מלתא דאמרו רבנן זיל בתר רובא, היינו לעשותו כודאי, ולא מטעם ספק להקל, ונפ״מ למיזל גם בקיום מצות, דספקן להחמיר כאשר אבאר, וכן נגד חזקת איסור, לומר דודאי נשתנה מכח הרוב, תדע שהרי מפרש, דקמבעי לי׳ כגון קטן וקטנה, דפליגו בי׳ ר״מ וחכמים, ולמה לי׳ להביא ממרחק לחמו, ולא קאמר כי הא דר״ה דלעיל, דאכלינן בשרא בכל יומא בלי בדיקת חי״ט, דהרי אפילו נטלן זאב והחזירן כשהן נקובים, סמכינן ארוב בהמות כשרות, וכן אוכלין חלב ולא חיישינן לטרפה, אלא דהא פשיטא לי׳, דהרי גם ספק טרפה אינו אסור מה״ת רק מדרבנן, ואיך נחמיר ברובא ומכש״כ דלא נבעי קרא על רוב, כיון דאית לן ילפותא מטומאה ברה״ר, דספק איסורין להקל ומכש״כ רוב, אבל בקטן וקטנה קמבעי לי׳ כי שם לולי דאזלינן בתר רובא מכח ודאי, לא הוה שרינן לדור זה עם זה, לא מבעי לפי גירסא אחת ברמב״ם, דבאיסור כרת מודה דספקו להחמיר מה״ת, וא״כ אי רוב דינו כספק ולא כודאי, איך ידורו זה עם זה באיסור אשת אח שהוא בכרת, אלא אפילו נניח דגם באיסור כרת הספק שרי מה״ת, למ״ד חתיכה אחת משתי חתיכות בעינן, וכאשר כן ההלכה, ומ״מ אם מה״ת אין חילוק בין ספק השקול לרוב ורק דרבנן חלקו לגזור על הספק ולא על הרוב, במצות יבום ליכא בקטן וקטנה שום מצוה, דשמא הוא סריס או היא איילנות, ואיך ידורו זה עם זה במקום דליכא מצוה, ואבאר לך דבר זה - הנה החוו״ד ז״ל בריש בית הספק שלו חידש לן דבר זה, דרק באיסורין קאמר הרמב״ם דספק מותרין אבל במ״ע בספק לא יצא, אלא דהוא ז״ל נסמך סברתו על מימרא דר׳ גידל סוטה כ״ט דיליף חילוק בין דבר שיש בו דעת לשאול, לאין בו דעת לשאול מסתירת הכתובים ״והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל״, הא נגע בספק יאכל״, וכל טהור יאכל בשר״ טהור ודאי יאכל, ספק טהור לא יאכל, הרי לך דבכל מקום דיברה התורה בלשון ודאי, ולכן ס״ל לרמב״ם דבלא תאכל נבלה וכדומה, נמי מתפרש כן, ודאי נבלה ל״ת אבל ספק תאכל, ובמצוה דאמרה תורה אכול מצה נמי כן מתפרש, ודאי מצה אכול, אבל בספק מצה לא יצאת ידי חובתך, עכתד״ק של החוו״ד והאחרונים התחכמו עפ״י הקדמתו, להמציא בטרפה, דכתיב זאת החיה אשר תאכלו, ודרשינן חי אכל, שא״ח לא תאכל, נמי ספקו אסור, דחי ודאי אמר רחמנא, עיין בלב ארי׳ ריש פרק אלו טרפות וכן בכל לאו הבא מכלל עשה - אבל לא כן עמדי, כי כלל גדול בדרשות חז״ל שהעיקר נבנה על הסברא, ולפי סברתם דרשו המקראות, כאשר הראתי זאת במקומות אין מספר, גם במס׳ זו, ועיין בתוס׳ לקמן פ״ח ע״א ד״ה ור״י סבר דמו ואפילו מקצת דמו, שתמהו, דר״י ורבנן הפכוהו סברתם גבי בכור אפילו מקצת בכור, ותירצו שאין לדמות הדרשות, אלא מה שהש״ס מדמה, והביאו עוד שם סתירות כאלו, וע״כ כוונתם דלפי סברתם דרשו חז״ל פעם כן ופעם להיפך, והוא האמת, ולכן אין להביא ראי׳ מדרשות ר״ג בנדה שם, שכן נדרוש בכה״ת, ובפרט דשם בחד קרא כתיבי הני תרתי, ויש יותר מקום לדייק רישא וסיפא, וכעין שכתבו התוס׳ ריש מכילתא, דנדר ונדבה בחד קרא דייקינן ששניהם דוקא, אבל במ״א לא, ולכן גם כאן לא נסמוך על הדרשה, אבל נראה מה יאמר הסברא והשכל, אם הספק בל״ת ועשה שווין, או חלוקים הם זה מזה, ואחר הסברא נלך.

והנה כבר הבאתי לעיל דף ט׳ דברי השב שמעתתא שמסביר לן למה חמירא סכנתא מאיסורא, שכתב דכל שהתורה התירה מחמת חזקה או רוב, אע״פ שקמי׳ שמיא גליא, דהאי יצא מן החזקה והרוב, מ״מ אין עליו אשמה, כי היה אנוס ברשות התורה, ולכן שפיר מצינן למימר דבכהג״וו לא אסרה התורה וממילא לא עביד איסורא משא״כ בסכנתא, האי סמיכה על החזקה והרוב לא יצילנו מן הנזק, אם מ״מ אירע שהמיעוט בא לידו, ולכן לגבי סכנתא לא מהני, לא רוב ולא חזקה, והנה דכוותי׳ בספק לדעת הרמב״ם דהתורה התירה, ואפילו אם יזדמן דאיסורא אכל, אנוס הי׳ ברשות התורה ואין עליו אשמה, ועיין מה שכתבתי שם לתקן דבריו, ועתה אני רואה כי לא הועלתי כלום, כי דבר זה א״א להעמידו, דהנה לפי הקדמתו, מובן החילוק הגדול שבין עשה לל״ת לענין זה, דכבר כתב הש״ך חו״מ סי׳ כ״א בשם הירושלמי דלעולם אנוס כמאן דעבד לא אמרינן, אלא אנוס כמאן דלא עבד, והסברא ברורה, דכל מה שעבד באונס, כיון דחסר מחשבתו ורצונו לעשות כך, הרי לא נחשב המעשה לכלום, אבל להיפך מי שלא מצי לקיים מה שמוטל עליו מחמת איזה אונס, שיהי׳ חשוב כמאן דעבד, זאת לא אמרינן, ואע״פ שאמרו חז״ל, חישב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאו, מעלה עליו הכתוב כאלו עשאו, אין זה אלא לענין שכר אולי דמחשבה כמעשה, אבל סכ״ס המצוה לא עבדו ולמשל, אם הביא קרבן ונמצא אח״כ טרפה בסתר לא נאמר דאונס הי׳ ברשות התורה ותיפטור מלהביא קרבן אחר, ולכן החילוק מבואר דבל״ת שפיר מצינן למימר דספק שרי׳ רחמנא ואם אירע שאכל אישורא פטור מצד אונס ברשות התורה, אבל במצות עשה, אם אכל ספק מצה או הביא ספק קרבן, איך נימא דיצא מספק דאם קמי׳ שמי׳ גלי׳ דפסול הי׳ הרי א״א לומר דכל שמחמת אונס לא אכל מצה ולא הביא קרבן, הוה כמו שאכל והביא, אולם חזקה ורוב דמהני נמי במצות עשה, ע״כ כודאי יחשב, ואז מש״ה אמרינן דמצי מביא קרבן שהחזקה או הרוב מעיד עליו שכשר, משום דמצי לסמוך דודאי כן הוא, וניהו דאם מ״מ הוא מן המיעוט לא יי״ח, מ״מ לא בעי למיחש למיעוט דכמאן דליתא דמי, דרוב כודאי יחשב, וממילא דבזה נדחין דברי השב שמעתתא דהרי בסכנתא נמי נימא הכי דלא צריכין לחוש על המיעוט כמו במצוה אלא ע״כ לומר, דסכ״ס יותר חשו חז״ל על איבוד נפש ממה שחשו על ביטול מ״ע, וממילא לא צריכין תו לסברתו דה״ה דלא חשו על עבירת הל״ת בדאיכא רוב או חזקה, כמו שחשו בסכנתא, ומה״ת באמת גם בסכנתא אין לחוש למיעוטא וכן כהראש יוסף ז״ל דחמירא סכנתא מאיסורא רק מדרבנן הוא ובמ״א הארכתי בענין זה עיין לקמן פרק אלו טרפות דף מ״ז ע״ב.

אבל היוצא לנו ממה שכתבנו דבאמת רק בל״ת קסבר הרמב״ם דספקות מותרות אבל במצוות עשה הספקות אינו יוצא בהם, ומה״ת לחומרא בעינן למיזל בהו, ומטעם שכתבנו לעיל, דבל״ת פטור מטעם אנוס כמאן דלא עבד, אבל בעשה לא מיפטר מטעם אונס, אבל רוב וחזקה מהני גם במ״ע משום דאית לן ילפותא עליהם דהוו כודאי וה״ה דמהני בסכנתא מה״ת כנ״ל.

ומעתה נשוב למה שהתחלנו בי׳ לפרש דמש״ה פריך מקטן וקטנה דפליגו בהן ר״מ ורבנו, דאם לא נדע רוב מקרא דחשיב כודאי, אלא יהי׳ דינו כספק שמותר בכה״ת, מ״מ עשה דמצות יבום ע״כ ליתא בקטן וקטנה דשמא הוא סריס או היא איילנות, ופשיטא דלא ציוותה התורה לקיים ספק מצוה, במקום ודאי כרת, דאין ספק מוציא מידי ודאי.

ולפי הצעה הנ״ל נבאר הסוגי׳ לדעת הרמב״ם דכל הספקות מותרות, וקבעי רוב מנ״ל מקרא דהוה כודאי וכנ״ל, וע״ז קמתמה, הלא כתוב אחרי רבים להטות וכיון דדנין עפ״י רוב סנהדרין אפילו להרוג את הנפש, ע״כ דרוב כודאי לכל מילי, וע״ז משיב דרובא דאיתי׳ קמן לא קמבעי לי׳, ונקט גם ט׳ חניות, אע״ג דבאיסורין גם ספק מותר ולמה לי רוב, דשאני בשר, ספק משחוטה או מנבלה, דאיכא נמי חזקת איסור דאינה זבוחה, וכן כתבו התוס׳ נדה י״ח ע״א ד״ה אחר הרוב, דגם בט׳ חנויות איכא על בשר הנמצא חזקת איסור שאינה זבוחה - והדין עמם וכמו שהארכנו למעלה דבדבר שאנו דנין שלו שייך לאוקמי אחזקיה, אבל השאר דאין הנידון עליהם, לא שייך לאוקמם על החזקה, כי רק עפ״י סברא זו דבריהם מובנים, - אבל על רובא דליתא קמן וכגון קטן וקטנה קמבעי לי׳ וכמו שביארנו למעלה, דלולי קרא דרוב כודאי איך נאמר דידורו במקום איסור כרת ודאי מצד ספק מצוה.

וע״ז הביא כל הני ילפותות, מקרבנות ומפרה אדומה ועגלה ערופה ושעיר המשתלח, דבכל הני מצות, אי לאו דרוב כודאי, איך אמרה תורה תקיים המצוה רק בספק דשמא טרפה הוה, אח״כ יליף ממכה או״א ומרוצח ועדים זוממין, דבכל הני אי רובא רק ספקא הוה, איך צותה התורה להרוג את הנפש על הספק, ור׳ אשי אמר דאתיא משחיטה עצמה דאמר רחמנא שחוט וליכול, ולחוש דלמא במקום נקב קשחיט.

הנה גם האי ילפותא ניחא לדעת הרמב״ם דכל נקה״וו נבלה, ואין שחיטה מועלת בו, ואם הרוב רק ספק הוה שהתורה התירה, כלן הרי איכא חזקת איסור דאינה זבוחה, ועליך להביא ראי׳ שנזבחה, כמש״כ הפלתי דכל ספק נקה״וו ספק בשחיטה הוה, וכאשר החזקתי דברו לעיל וכן נראה שדעת הרמב״ם נמי כן הוא, כאשר ביארתי במ״א, ודו״ק היטב.

ע״ש גמר׳ כי קמבעי לן רובא דליתא קמן. בסוף הסוגי׳ כ׳ רש״י ז״ל דהדר מחילוק זה והכל נלמד מקרא דאחרי רבים להטות, ויש לראות דאיזה סברא יש לחלק בין רובא דאיתי ובין רובא דליתא קמן, ומה לי ט׳ חנויות דאמרינן על בשר הנמצא לפני החנויות כל דפריש מרובא פריש, ולא קאמר כן על בהמות דעלמא שרובם כשרות, דהאי עולה שאני מקריב, או האי קטן וקטנה שאני דן עליהם פרשו מרובא דעלמא ולא ממיעוטם, ועיין בהגהות ר״צ חיות שנתעורר בזה ולא העלה כלום.

אבל דע כי הפרמ״ג ז״ל בפתיחה לתערובות חקירה א׳, מניח לן כלל גדול דכל שלא היה האיסור וההיתר ניכר מעולם, לא שייך בי׳ ביטול חד בתרי, כי על כל חדא וחדא אני דן שמא הוא טרפה, ומה לרוב הכא, וכן הסכים עמו החוו״ד בסי׳ ק״ח סק״ה, והביא ראי׳ נפלאה מהא דפריך לקמן, ור״מ דחייש למעוטא האיך אכל בשרא, ומה פריך, וכי לית ללר״מ חד בתרי בטל, ויתבטלו מיעוט הטרפות שבעולם ברוב הכשרות ומותרין כולן משום חד בתרי בטל, ואין לומר דאפשר לברר איסורו ולא שייך ביטול, דהא שמא במקום שחיטה נקב הוה קפריך, וזאת א״א לברר כמובן, אלא ודאי דכל שלא ניכר ההיתר והאיסור מעולם לא שייך ביטול חד בתרי עיי״ש.

ולפ״ז גם כל דפריש מרובא פריש לא שייך, דהרי אין כאן רוב ומיעוט כי היכי דנאמר דהאי מרובא פריש, כי על כל חדא וחדא אנו מסופקים שמא טרפה הוה או שמא סריס או איילונית היא, ואין זה דומה לט׳ חנויות דאיכא רוב ומיעוט מבורר אלא מחמת שניכר כל או״א בפ״ע לא שייך בהם ביטול, אבל חתיכה שפירש ונמצאת שפיר אמרינן כל דפריש מרובא פריש, שהרי אם כל החתיכות שבכל החנויות היו פורשות לחוץ על כרי אחת היו כולן מותרות מכח ביטול ברוב, מכש״כ שחתיכה אחת שפירשה שמותרת, אבל בבהמות דעלמא שלא הי׳ ניכר מעולם הכשרות והטרפות בפני עצמן, ולא שייך בהו ביטול כנ״ל, גם פירוש חד מינייהו לא שייך דעל כל חדא וחדא נופל הספק שמא טרפה הוה, ואין כאן אלא דרוב פעמים לא מיטרף וזה רובא דליתא קמן, וע״ז קמבעי מנ״ל, אבל בסוף קמסיק דל״ש וכמו דאזלינן בתר רובא דאיתא קמן ומכח, ביטול חד בתרי כן אזלינן ברובא דליתא קמן ומכח דרוב פעמים לא מיטרף ולא נעשה סריס - ובזה תמצא פשר להא דחקרו האחרונים מנין לנו חד בתרי בטל דמסנהדרין לא נשמע זאת, ועיין בפתיחה כללית שלי מה שהארכתי בזה.

ודע דבזה חוזר וניעור מה שהקשה השב שמעתתא על הרשב״א שהבאתי לעיל, דתקשה הרשב״א לנפשיה דהא בספק במקרה גם הרשב״א מודה דמותר מה״ת, וא״כ האי דלמא טרפה הוה, הוה ספק במקרה, ודחיתו דהרי הספק הוא אם האי בהמה שלפנינו מן הרוב או מן המיעוט, והוה כספק בתולדה, אבל לפי דברנו אלו שבכאן, הדין עם השב שמעתתא דע״כ כאן אין הספק אם נפרש מן הרוב או מן המיעוט, דאז היה דומי׳ דט׳ חנויות וכרובא דאיתי קמן, אשר על זה לא קמבעי, אלא הספק על כל חדא וחדא שמא היא טרפה, ולכן קשה ודאי לדעת הרשב״א, לימא דמכח ספק במקרה לא חיישינן, ולא מצד דאזלינן בתר רובא ודו״ק.

עוד יש לחלק בין רובא דאיתי׳ לדליתי׳ קמן דהרי הא גופא, דרוב בהמות כשרות ורוב קטנים לאו סריסים, אין אנו יודעים בבירור גמור, אלא ע״י נסיון של דורות הקודמים, דראינו הבהמות ששחטנו שרובם כשרות וקטנים שנתגדלו שרובם מולידים ואינם סריסים, אבל בכל מקום אינו מן הנמנע, שדור אחד מחמת איזה סיבה נשתנה עליו סדרי בראשית, וכעת רוב הבהמות טרפות ורוב הקטנים של עתה סריסים, ואע״ג חזקה אלימתא הוא דלא נשתנה הטבע מכמות שהי׳ מקדמת דנא, מ״מ אינו כרובא דאיתי׳ קמן שהוא ודאי גמור ולא בעינן חזקה כדי להחזיק את הרוב, אלא דלבסוף מסיק דאין חילוק, והוא משום דחזקה דלא איתרע ולא ראינו מעולם שנשתנה, הוא כודאי.

ומה מאוד מיושב בזה הקושי׳ המפורסמת מאת הגה״ק מה״ו משה ט״ב זצ״ל שהקשה דהרי הסוגי׳ אזלה אליבא דר״ש לפי דעה אחת בתוס׳ ד״ה חטאת קרי׳ רחמנא, ולר״ש דדורש טעמא דקרא, מסתמא טעמא דאזלינן בסנהדרין אחרי רבים, הוא משום דרוב פעמים האמת עם הרבים ולא עם המעטים, והאי רוב, רובא דליתא קמן הוה, וא״כ רובא דסנהדרין נבנה על רובא דליתא קמן. והוא קושי׳ מושכלת, אבל לפי האמור מיושבת על נכון, דהאי גריעותא דאיתי בכל רובא דליתא קמן, ליכא הכא, דהאי רוב פעמים מכוונים הרוב את האמת, לא נבנה על הנסיון כי מעולם לא נתברר לנו שהרוב כיוון האמת והמיעוט טעה, אלא שהשכל הישר מחייב את זאת, דטובים שניים מאחד, והוא ראי׳ שכלית שחשובה ממש כראי׳ גשמיית, וא״כ האי רובא, דרוב פעמים האמת עם הרבים, הוה רובא דאיתי׳ קמן לפני עיני שכלנו כמו ט׳ חנויות. והבן את זאת ועיין בפתיחה כללית ודו״ק.

ע״ש גמר׳ אתי׳ משעיר המשתלח דרחמנא אמר ולקח שני השעירים שיהי׳ שניהם שוין. מאד אני תמה למאי הלכתא מביא האי דרשה שיהי׳ שניהם שווין, דזאת, דגם המשתלח צריך להיות כשר יליף לקמן מהא דאין הגורל קובע לעזאזל אלא בראוי׳ לשם, ויותר אני קמתמה דלא מצאתי מי שהרגיש בדקדוק עצום הלזה, ומה שהקשה המהרש״א דלמה לא יליף מהא דבעינן שניהם שווין שצריכים להיות כשרים לק״מ דאין זה אלא למצוה ולא לעכב כמבואר במשנה ריש פ׳ שני שעירי, אבל מה שנלפע״ד הוא, דבדברי המהרש״א יל״י קושיתינו, והכי פירוש הגמר׳, דמתחלה מקשה מהא דשניהם שווין, וליחוש דילמא חדא טרפה הוה וא״כ אינם שווין, וכי תימא מה נפ״מ, ר״ל דאין זה אלא למצוה ולא לעכב, ע״ז משיב דהלא אין הגורל וכו׳ והוא לעכב, ודו״ק. שוב ראיתי מעין זה בהגהות ר״צ חיות ז״ל.

רש״י ד״ה וסנהדרין דתנן י״ב מזכין וי״א מחייבין זכאי. מה דלא הביא דרוב מחייבין חייב, משום דבאמת בי״ב מחייבין לא קטלינן, דהרי אמרה תורה לא תהי׳ אחרי רבים לרעות, אלא דלכאור׳ מהא די״ב מזכאין זכאי, אין ראי׳ כלל דאזלינן בתר רובא דמכש״כ אי לא ניזל בתר רובא, דלא קטלינן לי׳ בשביל המיעוט דמחייבין, אבל כוונת רש״י אדיוקא דמהא די״ב מזכאין זכאי נשמע, דאם איכא רובא לחיוב דמחייבין אלא דאז צריכין יותר מי״ב ומרבין עליהם עוד דינים כמבואר בסנהדרין, וכדי שלא להאריך בהאי דינא כתב רש״י בקיצור דלענין פטור סגי בי״ב, ולענין חיוב צריך לעיין שם במקומו איך הדין ודו״ק.

רש״י ד״ה היכא דלייף שמחובר מבחוץ לצד הגב וכו׳, מה שלא פי׳ כן למעלה גבי רישא של עולה, דקאמר נמי היכי דלייף ל״ל בה, משום דשם לא הקפידה התורה אלא שלא ינתח לנתחים, וכל שיש קצת חיבור בין מבחוץ ובין מפנים שוב לאו לנתחים נחתכו, אבל כאן הקפידה התורה שתהי׳ האליה תמימה, כל שנחתך שוב אינה תמימה, אפילו אי לא מחתך לנתחים, לפיכך הוצרך רש״י לפרש האי לייף דהכא, הכוונה שנחתך רק מבפנים אבל בחוץ לצד הגב נשאר שלם מכל וכל שלא יהי׳ ניכר שום קרע וסדק, כדי שיהי׳ נופל עליה שם תמימה וזה פשוט ודו״ק.

תוס׳ ד״ה מנא הא מלתא, וא״ת כיון דאמרינן זיל בתר חזקה כש״כ בתר רובא דרובא וחזקה רובא עדיף, וי״ל דלראב״י פריך דלא קים לי׳ חזקה מקרא עכ״ל, ופי׳ רק מהלכה ואין למדין ק״ו מהלכה, והקשו האחרונים דעדיין נלמד דאזלינן בתר רובא מקרוב, דרוב עדיף מקרוב, וקרוב הלא מפורש בקרא: והיה העיר הקרובה. אולם הרשב״א מתרץ קושי׳ התוס׳, דהא דרובא וחזקה רובא עדיף דוקא אחר שידעינן רוב מקרא, אבל כל זמן דלית לן ילפותא על רוב, לא אזלינן בתר רובא כלל ומכש״כ נגד חזקה, ולפ״ז מיושב גם קוש׳ האחרונים דנילוף רוב מקרוב, אלא דדברי הרשב״א ז״ל סתומים, דכמו דידעינן עתה לומר דרובא עדיף מחזקה וזאת ע״כ מכח הסברא, למה לא נסמך אסברא זו גם בלא ילפותא ולומר, כיון דאמרה תורה זיל בתר חזקה מכש״כ בתר רובא דעדיף מחזקה, אבל מה שנראה לפע״ד בכוונת דברי הרשב״א הוא: דהנה הא דאוקמינן אחזקה יש לפנינו שני דרכים, או דנאמר גזה״כ הוא דנוקי מלתא אחזקי׳, או שנאמר טעם לדבר זה והוא משום דעפ״י הרוב לא ישתנה הדבר מכמות שהיה וא״כ הא דאזלינן בתר חזקה נמי נבנה אסברת רוב, ואז ממילא אם הרוב מעיד שנשתנה החזקה, החזקה בטלה נגד הרוב, כי כל עצמיות החזקה היא מכח הרוב, וכיון דהרוב אומר דנשתנה מה מהני החזקה, אמור מעתה כל זמן דלית לן ילפותא דהתורה סמכה למיזל בתר רובא, לא נדרוש טעמא דקרא דמוקי אחזקה, משום דרוב פעמים לא נשתנה הדבר מכמות שהיה, אלא נאמר דגזה״כ הוא לאוקי מלתא אחזקיה, וממילא לא מצינן למילף רוב מינה, ומכש״כ דלא מצינן למימר רובא עדיף מחזקה, אבל לאמר שזכינו למילף רובא מקרא, אז ודאי לא נאמר דחזקה גזה״כ הוא אלא טעמא דחזקה נמי מכח רוב הוא, וממילא רובא עדיף מחזקה ודו״ק.

בא״ד ולמאי דמפרש ר״ח, דרובא עדיף מחזקה לא מסברא, אלא ילפינן מפרה אדומה דאיכא חזקה נגד הרוב וכו׳, כפי מה שהבאתי למעלה דף י׳ דברי הטו״ז דלעולם נגררו הטהרות אחרי כלים הנטבלים, גם כאן נגרר הטמא אחרי הפרה דהרי חזקה היה להאי טמא שאם יזרקו עליו מאפר הפרה יטהר, ומה לי עם חזקת טומאה שלו, אבל כפי שביארנו שם הדבר הזה תלוי אם נאמר רוב הוה כודאי או שספקא הוה אלא דהתורה התירה האי ספק, דאם נאמר רוב כודאי, אז פשיטא דהטמא נגרר אחר הפרה ואין לו דמיון לשאר רוב וחזקה המתנגדים זה לזה דהרי כאן עשינו מעשה המסלקת את הטומאה והמעשה נעשה כהוגן באפר פרה שודאי כשרה, אבל אם נאמר דרוב רק ספקא הוה שהתורה התירה, בזה י״ל דנגד חזקת טומאה לא התירה התורה דאין ספק מוציא מידי ודאי, ולכן כוונת התוס׳ דמפרה אדומה מוכרח דרוב הוה כודאי, וממילא ליכא כאן חזקה המתנגדת, אבל נלמד מכאן דגם במקום שעומד הרוב נגד החזקה דרובא עדיף דכיון דרובא כודאי פשיטא דמדחה החזקה, וכאשר פרשתי לעיל לדעת הרמב״ם דכל הסוגי׳ ע״ז קאי דמנ״ל דרובא כודאי, וממילא אפילו נגד חזקה, ודו״ק.

תוס׳ ד״ה אבל היכי דלייף, מקשין אמאי לא יליף מכל קרבנות דדחו שבת וכו׳, ונ״ל דלא מצי להוכיח משם, דאיכא למימר דמספק נמי אמר רחמנא דלדחי שבת כמו בפקנ״פ דלא הלכו בו אחר הרוב, עכ״ל, הנה לכאור׳, קושיתם לשיטת הרמב״ם יל״י דהרי כל הספקות מותרות, ולמה לא יחלל שבת על ספק קרבן, אלא דכבר כתבנו לעיל דלגבי מצות יבום, אי לאו דאזלינן בתר רובא והוה קטן וקטנה ספק סריס ואיילנות ודאי דלא שרי לדור זה עם זה, מפני שהאיסור ודאי, דהרי איכא כאן אשת אח, אלא דבמקום מצוה נדחה, א״כ עליך להביא ראי׳, דאיכא כאן מצוה, וכן הוא בשבת כיון דחילול שבת ודאי, והמצוה שדוחה אותו ספק, אין ספק מוציא מידי ודאי, הא חדא, ועוד שנית, דהרי הרמב״ם מודה בספק העומד להתברר דאסור מה״ת, ולכן קושיתם חזקה לכ״ע, אבל לעומת זה תירוצם חלוש מאד, דאיך מדמין זאת לפקנ״פ שהרי בעצמם כתבו דבפקנ״פ לא הלכו בו אחרי הרוב, משא״כ הכא דפשיטא דאם סמך על המיעוט לחלל שבת דחייב, וא״כ מ״ש ספק ממיעוט דשניהם ספקא הוה אי לא אזלינן בתר רובא, אבל דבריהם צריכין תיקון, כי לא משום דספק מצוה דוחה את השבת, אלא משום דכל שציותה תורה להקריב קרבן בשבת אפילו אם נמצא טרפה, הרי הוא פטור משום דהוא אנוס מכח ציווי התורה, אלא דבזה נמצא סתירה בתוס׳ פסחים ע״ג ע״א ד״ה שחטו שכתבו שם דהא דפטור מקרבן בנמצא טרפה בסתר, לאו משום אונס קפטיר לי׳ אלא משום דטעה בדבר מצוה, ולר״א דבלא עשה מצוה חייב באמת גם בזה חייב ודלא כפרש״י שם במשנה, ובסוגי׳ שם הראיתי, כי זאת פלוגתא ישנה בין רש״י ותוס׳, דלדעת התוס׳ לא מקרי אונס אלא כעין נערה המאורסה דאונסין אותה ממש ואינה מחויבת להציל את עצמה בחיות שלה, אבל המקיים מצות התורה לאו אונס מקרי, דאיך יצא ידי מצוה, אם נחשב זאת לאונס, דהרי בכופין לעשות מצוה צריך שיאמר רוצה אני כדי שלא יהי׳ אנוס במעשה, וכל שאינו אנוס במעשה, איך יפטור בשוחט קרבן פסח בשבת ונמצא טרפה בסתר, מטעם אונס, וכי עדיף יהי׳ משוחט ונמצא כשר, דפטור מטעם דעשה מצוה וקרבן פסח דוחה את השבת, ולא מטעם אונס, ואם הוה אמרינן אנוס כמאן דעבד דמי, הוה מצינן למיפטרי בשנאמר דאף אם נמצא טרפה הרי הוא כמו שהביא קרבן, אבל כבר כתבנו לעיל דאנוס כמאן דעבד לא אמרינן, ותדע שהרי חייב לשחוט קרבן פסח אחר, ולכן אין לפטרו אלא מצד טעה בדבר מצוה, וכן פליגו רש״י ותוס׳ באומר מותר בשבת, והדברים עתיקין ואכ״מ להאריך בהם, ועכ״פ לפי דעת התוס׳ צריכין לפרש גם כאן, דלא הקפידה התורה כשמביא קרבנות בשבת, אף שהמצוה ספק הוה, משום דטעה בדבר מצוה, ואפילו לא עשה מצוה פטור, ואפילו למ״ד בלא עשה מצוה חייב מ״מ לא מצי יליף מכאן רוב, דהרי יש לומר דטעה בדבר מצוה אפילו לא עשה מצוה פטור, ובפקנ״פ דאפילו נגד הרוב וס״ס מותר לחלל שבת, הוא מטעם דשבת לגבי חשיב״ס הותרה ולא הודחה ודו״ק.

תוס׳ ד״ה אתי׳ מפרה אדומה, וא״ת וכו׳ ויש ללמוד מתוך כך הלכה למעשה דאם עשה גבינות מכמה בהמות וכו׳ הקושי׳ מפורסמת דלמה נקטו שעשה גבינות מכמה בהמות, ולא סגי להו לדון על גבינה מאותו הבהמה, ועיין בלב ארי׳ איך מתרץ את זאת, אבל אין דבריו מובנים דמשמע דבאיסור דרבנן בטל חד תרי במב״מ, וזה ליתא כמבואר ביו״ד סי׳ צ״ח סעיף ו׳ בש״ך וט״ז ופרמ״ג שם דחז״ל לא חלקו בזה כלל, ואפילו באיסור דרבנן צריך ס׳ ואיך כתב הלב ארי׳, דאי רק מדרבנן לא מוקמינן אחזקה שלא נתבררה, בתערובות חד בתרי היה מותר מצד תרתי דרבנן.

אבל יש לקיים דבריו בשנאמר דמיירי בעשה גבינה מכל בהמה בפ״ע ולא עירב החלב ביחד, ואז התערובות של הגבינות הוה יבש ביבש, והא דלא בטל הגבינה מן הטרפה, בהני דכשרות, משום דהוה דבר שבמנין וחתיכה הראוי׳ להתכבד, ובזה שפיר איכא חילוק בין שהוא ספק איסור דאורייתא או רק דרבנן, דעל כל גבינה וגבינה איכא ס״ס להתיר, ספק שמא לא נטרפה הבהמה אלא סמך לשחיטה וכולן כשרות, ואת״ל דאיכא כאן גבינה טרפה, שמא האי גבינה שבידי מן הכשרות, אלא דס״ס כזה, דהוה ספק אחד בגופו וספק אחד בתערובות לאו ס״ס הוה להתיר, אבל עיין בש״ך סי׳ ק״י סקס״ב וס״ג דבאיסור דרבנן מהני גם ס״ס כזו, ואף שיש לחלק דכאן עיקר האיסור סכ״ס דאורייתא מ״מ יש לומר דהתוס׳ לא חלקו בזה, ודו״ק.

ועתה הנני לבאר שיטת התוס׳ ושיטת הר״ש שחולק עמהם כמובא כאן ברא״ש ז״ל: הנה דעת התוס׳ דרק חזקה דמעיקרא שנתבררה בשעתא ממשיכין נגד חזקה דהשתא, אבל חזקה שנתבררה לפנינו לאח״ז אלמפרע, כמו בפרה בת שתים שלאחר כלות שנה נודע לן שכשרה היתה בשעת לידה, לאו חזקה הוה להמשיכה עד ההשתנות, ולכן בהמה שנמצאת טרפה אפילו היא בת כמה שנין, לא נאמר השתא היא דנטרפה, ועד השתא היתה בחזקת כשרותה, כי מעולם לא היתה כשרותה מבוררת בשעתא אלא למפרע, וזאת לא מקרי איתחזק, לכן אוסרים הגבינות למפרע דשמא טרפה היתה מכבר, ואפילו לאחר שזכינו דאזלינן בתר רובא, וא״כ גם בלאו חזקה הרי אמרינן על כל בהמה מיד כשנולדה, דהיא מן הרוב וכשרה היא, וא״כ נימא כמו שממשיכין החזקה לומר דהשתא נשתנה הנגע ולא קודם לכן, כן נמשיך הרוב לומר דהשתא יצאה האי בהמה מרוב כשרות, ועד השתא היתה בתוך הרוב כשרות, דהרי רובא עדיף מחזקה, ואם ממשיכין החזקה מכש״כ שממשיכין הרוב, זה בורכא דהא דרובא עדיף מחזקה, היינו מזמן שאחר הראיי׳, כי רק אז מקרי חזקה, אבל בשעת ראיי׳ אין זה חזקה אלא ודאי, והוא פשיטא דעדיף מרוב שיש נגדו מיעוט, ולכן ניהו דגילתה לן התורה דממשיכין הודאי, דהיינו הנגע בשעת ראיי׳ שהיתה כשיעור, לומר כשנמצאה חסרה לאח״ז, דהשתא היא דחסרה, אבל מנין לן להמשיך הרוב דאינו עכ״פ ודאי, לומר דלא יצאה מן הרוב עד השתא.

אולם שיטת הר״ש, והוא הועי״ל שברא״ש כאן הוא, וז״ל למאי דמסקינן דאזלינן בתר רובא, כל הבהמות בחזקת כשרותן ואפילו בתוך שנתן, משום דרוב בהמות כשרות הן, ורובא עדיף מחזקה, עכ״ל הדברים צריכין ביאור, ועיין במעיו״ט ואין דבריו מובנים, דהנה דעת הר״ש הוא, מאחר דאזלינן בתר רובא, נעשה מן הרוב חזקה ממילא, דכל בהמה אנו מחזיקים לכשרה מכח הרוב, וחזקה זו אלימתא היא כמו חזקת נגע שראינוה שלמה, וכמו שאמרינן סוקלין ושורפין על החזקות דהיינו חזקה דאתי׳ מכח רובא, דאשה שבאה ובנה מורכב על כתפה ונתחזק בעיר שהוא בנה, הרי אח״כ נסקל על ידה כשהכה אותה, וא״כ האי בהמה נמי נתחזקה אצלנו לכשרה, והרי אכלנו מחלבה, והוה חזקה אלימתא להמשיכה נגד השינוי שנמצא בה אח״כ, לומר דהשתא הוא דאיטרפי, וכן יל״פ ריש דברי הרא״ש, אלא דמה שהוסיף בסוף דבריו, דרובא עדיף מחזקה אין לו פירוש, דא״כ למה לי׳ לומר דמכח רוב, כל הבהמות בחזקת כשרות, תפ״ל דרוב עדיף מחזקה ואם ממשיכין החזקה מכש״כ הרוב, אלא דזה ליתא כמש״כ למעלה דרוב עדיף מחזקה אבל לא מודאי, ואנו הודאי ממשיכין ולא החזקה.

ועיינתי בתשו׳ הרא״ש ז״ל ושם מצאתי פשר הדבר וז״ל שם ״אבל השתא דאזלינן בתר רובא ורובא עדיף מחזקה בכל שעתא ושעתא אזלינן בתר רובא״ עכ״ל ור״ל דניהו דחזקה בשרשה בשעת ראיי׳ ודאית היתה, אבל מיד כשהעיף עיניו ממנה נעשה מן הודאי, חזקה שלא תשתנה מכמות שהיתה, והאי חזקה בטבעה ע״י ריבוי הזמן הולכת וחולשת, כמו חזקת חי דכל חי עתיד למות, וכן מקוה הנמדד עתיד להתחסר וכדומה, ולכן הזמן ממעט חוזק החזקה, משא״כ הרוב, ניהו דגרוע מצד אחד שלא הי׳ מעולם ודאי, אבל לעומת זה, הזמן לא יחלישנו כי תמיד הוא עומד בתקפו לומר, אני מן הרוב ולא מן המיעוט, וזה שכתב הרא״ש, דמעלת הרוב על החזקה הוא דבכל שעתה ושעתה אזלינן בתר רובא משא״כ בחזקה דידעינן דסופו להשתנות, וכמו שהוא בנגע, דהשינוי לטובה להתרפאות הוא טבעי ועלול הוא לכך, זאת הוא סברת הרא״ש, וממילא דלדידי׳ באמת לא צריכין תו לעשות מן הרוב חזקה, אלא דממשיכין הרוב דהיא בתקפו עד רגע האחרונה של ההשתנות, בק״ו מחזקה שעומדת ע״י הזמן להשתנות ועלולה לכך.

והנה בנולד ריעותא מחיים, כמו ישב לה קוץ בושט, או נמצא מים במוח, סתרו התוס׳ שיטתם, כי לקמן דף מ״ג ע״ב ד״ה קסבר כתבו דבישב לה קוץ בושט, וכן בספק דרוסה, ע״כ צריכין לומר, דשכיח יותר לאיסור מלהיתר, כי לולי זאת בעינן לאוקמי הבהמה על חזקה דאתי׳ מכח רובא דכשרה, והוא סברא הפוכה ממה שכתבו כאן, דאם לגבי חזקה דמעיקרא לא מהני חזקה דאתיה מכח רובא, מכש״כ בנולד ריעותא מחיים - והרמ״א ז״ל באמת פסק להיפך מתוס׳ דבסי׳ נ׳ פסק דבספק טרפות לא סמכינן להתיר מחמת חזקה דאתא מכח רוב בהמות כשרות, ובס׳ פ״א פסק בנמצא ודאי טרפה אפילו הוגלד פי המכה, כשרים הגבינות של קודם ג׳ ימים, והוא כשיטת הר״ש, ועיין שם בפ״ת אות ו׳ - והת״ש מחלק בין ריעותא שבגופה, כמו מים במוח שאפשר להיות מתולדה, ובין כאן בושט שבודאי לאח״ז אתא, והחוו״ד חולק עליו וכ׳ שאין לחלק בזה, והרבה פלפלו האחרונים בענין זה בראיות וסתירות, ותלי״ת הניחו לי מקום להתגדר בו, ואם תרצה לעמוד על שרשן של הדברים, תעיין לקמן בסוגי׳ דישב לו קוץ בושט מה שכתבתי שם וירוה צמאונך ודו״ק.

דין גבינות שעשו מבהמות הרבה ונשחטה אחת מהן ונמצאת טריפה אם נטרפה בטריפות של סירכה או שאר טריפות שאין באין מן הבטן אז אסרינן כל הגבינות שנעשו תוך ג' ימים והנעשים קודם ג' ימים מותרות ובטריפות הבא מן הבטן מטריפי' כל הגבינות והחלב למפרע עד י"ב חדש:

מנא הא מילת' דאמור רבנן זיל בתר רובא רבא בר שילא אמר אתיא מפרה אדומ' דאמ' רחמנ' ושחט ושרף מה שחיטת' כשהי' שלימה אף שריפת' כשהי' שלימה וניחוש דילמ' טריפה הוה אלא לאו משום דאמרי' זיל בתר רובא וכתבו התו' כיון דפרה אדומ' בת שתי שני' דלמא משו' דאוקמוה אחזקת' דהא טריפה אינה חיה וכיון שעברה שנתה איגלאי מילתא שהיתה כשרה שעה אחת אחר שנולד' ותירצו דכל חזקה שלא נתברר ונודעה לנו שעה אחת בשעת' אלא שנתבררה אחר זמן למפרע לא אזלינן בתר' הלכה למעשה דאם עשה גבינות מכמה בהמות ונשחטה אחת מהן ונמצאת טריפה כל הגבינו' אסורות ולא נאמר אוקמה אחזק' והשתא הוא דנטרפה משום דחזקת כשרות לא נתבררה מעולם בשעתה ומיהו אם היא טריפה מחמת סירכ' שאם היינו בקיאי' לברר אפשר שהיה לנו (נ"ל לה) היתר ע"י בדיק' לא מיתסרא משום דהוי ס"ס ספק טריפה ספק אינה טריפה ואת"ל טריפ' אימ' אח"כ נטרפה וכ"כ הרא"ש והוסיף ועי"ל למאי דמסקי' דאזלי' בתר רובא כל הבהמו' בחזקת כשרות ואפי' בתוך שנתן משום דרוב בהמו' כשרות הן ורובא עדיף מחזק' ע"כ פי' לדבריו אפי' בלא טעם דס"ס יש למצא היתר ומ"מ דוקא סירכות והדומה שנוכל לומר השתא הוא דנטרפה אבל יתרות והדומה לו שבא מזמן רב אסור הכל למפרע עד י"ב חדש והטור תפס דבריו הראשוני' שכתב וא"א הרא"ש ז"ל כתב להתיר בטריפות שע"י סירכא מכח ס"ס ובודאי ס"ל דהאי ועוד י"ל שכתב הרא"ש לרווחא דמילת' אבל לא לסמוך אהאי שינוייא ולהתיר שאר טריפות דליכא בהו ס"ס משום טעמא דרובא דהא חזינן בהאי בהמה שנטרפ' שאינה מן הרוב ומ"מ ל"נ שהרי הר"ן כת' דברים של טעם להתיר בשם ר"ש בעל התוס' שאין לאסור הגבינות מטעם לא הוברר' החזקה אפי' שעה שאפי' אם ת"ל שאין הולכין אחר חזקה כזו מ"מ שאני הכא דהו' חזקה דאתא מכח רובא ורוב בהמות כשרות א"כ אמרינן השת' הוא דנטרפה וזה מספיק לכ"ע דאפי' א"ת דרובא לחוד לא מהני כדפרישי' מ"מ חזקה שבאה מתוך רובא מהני לאוקמי אחזקה דהשתא הוא דנטרפה ומ"מ יתרת א"א לאוקמי אחזקה שהרי איכ' חזקה שבאה מזמן רב ואף שהסירכ' ג"כ א"א שעתה סמוך לשחיט' באה כמ"ש הר"ן וז"ל ומיהו ה"מ בטריפות דא"ל דהשתא סמוך לשחיט' ממש נולד בה אבל בטריפות סירכא ושאר טריפות שא"א לתלות בשעת שחיטה בהא ודאי אסור' דכיון דיצאת' מחזקתה וע"כ קודם לזמן מציאה יצאת' ואין אנו יודעי' כמה אוסרין אות' למפרע כו' היינו שלא הזכירו טעם דס"ס להתיר טריפות הסירכות אבל מטעם דס"ס יש להתיר אפי' באו קודם זמן המציא' ומ"מ מוגלד פי המכה שידוע שבא הנקב ג' ימים קודם שחיטה כדלקמן בפ' א"ט (סי' ס"א) לית לן למישרי הגבינות ומ"מ כתב מהרא"י דלא נהגינן להקל אפי' בטריפו' של סירכו' וכן להחמיר בשאר טריפות אלא בכולן נהיגין לאסור החלב שנחלבה תוך ג' ימים לשחיט' ואוקמינ' אחזקת' שקודם ג' ימים לא היה בה טריפות אבל יתרת והדומה לו שרגילות לבא מן הבטן ואף שחייתה הבהמה יותר משנה הוברר למפרע שלא בא מן הבטן מ"מ מזמן רב בא הטריפות נהיגין לאסור כל החלב והגבינות למפרע עד שנים עשר חדש והכי נהוג: