חולין ח ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ח - א

אמר רבי זירא אמר שמואל: ליבן באש סכין ושחט בה בעודה רותחת - שחיטתו כשירה. ואף שיש מקום להטריף הבהמה, מחמת שחום הסכין שורף את הושט כשנוגע בה בשעת השחיטה, ומנקב אותה, ונקובת הושט היא אחת מי"ח טריפות. מכל מקום, היא כשירה, משום שחיתוך הסימנים, הנעשה מחמת חידודה של הסכין, הוא קודם לשריפת הושט שנגרמת מליבונה של הסכין. ואחר שחיטה שוב לא שייך שתוטרף.

ומקשינן: והאיכא צדדין של הסכין? וכשנכנסת הסכין המלובנת לתוך מקום החתך היא שורפת את הסימנים משני צידיה, קודם שחותכת את רובם, ועדיין לא נגמרה השחיטה עד שישחוט רוב סימנים. נמצא, שנטרפה הבהמה קודם גמר השחיטה!?

ומשנינן: בית השחיטה מירווח רווח על ידי החיתוך של חוד הסכין. שמתרווח החתך, ומתרחקים שני צידיו מצידי הסכין ואין נוגעין בסכין המלובנת, אלא רק חוד הסכין נוגע בסימנים בשעת החיתוך עצמו, ולכן אין חום הסכין מנקב את הסימנים.

עור שהיה בו שחין או כויה, שנתחמם הבשר מחמת השחין או הכויה, והתקלף העור שמעליו, ונרפא לאחר מכן והעלה קרום, והופיע בו נגע צרעת - חלוק אותו נגע שעל השחין או על המכוה מנגע צרעת רגיל, וכפי שיבואר להלן.

איבעיא להו: ליבן שפוד, והכה בו בכח על הבשר, והתחמם המקום הן מחמת המכה והן מחמת חום האש. ואחר כך הופיע באותו מקום נגע.

האם משום "שחין" הוא נדון, שהרי התחמם המקום מחמת המכה, או משום "מכוה" הוא נדון, שהרי התחמם המקום מחמת האש? ^[45] וצדדי הספק יבוארו להלן.

ודנה הגמרא: למאי נפקא מינה משום מה הוא נדון? והרי תרוייהו, שחין ומכוה, שוים הם בדיניהם!?

ומפרשינן: לכדתניא, כמו ששנינו במסכת נגעים [ג ד]: נגעים שהופיעו במקום שחין ומכוה, חלוקים הם בדיניהם משאר הנגעים בשני דברים.

האחד, בכך שהם מטמאין ^[46] רק בשבוע אחד.

דהיינו, להבדיל משאר נגעים. שבשחין ומכוה שהופיע בהם נגע צרעת, מסגירים אותם לשבוע אחד בלבד, ואם לא הופיעו סימני הטומאה של שערות לבנות או שלא פשה הנגע בסוף השבוע הראשון, מיד הוא נטהר. ^[47] ואילו בשאר הנגעים אם לא הופיעו סימני טומאה בסוף השבוע הראשון, מסגירו לשבוע שני ורק בסופו הוא נטהר, אם לא הופיעו סימני טומאה.

והשני, ששניהם מטמאים רק בשני סימנין: בשער לבן המופיע במקום הנגע, ובפסיון [בהתרחבות] הנגע.

אך אין בהם דין "מחית בשר חי", שהוא סימן טומאה בנגע רגיל [שאם יש מחית בשר בתוך הנגע הרי הוא טמא], כי במקום שחין או מכוה לא תיתכן "מחית בשר".

ואילו השאת והספחת סימניהם שלשה: פסיון, ומחית בשר חי, ושער לבן.

ומאחר שדין אחד לשחין ולמכוה, למה חלקן הכתוב לשתי פרשיות?

לומר: שאין מצטרפין זה עם זה. ששיעור כל אחד מהם הוא כגריס [חצי פול]. ואם היה נגע של חצי שיעור של השחין, ובסמוך לו נגע של חצי שיעור במכוה, אין מצטרפים שני חצאי השיעור ליחשב כשיעור של נגע, לא כמכוה ולא כשחין, ואינו מטמא כלל.

ותנן [נגעים ט א]: איזהו "שחין" ואיזהו "מ כוה"?

לקה בעץ ובאבן ונתחמם הבשר מכח ההכאה, או שנגע בשרו בגפת פסולת של זיתים שהיא חמה מטבעה, או שנכוה בשרו בחמי טבריה שחמים מעצמם, ^[48] ובכל דבר שלא בא מחמת האור. ומשמעות "כל דבר" היא לאתויי אבר, עופרת מעיקרו, ממקום שעוקרים אותו, שבאותו מקום הוא חם - זהו "שחין". ^[49]

ואיזהו "מכוה"? נכוה בגחלת שעדיין לא כבתה, או ברמץ [אפר מדורה שעדיין הוא חם], בסיד רותח מחמת האש, או בגפסית [מין סיד] ^[50] רותח, ובכל דבר חם הבא מחמת האור.

ומשמעות "כל דבר" היא לאתויי חמי האור - זו היא מכוה.

ותניא: שחין ומכוה שאירעו שניהם במקום אחד, הרי אם אירע השחין קודם למכוה, בטל מכוה את השחין, ונידון אותו מקום כמכוה. ואם מכוה קודמת לשחין, בטל שחין את המכוה, ונידון כשחין.

כי לעולם הולכים אחר האחרון. ונפקא מינה לענין צירוף, שאם היה בו חצי גריס שחין ובאותו מקום לקה אחר כך במכוה, חוזר אותו מקום לידון במכוה, וממילא אם לאחר זמן ילקה בסמוך לאותו מקום במכוה של חצי גריס יצטרפו שניהם. ואם ילקה בשחין לא יצטרפו. וכן איפכא.

והשתא מבארינן הא דאיבעי לן: והכא, דאיבעיא לן בליבן שפוד והכה בו איזה הבל קודם לבוא, אי הבל המכה או הבל הליבון, היכי דמי הא דאיבעי לן?

כגון דהוה ביה באדם חצי גריס שחין מעיקרא. וליבן שפוד, והכה בו בסמוך לשחין הקודם, ונפק ביה חצי גריס אחר. ובהכאה זו יש בה תורת שחין מחמת המכה, וגם תורת מכוה, שהרי השפוד חם מחמת האור. ואיבעיא לן מאי קדים?

מי אמרינן, חום של כח החבטא קדים והוי שחין. ואתי הבלא דשפוד, שיש לו דין מכוה, ומבטל ליה לחבטא, ונידון כמכוה. וכדתניא שהולכין אחר האחרון. וממילא הוה ליה חצי גריס שחין מעיקרא וחצי גריס מכוה מחמת ליבון השפוד, ולא מצטרפין.

או דלמא הבלא דשפוד קדים לחבטתו. ואתי חבטא שיש לה דין שחין, ומבטל ליה להבלא, ונידון כשחין. והוה ליה שחין ושחין, ומצטרף חצי שיעור הקודם לחצי שיעור של עכשיו לשיעור גריס שלם, ונטמא.

תא שמע: דאמר רב זירא אמר שמואל: ליבן סכין ושחט בה, שחיטתו כשירה משום שחידודה קודם לליבונה. אלמא, מוכח מכאן כי חבטא דחיתוך קדים לשריפת הושט בחום הסכין. כי אחרת, נטרפת הבהמה מחמת שריפת הושט קודם לשחיטתה.

ואם כן, תפשוט את הבעיה בהכה בשפוד מלובן, שחבטא קדים, ואתי הבלא לאחר מכן ומבטל לה לחבטא, ונידון כמכוה.

ודחינן: חדוד דסכין שאני. כי מתוך שהוא חד אין הבל האור שבו חזק, וחתיכתו קודם להבלו. אבל בהכאת שפוד אפשר שהבלא קדים.

ומנסה הגמרא לפשוט מברייתא אחרת:

תא שמע מהא דתניא: ליבן שפוד, והכה בו, נדון משום מכות אש. והיינו בעיין ממש. אלמא, חבטא קדים, ואתי הבלא ומבטל ליה.

ודחינן: מהתם נמי לאו ראיה היא. דאיירי דברזייה מיברז. שלא הכהו בכח אלא דקר אותו, דהיינו חדוד. ולאו משום דחבטא קדים ואזלינן בתר אחרון, אלא אין כאן חבטא כלל ולכן נידון משום מכוה, אבל במקום דאיכא תרויהו עדיין תיבעי לך.

ולא נפשטה הבעיא.

אמר רב נחמן, אמר רבה בר אבוה: סכין שמשתמשים בה לקרבנות של עבודת כוכבים מותר לשחוט בה, ואסור לחתוך בה בשר.

מותר לשחוט בה, אף על פי שמשמשי עבודת כוכבים אסורים בהנאה, היות ושחיטה לא חשיבא הנאה, משום שמקלקל הוא. שהבהמה בחייה דמיה מרובים יותר מאשר לאחר שנשחטה. כי בחייה היא עומדת לג' דברים, לולדות, לחרישה, ולאכילה, ואילו לאחר שחיטה היא עומדת רק לדבר אחד - לאכילה.

אבל אסור לחתוך בה בשר משום דמתקן הוא. דכיון שכבר שחטה, להכי קיימא.

אמר רבא: פעמים שאף השוחט אסור לו לשחוט בסכין עבודת כוכבים. וכגון בבהמה שהיא מסוכנת ונוטה למות, ששחיטתה היא תיקונה. שהרי אם לא ישחטנה, תמות, ותתנבל.

ופעמים אף המחתך מותר לו לחתוך בסכין עבודת כוכבים. וכגון, באטמי [נתחים חשובים כירך, כתף וחזה] דקיימין לקורבנא, לשלח אותם בתור דורון לאדם חשוב. ובזה שחותכן הוא מפסידן ומקלקל אותן, ולא חשיב הנאה בהכי.

ומקשינן: והרי אף אם אין בה משום איסור הנאת עבודת כוכבים, תיפוק ליה שאסור לחתוך באותה הסכין משום שמנונית דאיסורא דנבילה שנבלעה בסכין. שהרי עד עתה חתכו בה נבילות!?

הערות

^[45] "שחין" פירושו - פצע שאירע לאדם מחמת מכה, או פצע שאירע מאליו, ונפשט העור מחמת המכה, ו"מכוה" פירושו - כויה שאירעה לאדם מחמת האש, ונפשט העור מחמת הכויה. והדין שלהם הוא, שאם הופיע שם נגע בזמן שהפצע פתוח, אינם מטמאים, ואם הופיע הנגע לאחר שכבר נקרם העור כקליפת השום, והתחיל הפצע להגליד, הרי הם מטמאים בטומאת שחין ומכוה.

^[46] התוספות הקשו על הלשון "מטמאים" בשבוע אחד, והרי המשנה היתה צריכה לומר להיפך, "הרי הם נטהרים בשבוע אחד", כי המשנה באה לחדש, שאם בסוף שבוע ראשון לא נולדו לו סימני טומאה, הרי הוא טהור, ואינו צריך עוד הסגר? ותירצו, שהתנא נקט "מטמאים" לומר, שהם מטמאים אחרי שבוע באחד משני סימנים, באם נולד לו שער לבן, ובאם פשה הנגע. ומלשון זה אכן משמע, שאם לא נולד לו שער לבן ולא פשה הנגע שהוא טהור, ואינו צריך עוד הסגר, אך המשנה לא דיברה על זה להדיא.

^[47] נסתפק המי נפתוח [פרפר ל, ה], האם השבוע של השחין, דינו כמו שבוע ראשון של נגעי עור בשר, או שמא, דינו כמו שבוע שני של נגעי עור בשר. ונפקא מינה בזה יתכן לדעת רש"י [ויקרא יג ו], הסובר שנגע אשר עומד בעיניו שני שבועות, הרי הוא מוחלט, על אף שלא פשה הנגע. ולשיטה זו יש מקום להסתפק מה הדין בשחין, שאם דינו כשבוע ראשון, הרי בסוף שבוע ראשון אין דין להחליט אותו, וכיון שאינו צריך עוד הסגר, יפטור אותו הכהן מיד, אך אם דינו כמו שבוע שני, גם בשחין צריך לטמאות כאשר עמד הנגע בעיניו. וראה שם שכתב עוד אופנים שיש נפקא מינה בחקירה זו. ובאמת, רש"י [ד"ה מטמאים] כתב להדיא, שאם עמד בעיניו בסוף שבוע, הרי הוא טהור, ואם כן מבואר שדינו כשבוע

^[48] התוספות הקשו, לפי דעת רבי יוסי הסובר שחמי טבריה נחשבים לתולדת האור [לגבי איסור רחיצה בחמין בשבת], משום שהמים מתחממים על ידי שחולפים על פני הגהנום, אם כן, כאשר נכוה בגפת הרי זה צריך להחשב למכוה ולא לשחין? ותירצו, שלגבי מכוה צריך שיתחמם על ידי אור שעשאו אדם, ואור של גהנום נחשב לאור שבידי שמים. וראה בתוספות אנשי שם.

^[49] וכתב התוספות יום טוב, שהמשנה כאן נקטה רק אופנים שהתרבו בתורת כהנים שהם בכלל שחין ומכוה, אך את עיקר המושג "שחין", שהוא פצע שעלה מאליו, וכן את עיקר המושג "מכוה", שהוא כאשר נכוה מהאור עצמו, לא כתבה המשנה.

^[50] וברבינו גרשום מבואר שהוא פסולת ברזל.

א אמר ר' זירא אמר שמואל: ליבן סכין חימם אותה עד שנעשתה לוהטת ושחט בה — שחיטתו כשרה, ואין אומרים שהסימנים (הקנה והושט) נשרפו תחילה בחוד הסכין, ובכך נעשתה הבהמה טריפה עוד קודם שנגמרה שחיטתה. אלא חידודה החיתוך שנעשה בחוד הסכין קודם לכויה שגורם ליבונה. ומקשים: והאיכא [והרי יש] צדדין של הסכין שהם שורפים את צדדי מקום השחיטה! ומשיבים: בית השחיטה מירווח רווח [נעשה מרווח], שדפנות החתך מתרחקות זו מזו על ידי החיתוך, ואין הסכין שורפת את הצדדים.

ומעירים: דברי ר' זירא הובאו כדי לפתור שאלה אחרת שאיבעיא להו [נשאלה להם] לחכמים: ליבן שפוד של מתכת והכה בו אדם, ולאחר שנרפאה המכה עלה בו נגע צרעת, האם נגע זה משום צרעת השחין נדון או משום צרעת המכוה נדון?

ומסבירים: למאי נפקא מינה [מה יוצא מזה להלכה] אם הוא נדון משום שחין או מכוה — לכדתניא [לכמו ששנויה ברייתא]: צרעת השחין וצרעת המכוה מטמאין בשבוע אחד של הסגר, ובשני סימנין — בשער לבן שצומח בנגע, ובפסיון (אם הנגע מתפשט), ולמה חלקן הכתוב לשתי פרשיות נפרדות, אף שדינם שווה? לומר שאין מצטרפין זה עם זה לטמא, ואם לא היה בכל אחד מהם שיעור נגע (שהוא כגודל גריס) אינו מיטמא.

ותניא [ושנויה ברייתא]: איזהו שחין ואיזהו מכוה? אם לקה (הוכה, נפצע) בעץ, או באבן, או בגפת (פסולת הזיתים), או בחמי טבריא מי מעיינות חמים, ובכל דבר שלא בא מחמת האור (האש), ומסבירה הגמרא: לאתויי [להביא] אבר מעיקרו שכורה עופרת ממקומה, ופעמים היא לוהטת — הרושם הנשאר בעור זהו שחין. ואיזהו מכוה? כל שנכוה בגחלת, ברמץ, בסיד רותח, בגפסית רותח, ובכל דבר הבא מחמת האור, ומסבירים: לאתויי [להביא] חמי האור (מים שנתחממו באש) — זו היא מכוה.

ותניא [ושנויה ברייתא]: שחין ומכוה באותו מקום, ועלה שם נגע — הולכים אחר האחרון, ולכן אם שחין קודם למכוה — בטל המכוה את השחין, והנגע העולה באותו מקום נדון משום צרעת המכוה, ואם המכוה קודמת לשחין — בטל שחין את המכוה.

והכא [וכאן], שנשאלה השאלה האם נדון משום צרעת שחין או משום צרעת מכוה, היכי דמי [כיצד בדיוק מדובר]? כגון דהוה ביה [שהיה בו] שיעור חצי גריס צרעת השחין מעיקרא [מתחילה], וליבן שפוד והכה בו, ונפק ביה [ויצא בו] חצי גריס אחר, והשאלה היא:

מאי [מה] דינו? האם חבטא קדים [החבטה קודמת לכויה], ואתי הבלא ומבטל ליה לחבטא [ובא ההבל, החום, ומבטל את החבטה], והוה ליה [והרי זה] חצי גריס צרעת השחין וחצי גריס צרעת המכוה, ולא מצטרפין. או דלמא הבלא קדים [שמא ההבל, החום, קודם], ואתי חבטא ומבטל ליה להבלא [ובאה החבטה ומבטלת את החום], והוה ליה [והרי זה] שחין ושחין, ומצטרף?

ומשיבים: תא שמע [בוא ושמע], ממה שאמר ר' זירא אמר שמואל: ליבן סכין ושחט בה — שחיטתו כשירה, מפני שחידודה קודם לליבונה, אלמא חבטא קדים [מכאן שהחבטה קודמת לחום]! ומשיבים: אין מכאן הוכחה, ויש לומר כי חדוד (חוד הסכין) שאני [שונה], שמפני שהוא חד — החיתוך קודם לכויה, ואין ללמוד מכאן למכה של שפוד.

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] תשובה לשאלה ממה ששנינו בברייתא: אם ליבן שפוד והכה בו, ונרפא הפצע ועלה בו נגע — נדון משום מכות אש, אלמא חבטא קדים [מכאן שהחבטה קודמת], שהרי אנו הולכים אחר האחרון! ומשיבים: התם נמי [שם גם כן] יש לומר דברזייה מיברז [שנעץ אותו] בבשר, ולא היכה בו, דהיינו [שהוא אותו דין] שיש בחדוד, ואין מכאן ראיה לענין מכה סתם.

ב אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: סכין של עבודה זרה ששימשה לצורך עבודה זרה, והיא אסורה בהנאה — מותר לשחוט בה, אבל אסור לחתוך בה בשר. ומסבירים: מותר לשחוט בה — משום ששחיטה בגדר מקלקל הוא, שבחייה הבהמה שווה יותר, ונמצא שלא נהנה מן הסכין. ואסור לחתוך בה בשר — משום שאחר השחיטה מתקן הוא, שחותך אותה לחתיכות ראויות לשימוש.

אמר רבא: פעמים שהשוחט בסכין של עבודה זרה אסור — בבהמה מסוכנת, העומדת למות, שאם אינו שוחטה תמות מאליה, ויפסיד. ומחתך מותר — באטמי דקיימין לקורבנא [בירכים שעומדות למתנה] לאדם חשוב, כמות שהן, ומי שחותך אותן לחתיכות קטנות מפסיד מערכן.

ומקשים: ותיפוק ליה [ותצא לו] ההלכה שאסור לחתוך בשר בסכין של עבודה זרה, לא משום איסור ההנאה, אלא משום שמנונית דאיסורא [שמנונית של איסור] הדבוקה בסכין!

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

§ Rabbi Zeira says that Shmuel says: If one heated a knife until it became white hot [libben] and slaughtered an animal with it, his slaughter is valid, as cutting the relevant simanim with the knife’s sharp blade preceded the effect of its white heat. Had the effect of the heat preceded the cutting, the animal would have been rendered a tereifa, an animal with a wound that will cause it to die within twelve months, before the slaughter was completed, by searing the windpipe and the gullet. The Gemara asks: But aren’t there the sides of the knife, which burn the throat and render the animal a tereifa? The Gemara answers: The area of the slaughter in the throat parts immediately after the incision, and the tissue on either side of the incision is not seared by the white-hot blade.

A dilemma was raised before the Sages: If one heated a skewer [shappud] until it became white hot and struck a person with it, and after the wound healed a leprous mark developed, is that mark adjudged as a leprous boil or is it adjudged as a leprous burn?

What is the practical difference whether it is adjudged a boil or a burn? The difference is for that which is taught in a baraita: Both a leprous boil and a leprous burn become impure during one week of quarantine with two symptoms: With white hair that grows in the leprous mark and with spreading of the leprous mark. And why did the verse divide them into two separate passages even though their halakhic status is the same? The verse divided them to say that they do not join together to constitute the requisite measure of impure leprous marks. Rather, there is impurity only if the boil or the burn constitutes that measure individually.

And it is taught in a baraita: Which wound is a boil and which is a burn? If one was struck with wood, with a stone, with pomace, with the hot springs of Tiberias, or with any item that is not heated by fire, a phrase that serves to include lead that was mined from its source in the ground, which is occasionally hot enough to burn a person, this impression left on the skin is a boil. And which wound is a burn? If one was burned with a coal, with hot ashes, with boiling limestone, with boiling gypsum [begippesit], or with any item that is heated by fire, a phrase that serves to include water heated by fire, this impression left on the skin is a burn.

And it is taught in a baraita: If there is a boil and a burn on the same place on the skin and a leprous mark developed, the later wound determines the nature of the leprosy. Therefore, if the boil preceded the burn, the burn nullifies the boil and the mark is a leprous burn. And if the burn preceded the boil, the boil nullifies the burn and the mark is a leprous boil.

And here, where the dilemma was raised whether the mark that develops from being struck with a hot skewer is a boil or a burn, what are the circumstances? It is a case where initially there was a boil half the size of a split bean on the person’s skin, and one heated a skewer until it became white hot and struck him with it, and another mark half the size of a split bean emerged on the skin there.

The Gemara clarifies the dilemma: What is the halakha? Does the effect of the blow come first and then the effect of the heat comes and nullifies the effect of the blow, and it is a half-measure boil and a half-measure burn and they do not join together to constitute a full measure? Or perhaps the effect of the heat comes first and then the effect of the blow comes and nullifies the effect of the heat, and it is a half-measure boil and a half-measure boil and they join together.

The Gemara suggests: Come and hear a resolution to the dilemma from that which Rabbi Zeira says that Shmuel says: If one heated a knife until it became white hot and slaughtered an animal with it, his slaughter is valid, as cutting the relevant simanim with the knife’s sharp blade preceded the effect of its white heat. Apparently, the effect of the blow comes first. The Gemara rejects that proof: Cutting with a sharp blade is different from striking with a blunt object, and only in the case of a blade does the cut precede the effect of the heat.

The Gemara suggests: Come and hear a resolution to the dilemma from a baraita: If one heated a skewer until it became white hot and struck a person with it and after the wound healed a leprous mark developed, that mark is adjudged as a leprous burn caused by fire. Apparently, the effect of the blow precedes the effect of the burn. The Gemara rejects that proof: There too, the reference is to a case where he stabbed the skin with the skewer, which is the same as cutting with a sharp blade.

§ Rav Naḥman says that Rabba bar Avuh says: With regard to a knife used for idol worship, it is permitted to slaughter an animal with it, but it is prohibited to cut meat with it. It is permitted to slaughter an animal with it because slaughtering it is a destructive action vis-à-vis the animal, which is worth more when it is alive. But it is prohibited to cut meat with it, because once the animal is slaughtered, cutting it is a constructive action that renders the meat manageable.

Rava said: There are times when it is prohibited for one who slaughters an animal to use a knife used for idol worship, e.g., in the case of an animal that is in danger, meaning that it is about to die. If he does not slaughter the animal it would become an unslaughtered carcass and depreciate in value. And there are times when it is permitted for one who cuts meat to use a knife of idol worship, e.g., in the case of an animal whose thighs are intended to be sent as a gift to a person of stature. Cutting it into pieces would render it unfit for this purpose, thereby diminishing its value.

The Gemara challenges: And derive that it is prohibited to use a knife used for idol worship, not because benefit from it is prohibited, but due to the residue of fat of forbidden carcasses on the knife.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ליבן סכין ששרפו באור עד שהיה אדום. חידודה קודם לליבונה כלומר מחמת חידוד נשחטה לא מחמת האור שזו ליבון:

מטמאין בשבוע אחד כלומר דבשניהם כתיבי והסגירו שבעת ימים שנאמר בשתי סימנים בשער לבן ובפסיון כלומר דבשניהם כתיב אם פשה תפשה והנה נהפך שער לבן בבהרת אלא למה חלקום זה מזה כלומר עכשיו ששניהם יש דין אחד לומר שאין מצטרפין זה עם זה שאם היה חצי גריס שחין וחצי גריס (בהרת) [מכוה] אין מצטרפין:

לקה בעץ או באבן כלומר שחם אותו עץ או אבן במקום שחותכין אותו:

בגפת פסולת דזיתים. לאייתויי אבר מעיקרו כלומ' כשחותכין אבר מעקרו חם הוא ביותר והוא שחין. ואי זהו מכוה [נכוה] ברמץ באפר עם גחלים דקים בסיד רותח כשעושין הסיד חם הוא כמה ימים לאחר עשייתו. בגפסים רותח פסולת הברזל שהנפח משליך מכירתו וכל דבר הבא מחמת האור כגון אלו זו מכוה. ותניא אם שחין קודם למכוה כלומר שאם הוה שחין עליו והיה מוסגר ב' ימים או ג' ואח"כ בא על השחין מכוה ביטל מכוה את השחין ומתחיל ימי הסגירו והכא היכי דמי כגון דהוה חצי גריס וכו' כלומר מאי חבטא קדים כלומר המכה והיינו שחין ואתי הבלא כלומר הלבון והיינו מכוה ומבטל ליה לחבטא כמו דלא היה שם כלל עכשיו הוה ליה שחין ומכוה ולא מצטרף או דילמא הבלא קדים ואתי חבטא ומבטלי להבלא והוה ליה חבטא ושחין ומצטרפין:

ת"ש דאמר זירא ליבן סכין ושחט כו' אלמא חבטא קדים וכך הכא דחבטא קדים ואתי הבלא ומבטל לחבטא והוה ליה שחין ומכוה ואין מצטרפין לא חדוד שאני ומשום הכי אמרינן הכא דחבטא קדים אבל התם אמרינן דהבלא קדים ואתי חבטא ומבטל להבלא והוה ליה שחין ושחין ועדיין שואל אני שאלתי דלא יכלינן למילף מהכא. ת"ש ליבן שפוד והכה בו כו' אלמא חבטא קדים וילפינן זה מזה התם נמי דברזיה מיברז דהיינו חדוד כלומר בדין הכא דחבטא קדים דנעץ אותו בשפוד ומשום הכי אמרינן הכא דחבטא קדים אבל התם לא אמרינן דחבטא קדים אלא הבלא ואתי חבטא ומבטל להבלא והוה ליה שחין ושחין ועדיין לא יכילינן למילף מהכא:

סכין של ע"ז מותר לשחוט בה. מפני שמקלקל:

ואסור לחתוך בה בשר. מפני שמתקן:

פעמים שהשוחט אסור במסוכנת. כלומר דמתקן הוא:

באטמי דקיימי לקורבנא כלומר דהוי רוצה ליתנם ואינו רוצה שיתחתכו איברים [אברים] עכשיו כשיחתכם מקלקל הוא:

ותיפוק לי משום שמנונית דאיסורא אסור לשחוט^א)נראה דצ"ל אסור לשחוט בה וגם לחתוך בה בשר בלאו איסור דמתקן. בהמה אחרת ולא משום דאסור לחתוך בה בשר דמתקן. לא בסכין חדש כלומר שאינו אסור אלא משום שאסור להנות מע"ז:

אמר ר' זירא אמר שמואל ליבן סכין ושחט בה שחיטתו כשרה חידודה קודם לליבונה והא איכא צדדין בית השחיטה מירווח רווח כתב ר"ז הלוי שאין הלכה כרבי זירא אלא חוששין לצדדין ואין אומרים בית השחיטה רווח וראיה לדבריו מדקי"ל דסכין צריכה בדיקה אתלת רוחתא כרב אשי ורבינא דאית להו הכי ורב יימר דאמר אתלת רוחתא לא צריכא דייק לה מדר' זירא וכיון דליתא לר' יימר ממילא שמעינן דליתא לדר' זירא ויש מי שאומר דהלכה כרבי זירא ולא דמיא לדרב יימר דמורשא דפגימה מתפשטת חוץ לסכין ונאחזת בצידי השחיטה וקורעתן ועוד דר' זירא דוקא בדיעבד קאמר דאמר ליבן סכין ושחט בה שחיטתו כשרה דמשמע דיעבד הא לכחחלה לא ישחוט ואפילו אמר אני אשחוט ולא אטה אין סומכין על זהירתו ורב יימר אפילו לכתחלה אמר דסמכי' על הרחבת בה"ש לכך לא קי"ל כוותי' וכן כתב הראב"ד ז"ל:

מי שלבן סכין באור ומתוך חמימותו הוא שוחט והולך שחיטתו כשרה בדיעבד שחידודה קודם לליבונה ואין השריפה שולטת בו עד שהוא נשחט ושמא תאמר הרי מכיון שנכנס הסכין מעט בתוך הסימן נגעו צדי הסכין בצדדי הושט קודם שיחתך רובו ושורף מה שנשחט ונמצא שניקב קודם שנשחט רובו שהשריפה כנקב הוא אינו כן שבית השחיטה מתרחב הוא וצדדי הסימן מתרחקים מצדי הסכין ואין נוגעין בו כלל ומ"מ לכתחלה לא ישחוט ויש מי שאומר שאף בדיעבד שחיטתו פסולה אין סומכין על מה שיתרחב בית השחיטה שמא לא יתרחב כל צרכו וכן הדעת מקבלת ואע"פ ששטת סוגיא זו מוכחת כדעת ראשון יש לך אחרת והוא שאמרו למטה בבדיקת סכין צריכה בדיקה אטופרא ואבשרא ואתלת רוחתא ואמר רב יימר אטופרא ואבשרא אין אתלת רוחתא לא מי לא אמר ר' זירא לבן סכין וכו' עד בית השחיטה מירוח רוח הכא נמי מירוח רוח כלומר ואף כשיש פגימה בצדדין אין קפידא והדבר ידוע שלענין בדיקה אין הלכה כרב יימר וצריכה בדיקה בצדדין אלמא אין סומכין על טעם מירוח רוח ומ"מ גדולי המפרשים נוטים לדעת ראשון ודחו את זו של רב יימר מכמה טעמים חדא דהא ר' זירא בדיעבד קאמר ודקאמר צריכה בדיקה אתלת רוחתא דילמא לכתחלה הא בדיעבד סומכין על מירוח רוח וכשרה וכן פסקוה הם ורבים עמהם ונתקיימו שתיהן וכן יש סועדין אותה מפני שחששא רחוקה היא שיפגמו הצדדין ולא יפגם חדה ומ"מ יש פוסקים שכל שלא בדק בצדי הסכין אף בדיעבד פסולה ואע"פ כן לענין לבון כשרה ואין דמיון זו לזו שמורשת הפגימה מתפשטת חוץ לסכין ומתאחזת בצדי הסימנין וקורעתם ובלבון אינו כן ועוד טעם אחר שזה שאמרו מירוח רוח אינו התרחבות גדולה כל כך וצריך הוא לנתינת לב והילכך זו של ליבון רואה הוא להדיא שהוא מלובנת ונותן לבו שלא יטה הסכין כלל שלא יגע לצדדין אבל פגימה אינו מרגיש בה ואף כשיאמר בריא לי שלא נגעתי אין סומכין עליו וחוששין שמא הטה מעט וזה שלא השיבו לרב יימר מפני שלא חששו לדבריו ואם תאמר בסכין של גוים דמר אמר קולף ומר אמר מדיח ואי מרוח רוח כל כך למה ואם מפני שלא ידע ולא נזהר סכין טרפה שלהתירה לכתחלה מר אמר מגעיל ומר אמר מדיח כל כך למה פירשו בה שאף בדיעבד כל שידע שהם של גוים ושל טרפה כשר שבודאי נתן לב ולא נגע ולי נראה שאפילו ידע אינו נזהר בכך שאינו מרגיש שיהא חום בית השחיטה מפליט כלל:

יש שואלין לענין מה שביארנו שאין החשש אלא לשריפת הנשחט מה לנו בכך והלא מה שנשחט כבר הוכשר אע"פ שלא נשחט רובו ואין שריפה או נקב ראויים לפסלו מאחר שנשחט מה לי אם נקב או נשרף אחר כן והרי אמרו בהדיא בפרק שני שחט את הקנה ואחר כך ניקבה הריאה ר"ל קודם שנשחט הושט כשרה הואיל וחיי ריאה תלויים בקנה כל שנשחט הקנה כמנחא בדיקולא דמיא אע"פ שניקבה קודם גמר שחיטה עד שמתוך כך פירשוה שכשצדי הסכין נגעו בצדי הסימן במה שנשחט כח האור שולט וקודם (לזרוק) לשרוף בסמוך אף במה שלא נשחט וכמו שמצינו בנפלה לאור ונחמרו בני מעיה שאע"פ שהאור לא חבל מבחוץ כח חמימוהו נכנס לפנים ונכווצו המעיים ומ"מ לדעת זה קשה לפרש למה הצריכו בדיקה אתלת רוחתא שאם תאמר שעוקץ פגימת הצד מתאחזת במה שנשחט וקורעת עמו מה שלא נשחט היאך אפשר שלא יהא חדוד הסכין קודם למה שהוא הולך ובא עליו יתר מפגימת הצד במה שאינו מצוי אלא שעקר הדברים כדעת ראשון וכל שלא נשחט רובו הרי הוא כמי שאין כאן שחיטה כלל והרי עליו טרפות קודם שחיטה שאין אומרין בשחיטה קמא קמא בטיל ומה שאמרו כמנחא בדיקולא דמיא בזו כך הדין הואיל ונשחט הקנה כל צרכו וכל שהוא כן בושט כך הדין אבל קודם שנשחט רובו לא ולמדת לשטתנו שאין איסור זה אמור אלא בושט הא בקנה כל שנזהר מליגע בושט אין בו חשש ולשטה אחרת יש לחוש אף לקנה שמא החום שורף רוב קנה קודם שיגע בו הסכין:

כבר ביארנו במסכת מועד קטן על צרעת עור בשר שאם הסגירו ולסוף הסגר ראשון לא כהה הנגע ולא נולדו בו סימני טומאה שמסגירו פעם שניה ואם עמד בעיניו לסוף הסגר שני טהור וכן ביארנו שסימני טומאה שלשה הם שער לבן ופשיון ומחיה ומעתה צריך שתדע שלא נאמר דין זה אלא בבהרת ושאת הבאים שלא מחמת שחין ומכוה אבל מי שהיה בבשרו שחין או מכוה ונרפא ונעשה עליהן אחר כן צרעת אין דנין אותו כן אלא כיון שהסגירו ויצאו שבעה אם עמד בעיניו מטהרו ואם נולדו לו סימני טומאה מחליטו ואין שם הסגר שני וכן אין בצרעת אלא שני סימני טומאה והם שער לבן ופשיון ובין שחין בין מכוה שניהם שוים לדבר זה אם כן למה חלקן הכתוב לעשותן שתי פרשיות הואיל וכל דיניהם שוים לומר שאין מצטרפין זה עם זה אע"פ שהבהרת והשאת מצטרפין זה עם זה אין צרעת שבשחין ומכוה כן ואם היתה לו חצי גריס צרעת של שחין וחצי גריס צרעת של מכוה אין מצטרפין והרי הוא טהור שהרי שיעור צרעת בכגריס ואיזהו שחין ואיזהו מכוה שהרי שניהם לשון חמימות הוא שהבשר מתחמם ומכה צומחת מחמת חמימות אלא כל חמימות הבא לו שלא מחמת האור הן דרך הכאה כגון שהוכה באבן ובעץ הן דרך התחממות כגון שהטמין ידיו בפסולת של זיתים שהוא חם מאד בעוד שהן לחין בצבורן או בחמי טבריא או במקום שעוקרין ממנו העופרת הרי זה נקרא שחין וכל שבא לו החמימות על ידי האור כגון שנגע בגחלת או הטמין ידו ברמץ והוא אפר חם שלחישת האור נראית בו או בסיד רותח או בגפסיס רותח והוא מין אחר של סיד הרי זה נקרא מכוה:

מי שלקה שלא ע"י האור בבשרו כבחצי גריס והוא הנקרא שחין ואחר כך לקה באותו מקום בעצמו על ידי האור הרי זה נידון כמכוה ואם נצטרף לו סמוך לו חצי גריס אחר על ידי שחין אין מצטרפין ואם ילקה תחלה על ידי האור שהוא מכוה ואחר כך לקה באותו מקום בעצמו שלא על ידי האור הרי זה נדון כשחין כללו של דבר בטל שני את הראשון:

לבן שפוד והכה בו בעינו בלבונו הרי יש כאן לדון תורת שחין מצד ההכאה ותורת מכוה מצד האור אלא שמ"מ אחד מהם קודם על כל פנים ויש לנו לדון אחר אחרון וכיצד דנין אותו אם לא היה דרך הכאה אלא דרך תקיעה בחדוד שבו כויה שלא על ידי האור קודמת והבלא שעל ידי האור באה אחריה ומבטלתה ונדון כמכוה על הדרך שאמרנו חדודה קודם ללבונה אבל אם היה זה דרך הכאה הדבר בספק איזה מהן קודם שתהא האחרונה מבטלתה ותולין בה להחמיר:

סכין שהוא ממשמשי ע"ז אע"פ שאין שם איסור שמנינות כגון שהכשירוהו בהגעלה או בליבון לפי מה שהיא או שלא חתכו בו בשר אלא ששמשו לפניה הימנו בדרך אחרת כגון שחתכו בו לפניה עצים וכיוצא בזה ואין שם אלא איסור משמשי ע"ז שאסורין בהנאה מותר לשחוט בה לכתחלה שהרי מקלקל הוא שבהמה בחייה עומדת לגדל וולדות ולחרישה או לגזה וחלבה ואע"פ שלענין שבת נקרא השוחט מתקן הואיל ומוציאה מידי אבר מן החי כמו שהתבאר בתלמוד פסח שני פרק אלו דברים אין הנדון דומה לראיה שהשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה וכל שנתקיימה מחשבתו ויש תקון במלאכתו אפי' מועט חייב אבל לענין ע"ז כל שהקלקול יתר על התקון מותר ואם היתה בהמה זו מסוכנת שנמצאת שחיטתה תקון גמור בלא קלקול אסור לשחוט בה ואם שחט הבהמה אסורה ויש מתירים כמו שכתבנו בשני של פסחים ומ"מ אף לדעת האוסרים לפי מה שהתבאר במסכת ע"ז יש בזה תקון בהולכת הנאה לים המלח וכיצד משערין הנאה זו רואין באדם הרוצה לשחוט ואין לו סכין כמה שכר רוצה ליתן למי שישאילנו סכין לשחוט בו:

שחט את הבהמה בסכין הראוי ובא לחתוך הבהמה לנתחים הראויים אסור לחתוך בסכין של משמשי ע"ז שהחתוך הואיל ונשחטה הבהמה תקון גמור הוא ואם חתך אסור עד שיוליך דמי הנאה לים המלח ושיעור הנאה זו הוא בכדי שכר סכין לצורך חיתוך ויש אומרים בכדי מה ששוה הבשר עכשו ממה שהיתה שוה עד שלא נחתכה:

נחתך הבשר לנתחים הראויים ורצה לחתוך נתחים לחתיכות קטנות אע"פ שהוא רוצה בכך מקלקל הוא שהרי אינם ראויים עכשו לדורון הראוי והילכך מותר לעשות כן אף בסכין זה:

בפרש"י בד"ה ביטל האחרון את כו' ואם חזר ולקה כו' ונולד בו חצי גריס שחין אחר כו' עכ"ל הכא ודאי הוצרך לפרש דההוא חצי גריס שחין האחר נולד בו אחר שביטל המכוה חצי גריס הראשון של שחין דאי הוה ביה מעיקרא ההוא חצי גריס שחין קודם שביטל חצי גריס האחר לא הוה נ"מ מידי בביטולו אח"כ כיון שנטמא כבר שהי' בו גריס שלם של שחין אבל בבעיא דליבן שפוד אף אי הוה ביה ההוא חצי גריס מעיקרא אי נימא דחבטא קדים ההבל הבא אחריו מיד מבטלו קודם שנעשה החבטה שחין ולא היה כאן גריס שלם של שחין מעולם ודו"ק:

תוס' בד"ה שליבנה באור כו' דבפרק כל שעה משמע דסגי בהגעלה כו' עכ"ל ומסכין טרפה דבשמעתין דאמרי' דסגי בחמין לא קשיא להו דהא ודאי כיון דלא נשתמש מעולם באיסורא אלא בהך שחיטה דטרפה ובלע דם ברותח שלא ע"י האור ודאי דסגי לה בהגעלה דכבולעו כך פולטו ודו"ק:

בא"ד אע"ג דרב אשי גופי' מחלק כו' לדידי חדתי כו' מחמיר על עצמו היה ונראה דהא דמסיק כו' עכ"ל פי' אף על גב דרב אשי גופיה מחלק בין היתרא בלע ובין איסורא בלע למילתא אחריתא בע"ז ואפ"ה בהך סכיני דפיסחא אינו מחלק דהא סבר דחדתי עבדי לי' דהיינו כעין חדתי דהוא ליבון כדקאמר התם י"ל דמחמיר על עצמו היה דכן נראה דהא דמסיק והלכתא כו' מסקנא דמילתא דרב אשי הוא וא"כ ע"כ הא דקאמר חדתי עבדי ליה מחמיר על עצמו היה וק"ל:

בא"ד כל מה שסופו לפלוט ע"י רותחין פולט כו' עכ"ל פי' כל כמה דאין הישראל משתמש בהן ע"י האור סגי ליה בהגעלה דכל מה שסופו כו' כמ"ש הרא"ש בסוף ע"ז וליכא לאקשויי דניחוש דאתרמי דגם הישראל ישתמש בהן ע"י האור כיון דהישראל יודע שהיה זה סכין של עובד כוכבים לא ישתמש בו ע"י האור משום הך חששא דאתרמי אצל העובד כוכבים שהיה משתמש בו ע"י האור ודו"ק:

בפרש"י בד"ה ותיפוק ליה אע"ג דהוא מקלקל אסור לחתוך כו' עכ"ל ובין אהיתרא דלחתוך ובין אאיסורא דלחתוך פריך הכי וה"ה דהוה מצי לפרש הכי אשחיטה בין אהיתר ובין אאיסור דאע"ג דמקלקל הוא אסור משום שמנונית וחדא נקט בפירושו והרא"ש שכתב בזה וגם אי פריך אהיתרא דמותר לשחוט כו' קשה מאי פריך הא אצטריך לאשמועינן דהבשר מותר וכח כו' עכ"ל ע"ש לא ידענא מאי קשיא דמ"מ פריך שפיר דלא הל"ל מותר לשחוט ומותר לחתוך דלכתחלה מיהא אסור לשחוט ולחתוך בו משום שמנונית דאיסורא אפילו על סמך שיקלוף דלמא משתלי ולא קליף כמ"ש הפוסקים ופסק הרא"ש גופיה ע"ש והא ליכא לאקשויי מאי פריך ותיפוק ליה משום שמנונית דאימא דסבר כמ"ד לקמן השוחט בסכין של עובד כוכבים סגי בהדחת בשר דהשתא מותר לשחוט לכתחילה דליכא למיחש שמא משתלי דבלאו הכי ידיח הבשר משום דם שעליו כבר תירצו הר"ן דלמ"ד נמי דבעי הדחה לא סגי בהך הדחה דמשום דם דמשום שמנונית הסכין בעי שפשוף גדול כדי שיסור שומן ממנו ע"ש וק"ל. [א"ה עיין ע"ז בס' קיקיון דיונה]:

בתוס' ד"ה שליבנה באור וכו' ומסקינן הלכתא אידי ואידי ברותחין. פי' דרב אשי אמר שהכשרן הוא פרזלייהו בנורא וקתייהו בטינא והדר מעייל קתייהו ברותחין ומסקינן הלכתא אידי ואידי פי' בין פרזלייהו בין קתייהו ברותחין:

בא"ד אע"ג דרב אשי גופיה וכו' ובפסחים קאמר וכו'. ר"ל וכי תימא האי חילוקא בין היתירא בלע לאיסורא בלע ליתא דהא רב אשי דאמר חילוק זה בע"ז לענין קדשים כדאיתא התם איהו גופיה אמר בפסחים לדידי חדתי עבדו לי ר"ל כעין חדתי דהיינו פרזלייהו בנורא כדאיתא התם וא"כ ע"כ הדר בה רב אשי מהאי חילוקא שחילק בע"ז דאמר דמידי דהיתירא בלע סגי בהגעלה:

בא"ד ונראה הא דמסיק וכו' הוי מסקנא דמלתיה דרב אשי. ר"ל שהוא קאמר לה בעצמו אני מחמיר על עצמי דלדידי חדתי עבדו לי אבל הלכתא היא אידי ואידי ברותחין אבל אי גמרא קאמר לה הוי משמע דאתא לאפלוגי ארב אשי ולפסק הלכתא דלא כוותיה אם כן מכלל דרב אשי ס"ל דהלכתא היא דבעי ליבון ולא מכח חומרא שהיה מחמיר על עצמו:

בא"ד ועוד אפי' איתרמי דאשתמש בו ע"י אור סגי בהגלעה דכל מה שסופו לפלוט וכו'. ר"ל כיון שהישראל לא משתמש בו כ"א ברותחין ולא ע"י אור א"כ אמרינן שכל מה שסופו לפלוט ברותחין שישתמש בו הוא פולט בהגעלה ראשונה אבל לפי' ר"ת דאיירי הכא בסכינים גדולים דגם הישראל ישתמש בהן אח"כ ע"י אור שצולין בו בשר לכך בעי ליבון ואע"ג דבשמעתא קאמר דבסכין של ע"ז ששחט בה איירי שליבנה באור אע"ג דמסתמא אפי' למ"ד דבית השחיטה רותח הוא לא הוי כרותח ע"י אור אלא כרותח דרותחין מ"מ כיון דבסכין גדולה איירי שסתם הכשרו הוא ליבון אפי' לשחיטה בעי ליבון דלא חילקו בו בין הכשר להכשר וק"ל:

גמרא התם נמי דברזיי' מיברז דהיינו חידוד. משמע דר"ל דמיירי דדקרו בראש השפוד וכיון דשם הוא חדוד לכן אין הבל האור שבו חזק ודקירתו קודם להבלו וכמו דשני בסכין. ורש"י פי' בע"א. ונראה דלפניו היתה הגי' התם דברזיי' מיברז. ותו לא וכמו שהעתיק:

רש"י ד"ה והאיכא צדדין. ונמצאת שהיא נטרפה קודם כו'. כ"נ דצ"ל:

רש"י ד"ה בגפת. בפסולת של זיתים. ובר"פ כירה פי' של שומשמין. ובר"פ במה טומנין היא בעיא דלא איפשטא בגמרא וע"ש בר"ן. וי"ל דהכא נקט של זיתים לרבותא. והתם נקיט של שומשמין לחומרא. ועי' מה שהעירותי עליו ברפ"ב דב"ב:

רש"י ד"ה ותיפוק ליה (בסה"ע). משום שמנונית דאיסורא דנבלות. כאן הוה ג"כ איסורא דתקרובת דאסור אפי' בהנאה. ואולי נקיט איסורא דנבלה לאלומי הקושיא דאפי' לא שמשו בו לתקרובת תיפוק ליה דאסור משום נבלה:

רש״י ד"ה ביטל אחרון וכו׳ נהפך אותו חצי גריס כצ״ל:

ליבן סכין. ושחט בה וכו' כ' פר"ח דבעוף דבקנה לחוד מתכשר כשר לכ"ע דהא נשחט הקנה קודם שנשרף רובו, ודבריו תמוהים דהא ע"כפ מצטרפי' נקבי' שיש בהם חסרון לכאיסור ושאין בהם חסרו' לרובו כדלקמן מ"ה ע"א וה"ל רובו ע"י צירוף טרם גמר שחיטה. ומשערי' נמי גדול לפי גדלו וקטן לפי קטנו וע"ש ברא"ש, ע"כ ליתא לדבריו ומשו"ה לא מייתי הריף הא דר' זירא. ומ"מ י"ל קצת ק' הר"ן אהרא"בד ודעמי' דס"ל כר"ז ושאני פגימה דאית לה מורשא והקשה א"כ ה"ל להש"ס לקמן י"ז ע"ב למידחי' כן להדי' וי"ל דמ"מ הוה קשה אמאי צריך אטופרא תלת רוחתא. דהא טופרא הוא משום קנה כמ"ש תוס' שם ובקנה עכ"פ לא אכפת לן ולא פסיקא להש"ס הך דצירוף כל כך, ומשו"ה לא דחו לי' ואמנם למאי דקיי"ל דמצרפי' הנקבי' איתא להא דר"ז ואיתא נמי להך דתלת רוחתא.

בטל מכוה את השחין מ"ש מהרש"א דאם קדם חצי גריס שחין וא"חכ נולד אחר ונטמא תו לא פקע טומאה מני' ע"י ביטול המכוה דבריו מאוד תמוהי' דהא אין כאן טומאה עד שיראה לכהן ובדידי' תלי' מילתא לטהרו או לטמאו ותו הקשה בת"ח דהרי אין השחין ולא המכוה מטמאי' כלל אלא אם נולדה נגע במקום השחין והמכוה אח"כ וכן מבואר להדי' ברמב"ם ר"פה מטומאת צרעת, ותו הקשה שם מה בכך שכבר נזקק לטומאה מ"מ אם פיחת אח"כ אין כאן שיעור נגע, ומהתימה על המהרש"א שהי' לפניו ס' תורת חיים ואיך לא נתן לבו לדבריו האמתיים וע"ש:

דהיינו חדוד מפירש"י מבואר דלא גרס דהיינו חדוד, דא"כ הוה מפרש כפשוטו דלית בי' הבלא כל כך כמ"ש לעיל גבי חדוד שאני, וכ"כ ת"ח וע"ש בישוב פסק הרמב"ם וקרוב לזה בכ"מ ודברי' ברורים הם. ואל תשית לבך לדברי הפלתי סי' ט' בזה:

אר"נ אמר רבה בר אבוה סכין של ע"א וכו' הקשו תו' משוחט בשבת בחוץ לע"ז שתיקן להוציא מידי אמ"הח, ואע"ג דהתם לא הוה קיימא לג' דברים דהרי קדשי' אסורי' בעבודה וליכא חרישה וגם ולד חטאת מתה. מ"מ איכא קלקול טובא במה שמתחייב ג' חטאת. ואין לומר דלמא התם מיירי במסוכנת, דא"כ לא שייך תיקן להוציא מידי אבמ"ה דהרי בלא"ה היתה מתה, ועוד דא"כ לא יתחייב משום שחוטי חוץ דהרי אינה ראוי בפנים דממעטי' חולה ומזוהם. וכל שאינו ראוי' לבוא בפנים אין חייבי' עליו משום שחוטי חוץ ובהכי ניחא דלא הקשו תוס' ממתני' דלקמן בפרקין השוחט בשבת ובי"הכ אע"פי שמתחייב בנפשו שחטתו כשרה ונסבי' חברי' למימר ר' יהודה היא, ור' יהודה הא ס"ל מקלקל בחבורה פטור וא"כ מה תיקן התם שיתחייב בנפשו די"ל דמיירי במסוכנת אע"ג דמשמע קצת התם שהיתה בריאה בין השמשות מ"מ אפשר שנסתכנה בשבת והוה תיקון משא"כ מהאי דפסחי' הקשו שפיר הנ"ל. ותירצו לחלק דבשבת מתחייב על מחשבתו, והרי דעתו בתיקן קל בזה ולא גרע מקורע בגד בחמתו דחייב משום שתיקן אצל יצרו מש"אכ בע"ז דלא מחייב אא"כ נדבק בידו מאומה מן החרם והרי לא נדבק בידו מאומה כן הסביר רשב"א ע"ש.

מותר לשחוט בה בפני יהושע הקשה ק' עצומה האיך אפשר שיהי' מותר לשחוט בה לכתחלה הא מחוייב לבערו מן העולם כדכת' אבד תאבדון, ואי מיירי בשאול מן הגוי ואין בידו לבערו מ"מ הא רוצה בקיומו אסור, וק' גדולה ועצומה היא, ודבריו בתרוצו מגומגמי' וצריכי' ביאור. אבל מה שהבנתי מתוך דבריו דהוא דלא לי חספא ואשכחת מרגניתא, והוא על פי דברי ר"נ ר"פ השוכר את הפועל ס"ג ע"ב דהשוכר לשבור ביין נסך שכרו מותר א"עג דרוצה בקיומו של חביות מ"מ כל למעוטי תפלה שפיר דמי, וכ' הר"בי ססי' קל"ג בטעם הדבר וז"ל כלומר דלא מתסר רוצה בקיומו אלא כשהוא רוצה בקיומו כדי להשיב לבעלי', או עד שימכרם אבל רוצה בקיומו עד שיאבדנו הוא בידיו לא חשיב רוצה בקיומו עכ"ל ובחי' בסיומא דמס' ע"ז הבאת' ראי' לדין זה ממה דאמרי' התם אשריהם תשרפון באש אמאי בבטול בעלמא סגי להו, ומאי קושיי' עכ"פ מזמן עברם הירדן עד שכבשו יריחו לא הי' להם שום גוי מזומן שיבטל, וכל האשרות שמצאו אז הוצרכו לשרפם אע"כ מותר להשהותם ע"מ לבטל ע"י גוי לכשימצא, וכן יש להוכיח מעטרת מלכם שבא אתי הגתי ובטלו וכ"מש פני יהושע ג"כ. ומכ"ש הכא במשמשי ע"ז דקי"ל בטל ע"ז בטל משמשי' וא"כ אפשר שהישראל משמר הסכין עד שימצא גוי ויכרחנו שיבטל הגוי הע"ז עצמה בעל כרחו וממילא בטלה משמשי' וכל כי האי גוני שרי' לפי הנ"ל. ובזה ניחא מ"ש המרדכי כאן דמדייק דה"ל למימר שהטבילה ולבנה באור דהא לכתחלה צריך טבילה כלי גוים ומזה הוכיח דסכין של שחיטה לא בעי טבילה. ודבריו מאוד תמוהים דלמא בסכין ע"ז של ישראל מיירי וא"נ בשל גוי ובשאולה לא בעי טבילה, ולפי הנ"ל א"ש דאי ס"ד של ישראל הא אין לה בטול עולמית ולא שייך משהה ע"מ לבטל וה"ל רוצה בקיומו וכן בשאול שאין הסכין והע"ז בידו לכוף הגוי לבטלו וסופו להחזירו לו לא שייך משה' ע"מ לבטלו. ומיהו אכתי יש לפקפק דנהי משהו' ע"מ לבטלו לא משכחת בשל ישראל דהרי אין לה בטול, אבל ע"כפ משכחת משה' ע"מ לבערו מן העולם. וי"ל דזה לא שייך אלא כגון לשבור ביי"נ שהוא עוסק בביעור ושובר והולך רק שרוצה בקיומן עד שיגיע אל החביות לשברו בידיו, זה מקרי משהה ע"מ לבערו ושכרו מותר. משא"כ הכא שהשיהוי אינו צריך לביעור דאפי' אם לא מצא די ידו לבערו מן העולם עד זמן פלוני, מ"מ אינו מן הראוי שישחוט בו שהרי השחיטה אינה עסק לביעור ע"ז משו"ה הוצרכתי לומר שמשהה ע"מ לבטל והבאתי ראי' מאשריהם תשרפון באש, וזה לא שייך בע"ז של ישראל, ויפה דייק המרדכי:

ובזה י"ל מ"ש הרמב"ם דוקא אם עבר ושחט מותר ולא לכתחלה, ור"נ הא אמר מותר לשחוט לכתחלה, ועוד לדבריו לא מקשה הש"ס ותיפוק לי' משום שמנות' דאאיסורא לק"מ דהא להרמב"ם אסורה הבהמה והבשר בדיעבד דלא כהרא"ש, ואהתירא נמי לק"מ דהא בדיעבד מותר ולא לכתחלה, ולפי הנ"ל נ"ל דס"ל להרמב"ם מדשני רבא בלישני' ואמר והמחתך מותר ולא אמר מותר לחתוך ש"מ רבא פליג אהא אר"נ ואינו מתיר לכתחלה וכן דקדק בת"ח ובהא פליגי דלר"נ ס"ל כי היכי דמותר לשבור בי"ינ למעוטי תפלה הה"נ מותר הכא הואיל ומשהה ע"מ לבערו או לבטלו ורבא אוסר הא דלא דמי להתם דהכא השחיטה אינה צורך ביעור ולא ביטול, והדיוק דאשריהם תשרפון באש דלא כרבא ומשו"ה אוסר רבא לכתחלה, ומ"מ הש"ס פריך שפיר ותיפוק לי' אהתירא דלשחוט דר"נ דהרי הוא מתיר לכתחלה מיהת, והרמב"ם פסק כרבא דהוא בתרא דלכתחלה אסור, וע"מש עוד בסמוך א"יה ועיי' באריכות בסיומא דמס' ע"ז בחידושינו כי שם מקומו. ואפשר שכל זה בכלל כוונת פ"י כאן אלא שלא נתבאר כל צרכו:

ותיפוק לי' משום שמנוני' דאיסורא מלשון רש"י משמע דאהתירא דלחתוך קא קשי' ולא אשחיטה, וס"ל לרש"י דלשון מחתך מותר משמע נמי לשון לכתחלה וכן ראיתי בס' בכור שור דמדלא אמר אסורה ומותרת לשון נקבה דהוא קאי אבהמה משמע דאלכתחלה קאי ואהשוחט ע"ש ודלא כמ"ש לעיל, ונ"ל טעמא דלא פי' רש"י כן אהתירא דלשחוט. היינו טעמא דהרי פי"רשי שמנוני' דנבלות שנבלעו בסכין, משמע דמהשמנוני' דטוח על פניו של סכין לק"מ דלאו בשופטני עסקי' שישחוט לכתחלה בסכין ששמוני' איסור טוח על פניו בלי קנוח וע"כ לא פריך אלא מהבלוע והנה אי ס"ל להך מ"ד בי"הש צונן ואינו מפליט בליעת הסכין ומ"כש לפ"מש לקמן אי"ה ס"ל לרש"י כהפוסקי' דאפי' למ"ד בי"הש רותח מ"מ אינו רותח כ"כ להפליט הבלוע וא"כ מאי פריך ותיפוק לי' וצריך לומר דע"כפ קי"ל היתר שנגע בכלי איסור צונן אפי' נקי ויבש מ"מ בעי ההיתר הדחה ועיי' לקמן קי"א ע"ב גבי צונן אמרי לה בעי' הדחה ומ"ש הר"ן שם וא"כ ק' הש"ס הכא עכ"פ איך מותר לחתוך או לשחוט לכתחלה הא עכ"פ צריך הדחה אח"כ ודלמא משתלי כן צריכי' לפרש. וצ"ע לכאורה הא דרכו של כל בשר להדיחו והכא לא שייך מ"ש מהר"שא בשם הר"ן דלהסר השמנוני' צריך שפשוף גדול ד"זא הא הכא ליכא שום שמנוני' כלל רק נגיעה בכלי איסור ומה שפשוף צריך, ומש"וה פי"רשי דאהתירא דלחתוך אטמא דקיימא לקורבנא קמקשה דמשמע לי' דמיירו סתמא אפי' הודחו כל הצורך ולא יודחו עוד קודם בשול וא"כ אסור לחתוך לכתחלה על סמך שידחנו אח"כ דלמא משתלי כנ"ל לפרש בכוונת רש"י ז"ל:

ובזה יש לסלק תלונות הי"שש והמהרשא מהראש, דהראש ס"ל גם אהתירא דלחתוך נמי לק"מ ק' הש"ס דרבא מיירי מאטמא שלא הוכשרו עדיין לאכילה ויכול לחתוך על סמך הדחה אח"כ כיון דבל"אה מדיח להו והא דנקט רבא בכי האי גוני, ולא נקט סתם אטמא ודיעבד, משום דכח דהתירא עדיף לי' לאשמועי' וק"ל:

א"נ י"ל דאהתירא דלשחוט ס"ל לר"שי אפי' יהי' גם היתר הנוגע בכלי איסור צונן צריך שפשוף גדול מ"מ ס"ל דבית השחיטה שהוא מלא דם הרבה צריך ג"כ שפשוף גדול להסיר דמו, והא דאמר לקמן מדיח מיירי לצלי דלא הוה בעי הדחה בלא"ה כהי"מ שמייתו הרשבא והרן ור"נ הכא מיירי לקדירה ומשום כח דהתירא נקט לקדרה דצריך שפשוף גדול בבית השחיטה להסר דמו ולק"מ כ"א אלחתוך דא"נ מיירי בלא הודחו עדיין מ"מ אסור לכתחלה משום שפשוף כמ"ש מהרשא בשם הרן:

עוד י"ל לפמ"ש הראשוני' ז"ל דלר"ז דביה"ש מרווח רווח היודע בסכין שהוא של נכרי' ועבר ושחט ואמר ברי לי שלא הטיתי מותר משום דבי"הש מרווח רווח עיי' בחי' רשבא, ורק לכתחלה אסור לומר אשחוט ולא אטה, וגם אדיחנו אח"כ כולי האי לא אסרו, ולק"מ אהתירה דלשחוט דר"נ מיירי באומר ברי לי וגם אדיחנו או אקלפנו ונקט הכא משום כח דהתירא וע"כ הק' אהתירא דלחתוך דלא שייך מרווח רווח:

וכל זה הוא דלא כ"מש לעיל להרמב"ם דרבא בדיעבד קאמר ולא קשה אלא אדר"נ דמתיר לכתחלה עיי' וק"ל:

משום שמנוניתא דאיסורא כבר כ' לעיל דס"ל להרמב"ם דבדיעבד מיירי ואפשר שהי' לו כן הגי' בגמ' בדר"נ דאם עבר ושחט מותר וגם ס"ל לרמב"ם דבמקום דאסור לשחוט ולחתוך אי עבר הכל אסור וא"כ לק"מ ק' הש"ס ותיפוק לי' וכהוכחת הראש באמת. וי"ל לפ"מש רשבא לקמן בשמעתין למ"ד בי"הש רותח הרי נבלע בכל הבהמה דכל הבהמה רותחת היא בשעת שחיטה כדמשמע לקמן גבי כפלי וא"כ יתבטל בס' ותי' אה"נ אלא מ"מ צריך קליפה במקום מגע הסכין ע"ש, וא"כ הכא בתקרובו' ע"ז דהוא במשהו יהי' כל הבהמה אסורה דבלעה משמנוני' תקרובו' ע"ז דבמשהו, ור"נ מסתמא ס"ל ביה"ש רותח כדאמר לקמן ר"נ אמר שמואל קי"א ע"ב וכדמייתי תו' בשמעתין ד"ה והלכתא, וא"כ שפיר פריך אאיסורא תיפוק לי' דבל"אה כל הבהמה אסורה משום שמנוני' דבמשהו. אלא דיש לפקפק א"כ ע"כ הך שמנוני' עם בשר מין במינו הוא דבשאינו מינו אין ע"ז במשהו דיין במים בנ"ט ורק עם מינו וא"כ איך אמר רב קולף הא כל מין במינו לרב לא בטל, והייתי רוצה לומר כיון דאזלי' בתר שמא וקיי"ל בשר עז ואיל ושור שלשה מיני' הם כמבואר סי' צ"ח א"כ רוב השמנוני' הוה אינו מינו עם הבהמה ששוחט עתה ומשו"ה אמר רב קולף אלא לפ"ז לא א"ש הכא דהא בע"ז אינו מינו נמי בטל ובאמת למ"ד נבלה בטלה בשחוטה במנחות כ"ג ע"א דה"ל אינו מינו משום דא"א לשחוטה שתעשה נבלה א"כ י"ל בשלמא רב לקמן מיירי מאיסור נבלה ה"ל אינו מינו עם שחוטה מש"אכ תקרוב' ע"ז ה"ל מינו שאפשר שגם ההיתר יעשה תקרובת ע"ז, אלא דלא ניחא לי דהא דנבלה בטלה בשחוטה לענין טומאה מיירי ולא לענין איסור והיתר. כאשר ביאר הפ"ח וכן העליתי בחי' פ' גיד הנשה גבי הא דאוקי רב אמורא עלה וקדרש כיון שנתן טעם בחתיכה ע"ש ק' ע"א. ואמר א' מן התלמידי' דהכא דאיכא נמי דם אמרי' סלק מינו כמי שאינו ולא משמע לי מרשב"א שיהי' הדם שבבית השחיטה מסייע לבטל דא"כ אפי' קליפה לא צריך, וע"כ בולע טרם בוא זילוף הדם ומבליע בכל הבהמה, ואי משום דם הנבלע בבהמה לא שייך סלק בכי האי גוני כמ"ש הרשבא שם גבי סלק ע"ש:

בגמרא ותיפוק ליה משום שמנונית דאיסורא ופי' רש"י משום שמנונית דאיסורא דנבלות. ולא ידעתי מי הכריח לרש"י לפרש כן דבפשיטות הוי מצי לפרש דהאי שמנונית דאיסורא היינו שמנונית דתקרובת עבודת כוכבים עצמו דחמיר טפי ואפשר דאפי' כשהסכין אינו בן יומו ונותן טעם לפגם הוא אפ"ה אסור אפי' בדיעבד כדאשכחן כה"ג בחמץ בפסח דמשהו מיהא איקרי ויש ליישב בדוחק דלשון ותיפוק ליה הכי משמע ליה דאי אשמנונית דעבודת כוכבים קאי לא שייך לשון ותיפוק ליה אלא הכי ה"ל למיפרך וליתסר משום שמנונית ומדקאמר ותיפוק ליה משמע דהכי קאמר דאפילו בלאו איסור דסכין של עבודת כוכבים אכתי ליתסר כמו סכין של עובדי כוכבים דעלמא דאסור משום שמנונית דאיסורא והיינו דנבלות:

בגמ' אר"ז אמר שמואל ליבן סכין כו' והאיכא צדדין כו'. כתב הפ"ח דמסתבר אפילו להאוסרים דס"ל דלא אמרינן בית השחיטה מרווח רוח וא"כ נגעו הצדדין בסימנים מ"מ בעוף אם תפס הקנה לבדו באופן שלא נגע בושט כלל כשר בסכין מלובנת דקודם שנשחט הרוב אע"פ שנגע הסכין בצדדין כשר דפסיקת הגרגרת ברובא ואחר שנשחט הרוב לא מטרפי עכ"ד. והקשה בספר תבואת שור לפ"ז מאי פריך הגמ' והאיכא צדדין דלמא ר"ז בעוף אמרה וכגון ששחט הקנה ע"ש. ונ"ל לתרץ דע"כ איירי ר"ז בבהמה ולא בעוף דבש"ע סימן צ"ד סעיף ז' איתא בשר רותח שחתכה בסכין חולבת כל החתיכה אסורה וכתב הש"ך שם ס"ק כ"ה דאפילו הסכין למטה והבשר למעלה דתתאה הוא צונן אפ"ה אסור דאגב דוחקא דסכינא בלע טובא, עוד מקשה שם בש"ך למה אמרינן בשוחט בסכין של איסור דסגי בקליפה אף שבית השחיטה הוא חם ולא אמרינן שכל הבהמה נאסר כמו דאמרינן גבי בשר רותח שחתכו בסכין של איסור דאסור כל החתיכה ומתרץ דשאני הכא דכל החתיכה היא רותח ונבלע האיסור בכל החתיכה אבל גבי שחיטה אין כל הבהמה רותחת אלא בית השחיטה לבד. ולפ"ז אני אומר דאם נמצא בזה הסכין מלובנת שנבלע בו איזה איסור ושחט בו בודאי לא סגי בקליפה ואוסר כל הבהמה ששחט בו אם אין ששים נגד הסכין דהואיל והסכין הוא חם א"כ אגב דוחקא דסכינא מחפשי' בכולו ומכ"ש אם האי סכין מלובנת נבלע מאיסור שמן דפשיטא שאוסר בכולו הואיל והסכין הוא רותח והאי שמנונית שנבלע בו מפעפע בכולו ודבר זה מפורש בש"ך שם ס"ק כ"ז ע"ש ודע שכל זה אי לא אמרינן דבית השחיטה מרווח רוח ושפיר שייך לוחר דאגב דוחקא דסכינא האיסור שנבלע בסכין מחפש בכל הבשר אבל אי אמרינן בית השחיטה מרוח רווח לא שייך כלל לומר כאן דוחקא דסכינא. ומעתה אני אומר דאי לא אמרינן בית השחיטה מרווח רוח יש לאסור אותה הבהמה או אותו עוף שנשחט בסכין מלובנת אם אין ששים נגד הסכין דהנה הט"ז בסי' י' ס"ק י' מקשה על המחבר ושאר פוסקים דס"ל דסכין ששחט בה כשרה אע"פ שמלוכלך בדם מותר לשחוט בו פעם אחרת והקשה הט"ז מהגמ' לקמן דפריך מ"ש טרפה דקא בלע איסורא התירא נמי קא בלע אבר מן החי ומשני אימת בלע סכין לכי חיימא ואימת חיימא בתר שחיטה האי שעתא אין שם אמ"ה עליו ולפ"ז מקשה הט"ז דאם לא קנח הסכין א"כ יש עליו איסור אמ"ה שהוא בעין על הסכין ומה שהוא בעין לא צריך חימום כלל דהא אף למ"ד בית השחיטה צונן יש איסור ממה שהוא בעין על הסכין וא"כ כששוחט בהמה כשרה יהיה אסור לשחוט בהמה אחרת אחריו משום איסור אמ"ה שיש עדיין בעין על הסכין ע"ש בט"ז שהאריך בזה ובסוף דבריו שם מקשה על הב"ח והאגודה דפסקו שבעי קינוח להסכין משום שמנונית איסור אמ"ה שעליו ומקשה איך אמרה תורה לשחוט שום שחיטה נימא דבתחלת השחיטה בולע קצת איסור אמ"ה וחוזר ואוסר בגמר שחיטה. והנה הט"ז מתרץ שם ואומר דדוקא אם החשש משום טעם הבלוע בסכין שיחזור ויבלע בסימנין פרכינן דיש ג"כ בכשרה טעם איסור הבלוע מן אמ"ה משא"כ אם אין החשש אלא שנשאר בעין עליו זה לא שייך באמ"ה שהרי אין שם ממשות מן אמ"ה ואפילו לחלותית אלא שנבלל בדם וכיון שהדם אינו מבליע אלא שהסימנין טרודים לפלוט דם ע"כ אין איסור גם משום אמ"ה אלא דשמנונית של בהמה טרפה חששו שהוא נדבק בעין שהוא דבר הנסרך ונדבק בה בודאי חששו עכ"ל הט"ז ע"ש בעיון היטב, ולפ"ז אני אומר אם שחט בסכין מלובנת בודאי יש כאן איסור אמ"ה בלוע בסכין קודם גמר שחיטה ובגמר שחיטה פולט ואוסר הבהמה או העוף שנשחט משום איסור אמ"ה הנבלע בסכין שהרי הסכין הוא רותח ואגב דוחקא דסכינא מחפש האיסור בכל הבהמה או העוף ואוסר בכולו כסברת הש"ך בסי' צ"ד ס"ק ח' וס"ק כ"ז ולפ"ז קשה על ר"ז אמר שמואל איך סתמו דבריהם בשחט בסכין מלובנת ששחיטתו כשרה ולא אמרו שעדיין נאסר משום איסור אמ"ה אבל יש לומר דלא צריך לפרש הואיל ובכלל הבהמה מסתמא יש ששים נגד הבלוע של איסור אמ"ה הנבלע בסכין ולפ"ז יש לומר דהגמרא ידע דדוקא בבהמה שהיא גדולה ואפי' בבהמה דקה בזה אמרינן דיש ס' נגד הבלוע של אמ"ה אבל בעוף כיון שיש עוף קטן שאין בו ס' בזה בודאי אסור אם שחט בסכין מלובנת הואיל ואין בו ס' א"ו דשמואל לא איירי כלל בעוף רק בבהמה ושפיר פריך הגמ' והאיכא צדדין:

דף ח׳ ע״א גמר׳ אר״ז אמר שמואל ליבן סכין ושחט בה שחיטתו כשרה והא איכא צדדין ביה״ש מרווח רווח. וכתבו התוס׳ דמכאן משמע שאם ניקב הושט כנגד מה ששחט טרפה, כוונתם במה שכתבו ״כנגד מה ששחט״ דשלא כנגד מה ששחט פשיטא דטרפה דיש טרפות לחצי חיות ולא עוד אלא אפילו נבלה נמי הוה דהא אותו הנקב משלים לרוב הסימן והוה מקצת שחיטה בפיסול אבל בניקב כנגד מה ששחט דהאי נקב לא מצטרף לרוב לעשותה שחיטה פסולה דהרי כן מבואר לקמן דף ל׳ ע״א דשחט בשנים ושלש מקומות כשרה ודוקא בהיקף ואפילו זה למעלה וזה למטה אבל בשוה זה למעלה וזה למטה לא מצטרף עיי״ש בתוס׳ ופוסקים וא״כ נבלה לא הוה דלא שייך לשחיטה כדי לפסלה מ״מ טרפה מיהא הוה משום דיש טרפות לחצי חיות ולא תאמר דוקא באבר אחר קמ״ל ר״ז דאפילו באותו אבר עצמו הדין כן דאע״ג דלגבי צירוף שחיטה האי נקב שכנגד מה ששחט לא מצטרף לא להכשיר אם נעשה בסכין כשר ולא לפסול השחיטה אם נעשה בסכין פגום מ״מ טרפה מיהא הוה, אלא דלפ״ז הוה מצינן נקה״וו שיהי׳ טרפה ולא נבלה ולמה לא מוקמי בהכי לקמן ל״ב ע״א מתני׳ דאלו טרפות, אבל כד תדייק באמת מוקי בהכי ר״ל שם באמרו כאן ששחט במקום חתך וכאן ששחט שלא במקום חתך דהיינו הך דכל שלא משלים את השחיטה אינו אלא טרפה אלא דלפ״ז ר״י דפליג ומתרץ מתני׳ דאלו טרפות שנשנית קודם חזרה ס״ל באמת דכל מעשה טרפות בסימנים נבלה הוה דמעשה טרפות בעצמו דין נחירה עליו והוא שיטת הרמב״ם ז״ל דכל נקה״וו נבלה מקרי וכן הוא ברמב״ם לפי גירסת הטור סי׳ ט׳ שנקב זה כנגד מה ששחט פסול השחיטה אבל הב״י הביא גירסא שרק טרפה. ולפע״ד ברור שגירסא מוטעת היא דלשיטת הרמב״ם אין במציאות שם טרפות על הושט ועל הקנה שהם מקום הנחירה ואם תרצה להבין הדבר על בוריו תעיין בדברנו לקמן בתוך הסוגי׳ שם ובפתיחה וירוה צמאונך.

עוד זאת יש להעיר על הא דפריך כאן והא איכא צדדין לפי שיטת רש״י לקמן שם בסוגי׳ דר״ז לית לי׳ הא דיש טרפות לחצי חיות איך פריך כאן לר״ז שהוא בעל המאמר והא איכא צדדין ובדוחק י״ל כיון דבשם שמואל אמר המימרא ואנן פסקינן דיש טרפות לחצי חיות שפיר פריך על שמואל דמסתמא הי׳ סובר כהלכתא יש טרפות לחצי חיות ודו״ק.

עוד יש להעיר בהאי ענינא דלקמן דף ל׳ מבואר דבשחט בשנים ושלשה מקומות דהיינו בשנים שוחטים בב׳ סכינים זה למעלה וזה למטה או ששחט מקצת הסימנים ופסק ושחט במ״א בלי שיעור שהי׳ השחיטה כשרה וכן פסקינן ביו״ד סי׳ כ״א וקשה לי כיון דמה ששחט תחלה במקצת הושט אינו מצטרף להשלים השחיטה ששחט אח״כ למעלה או למטה מזה למה לא יטרוף בהאי נקב שעשה בושט דבלא״ה פריך הרשב״א וכן הוא ברש״י לקמן כ׳ ע״ב בכל שחיטה דעלמא דהא איכא מעשה טרפות בתחלת השחיטה ואיך מתכשר ע״י מה שהוסיף להשלים והא אין טרפות חוזר להכשרה ותירצו דשאני הכא דדרך שחיטה בכך וא״א לשחוט בא״א אבל כאן בנ״ד שפסק מלשחוט והתחיל במ״א והאי מיעוט הנשחט למעלה אינו מצטרף להשלים השחיטה למה לא מיטרף בהכי ועיין לקמן דף ל׳ יישוב נכון ע״ז ודו״ק.

הרי״ף ז״ל השמיט האי מימרא דר״ז והרמב״ם פסק בפירוש דלא כוותיה וכתבו הראשונים ז״ל בטעמא דהא מלתא משום דאנן פסקינן כהני אמוראי דלקמן י״ז ע״ב דמצרכא בדיקה לסכין אבשרא ואטופרא ואתלת רוחתא ור׳ יימר פריך שם מהא דר״ז הרי דאנן לית לן ביה״ש מרווח רווח, אבל הראב״ד ויתר הראשונים ז״ל פסקו כהא דר״ז משום דמחלקים ואומרים דבסכין מלובנת יודע להזהר שלא יטה לצדדין אבל אם לא יבדוק אתלת רוחתא ולא ידע דפגומה לא יזהר מלהטות אבל לא ניחא להני ראשונים לומר דהני אמוראי שם פליגו אדר״ז משום דלישנא דגמ׳ שם ״מי לא אר״ז״ משמע להו דהאי מימרא הוה מקובלת אצלם להלכה פסוקה. וכן כאן הלא הביא האי מימרא בלי חולק ולפע״ד נרא׳ דגם הרי״ף והרמב״ם לא העלימו עיניהם מכל זה אבל מ״מ יפה דחו דין זה מהלכה ומטעמא שאבאר בזה.

דהנה לקמן בסוגי׳ דף י״ז ביארתי דהרמב״ם וכן הרי״ף ז״ל כשיטת הרא״ה ס״ל דפגימה הנרגשת אטופרא אף שאינו אוגרת כלום פוסלת השחיטה אבל היא חומרת אמוראי בתראי דלפני כן רק לכתחלה קפדו שיהי׳ הסכין חלק אפילו מפגימה הנרגשת. והאי דר״פ דאצרך בדיקה אבשרא ואטופרא אצרכת לעכב קאמר וממילא דגם אתלת רוחתא לעכב דאיך נחלק המימרא לשתים דאבשרא ואטופרא לעכב ואתלת רוחתא רק לכתחלה אבל לדעת הרשב״א והר״ן ודעמהם דס״ל דדוקא פגימה האוגרת פוסלת וכאשר כן נקבע ההלכה בשו״ע האי אצרכתא דר״פ בדיקת הרגשה רק לכתחלה הוא. ועיין תוס׳ לעיל דף ג׳ ע״א ד״ה אין השומר די״ל צריך לכתחלה וגם בדיעבד, דבדיעבד אין השחיטה נפסלת אלא ע״י פגימה האוגרת שקורעת את הסימן.

והנה הר״ן ז״ל כתב בשם הראב״ד וז״ל ״דע״כ לא קאמר ר״ז אלא בדיעבד אבל לכתחלה לא ומש״ה אסיקנא דלכתחלה צריכה בדיקה אתלת רוחתא ור׳ יימר הוא שהי׳ לומד לכתחלה מדיעבד דר״ז ואנן לא ס״ל כוותיה״ עכ״ל ודבריו לכאור׳ אינם מובנים איך למד ר׳ יימר לכתחלה מדיעבד ואיך לא השיב לו המסדר הש״ס דאין זה לימוד אבל לפי הצעתנו ניחא דר׳ יימר הכי קאמר דהא מר״ז נשמע דאפילו האוגרת אינה פוסלת מן הצד וא״כ ניהו דלכתחלה יש לבדוק מפגימה האוגרת אבל בדיקת טופרא שהיא מפגימה הנרגשת ודאי לא תבעי לר״ז ודי אם רואה או ע״י שאר בדיקה שאין בצדדי הסכין פגימה האוגרת ויפה דן אלא דאנן לא חיישינן לקושייתו משום דר״פ משום לא פלוג קאמר דכל שבודק בטופרא אחודה יבדוק גם הצדדין בזה. אבל הרמב״ם דס״ל דאצרכתא דר״פ לעכובי קאמר דחז״ל גזרו שיהי׳ הסכין חלק מכל וכל וכל ששם פגימה על הסכין אפילו ברי לו שאין הפגימה אוגרת את הסימן שחיטתן פסולה והוא חומרא שהחמירו בימי אמוראי בתראי כמו שהוכחתי זאת בסוגי׳ שם א״כ אין כאן סתירה מהא דר״ז בשם שמואל שעדין בימיו לא החמירו על פגימה הנרגשת על הא דר״פ, דלאחר שהחמירו לפסול כל סכין פגום אפילו אין הפגימה אוגרת מכש״כ שיש לפסול סכין מלובנת שיש עכ״פ במציאות לשרוף את הסימן כשיטה לצדדין אלא דמ״מ פריך ר׳ יימר מר״ז על ר״פ משום דהוא סבר דשאני סכין פגומה על חודה דכדי שלא תחלוק בין פגימה לפגימה אסרו חכמים השחיטה בכל סכין פגום משא״כ במלובנת דלא מצי פוסל את השחיטה רק כשיטה הדין דר״ז במקומו עומד דאין לחוש שיטה ואין על הסכין שם פגום וכשר בדיעבד אבל אנן לא חיישינן להאי סברא דר׳ יימר ופסקינן כר״פ דבעינן בדיקת הסכין גם אתלת רוחתא ולעכובא וממילא גם על סכין מלובנת שם פסול עליה ומה מהני הא דביה״ש מרווח רווח סכ״ס לא עדיף מסכין פגומה בפגימה הנרגשת לחוד דפשיטא שאינה קורעת הסימן ומ״מ פוסל השחיטה וזה ברור ואמת בס״ד.

ומה מאד מתיישב בזה קושי׳ עצומה שהקשה הראש יוסף דאיך דחו הרי״ף והרמב״ם דינו של ר״ז מכל וכל דהא עכ״פ בעוף ואוחז את הגרגרת לבדה יתכשר דהא רק אסברת ביה״ש מרווח רווח פליגו אדר״ז וחיישו לצדדין אבל על הא דחדודה קודם לליבונה ליכא מאן דפליג וא״כ בקנה ליכא שום חשש דאפילו שורף הצדדין דקודם שחיטת רוב הסימן לא איכפת לן וכיון דנשחט הרוב שוב א״א לטרוף אחר שכבר נשחט בהכשר וזאת אפילו לשיטת רש״י ז״ל דמצי מפסיל במיעוט בתרא דזה דוקא בהוסיף דרך שחיטה אבל בפוסק הגרגרת לאחר שחיטת הרוב לית לן בה וכמו שכ׳ הש״ך יו״ד סי׳ כ״ז בשם המהרש״ל ז״ל. ועיין מש״כ אני בזה לקמן ל״ב. ולפי האמור הקושי׳ מתורצת שפיר דאנן לא מדחינן הא דר״ז לא ריש דבריו ולא סוף דבריו אלא מטעם אחר נדחה דינו ומשום דחכמים פסלו כל שחיטה שנשחטה בסכין פגומה וסכין מלובנת עכ״פ דין פסול עליה כמו סכין פגומה הנרגשת ואינו אוגרת וא״כ מה בין עוף לבהמה ותדע דכן הוא דהרי בסכין פגומה נמי מצי להקשות כן דבעוף ותופס את הקנה ליתכשר דהרי בידי שמים א״א לצמצם עיין תוס׳ לקמן כ״ח ע״ב ד״ה לפי דמלתא דלא שכיח כלל שבלא כוונת הצמצום יזדמן הצמצום מעצמו וא״כ בשוחט את הקנה לבד עד שמגיע לרוב לא איכפת לן אם הפגימה קורעת ורק באותו משהו המשלים את הרוב ומהיכי תיתי ניחוש דכשהגיע לאותו משהו פגע בו הפגימה והשלים את הרוב שע״ז אמרו דא״א לצמצם ולמה נפסול השחיטה אלא ע״כ כדאמרן דמאחר דחז״ל החמירו לפסול הסכין הפגומה בין שפוסלת השחיטה ובין שאינה פוסלת השחיטה אין לחלק בין עוף לבהמה אפילו באחז הקנה לבדו והדברים ברורים וקילורין לעינים בס״ד.

ע״ש גמר׳ אמר רבה ב״א סכין של ע״א מותר לשחוט בה ואסור לחתוך בה בשר וכו׳ א״ר פעמים ששוחט אסור במסוכנת ומחתך מותר באטמי דקיימי לקורבנא עכ״ל הגמ׳ הנה הא דאסור לחתוך בשר ולשחוט מסוכנת כתב התב״ש דהוא אסור מה״ת מקרא דלא ידבק בידך מאומה והביא ראי׳ מהא דאמרו בפסחים אפיק עצי מוקצה ועייל עצי אשירה, אבל בעבר וחתך או שחט דלפי דעת הרמב״ם והשו״ע הבשר אסור פשיטא דאינו אלא מדרבנן וכן ראיתי בישועת יעקב סי׳ יו״ד בשם הר״ן ז״ל. ואבאר ענין זה ככל הצורך.

הנה הנאה שאסרה התורה באיסורי הנאה הוא דוקא בשנהנה בשעת מעשה ובעודו קיים האי דבר איסור וכגון המריח בבשמי ע״א או סך גופו בשמן של ערלה וכדומה אבל גרמא של הנאה לא אסרה תורה דהיינו השוכר את הפועל שכרו רק גורם הנאה מקרי וכן שכר מצוה בזה ובבא והיה בשר המתוקן ע״י סכין של ע״א נמי רק גורם הנאה ואין בו איסור תורה אבל השחיטה עצמה ודאי איסור תורה ואע״ג דאין במעשה עצמה הנאה הנרגשת כמו סיכה אבל מה שהדם מתעשר ג״כ הנאה מקרי ואסור מה״ת דהרי מכירה ג״כ אין במעשה עצמה הנאה ממשית לגוף ומ״מ ילפינן מאו מכור לנכרי היתר הנאה כי בשעת שמוציא את האיסור מרשותו ומכניס את ההיתר תמורתו הרי נתרבה הונו וריבוי נכסים הוא הנאה גמורה כי ברבוי נכסים נתרבה כבודו ומוראו אצל הבריות ולכן יפה כתב התב״ש הנ״ל דהשחיטה במסוכנת איסור תורה הוה כי בשעת מעשה נתרבה הונו כי המסוכנת עומדת לכלבים ושווי׳ מועטת והשחוטה ראוי׳ לאדם ושווי׳ מרובה אבל להנות אח״כ מן הבשר מותר מה״ת כי ההנאה שיש לו באכילת בשר זה אינה אלא גרמא בעלמא מצד הסכין וכמו שחליפי ערלה שמכר או החליף מותרין מן התורה דעיקר הערלה רק גורם הוה לאותו ההנאה שנהנה בחליפיה אלא דבכ״מ שעבר בשעת מעשה המכירה והחלפה על איסור תורה אסרו עליו מדרבנן הגורם ממנה כדי שלא להנות מאיסורי שעבר וכמו שאסרו מעשה שבת כדי שלא להנות מאיסור מלאכה שעשה, ולפי שביארנו למעלה בסוגי׳ דמחליפין הצילוהו באיסור זה גם מאיסור תורה שעשה במכירה והחלפה דכיון דאסרו החליפין שוב לא נתרבה הונו והוה כמחליף איסור באיסור וכן אסרוהו עליו הבשר במסוכנת כששחטה בסכין של ע״א שלא להנות ממעשה איסור שעשה וממילא ניצל גם מאיסור זה כי מאחר שנאסר עליו הבשר לא אהנו מעשיו ולא נתרבה הונו. ולכן בשוכר את הפועל לעשות עמו ביי״נ וכן במצוה שתקע בשופר של עולה למ״ד מצוה ללה״נ לא הי׳ מקום לאסור עליו שכרו או לומר דלא יצא כדי שלא יהנה משכר מצוה שהוא גורם הנאה דהרי בשעת מעשה לא עבר מידי כי לא נתרבה הונו כי השכירות אינה משתלמת אלא לבסוף וכן שכר מצוה והמעשה הלא היה לעול על צוארנו ולא נתנה להנות כמו שפרש״י בר״ה כ״ח ע״א וא״כ אין מקום לאסור אף מדרבנן מה שנהנה משכר מעשיו. ולכן פריך שפיר בריש פ׳ השוכר על הא דקתני שם שכרו אסור ממתני׳ דמקדש בערלה דקתני אם מכרן וקידש בדמיהן מקודשת. ועל חנם הקשו בתוס׳ שם דהא מכרן וקידש בדיעבד קתני אבל לכתחלה גם שם אסור לקדש בדמיהן ונדחקו לתרץ עיי״ש דממתני׳ דמקדש בערלה לא רצה אלא להוכיח דגורם הנאה מותר מה״ת דאל״כ מה בין ערלה לחליפין וכיון דמותר מה״ת ניהו דשם אסרו חכמים לכתחלה לקדש בחליפי ערלה הוא משום דעבר אאיסור תורה בהחלפה ובמכירה אבל כאן במה שעבד עבודתו ביי״נ לא עבר אאיסור תורה כי לא נהנה ממלאכתו בשעת מעשה כי עדיין לא נתרבה הונו מפני שהשכר משתלם רק לבסוף וא״כ אין כאן טעם לאסור אח״כ את שכרו שקיבל בהיתר ולא מצאו תירוץ לקושי׳ זו אלא במה שחדשו דגזרו שלא ישכיר א״ע לעע״א. וזאת לדעת שיש חילוק בין חליפי איסור הנאה להאי בשר של מסוכנת או בגד שנעשה בכרכור של ע״ז דבחליפין לא אסרו אלא למחליף עצמו משום דרק הוא נהנה בהאי החלפה אבל לאחרינא לא אסרו מפני שלא נשתנה החפץ בעצמה למעליותא לגבי אחרינא ולא נהנה מאיסורא אם יאכל מהני פירות שהוחלפו בערלה ע״י חבירו כי גם אם היו הני פירות נשארים ביד הנכרי היו מוכנים לפניו אצל הנכרי כמו שהם עתה אצל הישראל משא״כ האי בשר והאי בגד דנשתנה למעליותי׳ של עתה ע״י סכין וכרכור של ע״ז כל מי שנהנה ממנו נהנה מאיסורא שעבר חבירו. אבל הא ברור אצלי דאם נכרי ארג בגד בכרכר של ע״א דלא עבד הנכרי שום איסור כי הוא לא נצטווה רק שלא לעבוד ע״ז אבל לא על הנאת תקרובות ודאי דשרי האי בגד לישראל כי אין כאן מקום לאסור הגורם כנלפע״ד ברור ולשון המשנה ספ״ג מע״ז מסייע לי דקתני נטל ממנה עצים והסיק בה את התנור וכו׳ נטל ממנה כרכור וארג בו את הבגד וכו׳ ולמה תלה הדין הזה באדם העושה ולא קתני פת שנאפה בעצי אשירה ובגד שנארג בכרכר של ע״ז הרי אלו אסורים וכמו דקתני בברייתא סוף תמורה אפר של אשירה והרמב״ם פ״ז ה״י מע״ז, כתב עכו״ם או אשירה שנשרפה אפרה אסור בהנאה ולא קתני השורף את האשרה וע״כ משום דגם נשרפה מאליה או ששרפה גוי אסור האפר אבל הכא בנטל ישראל ואפה הפת וארג את הבגד אסור הפת והבגד מדדבנן ומטעם שעבד איסור תורה בשעת אפי׳ ואריגה אבל אפה וארג נכרי לא נאסר הפת והבגד וכן יש לדייק מלשון הרמב״ם ז״ל בהאי דינא דשוחט בסכין של ע״ז שכתב שם בהל׳ י״ט וז״ל ״סכין של עכו״ם וכו׳ ואם היתה בהמה מסוכנת הרי זו אסורה מפני שהוא מתקן והרי זה התיקון מהנאת משמשי ע״ז״ עכ״ל הרי ברור מללו דהתיקון בעצמו הוא ההנאה ממשמשי ע״ז וזה ודאי איסור תורה ומה״ט אסור הבשר שהוא איסור דרבנן, וכן הוא דעת הרשב״א ז״ל שכתב שהבהמה כולה אסורה. וראיתי בס׳ יריעות שלמה סי׳ יו״ד אות ב׳ שתמה בזה על הרשב״א שסותר דברי עצמו שהוא ז״ל כתב בסוגי׳ דמצוה ללה״נ דאע״ג דיקבל שכר בזה ובבא עבור עשיית המצוה אין זה אלא גורם הנאה דשרי ולמה אוסר כאן הבשר של המסוכנת, ולהיפך קמתמה היריעות שלמה על הרמב״ם דאוסר הבשר במסוכנת למה לא תהי׳ גם בבריאה אסור הבשר לאחרים דניהו דלדידי׳ מקלקל הוא אבל לאחרים אין כאן רק הנאה ולמה נתיר לאחרים להנות מאיסורא, עיי״ש שראה במקצת דטעם ההיתר הוא משום שגורם הנאה מותר אבל לא נחית לידע כי רק אז מותר בדלא עבד איסור בשעת מעשה כמו במצוה ובפועל וכן שזזט את הבריאה אבל במסוכנת דעבר בתיקון זה אאיסור תורה אסרו חז״ל הגורם ממנה לו ולאחרים כנ״ל.

ולא אכחד תחת לשוני כי גם מדברי התוס׳ נראה דלא נחתו לדברים האמיתים הנ״ל שהקשו בד״ה מותר לשחוט, משבת דשוחט חייב משום שהוא מתקן לגבי אבמה״ח ולפי הנ״ל אין כאן מקום להקשות דשאני שבת דכל שעושה מלאכה שמגיע לאדם הנאה ותועלת ממנה אפילו לאח״ז ואע״פ שלא נתרבה הונו בשעת עשיית המלאכה שפיר חייב דהרי חובל ומבעיר הנה המלאכות שבעצם הן קלקול ואיבוד ומ״מ בכלל מלאכות שבת הם שנאסרו וכמו שאמרו בשבת ק״ו ע״א דכל המקלקלין פטורין חוץ מחובל ומבעיר ולמ״ד שם דדוקא בצריך לאפרו ולכלבו מ״מ בשעת המעשה מקלקל יחשב כי ע״י הבערת העצים ונטילת נשמה של הבע״ח יפסיד שווי׳ הקדום אבל כיון דדרך לעשות כן מפני הנאה הבא לו אח״כ מלאכת מחשבת מקרי אבל כאן לגבי הנאת איסורי הנאה שגורם הנאה מותר כל מעשה המגרע את שוויו אע״פ שגורם לו הנאה אח״ז אין בו משום נהנה וכמו שביארנו לעיל ואין לומר דגם התוס׳ כיוונו לזה בתירוצם כי מסוף דבריהם שכתבו ״אבל לענין נהנה מע״ז לא חשוב הנאה כיון שקלקולו יתר על תקונו״ משמע דמשום שמחשבין שכר כנגד הפסד לא חשוב הנאה וזה ליתא דא״כ תקשה קושי׳ היריעות שלמה לאחרים ליתסר בהמה בריאה דהרי להם ליכא שום הפסד, אלא הטעם דכל שלא עבר בשעת מעשה אאיסור תורה לפי שאין במעשה ריבוי הונו שוב לא אסרו חז״ל הנאה שבא לאח״ז בהגרמת מעשה זו.

אבל מה שיש להעיר הוא מה שהקשה הנאון הנ״ל ני׳ וכן הוא בלב אריה דבכל שחיטה כיון דהתחיל לנקב את הושט ומכש״כ בששחט סי׳ אחד שוב הוה כמסוכנת ואינה ראוי׳ לא לחרישה ולא לגדל רק עומדת לאכילה וא״כ הסוף שחיטה תיקון ברור הוה אלא דבזה י״ל כמו שכ׳ הר״ן ז״ל כאן דהוה כמו מה ששנינו בע״ז דמה שמשביח בנביה פוגם בצל אבל הגאון הנ״ל הרבה בתימה דזה דעת הת״ק שם ע״ז מ״ח ע״א אבל ר׳ יוסי פליג ואוסר לזרוע תחת האשרה וא״כ קשה טובא למה נתיר לשחוט בריאה כיון דסוף שחיטה תיקון גמור הוה, אבל חד מתלמידי חילק בסברא נכונה דשאני הכא דכל התיקון נצמח מן הקלקול דאלו לא הוה מתחיל לחתוך לא הי׳ צריך להאי תיקון ובזה גם ר׳ יוסי׳ מודה דחשבינן התיקון נגד הקלקול אבל התם דהתיקון של ענביה אינו נצמח מן הקלקול של הצל כמובן והסברא נכונה וראוי׳ לקבלה ממי שאמרה ודו״ק היטב בכל הדברים שכתבנו.

רש״י ד״ה ותיפוק לי׳ אע״פ שהוא מקלקל אסור לחתוך משום שמנונית וכו׳ עכ״ל, המהרש״א ז״ל הרגיש שיש לדקדק למה נקט רש״י מחתך מימרא דרבא ולא נקט שוחט שהוא עיקר המימרא דר״נ, והנראה לפע״ד דרש״י ז״ל בכיוון דוקא מחתך נקט אבל משוחט לא מצי מקשה דלכאור׳ מה פריך והא סתם סכין של עכו״ם אינו ב״י ואפילו נאמר דבסכין העומד לתקרובות בשר לא שייך לומר סתם אב״י הלא אפשר עכ״פ לאוקמי באינו ב״י ואי משום שומן שקרוש ע״פ אפשר בקינוח והדחה וצ״ל דמ״מ גם אב״י אסור לכתחלה אלא דהמרש״ל כתב דמותר על סמך שיקלפנו אח״כ וא״כ לא פריך מידי עיין בראש יוסף. אבל זה אינו דאם יש לו סכין לקלוף החתיכות בשר שחתך בסכין של ע״א יחתוך מיד בהאי סכין ולא יצטרך לקלוף אלא ודאי דל״ל לכן פריך שפיר ותפ״ל משום שמנונית אבל על שוחט לא מצי פריך דהרי מצי שחט על סמך שיקלוף את ביה״ש בסכין אחר שאינו ראוי לשחיטה וראוי לקליפה ודו״ק.

בא״ד משום שמנונית דאיסורא דנבלות דנבלעו בסכין עכ״ל הישועות יעקב מביא ראי׳ מדברי רש״י דנקט נבלות ולא תקרובות עכו״ם שהוא גם איסור הנאה. לדעת הפוסק לקמן בסוגי׳ דרבוצה דאע״פ שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אפ״ה בשחט בהמת חבירו לע״ז לא התירה בשחיטה זו דאם כדעת המתירין מה פריך נוקמא בשחט בהמת חבירו לע״ז דליכא שום איסור לא תעכו״ם ולא נבלות אבל הסכין נאסר מצד משמשי ע״ז. ולזה כיון רש״י באמרו דעכ״פ איכא משום נבלות אפילו אם נוקמי בשחט בהמת חבירו לע״ז עכתד״ק. והנה ראי׳ להני פוסקים האוסרים ודאי ליכא דהרי הש״ס מוקי בסכין דפסק בי׳ גווזא וה״ה דהוה מצי לאוקמי בשחט בהמת חבירו. אלא דאני אומר דאפילו בבהמת חבירו דלא נאסור הבהמה משום דא״א דש״ש אבל מה שנבלע בסכין שהוא דבר מועט שלא ניתן להשבון לא שייך לומר דלא נאסר מצד שהוא של חבירו, ואם נרצה ליישב למה נקט רש״י נבלות ולא תקרובות י״ל דכל שנבלע בסכין בשעת שחיטה לא נעשה תקרובות כלל כי בע״ז לא שייך מוקצה ורק בשעת השחיטה נעשה הבהמה תקרובות לעכו״ם וא״כ מה שנבלע בשעת האי מעשה השחיטה בתוך הסכין לא נגרר אחר הבהמה להעשות עמה תקרובות וזה דבר נכון לפע״ד ועיין לקמן בסוגי׳ דטיפת חלב ק״ח ס״א כעין סברא זו.

וראיתי באחרונים שדנו בשחיטת מסוכנת מצד מצוות לאו להנות ניתנו וזה שגיאה דאפילו נחירה במסוכנת מתקן מקרי דאם לא נחרה הוה מתה מאליה ואינה ראוי׳ אלא לכלבים ועיין בפ״ת סי׳ יו״ד אות א׳.

אבל בהיפך יש לעיין למה נתיר בבהמה בריאה לשחוט בסכין של ע״א ולא נצטרך השלכת דמי שכר הסכין לים המלח ואם נאמר דבאמת צריך אז ודאי הי׳ אסור לשחוט לכתחלה כדי להשליך אח״כ דמי הנאת הסכין לים המלח וצ״ע כעת.

תוס׳ ד״ה שליבנה באור הא דתנן בסוף ע״ז וכו׳ דבנעצה בקרקע סגי וכו׳ טכ״ל. הא דלא העמידו קושיתם על מה דמתרץ בחדשה דעל מה שמתרץ שליבנה באור לכאור׳ אין להקשות דהרי קאי להעמיד תירוצו בחדשה ממש היינו שליבנה כאור וכמו שהבאתי למטה בשם הלב אריה ז״ל דאם בחדש ממש מוקי כמו דאמר דפסח בי׳ גווזא לא קשה מהא דע״ז דסגי בנעיצה דהרי רוצה לאוקמי׳ יותר בסכין דמותר להשתמש בו בלא תיקון כלל אבל על הא דמפרש דהאי חדשה היינו שליבנה באור שפיר קמקשו דכיון דע״י תיקון מיירי למה לי ליבון הרי סגי׳ בנעיצה.

והנה הא דהקשו דסגי בנעיצה כפי המבואר מתירוצם קאי למ״ד דביה״ש צונן וא״כ קשה דהרי אז בהדחה בעלמא סגי וגם נעיצה לא בעי וכדלקמן והלכתא בצונן וע״ז הי׳ להם לתרץ דהש״ס רצה לתרץ אפילו למ״ד ביה״ש רותח. אבל ניחא דכאשר נכתב אח״כ האי תירוץ שליבנה באור יש לו מעלה נגד התירוץ דפסק בי׳ גווזא דמצי מיירי בכל סכין שיהי׳ והתוס׳ כתבו לקמן ד״ה והלכתא דהא דסגי בהדחה הוא רק בשחט בה באקראי ולר״ת בסכין שנחתך בה צונן דוקא, וא״כ הכא דרצה לאוקמי בכל סכין שיהי׳ צריך דוקא נעיצה.

בא״ד ותימא דמשמע הכא דבעי ליבון וכן משמע בתוספתא וכו׳ ותימא דבפ׳ כל שעה וכו׳ עכ״ל יל״ד דבקושי׳ הראשונה דתסגי בנעיצה לא הקדימו האי דמשמע הכא דבעי ליבון וכו׳ ולמה הוצרכו כאן להקדמה אבל ניחא ולשונם מדוקדק היטב - דהנה הרשב״א ז״ל מתרץ קושי׳ התוס׳ דכאן לא נחות הש״ס בדיני הגעלה ובלאו דוקא נקט התיקון היותר מעולה דהיינו ליבון עיי״ש והנה תירוץ זה ודאי לא שייך אלא על קושי׳ דסגי בהגעלה אבל לא על הקושי׳ דדי בנעיצה בקרקע דבשלמא ליבון והגעלה דשניהם באים להוציא הבלועה שמתוך הכלי מצינן למימר דלא דקדוק ביניהם ונקט ליבון היותר טוב להוציא הבלועה אבל אי סגי בנעיצה בקרקע שאין זה הגעלה כלל אלא להסיר כל הנדבק על הסכין א״א לומר דבמקום נעיצה נקט ליבון, כיון דלא צריך כאן שום הגעלה מן בלועה ולכן הקושי׳ הראשונה דסגי בנעיצה הקשו בלא האי הקדמה דמשמע דליבון דוקא אבל בקושי׳ שניה דסגי בהגעלה כדי לשלול תירוץ הרשב״א כתבו דמשמע הכא דהאי ליבון דוקא הוא ומשום דמשמע להו שקאי לתקן התירוץ בחדשה ואז אין לומר דלאו דוקא קאמר כמובן והוסיף עוד דכן משמע נמי מתוספתא ושם בדיני הגעלה קעסק ומטעם זה הרשב״א באמת מדחה האי תוספתא מהלכה עיי״ש.

ובזה מיושב גם קושי׳ המהרש״א שהוקשה למה הביא התוס׳ ממרחק לחמם מפסחים ולא הביאו מהא דמבואר לקמן דאפילו בסכין טרפה סגי בחמין, דמהא דלקמן לא הי׳ קשה אלא על המימרא שלנו אבל לא מן התוספתא משום דהתוספתא מיירי בסכינים שהשתמשו נכרים כל השנה לכל צרכיהם ובעי דוקא ליבון ועל דהכא נוכל לתרץ כתירוץ הרשב״א דלאו דוקא ליבון דה״ה הגעלה אבל מהא דפסחים קשה גם על התוספתא ולא הועלנו בתירוץ הרשב״א דהרי בפסחים נמי מיירי בסכינים שנשתמשו בהם כל השנה עד שהוכרחו לחלק בין הא דפסחים להא דתוספתא, וזה ברור בפירוש דברי התוס׳ ודו״ק.

דין ליבן סכין ושחט בה שחיטתו פסולה אפי' בדיעבד. וכן היכא שנכוה הושט או ניקב אפילו כנגד מה שנשחט כבר מאחר שהוא קודם גמר שחיטה אסור:

אמר רבי זירא ליבן סכין ושחט בה שחיטתו כשרה שחידודה קודם לליבונה ודעת הרי"ף והרמב"ם ששחיטתו פסולה וטעמייהו משום דפסקינן לקמן דצריך סכין של שחיטה בדיקה אתלת רוחי והיינו משום דלא אמרינן בית השחיטה מרווח רווח ומאן דלא בעי בדיקה אתלת רוחי מסיק דסבר כר"ז ומאחר דלא ק"ל כאותו מ"ד ממילא אידחי הא דרבי זירא ויש רוצים לחלק בין ליבון דהכא שידע שהי' מלובנת ויכול לכוין שלא יטה לצדדין אבל היכא דלא ידע כגון שלא בדק מפגימה אתלת רוחי א"כ אינו מכוין שלא יטה לצדדין ומ"ה צריך בדיקה והראב"ד מחלק משו' דר"ז לא אמר אלא שכשירה בדיעבד אבל לכתחיל' צריך בדיקה וכ"ז ל"נ מדאמר לקמן למאן דל"צ בדיקה מי לא א"ר זיר' כו' משמע דמדמי הא לדר"ז ממש ואין לחלק בין דיעבד לכתחילה דא"כ מאי מייתי מדר"ז אלא משום דס"ל לתלמודא דאין תלוי הדבר בהטיית הסכין אלא אי אמרינן בה"ש מרווח רווח שרי אפילו לכתחיל' ואי לא פסיל אפילו בדיעבד ומאחר דלא ק"ל הכי אלא צריך בדיקה אתלת רוחי אם כן אפילו בדיעבד בין ידע בין לא ידע בין סכין מלובנת בין סכין פגומה לעולם שחיטתו פסולה. וכ"ד הרשב"א שהוא בתראי נגד כל המתירין. וכתב שמסתבר כדברי הראשונים והאריך וסיים דבשל תורה הלך אח' המחמיר ואפילו בדיעבד אין עושין בה מעשה להקל וכן עיקר ושמעינן מהאי סוגי' שאם נכוה הושט או ניקב אפילו כנגד מה שנשחט כבר והי' פתוח מאחר שהו' קודם גמר שחיטה שנאסר בכך שהרי כאן היה טריפ' אי לאו שחידודה קודם לליבונה כך העלו בתו' והר"ן אחריהם.

דין סכין חדש של אלילים שחתך בה עצים לאלילים. או סכין של אלילים שליבנה באור. מותר לשחוט בה בהמה בריאה. וכן מותר לחתוך בה בשר דקיימא לקורבנא, דמקלקל הוא. אבל אם שחט בה מסוכנת או חתך בה בשר כדרך לחתכו אסור אפי' בדיעבד עד שיוליך הנאה לים המלח. והיינו שכר הסכין לשחיטה ושכר המחתכו ובארנו דסכין של שחיטה א"צ טבילה:

אמר רב נחמן סכין של אלילים פירש כגון סכין חדשה אלא שפסק בה גווזא לאלילים פירש חתך בה עצים לאלילים א"כ בישנה שליבנה באור בדליכא בה שמנונית טריפה מותר לשחוט בה בהמה בריאה דמקלקל הוא ואסור לחתוך בה בשר דמתקן הוא. אמר רבא וזימנין דאסו' בשחיט' כגון מסוכנת ומותר בחתיכ' באטמא דקיימ' לקורבנ' כתב הרא"ש והא דקאמר אסור אינו אלא לכתחילה אבל בדיעבד אינו נאסר דהא לא נעשה כל הבשר באיסור אלא חיתוך בעלמא הוא דעביד ביה ומ"ה פריך תלמודא ות"ל משום שמנונית טריפה אבל אי הוה אסור כולו במחתך בשר לא הוה פריך תלמודא ותיפוק ליה משום טריפה וא"ת דפריך אהא דמותר לשחוט בהמה מ"מ לא הוה פריך מידי דדילמ' לא קאמר מותר אלא דאינו נאסר כולו משום אלילי' אבל לעולם צריך לקלוף מקום החתוך משו' שמנונית טריפ' ובמסוכנת צ"ע אם נאסר בסכין של אלילים שעיקר הנאה נעשה ונגמר ע"י הנאת אלילים שהרי אם לא היה שוחטה היתה מתה ובסוף נטה אף בזו להיתר ולא הבנתי דבריו דמה ראייה הביא מהא דפריך ות"ל משום שמנוני' טריפה דילמ' שפיר פריך מהא דמותר לשחוט דמשמע לכתחילה שרי וזה לא יתכן מאחר שנאסר החתך ואין ראוי לכתחילה לשחוט על סמך שיקלפנו כמ"ש הרא"ש גופיה לקמן בסכין של עכו"ם ואף שתאמר שהרא"ש היה סבור שהמקשן לא היה יכול להקשות דשמא מותר לכתחילה על סמך שיקלפנו. דא"כ לעולם האי קושי' לפנינו ממ"נ מאי פריך תלמוד' ותיפוק ליה משום שמנוני' טריפה דאי על הא דמותר לשחוט פריך דילמ' אין ה"נ דבעי קליפה דמותר לשחוט לכתחילה על סמך שיקלפנו ואי על הא דאסור לחתוך פריך דילמא הא קמ"ל דאסור לכתחילה משום אלילים אבל משום שמנונית היה שרי על דעת שיקלפנו אלא בודאי משום איסור שמנוני' נמי אסור לכתחיל' וא"כ כשל עוזר ונפל עזור ולפי הסבר' יראה דמסוכנ' אסורה לגמרי שהרי עיקר הנאה וגמרה נעשה ע"י איסור הנאת אלילים ולפי זה נראה בעיני דה"ה לחתוך בה בשר כי דוחק לחלק ביניהן מן הסתם ועכ"נ דעת המחוור מ"ש הרשב"א בת"ה שלעולם אסורה השחיטה במסוכנת והחיתוך בבשר אפי' בדיעבד עד שיוליך הנאה לים המלח דק"ל כר"א אפה בו את הפת יוליך הנא' לים המלח והולכת הנא' היינו מה ששוה הבשר מחותך יותר ממה שהיה קודם לכן והיינו שכר המחתכו וכן גבי שחיטה כדי שכר סכין לשחוט בה ועיקר כתב המרדכי שיש ללמוד מסוגי' זו שאומר ואף גבי ישנה וכגון שליבנה באור שסכין של שחיטה לא בעי טבילה מדלא קאמ' כגון שליבנ' ומטבילה כדאמרי' סוף אלילים מגעילן ומטבילן והן טהורים ועוד דכלי סעודה כתובים בפרשה וסכין של שחיטה לא כלי סעודה הוא דהא אפי' צונן אסור לחתוך בו אם לא בהדחה ע"כ ובתשב"ץ מצריך טבילה ע"כ יש מחמירין להטבילן עם שאר כלים. ול"נ דלא בעי טבילה דדוקא כלים בעי טביל' אבל סכין של שחיט' לא דין כלי עליו דלכ"ע לא בעינן כלי בשחיט' חולין ומותר לשחוט בקרומית של קנה אפי' אינו מתוקן ומשופ' כמו כלי:

ליבן. באור בלשון חכמים נקרא ליבון ובלשון הלועזים קורין באדמותי': שחיטתו כשרה. ולא אמר שריפה היא זו ולא שחיטה: חידודה קודם לליבונה. מקדים וממהר לחתוך קודם שתכוה הבהמה מן האור: והאיכא צדדין. דסכין כשנכנס לתוך החתך קודם שתשחט רוב הסימנים היא שורפת את הסימנים ונמצאת שהיא נשרפה קודם שחיטה שהרי ושט נקובתו במשהו ליטרף ושריפה כנקב הוא: מירווח רווח. מתרחב החתך מצדי הסכין מכאן ומכאן ואין נוגע הסימן אלא חידודו של סכין: והכה בו. את האדם מכה בכח: משום שחין נדון. לענין נגעים כדמפרש לקמן שחין בא ע''י חום שמתחמם מחמת כח ההכאה ומכוה באה מחמת האור והכא דאיכא תרוייהו בהי מינייהו דיינינן ליה: למאי נפקא מינה. באיזה דבר חלוק דין מכוה משחין דתיבעי לך: מטמאים בשבוע אחד בשני סימנים בשער לבן ובפסיון. שאין בהן הסגר שני כמו שכתוב (ויקרא יג) בשאת ובספחת ב' הסגרות שאם עמד בעיניו ולא פשה שבוע ראשון מסגיר אותו בשניה שמא יפשה ויחליטנו אבל בשחין ומכוה לא נאמר אלא הסגר אחד ואם עמד בעיניו בשבוע ראשון שוב אין מסגירו לטמאו אלא פוטרו והולך: בשני סימנין. הנך דמפרש: שער לבן ופסיון. אם פשה ולא כנתק שסימן טומאתו בשער צהוב: ולמה חלקן הכתוב. בשתי פרשיות ופירש משפט כל אחת בה ולא צירפם יחד שהרי משפטן שוה והיה לו לכתוב כי יהיה בו בעורו שחין או מכוה: שאין מצטרפין זה עם זה. לשיעור נגע כגריס חצי פול שאם עלה בו חצי גריס מחמת חום מכה שלא ע''י האור וחצי גריס אצלה ע''י כויית האור אין מצטרפין: שחין. לשון חמימות כמו (יומא דף נג:) שנה שחונה וכדמתרגם יונתן חמותי ראיתי אור שחינית (ישעיהו מד): לקה באבן. הכהו בכח באבן אפילו בלא חבורה דכל מכה מתחמם הבשר מיד ע''י ההכאה: בגפת. שהטמין ידו בפסולת של זיתים והוא חם מאד מאיליו ונכוה: אבר מעיקרו. ממקום שעוקרים העופרת והוא חם: גחלת. פחם שלא כבה: רמץ. אפר חם וכך שמו בלשון ערבי: גפסית. מין סיד ושורפין אותו כמין סיד: ותניא שחין ומכוה כו'. כולהי הנך מתנייתא מצטרכי הכא לפרושי מאי תיבעי לן דהא בעיא דלעיל הכי איבעיא לן ליבן שפוד והכה בו איזה הבל קודם לבא הבל המכה או הבל האור ונפקא מינה לכדתניא דהולכין אחר האחרון דתניא שחין ומכוה במקום אחד באותו מקום שלקה בראשון לקה בשני באותו גריס עצמו: ביטל אחרון את הראשון. ונפקא מינה לענין צירוף שאם היה בו חצי גריס שחין ולקה באור באותו חצי גריס נהפך אותו גריס ונעשה מכוה ואם חזר ולקה לאחר זמן אצל מכוה זו שלא ע''י האור ונולד בו חצי גריס שחין אחר ונעשה שלם אין מצטרף עם הראשון וטהור והשתא אהני ליה ביטול שאילו לא ביטל חצי גריס הראשון היה זה מצטרף עמו: והכא ה''ד. לענין בעיא דלעיל היכי מתבעי לן: וליבן שפוד והכה בו. ובהכאה זו יש תורת שחין ותורת מכוה ואיבעיא לן הי קדים ואתי דליתי בתרא ונבטליה: חבטא קדים. כח ההכאה קדים להרע לו לאדם והוי שחין ואתי הבל האור אחרון ומבטל ליה וה''ל מכוה ולא מצטרף בהדיה חצי גריס קמא דה''ל שחין ומכוה: חידוד שאני. דמתוך שהוא חד אין הבל האור שבו חזק וחתיכתו קדם להבלו: אלמא חבטא קדים. ואתי הבלא ומבטל ליה: דברזייה מברז. שלא הכהו בכח אלא דקרו ואין כאן חבטא אלא הבל אבל הכהו דאיכא חבטא אימא דהא הוה בתרא ומבטל הבלא: מברז. פויינ''ט בלע''ז: של עבודת כוכבים. שמשמשים בה קרבנות של עבודת כוכבים ואסורה בהנאה כדאמרינן במסכת ע''ז (דף נא:) אבד תאבדון את כל המקומות בכלים שנשתמשו לעבודת כוכבים הכתוב מדבר: מקלקל הוא. ואין זו הנאה שבחייה היו דמיה מרובין מלאחר שחיטה שבחייה היא עומדת לג' דברים לגדל ולדות ולחרישה ולאכילה: לחתוך. מתקן הוא דכיון דשחטה להכי קיימא: במסוכנת. דהוי מתקן והוי הנאה שאם לא ישחטנה תמות: באטמי דקיימי לקורבנא. נתחים טובים ירך וכתף וחזה דקיימי לשלחן דורון לאדם חשוב וזה שחתכן הפסידן: ותיפוק ליה. אף על גב דהוא מקלקל אסור לחתוך משום שמנונית דאיסורא דנבלות שנבלעו בסכין:

והא איכא צדדין. משמע מכאן שאם בשעת שחיטה ניקב הוושט כנגד מה ששחט טריפה דהכא הוה בעי למיסר משום צדדין אי לאו משום דמרווח רווח: מטמאים בשבוע אחד בשני סימנים בשער לבן ובפסיון. כך דינו דבסוף שבוע ראשון מטמא אם פשה או אפי' לא פשה מטמא כי איכא שער לבן וכן בתחלה מטמא בשער לבן אבל בסוף שבוע אם אין שער לבן ולא פשה אע''ג דעמד בעיניו ולא כהה טהור אבל שאר נגעים בעי הסגר פעם שנית והלשון קצת קשה דלא הוה ליה למימר מטמאים אלא מטהרים שאין כן בשאר נגעים דבעו הסגר וי''ל דה''נ קאמר מטמא בשער לבן ובפסיון דוקא אבל אי אין שער לבן ולא פשה אע''ג דלא כהה טהור: בחמי טבריא וכל דבר שלא בא מחמת האור. אפילו רבי יוסי דחשיב ליה בפ' כירה (שבת דף לט.) תולדת האור משום דמיחלפא אפיתחא דגיהנם שמא כאן היה מודה דנדון משום שחין ולא משום מכוה כיון דהאי אור בידי שמים: מותר לשחוט בה מקלקל הוא. אע''ג דבסוף פרק אלו דברים בפסחים (דף עג.) מחייב לענין שבת גבי שוחט בשבת בחוץ לעבודת כוכבים משום תיקון כל דהו דתקן להוציא מידי אבר מן החי שאני שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה וכיון שיש תקון פורתא חשיב מלאכת מחשבת שלכך נתכוין אע''פ שקלקולו יתר על תקונו אבל לענין נהנה מעבודת כוכבים לא חשיב הנאה כיון שקלקולו יתר על תקונו: שלבנה באור. הא דתנן בסוף מסכת ע''ז (דף עה:) סכין שפה בקרקע והיא טהורה דסגי בנעיצה בקרקע עשר פעמים ולא בעי ליבון היינו לחתוך בה צונן כדאמר התם בגמרא והכא דמוקי לה כשליבנה באור כדי ליישב אפילו יהא בית השחיטה רותח ותימה דמשמע הכא דבעי ליבון וכן משמע נמי התם בתוספתא דמסכת ע''ז (פ''ט) דקתני השפודים והאסכלאות והסכינים מלבנן באור ותימה דבפרק כל שעה (פסחים דף ל:) משמע דסגי בהגעלה דקאמר הני סכיני דפיסחא היכי עבדינן להו ומסקינן הלכתא אידי ואידי ברותחין ואור''ת דיש לחלק גבי חמץ משום דהיתירא בלע דבענין זה מחלק בסוף מסכת ע''ז (דף עו.) אע''ג דהשתא דבליעי הוי איסורא מ''מ בשעת בליעה הוי התירא אע''ג דרב אשי גופיה מחלק כן במסכת ע''ז (דף עו.) ובפסחים (דף ל:) קאמר רב אשי לדידי חדתי עבדי לי מחמיר על עצמו היה ונראה דהא דמסיק והלכתא אידי ואידי ברותחין הוי מסקנא דמילתא דרב אשי ועוד אור''ת דהכא ובתוספתא איירי בסכינין גדולים שצולין בהן בשר והוי תשמישן על ידי האור ולהכי בעי ליבון ודיקא נמי דקא חשיב להו בתוספתא בהדי שפודין ואסכלאות אבל סכיני דפיסחא מיירי בקטנים והסכינים ישנים שאנו לוקחים מן העובדי כוכבים היה אומר הר''י בן ה''ר מאיר שצריכין ליבון מפני שדרך העובדי כוכבים לתקן בהן נר שדולק בהן חלב וגם מהפכין בהן בשר על גבי גחלים וחותכין ור''ת היה אומר כיון דאין עיקר תשמישן לכך לא חיישינן דלמא אתרמי ועבד הכי ועוד אפילו אתרמי ואשתמש בו על ידי האור סגי בהגעלה דכל מה שסופו לפלוט על ידי רותחין פולט בהגעלה ראשונה ואין זה דיוק דדילמא כיון שנשתמש בו על ידי האור אין יוצא מידי דופיו לעולם בהגעלה בלא ליבון ופולט תמיד בכל הגעלותיו מידי דהוה אכלי חרס דלא סגי ליה בהגעלה ולא אמר כל מה שעתיד לפלוט פולט בהגעלה ראשונה אלא אינו יוצא מידי דופיו לעולם:

דף ח - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד